טאהא נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ

א.עובדות וטענות הצדדים

1.מדובר בתביעה של מבוטח כנגד חברת הביטוח, שביטחה את רכבו מסוג סיטרואן ג'אמפי, מספר רישוי 7172062 (להלן - "הרכב"), בגין נזק שנגרם, לפי הנטען בתביעה, בתאונה שאירעה ביום 16.10.12 בשעה 19:30 לערך בכפר קאסם (להלן - "התאונה"). בהתאם להודעה שנמסרה לנתבעת וכן לכתב התביעה, התובע נהג ברכבו בכפר קאסם ועקב כך שילדים פרצו לכביש מצד ימין, התובע נאלץ לסטות שמאלה כדי לא לפגוע בילדים ופגע ברכב חונה, מסוג קאיה קרניבל, מספר רישוי 16-116-50, השייך למר עאמר מאג'ד, תושב הכפר שהחנה את הרכב ליד ביתו (להלן: "צד ג'" ו/או "רכב צד ג'" בהתאמה). זה תיאור התאונה.

2.התביעה כוללת שני רכיבים:

א.הרכיב הראשון מתייחס לאירוע הביטוחי דהיינו, לאירוע התאונה. התובע טוען, כי נהג ברכבו בכפר בו הוא מתגורר וילדים שפרצו לכביש מצד ימין, הפתיעו אותו וכדי שלא לפגוע בהם, סטה שמאלה ופגע ברכב חונה וכך נגרם נזק לרכבו ואת הנזק הזה הוא תובע מחברת הביטוח, הנתבעת שביטחה את רכבו.

ב.1.הרכיב השני מתייחס לאירועים שאירעו לאחר התאונה. לטענת התובע, הרכב נמסר למשמורת הנתבעת על פי דרישתה עד אשר תקבע הנתבעת את עמדתה ביחס לחבותה וביחס לשיעור הנזק שנגרם עקב התאונה.

ב.2.אין מחלוקת, כי הסוכן, מר ששון ניסים, הודיע לתובע לאחר בדיקת שמאי, כי הרכב נחשב ל"אובדן להלכה".

ב.3.במהלך חודש פברואר 2013, הוא קיבל מכתב דחייה מהנתבעת. הוא פנה לסוכן וביקש, כי הרכב יוחזר לו כפי שהוא. הסוכן הפנה אותו לחניון שם מצוי הרכב. לטענת התובע , בחניון, נמסר לו, כי הרכב תוקן וכי על מנת לקבלו יהיה עליו לשלם עבור התיקון. הוא לא הסכים לכך וכתוצאה מכך, הוגשה התביעה.

3.התביעה על שני רכיביה, הינה בסכום של 118,000 ₪, שהוא שוויו של הרכב בזמן קרות התאונה, בהתאם למחירון לוי יצחק.

4.א.לגבי הרכיב הראשון, טענה הנתבעת, כי לאחר שהתובע מסר לה הודעה על התאונה ועל נסיבותיה, התעורר אצלה החשד, כי מדובר בתביעת מרמה. היא מינתה חוקר שיחקור את נסיבות התאונה ואכן, החוקר אישש את חשדה. לכן, דחתה את התביעה מהטעם, כי האירוע לא התרחש כלל ו/או לא התרחש כפי שתואר על ידי התובע וכי מדובר בהודעה כוזבת שנועדה לקבל תגמולי ביטוח במרמה.

ב.1לגבי הרכיב השני, טענה הנתבעת בכתב הגנתה, כי רכב התובע הועבר למוסך מוסדר לאחר קרות התאונה והרכב תוקן. לאחר מכן, אישרה לתובע לקחת חזרה את רכבו המתוקן ללא כל עלות (סעיף 10 לכתב ההגנה המתוקן).

