פלוני נ' סאמי נסאר - חברה לבנין ופיתוח בע"מ ואח'

לפני תביעת נזיקין שהגיש התובע בגין פגיעתו בתאונת עבודה.

רקע:

1.התובע נפגע בתאונת עבודה שאירעה ביום 4.4.12, בעת עבודתו בבניין בשירות מעסיקתו, הנתבעת 1 (להלן – המעסיקה).

2.לפי הנטען בתביעה, אירעה התאונה בנסיבות הבאות; התובע עלה על סולם שהיה מוצב בקומה השנייה של שלד בניין בהקמה, לצורך פירוק טפסנות בתקרת הקומה. תוך כדי ביצוע העבודה החליק הסולם/איבד יציבותו, והתובע נפל יחד עם הסולם מהקומה אל הקרקע, גובה של כ- 6 מטר. כתוצאה מכך נגרמו לתובע נזקי גוף שונים, בגינם הוגשה תביעתו לפיצויים.

3.התביעה הוגשה נגד המעסיקה ונגד המבטחת שלה באחריות מעסיקים, מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן – מנורה). בנוסף נתבעה שותפות בשם "מגדלי נצרת", היא הנתבעת 2, שהיא בעלת הזכויות במקרקעין ומי שהזמינה מהמעסיקה את ביצוע עבודות הבניה (להן – מגדלי נצרת), וכן המבטחת שלה – מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן – מגדל).

4.מגדלי נצרת ומגדל הגישו הודעת צד ג' נגד המעסיקה ומנורה. האחרונות הגישו תביעה עצמאית נפרדת נגד מגדל בטענה לכפל ביטוח (ת.א 26820-07-18). בקשה לאיחוד בין ההליכים נדחתה, בשים לב לשלב הדיוני בו הוגשה. בהמשך, ובמסגרת הסכמה עליה הודיעו הנתבעות, הסכימו הן כי ככל שתקבע אחריות לאירוע מושא התביעה, חלוקת האחריות תהיה 80% למעסיקה ו- 20% למגדלי נצרת, וכן הוסכם אודות קיום כפל ביטוח ושיעורו.

המישור העובדתי – התאונה ונסיבותיה:

5.המחלוקת הראשונה הדורשת הכרעה היא עובדתית - נסיבות פגיעתו של התובע .

6.על עצם פגיעת התובע במהלך עבודתו בשירות המעסיקה ביום האירוע, נראה כי אין מחלוקת של ממש, ומכל מקום הדבר נלמד בבירור מתוך הראיות. בעניין זה גרסת התובע איננה עומדת לבדה, אלא העדויות מטעם ההגנה תומכות בה. אפנה בהקשר זה לעדות מר בשארה נאסר מטעם המעסיקה, שהוא בנו של בעלי המעסיקה ועבד באתר הבניה ביום האירוע (להלן – בשארה). בתצהיר עדותו הראשית של בשארה העיד הוא כך: "קראו לי כשהתובע נפל. הגעתי מיד למקום וראיתי את התובע על הקרקע יחד עם הסולם וכן חלק מהמעקה שנשבר במהלך נפילתו של התובע" (סע' 6 לתצהיר העדות הראשית). עוד נאמר בתצהיר, כי מבירור שנערך עם אנשים שהיו במקום עלה כי התובע נפל לאחר שעבד על סולם (אם כי נטען שהתובע הוא שהציב הסולם במקומו ועלה עליו מבלי לפתחו, סע' 7 לתצהיר). אף בעלי המעסיקה, סאמי נסאר (להלן – סאמי) הצהיר בדבר פגיעת התובע כתוצאה מנפילה במהלך עבודה על סולם בקומה (סעיף 8 לתצהיר סאמי). על פגיעתו של התובע במהלך עבדותו ניתן אף ללמוד מהרישום במסמכים הרפואיים לאחר הפגיעה, המשקף את הגרסה האוטנטית והראשונית מפי התובע לאחר פגיעתו, כמו גם מסמכים שהוגשו לממוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל), החתומים בין היתר על-ידי המעסיקה, כפי שיפורט להלן.

7.אשר לנסיבות הפגיעה; התובע העיד כאמור לעיל, כי הוא נפגע לאחר שנפל מגובה של כ- 6 מטרים. לטענתו, הנפילה היתה מהקומה השנייה של הבניין שהיה מצוי בהקמה באותה עת. היא אירעה לאחר שהוא עלה על סולם שעמד בסמוך לפתח לא מגודר של הקומה. כאשר הטה את גופו לצורך ביצוע העבודה – הסולם איבד יציבותו והתובע נפל יחד אתו מהקומה ארצה (סעיף 9 לתצהיר התובע; עמ' 34, ש' 24-25).

8.גרסת התובע בדבר נפילה מגובה נתמכת היטב בראיות שהוצגו, ואני רואה לקבלה.

ראשית, כפי שצוטט לעיל, הטענה אושרה למעשה על-ידי העד מטעם המעסיקה, בשארה, אשר נכח במקום והצהיר אודות נפילתו של התובע במהלך העבודה (ר' הציטוט שלעיל מתצהירו). כך הצהיר אף סאמי, בעליה של המעסיקה (סע' 8 לתצהיר).

שנית, הגרסה בדבר נפילה מגובה במהלך ביצוע עבודת התובע, פורטה עוד בטופס למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה (בל/250), החתום על-ידי המעסיקה. בתיאור התאונה צוין כך: "בזמן העבודה בפירוק עצי תפסנות וכאשר היה על סולם הסולם החליק ונפל מגובה של כ- 6 מטרים" (ת/5) (כך במקור). אותה גרסה מופיעה אף בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה שהגיש התובע למל"ל, הנושא אף הוא את חתימת המעסיקה. עולה, אפוא, כי עובר להגשת התביעה דנן, המעסיקה אישרה בחתימתה חלק עיקרי מגרסת התובע באשר לנסיבות פגיעתו. לא באה מפיה כל הכחשה לאישור המדובר. היפוכו של דבר – עדויות העדים מטעמה במסגרת ההליך דנן תומכות ומבססות זאת.

שלישית, גרסתו של התובע באשר לנסיבות הפגיעה היתה עקבית בעיקרה לאורך כל הדרך. גרסה זו נשמעה מפיו כבר ביום האירוע ומיד לאחר שנפגע, בעת שהתקבל לטיפול רפואי. לעניין זה אפנה לטופס קבלתו של התובע במחלקה לרפואה דחופה בבית חולים אי.מ.מ.ס בנצרת. לפי הרישום, התובע התקבל בבית החולים ביום האירוע – 4.4.12 בשעה 15:43. בסיבת ההפניה נרשם מפי התובע: "לדבריו נפל מגובה בערך 6 מטר ונחבל...". כן ראו לעניין זה סיכום האשפוז בבית החולים, בו צוין: "לדבריו טרם קבלתו נפל מגובה בזמן עבודה בערך של 6 מטר". אותה גרסה צוינה אף במסמכי בית החולים העמק (בו התקבל התובע ביום שחרורו מבית החולים בנצרת), כך: "בן 25. עובד בניין. לפני יומיים ב 4.4.12 נפל מסולם מגובה 6 מטר" (מסמך 12 לתצהיר התובע). כפי שנפסק לא אחת, לגרסה ראשונה של הנפגע, בעת קבלתו לטיפול רפואי, יש ככלל משקל ראייתי ממשי. זאת, משהנסיבות בהן הועלתה הגרסה מחזקות את מידת האוטנטיות שניתן לייחס לה ולהחליש את החשש מפני היותה כוזבת וצופת פני תביעה עתידית (ראו: ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4), 689, 699; ת"א 1130/05 (מחוזי – חיפה) אבו סבית סאלם נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2008) (פורסם במאגרים). כך הדבר הוא אף בענייננו.

