ל. נ' גרינפלד

בפניי תביעה לתשלום פיצוי על סך של 250,000 בגין הפרת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 וחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א - 1981.

עניינה של התביעה במכתב שנכתב על ידי הנתבע שהינו עובד סוציאלי, ובמסגרתו דיווח על פגישה שהתקיימה עם התובע, בה ביקש ממנו לכאורה התובע "עזרה וטיפול מסמים מסוג קוקאין".

לצורך הכרעה בתביעה דנן, בית המשפט נדרש לשאלה האם המכתב שנכתב על ידי הנתבע אודות התובע, מהווה הוצאת לשון הרע אסורה, וככל שהתשובה לכך חיובית יש לבחון האם מתקיימות ההגנות הנטענות על ידי הנתבע. כמו כן, יש לבחון האם מסירת המכתב ע"י הנתבע לחמו של התובע, מהווה הפרה של חובת החיסיון של הנתבע כעובד סוציאלי כלפי התובע ו/או פגיעה בפרטיות התובע.

לאחר מכן, ובמידה והדבר יידרש, יש להוסיף ולבחון את הנזקים הנטענים ע"י התובע, ולקבוע האם הם הוכחו אם לאו.

מבוא ותמצית ההליכים הרלבנטיים לפסק הדין

בין התובע ורעייתו לשעבר, י. מ. (להלן: "י."), נוהלו הליכי גירושין ומשמורת על בנם הקטין, בבית המשפט לענייני משפחה בקריות.

הנתבע הינו עובד סוציאלי, בעל ניסיון בטיפול וגמילה מהתמכרויות, לרבות גמילה מסמים.

במסגרת ההליכים המשפטיים שניהלו התובע וי., הגישה באת כוחה של י., לבית המשפט לענייני משפחה בקריות, מכתב מיום 24.12.14, אשר נכתב על ידי הנתבע, והמתייחס לתובע (להלן: "המכתב").

מכתב זה , מצוי בליבה של המחלוקת נשוא תביעה זו, ובשל חשיבותו יובא להלן נוסחו של המכתב:

"לכל מאן דהוא24.12.14

שי גרינפלד עובד סוציאלי MSW

מטפל ויועץ בתחום ההתמכרות

בתאריך 22-9-14 הגיע אלי י. ל. על מנת לקבל עזרה וטיפול מסמים מסוג קוקאין.

בסיומה של הפגישה הראשונה החלטנו על המשך טיפול וקבענו פגישה נוספת. אני מבקש לציין שי. לא הופיע יותר לפגישות ובטלפון סיפר על אירוע משפחתי ועבודה רבה למרות וקבענו לשעות הערב המאוחרות.

על החתום

שי גרינפלד"

אין חולק כי הנתבע מסר מכתב זה לאביה של י., ע. מ. (להלן: "ע."). ע. העביר מכתב זה לי. וכן למעסיקו של התובע.

לאחר הגשת המכתב לבית המשפט לענייני משפחה, פנה התובע לנתבע ולאחר מכן הגיש כנגדו תלונה במשטרה.

בהמשך, הגיש התובע תביעה לתיק דנן בגין לשון הרע, תוך שהוא טוען כי מעולם לא נפגש עם הנתבע או קבע אצלו פגישה טיפולית כלשהי.

במהלך ישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 13.4.16, שינה התובע גרסתו וטען כי נפגש עם הנתבע פעם אחת, כאשר מטרת הפגישה הייתה להתייעץ אתו בקשר לתרופה אותה נטל התובע. בכל מקרה טען התובע, כי התנהלות הנתבע מהווה פגיעה בפרטיות והסרת חיסיון על דברים שנאמרו בין התובע והנתבע, שלא לצורך.

לאחר ישיבת קדם המשפט הנ"ל, הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה. הבקשה התקבלה כנגד תשלום הוצאות לנתבע. בכתב התביעה המתוקן טען התובע כי נפגש עם הנתבע, בהתאם לבקשת י., ובשל כך שנטל באותה עת תרופה מסוג "ציפרמיל" אשר השפיעה על יחסיו עם י.. גם בכתב התביעה המתוקן טען התובע כי לא נפגש עם הנתבע לצורך טיפול בבעיות סמים כאלה ואחרות. התובע טען כי מכתב הנתבע מהווה לשון הרע , הפרה של החיסיון ופגיעה בפרטיות.

טענות התובע

התובע וי. היו נשואים משך כ- 6 שנים, עד שבחודש ספטמבר 2014, יחסיהם עלו על שרטון. לאחר מכן, החלו להתנהל הליכים משפטיים בין בני הזוג, בבית המשפט לענייני משפחה בקריות (תמ"ש 24311-12-14). במסגרת ההליכים שנוהלו שם, הוגש המכתב נשוא התביעה.

בימים שקדמו לסכסוך, התובע סבל מדכאון ולכן נטל, עפ"י מרשם רופא, תרופה מסוג "ציפרמיל". לאור תלונותיה של י. לפגיעה של התרופה ביחסי בני הזוג לרבות יחסי המין שביניהם, הסכים התובע להיפגש עם הנתבע, שהיה חבר של אביה, לפגישה שאינה טיפולית.

התובע נפגש עם הנתבע פעם אחת בלבד, פגישה בת 45 דקות. לאורך כל הפגישה דיבר הנתבע על עצמו, על עברו ועל היכרותו עם ע. , שמקורה בשהייה משותפת של השניים בעבר במרכז גמילה. התובע לא שוחח עם הנתבע על בעיות סמים כאלו ואחרות, בעיות שאין לתובע כל נגיעה אליהן, ולכן האמור במכתב הנתבע אינו נכון כלל.

המכתב נשוא התביעה נכתב ע"י הנתבע ונמסר לחברו ע. , במטרה לסייע לו במאבקה של י. עם התובע, תוך ניסיון להשיג הישגים בהליך המשפטי ולפגוע בפרנסת התובע.

בין הנתבע כעובד סוציאלי, לבין התובע קיימים יחסים של מטפל ומטופל ועל הנתבע מוטלת חובת הסודיות. חובה זו חלה לגבי כל תוכן הידיעות שהועברו בין מטופל לעו"ס, בין אם הן ידיעות אמת ובין אם לאו.

הנתבע טוען כי ביקש להעביר את המכתב לבית המשפט לענייני משפחה, בהסתמך על החריג בסע' 8(3) ו- 8(4) לחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו - 1996, ואולם, משמדובר לטענת הנתבע במכתב שביקש להעביר לביהמ"ש לענייני משפחה, הרי שהחריג הרלוונטי הינו זה הקבוע בסע' 8(8) לחוק העובדים הסוציאליים. (להלן: "חוק העובדים הסוציאליים").

בהתאם לחריג הנ"ל, לא ניתן להעביר מידע חסוי לבית המשפט, מבלי שבית המשפט דורש מידע זה כתנאי מקדים להעברתו. הדבר עולה גם מתקנון העובדים הסוציאליים שהוגש כמוצג ת/2. הנתבע לא טוען ואף הודה בחקירתו, כי לא קיבל כל פנייה מביהמ"ש לענייני משפחה.

אף בהתייחס לחריג שבסע' 8(3) לחוק הנ"ל, הרי שהיה על הנתבע להשתכנע כי מדובר במידע הדרוש לטיפול בילדו הקטין של התובע. הנתבע אישר בחקירתו כי השתכנע מדברי ע. בלבד ולא הוצגו לו ראיות נוספות המלמדות על חשש ממשי לפגיעה בקטין, והמצדיקות פגיעה בפרטיות. הנתבע גם לא שוחח עם י. או עם עובד סוציאלי המטפל בקטין והאחראי על מתן חוות דעת לבית המשפט, טרם כתיבת המכתב ומסירתו לע. .

בשל מכתב הנתבע, עניינו של התובע נבדק ממושכות ע"י בית המשפט לעניני משפחה, במסרקות ברזל, וניתנה לו לבסוף משמורת משותפת על בנו ביחד עם י.. בתיק המשפחה נתקבלו לפחות 7 חוות דעת של עו"ס וגושפנקא של שתי ערכאות ולפיהן התובע ראוי לגדל את בנו ואינו מסוכן לו. לו היה שמץ של אמת באמור במכתב, התוצאה הייתה שונה.

אשר לחריג בסע' 8(4), מדובר בחריג קיצוני החל במקרים של מניעת פגיעה ממשית באדם כלשהו. ברי כי מקרה זה אינו נמנה על המקרים שנדונו בפסיקה ובכל מקרה, מדובר במכתב שהועבר 6 חודשים לאחר המועד בו נפגש התובע עם הנתבע.

עצם הכותרת של המכתב "לכל מאן דהוא" סותרת את הטענה שהנתבע דאג לשלומו של הקטין. הנתבע מסר את המכתב למי שאינו צד להליכים המשפטיים ומבלי שציין את שם בית המשפט ואת מספר התיק. הנתבע מודע לאופן הגשת מסמכים לביהמ"ש, כמי ששימש שנים רבות כמנהל מחלקת הרווחה בעיריית מעלות. כמו כן, אין במכתב שמץ של אזכור לשמו של הקטין או לעובדה כי מכתב זה נועד להבטיח את שלומו.

בכל מקרה וטרם העברת המידע בהתאם לחריגים הנ"ל, יש לבקש את אישורו של התובע (המטופל), קודם להעברת המידע. כך גם לפי הוראות קוד האתיקה. כך גם העידו שני עדי ההגנה מטעם הנתבע, שהינם עו"ס במקצועם.

כל פעולותיו של ע. מחייבות את הנתבע, שכן הוא משמש כשלוחו. יש לדחות טענת הנתבע ולפיה ע. חרג מההרשאה שניתנה לו בידי הנתבע לאחר קבלת המכתב לידיו, ולכן אין לחייב את הנתבע בפעולות השלוח ע. .

תפוצת המכתב מעידה על כך כי אין חריגה מהרשאה, שכן ההרשאה לעשות שימוש במכתב כלפי כל אדם, ניתנה במכתב עצמו. מנוסח הכתב אדם סביר מסיק את קיומה של שליחות והרשאה והרי הנתבע בעצמו העיד כי לא זכור לו שהגביל את השימוש במכתב בעת מסירתו לע. . עסקינן בטענה בעל פה הנטענת כנגד מסמך בכתב. גם בדיעבד לא ביצע הנתבע דבר בכדי לבטל את השליחות, ובכך למעשה אישר את פעולותיו של השלוח.

עילת לשון הרע – כל פעולות הנתבע, ע. וי., בוצעו על רקע הסכסוך המשפטי. רק לאחר הסכסוך בוצעה הפנייה לנתבע בכדי לקבל את המכתב. לא נעשה דבר לפני פתיחת ההליכים, למרות שלטענתם שלושתם, הם ידעו על בעיית הסמים.

המדובר בלשון הרע לפי הגדרתה בסע' 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). האמור במכתב אינו אמת. הטענה כי התובע עשה שימוש בסמים מסוג קוקאין נבדקה בבית המשפט לענייני משפחה ולבסוף נקבע כי הינו ראוי וקיבל משמורת משותפת.

הנתבע תיאר כי בעת הפגישה אישוניו של התובע היו מכווצים כתוצאה משימוש בסם מסוג קוקאין ודיבורו היה לא ברור. אולם, סממנים אלה אינם מתאימים לשימוש בסם מסוג קוקאין. השפעת סם זה באה לידי ביטוי באישונים מורחבים ולא באישונים מכווצים. הטענה הינה, כי התובע עשה שימוש בסמים בסופ"ש. מנגד, הפגישה התקיימה, למיטב זכרונו של התובע ביום 9.9.14, שהינו יום שלישי, או ביום 22.9.14 כפי שרשום במכתב, שהינו יום שני. אילו אכן עשה התובע שימוש בסמים בסופ"ש, לא ניתן היה לראות את השפעת הסם עליו בפגישה שהתקיימה במהלך השבוע.

התובע עבד במפעל לייצור נשק, שהינו תחת פיקוח המשרד לביטחון פנים. בשל מהות העבודה, נדרש התובע לעבור בדיקות סמים באופן תדיר במפעל. התובע הועסק משך שנתיים ועובדה זו מקימה חזקה כי לא עשה שימוש בסמים כלשהם בתקופה זו.

