רבינוביץ ואח' נ' כהן ואח'

לפניי תביעה ותביעה שכנגד.

הסכסוך בין הצדדים נוגע להסכם שנערך ביניהם בשנת 2011 לרכישת מפעל לייצור קמחים מיוחדים שהיה בבעלות הנתבעים.

התובעים הם הקונים. הנתבעים הם אלה שמכרו את המפעל.

בכתב התביעה נטען כי המוכרים הציגו בפני הקונים מצגים ונתונים בלתי נכונים והסתירו מידע מהותי בנוגע לשווי המפעל וכן הפרו את ההתחייבויות שלהם על פי ההסכם. התביעה היא לפיצויים בגין הפרת הסכם הרכישה ואבדן הרווח שהיה צפוי לקונים, לטענתם, על פי מצגי המוכרים, ולחלופין בגין הפסדי הקונים עקב אי גילוי הנתונים האמיתיים ונזקים שונים שנטען כי נגרמו על ידי המוכרים.

המוכרים הגישו תביעה שכנגד בגדרה הם תובעים את הפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה בטענה שהקונים הפרו את החוזה בכך שלא שילמו את התמורה במועד.

מדובר בהליך משפטי שני המתנהל בין הצדדים.

מטעם הקונים העיד יהושע רבינוביץ, הוא התובע 1 ואחד ממנהלי התובעת 3.

מטעם המוכרים העיד ינון כהן, הנתבע 1.

הקונים הגישו כראיה מטעמם את חוות דעתו של ד"ר חיים גדליה, יועץ ומלווה עסקי. ד"ר גדליה ליווה את הקונים בתהליך רכישת המפעל וערך עבורם חוות דעת כלכלית קודם לרכישתו. לאור מעורבותו של ד"ר גדליה ברכישת המפעל, ביקשו המוכרים לפסול את חוות דעתו עוד לפני שמיעת הראיות אולם הבקשה נדחתה (החלטה מיום 12.4.17).

ההליך הקודם בין הצדדים

את ההליך הראשון שהתנהל בין הצדדים יזמו ופתחו המוכרים בטענה כי הקונים הפרו את ההסכמים בכך שלא שילמו להם את מלוא התמורה. לא הייתה מחלוקת כי הקונים לא העבירו סכום של 600,000 ₪ למוכרים, אלא שהקונים טענו כי המוכרים הם אלו שהפרו את ההסכמים בכך שלא המציאו לידיהם את כל האישורים הנדרשים להפעלת המפעל, לרבות רישיון עסק, והציגו מצגים מטעים בנוגע לאישורים האמורים. עוד הם טענו כי המוכר חיבל במכונה לייצור קמח לאחר שהחזקה במפעל עברה לידי הקונים.

ההליך התנהל בתא"ק (שלום י-ם) 23025-11-11 בבית משפט השלום בירושלים.

על פסק הדין הוגש ערעור (ע"א (מחוזי י-ם) 11608-11-14).

בפסק הדין שניתן בבית משפט השלום ביום 13.10.14 הורה בית המשפט על הפסקת העיכבון של הסכום בסך 600,000 ₪ בכפוף להצגת חשבונית מס כאמור בהסכמים בתוספת הפרשי הצמדה בלבד.

בית משפט השלום דחה את תביעת המוכרים לפיצוי מוסכם לאחר שקיבל את טענת הקונים לפיה המוכרים הם אלו שהפרו את החוזה, וחייב את המוכרים לשלם לקונים פיצוי מוסכם על פי ההסכמים.

המוכרים הגישו ערעור על פסק הדין.

בפסק הדין שניתן על ידי ערכאת הערעור התקבל הערעור באופן חלקי ונקבע שיש להשאיר בנאמנות סכום של 100,000 ₪ עד לעריכת התחשבנות סופית בין הצדדים, אשר תיעשה לאחר שהקונים יתקנו את הטעון תיקון לצורך קבלת האישורים הנדרשים. נקבע כי על הקונים לתקן את הליקויים עד ליום 1.1.16 ולהמציא למוכרים את הקבלות על התיקונים לא יאוחר מיום 15.1.16 לצורך התחשבנות וכי אם לא יבוצע התיקון, יועבר הסכום של 100,000 ₪ למוכרים.

עוד נקבע כי סכום של 450,000 ₪ על הקונים להעביר לידי המוכרים לא יאוחר מיום 30.9.15.

חיוב המוכרים בתשלום הפיצוי המוסכם בוטל מהטעם שהקונים לא תבעו פיצוי מוסכם.

בפסקי הדין שניתנו בהליך הקודם ישנן קביעות עובדתיות אשר אין מחלוקת על כך שהן מחייבות גם בהליך שלפניי.

הממצאים שנקבעו בהליך הקודם שהתנהל בין הצדדים

בין המוכרים ובין הקונים נחתמו בשנת 2011 שלושה מסמכים מחייבים בנוגע למכירת המפעל - זיכרון דברים שנחתם ביום 8.3.11, נספח א' לזיכרון הדברים שנחתם ביום 11.4.11 ונספח ב' לזיכרון הדברים מיום 1.6.11.

בזיכרון הדברים נקבע כי התמורה שתשולם למוכרים בגין מכירת המפעל תעמוד על סכום של 4,500,000 ₪ כולל מס ערך מוסף. נקבע, כי הקונים יקבלו לרשותם את המפעל ביום 5.4.11. עוד נקבע, כי הקונים יפקידו בנאמנות אצל רו"ח צביקה ירוסלביץ, בין היתר, שיק על סך 600,000 ₪ לפקודת המוכרים עבור מס ערך מוסף וכי השיק האמור יועבר למוכרים 15 ימים מתום החודש בו תוצא חשבונית מס על סך של 3,900,000 ₪ מהמוכרים לחברה.

נקבע גם, כי ביום קבלת אישור מכון התקנים ומשרד הבריאות וכל האישורים הנדרשים להפעלה שוטפת של המפעל, יעביר רו"ח ירוסלביץ למוכרים סך של 500,000 ₪ מחשבון הנאמנות.

המפעל מתנהל בנכס מושכר. טענת הקונים לפיה היה על המוכרים להעביר את הסכם השכירות על שמם בתנאים זהים לתנאים שהיו בהסכם השכירות של המוכרים נדחתה אולם נקבע כי המוכרים ידעו על כוונתם של המשכירים לשנות את גובה דמי השכירות ונמנעו מלגלות זאת לקונים.

גם טענת הקונים לפיה היה על המוכרים להמציא אישורים ורישיונות להפעלת העסק על שם הקונים לא התקבלה ונקבע כי על המוכרים היה להציג אישורים ורישיונות על שמם אשר יעידו כי כל הדרישות שהציבו הרשויות התקיימו.

הממצאים שנקבעו בנוגע לכל אחד מהרישיונות והאישורים היו:

רישיון עסק – המוכרים אמורים היו להמציא לקונים רישיון עסק עד ליום 12.4.11. המוכרים המציאו היתר זמני לפי חוק רישוי עסקים. כשלושה חודשים אחרי כן, הומצא רישיון עסק קבוע. לא ניתן לראות בעניין זה הפרה של ממש של ההסכם בין הצדדים, העשויה לזכות בסעד.

