1.לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק) לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת (ילידת 2.6.1966) בתאונה מיום 27.10.2018. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק.
2.על פי טענת התובעת התאונה אירעה עת ירדה מרכבה, מעדה ועם ברכה הימנית נפלה על המדרכה (ראו בסעיף 1 לכתב התביעה, בתצהירה סעיף 6 ובעדותה בעמ' 9,11 לפרוטוקול). מטעם התובעת העידו התובעת ובתה. כן צירפה התובעת את מסמך השחרור המחלקה האורתופדית, שם הוספו לבקשתה נסיבות התאונה "(לדבריה) בעת ירידה מהאוטו", כמו גם תוקן תאריך השחרור מהאשפוז במחלקה האורתופדית (תוקן מ- 29.10 ל- 31.10):
3.הנתבעת הכחישה את גרסתה של התובעת, בעיקר בהסתמך על הרישום שנעשה בחדר מיון שם נכתב : "חבלת ברך ימין לאחר נפילה במדרגות.." :
כמו גם מאחר שבמסמך השחרור המקורי לא נכתב כי הנפילה ארעה בירידה מרכבה של התובעת או בזיקה אליו. מטעם הנתבעת זומן להעיד ד"ר גרה מי שחתום על התיקון למסמך סיכום האשפוז.
4.לאחר שמיעת העדויות מצאתי כי התובעת הוכיחה, ברף המוטל עליה במשפט אזרחי, כי נפלה בעת יציאתה מהרכב וקיבלה מכה בברכהּ הימנית מהמדרכה.
5.עדותה של בתה של התובעת תאמה את עדות אמה. הבת הסבירה ואף הדגימה כיצד מצאה את אמה, לאחר זו קראה לה בצעקות להגיע אליה ולהושיט לה עזרה. הסבריה ועדותה של הבת היו קוהרנטיים, סדורים והתרשמתי לחיוב, בצורה בלתי אמצעית, מעדותה. הבת הדגימה והראתה כיצד מצאה את אמה, עדותה של הבת תאמה את עדות והסבריה של האם, על אף שלא שמעו ולא ראו זו את עדות זו. את שלא זכרה הודתה העדה – הבת- כי אינה זוכרת, ואת שזכרה הסבירה והדגימה באולם בית המשפט. תיאוריה את מיקום אמה, ואת תנוחתה תאמו את עדות התובעת ואת הסבריה כמו גם את מנגנון הפגיעה.
6.התובעת ואמה הסבירו כי הבית הינו בית קרקע (ללא מדרגות), מי היה בבית בזמן התאונה ואת שארע לאחר התאונה – לרבות למי פנו. עדויות התובעת ובתה תאמו זו את זו וחיזקו האחת את עדות השנייה.
7.אשר לרישום בחדר המיון - התובעת העידה כי יתכן והרישום בחדר המיון מקורו בטעות ברישום או חוסר הבנה כי נפילתה הייתה על שפת המדרכה (במקום 'מדרגה') או אפילו יתכן כי היא השתמשה במונח מדרגה לתאר את שפת המדרכה (ראו בעדותה בעמ' 14-15 לתמלול הפרוטוקול). התובעת הבהירה כי דוח המיון לא התקבל לידיה ועל כן לא יכולה הייתה לדעת על הטעות ברישום. אשר לסיכום האשפוז במחלקה האורתופדית, התובעת ציינה בתצהירה כמו גם בעדותה כי הסיבה שביקשה לתקן את הרישום הוא עצה שקיבלה מידיד שהבהיר לה כי הנסיבות כפי תיאורן מהוות תאונת דרכים (סעיפים 10-11, ובעמ' 15 לתמלול, בהתאמה, בעדות גם ציינה את שמו של הידיד בעמ' 16). עדותה של בתה של התובעת ושל התובעת – לנסיבות התאונה – מקובלות עליי. זה המקום לציין כי עדויות אלו מתיישבות גם עם עדותו של ד"ר גרה. ד"ר גרה העיד על המועד בו ביקשה התובעת לתקן את הרישום ועל נסיבות הבקשה ועל פי עדותו הוא תיקן את שני התיקונים באותו היום, יום השחרור, כיומיים לאחר האשפוז (ראו בעמ' 2 לתמלול שורות 19-24; 26-31; 36-39), ולא במועד מאוחר יותר כפי סברת הנתבעת (ראו בסיכומיה בסעיפים 11-30).
