ת"א 6792-07-13 מסלה נ' בית אברהם-בית האבות של העדה היהודית הספרדית בחיפה ואח'

לפני תביעה לתשלום בגין נזקי גוף.

התובעת ילידת 10/12/60. הנתבעת 1 היא עמותה רשומה כדין בישראל אשר הייתה בזמנים הרלבנטיים לתובענה מעסיקתה של התובעת ואילו הנתבעת 2 ביטחה את הנתבעת 1 בזמנים הרלבנטיים בפוליסת ביטוח מסוג חבות מעבידים או כל פוליסה אחרת המכסה את הארוע נשוא התובענה. לטענת התובעת ביום 31/1/10 בעת ביצוע עבודתה, אשר עיקרה שטיפת הרצפה, החליקה על הרצפה אשר הייתה מוצפת במים ונפלה אפיים ארצה (להלן: "האירוע" או "התאונה"). התובעת טוענת כי כתוצאה מהתאונה היא נפגעה בכל חלקי גופה ובעיקר בגבה, בכתף שמאל וברגל ימין. התובעת טוענת כי היות והניחה שכאביה יחלפו עד מהרה היא לא פנתה לטיפול רפואי עוד באותו היום, אך בשל התגברות הכאבים היא פנתה ביום המחרת למרכז הרפואי "לין" ולאחר בדיקתה הומלץ לה על המשך מעקב רופא מטפל וחופשת מחלה בת 5 ימים. לטענת התובעת כאביה נמשכו והיא הופנתה לקבלת טיפולי פיזיותרפיה. התובעת טוענת כי שהתה באי כושר מיום 1/2/10 ועד ליום 5/2/10, מיום 21/2/10 ועד ליום 2/3/10 וכן מיום 31/10/10 ועד ליום 29/11/10 ובסה"כ פרק זמן של 45 יום. התאונה הוכרה בידי המל"ל כתאונת עבודה ונקבעו לתובעת נכויות זמניות של 100% מיום 6/2/10 ועד ליום 20/2/10, נכות זמנית של 30% מיום 3/3/10 ועד ליום 31/5/10 , נכות זמנית של 20% מיום 1/6/10 ועד ליום 31/8/10 וכן נכות זמנית בשיעור 10% מיום 1/9/10 ועד ליום 30/11/10. החל מיום 1/12/10 נקבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 0%. התובעת טוענת כי לאור המגבלות מהן סבלה כתוצאה מהתאונה היא פוטרה מעבודתה והיא נותרה סובלת ממוגבלות תפקודית בחיי היום יום. לטענתה, היא סובלת מכאבים והגבלות בתנועת הגב, כתף שמאל וכף רגל ימין ומשכך היא מתקשה ולעיתים אף אינה מסוגלת כלל לבצע פעולות הכרוכות בשימוש באיברים אלו. התובעת טוענת כי נגרמו לה הפסדי שכר, היא נזקקה לטיפולים רפואיים, לעזרת הזולת ואף נגרמו לה הוצאות מרובות. לטענת התובעת חל הכלל בדבר "הדבר מדבר בעד עצמו" ולטענתה התאונה אירעה בשל רשלנות המעבידה ועובדיה, אשר בין היתר לא נקטו באמצעי זהירות על מנת למנוע פגיעות שכאלה, לא הדריכו את התובעת ולא נהגו כפי שמעביד סביר היה אמור לנהוג. לטענת התובעת, הנתבעת 1 אחראית כלפיה בהיותה מעבידה, בפיצוי בגין נזקיה כתוצאה מהתאונה ואילו הנתבעת 2 חבה כלפיה מכוח היותה מבטחת הנתבעת. מכאן תביעת התובעת אשר לפני.

הנתבעות טענו להעדר אחריות מטעמן וכן טענו כי האשם בקרות התאונה נעוץ בתובעת עצמה אשר החליקה על הרצפה אותה שטפה התובעת בעצמה. הנתבעות עתרו איפוא להטלת אשם תורם על התובעת בשיעור 100%. עוד טענו הנתבעות, כי לנזקיה של התובעת אין כל קשר עובדתי או רפואי לאירוע הנטען והפגיעה הנטענת היא קלה ביותר ולא הותירה בתובעת כל נזק, נכות או מגבלה. לטענת הנתבעות, לתובעת לא נגרם כל אי כושר או מגבלה תפקודית והיא לא נעדרה ולו יום אחד מעבודתה. לטענת הנתבעות אין להחיל על המקרה הנטען את הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו שכן התובעת ידעה היטב את נסיבות התרחשות התאונה שכן היא זו אשר גרמה להתרחשותה. הנתבעות הכחישו כי נגרם לתובעת כל נזק, כי נזקקה לעזרת הזולת או כי נגרמו לה הוצאות בקשר עם התאונה נשוא התובענה ומשכך עתרו לדחיית התובענה כנגדן.