ב.2בסיכומיה, זנחה הנתבעת טענה זו וזאת לאור תצהיר תשובות לשאלון של גב' לילך פדידא, ראש צוות שיבוב אצל הנתבעת, שבו הצהירה, כי לא יידעו את התובע על הכוונה לתקן את הרכב ולא קיבלו את הסכמתו לתיקון. כן אישרה גב' פדידא שהנתבעת דחתה את פניותיו של התובע לקבל את רכבו חזרה ולחילופין, לקבל תגמולים עבור שווי הרכב. בסיכומיה, טענה הנתבעת, כי התובע לא העלה בפניה או בפני הסוכן בזמן אמת, כי הוא נדרש לשלם את עלות התיקון. בנוסף, טענה כי התובע לא חקר בעניין זה את נציגת הנתבעת או את הסוכן ולכן, אין לתת אמון לגרסתו. לסיכום, טענה הנתבעת, שאין לתובע להלין אלא על עצמו לגבי אי קבלת הרכב חזרה.

5.לכן, סבורה הנתבעת, כי דין התביעה על שני רכיביה להידחות.

6.אירוע התאונה הנטען

התובע טוען, כי ביום 16.10.12 בשעה 19:30 לערך, הוא נהג את רכבו בכביש דו סטרי בכפר מגוריו, בסמוך לבית ספר. ילדים אשר רצו לכביש מצד ימין הפתיעו אותו ועל מנת שלא לפגוע בהם, הוא סטה שמאלה ופגע ברכב צד ג' שחנה בצד שמאל.

7.התובע נותן תיאור לפיו, לאחר התאונה הוא נשכב על האספלט והמון אנשים, שכנים שכנראה שמעו את הרעש, התאספו סביבו. הם עזרו לו ונתנו לו מים והתקשרו לבעל הרכב/צד ג'. צד ג' הציע, כי יגררו את הרכב ל"מוסך 121" אשר בבעלותו ונמצא בכפר. הרכב נגרר למוסך 121 ובשעה 22:00, ילדיו לקחו אותו למיון. בהתאם לתעודה הרפואית שהוגשה על ידי הנתבעת, הוא הגיע למיון ביום 16.10.12 שעה 22:51 ושוחרר כעבור כ-3 שעות (בתאריך 17.10.12 בשעה 02:30), עם אבחנה לחבלה בכף ידו הימנית והמלצה למנוחה בבית של 3 ימים.

8.כאן המקום לציין, כי למרות שהתאונה אירעה בתוך כפר קאסם, בשעה 19:30, שהינה שעה מוקדמת יחסית, שבה רוב האנשים ערים ולמרות שלפי עדותו של התובע מיד לאחר התאונה, התאספו סביבו הרבה שכנים ועזרו לו ואף הזמינו עבורו גרר ולמרות שבתאונה היה מעורב רכב נוסף של תושב המקום, כל התביעה התבססה אך ורק על עדותו של התובע, שהוא גם בעל אינטרס מובהק בתביעה. לא זומן לעדות אף אחד מהשכנים שנכח במקום, לא הוזמן צד ג', לא הוזמן הגרריסט ואף לא הוגשה חשבונית של הגרר ולא הומצא כל צילום מזמן אמת שבו נראה רכבו של התובע, כאשר הוא נמצא "דבוק" לרכבו של צד ג'.

9. מובן, שלמחדל ראייתי זה תהיה חשיבות רבה בתוצאה הסופית של פסק הדין והכל כמובן תלוי גם בשאלה, על מי מוטל נטל השכנוע בשאלת המחלוקת.

10.א.הנתבעת מבססת את טענתה, כי מדובר בתביעת מרמה על ממצאי החוקר ישראל שריקר שנשכר על ידה לחקור את נסיבות התאונה לאחר שהתעורר אצלה חשד, כי מדובר בתביעה כוזבת. החוקר גבה מהתובע ביום 17.1.13 הודעה על נסיבות אירוע התאונה. בהודעה שנרשמה והתובע חתם עליה, המתפרשת על פני עמוד וחצי נאמר, כי סיבת הסטייה וההתנגשות ברכב צד ג' הייתה חוסר תשומת לב מצדו, עקב שיחה בטלפון הנייד. וכך מתועדים הדברים שנאמרו מפי התובע: "תוך כדי שיחה בטלפון לא שמתי לב הרכב שלי סטה שמאלה ופגעתי עם חזית ברכב חונה שעמד בצד שמאל עם החזית אלי...".