טרם הגשת ההליך המשפטי בחודש 12/14, נחתם בין התובע לי. הסכם גירושין ובמסגרתו הסכימה י. להסדרי ראיה שכללו אף לינה בסופי שבוע. לו סברה י. כי התובע עושה שימוש בסמים בסופי שבוע, לא הייתה מסכימה לתת לו מלכתחילה את הזכות להסדרי ראייה. עדותה של י. הייתה בלתי אמינה ולא ניתנה על ידה או על ידי ע. , כל תשובה עניינית מדוע בחרו להעלות את עניין השימוש בסמים רק לאחר תחילת ההליך המשפטי. הדבר ממחיש את מופרכות הטענה והעובדה כי העלו אותה רק לצורך ההליך המשפטי. י. אישרה כי התובע השתמש בתרופה מסוג ציפרלקס.

הנזקים – ע. מסר את המכתב למעסיקו של התובע ובעקבות זאת פוטר התובע מעבודתו. המעסיק התחשב בתובע וציין כי סיבת הפיטורים הינה קיצוצים, אך ברי כי הסיבה האמתית היא רצון המעסיק שלא ליטול סיכון אפשרי עם התובע, וכי התובע פוטר בעקבות המכתב.

יש לפצות את התובע בגין נזקים ממוניים ולא ממוניים, הן בהתאם לחוק איסור לשון הרע והן בהתאם לחוק הגנת הפרטיות, התשנ"א- 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות").

יש לחייב את הנתבע בגין שכר של שנה בה לא עבד ולא הצליח התובע למצוא עבודה. משכורתו עמדה על סך של 15,000 ₪ לכן, יש לחייב את הנתבע בסך כולל של 180,000 ₪, בניכוי דמי אבטלה שקיבל בסך של 45,000 ₪. היינו סך של 135,000 ₪.

בעקבות פיטוריו נקלע התובע לחובות והוגשו כנגדו תביעות משפטיות. מדובר בתביעות בסכומים של מאות אלפי שקלים, אך התובע מעמיד את נזקיו בעניין זה על סך של 50,000 ₪.

מעבר לאמור נגרמה לתובע עוגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב, המוערכת בסך של 100,000 ₪.

ע. עשה שימושים נוספים במכתב שאין להתעלם מהם. כך הודה ע. בחקירתו כי עשה שימוש במכתב במסגרת דיון בהטרדה מאיימת, שהגיש התובע כנגדו. המכתב נשלח גם ליחידת המילואים בה שירת התובע. אולם שם, על סמך היכרות רבת שנים עם התובע, אופיו ויכולותיו המבצעיות, בוצעה בדיקה מקיפה של המג"ד והוחלט לשלול את האמור במכתב.

גם לאחר הגשת התביעה ועם הגשת כתב ההגנה, ערכה משטרת ישראל חיפוש ביום 26.10.15 בביתו של התובע לחיפוש סמים, על אף שאין לו עבר פלילי כלשהו. הגם שהוטל חיסיון על המקור המודיעיני, הרי שתוכן הידיעה ומועד מסירתה, אינו מותיר מקום לספק וברור כי ידם של הנתבע או ע. או י. בדבר, תוך ניסיון לבסס טענת "אמת דיברתי".

גם טענתה של י. בביהמ"ש לענייני משפחה, לפיה התובע פגע בכך בקטין, למרות שלא נכח אף אחד מלבד התובע בעת החיפוש, מחזקת את המסקנה כי ידעה על החיפוש מאחר ויזמה אותו.

בנוסף, ביום 30.9.15 פורסמה כתבה בערוץ 10, בתוכנית הצינור, לפיה לכאורה מתנהל כיום מצוד וחקירה של רשויות ה- FBI בארה"ב כנגד התובע, בחשד לביצוע עבירות שונות של הונאה והלבנת הון. מדובר בחשדות שנחקרו, ביחס למעביד של התובע, לפני למעלה מ- 15 שנים, וכנגד ישראליים נוספים. התובע מעולם לא נחקר ולא ננקטו נגדו הליכים פליליים. התיק נסגר לפני שנים והתובע נכנס ויצא מארה"ב מספר פעמים לאחר מכן.

כתבה פוגענית זו פורסמה גם לאחר הגשת התביעה ולאחר שי. נישאה שוב למר א. ש. , אחיו של ר. ש. , העובד במערכת ערוץ עשר. בסמוך לפרסום הכתבה פנה התובע במכתב תלונה למערכת התוכנית, אך זו לא השיבה לפנייתו. התובע הגיש גם תלונה לרשות השנייה ובכוונתו להגיש תביעה משפטית.

טענות הנתבע

התובע העלה שלוש גרסאות שונות. בכתב התביעה המקורי טען כי מעולם לא נפגש עם הנתבע, לא הכיר אותו והמכתב נכתב כתוצאה מבקשת חמו לשעבר, ע. , שהנו חבר טוב של הנתבע. גרסה שנייה הועלתה בכתב התביעה המתוקן, שם טען כי אכן התייעץ עם הנתבע ונפגש איתו פעם אחת, אך זאת לבקשת אשתו, י., ובנוגע לשימוש בתרופה מסוג ציפרמיל ותופעות הלוואי שלה, שיכולות להשפיע על יחסי המין בין בני הזוג. לפי הגרסה השלישית, שהועלתה בחקירתו, הוא נפגש עם הנתבע על מנת לטפל בנושא ההתמכרות לאותה תרופה.

לעומת זאת, הנתבע לא סטה מגרסתו האמורה בכתב ההגנה שלו. לטענתו, בתאריך 9.9.14 הגיע התובע לביתו בשעות הערב, טען כי הוא משתמש בסופי שבוע בסם מסוג קוקאין וכי הוא מבקש להפסיק את השימוש. התובע טען כי שימוש זה גורם לבעיות וויכוחים עם בת זוגו וכי הוא עלול לאבד את זכותו להיות בקשר עם בנו, בעקבות שימוש זה.

הנתבע סיפר לתובע כי היה מכור לאלכוהול בשנות ה- 70 וכי הפסיק מאז שנת 1978, לאחר שהשתתף בתוכנית "אלכוהוליסטים אנונימיים". מאז משתדל הנתבע לעזור למכורים אחרים. התובע מסר לנתבע בפגישה כי הוא נשוי לבתו של ע. . ע. , חמו של התובע לשעבר, היה מטופל של הנתבע בשנת 1993 ומאז לא היה אתו בקשר.

הנתבע הסביר בפגישה כי הוא פנסיונר ואינו הכתובת לביצוע טיפול ממושך של גמילה מסמים, אך יסכים להמשיך ולהיפגש עם התובע לניהול שיחות ולכן, קבעו להיפגש כשבוע לאחר מכן. התובע דחה את הפגישה שנקבעה לכאורה בשל אירוע משפחתי. שבוע לאחר מכן הודיע כי לא יגיע ומאז לא חזר.

בחודש דצמבר 2014 פנה ע. אל הנתבע, טען כי בתו מנהלת הליך גירושין עם התובע, וכי האחרון מתנהג באלימות כלפי בתו וחשש לבנם. ע. ביקש מהנתבע שיידע את בית המשפט אודות בעיית הסמים של התובע.

הנתבע השתכנע מדברי ע. ומדאגתו לשלום בנו של התובע. לאור התרשמותו של הנתבע מהתובע, הוא האמין כי יש לו מחויבות מעצם היותו עובד סוציאלי, למסור את המידע שפורט במכתב. הנתבע מסר את המכתב לע. לצורך הגשתו לבית המשפט. לאחר כשבוע הודיע לו התובע כי הגיש נגדו תלונה במשטרה וכעבור מספר שבועות, הוא הוזמן לחקירה במשטרה.

יש לדחות את התביעה מכח תקנה 72(ב) לתקנות סדר דין אזרחי, התשמ"ד- 1984, שכן התובע העלה שתי טענות עובדתיות סותרות. האחת כי המכתב מהווה לשון הרע הואיל והוא שקרי ואילו השנייה, כי הנתבע הפר את פרטיותו עת מסר את המידע שבמכתב. שינוי הגרסאות החל מכתב התביעה, כלה בגרסאות בדיונים ובתצהירו, מבלי שהציג כל ראיה תומכת, הוכיחו כי עדותו של התובע הינה שקרית וכי תביעתו חסרת כל בסיס. כמו כן מדובר בעדות כבושה, מבלי שהתובע סיפק הסבר באשר לשינוי הגרסה. כל אלה מצדיקים דחיית התביעה.

התובע לא הציג כל ראיה לתמיכה בגרסתו. התובע לא הציג מכתב פיטורים או עדות מנהל מקום עבודתו של התובע. התובע לא הציג בדיקות סמים שלטענתו ביצע כל חודש בעבודה, לא הציג מרשם לציפרמיל ולא הוכחה לכך שנכנס ויצא מארה"ב באופן חופשי, למרות שהוצגו פרסומים לפיהם הוא מבוקש בארה"ב.

מנגד, העדויות והראיות שהוצגו, מוכיחים את גרסת הנתבע. עדויות שני עמיתי הנתבע למקצוע, מר רון זיו ואמנון מיכאל, מפריכים את טענת התובע, כביכול הנתבע עשה שימוש בסמים עם ע. .

עדותה של י. תומכת בטענת הנתבע כי התובע פנה אליו לצורך טיפול בנושא גמילה מסמים מסוג קוקאין. עדותו של ע. תומכת גם באמור וגם בטענות הנתבע, באשר לנסיבות כתיבת המכתב.

אשר לעילה של לשון הרע, הנתבע הוכיח כי עומדת לו הגנת "אמת דיברתי". הוכח כי האמור במכתב נכון וכי קיים העניין הציבורי, כאשר התובע בעצמו מסכים כי יש לחשוף מידע בדבר שימוש בסמים על ידי הורה, בהליך משמורת על קטין. הנתבע פעל לטובת בנו של התובע, בן ה- 4, כדי למנוע סיכון לחשיפתו לשימוש בסמים.

כמו כן, מתקיימות במקרה דנן ההגנות הקבועות בסעיפים 15(2) ו- 15(3) לחוק איסור לשון הרע וכן ההגנה מכח סע' 13(9) לחוק.

לא הוכחה פגיעה בפרטיות. קיום הפגישה של התובע עם הנתבע לא הייתה בגדר סוד. י. ואביה ידעו על כך ולתובע לא הייתה ציפייה לפרטיות בעניין זה. התובע אינו מראה איזה מידע נחשף והרי לטענתו, המכתב אינו מזכיר שום דבר ממה שדיבר עליו בפגישה. מכל מקום, הנתבע סבר כי מחובתו לפעול וזאת בהתאם לסע' 8(א)(3) ו- (4) לחוק העובדים הסוציאליים, שכן מדובר במידע הדרוש לשם טיפול ומניעת פגיעה בבן התובע. כמו כן, הנתבע נהנה מההגנות הקבועות בסע' 18(2)(ב) ו- (ו) וכן 18(3) לחוק הגנת הפרטיות.

אשר לנזק, הוכח כי לתובע לא היה שם טוב מלכתחילה. התובע לא עשה דבר בכדי להוכיח אי נכונות הפרסומים של ממשלת ארה"ב בדבר קנוניה וסחיטה, מלבד הפניה לגורמים בישראל, לאחר הגשת כתב ההגנה של הנתבע.

התובע טוען לאובדן פרנסה, אך לא מציג מכתב פיטורים ולא מגיש תביעה נגד ע. מ. , מי שהעביר את המכתב למעסיקתו. עובדה זו מלמדת כי כוונת התובע להתנקם בנתבע ולא לקבל פיצוי.

התובע לא תמך טענתו לנזקים במסמכים. חלק מהחובות נוצרו לפני 12/14. ככל שנגרם נזק כלשהו, הרי שהוא כתוצאה ממעשה או מחדל של התובע עצמו ובכל מקרה, עליו לפנות למי שעשה שימוש במכתב, הוא מר מ. ע. .