9.הנתבעות טוענות לחוסר סבירות גרסת התובע בדבר נפילה מגובה של 6 מטר, ולעניין זה מפנות הן לעדותו של המומחה האורתופד שמונה מטעם בית המשפט, אשר השיב, במענה לשאלה שנשאל בעניין זה במהלך חקירתו בבהמ"ש, כי יש לצפות שבנפילה מגובה כזה יגרמו חבלות חיצוניות. אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעות. ראשית יש לציין כי עיון בחומר הרפואי איננו תומך בטענת הנתבעות כי לתובע לא נגרמו חבלות חיצוניות כלל (ר' הציון בגיליון שחרור סיעודי, מסמך 9 לתצהיר התובע, בדבר סימני שפשוף בגב). שנית, בשים לב לצבר הראיות שפורט לעיל, התומכות ומחזקות את גרסת התובע בדבר נפילתו מגובה, אין בעדות האמורה, אשר ניתנה ללא התייחסות מפורטת ומקיפה בחווה"ד עצמה לשאלת סבירות מנגנון הפגיעה, כדי להטות את הכף מבחינה הראייתית לדחיית גרסת התובע. לא למותר לשוב ולהזכיר בהקשר זה, כי הטענה בדבר נפילה מגובה מוצאת תימוכין ממשיים אף בעדויות מטעם המעסיקה עצמה, באמצעות נציג מטעמה שהיה נוכח בזירה, המאשר הן את מיקום עבודת התובע עובר לתאונה; הן את המקום בו נמצא לאחריה; והן את הנפילה עצמה (סעיפים 4,6,7 לתצהיר בשארה).

10.סיכום ביניים עד כה; טענת התובע כי נפגע בעבודה עקב נפילה מגובה מקומה בבניין שהיה מצוי בשלבי הקמה, וזאת במהלך ביצוע עבודתו, נתמכת בראיות ובעדויות שהוצגו, ואני מוצאת אותה ראויה לאמון.

11.מעיון בגרסאות וטענות הצדדים עולות מחלוקות באשר לנסיבות ואופן התרחשות הנפילה, כפי שנטענו על-ידי התובע. אדון להלן בנקודות העיקריות העולות בהקשר זה.

12.מצב הסולם; על פי הנטען על ידי התובע, הסולם בו עשה שימוש הוא מדגם A . עוד טען, כי הסולם היה במצב פתוח וניצב במקומו, במרחק של כחצי מטר מפתח הקומה, בעת שהוא עלה עליו לצורך עבודתו (סע' 7 לתצהיר תובע; עמ' 32, ש' 16-31). לטענת הנתבעות, מנגד, התובע השעין את הסולם על עמוד כשהוא סגור ועלה עליו במצבו זה.

אני רואה להעדיף את גרסת התובע בעניין זה. כפי שפורט לעיל, גרסתו של התובע באשר לנסיבות פגיעתו היתה ככלל עקבית ובעלת תימוכין ראייתיים מספקים. מנגד, טענת המעסיקה באשר לאופן השימוש בסולם נטענה ללא כל ראיות בעלות משקל, וזאת על-אף שראיות כאמור היו בהישג ידה. לעניין זה נטען בעדותו של בעליה של המעסיקה, סאמי, כי בהתאם לבירור שערך לאחר התאונה, התובע נטל את הסולם, השעינו על עמוד בלי לפתוח אותו ועבד עליו במצבו זה עד שנפל (סעיף 8 לתצהיר). באופן דומה הצהיר בנו, בשארה, בדבר דברים ברוח זו שנמסרו לו על-ידי אנשים שנכחו במקום התאונה, שהוא איננו זוכר את שמם (סעיף 7 לתצהיר בשארה). הינה כי כן, לסאמי ובשארה אין כל ידע אישי משלהם על אופן עלייתו של התובע על הסולם, אלא מדובר במידע ששמעו מאחרים. מדובר לפיכך בעדות שמיעה בלתי קבילה, ומכל מקום חסרת משקל ממשי לגופה. לצד זאת, אותם גורמים שהיו במקום התאונה בעת התרחשותה ועמם נערך הבירור בדיעבד, שהם עובדי המעסיקה עצמה, לא הובאו לעדות מטעם המעסיקה לתמיכה בטענה שהעלתה. במכלול אלה, הרי שטענה זו לא הוכחה כלל ועיקר.

13.נסיבות העלייה על הסולם; לטענת התובע, בעת האירוע הוא עסק בפירוק טפסנות בתקרת הקומה, בהתאם להנחיות לביצוע עבודה שקיבל. הנתבעות טוענות, מנגד, כי התובע כלל לא נדרש לעסוק בעבודה זו, שאמורה היתה להתבצע על-ידי עובד אחר, וכל עבודתו הסתכמה בהוצאת מסמרים מקרשים. לצורך כך, לטענתן, הוא כלל לא נדרש לעלות על סולם, אלא נקט ביוזמה עצמאית בעניין זה. גם טענה זו של הנתבעות אינני רואה לקבל. היא עומדת בסתירה לפירוט בטפסים שהוגשו לאחר התאונה למל"ל, הנושאים את חתימת המעסיקה, בהן צוין כי תפקדי התובע בעבודה – "תפסן בניין", וכי בעת הפגיעה הוא עסק "בפירוק תפסנות" (כך במקור), ומבלי שניתן כל הסבר לפער בין התיאורים השונים. גם הטענה בדבר עובד אחר שקיבל הוראה לבצע את עבודת פירוק הטפסנות הספציפית לא הוכחה כדבעי, משהעובד לא הובא לעדות.

14.מי הציב את הסולם במקום הנפילה; לטענת התובע, הוא עלה על הסולם במקום בו ניצב מראש, סמוך לשולי הקומה. הנתבעות, מנגד, טוענות כי התובע הוא שהציב את הסולם בנקודה זו. הנתבעות מפנות בהקשר זה לאמור בחוו"ד מומחה בטיחות מטעם התובע, בה צוין כי התובע הציב את הסולם כמטר משולי הרצפה.

אציין תחילה כי אינני סבורה כי במחלוקת זו יש כדי להכריע לעניין עצם שאלת החבות הנזיקית, וזאת לאור שיפורט בהמשך בעניין היעדר אמצעי בטיחות מספקים למניעת נפילה מהקומה. מכל מקום, הגרסה העובדתית שנשמעה בנקודה זו מטעם הנתבעות, שלובה בטענה שנדונה לעיל בדבר עליית התובע על הסולם כשהוא סגור. טענה זו דחיתי לעיל בשל היותה מבוססת על אמירות ששמעו עדי הנתבעת, לגרסתם, מאחרים, קביעה החלה אף לענייננו כעת. אשר לרישום בחוו"ד מומחה הבטיחות מטעם התובע, ניתן לדבר מענה מניח את הדעת בחקירת המומחה, במהלכה הסביר המומחה כי מדובר בטעות ברישום מצדו (עמ' 63, ש' 17-18), תוך שהציג כראיה לכך את התרשומת המקורית שערך לעצמו בטרם כתיבת חווה"ד. באותה תרשומת צוינה גרסת התובע כפי שנמסרה למומחה בדבר עבודה על סולם, מבלי שצוין במקום כלשהו כי התובע הוא שהעמיד הסולם במקומו (ת/4).

15.גובה העמידה על הסולם; בתצהירו טען התובע כי הסולם היה בגובה כ- 2 מ' וכי הוא עמד על גבי השלב האחרון או לפני אחרון של הסולם. הנתבעות טוענות כי תיאור זה איננו סביר, שכן בהנחה שגובה הסולם כ- 2 מטרים, ובהינתן שגובהו של התובע כ- 1.80 מטר וגובה התקרה בקומה כ- 3 מטרים, הרי שעליית התובע על סולם עד לשלב האחרון או לפניו, כלל איננה אפשרית. אכן, עולה תהיה בעניין זה ביחס לתיאור כפי שהובא בתצהיר התובע, וזאת בשים לב לגובהו של התובע וביחס לגובה התקרה. התובע בחקירתו הנגדית ציין כי אין הוא יודע לומר בוודאות מה היה גובה הסולם, וכי אפשר שגובהו היה רק כ- 1.5 מטר (עמ' 35, ש' 3) ואף העיד כי הסולם היה פחות גבוה ממנו (עמ' 35, ש' 5-8), כך שהגרסה בעניין זה איננה החלטית ואיננה לחלוטין ברורה. אולם אינני סבורה כי בתמונה הראייתית הכוללת, כפי שנפרשה לפני, יש בכך כדי לכרסם בגרסה הבסיסית של התובע בדבר עבודה על סולם שניצב בשולי הקומה ונפילתו מהקומה עם הסולם, אף אם גובה העמידה על הסולם היה נמוך משצוין בתצהיר התובע. זאת, בנסיבות בהן עצם עליית התובע על סולם לצורך ביצוע עבודתו איננה נלמדת מגרסת התובע בלבד, אלא אף מעדויות עדי המעסיקה. כפי שכבר צוין, עדי המעסיקה בתצהיריהם מסרו גרסה לפיה התובע עלה על סולם בעת עבודתו (אם כי באופן שונה מזה שטען לו התובע). העד באשרה אף העיד כי ראה את הסולם יחד עם התובע על הקרקע לאחר הנפילה (סעיף 6 לתצהיר בשארה). נזכיר גם כי הגרסה בדבר שימוש בסולם הועלתה בסמוך לאחר התאונה; במסמכי בית החולים העמק יומיים לאחר התאונה צוינה גרסתו של התובע לפיה נפל מסולם ("...עובד בניין. לפני יומיים ב 4.4.12 נפל מסולם מגובה 6 מטר", ההדגשה הוספה), כמו-גם במסמכים שהוגשו למל"ל, הנושאים את חתימת המעסיקה. בנסיבות אלה, וכאשר מנגנון הפגיעה הנטען הוא נפילה מרום הקומה אל הקרקע (עם הסולם), ולא נפילה מסולם בפני עצמה, סבורני כי אי-הבהירות שנותרה באשר לגובה המדויק בו עמד התובע על גבי הסולם, איננה מכרעת לגורל התביעה.