רישיון יצרן קבוע ממשרד הבריאות - המוכרים לא המציאו לידי הקונים רישיון יצרן קבוע ממשרד הבריאות. המוכרים צירפו רישיון זמני שניתן על שמם ביום 20.3.11 המתייחס לתקופה שמיום 14.3.11 ועד ליום 31.12.11. מדוח משרד הבריאות מיום 29.1.12 עולה כי המצב התברואתי הכללי במקום תקין. עם זאת, פורטו מספר ליקויים וניתנה הוראה לתקנם כתנאי לקבלת רישיון יצרן קבוע.

אישור ממכון התקנים הישראלי - לא ניתן אישור קבוע הואיל והמוכר התקין גלאי עשן בלתי תקינים שלא אושרו על ידי המכון ולא התקין גלאי חום. לא ניתן גם אישור קבוע מכיבוי אש, הואיל והמוכר לא עשה את המוטל עליו בנוגע לגלאי עשן וחום.

נקבע כי הליקויים שפורטו בדוח משרד הבריאות היו ידועים למוכרים והם לא גילו אותם לקונים לפני רכישת המפעל ובכך הפרו המוכרים את חובת תום הלב.

המוכר פרץ במהלך חודש יולי 2011 למפעל, חיבל במכונת ייצור הקמח ואף גנב קמח. נקבע כי התנהגותו הייתה חסרת תום לב.

חוסר תום הלב של המוכר בא לידי ביטוי גם במהלך המשא ומתן בין הצדדים, תוך כדי אי גילוי פרטים מהותיים לעסקה בנוגע לתנאים הנדרשים לצורך הפעלת המפעל.

לאחר שנמצא כי המוכרים הפרו את ההסכמים, נקבע שהקונים היו רשאים לעכב תשלומים, אולם לאור משך הזמן בו הפעילו הקונים את המפעל, המשמעות הכספית הקטנה יחסית של תיקון הליקויים והעובדה שבמהלך השנים ניתנו היתרים זמניים של הרשויות להפעלת המפעל נקבע, כאמור, כי יש להשאיר בנאמנות סכום של 100,000 ₪ עד לעריכת התחשבנות סופית בין הצדדים אשר תיעשה לאחר שהקונים יתקנו את הטעון תיקון לצורך קבלת האישורים הנדרשים ולא יאוחר מיום 15.1.16.

מהעדויות שנשמעו עולה כי הקונים לא המציא קבלות על תיקונים והסכום במלואו הועבר למוכרים.

טענות התובעים (הקונים)

לטענת הקונים, כוונת הצדדים הברורה והמוצהרת הייתה רכישה ומכירה של המפעל כעסק חי. המבנה לא היה בבעלות המוכרים והעסק החי כלל את המכונות, הרישיונות מהגורמים המוסמכים, הידע המקצועי, רשימת הלקוחות והסכם שכירות לצורך המשך הפעילות באתר. הקונים מדגישים כי העסק החי שווה יותר מסך שוויו של כל אחד ואחד מהרכיבים הללו ודי בהיעדרו של אחד הרכיבים כדי להוציא את המכר ממכר של מפעל חי.

לטענת הקונים, המוכרים לא עמדו בהתחייבות לחנוך וללוות אותם ולא זו בלבד אלא שהם גרמו שורה של נזקים מכוונים. לטענתם, המצגים והנתונים שמסרו המוכרים היו בלתי נכונים בעליל, עיוותו את שוויו האמיתי של המפעל ותחת להרוויח, המפעל מפסיד מאות אלפי ₪ בשנה.

המצגים המטעים לטענת הקונים היו בנוגע להוצאות המפעל, ההכנסות, הרווחים וגובה דמי השכירות.

הקונים מדגישים כי בית משפט השלום כינה את מסכת ההפרות המשתלבות זו בזו כ"מסכת חריגה של קיום הסכם בחוסר תום לב" (סעיף 91 לפסק הדין של בית משפט השלום) וערכאת הערעור אימצה את הקביעות העובדתיות הנחרצות של הערכאה הדיונית.

הקונים עותרים לפיצוי אשר לטענתם יעמיד אותם במקום בו היו נמצאים אלמלא הופרה חובת תום הלב ולחלופין לפיצויים בגין הנזק שנגרם להם עקב ההפרה. כמו כן עותרים הקונים לחייב את המוכרים בפיצוי המוסכם על פי החוזה בגין כל הפרה.

הקונים ערים להשלכות שיש לעובדה שהם לא ביטלו את ההסכם, למרות הטענות הקשות שהם מעלים, והם מסבירים זאת בכך שהם השקיעו במפעל סכום נוסף בסך 4.7 מיליון ₪ מעבר לסכום התמורה (סעיף 7 לתצהיר רבינוביץ).

גרסת הנתבעים (המוכרים)

ינון כהן הצהיר כי הוא ואשתו הקימו את המפעל בשנת 1999. מדובר במפעל לקמחי בריאות, ייחודי מסוגו ובלעדי בתחום (סעיף 2 לתצהיר). בשנת 2006 עבר המפעל למקום גדול ומרווח ברחוב בית הדפוס בירושלים תוך שדרוג הציוד במפעל לאוטומציה מלאה, דבר שדרש השקעה כלכלית עצומה של כמה מיליוני ₪ (סעיף 2 לתצהיר). העסק היה משפחתי ועבדו בו בעיקר המוכרים וכן מספר מצומצם ביותר של עובדים שכירים (סעיף 4 לתצהיר).

עוד הצהיר ינון כהן כי בתחילת 2011 הוא ואשתו החליטו למכור את המפעל בגלל אילוצים שונים, וביניהם מצב בריאותו של חמיו. בחקירה הנגדית העיד כי ראה במכירת המפעל מעין "אקזיט" (עמוד 46 לפרוטוקול).

ינון כהן הצהיר כי הוא העביר לקונים ולנציגים שלהם כל חומר שהתבקש, בשקיפות מלאה, כולל מסמכים שהיו אצל רואה החשבון (סעיף 6 לתצהיר). לפי תצהירו, המוכרים ליוו את הקונים לאחר שאלה קיבלו את המפעל והליווי והחפיפה התבצעו על הצד הטוב ביותר.

לטענת המוכרים, לצורך קבלת רישיון היצרן הקבוע היה צורך בביצוע תיקון של ליקויים מצומצמים שעלותם קטנה ביותר.

דיון

מכירת המפעל כעסק חי

לא ניתן לקבל את טענת הקונים לפיה הם לא קיבלו עסק חי. העסק נמכר כעסק חי והוא פועל ומתפקד מאז. למרות שהמוכרים לא המציאו אישור של המשכיר להשכרת הנכס לקונים, הושכר להם הנכס, גם אם בדמי שכירות גבוהים יותר. הקונים עדיין לא קיבלו רישיון קבוע ממשרד הבריאות, אולם קיבלו במהלך השנים רישיונות זמניים והמפעל המשיך לתפקד. העובדה כי העסק המשיך לתפקד מאז הרכישה עמדה בפני בית המשפט המחוזי בהליך הקודם עת קבע כי על הקונים לשלם את יתרת התמורה תוך זמן קצר בכפוף למתן אפשרות לתקן ליקויים.