השימוש שנעשה במכתב היה בבית המשפט לענייני משפחה בלבד ובמקום עבודתו של התובע, לאחר שנשלח לשם ע"י ע. . התובע מנסה לתת פרשנות רחבה לרישום "לכל מאן דהו", כאילו הייתה כוונה או הרשאה להציג את המכתב באופן חופשי. אין כל ראייה שהנתבע התכוון כי המכתב יגיע לגורם אחר מלבד לבית המשפט לענייני משפחה. ע. מ. לא נשאל כלל האם הסתמך על רישום זה והוא העיד כי פעל על דעת עצמו. מכל מקום לא הוכח כי פעל בהסכמה או באישור הנתבע.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי טענות הצדדים, ולאחר עיון בכלל המסמכים והראיות שהוגשו לתיק, לרבות התרשמותי הישירה והבלתי אמצעית מהעדויות שנשמעו בפניי, אני רואה לנכון לקבל את התביעה בחלקה, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

לצורך הכרעה אדרש לסוגיות שבמחלוקת המפורטות להלן:

ראשית, האם עסקינן במכתב המהווה לשון הרע ואם כן, האם עומדת לנתבע אחת מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע ואשר נטענו על ידו, קרי: הגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב.

שנית, האם בהתנהלותו, הפר הנתבע את חובת החיסיון המוטלת עליו כעובד סוציאלי, ואם כן, האם הפרה זו נכנסת לגדר אחד החריגים בחוק העובדים הסוציאליים, המתירים את הפרת החיסיון.

במסגרת זו, יש לבחון האם התנהגות הנתבע מהווה הפרה של חוק הגנת הפרטיות, או שמא זכאי הוא לאחת ההגנות הקבועות בחוק.

שלישית, מה הם הנזקים המוכחים של התובע והקשר הסיבתי בינם לבין התנהגות הנתבע.

האם המכתב מהווה לשון הרע

סע' 1 לחוק איסור לשון הרע, מגדיר לשון הרע מהי:

"1. לשון הרע מהי

לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו,

במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית,

או מוגבלותו."

השאלה אם האמור בפרסום מהווה לשון הרע היא שאלה פרשנית שבחינתה אובייקטיבית, קרי על פי מבחן האדם הסביר. לצורך כך אין חשיבות לשאלה האם הייתה למפרסם כוונה לפגוע אם לאו, או כיצד הבין את הדברים בפועל מי שנחשף לפרסום, לרבות הנפגע. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס לפרסום [ר' ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337 (1989), ר' גם אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 122-123 להלן: "שנהר")). במידה ובית המשפט מגיע למסקנה כי בלשון הרע עסקינן, יש לבחון האם ניתן להחיל את אחת ההגנות הקבועות בחוק, שאז הנתבע יהיה פטור מתשלום פיצוי. לשאלת כוונת המפרסם יש נפקות במסגרת בחינת ההגנות, שכן יש לה זיקה לסוגיית תום לבו של המפרסם, ולקביעת שיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק כאמור בסעיף 7א לחוק, ככל שהוא נתבע בתביעה.

במקרה שבפניי, ניתן לקבוע בבירור כי תוכן המכתב נשוא התביעה, ולפיו התובע פנה לנתבע, חודשים ספורים לפני הוצאת המכתב, על מנת "לקבל עזרה וטיפול מסמים מסוג קוקאין", הינו תוכן שיש בו בכדי להשפיל ולבזות אדם בעיני הבריות ו/או תוכן שיש בו לייחס ביצוע מעשים שהינם מבזים או משפילים. ודוק, שימוש בסמים מסוכנים מסוג קוקאין, שהינם סמים אסורים לשימוש על פי חוק, הינו בגדר מעשה מבזה שאינו מוסיף לכבודו של אדם אלא להיפך. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שנטען במכתב כי חרף השימוש בסמים וחרף הצורך בקבלת עזרה וטיפול מהשימוש בסמים, ישנה הימנעות מצד התובע מקבלת העזרה.

לאור האמור, אני קובעת כי תוכן המכתב מהווה לשון הרע כמשמעותה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

אשר להגנות הקבועות בחוק. במקרה זה טוען הנתבע להגנה של אמת הפרסום מכח סעיף 14 לחוק וכן להגנת תום הלב, בהתאם לסע' 15(2) ו- (3) לחוק. עוד טוען הנתבע כי קיימת לו גם הגנה לפי סע' 13(9) לחוק.

טענת אמת הפרסום מעוגנת בסע' 14 לחוק איסור לשון הרע:

"הגנת אמת הפרסום

14. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

מלשון הסעיף עולה, כי שני תנאים מצטברים נדרשים לתחולת ההגנה: אמיתות הפרסום ועניין ציבורי.

ראה בעניין זה ע"א 10281/03‏ אריה (אריק) קורן נ' עמינדב (עמי) ארגוב (12.12.06), שם נקבע:

"שני יסודות מצטברים נדרשים אם כן להוכחתה של ההגנה: אמיתות תוכן הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום. ההכרעה בדבר קיומם של שני אלה נעשית על פי מבחן אובייקטיבי (אורי שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז) 216. להלן: שנהר). שני היסודות המכוננים את ההגנה יוצרים ביניהם תמהיל שמבקש לאזן כאמור בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב. איזון זה עיקרו בנכונות לפרוש את ההגנה הרחבה הנתונה לחופש הביטוי על פרסומים שתכנם אמת ושקיים אינטרס ציבורי בפרסומם. זאת, מתוך הנחה כי קיימת תועלת חברתית בקיומו של דיון ציבורי בנושא בו עוסק הפרסום, על בסיס עובדות נכונות (עניין קראוס, עמ' 39)."

אשר לנטל להוכחת אמיתות הפרסום נקבע שם כי:

" הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום מוטל על המפרסם הטוען לתחולת ההגנה, הנדרש להוכיח – על פי הכלל הנוהג במשפט האזרחי - כי מאזן ההסתברויות נוטה לטובתו (דברי השופטת דורנר, עניין קראוס, עמ' 107). נטל זה אינו פשוט ולא בנקל יעלה בידו של מפרסם להרימו."

...ודוק: הדרישה למתאם בין משקלן של הראיות שיובאו לחומרת ההאשמות שיוחסו לנפגע אינה משמיעה דרישה לעמידה במידת הוכחה שונה מזו הנוהגת במשפט האזרחי (ראו גם עמדת חברי, השופט ריבלין, בעניין מורדוב, פסקה 13 וההפניות שם). הכלל הוא אותו כלל ואולם יש לדרוש כי ככל שהאשמה שיוחסה לאדם בפרסום חמורה וכבדה היא, כן תידרשנה ראיות כבדות משקל, "איכותיות" יותר, על מנת לעמוד בנטל ההוכחה של מאזן ההסתברויות."

לאחר בחינת מכלול הטענות, הראיות והעדויות, הגעתי למסקנה כי הנתבע הצליח להוכיח את אמיתות תוכן המכתב וזאת מהנימוקים שלהלן.

התרשמתי כי עדותו של הנתבע לפיה התובע הודה בפגישה שהתקיימה כי עשה שימוש, במהלך סופי השבוע, בסם מסוג קוקאין, הינה עדות מהימנה. כמו כן, השתכנעתי כי הדברים שנכתבו במכתב הנתבע, אכן נאמרו ע"י התובע בפגישה שהתקיימה בין השניים.

גרסתו של הנתבע הייתה עקבית והוא חזר עליה בכתב ההגנה, בתצהיר ובחקירתו. הנתבע פירט בתצהירו את מהלך הפגישה והדברים שמסר התובע. חקירתו הנגדית לא ערערה גרסתו זו ולא העלתה סתירות מהותיות, הפוגעות במהימנותה.

הנתבע הצהיר בתצהירו, כי הבחין בסממנים המלמדים כי התובע עושה שימוש בסמים, לרבות דיבור לא ברור ואישוני עיניים מכווצים. התובע חקר את הנתבע בעניין זה:

"ש.מפנה לסעיף 7 לתצהירך. אתה טוען שהאישונים של התובע היה מכווצים והדיבור לא ברור. אני אומר לך ששימוש בקוקאין בא לידי ביטוי באישונים מורחבים.

ת.אני עובד עם מכורים 39 שנים. מה שראיתי ראיתי".

(עמ' 30, ש' 31-32 ועמ' 31, ש' 1 לפרוטוקול מיום 16.11.16)

טענת התובע, כי השימוש בקוקאין בא לידי ביטוי באישונים מורחבים, או כי סממני השימוש בסם נעלמים במהלך השבוע, לא הוכחה ולא נתמכה בכל ספרות מקצועית או חוות דעת מומחה בעניין זה. משכך, אבחנתו של הנתבע כמי שטיפל במכורים לסמים משך שנים רבות, לא נסתרה.

יתירה מכך, מטעם הנתבע העידה י., רעייתו לשעבר של התובע, וכן אביה , ע. מ. . לא נעלם מעיני כי בין התובע וי. נוהלו הליכים משפטיים במסגרת הליך הגירושין ומטבע הדברים התגלע סכסוך ביניהם.

על אף האמור לא התרשמתי כי במהלך עדותה של י., נאמרו על ידה דברים מגמתיים, שתכליתם להשחיר פניו של התובע באופן מכוון או לנקום בו.

הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח מועד החקירה שהינו בתקופה שלאחר סיום ההליכים המשפטיים שנוהלו בין הצדדים, לאחר שניתנה משמורת משותפת על בנם הקטין.

י. אף הבהירה בעדותה כי תיאור הדברים רלבנטי לשנת 2014, וכי כפי הנראה המצב היום שונה, כפי שהיא רוצה להאמין. (ר' עמ' 21 לפרוטוקול מיום 16.11.16, שורה 6).

על אף הזהירות הנדרשת כאמור לעיל, התרשמתי כי עדותה של י. הייתה עדות מהימנה, עקבית וקוהרנטית, ולא מצאתי כי נפלה סתירה פנימית בין גרסתה לגרסת הנתבע וגרסת ע. שתפורט בהמשך.

י. טענה בתצהירה כי ידעה על כך שהתובע עשה שימוש בסמים במהלך סופי השבוע.

י. חזרה על טענתה זו במהלך חקירתה הנגדית ואישרה מפורשות, כי ראתה את התובע במו עיניה עושה שימוש בסמים מסוג קוקאין וכי כלל לא דובר על התמכרות התובע לציפרמיל:

"ש.ביהמ"ש לא נכח בעת השימוש בסמים ואף אחד מהנוכחים. מי שיודע זאת זה רק התובע ואת. האם את ראית במו עינייך את התובע משתמש בסמים באיזה תקופות.

ת.כן. הוא השתמש בבית במחסן. ראיתי אותו בעיניים מבצע את האקט של השימוש.

ש.את יודעת לאבחן איזה סוגי סמים.

ת.רק קוקאין.

ש.הייתה טענה של התובע שאת ביקשת שהוא יפנה לגמילה בגלל התמכרות לכדורים מסוג ציפרמיל, האם זה נכון.

ת.לא.

ש.הייתה לו התמכרות לכדורים האלה.

ת.הוא השתמש בציפרלקס אבל אני לא חושבת שהוא היה מכור לכדורים. אף פעם לא דיברנו על כדורים."

(עמ' 22, ש' 23-31 ועמ' 23, ש' 1-2 לפרוטוקול מיום 16.11.16)

אשר לטענת התובע, כי עוד בטרם פתיחת ההליכים, י. חתמה על הסכם ובו הסכימה לתת הסדרי ראייה לתובע, לרבות בסופי שבוע, הרי שי. נחקרה בעניין זה ונתנה הסבר המניח את הדעת, בהתחשב בנסיבות, לסיבה בגינה הסכימה בתחילה לאמור בהסכם ומדוע חזרה בה עוד בטרם אושר ההסכם:

"ש.את יודעת מידיעה אישית שהתובע השתמש בסמים ברציפות בימים חמישי עד שבת במהלך התקופה של שנת 2014.

ת.כן.

ש.אני מציג בפנייך הסכם שאת חתומה עליו וגם התובע חתום עליו מ – 30.11.14 לפני שהתחילו ההליכים בבימ"ש לענייני משפחה. את מאשרת לתובע לקחת את הבן.

ת.ההסכם הזה לא חתום בבימ"ש.

ש.את חתומה עליו.

ת.ההסכם לא הגיע לביהמ"ש בדיוק מהסיבה הזו.

ש.אני אומר לך שאת חתומה על הסכם מהתקופה שאת טוענת שהוא צרך סמים מחמישי ועד ראשון ובהסכם את נותנת לו הסדרי ראיה עם הילד שלך כולל בסופי שבוע.