16.האם הקומה היתה מגודרת? לטענת התובע, לקומה בה עבד לא היה גידור כלשהו או מעקה בטיחות. כך אירע שהוא הוא נפל (יחד עם הסולם) מרום הקומה בה עבד אל הקרקע. התובע הציג תמונה של הבניין בו אירעה התאונה, אשר צולמה לטענתו על-ידי אחיו מספר חודשים לאחר התאונה, בו נראית הקומה המדוברת ללא גידור כלשהו ותוך שפתחיה חשופים לחלוטין. הנתבעות טוענות, מנגד, כי בעת אירוע התאונה היה מותקן בקצה הקומה מעקה עץ עשוי שני שלבים וקורה הפוכה בתחתית, שגובהו כ- 1 מטר (סעיף 11 לתצהיר סאמי; סעיף 4 לתצהיר בשארה). לטענת הנתבעים, התובע בנפילתו פגע במעקה אשר נשבר (סעיף 6 לתצהיר בשארה; עדות סאמי, עמ' 75, ש' 13-14 לפרוטוקול). לטענתן, אין בתמונה שהציג התובע, אשר כאמור צולמה חודשים לאחר התאונה, להוכיח דבר לעניין מצב הדברים בעת התאונה.

17.לפני, אפוא, שתי גרסאות עובדתיות סותרות בעניין זה. סבורני כי בבחינת מכלול העדויות והראיות, יש להעדיף, במאזן ההסתברויות, את גרסת התובע בנקודה זו. כפי שכבר צוין, גרסת התובע באשר לנסיבות פגיעתו, נמצאה, ככלל, עקבית ותואמת את הראיות שהוצגו. לצד זאת, בכל הנוגע לגרסת הנתבעים באשר להצבת גידור/מעקה בטיחות בקומה, קיימים לטעמי קשיים המכרסמים ממשית במהימנות שניתן לייחס לה.

ראשית, טענת עדי המעסיקה בדבר קיום מעקה בטיחות בעת הרלוונטית, שלובה בגרסתם בדבר שיטת עבודה כללית אצל המעסיקה, במסגרתה נהגה הקפדה יתרה בהתקנת מעקות בטיחות להגנה על העובדים בגובה. כך, בשארה הצהיר בתצהיר עדותו הראשית, כי "אין מצב שעובד מצוי בקומת שלד ואין בה מעקה" (עמ' 4 לתצהיר). באופן דומה, אביו, סאמי, בעלי המסיקה, הצהיר כי: "אין ולא יתכן שעובד כלשהו עבד בקומה בזמן שלא היה מעקה" (ההדגשות הוספו). גם בעליה של מגדלי נצרת, מר אוסאמה אספניולי, העיד בחקירתו כי "חייב להיות מעקה" וכי – "אין דבר כזה. מעקה זה דבר ראשון" (עמ' 73, ש' 5,9).

מעדויות ההגנה נלמדת, אפוא, גרסה גורפת בדבר שיטת עבודה, ובפרט באתר הספציפי, במסגרתה מקפידה המעסיקה על דרך השגרה להציב מעקות בטיחות לצד משטחי העבודה למניעת נפילה מגובה. דא-עקא, תמונה אחרת, והרבה פחות חיובית, מצטיירת מהראיות. לעניין זה צורף מטעם התביעה דו"ח בטיחות של משרד העבודה והרווחה שנערך על יסוד ביקורת (אקראית) שבוצעה על-ידו באתר הבניה הספציפי ביום 1.9.13 (ת/3). בדו"ח האמור מפורטים שורה של ליקויי בטיחות חמורים שנמצאו באתר. בעטיים של אלה, אף הוצא אותה עת צו הפסקת עבודה באתר. הדו"ח כולל – במספר פרטי ליקוי שונים שפורטו - ממצאים בדבר היעדר גידור של משטחי עבודה מהם עלול אדם ליפול מגובה של מעל 2 מטר באופן הנוגד את הוראות תקנות הבטיחות בעבודה. ודוק; כטענת הנתבעות, האמור בדו"ח זה איננו מהווה ראיה ישירה להיעדר מעקות בטיחות בגובה בעת אירוע התאונה, שהתרחשה כשנה וחצי קודם לעריכת הביקורת. אולם לנוכח האופן בו הוצגה גרסתה עדי ההגנה, תוך הצגת מצג גורף בדבר נוהגן להקפיד הקפדה יתרה על קיום הוראות הבטיחות בכל הנוגע לגידור משטחי עבודה בגובה, יש באמור בדו"ח זה, שלא נסתר בדבר, ואשר במובהק מצביע אחרת, כדי לכרסם ממשית במהימנות שניתן לייחס לעדי ההגנה בהקשר זה.

שנית, מהעדויות עולה כי בידי הנתבעות היה להציג ראיות ישירות לטענתן בדבר התקנת מעקה בטיחות בעת התאונה, אולם הן נמנעו מלעשות כן. כפי שכבר צוין, עובדים של המעסיקה נכחו במקום התאונה בעת התרחשותה, ולפחות חלקם עובדים אצלה אף כיום (ר' לעניין זה עדות סאמי, לעניין עובד ששמו טארק בשאראת, עמ' 76, ש' 1-2), אולם אלה לא הובאו לעדות על מנת לשפוך אור על הסוגיה שבמחלוקת. זאת ועוד, סאמי בעדותו ציין כי "אני יכול להביא תמונות שיש מעקה" (עמ' 77, ש' 31), אולם הוא נמנע מלעשות כן, מבלי שניתן לכך הסבר. הדבר פועל ראייתית לחובת הנתבעות, בהתאם להלכה הפסוקה לפיה הימנעות מהצגת ראיות רלבנטיות שבהישג ידו של בעל דין, יש בה להקים חזקה כי ראיות אלה, ככל שהיו מוצגות, לא היו תומכות בגרסתו (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 615 (1993)).

18.סיכומם של דברים עד פה; על יסוד כל המקובץ, מסקנתי היא כי עלה בידי התובע להוכיח את גרסתו במידה הנדרשת להטיית מאזן ההסתברויות, קרי – כי במהלך עבודתו על גבי סולם בקומה השנייה של בניין המצוי בבניה, איבד הסולם יציבותו והתובע נפל עם הסולם מהקומה, אשר לא היתה מגודרת, אל הקרקע.

האחריות הנזיקית:

19.על יסוד התשתית העובדתית שלעיל, יש לבחון האם קמה לנתבעות אחריות נזיקית בגין פגיעת התובע בתאונה.

20.התשובה לשאלה זו היא בחיוב.

21.הלכה מושרשת היא כי מעסיק חב חובת זהירות רחבה כלפי עובדיו. במסגרת חובת הזהירות של המעביד כלפי עובדיו עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק כלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, ולהזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים (ע"א 9073/09 אסותא – מרכזים רפואיים בע"מ נ' מיכאל שרף (פורסם במאגרים) (2011); ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין (פורסם במאגרים) (2010)).