ב.בהתאם לדו"ח החקירה, רק בסוף החקירה ביקש התובע/הנחקר להוסיף, כי סטה שמאלה מכיוון שילדים קפצו לכביש, כאשר יצאו מבית ספר סמוך.

ג.לגבי עובדה זו הייתה מחלוקת והתובע הכחיש, כי שוחח בטלפון וכי אמר לחוקר, כי שוחח בטלפון. התובע טען, כי סיבת הסטיה והתאונה הייתה הילדים שקפצו לכביש ובחירתו לפגוע ברכב שלו ולא לפגוע בילדים שרצו לפני רכבו.

ד.ממצאים נוספים שעלו מהחקירה ועליהם מבססת הנתבעת את טענת המרמה הם:

1.צד ג' סירב לשתף פעולה עם החוקר וסירב להיפגש עימו.

2.החוקר ביקש מהתובע להמציא פלט שיחות טלפון ליום האירוע וכן נכון למועד בצוע החקירה בתאריך 17.1.13, לשם שלילת קשר ותיאום בינו לבין צד ג', אך פלט כזה לא נמסר לו (פלט כזה לא הומצא גם בהמשך המשפט).

3.לגבי דרישה נוספת של החוקר, פרטי הגרר, נטען על ידי התובע, כי חודש לאחר החקירה פנה טלפונית לחוקר ומסר לו בהודעת מסרון את הטלפון של הגרר. לנתון זה אדרש בהמשך. הממצאים, כי צד ג' לא שיתף פעולה וכן, כי התובע לא המציא את פלט השיחות למועדים הרלבנטיים, כדי לשלול תיאום גרסאות, לא נסתרו על ידי התובע.

4.הילדים בהתאם לעדות התובע פרצו מצד ימין ולכן, הוא סטה שמאלה. בהודעה למשטרה מסר התובע כי: "הבחנתי שילדים יוצאים מעל הגדר שבאזור הבית ספר בריצה אחד אחרי השני נכנסתי לתוך רכב חונה...". החוקר מציין לגבי נתון זה, כי: "מבחינת זירת האירוע הבחנו כי בית הספר נמצא מאחורי המקום בו אירעה התאונה כך שגרסה זו לא סבירה." לא הייתה מחלוקת כי בית הספר נמצא מצד שמאל כיוון נסיעת התובע והתובע אישר בחקירתו, כי בית הספר נמצא כ-100, 200 מ' לפני מקום התאונה.

ב.דיון

11.א.לפני שאני נכנס לדיון בשאלות המחלוקת, ברצוני להסיר מעל השולחן טענה שהועלתה על ידי ב"כ התובע בסיכומי התשובה לפיה, הנתבעת ביצעה הרחבת חזית אסורה, כאשר התייחסה בסעיף 2 לסיכומיה לראשונה לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח וטענה לראשונה, כי מדובר בתביעת מרמה.

ב.אני דוחה טענה זו על הסף מהנימוקים הבאים:

1.טענת ההגנה, כי מדובר בתביעת מרמה מופיעה כחוט השני לאורך כל כתב ההגנה בווריאציות שונות. כך בסעיף 5 נאמר כי: "יש לדחות את התביעה... חשד להונאת ביטוח ואירוע מבוים אשר נועד להוציא כספים במרמה מאת הנתבעת...". כך בסעיף 8: "...מדובר באירוע מבוים, אשר נועד להוציא כספים במרמה מאת הנתבעת." כך בסעיף 18: "...הנזקים נגרמו במכוון על ידי התובע...". כך בסעיף 21: "הנזקים הנטענים נגרמו במכוון על ידי התובע... מדובר בניסיון סרק וכוזב...".