ת.זה היה הסכם בכפייה. ב – 24:00 עורכת הדין שלו אמרה שאני יבוא לחתום שאם לא היא תשלח לי את הרווחה שייקחו לי את הילד. התחרטתי בדקה התשעים. "

(עמ' 21, ש' 10-17 לפרוטוקול מיום 16.11.16)

גם גרסתו של ע. , כפי שהובאה בתצהירו, לא נסתרה במהלך החקירה הנגדית. ע. שב וטען כי התובע התוודה בפניו על שימוש בסמים בסופי השבוע והסביר מדוע לא פעל במידי לאחר שנודע לו על השימוש בסמים:

"ת.לא ידעתי. עוד הרבה קודם הוא היה מסומם אבל לי הוא סיפר רק מאוחר יותר, כאשר הוא סיפר לי שהוא עבר תאונת דרכים ב – 06:00 ביום שבת, נכנס באוטו חונה, מסומם לגמרי, הרמנו אותו, סחבנו אותו הביתה. אז הוא אמר לי שהוא רוצה להתוודות והוא משתמש בקוקאין.

ש.באיזה חודש זה היה?

ת.אחרי התאונה.

ש.אתה הצהרת שזה היה ביוני, מפנה לסעיף 3 לתצהירך.

ת.בסמוך. אני לא זוכר תאריכים.

ש.מתי שלחת את המכתב למעביד. אני טוען שבינואר.

ת.המכתב עוד לא היה. הוא התוודה שהוא משתמש, הוא לא התחיל את התהליך של הגמילה, היה לו מו"מ עם הבת שלי.

ש.לך היה מידע מחודש יוני לטענתך שהחתן שלך שעובד במפעל נשק מסומם.

ת.כן.

ש.בלי שום קשר למכתב למה שמרת את המידע בבטן ועשית בו שימוש רק אחרי ההליכים עם בתך.

ת.בדיעבד טעות שלי. הסתמכתי על כך שהוא יילך לגמילה. אני בעצמי בעברי הרחוק, לפני 22 שנים עברתי גמילה מסמים. משם אני מכיר את הנתבע. הרגשתי צורך לתת לו צ'אנס, הוא בא ומתוודה וזה התהליך הראשון בהחלמה שהוא מודה שהוא משתמש.

(עמ' 24, ש' 21-32 ועמ' 25, ש' 1-6 לפרוטוקול מיום 16.11.16)

עדותו של ע. נבחנה בזהירות הנדרשת מאחר והוא למעשה הגורם אשר העביר את המכתב מידיו של הנתבע אל בית המשפט ולמעסיקו של התובע. במסגרת בחינה זו , לא נעלם מעיני, כי ע. סיפק בעדותו פרטים קונקרטיים וספציפיים מהם למד כי התובע השתמש בסמים, וטענתו בעניין זה לא נטענה בעלמא , בסתמיות ובכלליות. כך למשל תיאר ע. את תאונת הדרכים בה היה מעורב התובע, וכי התובע היה מסומם לגמרי באותו הזמן והיה צורך בהרמתו והעברתו לביתו. פירוט זה, שלא נסתר ע"י התובע, תומך לטעמי במסקנה כי עדותו של ע. בנוגע לעצם השימוש של התובע בסמים הינה מהימנה ומתבססת על עובדות ו/או אירועים קונקרטיים שהתרחשו בפועל.

אל מול 3 העדויות האמורות, אשר יש בהן בכדי לבסס את הטענה ולפיה בעת הפגישה עם הנתבע, השתמש התובע בסמים במהלך סופי השבוע, עומדת גרסת התובע, כגרסה יחידה, אשר לא נתמכה ולו בראשית ראייה ולמעלה מכך, נפלו פגמים אקוטיים במהימנותה. גרסתו של התובע נתגלתה ככזו שאינה עקבית וקוהרנטית, הכל כמפורט להלן.

ראשית, עצם שינוי הגרסה העובדתית שהועלתה על ידי התובע בכתב התביעה המקורי לבין זו שהועלתה בכתב התביעה המתוקן, מטיל ספק רב באשר למהימנות גרסתו נשוא כתב התביעה המתוקן. התובע הגיש תביעה בטענה כי לא פנה מעולם לתובע לקביעת פגישה, מעולם לא התקיימה פגישה ביניהם, וכי הוא מכיר את הנתבע רק בשל חברותו עם ע. . רק לאחר מכן, תיקן התובע את תביעתו ובמסגרתה טען, כי פנה לנתבע לבקשת אשתו ובעניין השימוש בתרופה מסוג "ציפרמיל" והשלכותיה.

למותר לציין כי ישנו פער עצום בין גרסה לפיה אדם לא נפגש בכלל עם אדם אחר, ואף לא ביקש לקבוע עמו פגישה, לבין גרסה ולפיה התקיימה פגישה בפועל עם אותו אדם, ואולם תוכנה עסק בהתמכרות מסוג אחר מזה הנטען. יודגש כי מדובר בפגישה שהתקיימה בשנת 2014 אליה הגיע התובע במיוחד כדי להיפגש עם הנתבע, ולא מדובר במפגש אקראי ברחוב, שעלול להישמט מזיכרונו של אדם. בהתאם לגרסת התובע, הפגישה ארכה זמן ממושך (45 דקות) ובמהלכה סיפר לו הנתבע אודותיו באריכות (ר' עמ' 9 לפרוטוקול מיום 16.11.16, שורות 20-23). כלום יעלה על הדעת כי פגישה שכזו, שהתקיימה כשנה טרם הגשת התביעה, נעלמה לחלוטין מזיכרונו של התובע, עובר להגשת כתב התביעה המקורי?! ספק רב לטעמי.

גרסתו השנייה של התובע הינה "עדות כבושה" וכידוע הלכה פסוקה היא כי משקלה וערכה של עדות כזו מועטים ביותר, קל וחומר מקום בו לא ניתן כל הסבר על ידי התובע לשינוי הגרסה המקורית. (ר' ע"פ 677/84 אמנון דוד ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (4) 33).

שנית, הדברים מקבלים משנה תוקף, מאחר והתובע העלה את גרסתו הראשונה, גם במסגרת תצהיר שצורף על ידו לבקשתו למתן פטור מתשלום אגרה, שם הצהיר בסעיפים 6 ו- 7 לתצהיר כי:

"6.אלא שאני, לא רק שלא פניתי מעולם למשיב מתוקף מעמדו של האחרון כ"עובד סוציאלי מוסמך", אלא שאני מכיר אותו אך ורק בשל חברותו עם אבי בת זוגי - מר מ. ע. ואני מעולם לא שוחחתי עמו על בעיות סמים כאלו ואחרות - עניינים שממילא אין לי כל נגיעה אליהם.

7.מיותר לציין לפיכך, כי גם בתוכנו של המכתב אין כל שמץ של אמת. אני מעולם לא ביקשתי להיפגש עם המשיב פגישה טיפולית, לא קבעתי אתו פגישות לצורך כך, ומעל לכל, אני מעולם לא עשיתי שימוש בסמים כלשהם. ולבטח לא שימוש בסם הקוקאין, כנטען במכתב".

מ. תובע אינו בוחל להגיש לבית המשפט תצהיר שאין בו גרסת אמת, כלום מדוע יש לייחס אמת לאמור בתצהירו המאוחר יותר?!

שלישית, טענתו של התובע בכתב התביעה המתוקן, לפיה לא פנה לצורך טיפול כלשהו אל הנתבע, מופרכת במסרון ששלח לנתבע ובו ציין כי : "לצערי לא מסתדר לי כל הטיפול הזה מבחינה כלכלית ומבחינת העבודה אני מצטער שאני אוכל אני ידבר איתך". (ר' נספח ב' לתצהיר הנתבע).

רביעית, על אף שינוי הגרסה המעורר כאמור תהיות רבות בנוגע למהימנות גרסת התובע, לא טרח התובע להציג כל ראייה ממשית לתמיכה בגרסתו החדשה באשר לשימוש בתרופה ציפרמיל תחת השימוש בסמים. התובע נמנע מלהציג מרשמים שקיבל לשימוש באותה תרופה בתקופה הרלוונטית או כל מסמך רפואי, אשר יתמוך בטענתו זו וילמד על תדירות השימוש בתרופה, באופן המצדיק לכאורה טיפול אצל מטפל ויועץ בתחום ההתמכרות.

בהקשר זה יש להוסיף ולציין כי גרסת התובע בתצהירו הייתה כי ביקש להתייעץ עם הנתבע בקשר לשימוש בתרופה ציפרמיל, על רקע השלכות השימוש בתרופה על יחסיו עם י.. בחקירתו שינה התובע מעט גרסה זו וטען כי ביקש להתייעץ בקשר לטענת י. כי הוא מכור לכדורים אלו. (השווה סעיף 9 לתצהיר התובע ועמ' 10 לפרוטוקול מיום 16.11.16).

י. אומנם העידה כי התובע עשה שימוש בתרופה, אך הבהירה כי לא היה כל שימוש אינטנסיבי וחריג בתרופה, קל וחומר התמכרות לתרופה וכי היא לא ביקשה מהתובע שיפנה לצורך טיפול בכך, כפי שנטען על ידו. (ר' עמ' 22, ש' 28-31 ועמ' 23, ש'1-2, לפרוטוקול מיום 16.11.16).

חמישית, התובע טען, כי במסגרת עבודתו במפעל נשק (אמתן כרמיאל בע"מ), המפוקח ע"י המשרד לביטחון פנים, הוא נדרש לבצע באופן תדיר בדיקות לשלילת שימוש בסמים. ברם, גם טענה זו לא הוכחה. התובע לא הציג את תוצאות הבדיקות שכביכול ביצע ואף לא הוכיח טענתו לפיה במסגרת עבודתו, הוא נדרש לבצע בדיקות השוללות שימוש בסמים. כלל טענות התובע בעניין זה נטענו בעלמא וללא כל ביסוס.

שישית, תוצאות הבדיקות שצירף התובע לתצהירו, הינן ממועד מאוחר למשלוח המכתב, ולכן לא ניתן ללמוד מהן על נכונות תוכן המכתב. כמו כן, הן הנתבע והן שני העובדים הסוציאליים שהעידו מטעמו, מר רון זיו ומר אמנון מיכאל, העידו כי בדיקות שתן ניתן לזייף בקלות וכי הן מעידות על שימוש מספר ימים לפני כן בלבד.

מכל מקום, במהלך הדיון אשר התקיים ביום 16.11.16, הסכים התובע להוציא את הבדיקות מתצהיר התובע, ומשכך, איני נדרשת לראיה זו כלל.

שביעית, ההליכים שנוהלו במסגרת בית המשפט לענייני משפחה והעובדה כי בסופו של יום ובחלוף תקופה ממושכת אושר לתובע להתראות עם בנו ולקבל משמורת משותפת עליו, אינם מלמדים בהכרח על כך שבמועד הרלבנטי, קרי בחודש 9/2014 התובע לא פנה לנתבע לקבלת עזרה וטיפול משימוש בסמים. דווקא העובדה כי נדרש הליך משפטי ממושך, וכן הגשת 7-8 חוות דעת של עובדות סוציאליות (כנטען על ידי התובע), עד שאושרה לתובע משמורת משותפת על ילדו, עשויה ללמד כי היו דברים בגו והיה ספק בנוגע לתפקודו של התובע ולכשירותו לשמש כמשמורן. (ר' עמ' 13 לפרוטוקול מיום 16.11.16, שורות 15-22).

שמינית, הטענה בדבר יחסי חברות בין הנתבע וע. לא הוכחה כלל ע"י התובע, והשניים אישרו כי הכירו לפני עשרות שנים ואינם בקשר רציף כלשהו. גם הטענה לפיה התובע נפגש עם הנתבע בעקבות המלצתו של ע. לא הוכחה, והנתבע בעצמו טען כי רק בפגישה עמו סיפר לו התובע כי רעייתו הינה בתו של ע. .

נוכח כל האמור, הנני קובעת כי הנתבע הוכיח את אמיתות הפרסום במידה הנדרשת, וכי התובע, מנגד, לא הצליח להפריך את אמיתות הפרסום או את העדויות מטעם הנתבע בעניין זה.

על אף האמור וכמפורט לעיל, לא די באמיתות הפרסום על מנת לחסות תחת ההגנה של אמת הפרסום, אלא שנדרש, כיסוד מצטבר, להוכיח כי קיים עניין ציבורי בפרסום.

