ת"א 62671-09-16 טטרואשוילי ואח' נ' איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ

תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין גניבת רכב.

רקע ותמצית טענות הצדדים

1. התובעים, מי שהיו הבעלים של רכב מסוג מאזדה 3 ספיריט מ.ר. xxx (להלן: הרכב), רכשו מהנתבעת פוליסת ביטוח מקיף לרכב. בתאריך 21.12.2014 בשעות הערב, הגיע התובע עם הרכב אל המספרה שבבעלותו והעמיד את הרכב בסמוך מאוד למספרה. כעבור פרק זמן הרכב נגנב.

    

2. למחרת היום, התובע הודיע לנתבעת על גניבת הרכב וביקש לקבל את תגמולי הביטוח בהתאם לפוליסה.

    

3. ביום 9.1.2015 הנתבעת שלחה לתובעים מכתב דחיה כדלקמן:

   "... הרינו להודיעך כי אנו נאלצים לדחות את תביעתך מהטעמים הבאים:

   1. לא שוכנענו באמיתות נסיבות האירוע כפי שנמסרו, גרסתך אינה מתיישבת עם הממצאים.

   2. לא קוימו תנאי המיגון כנדרש בפוליסה ולפיכך פטורה חברתנו מחבותה מכוח הוראות סעיף 21 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981, בהתאם לממצאי החקירה עולים ספקות בנוגע להמצאות מפתחות הרכב בעת האירוע. עולה חשד כי מפתחות הרכב הופקרו ו/או הושארו במתג ההתנעה ו/או מערכת המיגון לא הופעלה. בבדיקת חברתנו עולה כי רכבך נגנב בעקבות השארתו מונע במצב רשלני שאינו מאפשר קשר עין ופיקוח.

   3. הנהג ברכב פעל ברשלנות רבתי תוך הפגנת פזיזות או אי אכפתיות לתוצאות מעשיו ובכך הפר הפרה יסודית את הפוליסה באופן הפוטר את חברתנו מחבותה מכח דיני הנזיקין, דיני הביטוח, דיני החוזים וההלכה הפסוקה.

   4. נמסרו לחברתנו פרטים כוזבים/לא נכונים/לא מלאים וכנים, לגבי חבות חברתנו בכוונת מרמה תוך הכשלת בירור החבות. לפיכך, פטורה חברתנו מחבותה וזאת בין היתר מכוח הוראות סעיפים 22-25 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981, פרק ד' סעיף 11 לפוליסה ופרק ג' סעיף 27 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986.

      ...".

       

4. התובעים טענו בכתב התביעה כי לאחר שהתובע הגיע עם הרכב למספרה, כיבה את מנוע הרכב, נטל את צרור המפתחות והותיר אותו על דלת המספרה (במרחק מספר עשרות סנטימטרים מהרכב). התובע נכנס למספרה כדי לבצע פעולה קצרה וכל העת הרכב היה במרחק סנטימטרים מחלון הראווה, ומטרים בודדים מהתובע עצמו, בהשגחתו ושליטתו המלאה. בחלוף מספר רגעים, הבחין התובע באלמוני נכנס לרכב, מניע אותו ונמלט מהמקום.

    

5. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי התובע הפקיר את מפתחות הרכב והשאיר את הרכב מונע ללא פיקוח וללא קשר עין, בניגוד לאמור במפרט הפוליסה כי "על המבוטח להוציא את מפתחות הרכב ממתג ההצתה של הרכב בכל עת שברכב לא מצוי אדם בוגר וכן על המבוטח לשמור את מפתחות הרכב ולא להפקירם". עוד טענה הנתבעת כי תנאי מוקדם לכיסוי גניבה ופריצה הוא מיגון הרכב באמצעות מיגון תקין והפעלתו בכל עת כשבתוך הרכב לא נמצא אדם מטעמו של המבוטח. הנתבעת טענה כי התובע לא הפעיל את אמצי המיגון שנדרשו בפוליסה, המהווים תנאי יסודי לקיומה של חבות הנתבעת על פי הפוליסה.

    

   דיון והכרעה

    

6. אקדים אחרית לראשית ואציין כי לאחר עיון במלוא החומר שהובא לפני, לרבות צפייה בסרטונים והאזנה לשיחות המוקלטות, שמיעת העדים ובחינת טענות הצדדים, מצאתי כי גרסת הנתבעת לפיה הרכב נגנב שעה שהיה מונע כאשר התובע היה במספרה ללא שליטה על הרכב וללא קשר עין עימו, מסתברת יותר ולכן מצאתי להעדיפה. לפיכך, דין התביעה להידחות.

    

7. הלכה היא כי "נטל הראיה בתביעות לנזקי ביטוח רכוש הוא, שעל המבוטח להוכיח כי מקרה הביטוח התרחש, בעוד שעל חברת הביטוח, הטוענת לפטור מאחריות על-פי איזה מן הסייגים שנכללו בתניות הפוליסה, מוטל להוכיח, כי המקרה נושא תביעתו של המבוטח נכנס לגדרו של אותו סייג" (ע"א 678/86‏ ‎ ‎חסן חניפס‎ ‎נ' ‏‎"‎סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ''ד מג(4) 177, 1989). על המבוטח להראות, אם כן, כי אכן התרחש מקרה ביטוח המכוסה בפוליסה, ועל המבטחת, אשר טוענת לפטור מאחריות, להוכיח כי המקרה נושא התביעה נכנס לסייג הכלול בפוליסה הפוטר אותה מאחריות. שאלת כמות ההוכחה והיקפה תלויה בעמדת הצדדים ובהיקפה של המחלוקת (עא 497/85 אשר אשל נ' פיליפ גאבל ריט, פ"ד מב(1) 89).

    

8. בענייננו, אין מחלוקת שרכבם של התובעים נגנב בערב יום 21.12.2014. אולם, הצדדים חלוקים על נסיבות האירוע ובכלל זה בשאלה האם התובע הותיר את מנוע הרכב דולק כאשר יצא מהרכב או שמא כיבה אותו, זאת נוכח הקבוע בפוליסה כי "על המבוטח להוציא את מפתחות הרכב ממתג ההצתה של הרכב בכל עת שברכב לא מצוי אדם בוגר וכן על המבוטח לשמור על מפתחות הרכב ולא להפקירם" כאשר אין חולק כי הוראה זו מכוונת לכיבוי מנוע הרכב.

    

9. במקרים רבים קשה להבחין בין יסודות מקרה הביטוח (אשר הנטל להוכחתם מוטל על המבוטח) לבין חריגים לחבות המבטח (אשר הנטל להוכחתם מוטל על המבטח). ראו והשוו בעניין זה בספרו של ירון אליאס, דיני ביטוח, מהדורה שלישית, 2016, ע' 1415-1416. בענייננו, התובעים טענו כי על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח כי התובע לא כיבה את מנוע הרכב. הנתבעת לא התייחסה בסיכומיה לשאלת נטל ההוכחה, בבחינת מאשרת טענת התובעים בעניין זה. כך או כך, גם אם נקבל עמדת התובעים ונאמר כי הנטל בעניין זה מוטל על הנתבעת, הרי שהנתבעת עמדה בנטל להוכיח במאזן ההסתברויות כי התובע לא כיבה את מנוע הרכב. הכל כפי שיפורט להלן.