2.במכתב הדחייה צוין אמנם סעיף 24 לחוק, אך גם שם צוין, כי "מדובר בתביעה בלתי כשרה שתכליתה קבלת כספים שלא כדין."

3.אמנם, במכתב הדחייה הסעיפים שמאוזכרים הם 22, 23 ו-24 ובכתב ההגנה סעיף 26 ואילו סעיף 25 נזכר לראשונה רק בסיכומים, אך המלל בכתב ההגנה כפי שהראיתי לעיל, מדבר על מרמה וכל המשפט נסב סביב מרמה. אכן, ב"כ התובע התייחס בסיכומיו רק לסעיפים 22, 23, 24 ו-26, אך אין לומר שהוא היה אמור להיות מופתע מהכנסת סעיף 25 לסיכומי הנתבעת. למעלה מכך, ב"כ התובע מציין בסיכומיו, אמנם תחת הכותרת "דחייה בהתאם לסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח", כי: "הנתבעת... טענה בכתב הגנתה כי התובע פעל במרמה וזאת כדי להוציא ממנה כספים שלא כדין. ההלכה הפסוקה היא כי כאשר נטענת טענת מרמה על ידי צד מוטל על הצד הטוען את טענת המרמה הנטל להוכיח את הטענה ברמה של וודאות קרובה...". ובסעיף 53 לסיכומיו: "הנתבעת... לא הרימה את נטל ההוכחה לטענתה, כי התובע פעל מתוך כוונת מרמה בניסיון להונות את הנתבעת...". עיננו הרואות, ב"כ התובע לא הופתע כלל מהטענה.

4.אין כל חובה לציין בכתב ההגנה סעיפי חיקוק, למעט בטענה על הפרת חובה חקוקה.

5.לאור האמור, הטענה נדחית.

שאלות המחלוקת

12.א.לגבי הרכיב הראשון – האירוע הביטוחי – אירוע התאונה, שאלת המחלוקת היא – האם התאונה התרחשה כפי שהתובע תיאר בהודעתו לנתבעת - דהיינו, שבגלל ילדים שקפצו לכביש, הוא סטה ופגע ברכב צד ג' שחנה מצד שמאל – או שמדובר בתיאור כוזב, שנמסר על ידי התובע ביודעין, במטרה לקבל תגמולי ביטוח במרמה מהנתבעת.

ב.לגבי הרכיב השני – שאלת הפיצוי – היא תלויה כמובן בתשובה לשאלה הראשונה. אם תתקבל גרסת התובע לגבי האירוע הביטוחי, על הנתבעת לפצות את התובע במלוא שווי הרכב ביום התאונה. במידה והתביעה תידחה, בין אם בגלל שהתובע לא הצליח להוכיח את אירוע התאונה או שהנתבעת הוכיחה, כי מדובר במרמה – עדיין נותרת המחלוקת, האם זכאי התובע לפיצוי עבור שווי הרכב כפי שהוא נמסר לאחר התאונה הנטענת למשמורת הנתבעת. דהיינו, שוויו של הרכב לפני התיקון.

האם התאונה התרחשה בהתאם להודעה – תאונה עצמית עם רכב חונה בגלל ילדים שקפצו לכביש – או שמדובר בתיאור כוזב שנמסר במטרה לקבל תגמולי ביטוח במרמה

13.א.בהתאם לפסיקה, על התובע/המבוטח הנטל להוכיח, כי מקרה הביטוח, דהיינו, התאונה קרתה בהתאם להודעה. הנטל המוטל עליו הינו הנטל הרגיל במשפט אזרחי של מאזן ההסתברות. עליו להוכיח במידה העולה על 50%, כי התאונה התרחשה כפי שמסר בהודעתו לנתבעת/המבטחת.