8.מצאתי לדחות את טענות הנתבעת כי נפלו סתירות מהותיות בעדותה של התובעת. גם אם היו סתירות כלשהן בעדותה, לא היה באלו כדי לקעקע גרסתה. עדותה של הבת שהייתה עדות אמינה ביותר, בשילוב עדותה של התובעת, כמו גם התאמה בהדגמה באולם בית המשפט, היה בשילובם כדי להרים את הנטל המוטל על התובעת ואף למעלה מכך. לא נעלמה מעיני טענת הנתבעת כי היה מקום להביא גם את אחות התובעת שהוזעקה למקום על ידי הבת ולקחה את התובעת לבית החולים, או את הידיד שייעץ לתובעת לתקן את הרישום בבית החולים. הם לא ראו את התובעת שרועה ליד הרכב, ויכולים היו ליתן עדות מכלי שני בלבד, או על דברים שנאמרו להם על ידי התובעת או בתה. ולא מעבר לכך. לו היו מובאים אלו הייתה הנתבעת בוודאי טוענת כי מדובר בעדות שמועה. כל אלו נאמרים בהתעלם מבדיקת הפוליגרף שביצעה התובעת (ושלטענת הנתבעת אינה קבילה בהליך אזרחי שלא בהסכמה).
9.סיכום עד כאן בסוגיית החבות – אני קובעת כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח כי היא נפלה ביוצאה מרכבהּ. אין מחלוקת בין הצדדים כי במקרה כזה מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק, ועל כן נותר במחלוקת אומדן הפיצויים.
10.הנכות הרפואית - מומחה בית המשפט, ד"ר מריו אייכנבלט, בדק את התובעת, בחן את התיעוד הרפואי, ערך בדיקה קלינית וקבע בחוות דעתו כי לתובעת נגרם שבר סגור של עצם הפיקה עקב כך גם נותחה. התובעת עברה שיחזור פתוח וקיבוע פנימי של השבר (בניתוח נוסף שבוצע ביום 5.7.2019). המומחה בחן את תלונותיה של התובעת על הגבלת תנועות, 'קליקים' ו'חריקות' בברך וקושי העלייה במדרגות, ולבסוף קבע, כי נותרה נכות משוקללת לצמיתות בשיעור של 14.5%: 10% מותאם לסעיף 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, וזאת בגין הממצאים האורתופדיים ברגל ימין והשפעתם על כושר הפעולה הכללי והתנועות, וכן 5% לפי סעיף 75 (1) (ב) חלקי לתקנות אלו, בגין צלקת כירורגית (נכות אסתטית ולא תפקודית). עוד קבע המומחה כי הודגמה רגישות פיקתית, הגבלה בכיפוף הברך, כמו גם דלדול שרירים ברגל ימין. המומחה לא מצא חסר נוירולוגי מוטורי. המומחה הבהיר כי השבר "התאחה עם מעט תזוזה". בנוסף לכל אלו המליץ המומחה להכיר בנכות הזמנית ובתקופות אי הכושר על פי אישורי המחלה שהוצגו.