    

10. כאמור, אין מחלוקת כי רכב התובעים נגנב כאשר היה מול המספרה של התובע, וזאת בערב ה-21.12.2014. התובע מסר מספר גרסאות עובדתיות אודות האירוע, אשר יובאו להלן בהתאם לסדר הכרונולוגי של מסירתן.

     

11. הגרסה הראשונה נמסרה כאשר התובע דיווח על אירוע הגניבה לראשונה למחרת – 22.12.2014 בשעה 09:20 – בשיחה עם פקידה מטעם הנתבעת (להלן: שיחת הדיווח).

     

    בשיחת הדיווח מסר התובע: "בוקר טוב... רציתי לדווח שאתמול בלילה האוטו נגנב... זה נגנב מול העיניים שלי... אתמול בעשר ורבע". התובע סיפר כי הרכב חנה מול העסק. כאשר נשאל מתי החנה את הרכב השיב "בעשר ו, ועשרה" ולשאלה כיצד הרכב נגנב השיב: "אה, אני יצאתי (מהרכב). המפתחות, שתי המפתחות אצלי, המפתחות היו אצלי בכיס. אני יצאתי מהאוטו, אוקיי?... נכנסתי לעסק וממש קרוב ליד הדלת, המפתחות היו על הדלת של העסק, אוקיי? ואת האוטו כאילו נעלתי אותו. לא, לא, לא נעלתי את האוטו אבל המנוע היה מכובה אז כנראה היה פריצה, הוא, נכנס הבן אדם לחץ על הכפתור, הניע את האוטו, נסע" (ע' 5 לתמלול ש' 2-8). בהמשך תאר התובע כי נכנס לעסק ומיד לאחר מכן הרכב נגנב "הוא כנראה לחץ על הכפתור.. אה, לא, לא ראיתי את זה מהחלון, שמעתי את האוטו נותן גז. הסתכלתי וראיתי שהוא נסע. רדפתי אחריו, הכל אבל זה לא עזר לי... זה קרה ממש אחרי שנכנסתי, אחרי שתי שניות, משהו כזה, זה לא... האוטו אפילו לא, הוא לא הספיק להינעל האוטו, את מבינה? זה שלושים שניות, האוטו לא הספיק להינעל. יש לו שלושים שניות או שישים שניות שם היה מכוון שהאוטו ינעל... ישר אני יצאתי והוא התיישב אחרי. ככה זה יצא" (ע' 6 ש' 4-23). בהמשך חזר התובע על כך שהגניבה התרחשה במהירות, בסמוך מאוד ליציאתו מהרכב באופן שהרכב טרם ננעל ולשאלה האם הרכב היה נעול או הספיק להינעל השיב: "אה, כן, אני כן, אני מאמין שהוא לא הספיק. את יודעת יש לו את השישים שניות, שלושים שניות. לא יודע, הזמן הזה?... נכון? שזמן צריך שהאוטו ינעל לבד?... אז בזמן הזה... אני, אני ככה אני משער. כאילו אין לי מושג מה היה, מה הוא עשה". לשאלה האם לחץ ונעל את הרכב השיב: "כן, זה נעול, כן אבל זה לא, הוא לא ננעל לי, אחרי שלושים שניות הוא, כל האוטו ננעל, את מבינה? כל המערכות איך שאני מבין את האוטו הזה" (ע' 8 ש' 9-20) וכן: "עד כמה שידוע לי, וזה ממש שנייה, שתי שניות אחרי הוא נכנס, אז זה רק ללחוץ על הכפתור ולהניע את האוטו ולנסוע, זה מה שהיה צריך. הרי לוקח זמן עד שהאוטו ננעל, הוא ללא ננעל לך ישר". (ע' 9 ש' 1-3).

     

    הנה כי כן, בשיחת הדיווח, בה דיווח התובע לראשונה על גניבת הרכב, מסר התובע לנתבעת כי החנה את הרכב מול המספרה, לחץ על הכפתור המכבה את המנוע, לא נעל את הרכב וכעבר זמן קצר מאוד, טרם שנעילת הרכב נדרכה (כאשר לדבריו מערכת הנעילה ברכב מכוונת להינעל באופן אוטומטי תוך 30-60 שניות), נכנס גנב לרכב, ככל הנראה לחץ על כפתור ההתנעה ונסע מהמקום. דהיינו, לכל היותר 60 שניות מאז שיצא מהרכב זה נגנב. עוד מסר התובע בשיחת הדיווח כי לא ראה את גניבת הרכב אלא שמע את מנוע הרכב.

     

    יאמר כבר כעת כי על פי הגיונם של דברים, גרסה זו לפיה הרכב נגנב כעבור זמן קצר ביותר, לכל היותר דקה, מהרגע שהתובע עזב את הרכב, היא גרסה שהסבירות להתרחשותה נמוכה ביותר. זאת ועוד, נראה כי לא בכדי חזר התובע והדגיש מספר פעמים במהלך שיחת הדיווח, כי הרכב נגנב בתוך פרק זמן זה, שבו – לפי טענתו, שלא הוכחה - ניתן להתניע את הרכב גם ללא מפתח ולגנוב אותו. אלא, שכפי שאפרט להלן, הגרסה לפיה הרכב נגנב בתוך דקה הופרכה בראיות חיצוניות. במצב דברים זה, התעקשותו של התובע לטעון כי כך ארע, מחזקת את המסקנה כי הרכב היה מונע בזמן הגניבה.

     

12. כעבור ימים ספורים, ביום 25.12.2014, חוקר מטעם הנתבעת נפגש עם התובע. התובע מסר לחוקר כי בסביבות השעה 22:00 הגיע למספרה כדי לקחת דבר מה. התובע החנה את הרכב בצמוד לדלת הכניסה, נכנס למספרה "הייתי באזור החפיפות במספרה ושמעתי את טריקת הדלת יצאתי החוצה בריצה ורדפתי אחרי הגנב, הספקתי לפתוח את הדלת וקפצתי לאוטו ... הגנב נתן פול גז ונפלתי על הרצפה". התובע תאר בפני החוקר את הפעולות שעשה בעת היציאה מהרכב: "הרמתי אמברקס, כיביתי את הרכב עם כפתור התנעה, לא נעלתי את הדלתות ברכב כי הייתי צריך להיכנס ולצאת והוא היה אמור להינעל לבד אחרי כמה שניות, השלט של הרכב היה עליי ונשאר בדלת שפתחתי על הצרור מפתחות" (ש' 7-9 לחקירה). התובע נשאל האם ניתן להתניע את הרכב לאחר שנלחץ כפתור הכיבוי וללא השלט והשיב "עד שהרכב לא ננעל אפשר להתניע, יש השהייה של דקה או שתיים" (ש' 18). התובע שב וחזר על גרסתו כי לחץ על כפתור כיבוי המנוע לפני שיצא מהרכב (ש' 19-20) ולשאלה כמה זמן לאחר שיצא מהרכב הבחין בגניבתו השיב: "עניין של שניות, 4-5 שניות" (ש' 49). לשאלה האם ניתן להתניע את הרכב כאשר השלט לא נמצא בתוך הרכב השיב התובע: "כן אם אתה במרחק מסוים, החיישנים קולטים למרחק קרוב" (ש' 53-54).