22.בענייננו, כשלה המעסיקה בקיום חובתה זו. הכשל הבטיחותי העיקרי נעוץ בביצוע עבודות בגובה מבלי ששולי הקומה בה מבוצעות העבודות מגודרים או מאובטחים באמצעי בטיחות כלשהו. הדבר חושף את העובדים לסכנה בלתי סבירה וצפויה מראש של נפילה, כפי שאכן אירע. הכשל מתעצם נוכח ביצוע עבודה על סולם, כאשר הסולם מצוי בקרבה רבה לפתח הקומה, שכאמור איננו מאובטח. מדובר בשיטת עבודה בלתי בטיחותית בעליל, המגדילה את הסיכון לנפילה. לטעמי, השאלה מי הציב את הסולם במקום בו עמד, איננה מכרעת לעניין זה, שכן על המעסיקה היה לצפות את הסיכון לנפילה בנתוני זירת העבודה, ולהיערך למנוע אותו באמצעות הבטחת אמצעי הגנה מתאימים. לא למותר אף לציין בהקשר זה, כי דרישת הצפיות בדיני הנזיקין, איננה כורכת בחובה צפיות של כל פרטי תהליך הגרימה הספציפי שאירע, ודי בצפיות של הקווים המרכזיים של ההתרחשות והנזק על-פי תכונותיהם העיקריות (ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה ואח', פ"ד לח(3) 1; ע"א 2061/90 מרצלי נ' משרד החינוך ואח', פ"ד מז(1) 802). בענייננו, הסיכון של נפילת עובד ממשטח עבודה המצוי בגובה הוא סיכון בר צפייה מראש, שחובה היה על המעסיקה להיערך למנוע אותו מבעוד מועד באמצעים סבירים, דבר אותו לא עשתה. מחדל זה קשור סיבתית באופן ישיר לפגיעת התובע.

23.מעבר לנדרש אוסיף, כי אף אם הייתי מקבלת את העדויות מטעם הנתבעות לעניין מעקה שהותקן בקומה, סבורני כי לא היה בכך בנסיבות לשנות לעניין שאלת קיומה של אחריות נזיקית מצדן. על המעסיקה היה להבטיח קיום גידור/מעקה שיש בו למנוע נפילה מסף הקומה, ובפרט בהינתן שיטת העבודה שנהגה בפועל, במסגרתה בוצעה עבודה על גבי סולם ובקרבה יתרה לקצה רצפת הקומה. המעקה בענייננו נבנה מקרשים שככל הנראה שימשו באתר הבניה. אף לשיטת עדי הנתבעות – לא היה בו למנוע נפילה, שכן הוא נשבר/ניתק ממקומו ונפל יחד עם התובע (סע' 6 לתצהיר בשארה; סע' 8 לתצהיר סאמי). מומחה הבטיחות מטעם הנתבעות העיד בעניין זה, כי אין הוראת תקן מחייבת להחזקת עומס ביחס לגידור (עמ' 85, ש' 30-31). עוד העיד בהקשר זה, כי המטרה של הקרשים שהושמו היא "הרתעתית או סימונית" (עמ' 85, ש' 26). עמדה זו אין בידי לקבל. אף בהנחה שאין תקן מחייב לגידור משטחי עבודה בגובה, הרי שברי כי הגידור צריך להיות בעל מאפיינים וטיב שיש בהם לקיים את תכליתו. תכלית זו היא מניעת סיכון לנפילה מגובה. לא די "בהרתעה" או "סימון", דבר אותו ניתן להשיג לכאורה אף עם אמצעים אחרים, כגון שילוט, מתיחת חבל וכיוצא בזה. כך קובעות אף במפורש התקנות בעניין זה; תקנה 9 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח – 1988 קובעת, כי "משטח עבודה ומדרכת מעבר שמהם עלול אדם ליפול לעומק העולה על 2 מטר יהיו גדורים על ידי – (1) אזן יד ואזן תיכון מתאימים ובחוזק נאות למניעת נפילת אדם..." (ההדגשה הוספה). אף אם נניח כי המעסיקה הציבה מעקה מקרשים שקיים תכלית "הרתעתית או סימונית", כלשון מומחה הנתבעות, לא יצאה היא בכך ידי חובתה. בענייננו, בנסיבות בהן המעקה נשבר לאחר מגע עם גוף התובע (לשיטת עדי המעסיקה), דהיינו, הוא לא עמד בייעוד המסוים לו נועד - מניעת נפילה, המסקנה הנסיבתית הלכאורית המסתברת יותר היא כי הוא נבנה באופן שאיננו תואם ייעוד זה. בנסיבות אלה, נטל הבאת הראיות (להבדיל מנטל ההוכחה) עובר אל הנתבעות, להציג ראיות המצביעות על כך שלא התרשלו בהקמת המעקה שכשל (השוו: ע"א 101/81 נאמן דג נ' מדינת ישראל, פד"י לח(1) 32, 38; ע"א 600/86 עמיר ואח' נ' קונפינו, פד"י מ"ו (3) 233; ע"א 241/89 ישראליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדל , פד"י מ"ט (1) 45). אלא שבעניין זה לא הובאו ראיות כלשהן מטעם מי מהנתבעות, והמסקנה הלכאורית נותרה בעינה.

24.התרשלות נוספת של המעסיקה במקרה דנן נוגעת להיעדר הדרכה מתאימה לעובדים, בפרט כאשר העבודה מבוצעת בגובה, קרי – בקומה שבה פתחים החושפים את העובדים לסכנה של נפילה. התובע העיד כי לא ניתנה לא כל הדרכה בעניין זה. הנתבעת טענה באופן כוללני למתן הנחיות בטיחות, אולם עדיה לא ידעו להעיד באופן קונקרטי על הדרכות בטיחות/הנחיות בטיחות שניתנו לתובע ואף לא הוצגו בעניין זה ראיות בכתב כלשהן, חרף החובה המוטלת בדין על המעסיקה לנהל פנקס הדרכה וליתן לעובדים תמצית בכתב בדבר הסיכונים במקום עבודתם (תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט – 1999). טענת הנתבעות כי התובע הוא בעל ניסיון רב בעבודות בניה אין בה כדי לייתר את החובה ליתן לו הדרכת בטיחות מתאימה. בפרט כאשר מתוך הראיות עולה כי עובר לתאונה נעדר התובע משך תקופה ארוכה מהעבודה (בשל מעצר בית בו היה נתון), ולמעשה יום אירוע התאונה היא היום הראשון בו שב לעבודה לאחר היעדרות כאמור (עמ' 44 לפרוטוקול, ש' 20-22). נסיבות אלה מחדדות את הצורך במתן וריענון הוראות בטיחות לעובד. סביר יותר להניח כי אם הדבר היה נעשה כנדרש, כן תוך הנהגת פיקוח בפועל על צורת עבודה בטיחותית, היתה התאונה נמנעת.

25.המסקנה היא, לפיכך, כי המעסיקה חבה ברשלנות כלפי התובע בגין נזקיו בתאונה.

26.אשר למגדלי נצרת; נוכח ההסכמה בין הנתבעות בדבר חלוקת האחריות ביניהן, הרי שנראה כי אין צורך לדון בעניין. אציין רק, בקצרה, כי לפי עדותו של העד מטעם מגדלי נצרת, אספניולי, האחרונה הזמינה מהמעסיקה ביצוע עבודות שלד. יתר העבודות בוצעו על-ידי קבלני משנה שהזמינה מגדלי נצרת (עמ' 70, ש' 27-29). מכאן, שבתאם לתקנה 6(ג) לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודת בניה), תשמ"ח – 1988, מגדלי נצרת היתה "מבצעת הבניה" כמשמעות מונח זה בתקנות. בהתאמה, חלה עליה החובה הסטטוטורית למנות מנהל עבודה מוסמך כדין באתר. זאת לא עשתה היא נכון למועד התאונה (ר' עדות בשארה, עמ' 79, ש' 5-6, 20; עמ' 73, ש' 22-28). משכך, נושאת היא בחובות המוטלות בתקנות על מנהל עבודה, ובכלל זה אחריות לקיום הוראות הבטיחות באתר. בנסיבות אלה, ומשהוראות הבטיחות לא קוימו כפי שפורט, נושאת אף מגדלי נצרת באחריות כלפי התובע.

אשם תורם:

27.הנתבעות טוענות כי יש להטיל על התובע אשם תורם משמעותי. לטענתן, התובע פעל על דעת עצמו מבלי שהתבקש לפרק את הטפסנות והציב בעצמו את הסולם במקום הנטען בסמוך לפתח.