ב.לעומת זאת, הנטל להוכיח את היסוד השלילי, דהיינו, כי המקרה הנדון נופל בגדר סייג הפוטר את הנתבעת/המבטחת מחבות, מוטל על הנתבעת. במקרה של סייג רגיל, נטל השכנוע המוטל על המבטחת הינו במאזן ההסתברות. כאשר טענת הנתבעת מבוססת על מרמה, נדרשת הנתבעת לראיות כבדות משקל, מאחר שמדובר בהטלת "סטיגמה" של בצוע עבירה פלילית.

האם הצליח התובע להוכיח במאזן ההסתברות כי התאונה אכן התרחשה כפי שמסר בהודעתו ובכתב התביעה?

14.התובע לא הביא אף עד שיתמוך ויחזק את גרסתו וזאת, למרות שהיו לו עדים פוטנציאליים רבים. התאונה התרחשה בכפר מגוריו, הוא העיד כי שכנים רבים התאספו לאחר התאונה ועזרו לו. הוא מכיר בפנים את כולם והיו שם עשרה בתים. ברור, שצד ג' הינו חף מכל אשמה בגין תאונה זו ולכן, מצד אחד, לא היה לו כל חשש לבוא ולהעיד ומצד שני, ברור שיש לו אינטרס מובהק שתביעתו של התובע תתקבל, כי אז הדבר יכול לעזור גם לו, להיפרע מהנתבעת על נזקיו בתאונה. מסיכומי התשובה של ב"כ התובע עלה, כי אכן תביעה כזו הוגשה על ידו. לאחר התאונה, רכבו של התובע נגרר למוסך של צד ג' והתובע פגש אותו שם וברור, שהוא יכול היה בקלות רבה לזמנו. באופן מפתיע ובלתי סביר בעליל, התובע לא הזמין את צד ג' לעדות, לא הזמין אף אחד משכניו, לא הזמין את הגרריסט שגרר את רכבו וכן, לא המציא לחוקר פלט שיחות שיכול להפריך טענה של תיאום גרסאות עם צד ג'.

15.ב"כ הנתבעת ניצלה היטב את הנשק היחיד הנמצא ברשות עורך הדין והוא נשק החקירה הנגדית. לאחר שבחנתי את הראיות, הטענות וסיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה, כי ב"כ הנתבעת הצליחה לקעקע את אמינות גרסתו של התובע פעם אחר פעם, כך שעדותו הותירה סימני שאלה רבים כדלקמן:

סימן שאלה ראשון

א.למה התובע לא הביא לעדות את צד ג', בעל הרכב החונה שהוא צד חף מכל אשמה בתאונה, להעיד לטובתו? הרי אין מחלוקת, שעל פניו אין לצד ג' כל מעורבות בתאונה ויש לו מצד שני אינטרס מובהק לעזור לתובע להצליח בתביעתו, כיוון שגם הוא יהנה מפירות הצלחה זו. החוקר העיד, כי צד ג' סירב להיפגש איתו וסירב לשתף עימו פעולה. עובדה זו מצד אחד מעוררת סימן שאלה, אך מצד שני, ניתן להבין כי לא כל אדם רוצה להיחקר על ידי חוקר חברת ביטוח, גם אם הוא חף מכל אשמה. אולם, שונה הדבר ממתן תצהיר לב"כ התובע והגעה לעדות לבית משפט. הרי מובן לצד ג', כי אם תביעתו של התובע תידחה, הוא לא יוכל לקבל פיצוי מהנתבעת עבור הנזקים שנגרמו לו בתאונה.

סימן שאלה שני

ב.1.למה כאשר התובע לאחר התאונה, שוכב בהתאם לעדותו על האספלט והשכנים נאספים למקום ונותנים לו עזרה ומים – הדבר הראשון שדאגו לו זה להזמין גרר שיגרור את הרכב מהמקום? ולאן? למוסך שבבעלות צד ג'.