     

    מכאן שגם בגרסה שהתובע מסר לחוקר, כ-4 ימים לאחר אירוע הגניבה, תאר התובע כי לחץ על הכפתור המכבה את המנוע, לא נעל את הרכב וכעבור שניות ספורות מיציאתו מהרכב, זה נגנב, טרם שהרכב הספיק להינעל, כאשר בעת הגניבה התובע לא היה בקשר עין עם הרכב אלא רק שמע את טריקת הדלת.

     

    זה המקום לציין כי כעבור מספר ימים, ב-28.12.2014, שב החוקר והגיע למספרה, והתובע הציג לו את סרטוני האבטחה של המספרה מערב האירוע. אין גם חולק שהחוקר צילם קטעים מאותו סרטון בטלפון הנייד שלו. לעניין זה נשוב בהמשך.

     

13. הפעם הבאה בה מסר התובע גרסה לאירוע הגניבה היתה בכתב התביעה, אשר הוגש לאחר שהנתבעת דחתה את תביעתו.

     

    בסעיפים 9-12 לכתב התביעה נכתב: "ב-21.12.2014 בשעת ערב מאוחרת, הגיע מירבי (התובע – ר.א.) אל המספרה, החנה את רכבו בסמוך מאוד אל דלת הכניסה של המספרה (במרחק של עשרות ס"מ ממנה) שהנה חלק מויטרינה ענקית במקום... מעין חלון ראוה, כיבה את רכבו ונטל את מפתחותיו תוך שהוא משתמש בהם כדי לפתוח את דלת המספרה ומותיר אותם על הדלת כאמור. מר מירבי נכנס אל המספרה על מנת לבצע בה פעולה קצרה ועל כן, ומתוך ידיעה שאין במספרה עוד איש מלבדו הותיר את המפתחות נעוצים בדלת המספרה ונכנס לבצע הנחוץ במקום מתוך מגמה לסיימו תוך רגע קט ולצאת בחזרה מן המספרה... כל אותה העת, היה הרכב במרחק סנטימטרים מחלון הראווה של המספרה העשוי זכוכית וכן מטרים בודדים מן התובע ובהשגחתו ושליטתו המלאה וכך גם מפתחות בית העסק ו/או הרכב אשר היו מצויים בצרור אחד. בחלוף מספר רגעים הבחין התובע באלמוני הנכנס אל רכבו מניע אותו ונמלט מן המקום. מיד רץ לכוון הרכב על מנת לנסות ולמנוע גניבת הרכב. התובע הצליח לפתוח את הדלת הצמודה למושב הנוסע הקדמי וניסה להיכנס אל הרכב תוך כדי תנועה על מנת להתעמת עם הגנב ולמנוע ממנו השלמת ביצוע הגניבה. האלמוני האיץ בפראות והתובע הועף ולא הצליח למנוע הגניבה".

     

    על פני הדברים, הגרסה שנמסרה בכתב התביעה דומה במהותה לגרסאות שהתובע מסר קודם לכן, בשיחת הדיווח ולחוקר. ואולם יש להדגיש מספר עניינים-שינויים. התובע חזר בכתב התביעה על הטענה לפיה כיבה את מנוע הרכב אך לא התייחס לנעילת הרכב. התובע שב וציין את פרק הזמן הקצר שחלף מאז שהחנה את הרכב ועד הגניבה ("מספר רגעים") והוסיף שלושה פרטים. הראשון, מטרת הגעתו למספרה – לבצע "פעולה קצרה". השני, כי במהלך פרק הזמן הקצר ששהה במספרה מאז שהחנה את הרכב ועד שנגנב, הרכב היה בהשגחתו ובשליטתו המלאה של התובע (כזכור, בשיחת הדיווח ובשיחה עם החוקר מסר שלא ראה את אירוע הגניבה אלא שמע את מנוע הרכב או את טריקת הדלת). השלישי, כי בחלוף מספר רגעים הבחין באלמוני נכנס אל הרכב, מניע אותו ונמלט מהמקום. כמו כן, בכתב התביעה ציין התובע שהציג את סרטוני האבטחה לחוקר מטעם הנתבעת אך לא ציין כי אלה אינם ברשותו עוד, כפי שטען בשלב מאוחר יותר.

     

14. בתצהיר העדות הראשית מטעמו, חזר התובע על הגרסה שנמסרה בכתב התביעה אך גם הפעם הוסיף שני פרטים. האחד, כי לאחר שנכנס למספרה, עמד בסמוך לקיר גבס עם זווית ראיה טובה ישירות לרכב והיה בקשר עין עם הרכב. השני, בסעיף 8 לתצהירו ציין התובע: "לימים התבררה לי רלוונטיותה של עובדה נוספת: באותה העת נהגתי להשתמש ברכב מעת לעת ללא חגורת בטיחות. על מנת למנוע את צליל ההרתעה, השתמשתי בתופסן מתכת זהה נפרד (לשונית מתכת) אותו הייתי נועץ במקום המיועד לכך בתפס חגורת הבטיחות – ב"כ מסר לי כי הנתון הועבר לידיעת ב"כ הנתבעת במסגרת המו"מ בתיק". התובע לא פרט מתי התבררה לו הרלוונטיות של אותה עובדה נטענת וחשוב מכך, לא פרט מהי אותה רלוונטיות.

     

15. לסיכום ביניים, בכל הגרסאות שמסר (בשיחת הדיווח, לחוקר, בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית), טען התובע כי כיבה את מנוע הרכב באמצעות לחיצה על הכפתור, יצא מהרכב מבלי שנעל אותו וכעבור זמן קצר מאוד הרכב נגנב. בשיחת הדיווח ולחוקר מסר כי הגניבה התרחשה שניות ולכל היותר דקות ספורות, טרם דריכת נעילת הרכב, ובכתב התביעה ובתצהירו מסר התובע כי דובר במספר רגעים, רגע קט וכיוצ"ב ביטויים המתארים פרק זמן קצר מאוד.

     

16. מטעם התובעים נשמעה עדותה של הגב' תמי אנוקשווילי (להלן: תמי), מי שעל פי הנטען עבדה בתחנת דלק סמוכה למספרה. תחילה תמי סרבה לחתום על תצהיר מטעם התובעים (כפי המופיע בכתב ידו של ב"כ התובעים על גבי התצהיר שהוגש כשאינו חתום) ואולם, בישיבת הראיות חתמה על התצהיר וזה הוגש (ת/1). בתצהיר טענה כי היא מכירה את התובעים באופן אישי כאשר עבדה כמתדלקת בתחנת הדלק הצמודה למספרה. תמי מסרה בתצהיר כי ביום האירוע עבדה במשמרת צהריים ולקראת השעה 20:00, כאשר כבר היה חשוך, ישבה בחוץ ועישנה סיגריה. אז הבחינה בתובע נכנס עם רכבו אל תחנת הדלק ומחנה את הרכב בסמוך למספרה ונכנס אליה. עוד מסרה בתצהיר: "מאיר שהה בבית העסק דקות בודדות מישהו בא מלמטה מכוון הירידה נכנס לאוטו בדיוק מאיר יצא מהמספרה, ניסה לפתוח לו את הדלת השניה, הגנב הכניס את הרכב להילוך רוורס והתחיל בנסיעה, מאיר נפל/עף לרצפה. הגנב עבר למסלול שלי (של התחנת דלק) עם הרכב ונסע".