רישיון יצרן

אין מחלוקת כי עד היום אין למפעל רישיון יצרן קבוע.

יהושע רבינוביץ הצהיר כי לצורך קבלת רישיון ייצור, דרש משרד הבריאות ליצור הפרדה בין חומרי הגלם והתוצרים המוגמרים ובין אולם הייצור ולכן נאלצו התובעים לשכור שטח נוסף. דמי השכירות לשטח הנוסף היו בסך 17,000 ₪ (סעיף 22 לתצהיר).

הקונים דורשים פיצוי גם בגין ההוצאה על השכרת השטח הנוסף, אשר נגרמה לטענתם עקב הפרת התחייבות המוכרים לספק מפעל עם רישיון ייצור.

לטענת הקונים, בגין הניסיון להוציא את הרישיונות הזמניים ולהמשיך להפעיל את המפעל הם הוציאו סכומי כסף נכבדים והם דורשים פיצוי בגין הוצאות מימון ביחס לסכום שנאלצו להשקיע מעבר להשקעה המתוכננת.

בתשובה לטענות המוכרים כי הדרישות של משרד הבריאות היו מזעריות טוענים הקונים כי אם הדרישות היו כאלה, לא ברור מדוע לא פעלו המוכרים על מנת לעמוד בהן, קודם למכירת המפעל.

לטענת המוכרים, הטענה כי השטח הנוסף הושכר עקב דרישות משרד הבריאות תמוהה. דרישות משרד הבריאות התייחסו למפעל כפי שהוא, ולא הייתה דרישה להגדלת שטחים. לטענת המוכרים, בהליך הקודם נקבע כי מה שהיה חסר לרישיונות קבע הוא וילון קשיח שיפריד בתוך שטח המפעל בין שטח הייצור והאחסון והזזת חדר הקירור (סעיף 10 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). ינון כהן הצהיר כי בתקופה בה הוא הפעיל את העסק כל שנדרש על מנת לקבל רישיון יצור קבוע היה להפריד בין שטח היצור לאחסנה, דבר שהוא עשה באמצעות וילון פלסטיק (סעיף 37 לתצהיר).

המוכרים טוענים כי הקונים לא פעלו על מנת לעמוד בדרישות משרד הבריאות עם קבלת המפעל ולהקטין את הנזק, ואם דרישות משרד הבריאות עלו עם הזמן, אין לכך כל קשר עם מחדלי המוכרים.

לטענת המוכרים, בהיעדר חוות דעת מומחה אשר יקבע שלא ניתן היה לקבל רישיון ייצור בשטח המקורי יש לדחות דרישה זו של הקונים. המוכרים מפנים לכך שהקונים שכרו את השטח הנוסף כשנתיים וחצי אחרי העסקה, כאשר בתקופה זו, לפי עדותו של ד"ר גדליה, הייצור גדל והמפעל שינה את פניו ולכן דרישות משרד הבריאות שונות ואינן קשורות עוד למחדלי המוכרים.

המוכרים טוענים עוד כי בהליך הקודם נתן בית המשפט המחוזי לקונים שיק פתוח עד לסכום של 100,000 ₪ על מנת לתקן את הליקויים אשר מנעו את קבלת רישיון היצור, אולם הקונים לא עשו דבר.

המוכרים מדגישים כי המפעל ממשיך לעבוד מאז שנרכש, עם רישיון זמני, ולא הוכח שנגרם נזק.

המוכרים מפנים לע"א 539/92 זקן נ' זיזה, פ"ד מח(4) 89 (1994). באותו עניין נפסק לנפגע ההפרה פיצוי נמוך יחסית בגין איחור בקבלת רישיון העסק, אשר התבסס על משך התקופה שלפי הערכת בית המשפט הייתה דרושה לביצוע הפעולות שנדרשו להשגת רישיון עסק לו היה הנפגע פועל לפי תוכניותיו המקוריות של המפר - למרות שבפועל ביצע נפגע ההפרה שינויים בתוכניות וכתוצאה מכך חלף זמן רב יותר עד להשגת הרישיון.

לתצהיר יהושע רבינוביץ צורפו דרישות משרד הבריאות מיום 29.1.12 בעקבות ביקורת שנערכה לקראת חידוש רישיון יצרן לשנת 2012 (נספח 9). לפי המסמך שצורף, המצב התברואי הכללי היה תקין פרט לכך שבכניסה למפעל אוחסנו תוצר מוגמר וחומרי גלם ללא הפרדה; חדר קירור לתוצר מוגמר נמצא באזור לקבלת חומר גלם; במקלחת לעובדים מתקן דוש ולוקרים לעובדים היו שבורים; להובלת מזון מפעל שימש רכב ללא רישיון עסק.

מעדותו של רבינוביץ עולה כי בתחילת דרכו של המפעל מי שהיה פעיל ומעורב היה שמואל הולצמן, התובע 2, ולא הוא.

לשאלה האם קיבלו הצעת מחיר בנוגע להזזת חדר הקירור השיב רבינוביץ כי הוא לא ניהל משא ומתן בעניין זה שכן הוא לא היה הרבה במפעל (עמוד 8). לפי עדותו, הדרישה העיקרית הייתה הפרדת חומר הגלם מהמוצר המוגמר ולא הזזת חדר הקירור (שם).

ד"ר גדליה נשאל בחקירתו לגבי העלויות של וילון קשיח והזזת חדר הקירור והשיב כי הוא אינו יודע. הוא העיד כי: "הגשנו תכנית למשרד הבריאות ולקחנו חברה שביצעה את התוכנית" (עמוד 23 לפרוטוקול).

כאשר התבקש ד"ר גדליה להציג את רישיון הייצור הזמני השיב כי אין רישיון זמני (עמוד 24 לפרוטוקול), למרות שאין מחלוקת כי מאז שנרכש המפעל הוא קיבל רישיון זמני.

הקונים לא הזמינו את נציג משרד הבריאות. שמואל הולצמן, השותף אשר היה במקום במועדים הרלבנטיים לא נתן עדות והמסמכים שהוגשו היו חלקיים.

לפי פסק הדין בע"א 11608-11-14 היה על הקונים לבצע תיקון של הליקויים עד ליום 1.1.16, ולקזז את הוצאות התיקון מהכספים שעוכבו. הקונים לא עשו כן ולא נתנו לכך הסבר.

מהראיות עולה כי הקונים הגדילו את היצור והרחיבו את שטחי האחסון.

לאור זאת ולמרות שהמוכרים הפרו את ההסכם בכך שבניגוד להצהרתם למפעל לא היה רישיון יצרן קבוע, לא ניתן לייחס להם את אי קבלת הרישיון עד היום, את השכרת השטח הנוסף ואת הנזקים וההוצאות שנגרמו, אם נגרמו בשל אלה.

הסכם השכירות

יהושע רבינוביץ הצהיר כי לפי המצג שיצרו המוכרים, דמי השכירות יעמדו על סך 15,600 ₪ ובפועל נדרשו הקונים מיד עם כניסתם למפעל לשלם דמי שכירות גבוהים בהרבה. הוא הצהיר כי במשך חודשיים שילמו הקונים 19,500 ₪ לחודש בתוספת מע"מ ולתקופה של חמש שנים 21,000 ₪ (סעיף 18 לתצהיר).