2.התאונה הייתה בשעה 19:30 והתובע מתאר כך את מצב הדברים לאחריה: "אחרי שפגעתי ונפגעתי ירדתי מהרכב שלי, שכבתי על הרצפה, אחרי מספר דקות אנשים כנראה שמעו את הרעש של מה שקרה והם יצאו ונתנו לי עזרה של מים. אחרי זה התקשרו לבעל הרכב ומישהו גרר את הרכב שלי למוסך ואני זוכר שב-22:00 פלוס מינוס נסעתי לבית חולים. אנשים שהגיעו למקום ומישהו התקשר וגררו את הרכב".

3.הייתי מצפה שקודם ידאגו לקחת את התובע למיון או שיוזמן אמבולנס. מדוע הדבר הכי דחוף היה לגרור את הרכב של התובע מהמקום? ועוד למוסך של צד ג'?

4.סביב הגרירה התעוררו סימני שאלה נוספים:

א.התובע נשאל: "למה אם מגיע לך גרר מחברת הביטוח למה לא התקשרת לגרר של חברת הביטוח?" והשיב: "אדם אחרי תאונה נשכבתי על האספלט על הרצפה ומדברים איתי... עכשיו אני יודע שיש לי גרר מחברת ביטוח...".

ב.הגרריסט למרות שהוא עד מהותי לא הובא על ידי התובע לעדות.

ג.התובע למרות שהעיד, כי שילם לגרריסט "אולי 10 ימים אחרי זה, אולי שבועיים משהו כמו 400 ₪", לא הביא קבלה על כך. התובע העיד, כי: "החשבונית של הגרר לא לקחתי ממנו עד היום."

ד.התובע לא המציא לחוקר את פרטי הגרריסט. חקירתו הייתה ביום 17.1.13 ובזמן הדיון טען, כי שלח לחוקר מסרון עם מספר הטלפון הנייד של הגרריסט ביום 17.2.13 (אחרי שדו"ח החקירה כבר הופק, הדו"ח נושא תאריך 6.2.13). החוקר השיב, כי: "יכול להיות אם הייתי רואה הייתי מאשר ומעדכן". הייתי מצפה כי התובע יתאמץ קצת יותר להמציא פרטי הגרריסט וימציא את הראייה לסוכנות הביטוח במסירה אישית ולא יסתפק במסירת מסרון חודש לאחר חקירתו.

ה.בכל מקרה, התובע יכול היה לרפא את הפגמים במשפט עצמו ולהביא את הגרריסט להעיד, אך הוא לא עשה כן.

סימן שאלה שלישי

ג.1.למה התובע לא הזמין אף אחד מהשכנים שהתאספו לאחר התאונה במקום, לתת עדות ולמה לא הזמין את זה שהזמין את הגרר לעדות?

ג.2.התובע השיב בצורה פתלתלה בעניין זה. כאשר נשאל: "למה שיצא בן אדם שאתה לא מכיר אותו בכלל ושיזמין בעבורך גרר?" השיב: "אצלנו במגזר הערבי זה כולנו נכון שזה כפר קאסם ואני גר בשכונה אחרת, אבל כולנו מכירים אחד את השני וזה לא כמו שבתל אביב שהשכן לא מכיר את השכן. כשהם יצאו הם מכירים אחד את השני אז ביקשו ממני מה לעשות, אז אמרתי תזמינו גרר בבקשה ותגררו את הרכב וככה הם עשו." ואז הוא נשאל: "זה צרוף מקרים שהוא בדיוק לקח את זה למוסך של צד ג'?" והשיב: "אצלנו, זה עממי, אנחנו בני מיעוטים אנחנו עממיים והוא כנראה לקח לשם, זה לא סוף העולם."