     

    בחקירה הנגדית תמי העידה כי התובע ניסה ליצור איתה קשר מספר פעמים אך היא ביקשה ממנו לא לערב אותה "כי זה היה לאחר זמן מסויים ואני לא זוכרת כי זה היה לפני 5 שנים". לאור דברים אלה נשאלה מדוע, אם כך, חתמה על התצהיר בפתח הדיון והשיבה "לא שאני לא זוכרת מה היה, תשאל אותי באיזה שעה לא אזכור וכנ"ל לגבי התאריך, אני כן זוכרת שהיה חשוך ומאיר החנה את הרכב ויצא ממנו למספרה. אני זוכרת שמישהו עלה מהירידה ונכנס לרכב, שהוא בא לעשות רוורס מאיר ניסה לפתוח את הדלת שלידו מאיר עף לרצפה ועבר לנתיב שלי בתחנת דלק. אני הייתי בחוץ באמצע משמרת" (ע' 8 ש' 28-31). תמי הבהירה בעדותה כי הארוע כולו - החל מחניית הרכב ועד גניבתו – ארך דקות ספורות, במהלך "הפסקת סיגריה" שארכה כ- 3-4 דקות (ע' 9 ש' 3-7, וכן ע' 10 ש' 7-11), וכי לא מדובר באירוע שמשכו 20-25 דקות (ע' 9 ש' 14-16). תמי העידה כי לא ראתה שהגנב עשה שימוש בכלים לצורך כניסה לרכב. תמי, אשר מסרה בתצהיר כי הארוע התרחש בסביבות השעה שמונה בערב, העידה כי המשמרת שלה מסתיימה בשעה 22:00 שאז עזבה את המקום ונסעה לביתה. לכן, כך לשיטתה, האירוע התרחש לפני השעה עשר בערב (ע' 10 ש' 22-29). במסגרת חקירתה החוזרת ולשאלת ב"כ התובעים מה היא יכולה לומר על זכרונה את הזמנים והמועדים בארוע השיבה: "אם השאלה אם זה 1 עד 10 רמת הזכרון שלי אז ברמה 2" (ע' 13 ש' 3-5).

     

17. התובעת, אשר אין חולק שלא נכחה במספרה או ברכב ולא ראתה את האירוע, העידה על הדברים שמסר לה התובע, בעלה, ביחס לאירוע וכן על נסיבות הגעתו למספרה באותו ערב. בתצהירה מסרה כי התובע סיפר לה שעמד במספרה סמוך לקיר הגבס עם זווית ראיה טובה ישירות לכיוון הרכב וכי היה עם הרכב בקשר עין (סעיף 9 לתצהיר). בחקירתה הנגדית חזרה על עניין זה (ע' 14 ש' 34-35). אשר לפרק הזמן, העידה "יכול להיות שהוא אומר 4-5 שניות לפעמים זה 2-3 דקות", וכאשר התובע נלחץ הוא מתחיל להתבלבל וכי לא מסר לה זמנים. התובעת העידה: "אמרתי לו למה לא לקחת את מה שהיית צריך לקחת ולצאת אז הוא אמר הייתי צריך לבדוק משהו במצלמה. זה בטוח לא 4 שניות" (ע' 15 ש' 21-22). מעדות התובעת עולה כי התובע הגיע למספרה כדי לבצע פעולה קצרה אולם בפועל התעכב במקום כדי לבדוק דבר מה במצלמות המספרה. בהמשך העידה: "אני לא יודעת מה המטרה שלו. הוא בא לקחת משהו ששכחתי, למחרת היינו אמורים ללכת לעבוד, הכנו מזוודה עם תוספות שיער וחומרים ושכחתי תוספת וביקשתי שיכנס ויוציא לי אותה, לא משהו שידעתי שהוא צריך להכנס וכו'. זה משהו שלוקח כמה שניות, אולי היתה לו תכנית אחרת בראש, אצל מאיר אי אפשר לדעת" (ע' 16 ש' 16-19).

     

    התובעת לא התייחסה בתצהירה לכיבוי המנוע ובעדותה מסרה: "הוא מגיע עם הרכב מול המספרה, הוא אמר שהוא כיבה את המנוע, יש לנו כפתור באופן אוטומטי זה לא משנה מה, גם היום באופן אוטומטי אנו לוחצים על הכפתור. היום הוא אומר את זה. אז לא יודעת אם הוא אמר לי את זה, אם אתם אומרים שלא רשמתי אז לא יודעת. הוא פתח את המספרה והשאיר את המפתחות על הדלת וגם שאלתי למה לא לקחת את התוספת כנראה שהיה לו בראש שהוא הולך להסתכל במצלמה אז לא יקח לו 3 שניות, זו השערה אני לא יודעת" (ע' 17 ש' 19-2).

     

    במהלך חקירתה הוצג לתובעת הסרטון שצילם חוקר הנתבעת ממצלמות האבטחה במספרה. לאחר צפיה, התובעת אישרה כי מדובר במספרה וכי רואים את הרכב מול המספרה עם אורות דולקים. עוד אישרה בעדותה כי מהמקום בו נמצא התובע בתוך המספרה לא ניתן לראות את הרכב וכי לתובע לא היה קשר עין עם הרכב (ע' 20 ש' 12-16).

     

    לסיכום עדות התובעת - לכתחילה התובע הגיע אל המספרה כדי לאסוף תוספת שיער שנשכחה – פעולה שלוקחת זמן קצר מאוד - אך בפועל התעכב במספרה לפרק זמן ממושך יותר משום שצפה במצלמות המותקנות במספרה בארוע ספציפי הקשור עם עובדת במספרה ובפרק הזמן הזה התובע לא היה בקשר עין עם הרכב.

     

18. כאמור, התובע מסר בתצהירו גרסה הדומה לזו שהוצגה בכתב התביעה למעט שני עניינים שהוסיף – שהיה עם הרכב בקשר עין וכי עשה שימוש בלשונית המדמה נצירת חגורת הבטיחות.

     

    בחקירתו הנגדית העיד התובע כי רעייתו ביקשה שיביא תוספת שיער מהמספרה "זו היתה המטרה שנסעתי לשם", והעיד כי לא נעל את דלת הרכב "רק טרקתי את הדלת, לא נעלתי עם השלט" (ע' 21 ש' 28). התובע, אשר נסע ברכב תקופה לא מבוטלת וגמע 15,000 ק"מ, העיד כי כאשר לא מבוצעת פעולת נעילה של הרכב עם השלט, הרכב לא ננעל באופן אוטומטי (ע' 21 ש' 30 – ע' 22 ש' 5). זאת, בניגוד לדברים שמסר בשיחת הדיווח לפיהם הרכב ננעל באופן אוטומטי כעבור 30-60 שניות. התובע עומת עם האמור והשיב שאינו זוכר כי מסר זאת בשיחת הדיווח. לפיכך, שיחת הדיווח הושמעה לתובע בחקירתו הנגדית. התובע אישר כי מדובר בקולו שלו (ע' 22 ש' 13-14) והשיב "נכון שאמרתי את זה אני לא זכרתי את זה, כשאמרתי שאני לא יודע מתי אמרתי, אולי יום אחרי, לא זוכר את השיחה. כשאמרתי שאחרי נכנס לא לקחתי את הזמנים, אני את הזמנים לא לקחתי ואין לי מושג מה הזמנים" (ע' 22 ש' 17-19).