28.לעניין פגיעת עובד בתאונת עבודה, ככלל נטיית הפסיקה הינה להקל עם העובד ולדקדק עם המעסיק בכל הנוגע לשמירה על אמצעי בטיחות הולמים בעבודה:

"נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטייה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי עבודה ושל שיטות עבודה נאותים, תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים לחטוא ברשלנות."

 ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' אנטון קרבון (פורסם במאגרים) (1991)).

עוד נקבע בפסיקה כי ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק מקום בו נטל סיכון בלתי מחושב וממשי כתוצאה מהחלטתו החופשית ואותו סיכון הוא שגרם לנזק (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר טבניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' מוחמד יאסין (פורסם במאגרים) (2011)). עוד עמדה הפסיקה על כך, כי אף התנהלות שניתן לאפיינה כבלתי זהירה בהקשרים שונים, לא בהכרח תביא להטלת אשם תורם על עובד בגין פגיעתו בעבודה. ראו בע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחרים (פורסם במאגרים) (1965)):

"... עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זה ממידת הסבירות לדרשו ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להשמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להיזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה שקטה של אולם המשפטים".

בבסיס מגמה זו של הפסיקה עומדים בין היתר פערי הכוחות בין העובד למעסיקו, מבחינתו היות העובד נתון למרותו של המעסיק ומבחינת היכולת העודפת שבידי המעסיק למנוע את הסיכון ואת היווצרות הנזק (ע"א 371901 עבדאללה אגבריה נ' פקר פלדה בע"מ (פורסם במאגרים) (2002)).

29.על הרקע הנורמטיבי שלעיל, לא שוכנעתי כי יש מקום להטיל על התובע אשם תורם בענייננו. טענות הנתבעות בדבר היוזמה העצמאית בה נקט התובע לבצע את העבודה במהלכה נפגע, כמו-גם הטענה כי הוא שבחר להציב את הסולם בסמוך לשולי רצפת הקומה, לא הוכחו כדבעי כפי שפורט לעיל. לא למותר לציין כי בכל הנוגע לטענת אשם תורם, הרי שהנטל להוכיח את יסודותיה העובדתיים מוטל כולו על כתפי הנתבעות (ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט (4) 266, 273 (1985); ע"א 3398/05 מכתשים מפעלים כימיים בע"מ נ' מריומה (פורסם במאגרים) (2007)), אולם נטל זה לא הורם. יש אף לקחת בחשבון את מעמדו של התובע במקום העבודה, כאשר לפי שעולה מהעדויות הוא נעדר מהעבודה משך תקופה ממושכת, והחל לעבוד מחדש (תחת הקלות במעצר בית בו היה נתון) רק ביום בו אירעה התאונה. בבסיסם של דברים, מדובר בעובד שכיר מן המניין, חסר מעמד או עצמאות מיוחדת בעבודתו, אשר ביצע עבודה שגרתית במסגרת יומו הראשון בעבודה לאחר תקופת היעדרות ובזירת עבודה בלתי בטיחותית שלא הוא שקבע והכתיב את מאפייניה. במכלול נסיבות אלה, אין מקום להשית עליו אשם תורם לנזקיו.

הפגיעה והנכות הרפואית:

30.ממקום התאונה פונה התובע על-ידי המעסיקה לבית החולים אי.מ.מ.ס בנצרת. נערכו לו בדיקות סי.טי ראש, בטן וחזה. הבדיקות היו תקינות למעט אבחון המטומה רוטרופריטוניאלית באזור כיס השתן. התובע אושפז להשגחה עד יום 6.4.12. ביום שחרורו הוא פנה לבית חולים העמק, שם בוצעה לו בדיקת סי.טי אגן שממצאיה הצביעו על החמרה בהמטומה ביחס לבדיקה הקודמת. התובע אושפז בבית חולים העמק לטיפול והשגחה ושוחרר ביום 9.4.12. בהמשך הוא היה נתון במעקב וטיפול ממושך בקופת החולים ובמרפאה הפסיכיאטרית של בית החולים בבית חולים אי.מ.מ.ס בנצרת, בגין תלונותיו במישור האורתופדי והנפשי.

31.התובע צירף שתי חוות דעת מטעמו. האחת, של ד"ר רוזן, בתחום האורתופדיה, לפיה לתובע נכות של 10% בגין הגבלה קלה בעמוד שדרה מתני ו- 10% בגין פגיעה קבוצת השורשים התחתונה. השניה, של ד"ר כנאענה, בתחום הפסיכיאטרי, לפיה נגרמה לתובע נכות בשיעור 30% בעקבות התאונה מושא התביעה. המעסיקה ומנורה הגישו חוות דעת מומחה אורתופדי מטעמן, ד"ר פריימן, אשר קבע כי אין לתובע נכות אורתופדית. מגדלי נצרת ומגדל הגישו חוו"ד אורתופדית של ד"ר קליגמן, לפיה לא נותרה לתובע נכות עקב התאונה. בנוסף הגישו הן חוו"ד פסיכיאטרית, של ד"ר בן אפריים, לפיה לתובע נכות פסיכיאטרית של 10% שאיננה קשורה לתאונה.

32.נוכח הפערים בין חווה"ד, מונו שני מומחים מטעם בית המשפט. בתחום הפסיכיאטריה מונתה ד"ר איילה שיינקמן, אשר קבעה בחוות דעתה כי לתובע נכות נפשית בשיעור 20% לפי סעיף 34 ב' 4 לתקנות המל"ל, מתוכה מחצית בלבד בגין התאונה מושא התביעה. בתחום האורתופדי מונה ד"ר ליאור מרום, אשר קבע בחוות דעתו כי לתובע לא נותרה נכות אורתופדית עקב התאונה.

33.התובע לא השלים עם חוות הדעת וזימן את שני המומחים לעדות, ושניהם נחקרו לפני.

הנכות האורתופדית:

34.לטענת התובע, שגה המומחה משקבע כי לא נותרה לו נכות אורתופדית כלשהי. לעניין זה מלין התובע על כך שאף שבבדיקתו אצל המומחה הדגימה מגבלה בכיפוף הגב, וחרף ממצאי בדיקות הדמיה המצביעות על בקע ועל פגיעה שורשית, המומחה לא קבע בגינה נכות. התובע טוען כי לא היה בסיס להתרשמותו של המומחה, כפי שצוינה על-ידו, בדבר חוסר שיתוף פעולה מצד התובע ומגמתיות מצדו. עוד מפנה התובע לקביעות המל"ל בעניינו, שם נקבעה לתובע נכות אורתופדית בשיעור 10%, שמחצית ממנה יוחסה לתאונה.

35.אינני רואה לקבל את טענות התובע. כפי שנפסק פעמים רבות, לחוות דעתו של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט יש ככלל משקל רב. זאת, נוכח מקצועיותו והיותו גורם אובייקטיבי ובלתי תלוי. אף שההכרעה היא לעולם בידי בית המשפט, הרי ככל שלא הובאו טעמים טובים המצדיקים לקבוע אחרת, לא ימהר בית המשפט לסטות מחוות דעת במומחיות שניתנה על-יד מומחה מקצועי שמונה מטעמו (ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופ' יובל הרישנו (פורסם במאגרים) (2007); וע"א 3056/99 רועי שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949 (2002)).