11.לחוות דעת מומחה ממונה משקל רב : "...על דרך השגרה לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות שבחוות הדעת הרפואית של מומחה שמינה, המתבססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע. עם זאת, בהיותו הפוסק האחרון, רשאי בית המשפט וגם מחויב להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה הרפואי" (ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח (24.11.05)). בהקשר זה נפסק, כי "...ההתערבות בקביעות העובדתיות-רפואיות של המומחה הרפואי להבדיל מן המסקנות המשפטיות, ראוי שתיעשה בזהירות..." (שם, פִסקה 11). הצדדים ביקשו שלא לחקור את המומחה, חוות דעתו ומסקנותיו לא נסתרו ועל כן לא נמצא טעם לסטות מחוות דעתו של המומחה ומקביעותיו הרפואיות. על-כן אני קובעת כי הנכות הרפואית הינה בשיעור משוקלל של 14.5%. הנתבעת טענה, עם זאת, כי הנכות התפקודית נמוכה מהרפואית והתובעת טענה כי התובעת לא נחקרה על השלכות התאונה, שהן רבות, על חייה, ולמעשה הנכות התפקודית היא לכל הפחות בשיעור של 14.5%.
12.הנכות התפקודית - הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת אף היא ראיה מבין כלל הראיות לעניין זה, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה של הנכות, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל לרבות לשינויים שחלו בשכר (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792 (1995); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ (21.12.1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.8.2010) ועוד).
13.לאחר ששקלתי טענות הצדדים מצאתי כי הנכות שנותרה פוגמת או עשויה לפגום בתפקודה של התובעת, אולם לא בשיעור הנכות שנקבעה.
14.ראשית, הנכות בגין הצלקת – בשיעור של 5% - אינה תפקודית. אשר לנכות בשיעור של 10%, המומחה קבע כאמור כי קיימת הגבלה בתנועות הברך והנכות כשלעצמה – המבטאת השפעה על כושר הפעולה של התובעת, הינה תפקודית בעיקרה. התובעת עצמה הצהירה על הגבלות בעקבות הפגיעה. גם מבחינה קלינית – נמצא דלדול שרירים ברגל ימין, המלמד על ההגבלות התנועתיות האמורות, ונזכיר כי גם הודגמה רגישות פיקתית בבדיקה הקלינית אצל מומחה בית המשפט.
15.עם זאת, יש לבחון את אותה השפעה תפקודית על כלל הנתונים, שהרי תתכן הגבלה תפקודית שלא תפגע ביכולת ההשתכרות – 'גריעה בכושר ההשתכרות' - אך תשפיע באספקטים אחרים.
16.מהעדויות ומהראיות עלה כי עובר לתאונה כמו גם לאחריה עבדה התובעת כלבורנטית בבית ספר לאומנויות, כעובדת עיריית אשקלון, בהיקף של כ- 70% משרה. עד היום, במשך כ-4 שנים, לא חלה הרעה בתנאי עבודתה או בשכרה של התובעת (העומד בממוצע על כ- 5,500 ₪ ברוטו (ראו במב/1)). התובעת מוגנת תחת הסכם קיבוצי ונהנית מקביעות בעבודתה (עמ' 5 לתמלול שורות 10-12).
17.למעשה, הנכות הרפואית כמו גם ההגבלה לא השפיעה, נכון להיום, על שכרה של התובעת, גם לא בחלוף מספר שנים (למעט ביחס לתקופות אי כושר בסמוך לתאונה). אולם אין לדעת האם התובעת תמשיך להתמיד ולעבוד, עם הגבלותיה, עד גיל הפרישה, ועל כן אני סבורה כי יש לערוך חישוב לעתיד – הנוגע לגריעה בכושר ההשתכרות, על בסיס של נכות תפקודית בשיעור של 5% (מחצית משיעור הנכות הרפואית בגין ההגבלה בברך).
18.מנגד, התובעת הצהירה, ועדותה לא נסתרה, כי היא נזקקה לעזרה מבני ביתה בתקופה הסמוכה לתאונה. כן עולות מחוות דעת המומחה, שכאמור לא נחקר, כי קיימות הגבלות תנועה ורגישויות בברך של התובעת.
מצויידים באלו נפנה לשומת הנזק.
19.בגין כאב וסבל – על פי החוק והתקנות – בשקלול הנכות הרפואית עם ימי האשפוז ובהפחתת גיל – סך של כ- 21,600 ₪ (במעוגל).