     

    התובע התבקש לתאר את רצף הפעולות והעיד: "לשאלת בית המשפט מה היה בארוע אני משיב שנכנסתי למספרה יצאתי מהרכב וטרקתי את הדלת נכנסתי למספרה. המנוע כיביתי אותו, לחצתי על הכפתור, ראיתי את המחוגים כבויים, האורות השארתי דלוקים כי ידעתי שאני תיכף אצא" (ע' 22 ש' 22-24). בהמשך העיד כי כאשר נכנס למספרה התעסק במחשב כדי לצפות באירועי יום אתמול בעקבות טענת אחת מהעובדות כי נפלה במספרה.

     

    אם כן, התובע אישר כי הגיע למספרה כדי לקחת את תוספת השיער אך כאשר הגיע החליט גם להסתכל במצלמות "כשהלכתי להביא את השיער אמרתי שאסתכל על המצלמות צ'יק צ'ק לראות מה קורה" וכי אינו יודע כמה זמן זה לקח (ע' 22 ש' 30-34). בהמשך מסר כי מבחינתו כל הארוע לקח כמה דקות (ע' 23 ש' 12) ואולם אין לו הערכת זמן ולכן אמר לחוקר שיש מצלמות ושיסתכל "אין לי זמנים, בגלל זה אמרתי לחוקר שיש מצלמות. לא רציתי לצאת שקרן" (ע' 23 ש' 28). לפיכך, שב התובע ונשאל מדוע, אם כך, מסר בשיחת הדיווח כי הארוע לקח "שתי שניות" והשיב "בחיים זה לא יכול להיות 2 שניות, זרקתי לה זמנים. אם זה היה ישר אחרי הייתי רואה זה לא הגיוני" (ע' 23 ש' 31-32).

     

19. חקירתו הנגדית של התובע מעלה מספר תהיות. ראשית, בשיחת הדיווח התובע מסר באופן ברור ומספר פעמים כי האירוע – שתחילתו בחניית הרכב מול המספרה וסופו בגניבתו - ארך פרק זמן קצר ביותר, שניות או דקות ספורות לכל היותר. בחקירתו הנגדית בבית המשפט, התובע אישר את שיחת הדיווח ואת הדברים שמסר בה אך הוסיף "זרקתי לה זמנים". שינוי זה בגרסה מלמד כי התובע מבין שיתכן ויש בידי הנתבעת ראיות לפיהן לא מדובר באירוע של מספר דקות (באותה עת התובע ידע שהעיון בדו"ח החוקר מטעם הנתבעת נדחה, כפי שיפורט להלן). שנית, התובע, אשר טען בכתב התביעה ובתצהירו כי ראה את גניבת הרכב ממקום הימצאו במספרה דרך חלון הראווה, אישר בעדותו בבית המשפט כי למעשה לא ראה את אירוע הגניבה ("אם זה היה ישר אחרי, הייתי רואה, זה לא הגיוני"), כפי שגם טען בשיחת הדיווח ובפני החוקר.

     

20. אולם, בהמשך חקירתו הנגדית שב התובע לטעון כי ראה את הרכב והיה עמו בקשר עין (ע' 24 ש' 10, 15, 18). כמו כן, התובע שב ונשאל אם אמנם האירוע לא ארך מספר שניות או דקות ספורות, מדוע מסר בשיחת הדיווח כי הגניבה התרחשה תוך 30-60 שניות מאז שיצא מהרכב, אשר נעילתו טרם נדרכה. לכך השיב "אני לא יודע, כשזרקתי את הזמנים אין לי זמנים" וכן "עובדה שזה לא ננעל" (ע' 25 ש' 1-5). בהמשך, וביחס לנעילת הרכב, העיד: "מה השאלה? כמה זמן לוקח לרכב להינעל? אם זה מה שכתוב שאמרתי, אז נכון. למאזדה יש כיוון להינעל. אצלי הוא לא ננעל. אני לא כיוונתי את הנעילות האלה. ככה מקבלים מהחברה. אצלי ברכב זה היה אמור להינעל. בשוטף יכול להיות שהרכב ננעל. כשאני השתמשתי ברכב, זה היה ננעל. באותו יום, סגרתי את הרכב, טרקתי את הדלת ולא הסתכלתי שננעל" (ע' 25 ש' 12-15). הנה, גרסה שלישית של התובע. בשיחת הדיווח מסר כי הרכב ננעל באופן אוטומטי תוך זמן קצר אשר במהלכו וטרם שהרכב ננעל, הרכב נגנב. בראשית חקירתו הנגדית טען כי הרכב שלו כלל לא ננעל באופן אוטומטי אם לא לוחצים על הנעילה. בהמשך החקירה טען כי בעצם קיים ברכב מנגנון לכיוון אוטומטי של הנעילה אך הוא לא הפעילו ולכן הרכב לא ננעל. אולם מיד לאחר מכן שב וטען שמנגנון הנעילה האוטומטי עבד ברכבו.

     

21. בהמשך החקירה הוצג לתובע הסרטון שצילם החוקר ממצלמות האבטחה של המספרה. צפיה בסרטון מלמדת על מספר עניינים מהותיים אשר עומדים בסתירה ברורה לגרסאות שמסר התובע עד כה. מצפיה בסרטון התברר כי בניגוד לטענת התובע כי חלף זמן קצר מאוד מאז שהחנה את הרכב ועד שנגנב, בפועל חלפו כ-25 דקות מהרגע שהתובע החנה את הרכב ועד לגניבתו. עוד התברר כי במהלך רוב הזמן הזה התובע היה בחדר פנימי במספרה שאינו מאפשר צפייה על הרכב באופן השולל לחלוטין את טענותיו של התובע בדבר קשר עין או שליטה על הרכב.

     

    התובע עומת עם הממצאים העולים מהסרטון והעיד: "בכללי הייתי בקשר עין. אין לי מה להסתכל על הרכב. הייתי בקשר עין בכללי במספרה. לא הייתי צריך להסתכל אם מישהו מתקרב לרכב" (ע' 29 ש' 20-22, ע' 30 ש' 11). לצד זאת אישר כי מהמקום שבו עמד מרבית הזמן עד לגניבה, לא ניתן לראות את הרכב "ככה כשאני עומד אי אפשר לראות את האוטו" (ע' 30 ש' 17-18) ובהמשך אישר כי בכל פרק הזמן הזה לא ראה את הרכב (ע' 30 ש' 24-33).

     

22. הנה כי כן, התובע הסתבך בחקירתו ומסר מספר גרסאות אודות אופן האירוע ומשכו וביחס לשאלה האם הרכב היה בשליטתו ובקשר עין בכל אותו פרק זמן, והכל בנסיון ליישב את הגרסאות שמסר מיד לאחר התאונה עם המציאות שהתבררה לאחר הצפייה בסרטון.