בחקירה הנגדית העיד רבינוביץ כי במשך ארבעה חודשים שילמו הקונים 18,000 ₪ ולאחר מכן 19,000 ₪ ולא כפי שנכתב בתצהיר. כך עולה גם מהחוזים. לפי הדוחות הכספיים, דמי השכירות ל- 10 חודשים בשנת 2011 עמדו על 121,466 ₪, דהיינו כ- 12,000 ₪ לחודש. לרבינוביץ לא היה הסבר לנתון בדוחות הכספיים.

לפי הממצאים שנקבעו בהליך הקודם, המוכרים ידעו כי בכוונת המשכיר להעלות את דמי השכירות ולא גילו זאת לקונים. מחקירת ינון כהן עלה כי לא רק שהוא לא המציא אישור מבעלי הנכס על כך שהם מסכימים להעביר את השכירות לקונים (עמוד 40 לפרוטוקול) אלא שהבעלים לא ידעו כלל על כניסת הקונים לנכס (שם). ינון כהן העיד כי עשה זאת על מנת לסייע לקונים לשלם דמי שכירות זולים יותר, אולם קשה לקבל טענה זו.

המוכרים מפנים לעדותו של הולצמן בהליך הקודם לפיה: "בפגישות הראשונות ינון הצהיר שהשכירות הולך לעלות יותר, אולי קצת יותר, בסביבות 16,000 ₪" (עמוד 69 שורה 31) אלא שלמקרא העדות כולה עולה כי הקונים לא ציפו לעליית דמי השכירות כפי שנעשתה בפועל. הם גם לא היו מעוניינים לשכור את הנכס לחמש שנים, ונאלצו לעשות כן לאור דרישות המשכירים (שם, שורות 18–23).

אין טענה כי ידיעה של הקונים על עליית דמי השכירות הצפויה הייתה מונעת את כריתת ההסכם. הקונים לא ביקשו לבטל את העסקה גם לאחר שדמי השכירות הועלו.

יחד עם זאת, המוכרים הסתירו מהקונים בשלב המשא ומתן את המידע שהיה ברשותם לפיו בכוונת המשכיר להעלות את דמי השכירות ובכך הפרו את חובתם על פי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1972. בשל הפרת חובה זו עליהם לשאת בהפרש בין הסכום שהציגו לסכום שנאלצו הקונים לשלם בפועל, כפיצוי.

תקופת השכירות של המוכרים אמורה הייתה להסתיים בדצמבר 2012.

לא די בטענת הקונים כי בשל התנהלות המוכרים נאלצו לחתום על חוזה שכירות למשך 5 שנים על מנת לפצותם בגין מלוא תקופה זו. לא הוכח כי דמי השכירות ששילמו לא היו סבירים וכי ניתן היה לשכור נכס מתאים בדמי שכירות נמוכים יותר.

ההפרש בין דמי השכירות ששילמו הקונים ובין דמי השכירות הנמוכים יותר ששילמו המוכרים לתקופה שעד סוף דצמבר 2012 עומד על 67,400 ₪. פיצוי זה לא מהווה פיצוי בגין הפרת חוזה, אלא בגין התנהלות בחוסר תום לב בשלב המשא ומתן.

הדרכה וליווי

אין מחלוקת כי המוכרים התחייבו ללוות את הקונים, ללמד אותם את העבודה ולעשות עמם חפיפה.

רבינוביץ הצהיר כי המוכרים לא עמדו בהתחייבות זו ולכן התפוקה הייתה נמוכה והקונים נאלצו לשכור מומחים זרים כדי לקבל הדרכה להפעלה נכונה של מכונת הייצור המרכזית (סעיף 26 לתצהיר). לפי תצהירו, המוכרים נטלו את ספרי ההדרכה; איפסו את התוכנות להפעלת מכונת הייצור המרכזית ושיבשו את תפוקת הייצור והדריכו בכוונת מכוון להפעיל מכונות בצורה לקויה (שם).

רבינוביץ הצהיר כי לא זו בלבד שהמוכרים לא עמדו בהתחייבות לחנוך וללוות את הקונים, אלא שהם גרמו שורה של נזקים מכוונים (סעיפים 24–25 לתצהיר).

שווי ההתחייבות להדריך תומחר על ידי המומחה מטעם הקונים בסך של 250,000 ₪. הקונים דורשים סכום זה, בנוסף לפיצוי מוסכם בגין הפרת החוזה.

ינון כהן העיד כי הליווי והחפיפה התבצעו על הצד הטוב ביותר. בהתחלה הליווי היה צמוד לאורך רב שעות היום והלילה, לדבריו הרבה מעבר למוסכם בגלל העונה הבוערת במפעל אחרי חג הפסח. מאוחר יותר היה ליווי של מספר שעות שבועיות בהתאם לצורך ולפי בקשת הקונים (סעיף 7 לתצהיר).

ינון כהן הדגיש כי רק לאחר ששמואל הולצמן מסר שאין עוד צורך בליווי העביר רו"ח ירוסלביץ את הסכום שהוא החזיק בנאמנות עבור הליווי (סעיף 20 לתצהיר).

לתצהיר ינון כהן צורפו תצהירים של העובדים שהוגשו בבית משפט השלום אשר העידו על תקופת הליווי והחפיפה (נספח 2 לתצהיר).

ינון כהן מכחיש כי לא נתן הדרכה נכונה בנוגע לעבודה על המכונה וטוען כי מדובר בטענה שקרית (סעיף 21 לתצהיר). הוא מכחיש כי לקח ספרי הדרכה (סעיף 22 לתצהיר) או איפס או מחק תוכנות (סעיף 23 לתצהיר).

ינון כהן מודה שהוא ניתק את החוט במכונה ואת קווי הטלפון (סעיף 15 לתצהיר). לפי תצהירו עשה זאת לאור הפרות של החוזה על ידי הקונים, ועל מנת לאלץ את הקונים לעמוד בהתחייבותם (סעיף 13 לתצהיר). לפי תצהירו, כתוצאה מניתוק קווי הטלפון הגיעו הקונים ושילמו את התשלומים השוטפים (סעיף 11 לתצהיר). בדיעבד הוא מבין שפעל שלא בחכמה (סעיף 16 לתצהיר) ומדגיש כי לא היה לו אינטרס להשבית את פעילות המפעל, ולו לרגע אחד (שם).

בגין המעשים הנזכרים הועמד ינון כהן לדין פלילי והורשע. לטענת ב"כ המוכרים, ינון כהן עשה טעות והוא שילם עליה בהליך הפלילי שהתנהל נגדו.

לטענת המוכרים, לגבי הנזק הישיר צורפה קבלה על סך 1,900 ₪ בצירוף מע"מ בגין תיקון המכונה. פרט לכך הקונים לא הציגו קבלות על קריאות שירות או תיקונים ולא הוכיחו נזק שנגרם להם כתוצאה ממעשיו של ינון כהן.