דיון :

בהודעתה לבית המשפט מיום 20/1/14 הודיעה התובעת כי אין בכוונתה לטעון לנכות צמיתה אשר נגרמה לה כתוצאה מהתאונה הנדונה.

התובעת טענה לתחולת ס. 41 לפקודת הנזיקין ויש לבחון איפוא על מי מוטל נטל השכנוע ?

בעניין זה קבעה הפסיקה כי תחולת הכלל המעביר את נטל השכנוע אל הנתבע מותנית בהוכחת שלושה תנאים מצטברים : כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה יכולת לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו למקרה שהביא לידי הנזק, כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו והתנאי השלישי הוא כי נראה לבית המשפט, כי מסתבר יותר שאירוע המקרה שגרם לנזק, נגרם בשל רשלנות הנתבע מאשר שהמקרה אירע בהעדר כל התרשלות מצדו. נטל השכנוע לקיומם של התנאים רובץ על שכם התובע ועליו להרימו וזאת על פי המבחן של מאזן ההסתברויות.

אשר לכלל הראשון, סבורני כי אין הוא מתמלא בענייננו. מעיון בכתב התביעה עולה כי התובעת יודעת היטב כיצד אירעה התאונה וכמפורט בתצהיר עדותה הראשית של התובעת (סעיף 12 ת/1) "בשל לחצה של אביבה, שפכתי הרבה מים על הרצפה, על מנת לחסוך בזמן ובזמן ששטפתי את הרצפה, החלקתי ונפלתי". התובעת אף סיפרה על נסיבות התאונה לבעלה שהעיד על כך ופירטה זאת בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה (ב"ל/250 נספח א לת/1). התובעת עמדה על כך כי אלו היו נסיבות פציעתה אף בחקירתה הנגדית לפני בית המשפט ובלשונה "בזמן ששטפתי, החלקתי" (ראה עמ' 4 שורה 22 לפרוטוקול). הנה כי כן, אין התנאי הראשון מתמלא בענייננו. די בכך על מנת להותיר את נטל השכנוע על כתפי התובעת, שכן מדובר בתנאים מצטברים, ברם על מנת לסבר את האוזן יצוין כי על אף שהתנאי השני מתמלא – שכן התאונה הנטענת אירעה בשטח המצוי בשליטתה של הנתבעת 1, הרי שהתנאי השלישי אינו מתמלא אף הוא. התנאי השלישי נדרש לבחינה סטטיסטית והפסיקה קבעה כי ניתן להסתמך בעת בחינתו על ראיות כלליות או על הראיות הקונקרטיות אשר הביאו הצדדים

ראה עא 10566/05 דוד שלג ואח' נ' אמיר חברה להנדסה וסחר בעמ ואח' (ניתן ביום 26/02/2009)

ע"א 8151/98 שטרנברג נ. צציק פ"ד נו(1)539.

במקרה שלפני, אמנם ההלכות לעניין חובת הזהירות החלה על בעלי המקרקעין ברורות וראה ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ. אלי גורדון פ"ד לט(1) 113, אלא שמבחינת ראיות קונקרטיות אשר הובאו בפני, מסתבר יותר שאירוע הנזק לא אירע ברשלנותה של הנתבעת 1.

בעניין זה העידו לפני בית המשפט הגב' אביבה בן כליפה אשר משמשת כאחראית איכות סביבה בבית האבות ומר יעקב לוי ממונה הבטיחות אצל הנתבעת 1. הגב' בן כליפה העידה כי לא היה "לחץ" על התובעת לעבוד במהירות ולא נערכת כל הכנה מיוחדת מבחינת ניקיון לקראת הגעתם של אורחים או ביקורת שכן על בית האבות להיות נקי תמיד. הגב' בן כליפה אף העידה כי לו אכן הייתה מבקשת התובעת לסיים את עבודתה במהירות בשל "הלחץ" הנטען כי אז היה עליה לשפוך מעט מים אשר יתייבשו על נקלה ולא להרבות במים בעת השטיפה. זאת ועוד, הגב' בן כליפה העידה כי השטיפה בוצעה ללא סבון (ראה נ/5) שכן ישנם אזורים בבית האבות בהם לא נזקקים לסבון בעת השטיפה (ראה עמ' 14 שורות 6-7). הגב' בן כליפה העידה כי העובדים עוברים הדרכה כיצד לבצע את עבודתם על ידה ואף התובעת קיבלה הדרכת בטיחות וקיימים מסמכים המעידים על כך (ראה עמ' 14 שורות 24-25 לפרוטוקול). מחקירת הגב' בן כליפה עולה כי הנתבעת 1 מקפידה על עבודת עובדיה בנעליים בטוחות "אצלנו מקפידים להיות עם נעלי בטיחות סגורות והם מקבלים כסף כדי לקנות נעליים כאלה." (ראה עמ' 15 שורה 3 לפרוטוקול). הגב' בן כליפה העידה כי היא מעירה לעובד אשר הגיע ללא נעליים בטיחותיות ואף מעבירה הודעה על כך לממונה על הבטיחות.