     

    בנסיון ליישב הפער בין גרסאותיו לבין המציאות העובדתית הנלמדת מהסרטון ובנסיון לשכנע שלא ליתן משקל לגרסאות המוקדמות שמסר ביחס לפרק הזמן שחלף מהרגע שיצא מהרכב ועד גניבתו, התובע מסר כי לאחר האירוע, ובעת שיחת הדיווח והשיחה עם החוקר, היה נתון בסערת רגשות כתוצאה מהאירוע ולכן לא דייק בפרטים שמסר. אין מקום לקבל הסבר דחוק זה. גם אם ניתן להניח לטובת התובע כי בעת שיחת הדיווח, שהתקיימה למחרת היום, היה נתון בסערת רגשות, הרי שהשיחה עם החוקר התקיימה לאחר מספר ימים, שבמהלכם, מן הסתם, היה בידי התובע לשוב ולשחזר את ההתרחשות בנחת. כך או כך, אם אמנם סבר התובע כי הפרטים שמסר לא היו מדוייקים עקב סערת רגשות בה היה נתון, ראוי היה כי יעמיד הדברים על דיוקם לאחר שהסערה שכחה, בפניה לנתבעת, אך זאת לא נעשה. הפעם הראשונה שהתובע מסר הסבר זה היתה רק כאשר התחוור לו במהלך חקירתו הנגדית שהגרסה שמסר אינה מתיישבת עם העובדות העולות מהסרטון ובנסיון לא מוצלח ליישב בין הדברים, אותו יש לדחות מכל וכל.

     

    השינוי שחל בגרסתו של התובע הוא מהותי ואינו מקרי. כאמור, בשיחת הדיווח ובשיחה עם החוקר, התובע שב והדגיש כי אירוע הגניבה התרחש שניות ספורות לאחר שכיבה את הרכב, ואף קשר בין עובדה זו לבין יכולתו של הגנב להתניע את הרכב לאחר כיבויו. להתרשמותי, זאת עשה התובע על מנת להרחיק עצמו מן האפשרות שהותיר את הרכב מונע, וליתן הסבר חלופי כיצד יתכן שלמרות שכיבה את הרכב, הצליח הגנב להתניעו ללא מפתח. אלא, שכאשר התחוור לתובע כי גרסה זו – לפיה הרכב נגנב בתוך פרק זמן כה קצר – נסתרת בבירור מצילומי מצלמת העסק אשר תועדו ע"י החוקר, היה עליו להציג גרסה חלופית.

     

23. משהבין התובע כי נשמטה הקרקע תחת גרסתו כי הרכב נגנב בתוך פרק זמן כה קצר, באופן המחזק את הסברה כי הרכב היה מונע בשעה שנגנב, אימץ התובע – בניגוד לדברים שמסר בשיחת הדיווח ובשיחה עם החוקר – כי היה בקשר עין עם הרכב כל העת, ואף ראה את הגניבה.

     

    נשאלת השאלה, מדוע התובע מצא להדגיש כי במהלך האירוע הקצר של הגניבה היה בקשר עין עם הרכב אשר היה בשליטתו (גרסה שהופרכה כאמור).

     

    מעט על קשר עין - בפסיקה נודעה חשיבות לשאלת השליטה ברכב במקרים בהם רכב נגנב כאשר המבוטח נמצא מחוץ לרכב כשמנוע הרכב דולק. נקבע כי כאשר המבוטח נמצא בסמוך לרכב ובקשר עין עמו באופן המאפשר לקבוע, ולו באופן תאורטי, כי הרכב היה בשליטתו, יש לראות ברכב כרכב "מאויש" המקנה כיסוי ביטוחי בהתאם לפוליסה. דהיינו, אף אם המבוטח יצא מהרכב מבלי לכבות את המנוע, אך הרכב מצוי בשליטתו של המבוטח, כאשר קשר עין הוא סממן דומיננטי לקביעת שליטה ברכב, אין המדובר בהפקרת הרכב ולכן קיים כיסוי ביטוחי (בר"ע (מחוזי - ת"א) 2656/02 גולדברג לאורנס נ' ביטוח ישיר איי די איי חברה לביטוח בע"מ (25.9.2003), ע"א (מחוזי - ת"א) 3547/07 ים תיכון זרעים בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (17.9.2009), ע"א (מחוזי – ת"א) 156/96 אשר חנן נ' ג'אן השכרת רכב בע"מ (26.9.1997), ת"א (שלום - ירושלים) 6105/06 דקלו שמואל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (10.7.2008), ת"א (הרצליה) 28236-01-13 נתנאל אזולאי נ' מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ (8.9.2015)).

     

    דהיינו, שאלת קשר העין והשליטה של המבוטח ברכב רלוונטית במקרים בהם הרכב נותר מונע ונגנב בהיותו במצב זה. אולם, מקום שהרכב נגנב כשמנוע הרכב כבוי, אין עוד רלוונטיות לשאלת קשר העין והשליטה ברכב לצורך בחינת שאלת הכיסוי הביטוחי.

     

24. כאמור, המסקנה הסבירה הנובעת מהגרסה הראשונית שהתובע מסר ולפיה הרכב נגנב תוך פרק זמן קצר ביותר (30-60 שניות) מהרגע שהחנה את הרכב היא כי התובע לא כיבה את המנוע שכן לא סביר שניתן לגנוב את הרכב תוך פרק זמן כה קצר כאשר המנוע כבוי. זאת ועוד, העובדה שהתובע בחר לחזור ולהדגיש שהגניבה התרחשה תוך פרק זמן קצר מאוד מאז שעזב את הרכב, כאשר הוכח שבפועל מדובר בכחצי שעה, מחזקת את המסקנה כי בזמן הגניבה הרכב היה מונע.

     

    לכן, התובע, אשר דיווח לנתבעת על גניבת הרכב מעל 10 שעות לאחר שנגנב, מסר מחד גיסא כי כיבה את המנוע, ומאידך גיסא שהרכב נגנב תוך פרק זמן קצר מאוד במהלכו הרכב היה בשליטתו. זאת, כאשר הוכח בראיות מובהקות שאינן ניתנות לסתירה שטענות התובע אודות שליטתו ברכב ומשך האירוע אינן אמת. הדבר משליך באופן ישיר על אמינות (או העדרה) של הטענה בדבר כיבוי המנוע (ראו בעניין זה גם ע"א 765/18 חיון נ' חיון (1.5.2019) שם נקבע: "שקרים אלו של בעל דין הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת – הם לבדם – צריכים היו לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות").

     

    נראה כי התובע הבין כי גרסתו לפיה כיבה את מנוע הרכב אינה מתיישבת עם העובדות שהתבררו, ולכן – יתכן על פי עצה שקיבל – ביקש לבסס גרסה עובדתית חלופית לפיה יוכר הכיסוי הביטוחי גם במקרה שבו הרכב היה מונע בשעת הגניבה, ואשר גם היא הופרכה. מכאן, ששינוי גרסתו של התובע וטענותיו החדשות אודות קשר עין ושליטה ברכב מתיישבות יותר עם טענת הנתבעת כי התובע לא כיבה את מנוע הרכב. עמדה זו מתיישבת אף עם טענת התובעים עצמם כי לכתחילה כוונתו של התובע היתה להגיע למספרה לפרק זמן קצר ביותר לשם איסוף תוספת שיער, ולכן לא כיבה את המנוע, כשם שאין מחלוקת שלא כיבה את אורות הרכב. לשון אחר, הלך הרוח של התובע היה כזה שהוא "קפץ לרגע קט" למספרה, רק לקחת את תוספת השיער שנשכחה, ולכן לא דומם את מנוע הרכב, לא כיבה את האורות, לא נעל את הרכב והותיר את מפתחות הרכב בדלת המספרה. אלא שכאשר נכנס למספרה ביצע פעולה נוספת שלא תכנן מראש לבצעה - פניה למצלמות שבמספרה וצפיה בהן במשך פרק זמן של כ-25 דקות, זאת בחדר אחורי ממנו לתובע לא היה כל קשר עין עם הרכב אשר ככל הנראה היה מונע.