העדות של יהושע רבינוביץ ושל ד"ר גדליה בנוגע להדרכה היא עדות שמיעה. בחקירה הנגדית הסכים רבינוביץ שהוא לא יכול להעיד לגבי ליווי המפעל בתחילת הדרך שכן מי שהיה שם הוא שמואל הולצמן (עמוד 10 לפרוטוקול).

הולצמן לא העיד בפניי, על אף שגם הוא תובע בתיק. הוא העיד בתיק שהתנהל בבית משפט השלום והחקירה הנגדית שלו בבית משפט השלום הוגשה כראיה מטעם המוכרים (נ/3). מעדותו של הולצמן עלה כי הוא זה שעבד בפועל במפעל (עמוד 61 לפרוטוקול מיום 2.4.14). רבינוביץ היה נכנס ויוצא, אבל ביום יום הוא לא היה (שם).

לפי עדותו של הולצמן בבית משפט השלום, ינון כהן הדריך את הקונים לגבי הזמנת חשבונות ולקוחות ובאופן חלקי לגבי ייצור. לטענה כי עובד בשם מנשה חפף אותו בתחום הייצור השיב הולצמן כי הוא למד ממנשה יותר מאשר מינון (עמוד 61 לפרוטוקול מיום 2.4.14). הוא לא זכר האם אמר לינון כי ניתן להסתפק בליווי טלפוני, אך זכר שינון הפסיק להגיע (שם). הולצמן לא העיד על הדרכה שגויה בעבודה על המכונה.

רבינוביץ העיד כי לא הוסכם מחיר עבור הליווי (עמוד 12 לפרוטוקול).

הטענה שהמוכרים לא הדריכו בנושא הספקים ומחירי רכישת חומר גלם עלתה לראשונה בסיכומים. לא הייתה עדות על כך שהמוכרים התבקשו לסייע בעניין זה ולא הסכימו.

במהלך הדיון טענו הקונים כי המוכרים רכשו בסמוך למכירת העסק חומר גלם מסוג כוסמין בסכום של 5.5 ₪ ולא עדכנו אותם על כך, דבר שגרם לקונים לרכוש כוסמין מאותו ספק במחיר גבוה יותר כ-7.5 ₪, אלא שהמחיר בו רכשו המוכרים את הכוסמין היה ידוע עוד קודם לרכישה, ומופיע בחוות הדעת של ד"ר גדליה.

מצגים ונתונים לא נכונים

יהושע רבינוביץ הצהיר כי הדוחות שהמציאו המוכרים היו כוזבים והכילו נתונים מהותיים לא נכונים (סעיף 37 לתצהיר).

טענות אלה לא עלו במסגרת התביעה הקודמת ולא נקבעו ביחס אליהן ממצאים.

לפי תצהירו של רבינוביץ, על פי הדוחות הכספיים שהוצגו העסק הראה גידול ברווח השנתי לאורך השנים שקדמו לעסקה, עד כדי שהרווח השנתי בגין השנה שקדמה לכריתת העסקה (2010) עמד על 327,000 ₪ (סעיף 40 לתצהיר).

עוד לפי תצהירו, המוכרים לא גילו את הוצאות הייצור האמיתיות, הוצאות האחזקה האמיתיות ותקורה והחסירו מהם סכומים עצומים (סעיף 41א לתצהיר); לא גילו כי קיים פחת גבוה של חומר גלם (סעיף 41ב לתצהיר); התברר כי עשרות ואף מאות חשבוניות שהוציאו המוכרים זוכו או בוטלו בדיעבד וגרמו לכך שמספר המכירות שהראו המוכרים וסכום המכירות היו פיקטיביים (סעיף 41ג לתצהיר); המוכרים הובילו במשאיות כמויות סחורה העולות על המותר דבר שגרם לדיווח שגוי של ההוצאות (סעיף 41ה לתצהיר); המוכרים לא גילו ששילמו כספים לעובדים ללא דיווח למס הכנסה, והוצאות אלה לא השתקפו בנתונים (סעיף 41ו לתצהיר); רשימת הלקוחות שהוצגה על ידי המוכרים לא תאמה את המצב האמיתי ובפועל מספר הלקוחות היה נמוך בהרבה (סעיף 41ז לתצהיר).

רבינוביץ הצהיר כי הקונים פעלו באותה מתכונת בה פעלו המוכרים "אחד לאחד" ולכן, לטענתו, לא הייתה כל סיבה שבעולם שהם לא ירוויחו לפחות את מה שהציגו המוכרים כרווחים מדווחים (סעיף 51 לתצהיר).

גם ד"ר גדליה קבע בחוות דעתו כי הנתונים שהתקבלו מהמוכרים היו משובשים ושקריים ולא שיקפו את המציאות. הנתונים שהתקבלו היו מעוותים ולא שיקפו את העובדה שהעסק היה למעשה בהפסד רב. לפי ד"ר גדליה: "על פי הנתונים שנמצאו לאחר הפעלת העסק מספר שנים ובדיקות קפדניות בכל שלב, היה צריך להיות למר ינון כהן הפסד של לפחות 300,000 ₪ לשנה" (עמוד 14 לחוות הדעת).

לטענת המוכרים, מהדוחות עולה כי המכירות לא קטנו וב-2013 היה גידול בולט במכירות. לטענתם, אי אפשר לקשור בין ההפסדים שיש לעסק במשך שש שנים לבין ההפרות המיוחסות להם. ההפסדים נגרמו מגורמים שלא קשורים בכלל למוכרים –הוצאות מנופחות של דמי ייעוץ, העסקת מנכ"ל חיצוני בשכר של 10,000 ₪, סכסוכים קשים עם העובדים שהביאו למרד, הפחתות מחירים כדי לחזור לשוק, טעויות בתמחור והוצאות מימון גבוהות.

לטענת המוכרים, ד"ר גדליה העיד שהוא לא רואה חשבון ואין לו מסמכים של רואה החשבון. הוא טען טענות כלליות ללא אסמכתאות וללא חוות דעת של רואה חשבון שתתמוך בטענותיו שהדוחות אליהם התייחס היו מזויפים.

מהחקירה הנגדית של רבינוביץ עלה, כאמור, כי בשנים הראשונות הוא כמעט שלא היה במפעל (עמוד 9 לפרוטוקול).

רבינוביץ נשאל האם הוא יכול להראות את הדוחות הכספיים ולהצביע על הסעיפים המוטעים והשיב בשלילה (עמוד 15 לפרוטוקול). הוא הצהיר על חשבוניות שחזרו אחרי רכישת המפעל אולם כאשר התבקש להציג את החשבוניות השיב: "אני מתאר לעצמי שאפשר להציג, אין לי את זה עליי" (עמוד 15 לפרוטוקול). כאשר נשאל מדוע לא צורפו החשבוניות לתצהיר השיב כי צורף מה שעורך הדין ביקש (שם).

כאשר נשאל רבינוביץ האם עדותו בנוגע להפסדים של העסק ולהטעיות מסתמכת על מה שאמר ד"ר גדליה השיב: "חלקית" (עמוד 15 לפרוטוקול). כאשר נשאל איך הוא יודע שהעסק של המוכרים היה בהפסד השיב: "ראיתי שכל חודש צריך להזרים כסף, עבדנו בדיוק אותו דבר וכל חודש צריך להזרים כסף. בהתחלה חשבנו אולי זה האשראי ואז ראינו שזה לא זה, וזה אומר שמשהו יסודי מופרך..." (עמוד 15 לפרוטוקול).