36.בענייננו, לא מצאתי כי נפל פגם בחוות דעת המומחה המצדיק לדחות את מסקנותיו. טענות התובע נגד חווה"ד וממצאיה ממוקדות בהערכותיו המקצועיות של המומחה, אשר ניתנו על יסוד בדיקת התובע והחומר הרפואי שהוצג. המומחה הסביר בעדותו, כי לתובע יש בקע אחורי ימני עם סימני לחץ על שורשS1 , אולם הבהיר כי אין לקשור בין ממצא זה לבין הפגיעה בתאונה. זאת, נוכח ממצאי הדמיה מלאחר התאונה, אשר אינם מתיישבים באופן סביר עם פגיעה מעין זו; בעוד שממצאי ההדמיה שנערכה מס' חודשים לאחר התאונה הצביעו על פתולוגיה בחוליות L4-5,הממצא הנוכחי עליו מצביע התובע (הנראה רק בבדיקת הדמיה שנערכה בשנת 2016) הוא בקע דיסק אחורי עם סימני לחץ על שורש S1 , שאיננו קשור לכך, ואף איננו מצוי בגובה הרלוונטי (עמ' 11, ש' 22-24; עמ' 12, ש' 1-5). עוד העיד המומחה, כי קיום ממצא של בקע כפי שנראה בבדיקת CT שנערכה 4 שנים לאחר התאונה, איננו מלמד כשלעצמו על פגיעה שנגרמה בתאונה, שכן מדובר בפגימה שיכולה להיגרם ללא קשר לאירוע תאונתי אלא עקב שינויים ניווניים (עמ' 8, ש' 6-31). המומחה הדגיש בהקשר זה, כי ככל שהדבר היה נגרם עקב חבלה בתאונה – היה מצופה לראות לכך ביטוי בבדיקת ההדמיה שנעשתה לאחר התאונה, אולם לא כך הוא במקרה של התובע (עמ' 8, ש' 11-14). אשר לבדיקת אי.אמ.ג'י שנערכה לתובע והצביעה על הפרעת הולכה בשורשים, הסביר המומחה כי בהיעדר ממצאים קליניים רלבנטיים, היא חסרת משמעות לעניין קיומה של נכות (עמ' 12, 5-9). קביעות אלה של המומחה מצויות כולן בליבת המומחיות המקצועית שלו ולא עלה בידי התובע להוכיח כי נפלה בהן שגגה כלשהי המצדיקה מסקנה אחרת. למותר לציין, כי העובדה שבענף נכות מעבודה במל"ל נקבעה לתובע נכות אורתופדית בשיעור של 10% (ממנה יוחסה מחצית בלבד לתאונה), אין בה כדי ללמד על שגגה שנפלה בקביעת המומחה מטעם בית המשפט, ולקביעות המל"ל בהקשר זה אין מעמד ראייתי עצמאי בהליך זה.

37.בנוסף על האמור ציין המומחה בחוות דעתו, כי התרשם מחוסר שיתוף פעולה וחוסר אמינות בבדיקת התובע באשר למגבלותיו, וזאת, לפי שהסביר בחקירתו, נוכח הפערים – שלא נמצאה להם כל הצדקה – בין המגבלות שהדגים התובע בבדיקתו אצל המומחה לבין תוצאות בדיקותיו הקודמות אצל המומחים מטעם הצדדים (עמ' 9, ש' 1-4). וכך צוין בחווה"ד בעניין זה: "מעיון בחוו"ד עמיתי ד"ר רוזן ד"ד פריימן המציינים טווחי תנועה תקינים (למעט כיפוף) הרי שבבדיקתי הדגיש התובע הגבלה עם תנגודת אקטיבית לבדיקת טווחי התנועה בהטיות צד, ביסוס גו ויישור לאחור. בדיקת פרמטרים אלו אצל עמיתי היתה תקינה". עוד צוין בחווה"ד כי: "שיתוף פעולה מוגבל מאוד בעת בדיקת עקבים ובהונות, מתהלך בצורה שאינה סבירה עם צליעה מופגנת לרגל ימין", ולצד זאת, לפי המפורט בחווה"ד, לא נמצא פחת מוטורי אצל התובע. גם בקביעות אלה שיסודן בבדיקה והתרשמות בלתי אמצעית של המומחה, אינני מוצאת כל בסיס להתערב.

38.יוער כי במהלך חקירתו צין המומחה, בהקשר של אי-מהימנות התובע במהלך בדיקתו, כי אין לו בעיה שבית המשפט יחליט להורות על בדיקה חוזרת של התובע, דברים אליהם מפנה התובע בסיכומיו. אינני רואה נפקות לעניין זה. ראשית, כלל לא הוגשה על-ידי התובע בקשה להיבדק שנית בידי המומחה, וממילא לא נדרש להכריע בכך. ושנית, מעבר לנדרש (משלא הוגשה כאמור בקשה בעניין זה), התובע לא הצביע על נסיבות המצדיקות קיום בדיקה חוזרת, דבר שאיננו נעשה כדבר שבשגרה, מה-גם שמסקנת המומחה איננה מבוססת רק על התרשמות בדבר האדרת הנזק מצד התובע אלא על נדבכים נוספים כפי שפורט לעיל.

39.המסקנה היא כי לתובע לא נותרה נכות אורתופדית עקב פגיעתו בתאונה.

הנכות הנפשית:

40.כאמור לעיל, בחוות-דעתה של קבעה ד"ר שיינקמן כי לתובע נכות פסיכיאטרית כוללת בשיעור 20%, בגין הפרעת הסתגלות עם סימפטומים חרדתיים וסימפטומים פוסט-טראומתיים קלים. בחוות הדעת ייחסה המומחית מחצית מהנכות האמורה לתאונה ומחציתה להפרעות נפשיות קודמות.

41.האירועים הקודמים לתאונה להם ייחסה המומחית חלק מהנכות הקיימת של התובע, הם: פרידה מחברתו בשנת 2007 שלאחר מכן החל ליטול תרופת ציפרלקס, מעורבות בתאונות דרכים בשנים 2007, 2008 ו- 2010 ואירוע משנת 2011 בו היה מעורב בתגרה עם שומרים בקניון שחשדו בו בגניבה. בעקבות האירוע האחרון נעצר התובע למשך שבועיים ולאחר מכן היה נתון במעצר בית. עוד עולה מחוו"ד המומחית ומחקירתה, כי עובר לתאונה היה התובע במעקב פסיכיאטרי בשל דיכאון וחרדה וקיבל התוויה תרופתית בהקשר זה. לאחר התאונה היה התובע בטיפול נפשי ממושך ואובחן תחילה כסובל מתגובת הסתגלות. בהמשך אושפז למשך חודש במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים אי.מ.מ.ס בנצרת, לאחריו היה באשפוז יום ולאחר מכן המשיך במעקב פסיכיאטרי רציף וטיפול תרופתי.

42.כפי שצוין לעיל, בחוות-הדעת סברה המומחית כי יש לייחס מחצית מהנכות הקיימת אצל התובע לתאונה ומחצית למצב קודם. במסגרת חקירתה בבית המשפט שינתה המומחית במעט מהערכתה המקורית בחווה"ד, וסברה כי נכון יהיה לייחס לתאונה תרומה רבה יותר לנכות הקיימת בהשוואה למצב הקודם, באופן שלתאונה ייוחסו 15% נכות ולמצב הקודם – 5%. זאת, בעיקר נוכח אשפוזו הפסיכיאטרי של התובע לאחר התאונה. המומחית העידה כי נתון זה משקף "סבירות גבוהה שבכל זאת היתה החמרה משמעותית במצב" (עמ' 22, ש' 26). המומחית עמדה בחקירתה על כך כי האירועים הקודמים מעברו של התובע אינם חסרי משמעות, וכי מדובר בצבר של תגובות וסימפטומים לאורך זמן, שקשה להבדיל ולקבוע ביניהם את הגבול (עמ' 24, ש' 26-30). עם זאת ציינה, כי בשים לב לעובדת אשפוזו של התובע לאחר התאונה ולסימפטומים המתוארים בתקופה שלאחר התאונה, שהם מעבר למה שתואר בתקופה הקודמת (עמ' 23, ש' 19-21), נכון לייחס לתאונה תרומה משמעותית יותר למצבו הנוכחי של התובע מאשר לשאר האירועים בעברו. המומחית אישרה כי התרשמה ממגמתיות בהתנהלות התובע בבדיקה בכל הנוגע לנזקיו ולקשר לתאונה, אך עם זאת סברה כאמור כי לא ניתן להתעלם בהקשר זה מאשפוזו הפסיכיאטרי, לגביו אין זה סביר להניח חוסר אוטנטיות. וכך העידה:

"יש עניין של מוטיבציה, ומוטיבציה גבוהה להבריא לא ראיתי אצלו, אבל בסיכום המחלה שלו מתוארים סימפטומים מעבר למה שתואר בשנים קודמות. הוא בכל זאת היה מאושפז והוא לא איש מספיק חכם לעשות הצגה ביחס לסימפטומים המתוארים למשך חודש". (עמ' 23, ש' 19-21. ההדגשה הוספה).