     

    ואכן, כאשר התברר כי חלקים מסרטוני האבטחה מהמספרה מצויים ברשות החוקר וכי עולה מהם שהאירוע ארך פרק זמן ממושך בהרבה מזה שהתובע מסר בשיחת הדיווח וכי לא היה בקשר עין עם הרכב, התקשה התובע להסביר את הדברים, ולא בכדי.

     

25. מעבר לאמור, גרסת התובעים העלתה קשיים, תמיהות וסתירות רבות נוספות ואביא את העיקריות שבהן.

     

    ראשית,ראוי להבהיר כי סרטוני האבטחה מהמספרה הם בגדר ראיות שהיה על התובעים להציג שכן עסקינן בראיות שהיו בשליטתם שלהם אך לא הוצגו על ידי התובעים. מלבד הטענה שהתובע הציג לחוקר את סרטוני האבטחה, התובעים לא ציינו בכתב התביעה כל פרט ביחס לסרטונים ומה עלה בגורלם. בישיבת קדם המשפט הראשונה ב"כ התובעים מסר כי הסרטונים אינם ברשות התובעים וציין כי התובעים פנו למומחה אשר ניסה לשחזר את הסרטונים מהדיסק הקשיח ללא הצלחה. לכן, ביקש שהנתבעת תגלה את הסרטונים שברשותה. ניתנה החלטה לפיה ב"כ התובעים יגיש בקשה בכתב תוך המועד שנקצב ואולם זו לא הוגשה. לפיכך, בהחלטה מיום 8.11.2017, נקבע כי התובעים נחשבים כמי שוויתרו על הבקשה. בהחלטה נוספת מאותו יום נקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים וביחס לתצהירי חוקרים נקבע "תצהירי חוקרים יערכו ויחתמו באותם מועדים ואולם הגשתם תהא בישיבת הראיות או לפי החלטות שתינתנה בהמשך".

     

    והנה, בתצהירים מטעמם, התובעים לא טענו דבר ביחס לסרטונים וגם לא טענו כי אלה לא נשמרו או נמחקו וכיוצ"ב. ממילא התובעים גם לא פרטו את נסיבות אי שמירתם, או מחיקתם מהכונן וגם לא צורפה כל חוות דעת של אותו מומחה אשר על פי הנטען בדק את הכונן הקשיח ולא הצליח לשחזר הסרטונים. כיוון שסרטוני האבטחה הם בגדר ראיות שהיה על התובעים להציג וככל שאלה אכן נמחקו או נפגמו, היה על התובעים למסור גרסה מפורטת וברורה ביחס לכך, ודאי עת התברר בישיבת קדם המשפט הראשונה (לכל המאוחר) כי בידי הנתבעת חלק מהסרטונים אשר החוקר צילם בטלפון הנייד שלו. הימנעות התובעים מלעשות כן ולמסור הסבר לאי הגשת הסרטונים עומדת לחובת התובעים כמי שנמנעו מהצגת ראיה מהותית אשר לו היתה מוצגת היה בה כדי לפגוע בגרסתם, כפי שאכן התברר בהמשך עת צורפו הסרטונים על ידי החוקר אשר צילם מקטעים מאלה שהוצגו לו על ידי התובע בביקורו במספרה, וכאשר התובע לא היה ער לכך שהחוקר צילם חלקים מהסרטונים, סרטונים אשר לימדו כי האירוע לא נמשך מספר רגעים וכי הרכב לא היה בשליטת התובע כנטען בשיחת הדיווח, בפני החוקר, בכתב התביעה ובתצהירי התובעים.

     

    שנית, כאשר התברר לתובע כי בידי החוקר מצויים קטעים מסרטוני האבטחה, טען התובע כי העובדה שהציג את הסרטונים לחוקר מלמדת שאין לו מה להסתיר וטען כי כאשר החוקר צפה בסרטון התובע לא ידע לתפעל את המצלמות "אותו יום לא ידעתי להסתכל" (ע' 23 ש' 7) וכן "אני לא יודע להכנס לזה" (ש' 15). אולם טענה זו אינה מתיישבת עם טענה קודמת של התובע כי ביום הגניבה התעכב במספרה כדי לצפות במצלמות. כלומר, התובע ידע גם ידע לתפעל את המצלמות. ואכן, בהמשך שב ואישר כי הוא יודע לתפעל את המצלמות (ע' 23 ש' 20-22).

     

    שלישית, הגרסה שמסרה תמי, העדה מטעם התובעים, התבררה ככזו שלא ניתן לבסס עליה כל ממצא מאחר שאינה מתיישבת עם העובדות שהוכחו. הוכח כי הרכב נגנב בשעה 22:10, לאחר שמשמרת העבודה של תמי הסתיימה והיא כבר לא היתה במקום ולכן לא היתה יכולה לראות את האירוע. עוד הוכח כי הרכב נגנב כחצי שעה לאחר שהתובע החנה את הרכב, בניגוד לגרסתה של תמי כי הרכב נגנב תוך מספר דקות.

     

    הנה כי כן, גרסת התובעים מתפתחת ומסתבכת, משתנה מעת לעת בנסיון להסביר סתירות בגרסה, ללא הצלחה.

     

26. לאור האמור, נוכח הגרסה רוויית הסתירות והתמיהות שמסרו התובעים אודות אירוע הגניבה, לא ניתן לקבל את הגרסה לפיה התובע כיבה את מנוע הרכב. מהראיות שהוצגו, סביר יותר שהתובע לא כיבה את מנוע הרכב, הכל תוך מחשבה להכנס למספרה ל"רגע קט", כנטען בכתב התביעה, כדי לקחת תוספת שיער, פעולה פשוטה וקצרה. אלא שבשונה מהתכנון המוקדם, כפי שהתובעים עצמם העידו, התובע התעכב במספרה לפרק זמן ממושך יותר כדי לצפות בסרטוני האבטחה, ללא שליטה וקשר עין עם הרכב, וזה נגנב. לפיכך, ושעה שהרכב היה מונע כאשר לתובע אין שליטה ברכב אשר הופקר, אין כיסוי ביטוחי לאירוע הגניבה.

     

27. מעבר לדרוש אציין כי גם לו היה מקום לקבוע כי התובע כיבה את מנוע הרכב, עדיין יש לשלול ממנו את הכיסוי הביטוחי נוכח המרמה המכוונת שדבקה בתביעתו.

     

    סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח), שעניינו "מרמה בתביעת תגמולים" כולל שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב; וכוונה להוציא כספים שלא כדין על-יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות.

     

    על פי הפסיקה, הנטל להוכיח את שלושת היסודות מוטל על המבטחת, כמי שטוענת לפטור מחבות. כמו כן, ונוכח התיוג הפלילי והתוצאה הקשה של שלילת תגמולי ביטוח, דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה. עם זאת, נקבע כי במקום שבו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני (כי המבוטח מסר עובדות בלתי-נכונות וכי עשה כן ביודעין) ואין ידועות העובדות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה, עובר נטל הבאת הראיות אל כתפיו של המבוטח, שיידרש להציג את המניע למסירת פרטים כוזבים, ולגלות את העובדות הנכונות (רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (12.4.2011)).