רבינוביץ הצהיר על מכתבים שהגיעו בנוגע לחובות מהתקופה שקדמה למכירה אולם כאשר התבקש לתת פרטים השיב: "אני לא יודע, לא הייתי מעורב. זה משובים שקיבלתי כל הזמן" (עמוד 15 לפרוטוקול).

גם לגבי הלקוחות שעזבו או לא היו מעולם לא ידע רבינוביץ לתת פרטים וענה כי: "טכנית אפשר להציג את זה, הוציאו את זה מהמחשב והמוקדנית שאחראית על הרשימה שעברה על השמות אמרה שחלק גדול מהרשימה לא רלוונטי בכלל" (עמוד 16 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט האם הוא עבר עם המוקדנית על הרשימה השיב רבינוביץ כי הוא שמע את הדברים מהמנהל במקום (עמוד 16 לפרוטוקול).

לפי עדותו של רבינוביץ, עד לפני שנה המנכ"ל היה דניאל כהן (עמוד 8 לפרוטוקול). דניאל כהן, אשר בוודאי יכול היה לתרום מידע בנוגע להפעלת המפעל, לא הוזמן לתת עדות. עדותו של הולצמן חסרה גם בנושא זה. לשאלה מדוע הולצמן לא הופיע לעדות השיב רבינוביץ שהוא לא יודע. הולצמן כבר שנתיים לא פעיל ואין לו קשר למקום. אם היו מבקשים, היה מגיע (עמוד 10 לפרוטוקול).

חוות הדעת של ד"ר גדליה מבוססת על כך שלמרות שהמפעל הופעל באותם תנאים במשך שנה נגרמו הפסדים, ומכאן הוא הסיק שהיו הוצאות שלא דווחו ועלויות גבוהות מאלה שדווחו (עמוד 30 לפרוטוקול). אלא שמהחקירה הנגדית של ד"ר גדליה עלה שלא ניתן לבסס ממצאים על מבחן זה.

לשאלה האם למוכרים היו הוצאות יעוץ השיב ד"ר גדליה בתחילה בחיוב. לאחר מכן השיב כי הוא לא יודע (עמוד 30 לפרוטוקול). לקונים היו הוצאות בסך של כ- 120,000 ₪ לשנה עבור יעוץ (עמוד 30 לפרוטוקול).

לפי עדותו של ד"ר גדליה, לקונים היו הוצאות פרסום בסכום העולה על 100,000 ₪ לשנה. לשאלה האם גם למוכרים היו הוצאות פרסום בסכום זה השיב ד"ר גדליה שהוא לא זוכר, אבל נראה שלא – שכן לא ציין הוצאה זו בחוות דעתו (עמוד 31 לפרוטוקול).

עוד עלה מעדותו של ד"ר גדליה כי לקונים היו הוצאות מימון גבוהות שלא היו למוכרים (עמוד 32 לפרוטוקול). בשנת 2012 עמדו הוצאות המימון על סך 218,000 ₪ ובשנת 2011 עמדו על סך 111,000 ₪ (שם).

ד"ר גדליה אף הסכים כי לאחר שהמפעל נרכש החלו בעיות עם העובדים אשר דרשו העלאות בשכר (עמוד 32 לפרוטוקול). ד"ר גדליה לא ידע לכמת את הנזק שגרמו העובדים, אך הסכים כי נגרם נזק (שם).

ד"ר גדליה הניח שהמוכרים קנו את חומר הגלם במחיר יקר מהקונים, אלם בחקירה הנגדית התברר כי הנחה זו, לפחות במה שנוגע למחיר הכוסמין, לא נכונה (עמוד 35 לפרוטוקול).

הקונים העסיקו מנכ"ל שקיבל משכורת (יהושע רבינוביץ, עמוד 17 לפרוטוקול).

לשאלה מתי הם הבינו שהם הוטעו השיב רבינוביץ שהוא לא יכול להצביע על תאריך. לפי עדותו: "ניסינו כל הזמן לעשות עוד שדרוגים וראינו שזה לא עוזר, עד שהבנו שהטעות מיסודה" (עמוד 15 לפרוטוקול).

הפיצויים הנדרשים

לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת הקונים, המבוססת על חוות הדעת של ד"ר גדליה, לפיה לא היה מקום לשלם עבור מוניטין לעסק, והשווי האמיתי של הציוד במצב כזה הוא 1 מיליון ₪.

אני דוחה גם את הטענה לפיה הקונים זכאים לפיצוי בגובה ההפרש שבין שווי המפעל כעסק חי לבין שווי המכונות במצבן דאז.

לאור המסקנות שאליהן הגעתי, אין גם מקום לפסוק לקונים פיצוי בגין אובדן הרווחים שנגרם להם, שכן לא הוכח כי ההפסדים נגרמו כתוצאה מהמצגים של הקונים.

פיצויים מוסכמים

כסעד נוסף דורשים התובעים את הפיצויים המוסכמים על פי ההסכמים.

לטענתם, הם זכאים לפיצוי המוסכם שנקבע בגין כל הפרה בנפרד. עוד לטענתם, הם זכאים לפיצוי המוסכם בנוסף לפיצויים בגין הנזקים שהוכיחו.

על פי סעיף 11 לזיכרון הדברים שנחתם ביום 8.3.11:

"בהפרת זכרון דברים זה יחוייב הצד המפר בפיצוי הצד שכנגד בכל הוצאות שכר הטרחה, בתוספת פיצוי בגובה 5% מהסכום הנקוב בסעיף 1 לזכרון דברים זה."

הסכום הנקוב בסעיף 1 לזיכרון הדברים הוא 4,500,000 ₪ (כולל מע"מ) אשר על הקונים לשלם תמורת המפעל.

לטענת הקונים, בזיכרון הדברים צוין כי המפר יחויב ב"הוצאות שכר הטרחה", אך הכוונה היא לפיצוי על הנזק שנגרם ממעשה ההפרה בתוספת פיצוי מוסכם.

ב"כ הקונים ער להוראת סעיף 15(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 לפיה "הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 או לגרוע מכל תרופה אחרת בשל הפרת החוזה", ממנה עולה כי לא ניתן לתבוע פיצוי מוסכם לצד פיצוי בגין נזק מוכח, אולם טוען כי הוראה זו אינה קוגנטית והקונים רשאים להתנות עליה, כפי שעשו בסעיף 11 לזיכרון הדברים.

עוד לטענת הקונים, כל עוד מדובר בהפרות עצמאיות, העומדות כל אחת בפני עצמה, ניתן לתבוע פיצוי מוסכם בגין כל הפרה. טענה זו מבססים הקונים על סעיפים 1(ב) ו- 2 לחוק החוזים (תרופות). סעיף 2 לחוק הקובע כי "הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה." וסעיף 1(ב) לחוק הקובע כי "כל מקום שמדובר בחוק זה בהפרת-חוזה - גם הפרת חיוב מחיוביו במשמע".