להוכחת קיומו של עניין ציבורי בפרסום, אין צורך בהבאת ראיות באשר מדובר בהכרעה של בית המשפט שהינה פועל יוצא של מדיניותו השיפוטית של בית המשפט. ברור שבית-המשפט יושב בתוך עמו ומתחשב במוסכמות החברתיות הקיימות באותה עת, בדיוק כמו שהוא קובע את רמתו של האדם הסביר.

"ההכרעה בשאלה האם היה בפרסום "עניין ציבורי" מוכרעת בדרך של מציאת איזון בין אינטרסים מתנגשים. בית -המשפט ישקול מחד גיסא את האינטרס של הפרט במניעת פרסום פרטים פוגעים אך נכונים אודותיו, ומאידך גיסא את האינטרס שבחופש הביטוי, כשבמסגרת אינטרס זה תישקל בעיקר זכות הציבור לדעת" (ר' שנהר, עמ' 227). ר' גם ע"פ (מחוזי ת"א)989/79 בורכוב נ' יפת, פ"מ תשמ"ג (ב) 521, 524.

עוד נקבע באשר לעניין הציבורי, כי ראוי כי הגשמת התועלת הציבורית, תבוצע באמצעות פרסום הפוגע באופן המינימאלי ביותר במושא הפרסום.

"ואת התנאי הזה (עניין ציבורי – ת.ל.י) ניתן לפרש ככולל גם דרישה לפגיעה המינימלית בנפגע. ייתכן שזוהי אפילו הפרשנות ההכרחית לאור הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שממנו עולה כי גם כאשר קיימת תכלית ראויה המצדיקה פגיעה בכבודו של אדם, עדיין אין להתיר פגיעה שכזו במידה העולה על הנדרש לשם השגת אותה תכלית. ואכן, נראה כי זהו קנה המידה שאימצה הפסיקה לגבי מבחני ה"עניין הציבורי". (ר' שנהר, עמ' 230).

וכן:

"שאלת קיומו של "עניין ציבורי" בפרסום מוכרעת גם לאור השאלה, האם היתה הצדקה למסירת המידע למי שאליו הוא הועבר, וכאשר תפוצת הפרסום היתה נרחבת בית -המשפט יבדוק גם את השאלה, האם היתה הצדקה לפרסם את המידע ברבים . גם כאשר קיימת הצדקה להפצת הפרסום ברבים, עדיין יוכל בית –המשפט לבדוק האם לא היתה הפרזה בכמות הפרסומים, בהיקפם ובהבלטתם". (ר' שנהר, עמ' 231). (ה.ש. ת.ל.י)

מן הכלל אל הפרט.

במקרה דנן, אין חולק, והתובע אף אישר זאת בעדותו, כי מידע באשר לשימוש של הורה לילד בסמים הינו מידע חיוני ורלבנטי במסגרת בחינת הליכי משמורת על הילד. (ר' עמ' 13 לפרוטוקול מיום 16.11.16, שורות 4-7).

למידע מסוג זה ישנה רלבנטיות באשר לטיב הטיפול הניתן על ידי ההורה ו/או לפגיעה שעלולה להיגרם לילד מההורה. למידע מסוג זה רלבנטיות רבה בעת בחינת טובתו של הילד ובחינת זהות המשמורן המתאים לשמירה על טובת הילד.

על אף האמור, אין להרחיק לכת ולקבוע באופן גורף כי היותו של המידע רלבנטי ו/או בעל עניין ציבורי, מתירה את פרסומו ברבים לכלל הציבור ו/או כלשון המכתב "לכל מאן דהוא".

ודוק, אין בהתרת הפרסום בשל היותו בעל עניין ציבורי ביחס לתפוצה מסוימת ו/או לגורם מסויים, כדי לפרוץ את הסכר, ולהתיר, ללא כל הגבלה את הפרסום לתפוצות ו/או לגורמים נוספים שאינם רלבנטיים ו/או שאינם בעלי עניין ציבורי.

הנתבע בעצמו הודה כי מטרת הפרסום של המכתב שמוען "לכל מאן דהוא" לא הייתה לשם יידוע כולי עלמא אודות פניית התובע לנתבע לטיפול בבעיית הסמים, אלא יידוע בית המשפט לענייני משפחה בלבד. ואכן במקרה דנן, ניתן היה להגשים את העניין הציבורי, והפרסום הנדרש בגינו, באמצעי פוגעני הרבה פחות מזה בה נקט הנתבע.

ככל שהמכתב היה מוגש במישרין על ידי הנתבע לתיק בית המשפט לענייני משפחה ולכל הפחות היה נמסר על ידו במישרין לידי רשויות הרווחה המטפלות בעניינו של אותו קטין, ניתן היה לצמצם את הפגיעה בתובע כתוצאה מהפרסום. צמצום היקף נמעני הפרסום, היה מונע את חשיפת תוכן המכתב, שהינו מידע אישי ופרטי של התובע, למינימום הנדרש ומונע את חשיפת המידע לגורמים בלתי רלבנטיים נוספים ו/או גורמים שאינם בעלי עניין ציבורי.

מסירת המכתב הנושא כותרת "לכל מאן דהוא" ע"י הנתבע לע. , סבו של הקטין, שאינו אפוטרופסו ואינו גורם טיפולי ו/או שיפוטי מוסמך ואף אינו צד להליכים שנוהלו בבית המשפט לענייני משפחה, חוטאת לדרישת העניין הציבורי המאפשר במקרה דנן את הפרסום בתפוצה מוגבלת לגורמים ספציפיים בעלי עניין ציבורי, וחורגת למעלה מהנדרש מדרישה זו.

ע. אינו בית המשפט ואינו אחד מגורמי הרווחה, ומשכך, לא יכול להיות חולק כי הוא אינו גורם אשר אמור להיות בעל עניין ציבורי בנוגע לתוכן הפגישה שהתקיימה בין התובע והנתבע. מסירת המכתב לגורם שאינו מוסמך כאמור, וגלגוליו של המכתב לאחר מכן, כפי שיפורט בהמשך, רק מחזקים את המסקנה האמורה שעצם מסירת המידע לגורם שאינו בעל העניין הציבורי הרלוונטי עשויה להביא לשימושים נוספים במידע שלא כדין.

הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שהנתבע הינו עובד סוציאלי בהכשרתו המודע לחובת הסודיות שלו כלפי המטופל, וכן לרגישות שבמסירת מידע בנוגע לתוכן הפגישה לצד ג' שאינו רשות מוסמכת לטיפול בעניינו של הקטין. אף אם הנתבע סבר כי כתיבת המכתב ומסירתו הינה מעשה ראוי, בבחינת מסירת מידע נחוץ לבית המשפט לענייני משפחה, ראוי היה כי המכתב יימסר במישרין ואך ורק לביהמ"ש לענייני משפחה ולא לסבו של הקטין.

בנסיבות אלו, ואף שהשתכנעתי באמיתות תוכן הפרסום, הרי שלא מתקיים התנאי המצטבר השני של עניין ציבורי ולכן, הנני קובעת כי לא מתקיימת בענייננו הגנת אמת הפרסום.

בחינת קיומן של הגנות נוספות: הגנת תום הלב וכן ההגנה מכוח סעיף 13 (9) לחוק.

הנתבע מוסיף וטוען, כי מתקיימות בעניינו אף הגנת תום הלב מכח סעיפים 15(2) ו- 15(3) לחוק איסור לשון הרע וכן ההגנה של "פרסום מותר" מכח סע' 13(9) לחוק, הדן במקרה בו מדובר בפרסום שהמפרסם חייב או רשאי לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות מוסמכת.

סעיף 15 (2) לחוק איסור לשון הרע מקים הגנה במקרה בו היחסים שבין עושה הפרסום והאדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את אותו פרסום.

סעיף 15 (3) לחוק הנ"ל מקים הגנה במקרה בו הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של עושה הפרסום, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר.

סעיף 13 (9) לחוק הנ"ל קובע כי פרסום מותר יהיה פרסום שהמפרסם חייב לעשותו על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור.

הנתבע מבסס את טענתו בדבר חובתו החוקית ו/או המוסרית ו/או החברתית לבצע הפרסום או היותו של הפרסום פרסום מותר, על האמור בסעיפים 8א(3) ו- (4) לחוק העובדים הסוציאליים. סעיפים אלו מאפשרים לעובד סוציאלי להפר את החיסיון החל על מידע שהתקבל בידיו וזאת כאשר הדבר נדרש לשם טיפול בילדו של המטופל ו/או מניעת פגיעה במטופל או באדם אחר.

לאור האמור, ועל מנת לבחון התקיימותם של אחת מההגנות האמורות, אבחן תחילה האם התקיימה במקרה דנן חובה על הנתבע למסור את המכתב בתוקף תפקידו כעובד סוציאלי ומכוח סעיפים 8 א (3) ו- 4 לחוק העובדים הסוציאליים.

האם מעשיו של הנתבע מהווים הפרה של החיסיון שבין עו"ס ומטופל ו/או פגיעה בפרטיות

זכותו של אדם לפרטיות ולצנעת חייו מעוגנת כזכות יסוד בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

סעיף 2(7) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין מהווה פגיעה בפרטיות.

במקרה בו הופרה חובת הסודיות וכתוצאה מכך נגרמה פגיעה בפרטיות, יש להוסיף ולבחון, האם היא נכנסת לגדר אחת ההגנות שבחוק הגנת הפרטיות, כאשר הרלוונטיות ביניהן הן אלו הקבועות בסע' 18(2)(ב), 18(2)(ז) ו- 18(3):

"18.במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה:

(1)הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965;

(2)הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה:

...

(ב)הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה;

...

(ו)הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי פסקאות (4) עד (11) לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965;

(3)בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום - הפרסום לא היה כוזב."

חובת הסודיות לה מחויבים העובדים הסוציאליים, קבועה בסע' 8 לחוק העובדים הסוציאליים. לחובה זו ישנם חריגים המאפשרים הפרה של חובת הסודיות. החריגים הרלבנטיים לעניינו הם אלו אליהם הפנו הצדדים:

"סוד מקצועי

8. (א) מידע על אדם שהגיע לעובד סוציאלי במסגרת מקצועו, חובה עליו לשמרו בסוד ואינו רשאי לגלותו אלא באחת מאלה:

...

(3)הגילוי הוא של מידע שנמסר לעובד סוציאלי בידי האדם שעליו המידע, ובלבד שהעובד הסוציאלי שוכנע שהמידע דרוש לשם טיפול בילדיו הקטינים של אותו אדם;

(4)הגילוי דרוש לשם מניעת פגיעה באדם שעליו המידע או באדם אחר;

...

(8)בית משפט שבפניו התעורר הצורך בגילוי המידע התיר את גילוי המידע, אם נוכח שקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת."

חובת הסודיות מוסדרת ומפורטת גם בתקנון עבודה סוציאלית (הפרק הרלוונטי הוגש וסומן ת/2).

נוכח היותה של הזכות לפרטיות ובכללה זכות החיסיון, זכות חוקתית, הרי שכל פגיעה בזכות זו יש לבחון בהתאם לסע' 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, היינו, על הפגיעה להיות במידה ש"אינה עולה על הנדרש". פועל יוצא מכך הוא כי יש לבחון, האם ניתן היה להשיג את התכלית הראויה, הכרוכה בגילוי הסוד במקצועי על אודות המטופל, בדרך אחרת, הפוגעת פחות בפרטיותו.

אין חולק כי הדברים שנמסרו ע"י התובע לנתבע במסגרת הפגישה הטיפולית שהתקיימה, חוסים תחת חובת הסודיות ו/או החיסיון ו/או הסוד המקצועי, כהגדרתם בדברי החקיקה שפורטו לעיל, ולהם מחויב הנתבע במסגרת היותו עובד סוציאלי. הסוגיה שבמחלוקת הינה האם מתקיימים במקרה דנן החריגים הקבועים בדברי החקיקה שפורטו לעיל, המתירים לנתבע להפר את חובת החיסיון האמורה ולפרסם דברים שנאמרו לו על ידי התובע.