     

    העילה לשלילת הכיסוי הביטוחי על פי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח היא שבאופן מכוון המבוטח מסר עובדות כוזבות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח. כלומר, עסקינן בסנקציה שהמחוקק מטיל על המבוטח אשר תביעתו נגועה במכוון במרמה (ראו גם ת"א (ראשל"צ) 12168-01-15 ע.ג נ' "הפול" - המאגר הישראלי לביטוחי רכב (1.10.2018)).

     

    בענייננו, שעה שהוכח כי הגרסה שמסר התובע אודות אופן התרחשות אירוע הגניבה אינה נכונה ואינה מתיישבת עם העובדות כהווייתן באופן המלמד על נסיון של התובע להוציא מהנתבעת כספים שלא כדין על יסוד העובדות הלא נכונות, הרי שתביעתו נגועה בכוונת מרמה השוללת את הכיסוי הביטוחי.

     

28. שתי הערות לקראת סיום.

     

    התובעים טענו כי היה על הנתבעת, כמבטחת, לבדוק ולשלול אפשרויות שונות לגניבת הרכב, טרם ששללה את הכיסוי הביטוחי. למשל, כך לשיטת התובעים, היה על הנתבעת לבדוק את האפשרות שהרכב נגנב באמצעות שלט אוניברסלי. כך ובנוסף, טענו כי היה על הנתבעת להציג חוות דעת של מומחה בעניין אפשרויות הנעת הרכב לו כיבה התובע את המנוע אך לא נעל אותו. אין בידי לקבל טענות אלו. כאשר מסכת הראיות שהוצגה מלמדת על הסבר סביר והגיוני לאירועים אזי על מי שטוען לאירוע בלתי רגיל מוטל הנטל להוכיח כי האירוע הבלתי רגיל הנטען הוא אשר ארע (ראו, ג. שני, חזקות רשלנות העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין, התשע"ב-2011, 46-47). לא זו אף זו, גם בנוגע לאפשרויות הנעת הרכב, התובע מסר גרסאות עובדתיות סותרות כמתואר לעיל. התובע אישר כי מנסיונו, אם מכבים את מנוע הרכב לא ניתן להניעו בשנית ללא הקשת הקוד (ע' 26 ש' 23-25; טענה המתיישבת עם המסקנה כי התובע לא כיבה את המנוע כאמור לעיל). בהמשך העיד כי אם המערכת לא נדרכה אפשר להניע את הרכב ללא הקשת קוד (ע' 31 ש' 18) וכי הרכב לא אמור להניע ללא השלט (ע' 31 ש' 22-23). כך ובדומה, טענות שהועלו במהלך ניהול ההליך ביחס ללשונית בה התובע עשה שימוש והפוטנציאל שיש בשימוש זה כדי לנטרל את נעילת הרכב, הועלו בעלמא, ללא כל תימוכין ובעניין זה ראו החלטתי מיום 16.9.2019 אשר בר"ע שהוגשה עליה נדחתה (רע"א (מחוזי – מרכז-לוד) 15669-10-19 טטרואשוילי נ' איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ (11.10.2019)).

     

    כמו כן, התובע העלה טענות אודות אי קבילותם של דוח החקירה, תמלול שיחת הדיווח ועוד. גם טענות אלו דינן להידחות. התמלול נמסר לב"כ התובעים בישיבת ההוכחות הראשונה שהתקיימה (ע' 25 ש' 34). התובע אישר בעדותו את שיחת הדיווח שהושמעה לו, כי מדובר בקולו וכי זו אכן השיחה שהתקיימה (ע' 22 ש' 13-14). התובע אישר חתימתו על ההודעה שמסר לחוקר (ע' 27 ש' 9-10). כך גם התובע אישר כי חלקי הסרטונים שהחוקר הציג משקפים את הסרטונים ממצלמת האבטחה במספרה (ע' 29 ש' 18-19, ע' 30 ש' 4-5). ביחס לדוח החקירה החוקר הצהיר בפתח עדותו כי הדו"ח משקף את פעולות החקירה שביצע ואת הנתונים שאסף (ע' 38 ש' 21, ע' 42 ש' 25 – ע' 43 ש' 9). בנסיבות אלו, בהינתן שהתובע אישר כי קולו שלו נשמע בהקלטה, אישר את תוכן הדברים שמסר, אישר את סרטוני האבטחה ככאלה שצולמו במספרה מסרטוני המצלמות שלו, אין בפגמים טכניים, ככל שנפלו באופן הגשת התמליל ודו"ח החוקר, כדי לאיין את קבילותם. כידוע, מסתמנת בפסיקה מגמה ברורה וארוכת שנים של מעבר מכללי קבילות נוקשים למבחנים גמישים הנותנים דגש למשקלן ומהימנותן של הראיות והעדפת השיטה הבוחנת את הראיה לגופה (ראו בעניין זה ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 169, ר"ע 423/83 מדינת ישראל נ' עזבון המנוחה ורד סילוורמן ז"ל, פ"ד לז(2) 281, ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5) 71, ע"א 3038/05 מוחמד מתקאל זידאן נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון (9.8.2006)). בענייננו, בחינת הראיות לגופן מצביעה על מסקנות ברורות, כמפורט לעיל. בדומה, טענו התובעים בסיכומיהם כי במהלך ביקורו של החוקר במספרה שוחחו הצדדים על שימוש בשלט אוניברסלי לצורך גניבת רכבים, שיחה אשר לשיטתם נשמעת בקבצי סרטוני האבטחה שהוגשו. הטענה הועלתה לראשונה בישיבת הראיות השניה במהלך חקירתו הנגדית של החוקר, למרות שההקלטות נמסרו הרבה קודם לכן ואף הוצגו לב"כ התובעים פעמים רבות ע"י ב"כ הנתבעת עוד טרם הגשת ראיות הצדדים. למרות מספר נסיונות, לא עלה בידי לשמוע את הדברים הנטענים. לצורך הדיון וגם אם הוחלפו בין הצדדים דברים כנטען בתמלול שערך ב"כ התובעים וצורף לסיכומי התובעים, עסקינן בשיחת חולין שהתקיימה במהלך ביקור החוקר במספרה אשר בהינתן הקביעות העובדתיות לעיל, אין בה כדי להוכיח דבר או לשנות במשהו מהמסקנות לעיל.

     

29. סיכומם של דברים, הוכח לפני ברמה הנדרשת כי התובע יצא מהרכב מבלי שכיבה את המנוע והרכב נגנב במצב זה כעבור כ-25 דקות מאז שהתובע יצא ממנו ומבלי שהיתה לו שליטה על הרכב. אשר על כן, אירוע הגניבה אינו מכוסה על פי תנאי הפוליסה. משכך, התביעה נדחית. לאור התוצאה אליה הגעתי, אינני נדרשת לטענות אודות היקף תגמולי הביטוח ודרישת התובעים לפצותם גם על ציוד נלווה אשר לטענתם היה ברכב בעת שנגנב ואשר על פני הדברים אינם מכוסים בפוליסה. אני מחייבת את התובעים בהוצאות הנתבעת בגין שכ"ט עו"ד בסך של 17,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום.

     

    ניתנה היום, ב' אלול תש"פ, 22 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.