ובהמשך:

"... אשפוז יחסית ארוך היה לו, חודש ימים במח' פסיכיאטרי לאדם מאוד פשוט זה הרבה. כנראה שהצוות ראה סימפטומים, אם זה קשור לאותה נפילה? אין לי תשובה לזה, אין לי מספיק חומר, אני כן רואה החמרה במצב הפסיכיאטרי. אני לא יכולה לומר שהמצב היה שווה ערך מלפני הנפילה."

(עמ' 25, ש' 30-33. ההדגשה הוספה).

וכן העידה:

"מההתחלה התייחסתי בצורה שאתה אומר, אבל כשכתבתי את חוות הדעת לא התייחסתי לתקופת האשפוז בצפת. כאשר עם כל חוסר האמינות של התובע ורצון לשים זרקור רק על התאונה שלנו, בכל זאת הצוות המטפל מתאר החמרה במצב הנפשי וכפי שציינתי אני לא חושבת שהתובע מסוגל לשחק אותה לחלוטין תקופה ארוכה של אשפוז מלא ואחר כל אשפוז יום. זה כן מדבר בעצם על החמרה במצב הנפשי לעומת הנכות הקודמת מה שבכלל לא נלקח בחשבון זה האירוע שהיה בשנת 2011, שאני לא יודעת להתייחס אליו כי אין לי שום נתונים". 

(עמ' 27, ש' 15-20. ההדגשה הוספה).

43.בחקירתה ע"י ב"כ הנתבעים, הוצגו למומחית נתונים אודות תפקודו של התובע עובר לתאונה, ובכלל זה עבודה שלא ברציפות, תחלופת מעסיקים רבה וקשיים לימודיים. המומחית שללה כי בנתונים מעין אלה יש להצביע על נכות נפשית קודמת לתאונה בשיעור העולה על הערכתה כפי שפורטה לעיל. וכך העידה:

"ת. הבחור ביסודו עם נתונים לא טובים, היה תלמיד חלש ובקושי יודע קרוא וכתוב ועם השמנת יתר בגיל צעיר ויש לזה השפעה בהרבה היבטים פסיכולוגיים. אין לו מקצוע, אז אני לא יודעת מה התהליך, יכול להיות שכל פעם קבלן אחר לוקח אותו לעבודה אחרת ושולח אותו הביתה, כך שזה לא תלוי בו והוא לא אדם עם יוזמה שילך לחפש עבודה אחרת. זה שהוא עבד את התקופות שאמרת גם בהנחה שה לא היה חופשות מחלה, אני לא לומדת מזה על בעיית תפקוד.

ש. ואם נצרף את זה לעובדה שהוא כבר בכיתה י נשר מבית הספר, והיה תלמיד חלש ויש בעיות של חינוך מיוחד, ניקח את כל זה, זה לא מצביע על תפקוד לא תקין של אדם?

ת. אבל זה לא נכות." 

(עמ' 26, ש' 19-27).

44.אשר לאירוע הפלילי בו היה התובע מעורב בשנת 2011 (לפני התאונה) אשר בגינו ישב במעצר ולאחר מכן במעצר בית, המומחית ציינה שמעצר יכול להביא להחמרה במצב הנפשי – החמרת דיכאון או חרדות, אולם עמדה על כך שמעצר כשלעצמו לא סביר שיגרום לפוסט טראומה (עמ' 28, ש' 10).

45.לאחר בחינה של מכלול החומר שלפני, אני רואה לקבל את הערכת המומחית, כפי שבאה לידי ביטוי בחקירתה, כי את עיקר הנכות הנפשית של התובע, העומדת על 20%, יש לייחס לתאונה. על-אף אי-העקביות המסוימת מצד המומחית, אשר כאמור במהלך חקירתה עדכנה את קביעתה המקורית בחווה"ד, הרי שבשים לב להסברי המומחית בחקירתה, שהגיון בצדן, סבורני כי יש לקבל הערכה עדכנית זו. לא למותר לציין, כי בסוגיה של החמרת מצב, לא כל שכן של פגיעה נפשית, אין עסקינן בכלי מדידה חד-ערכיים ובמדע מדויק, אלא ההכרעה היא מטבעה מבוססת הערכות מושכלות הנעשות בדיעבד. ברי כי בהקשר זה יש משקל רב להערכות ותובנות מקצועיות של מומחים לדבר. הסבריה של המומחית בענייננו מעוגנים בחומר הראיות, המצביע אכן על החמרה במצב התובע במועד שלאחר התאונה, ובפרט האשפוז הפסיכיאטרי בו היה נתון. לכך מצטרפת העובדה כי המומחית אבחנה את התובע כסובל מהפרעת הסתגלות עם סימפטומים חרדתיים ופוסט-טראומתיים, כאשר לפי העולה מחקירתה, את ההיבט הפוסט-טראומתי יש לייחס לתאונה בלבד.

46.המסקנה, היא אפוא, כי כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובע נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור 15%.

הנזק:

בסיס השכר:

47.את בסיס שכרו של התובע לעבר אני רואה לקבוע לפי רמת השתכרותו בשנת 2011, היא השנה שקדמה לשנת התאונה. לפי נתוני ההשתכרות שהוצגו, בשנה זו עבד התובע אצל המעסיקה משך 9 חודשים, מחודש ינואר עד חודש ספטמבר. בחודשים אוקטובר ודצמבר הוא לא עבד ובחודש נובמבר עבד ימים בודדים. שכרו הממוצע בחודשי עבודתו עמד על סך 5,359 ₪ (לעניין זה לא הבאתי בחשבון את חודש נובמבר, בו עבד התובע כאמור ימים בודדים בלבד). סכום זה משוערך להיום (הצמדה בלבד) עומד כל סך 5,592 ₪.

48.יצוין כי נסיבות הפסקת העבודה אצל המעסיקה בשנה זו נלמדות מתוך העדויות והראיות, המצביעות על כך שהתובע היה מעורב בסוף חודש ספטמבר 2011 באירוע פלילי בגין תגרה (ר': דיווח במסמך רפואי מיום 26.10.11), לאחריו היה נתון במעצר משך כשבועיים ולאחר מכן במעצר בית משך מספר חודשים, ועד שהתאפשר לו לצאת לעבודה תחת אחריותו וערבותו של סאמי (ר' עדות התובע, עמ' 30, ש' 21-27, עמ' 46, ש' 9-10; סעיף 2 לתצהיר עדותו הראשית של סאמי). בנסיבות אלה, לעובדה כי התובע לא עבד משך מספר חודשים לפני התאונה אין ליתן כל משקל לעניין קביעת נזקיו בגין הפסד שכר לעבר. אציין כי הנתבעות מפנות לכך שהתובע לא עבד באופן מלא וברצף במשך שנים קודמות (לפני 2011), כעולה מהראיות ומהדיווחים למל"ל שהוצגו. עיון באלה מעלה כי התובע לא עבד שנים מלאות (למשל – בשנים 2009 ו- 2010 הוא עבד במצטבר 6 חודשי עבודה; בשנת 2008 - 8 חודשים), ותוך תחלופת מעסיקים. אולם יחד עם זאת עולה מאותן ראיות כי התובע היה משולב בפועל בשוק העבודה ועבד למחייתו, אף שלא שמר על יציבות לאורך זמן. זאת ועוד, בשנה שקדמה לשנת התאונה, שנת 2011, התמיד התובע בעבודתו אצל המעסיקה ועבד אצלה ברצף עד למעצרו כפי שצוין לעיל. לנוכח זאת, ובשים לב לגילו הצעיר של התובע אותה עת, סבורני כי יש להעמיד את בסיס שכרו לעבר על השכר אותו השתכר בעבודה אחרונה זו. מאידך, את טענתו של התובע בדבר שכר גבוה יותר שהשתכר, אף שלא דווח בתלושי שכרו, אינני רואה לקבל, משלא הובאו כל ראיות שיש בהן להוכיח טענה מעין זו.

49.אשר לבסיס השכר לעתיד; התובע סיים 10 שנות לימוד והחל לעבוד בבניין מגיל צעיר ובטרם מלאו לו 18. אין לו השכלה מקצועית או אחרת. בנסיבות אלה, ושבפועל השתלב התובע במסלול תעסוקתי עובר לפגיעתו, אינני רואה בסיס לטענתו כי יש להעמיד את בסיס שכרו לעתיד על סך של 9,000 ₪. לצד האמור, בשים לב לגילו של הצעיר של התובע בעת התאונה, ומשסביר כי לאורך שנים היה יכול להשביח את שכרו, ומנגד – בנתוניו הכוללים של התובע (ללא קשר לתאונה) כפי שפורטו בין היתר על-ידי המומחית מטעם בית המשפט וחוסר היציבות התעסוקתית שאפיינה אותו בשנים עובר לתאונה, ובשקלול כל אלה, אני רואה להעמיד את בסיס שכרו לעתיד על סך 6,500 ₪.