לטענת הנתבע, חשיפת המידע שנמסר לידיו ע"י התובע, נדרשה לשם טיפול בילדו הקטין של התובע ומניעת פגיעה בו וכי הנתבע סבר כי מחובתו למסור את המידע. לכן, לטענתו, חשיפת המידע נכנסת בגדר החריגים הקבועים בסע' 8(3) ו- (4) לחוק העובדים הסוציאליים. בהתאם לכך, וכפועל יוצא, טוען הנתבע כי הוא זכאי להגנה של סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות ולהגנות שבסעיף 15(2) ו- (3) וכן סע' 13(9) לחוק איסור לשון הרע.

יצוין כי הנתבע אינו מפנה לכל חובת דיווח חוקית, מלבד הרשות לחשוף את המידע בהתאם לחריגים הקבועים בחוק העובדים הסוציאליים. לכן, יש לבחון, האם אכן התקיימו שני החריגים הספציפיים אליהם הפנה ועליהם הסתמך.

מעיון בחוק העובדים הסוציאליים או בקוד האתיקה של העובדים הסוציאליים, עולה כי אין כל הוראה המנחה מה הם המצבים המצדיקים חשיפת מידע בכדי למנוע פגיעה באדם או בכדי לטפל בקטין. לאור האמור, יש לבחון כל מקרה לגופו ולהכריע, האם הפגיעה בפרטיות וחשיפת המידע, נעשו למטרה הנטענת ובמידה שאינה עולה על הנדרש.

בנסיבות שבפניי, הגעתי למסקנה, כי גם אם אקבל במלואן את טענות הנתבע, ואקבע כי במקרה דנן נדרשה חשיפת המידע לצורך טיפול בקטין, בנו של התובע או לשם מניעת פגיעה בו, הרי שלא ניתן להתעלם מכך שחשיפת המידע נעשתה על ידי הנתבע בצורה הפוגעת באופן בלתי סביר בתובע, ובמידה העולה על הנדרש, כפי שיפורט להלן.

קוד האתיקה של העובדים הסוציאליים מחייב פנייה למטופל והודעתו בדבר הכוונה לחשוף את המידע, טרם חשיפתו. כך נקבע בקוד האתיקה:

"עובד סוציאלי ימסור לאחרים מידע על אודות לקוחותיו רק כאשר החוק או הנסיבות המקצועיות יחייבו זאת ובידיעת הלקוחות". פרק 1, סע' ב. 2.

מכאן כי החיסיון הוא זכות של המטופל וטרם חשיפת מידע והפרת החיסיון, יש לפנות למטופל ולקבל הסכמתו לכך. במידה ולא ניתנה הסכמתו, יש לבחון האם נדרשת חשיפה זו בהתאם לאחד החריגים הקבועים בחוק ובמידה וכן, יש לבצעה בדרך הפוגעת במידה שאינה עולה על הנדרש.

גם לפי סעיף 50א לפקודת הראיות [נוסח חדש], עובד סוציאלי אינו חייב למסור מידע חסוי, "אלא אם כן ויתר האדם על החיסיון או שבית המשפט מצא הצורך לגלות את הראייה לשם עשיית צדק עדיף על העניין שיש שלא לגלותה".

במקרה דנן, לא נערכה כל פנייה מקדימה מצד הנתבע לתובע בבקשה לוותר על החיסיון ו/או ליידע אותו בדבר כוונתו של הנתבע לבצע את הפרסום המפר את חובת הסודיות. כמו כן, חרף ניהול ההליכים המשפטיים בעניינו של הקטין, לא הוגשה כל בקשה לבית המשפט מטעם הנתבע טרם חשיפת המידע ולא ניתן כל צו המורה לנתבע לגלות את המידע שנמסר לידיו מהתובע.

לדידי, ייתכנו מקרים חריגים, המחייבים חשיפת המידע גם ללא ידיעת המטופל. כך למשל במקרים בהם תיתכן סכנה מוגברת לקטין או אדם אחר או למטופל עצמו, דווקא עקב ידיעתו של המטופל אודות כוונת העובד הסוציאלי לפרסם את המידע שנמסר לו. כמו כן, אינני סבורה כי יש להצר צעדיו של העובד הסוציאלי באופן שרק במידה ובית המשפט דרש ממנו את המידע הוא ימסור אותו לידיו , בתאם לסע' 8(8) לחוק עובדים סוציאליים. יתכנו מצבים הנכנסים לגדר סעיפים 8(3) ו- 8(4) לחוק העובדים הסוציאליים, בהם העובד הסוציאלי יראה לנכון לחשוף את המידע לשם מניעת פגיעה בקטין או אדם אחר, והגורם הרלבנטי למסירת המידע יהיה דווקא בית המשפט הדן בעניינו של אותו קטין. דומני כי יש להותיר לעובד סוציאלי, הרואה נחיצות בכך, את האפשרות לפנייה לבית המשפט לקבלת היתר הימנו לחשיפת המידע שבידיו. דרך אחרת ולא פחות עדיפה הינה כאמור פניה ישירה לפקיד הסעד המטפל בעניינו של הקטין.

מכל מקום, במקרה דנן, ספק אם התקיימו נסיבות חריגות ו/או דחופות המצדיקות חשיפת המידע ללא יידוע המטופל. התובע נפגש עם הנתבע בחודש ספטמבר 2014. אילו התרשם הנתבע כי קיים חשש ממשי כי התובע עושה שימוש בסמים באופן המסכן את בנו הקטין והמחייב ביצוע פעולה דחופה בכדי להגן על הקטין או למנוע פגיעה בו, הרי שראוי היה כי יפעל מיד לאחר הפגישה וימסור את המידע הרלבנטי לגורמי הרווחה.

תחת זאת, הנתבע לא עשה דבר, משך מספר חודשים, עד אשר פנה אליו ע. בחודש דצמבר 2014 וטען, כי התובע מתנהג לכאורה באלימות כלפי בתו וכי הוא ובתו דואגים לשלומו של הקטין.

כך העיד הנתבע בעניין זה:

"ש.היות ולפי סעיפים 8.2 ו – 8.3 לחוק העו"ס אתה צריך להיות משוכנע שיש פגיעה בקטין. איזה ראיה הוצגה לך ושכנעה אותך שיש אלימות כלפי הקטין עד כדי כך שאתה יכול למסור את המידע הזה.

ת.שוכנעתי מהשיחה ביני ובין התובע שהוא סיפר לי שאחת הסיבות שהוא חייב להיגמל מהשימוש שלו שהוא כבר מרים יד על אשתו ומפחיד אותו אלימות במשפחה והוא רוצה למנוע את זה.

ש.איפה זה כתוב בתצהירך ששמעת את זה מהתובע שהוא אלים.

ת.אני לא יודע. שאלתי אותי מה שכנע אותי. שכנע אותי מה שע. אמר כי זה היה מבוסס על מה שהיה בשיחה ביני לבין התובע.

ש.מדוע לא ציינת בתצהירך שהתובע אמר לך שהוא אלים כבר בפגישה בספטמבר.

ת.הוא לא אמר לי שהוא אלים. הוא אמר שהוא מפחד שאם המצב יימשך הוא ירים יד על אשתו וזה יכול לגרום לאלימות במשפחה והוא רוצה למנוע זאת על ידי הגמילה".

(ר' עמ' 29 , ש' 3-14 לפרוטוקול מיום 16.11.16)

מהאמור עולה כי החשש לאלימות לכאורה מצד התובע היה דווקא כלפי י. ולא כלפי הקטין. אילו סבר הנתבע כי נעברת עבירה כלפי הקטין עצמו וחשש לפגיעה בו, הרי שהיה מחויב לדווח על כך וזאת, בהתאם להוראה שבסע' 368ד(ב) לחוק העונשין, הקובעת חובה לדווח למשטרה או לפקיד סעד, אודות עבירה שנעברה כלפי קטין.

הנתבע בחר שלא לדווח למשטרה או לפקיד הסעד אודות החשש שהתגבש אצלו כאמור, משך חודשים מאז התקיימה הפגישה עם התובע, ולא עשה זאת גם לאחר הפגישה עם ע. . התנהלות זו מעידה כי הלכה למעשה הנתבע לא סבר כי קיימת דחיפות יתירה או כי קיים חשש ממשי לפגיעה בילד, קל וחומר דחיפות המצדיקה חשיפת המידע טרם פנייה לתובע.

בנסיבות אלו, ועל מנת להיכלל במסגרת אחד החריגים שפורטו לעיל, היה על הנתבע להודיע תחילה לתובע, על כוונתו לחשוף את המידע, טרם עשה כן בפועל.

מסירת מידע חסוי, חיוני ככל שיהיה, במקרים בהם מתקיימים החריגים הקבועים בסעיף 8(3) ו-(4) לחוק העובדים הסוציאליים, יש לבצע רק כלפי מי שיכול לטפל בקטין או למנוע פגיעה בו. עצם החשש לפגיעה בקטין אינה מאפשרת פרסום חסר רסן וחסר הגבלות של המידע שמצוי בידי העובד הסוציאלי. פרשנות זו של פרסום מוגבל לגורמים הרלוונטיים, הינה פרשנות מתבקשת נוכח הפגיעה בזכות החוקתית של המטופל לפרטיות המעוגנת כידוע בחוק יסוד : כבוד האדם וחירותו, ונוכח הפגיעה בזכות זו אגב הפרסום.

מסירת מכתב, הכולל מידע חסוי ואישי של התובע כמטופל של הנתבע , הממוען לכולי עלמא, לע. שאינו גורם טיפולי, אינו יכול להוות פרסום מידתי הפוגע במידה הנדרשת בלבד בזכותו החוקתית של התובע לפרטיות.

נוכח כל האמור, הגעתי למסקנה ולפיה, אף אם היו מתקיימים החריגים ו/או ההגנות הקבועים בדברי החקיקה שפורטו לעיל, קרי, בחוק העובדים הסוציאליים, והן מכוח ההגנות בחוק איסור לשון הרע (הגנת תום הלב וההגנה שבסע' 13 (9) לחוק) ובחוק הגנת הפרטיות, הרי שהם יכלו לסייע לנתבע רק במידה והמכתב היה ממוען לבית המשפט ו/או לגורמי הרווחה ו/או לגורם טיפולי רלבנטי אחר, והיה נמסר במישרין לאחד מהגורמים הנ"ל.

עצם מסירת המכתב כאמור, כשהוא ממוען לכל מאן דהוא, ונמסר לגורם שאינו טיפולי ורלבנטי, מהווה פגיעה מעבר לנדרש בתכלית שלשמה גובש החריג ו/או ההגנה הקבועים בדברי החקיקה הנ"ל, ופגיעה זו אינה יכולה לחסות תחתם.

טרם סיום פרק זה אתייחס לטענת הנתבע, ולפיה יש לדחות את התביעה נוכח העובדה כי התובע הגיש תביעתו על סמך טענה עובדתית אחת ואילו בכתב התביעה המתוקן, טען טענה עובדתית סותרת. עוד נטען, כי לא ניתן להעלות טענה של מסירת מידע חסוי, כאשר מנגד הוא טוען כי כלל לא מסר מידע ספציפי זה.

אכן, התובע שינה בכתב התביעה המתוקן את גרסתו נשוא כתב התביעה המקורי והדבר אף פורט בהרחבה לעיל. שינוי גרסה זה פגם במהימנות גרסתו של התובע, והיווה את אחד השיקולים לדחיית גרסתו וקבלת גרסת הנתבע באשר לתוכן הפגישה ונכונות המידע שפורט במכתב.

עם זאת, מעת שבית המשפט קבע את הממצאים העובדתיים ואת מכלול התמונה העובדתית נשוא הפגישה שהתקיימה בין הצדדים ותוכנה, אין כל מניעה כי בית המשפט יוסיף ויקבע כי תוכנה של הפגישה שהינו חסוי, נמסר שלא כדין, לחמו של הנתבע, באמצעות מכתב הממוען לכל מאן דהוא. מהעובדות שהוכחו בפני בית המשפט, ומעצם הפרת החיסיון שבוצעה על ידי הנתבע, לא ניתן להתעלם ואין בשינוי הגרסה מטעם התובע, בכדי להביא לדחיית התביעה שהוכחה בחלקה.