הקונים דורשים פיצוי מוסכם בגין הפרת החוזה בכל הנוגע לרישיונות. לטענתם אילו ידעו כי למפעל אין רישיונות וכי עד היום לא יהיו בידיהם רישיונות, לא היו מתקשרים בעסקה ובוודאי שלא היו משלמים עבורו את המחיר שנקבע.

לטענת המוכרים, צריכה להיות הלימה בין הנזק בפועל שלא הוכח לבין סכום הפיצוי המוסכם. לטענתם, השבתת המכונה למספר ימים או הצורך בווילון הפלסטיק בהזזת חדר קירור אינם נזקים משמעותיים ועלותם לא מצדיקה פיצוי של 225,000 ₪.

עוד לטענת המוכרים, אי אפשר לתבוע פיצוי מוסכם ופיצוי על נזק בפועל במצטבר והפרשנות של סעיף 11 לפי שיטת הקונים שגויה. גם הטענה כי יש לפסוק פיצוי מוסכם בגין כל הפרה איננה נכונה. בהקשר זה מפנה ב"כ המוכרים לפסק הדין שניתן בע"א 1156/10 האס נ' חברת הבונים בקרית משה בע"מ (18.11.2012), וטוען כי מפסק הדין עולה כי לא ניתן לקבל יותר מפיצוי מוסכם אחד.

המוכרים טוענים עוד כי הפרשנות לפיה הוצאות שכר הטרחה כוונתם נזקים בפועל שמצטברים היא פרשנות לא נכונה. לטענתם הוצאות שכ"ט עורך דין יכולות להיות בעריכת ההסכם או בגין הצורך לתבוע בגין עריכת ההסכם אבל אי אפשר לתבוע בגין אלה נזקים בפועל.

אני דוחה את טענת הקונים לפיה הם זכאים לתבוע במצטבר הן פיצוי בגין נזק מוכח והן פיצוי מוסכם בגין אותן הפרות.

שאלת האפשרות להתנות על דיני התרופות ככלל איננה פשוטה, ונראה כי הגישה השלטת בעניין זה הינה כי ככלל ישנה אפשרות להתנות על דיני התרופות אולם בכפוף לסייגים שונים (לדיון מפורט בעניין זה ראו גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 101-90 (2009)). עם זאת, הכלל השולל כפל תרופה נחשב לכלל קוגנטי שלא ניתן להתנות עליו. כך, כותבים המלומדים שלו ואדר כי "הדעת נותנת שעקרונות צירוף התרופות... הינם כופים. אין בכוחם של צדדים לחוזה לקבוע כי במקרה של הפרה יהיה הנפגע זכאי לתרופות סותרות, וקביעה כזו תהא חסרת תוקף משפטי. בדומה, ספק רב בעינינו אם יכולים הצדדים להסכים על צירוף תרופות שיהיה בו משום כפל תרופה" (שם, עמוד 99; ראו גם יהודה אדר ומשה גלברד "השבה, פיצויים, צירוף תרופות וחופש חוזים", משפטים מ 827, 864-863 (2011); ת"א (מחוזי ת"א) 9555-08-12 חנסב נ' י.ד. לוי אלברט (2000) חברה לבנין (1997) בע"מ (10.5.2015)).

דין טענת הקונים להידחות מטעם נוסף והוא שאין לקבל את הפרשנות שהם מבקשים ליתן לסעיף 11 לזיכרון הדברים. בסעיף זה נקבע, כאמור, כי במקרה של הפרת זיכרון הדברים ישלם המפר לנפגע את "הוצאות שכר הטרחה", בתוספת פיצוי מוסכם בגובה 5% מתמורת העסקה הקבועה בזיכרון הדברים. הפרשנות לפיה המונח "הוצאות שכר הטרחה" משמעו כל נזק שייגרם כתוצאה מההפרה איננה עולה מלשון ההסכם. בהתחשב בכך שמדובר בזיכרון דברים שרק בהמשך הוסכם כי ישמש גם כהסכם עצמו, נראה כי כוונת הצדדים הייתה לקבוע מנגנון פיצוי המתייחס למקרה של הפרה שתוביל לביטול העסקה ולאי כריתתו של הסכם, כאשר ב"פיצוי הצד שכנגד בכל הוצאות שכר הטרחה" התכוונו להשבת ההוצאות של הצד הנפגע, לצד פיצוי מוסכם.

שני הצדדים תובעים פיצוי מוסכם על בסיס סעיף 11 לזיכרון הדברים ולכן ניתן לקבוע כי אין ביניהם מחלוקת על כך שלאחר שהוסכם כי זיכרון הדברים ישמש בפועל כהסכם, הזכות לפיצוי מוסכם מוקנית גם במקרה של הפרת ההסכם.

אין לקבל גם את טענת הקונים כי הם זכאים לפיצוי נפרד בגין כל הפרה. ניתן, אומנם, למצוא מקרים בפסיקה בהם נפסק פיצוי מוסכם מצטבר, אך זאת כאשר נכללו בהסכם מספר הוראות נפרדות בדבר פיצוי מוסכם (ע"א 628/87 חורי נ' חברת החשמל, פ"ד מו(1) 115 (1991); ע"א 4630/04 קניונים נכסים ובנין בע"מ נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ (13.12.2006); ראו גם שלו ואדר, בעמוד 523). בענייננו, המקור היחיד לפסיקת פיצוי מוסכם הוא סעיף 11 לזיכרון הדברים, הקובע כי "בהפרת זכרון דברים זה יחוייב הצד המפר בפיצוי...". מדובר בקביעה כללית שאין בה התייחסות למספר ההפרות ולא ניתן להסיק ממנה כוונה לאפשר פיצוי מוגדל הנגזר ממספר ההפרות. בעניין האס הנזכר לעיל, אליו הפנה ב"כ המוכרים, נדחתה טענה לשילוש הפיצוי המוסכם בגין ריבוי הפרות, תוך שנקבע כי "החוזה אינו מקנה זכות לפיצוי מוסכם בגין כל הפרה ונוקט בלשון כללית ("בגין הפרת סעיף תנאי עיקרי ישלם הצד המפר לצד הנפגע פיצוים מוסכמים"); כך גם מורה השכל הישר". דברים אלה יפים גם לענייננו.

לאור התנהלות המוכרים וקביעות בית המשפט בהליך הקודם מהן עולה כי ההסכם הופר על ידי המוכרים, זכאים הקונים לפיצוי המוסכם. הפיצוי המוסכם כולל את המגיע בגין מעשה החבלה ואת המגיע בגין הנזק הלא ממוני. הפיצוי המוסכם הינו בנוסף לפיצוי שנפסק בגין הפרש דמי השכירות.

אשר לטענת המוכרים כי אין הלימה בין הנזק בפועל לבין סכום הפיצוי המוסכם - הדין הוא כי הזכות לפיצוי המוסכם בחוזה איננה קשורה לשאלה האם בפועל נגרם נזק כתוצאה מההפרה ולשיעורו של הנזק שנגרם. סבירות הפיצוי נבחנת לפי הנזק שניתן היה לצפות מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה. התערבות בית המשפט בפיצוי היא מצומצמת ותיעשה רק במקרים חריגים בהם נמצא "שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה" (סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות); וראו ע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' פרידמן, פ"ד מו(5) 257 (1992)). בענייננו, המוכרים לא הצביעו על עילה להתערב בגובה הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם.