20.הפסדי שכר לעבר – התובעת טענה כי נעדרה מעבודתה כארבעה חודשים וחצי. על פי טענת התובעת, היא אמנם קיבלה את שכרה ע חשבון ימי המחלה, אך כעובדת עירייה ועל פי תקנות התקשי"ר היא זכאית במועד פרישתה לפיצוי בשיעור של יום לכל שלושה ימי מחלה, על כן היא זכאית לסך של 10,340 ₪ (5,500 ₪ : 25 ימים לחודש * 141 ימי אי כושר = 31,020 : 3). הנתבעת טענה כי אין זכאות משלא הוכח ולו על ידי מסמך מהמעביד כי קיימת זכאות לפיצוי עתידי בגין צבירת ימי מחלה, ממילא כלא הוכחו כמות ימי המחלה הצבורים והכמות שהיא זכאית לפדות אם בכלל. צודקת הנתבעת כי על התובעת להוכיח תביעתה בגין הפסדי שכר לעבר. מדובר בנזקים מיוחדים הנדרשים בהוכחה פרטנית. עם זאת, אין מחלוקת כי התובעת נעדרה מעבודתה. המומחה כאמור אישר ימי אי הכושר. אין מחלוקת כי שכרה שולם. אין גם מחלוקת כי התובעת עובדת עירייה, עליה חל התקשי"ר. אין מחלוקת, בד-בבד, כי התובעת לא הוכיחה ימי המחלה הצבורים, כמה פדתה וכמה הזכות לפדיון ובאילו מדרגות פדיון. אשר על כן מצאתי לפצות באב נזק זה על הצד הנמוך והבטוח בשיעור של 5,000 ₪. ולעתיד – בהתאם למדדים האמורים למעלה, סך של 31,000 ₪ (במעוגל). שני אלו בצירוף הפרשי פנסיה (בשיעור של 12.5%) סך של 4,500 ₪.
21.עזרת צד שלישי – התובעת כאמור נדרשה לעזרת בני משפחתה בתקופה הסמוכה לתאונה, בוודאי מקום בו עברה ניתוחים. התובעת הצהירה על כך. עדות זו נתמכת גם מההגבלות כפי שנצפו בבדיקת המומחה כמו גם מעדות בתה של התובעת. עם זאת בעלה של התובעת לא העיד לעניין זה או בכלל, והבת שירתה באותה תקופה בצבא קבע ולא היתה נוכחת כל העת. עדויות נוספות לא הובאו. אשר על כל אלו מצאתי לפסוק ביחס לתקופה הסמוכה לתאונה (כחמישה חודשים, ארבעה חודשים וחצי אי כושר מלא כולל תקופות אשפוז וניתוח) כ- 700 ₪ לחודש (סכום הכולל הצמדה וריבית) ומאז ועד היום סך גלובלי נוסף של כ- 2,100 ₪ (כשעה חודשית, 50 ₪ כולל הצמדה וריבית). לעתיד – סך גלובלי של 7,500 ₪.
22.הוצאות נסיעה מוגברות והוצאות רפואיות – לא צורפו אסמכתאות, והמומחה אינו ממליץ על כל טיפול רפואי נוסף, עם זאת יש להתחשב במצב הברך, ולעובדה כי קיימת מוגבלות וכאבים, ועל כן לעבר ולעתיד אני פוסקת על הצד הנמוך והבטוח סך של 3,500 ₪.
23.סוף דבר: על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 78,700 ₪. בנוסף תישא בשכר טרחת עו"ד בשיעור הקבוע בחוק. בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ (סכום זה כולל האגרה ששולמה) כמו כן תשא ביתרת האגרה.
24.זכות ערעור לבית המשפט המחוזי (מחוז מרכז).
ניתן היום, יום חמישי 02 יוני 2022, ג' סיון תשפ"ב, בהעדר הצדדים.