הנכות התפקודית:

50. לטענת התובע, התאונה הותירה אותו שבר כלי, הוא איננו מסוגל לעבוד ולפיכך איננו עובד כלל בפועל מאז שנפגע וזקוק לתמיכה ועזרה מאסיביות. התובע מעריך את הפגיעה התפקודית שהוסבה לו בשיעור של 40%.

51.כפי שקבעתי לעיל, עקב התאונה נגרמה לתובע רפואית פסיכיאטרית בשיעור 15%. בפועל, לטענת התובע, הוא איננו עובד כלל מאז התאונה, חייו השתנו ללא היכר והוא מוגבל ביותר בהתנהלותו. אין בידי לקבל את טענות התובע בדבר עוצמת הפגיעה התפקודית שהוסבה לו עקב התאונה. לעניין זה התרשמתי כי עדותו, כמו-גם עדות אמו, בדבר עוצמת הפגיעה בתפקודו, היו מוקצנות ומוגזמות במידה רבה ולא ניתן לקבלן. אף שמדובר בנכות רפואית בעלת היבטים תפקודיים מסוימים, אין בה להסביר הימנעות כליל מעבודה והתנהלות אישית כפי שתיאר התובע בעדותו. לעניין זה אפנה גם לאמור בחוות-דעת המומחית הפסיכיאטרית מטעם בית המשפט בדבר התנהגות מגמתית של התובע בעת בדיקתו אצלה, התרשמות עליה חזרה בעדותה (עמ' 22,23, ש' 32-33, 1-2, בהתאמה), תוך שעמדה על כך שביכולתו של התובע לעבוד (עמ' 19, ש' 1-3). יש לציין עוד, כי חלק לא מבוטל מתיאורי התובע בדבר קשייו היום-יומיים נוגעים למגבלות אורתופדית שלטענתו הוא סובל מהן, אולם נוכח המפורט לעיל בעניין היעדר נכות אורתופדיות, אין לקשור זאת לתאונה מושא דיוננו. במכלול הנסיבות, אני רואה להעריך את הנכות התפקודית שנגרמה לתובע עקב פגיעתו בתאונה בשיעור הנמוך במידת-מה מהנכות הרפואית, ולהעמידה על 12%.

הפסד שכר לעבר:

52.התובע מבקש כי ייפסקו לו הפסדי שכר מלאים לעבר בהתאם לתקופת הנכויות הזמניות שנקבעו לו במל"ל והכרתו כנכה נזקק במל"ל במהלכן. אין בידי לקבל טענה זו. סוגיית הנכות הזמנית מוכרעת לפי הראיות שהובאו בהליך. בענייננו, המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה העריך את הנכות הזמנית בגין הפגיעה בתאונה בשיעור של 50% למשך שלושה חודשים. המומחית בתחום הפסיכיאטריה לא ראתה לקבוע נכות זמנית השונה מהנכות הצמיתה, ומעדותה עלה כי אין הצדקה להכיר באי-כושר מלא לעבודה בתקופה שלאחר התאונה בשל הפגיעה הנפשית, למעט תקופת האשפוז (עמ' 19, ש' 1-15). עמדות המומחים בעניין זה לא נסתרו בדבר ואני רואה לקבלן.

53.עולה מהאמור, כי לתקופה של שלושה החודשים שלאחר התאונה יש להכיר לתובע בנכות אורתופדית זמנית בשיעור של 50%, ולכך נוספת הנכות הפסיכיאטרית בשיעור 15%. נוכח גובה הנכות הרפואית הזמנית לאותה תקופה, ובשים לב למהות עבודתו של התובע, אני רואה לקבוע לו נכות תפקודית מלאה למשך התקופה האמורה. בשים לב לאשפוזו הפסיכיאטרי של התובע למשך חודש בתקופה מאוחרת יותר, ולאשפוז יום לתקופה נוספת לאחר מכן ולטיפול והמעקב הנפשי בתקופה הסמוכה, סבורני כי יש מקום להכיר בתקופה נוספת של אי-כושר מלא לעבודה בעטיה של התאונה, ובאופן שסה"כ התקופה עומדת שישה חודשים.

54.בהתאם לאמור, אני פוסקת לתובע הפסד שכר מלא לעבר בסך 5,592 X 6 = 33,552 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 36,106 ₪.

55.עבור הפסד שכר חלקי לעבר, ועל בסיס הנכות התפקודית שנקבעה, אני פוסקת לתובע פיצויי בסך 5,592 X 12% X 82 = 55,025 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 56,965 ₪.

56.סה"כ ההפסד לעבר – 93,000 (מעוגל).

פגיעה בכושר השתכרות לעתיד:

57.על יסוד בסיס השכר לעתיד, הנכות התפקודית ובמקדם היוון לפי גילו של התובע, הפיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד הוא: 6,500 X 12% X 257.7 = 201,000 ₪.

הפסדי פנסיה:

58. נוכח צו הרחבה לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957, המחייב כל מעסיק לבטח עובדיו בביטוח פנסיוני על-פי שיעורי ההפרשות הקבועים בו, הפיצוי לתובע ברכיב זה הוא בשיעור כ- 12% מהפסדי השכר לעבר ולעתיד, ובסה"כ – 35,000 ₪.

כאב וסבל:

59.בשים לב למהות הפגיעה שהוסבה לתובע, תקופת האשפוז, הנכות הרפואית ותקופת הנכות הזמנית ויתר הנסיבות, אני מעריכה את הפיצוי בגין כאב וסבל לתובע בסך של 65,000 ₪.

עזרת צד ג':

60.כפי שנקבע לעיל, הנכות שנותרה לתובע היא נכות נפשית. לא שוכנעתי כי התובע זקוק בעטיה לעזרת צד ג' בתפקודו היום-יומי בכל הנוגע לעתיד. אשר לעבר, בשים לב לתקופת הנכות הזמנית וכן תקופות האשפוז, ומשסביר כי בתקופה זו נזקק התובע לעזרה מוגברת של בני משפחה החורגת מעזרה רגילה, אני פוסקת לו פיצוי גלובלי בראש נזק זה בסך 10,000 ₪.

הוצאות:

61. ענייננו בפגיעה בעבודה והתובע זכאי לתשלום מהמל"ל בגין הוצאותיו. עם זאת, בהינתן תקופת האשפוז והמעקב הרפואי לו נזקק התובע, ומשסביר כי הוא נדרש להוצאות מוגברות, לרבות נסיעות לטיפולים רפואיים בתקופה שלאחר הפגיעה, אני רואה לפסוק לו בעניין זה בסך 5,000 ₪.

סיכום הנזק:

סה"כ הנזק הוא כדלקמן:

הפסד שכר לעבר – 93,000 ₪.

פגיעה בכושר השתכרות לעתיד – 201,000 ₪.

פנסיה – 35,000 ₪.

כאב וסבל – 65,000 ₪.

עזרת צד ג' – 10,000 ₪.

הוצאות – 5,000 ₪.

סה"כ: 409,000 ₪.

62.מסכום זה יש להפחית את תגמולי המל"ל שקיבל התובע בסך 173,000 ₪ (לאחר שערוכם להיום). היתרה בסך 236,000 ₪, היא הפיצוי המגיע לתובע.

סיכומם של דברים:

63.התביעה מתקבלת.

64.אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע סך 236,000 ₪, על-פי החלוקה המוסכמת בין המבטחות בהודעתן מיום 3.2.19.

65.כן ישלמו הנתבעות לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מהפיצוי שנפסק (כולל מע"מ), וכן עלות חווה"ד מטעמו (רפואיות ובטיחותית), חלקו בעלות חוו"ד מומחי בהמ"ש, שכר המומחית הפסיכיאטרית בגין עדותה בבהמ"ש ואגרת בית המשפט, כשהם משוערכים להיום.

66.הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים

ניתן היום, י"ב אב תשע"ט, 13 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.