הדברים מקבלים משנה תוקף, שעה שבכתב התביעה המתוקן לא הוכחש עצם קיומה של הפגישה אלא תוכנה בלבד. הכחשת קיומה של הפגישה במסגרת כתב התביעה המקורי משפיעה ומשליכה על מהימנות התובע, ואולם זו אינה מונעת את העלאת הטענה של הפרת חובת החיסיון במסגרת כתב התביעה המתוקן, בו לא הייתה הכחשה בעניין זה כאמור.

למעלה מהנדרש יצוין כי , עצם קיומה של הפגישה ולא רק תוכנה הינו חסוי. לא די בטענה כי י. וע. ידעו על הפגישה מפיו של התובע עצמו, כדי להצדיק את מסירת המכתב בידי ע. . מסירת המכתב המפרט אודות עצם קיומה של הפגישה, מידיו של מי שמגדיר עצמו כ"מטפל ויועץ בתחום ההתמכרויות" לידי ע. , שהינו צד ג, היא לכשעצמה מהווה הפרה של חובת החיסיון ו/או חובת הסודיות.

לאור האמור, גם אם התובע אינו מסכים, על פי גרסתו לתוכן הפגישה הנטען על ידי הנתבע, עדיין אין מחלוקת כי נמסרה ע"י הנתבע לידי ע. , הידיעה החסויה / הסודית ולפיה התקיימה פגישה בין הנתבע לבין תובע. מסירת ידיעה זו הינה כאמור הפרה של חובת החיסיון ו/או הסודיות תהא גרסתו של התובע אשר תהא, באשר לתוכנה של הפגישה.

נזקי התובע

התובע טוען לנזקים ממוניים ושאינם ממוניים אשר נגרמו לו בעטיו של המכתב אשר נכתב על ידי הנתבע ונמסר לידי ע. .

סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע וכן סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות קובעים כי פרסום לשון הרע או פגיעה בפרטיות מהווים עוולה אזרחית, כאמור בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שחובת פיצוי בצידה.

סעיף 76 לפקודת הנזיקין קובע כי הפיצויים שיינתנו לתובע, יהיו רק בשל אותו נזק "שעלול לבוא כאורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע". נזק ממוני יוכר רק כאשר הוא פורט בכתב התביעה והוכח בפועל.

סעיף 2 לפקודת הנזיקין מגדיר כי "נזק" כולל : אובדן חיים, אובדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב או חיסור מהם, וכל אובדן או חיסור כיוצאים באלה.

ההגדרות האמורות חלות כאמור גם בנוגע לפרסום לשון הרע ופגיעה בפרטיות, ולכן ניתן לפסוק פיצוי גם בגין הנזק הממוני וגם בגין הנזק הלא ממוני.

ידוע לכל כי מטרת הפיצויים הינה להשיב את המצב לקדמותו ולהעמיד את הניזוק במצב בו הוא היה נתון, טרם ביצוע העוולה כלפיו.

כאשר עסקינן בנזקים ממוניים שנגרמו בעטיה של לשון הרע או פגיעה בפרטיות, הרי שהערכת הנזק אינה שונה מהערכת נזק בכל עוולה לרבות זו הגורמת לנזקי גוף.

כאשר עסקינן בנזקים לא ממוניים שמקורם בלשון הרע ובפגיעה בפרטיות, הרי שהערכת הנזק קשה יותר, באשר היא מתייחסת לאובדן הנוחות של האדם ולפגיעה בשמו הטוב, במעמדו בחברה והערכתו את עצמו.

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע, יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב וסבל שהיו מנת חלקו ובהוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, בזמינותו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים".

ר' רע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח' , פ"ד נה (5), 510, 525.

כמו כן, יש להזכיר כי עסקינן בעוולה אזרחית המחייבת הוכחת קשר סיבתי בין הפרת העוולה לבין הנזקים הנטענים. ודוק, אף אם נגרמו לתובע נזקים כלשהם, הרי שעדיין עליו להוכיח כי ישנו קשר סיבתי בין הנזקים לבין המעשים המיוחסים לנתבע והנכללים בגדר הפרת העוולה.

הקשר הסיבתי המשפטי מתייחס אל שאלת האחריות המשפטית לנזק מסוים. כדי שאדם יישא באחריות נזיקית על נזק שגרם יש להוכיח כי לא רק שמתקיים קשר סיבתי עובדתי בין המעשה המעוול לבין הנזק אלא יש להוכיח גם קשר סיבתי משפטי, ולפיו הנזק שגרם המעוול היה צפוי או היה בתחום הסיכון. הקשר הסיבתי המשפטי משמש כמעין מסננת הפוטרת מאחריות נזיקית מעשה שגרם בפועל לנזק, כאשר הנזק או הליך הגרימה לא היו צפויים או לא היו בתחומי הסיכון של מעשי המעוול. המבחנים הבוחנים את קיומו של קשר סיבתי משפטי מבוססים על שיקולי מדיניות.

בע"א 2028/99‏ פאר נ' חברה לבניין סילובט (1964) בע"מ, פ''ד נה(3) 493, הוגדרו שלושה מבחנים לקביעת הקשר הסיבתי. הראשון, מבחן השכל הישר הבוחן האם התכונות המאפיינות את ההתנהגות העוולתית תרמו בפועל לתוצאה המזיקה. המבחן השני, העולה מסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין הוא מבחן הצפיות שתפקידו להוציא נזקים שלא היו צפויים למעוול מהאחריות הנזיקית. המבחן השלישי הוא מבחן הסיכון הבוחן אם תהליך הגרימה שהתרחש בפועל הוא זה שמפניו בא המחוקק להגן.

במקרה דנן, אין מחלוקת כי הנתבע לא היה זה שמסר פיזית את המכתב לבית המשפט לענייני משפחה, ואף לא זה שמסר את המכתב למעסיקו של התובע או לכל גורם אחר הנטען ע"י התובע.

חלקו של הנתבע התמצה לטענתו לכאורה רק במסירת המכתב, הממוען כאמור לכל מאן דהוא, לידי ע. , וזה האחרון היה זה שמסר את המכתב אצל הגורמים הנ"ל.

הנתבע טען כי המכתב היה מיועד לבית המשפט לענייני משפחה בלבד, ולא ליתר הגורמים, וכי רק לשם כך הוא נמסר לידי ע. .

התובע טען, כי ע. היווה שלוח של הנתבע וכי פעולותיו והשלכותיהן, מחייבות את השולח, קרי את הנתבע. לטענתו, אין לקבל טענות הנתבע, אשר משמעותן היא כי ע. חרג מההרשאה שניתנה לו, שכן הרשאה לפרסם את המכתב למאן דהוא, ניתנה במכתב.

סבורני כי אין צורך להידרש לטענות אלו של התובע, ולבחינת יחסי השליחות הנטענים. לדידי, הפצת המכתב ע"י ע. לגורם נוסף מלבד לבית המשפט, הינה פעולה צפויה, שהיה על הנתבע לצפות בעת שמסר לידי ע. , שאינו רשות שיפוטית או גורם רווחה, מכתב הממוען לכל מאן דהוא, ובו תוכן אישי ופרטי, החוסה תחת חובת סודיות.

ודוק, הנתבע אישר בתצהירו ובעדותו כי ידע על כך שבין התובע וי. נוהלו הליכים משפטיים. הנתבע, שעבד כעובד סוציאלי שנים רבות, אמור לדעת ולצפות כי מסירת מכתב לאביה של י., בעניינו האישי והסודי של התובע, עלולה להביא לכך שייעשה שימוש במכתב, מעבר למטרה לשמה הוא נמסר על ידו.

טענת הנתבע כאילו אין לתת משמעות יתירה לכיתוב זה, אינה יכולה להתקבל כלל ועיקר. הנתבע אמור לצפות, כאשר הוא מוסר מכתב, הממוען לכל מאן דהוא, מבלי לסייג או לכתוב שהוא נועד להיות מוגש אך ורק לבית המשפט לענייני משפחה , ואינו מוודא את הגשתו של המכתב במישרין לבית המשפט בלבד, כי לא תהיה מניעה לעשות שימוש נוסף במכתב זה, לרבות הפצתו בקרב גורמים נוספים. הדברים מקבלים משנה תוקף, שעה שעצם מסירת המכתב כאמור לידי ע. ולא ישירות לידי בית המשפט, מהווה הפרה ראשונה ביודעין של חובת הסודיות של הנתבע כלפי התובע.

ראה עדותו של הנתבע בעניין זה:

"ש.המכתב מוכתר בכותרת לכל מאן דהו אתה לא חושב שאפשר להעביר אותו לכל אחד או שזה ביטוי סתמי.

ת.אפשר כל מיני דברים."

(ראה עדותו עמ' 29, ש' 28-30 לפרוטוקול מיום 16.11.16).

לאור האמור, ניתן לקבוע כי בהתאם למבחן השכל הישר שפורט לעיל, כי אכן התנהגות הנתבע, תרמה בפועל לתוצאה המזיקה של הפצת המכתב בקרב גורמים שונים, לרבות עצם מסירתו במישרין לידי גורם שאינו מוסמך ואינו רשאי לעיין בתוכן המכתב החוסה תחת חובת הסודיות. מבחני הצפיות והסיכון מתקיימים גם הם במקרה דנן, נוכח הציפיה הסבירה של הנתבע לדעת כי מסירת מידע סודי לידי גורם שאינו מוסמך, עלולה לגרום להפצת המידע באופן שיפר את חובת הסודיות ותוך פגיעה בפרטיות.

נותר עתה לבחון, מה הם אותם נזקים ממוניים ולא ממוניים אשר הוכחו בפועל ע"י התובע ושנגרמו לכאורה בשל התנהלותו האמורה של הנתבע.

אשר לנזקיו הממוניים טוען התובע, כי מסירת המכתב למעסיקו ע"י ע. , הביאה לפיטוריו. בעקבות הפיטורים, נקלע התובע לקשיים כלכליים, הוגשו כנגדו תביעות רבות והוא נקלע לחובות. לאחר הפיטורים, התובע היה מחוסר עבודה משך שנה. התובע מעמיד את נזקיו הממוניים על סך של 185,000 ₪.

ברם, טענותיו אלו של התובע לא הוכחו. ראשית, התובע לא צירף את מכתב הפיטורים לתצהירו ולא נתן כל הסבר לכך. שנית, התובע בעצמו טוען כי במכתב צוין כי סיבת הפיטורים הינה "צמצומים". לא מן הנמנע כי אילו היה מוצג המכתב, ניתן היה ללמוד יותר מתוכנו, אודות סיבת הפיטורים. שלישית, התובע אף לא זימן לעדות את מעסיקו לשם הוכחת הטענה לפיה פוטר עקב המכתב נשוא התביעה ולשם הוכחת הטענה לפיה צוינה סיבת הפיטורים "כצמצומים" לשם התחשבות בתובע, על אף שזו לא הייתה סיבת פיטוריו האמיתית.

יתירה מזו, התובע טען כי סמוך לאחר שידע אודות המכתב, ביצע בדיקות סמים שנמצאו שליליות. לו אכן פיטורי התובע נבעו מהמכתב, ברי כי הצגת תוצאות הבדיקות בפני מעסיקו של התובע, הייתה מפריכה את תוכן המכתב , ודווקא מונעת את פיטוריו. פיטוריי התובע על אף ביצוע הבדיקות והצגתן, מחזקים את המסקנה כי לא היה כל קשר בין הצגת המכתב לבין הפיטורים.

נוכח כל האמור, אין מנוס אלא לקבוע כי התובע לא הוכיח כי סיבת פיטוריו מעבודתו, נעוצה במכתב נשוא התביעה.

משלא הוכח כי התובע פוטר כתוצאה מהמכתב, ברי כי לא ניתן לקשור בין מסירת המכתב למעסיק, לכך שהתובע לא עבד משך שנה. יתרה מכך, התובע לא הציג כל פירוט או ראייה באשר להתנהלותו במשך שנה זו, האם חיפש עבודה, היכן ובאיזה תדירות.

האמור נכון גם ביחס לתביעות שהתובע טוען כי הוגשו כנגדו בגין חובות שנוצרו. לא מצאתי כי הוכח הקשר הסיבתי בין תביעות אלו לבין המכתב. כל שצירף התובע לתצהירו, להוכחת קיומם של חובות, הינו כתב תביעה שהגיש הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, על סך של 115,112 ₪. מכתב תביעה זה לא ניתן ללמוד על מועד היווצרות החוב. כמו כן, מכתב התראה שהוצג, מב"כ בנק מזרחי טפחות בע"מ, מיום 9.4.14, בגין חוב בסך של 72,885 ₪, הינו ממועד הקודם למשלוח המכתב, ומשכך לא יכול להיות קשור אליו.