התביעה שכנגד

ביום 13.10.14 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בהליך הקודם ובסעיף 92 נקבע כי לקונים הייתה זכות לעכב את תשלום הסך של 600,000 ₪ אולם בשלו התנאים להפסיק את העיכבון.

בפסק הדין שניתן על ידי ערכאת הערעור נקבע כי יש להשאיר סכום של 100,000 ₪ בידיו הנאמנות של רו"ח ירוסלביץ, עד לעריכת התחשבנות סופית בין הצדדים אשר תעשה לאחר שהקונים יתקנו את הטעון תיקון לצורך קבלת האישורים הנדרשים. נקבע כי על הקונים לתקן את הליקויים עד ליום 1.1.16 ולהמציא למוכרים את הקבלות על התיקונים לא יאוחר מיום 15.1.16 לצורך התחשבנות. אם לא יבוצע התיקון, יועבר הסכום של 100,000 ₪ למוכרים.

סכום של 375,000 ₪ היה, אפוא, על הקונים להעביר לידי המוכרים עם מתן פסק הדין על ידי בית משפט השלום. סכום מתוקן בסך 500,000 ₪ היה עליהם להעביר לאחר שניתן פסק הדין בערכאת הערעור (9.9.15). את היתרה בסך 100,000 ₪ היה עליהם להעביר לא יאוחר מיום 15.1.16.

הקונים לא שילמו את הסכום שהיה עליהם לשלם על פי פסק דינו של בית משפט השלום וביום 27.11.14 הוגש פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל (סעיף 149 לתצהיר ינון כהן).

רק ביום 24.2.16, בעקבות החלטת בית המשפט בתיק זה מיום 24.1.16, שילמו הקונים את שכר הטרחה שנפסק נגדם בלשכת ההוצאה לפועל והפקידו את יתרת החוב בקופת בית המשפט.

לטענת המוכרים, מדובר באי תשלום 600,000 ₪ לתקופה ארוכה וזו הפרה חמורה של ההסכם המזכה אותם לקבל את הפיצוי המוסכם בסך 225,000 ₪. עוד לטענתם, ההפרה גרמה להם לנזקים רבים ועוגמת נפש רבה (ינון כהן, סעיף 158 לתצהיר).

הקונים טוענים כי התביעה שכנגד לפיצוי מוסכם מוצתה לאחר שבבית משפט השלום נטען להפרת ההסכם ולפיצוי מוסכם. לטענתם, תקנות 45-44 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מונעות מבעל דין להגיש תביעה לסעד אותו יכול היה לתבוע ולא תבע, קל וחומר כאשר ניתן פסק דין הדוחה את התביעה לפיצוי מוסכם, וערעור שהוגש נדחה גם הוא.

בתשובה לטענה שמדובר באירועים שאירעו לאחר מתן פסק הדין, טוען ב"כ הקונים כי הדרך היחידה לאכוף את החיוב על פי פסק הדין היא לעשות זאת באמצעות ההוצאה לפועל ולזכות בריבית ובהצמדה הגבוהים שמקנה הסעד של אי ביצועו של פסק הדין.

ב"כ הקונים מדגיש כי אין מדובר בטענה תיאורטית וכי בפועל המוכרים הגישו את פסק הדין לביצוע, פתחו תיק הוצאה לפועל, והסכום שמופקד בקופת בית המשפט הוא הסכום המלא שנפסק, כולל שכר טרחת עורך דין בהוצאה לפועל.

עוד לטענת הקונים, כאשר עסקינן בהפרות כל כך קשות, הטענה כי איחור של מספר חודשים בתשלום יכול להוות עילה לפיצוי מוסכם לא יכולה להישמע גם משיקולים של צדק.

לטענת המוכרים, עילת התביעה שלהם לא התגבשה במהלך התביעה הקודמת אלא לאחר שניתן פסק הדין. לקונים אין שום טענת הגנה לגבי התביעה שכנגד וככל שייפסקו פיצויים מוסכמים לקונים יש לפסוק גם לטובת המוכרים.

אני דוחה את הטענה בדבר מעשה בית דין המונע את תביעת הפיצוי המוסכם בהליך שלפניי. טענה זו הייתה רלבנטית לו היה נתבע פיצוי בגין אי העברת התשלום קודם להגשת התביעה או מתן פסקי הדין בהליך הקודם, אולם אין לה מקום בכל הנוגע לאי העברת התשלום לאחר שניתן פסק הדין בערעור, ככל שאי התשלום מהווה הפרה של ההסכם.

לגופו של עניין, ההסכם בין הצדדים לא בוטל אלא נשאר על כנו, ובמסגרתו נותרה על כנה גם חובת הקונים להעביר לידי המוכרים את התמורה החוזית, באופן עליו הורתה ערכאת הערעור בהליך הקודם. כפי שנקבע בפסיקה שהובאה על ידי ב"כ המוכרים, "מחדלו של המפר לקיים את צו האכיפה הוא הפרה נוספת מצדו של החיוב החוזי, שהתרחשה לאחר מתן פסק-הדין, והפרה זו מצמיחה לנפגע עילת תביעה חדשה" (ע"א 1327/01 אפריים נ' אילן, פ"ד נו(6) 775 (2002); ע"א 5323/90 שורקא נ' אצטה, פ"ד מז(2) 857 (1993); ראו גם נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 38-37, ה"ש 5 (1991)).

אף לא מצאתי כי העובדה שהמוכרים נקטו בהליכי הוצאה לפועל למימוש פסק הדין מונעת מהם לתבוע פיצוי בגין הפרת ההסכם. מטרת הליכי ההוצאה לפועל היא אכיפת התשלום, ולצד האכיפה רשאים המוכרים לתבוע פיצוי בגין ההפרה.

אני דוחה גם את טענת הקונים כי על רקע ההפרות שבוצעו על ידי המוכרים אין הצדקה לפסיקת פיצוי בגין איחור של מספר חודשים בתשלום. משניתן פסק הדין בהליך הקודם הותוותה הדרך להמשך קיום ההסכם בין הצדדים ואי תשלום התמורה במועד שנקבע בהליך הקודם מהווה הפרה של ההסכם המזכה את המוכרים בפיצוי המוסכם.

סיכום

על המוכרים לשלם לקונים את הפיצוי המוסכם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.7.11 בניכוי הפיצוי המוסכם (שנפסק לטובתם) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.11.14.

כמו כן ישלמו המוכרים לקונים 67,400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.3.12, בגין אי יידוע הקונים על עליית דמי השכירות הצפויה.

לאור התוצאה שאליה הגעתי, יישא כל צד בהוצאותיו.

הסכום שנפסק יועבר אל הקונים (התובעים) באמצעות בא כוחם מתוך הסכום שהפקידו הקונים בקופת בית המשפט בהתאם להחלטת כב' השופטת תמר בזק-רפפורט מיום 24.1.16.

יתרת הסכום המופקד תועבר למוכרים, באמצעות בא כוחם.

ניתן היום, י"ז אב תשע"ז, 09 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.