נוכח האמור הנני קובעת, כי הנזקים הממוניים שנטענו על ידי התובע, לא הוכחו כלל ועיקר, ויתרה מכך, לא הוכח כל קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין המכתב נשוא התביעה.

נותר אם כן לבחון את נזקיו הלא ממוניים של התובע, הכוללים את הפגיעה בשמו הטוב ועוגמת נפש.

במסגרת הנזקים הלא ממוניים, טען התובע כי מסירת המכתב לביהמ"ש לענייני משפחה, פגעה בו ובמאבקו למשמורת על בנו הקטין וכי נאסר עליו לקבל את הקטין לחזקתו משך תקופה ממושכת.

לו הנתבע היה פועל למסירת המכתב במישרין לביהמ"ש לענייני משפחה בעצמו או מדווח אודות תוכנו לגורמי הרווחה המטפלים בעניינו של הקטין, הוא היה עשוי לחסות תחת החריגים שבחוק העובדים הסוציאליים, וההגנות שבחוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות. הדברים מקבלים משנה תוקף, שעה שהוכח בפניי כי תוכן המכתב הינו אמת, וכי תוכנו רלבנטי לבית המשפט לענייני משפחה או לגורמי הרווחה המטפלים בעניינו של הקטין.

לטענת התובע, בעקבות המכתב נבחן עניינו בדקדקנות ע"י בית המשפט לענייני משפחה וע"י גורמי הרווחה ורק בחלוף שנתיים אושרה משמורת משותפת של התובע וי. על בנם. משקבעתי את אמיתות תוכן המכתב, הרי שהתארכות ההליכים המשפטיים בעניין המשמורת, עשויה לנבוע דווקא מכך שגורמים אלו סברו כי יש דברים בגו, וכי לא מדובר בטענות מופרכות לחלוטין שהועלו ביחס לתובע במכתב.

מכל מקום, התובע לא הציג כל ראיה סותרת בעניין זה, והמלמדת על כך שבית המשפט או גורמי הרווחה סברו כי בזמנים הרלבנטיים לא היה כל אמת בתוכן המכתב.

פועל יוצא מכך הוא כי ספק אם ניתן לייחס להתנהלות הנתבע את כלל הנזק הלא ממוני לרבות עוגמת הנפש הנטענת, בגין ניהול המאבק המשפטי לקבלת משמורת. כל עמדה אחרת בעניין זה, תהא בבחינת צידוד במצב בו "החוטא יצא נשכר", כלומר צידוד בתובע אשר עשה שימוש בסמים וסבור כי הוא זכאי לפיצוי רק משום שהידיעה הרלבנטית בעניינו הגיעה לבית המשפט הדן בעניין טובת בנו הקטין, באופן בו הגיעה כאמור.

הפצת המכתב למעסיקו של התובע, צריכה להילקח בחשבון במסגרת עוגמת הנפש והפגיעה בשמו הטוב של התובע, הגם שלא הוכחו נזקים ממוניים בגין הפצה זו. אין חולק כי המכתב הועבר למעסיקו של התובע. אף אם לא הוכח כי פיטורי התובע היו כתוצאה ממשלוח מכתב זה, הרי שעצם חשיפתו בפני המעסיק, שאינה זוכה כאמור להגנות שבדין, גורמת לתובע לעוגמת נפש רבה.

לתובע מוקנית הזכות לפרטיות על ענייניו האישיים ובפרט אלו שהובאו בפני הנתבע כעובד סוציאלי, ועצם חשיפת פרטים אלו בפני מעסיקו של התובע, גורמת לעוגמת נפש ולחוסר נוחות. אודות צפיות הנתבע להפצת המכתב וחשיפת תוכנו בפני גורמים נוספים מלבד בית המשפט לענייני משפחה, פורט בהרחבה לעיל.

כמו כן, עצם מסירת המכתב שתוכנו אישי וחוסה תחת חובת הסודיות, בידיו של ע. , שהינו גורם שאינו טיפולי ו/או רלבנטי, גורמת לעוגמת נפש לתובע, שכן אין זה מעניינו של ע. לדעת אודות דברים שנאמרו בפגישה טיפולית או קדם טיפולית, שבין התובע לנתבע שהינו עובד סוציאלי. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שבמכתב לא צוינה רק עובדת השימוש בסמים אלא גם את חוסר שיתוף הפעולה מצדו של התובע בטיפול בבעיה זו. עצם ידיעתו העצמאית של ע. אודות השימוש בסמים ע"י התובע, אינה פוגמת בזכותו של התובע לפרטיותו, ולעוגמת הנפש שנגרמו לו עקב חשיפה תוכן המכתב בפני ע. .

לטענת הנתבע, לא נגרמה פגיעה לשמו הטוב של התובע, שכן הוכח כי אין לתובע שם טוב ולראיה, הוא מוכרז כמבוקש בארה"ב בגין קנוניה וסחיטה. עניין זה אף הוצג בכתבה שפורסמה בערוץ 10. התובע לא טרח לתקן הפרסומים , על אף הכחשתו אותם, למעט פניה במכתבים לגורמים ישראלים, אשר פרסמו את הכתבה בערוץ 10.

התובע טען כי מדובר בחשדות שנחקרו בקשר למעבידו ולישראלים שעבדו עמו, לפני למעלה מ- 15 שנים. התובע לא נחקר מעולם, לא ננקטו כנגדו הליכים פליליים, התיק נסגר לפני שנים, והתובע אף נכנס ויצא את ארה"ב פעמים רבות מאז החקירה. עוד מוסיף התובע כי "אירועים" שאירעו לאחר הגשת התביעה, אינם מקריים כלל, כגון ביצוע חיפוש ע"י המשטרה בדירתו ופרסום כתבה בערוץ 10, אודות החשדות שנחקרו בארה"ב לפני שנים רבות.

אשר לפרסומים בארה"ב, אפנה תחילה לסע' 22 לחוק איסור לשון הרע הקובע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע אין להביא ראיה או לחקור עד בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים, אלא במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט, או שבית המשפט התיר הבאת ראיה או חקירת עד כאמור –

(1)במשפט פלילי, אחרי הרשעת הנאשם – להמתקת דינו;

(2)במשפט אזרחי, אחרי ההחלטה שהנתבע חייב בפיצויים – להפחתת הפיצויים;

(3)במידה שהנפגע מצדו העיד או הביא ראיה או חקר עד בדבר שמו, אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הטובים;

(4)אם שוכנע בית המשפט שהדבר דרוש לעשיית צדק ולגילוי האמת, אם בעמידה על מהימנות עדותו של הנפגע ואם בדרך אחרת."

במקרה דנן, לא מצאתי כי המידע בדבר מעורבות התובע לכאורה בקנוניה או סחיטה בארה"ב קשורה במישרין ללשון הרע נשוא תביעה זו, קרי לשימוש בסמים, ולכן לא נדרשתי לכך קודם לבחינת סוגית הנזק.

לאחר שקבעתי כי בוצע פרסום של לשון הרע, נוכח הפצת המכתב, באופן שהינו מעבר לנדרש ובאופן החורג מהעניין הציבורי, ולאחר שקבעתי כי נפגעה פרטיותו של התובע, אין מניעה להידרש לראיות הפוגמות בשמו הטוב של התובע, לשם הפחתת הפיצויים להם הוא זכאי.

התובע מצדו לא הציג כל ראיה מטעמו המפריכה את תוכן הפרסומים של ממשלת ארה"ב בנוגע לחשד למעורבות בקנוניה וסחיטה. התובע לא הציג אסמכתא לסגירת התיק בארה"ב ואף לא אסמכתא לכניסתו ויציאתו את ארה"ב מאז החשד האמור. משלוח המכתב בלבד למערכת ערוץ 10, אינו מפריך את תוכן הפרסומים בארה"ב.

מאידך, לא ניתן להתעלם כי מדובר בפרסומים הנוגעים לאירועים שאירעו בחוץ לארץ לפני למעלה מ- 15 שנה, ויש בכך כדי להשליך במידה מסוימת על רמת ההשפעה על שמו הטוב של התובע בסמוך להפצת המכתב. בעניין זה ניתן להפנות למכתב ההמלצה ממקום עבודתו של התובע, שקדם למכתב, לעצם העובדה כי עבד במפעל מספר שנים וכן למכתב המג"ד המעיד על רצינות, מחויבות ואחריות מצד התובע.

לאור האמור, אני קובעת כי לא ניתן לשלול לחלוטין כי לתובע שם טוב, ואולם אכן ישנן אינדיקציות המכרסמות בשמו הטוב, והכוללות את הפרסומים בארה"ב וכן את עצם השימוש בסמים אשר הוכח כאמור בפניי. בעת שקלול סכום הפיצוי שיש לפסוק לתובע, כפי שיפורט להלן, תילקחנה בחשבון אינדיקציות אלו.

אשר לטענת התובע בדבר הפצת המכתב ע"י ע. ביחידת המילואים של התובע, יצוין כי התובע כלל לא הוכיח כי המכתב נמסר ליחידת המילואים, ואף ממכתב המג"ד שהוצג על ידי התובע, לא ניתן ללמוד על קבלת המכתב, הגם שהוא לא זומן לעדות בעניין על ידי התובע. לאור האמור, אינני נדרשת לנזק הנטען בגין הפצה לכאורית זו.

אשר לטענת התובע בדבר הצגת המכתב ע"י ע. במסגרת דיון בבקשה למניעת הטרדה מאיימת שנוהל בין התובע וע. , הרי שיש לקחת בחשבון שתוכנו של המכתב הוכח כאמת, וכי דברים הנאמרים או מוצגים במסגרת הליך משפטי, חוסים תחת ההגנות שבחוק איסור לשון הרע ובחוק הגנת הפרטיות. עם זאת, לא ניתן להתעלם, ויש לקחת בחשבון כי הגישה של ע. למכתב זה והאפשרות להצגתו בפני בית המשפט, בוצעה תוך הפרת חובת הסודיות המוטלת על הנתבע. אודות הציפיות כי ע. יעשה במסמך זה שימוש מעבר למסירתו לבית המשפט לענייני משפחה, פורט בהרחבה לעיל בסוגיית הקשר הסיבתי.

אשר לפרסום הכתבה בערוץ 10 אודות החשדות נגדו בארה"ב וכן החיפוש שנערך בביתו של התובע, סבורני כי מאחר ומדובר באירועים שאירעו לאחר הגשת התביעה, אין מקום להידרש אליהם, הגם שממילא לא הוכח כל קשר ישיר בינם לבין הנתבע.

לאחר ששקלתי ושקללתי בהרחבה כלל טענות הצדדים, הגעתי למסקנה ולפיה נגרם לתובע נזק לא ממוני בצורת עוגמת נפש ופגיעה מסויגת בלבד כאמור בשמו הטוב, כתוצאה ממסירת המכתב ע"י הנתבע בידי ע. , חשיפת תוכן המכתב בפני ע. וגלגוליו של מכתב זה לידי הגורמים השונים, הכל כפי שפורט בהרחבה לעיל.

הנני קובעת כי הנזק הלא ממוני האמור מוערך על ידי בסך כולל של 30,000 ₪.

סוף דבר

הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע, סך של 30,000 ₪.

כמו כן, הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪ בתוספת מע"מ.

כב' הרשמת ספרא ברנע, בהחלטתה מיום 7.10.15 פטרה את התובע מתשלום אגרת המשפט בתיק עם פתיחתו וקבעה כי זו תשולם לאחר מתן פסק הדין וכפי שייקבע בו. לאור האמור, ובשים לב לסכום שנפסק, הנני מורה לנתבע לשלם את האגרה הנדרשת בגין סכום התביעה שנפסק (קרי 30,000 ₪) ולא בגין סכום התביעה שהוגשה. המזכירות תנפיק לנתבע שובר לתשלום האגרה בסכום הנדרש.

סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום, ממועד קבלת פסק הדין בידי הנתבע, שאם לא כן הם יישאו תוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ז שבט תשע"ז, 13 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.