לעומת זאת, לגבי הבאת עדים שיתמכו בגרסתו במשפט, נעלמה כל העממיות ונעלם כל ההבדל במנטליות בין הזרות של העיר הגדולה למנטליות החמה של הכפר שבו כולם מכירים את כולם. התובע לא ידע למסור שמות של עדים שהיו במקום, לא ידע למסור את שמו של האדם שהזמין את הגרר. לא הזמין את אותו אדם לבוא למסור עדות ולא הזמין אף אחד מהעדים שהיו שם וזאת, למרות שהתובע מסר שהיו במקום 10 בתים והוא מכיר בפנים את כולם. דבר זה מאוד תמוה. אני מבין שכנים שלא רצו לשתף פעולה עם החוקר. אינני מבין מדוע התובע לא טרח ללכת בית אחר בית ולברר מי בדיוק ראה את התאונה ולהזמין אותו לבא כוחו כדי שיתן תצהיר לגבי מה שראו עיניו. הרי לא נדרש מהעדים למסור גרסה מפלילה כנגד שכן אחר. מה שהיה צריך להעיד כל עד, זה בדיוק מה שקלט בחושיו. נשמע רעש העד יצא וראה את רכבו של התובע "דבוק" ברכבו של צד ג' (את התאונה עצמה השכנים לא ראו בהתאם לעדות התובע). התובע נשאל: "למה לא הבאת שום עד, אמרת לבית משפט שבכפר עצמו כולם מכירים את כולם, למה כשהכנת את התביעה התקשרת לאיזה עד שיתמוך בך לעניין התאונה, הרי אתה יודע שאנחנו טוענים שלא הייתה בכלל תאונה?" התובע השיב: "אני חושב שאין צורך בזה."

סימן שאלה רביעי

ד.סימן שאלה בולט עולה מחקירתו הנגדית של התובע לגבי קרות התאונה עצמה וכך משתקף הדבר בפרוטוקול:

"ש. באיזה מהירות אתה נוסע?

ת. אני לא זוכר.

ש. באיזה שלב אתה מבחין שהילדים יורדים לכביש?

ת. אני בכלל לפני שהגעתי אליהם ראיתי אותם רצו לכביש ואני פחדתי מהם.

ש. באיזה מרחק אתה מבחין שהם קופצים לכביש?

ת. הייתי מינוס פלוס 200 מ'.

ש. למה אתה צריך לסטות, 200 מ' כשאתה בכביש בתוך הכפר?

ת. העדפתי לעשות נזק לעצמי ולא לילדים.

ש. אתה מבחין בילדים קופצים לכביש איך לא ראית אותם לפני כן עומדים על המדרכה בצד ימין, היית עסוק בשיחת טלפון?

ת. לא נכון.

ש. איך אתה לא מבחין אם יש מקבץ של ילדים שעומדים על המדרכה לפני שהם יורדים לכביש?

ת. הבחנתי בהם ובגלל זה הם הפתיעו אותי.

ש. אם אתה 200 מ' מהילדים האלה קופצים לכביש למה אתה לא בולם?

ת. יכול להיות 200 מ' יכול להיות 100 מ'. אני לא יודע, אין לי ראייה למדוד. אני לא מתמצא במדידות.

ש. לפני ששאלתי אותך את השאלה למה לא בלמת, התשובה הייתה 200 מ'?

ת. אני לא מתמצא.

ש. אני אומרת לך שאם נלך לשיטתך וגם אם 100 מ' ראית אותם לפני כן היית יכול לבלום ולא לסטות שמאלה ולפגוע ברכב?

ת. בעת שאתה נוסע זה שונה מאדם שעכשיו מדברים תיאוריה. אבל זה קרה ואני העדפתי לעשות נזק לעצמי ולא לפגוע בילדים."

סימן שאלה חמישי

ה.מאוד תמוה שהתובע השיב לחוקר, כי הסיבה לסטייה הייתה חוסר תשומת לב מצדו בגלל שיחה בטלפון נייד ולא התפרצות הילדים לכביש. יחד עם זאת - לאור העובדה, שבסוף החקירה הוא הוסיף את עניין הילדים והחקירה עצמה לא הוקלטה, כך שלא ברור בדיוק מתי הוספו הילדים ומה היה ההסבר שקדם לכך - אינני יכול לקבוע, כי מדובר בסתירה מהותית בגרסתו המעידה על אמירת שקר.

סימן שאלה שישי

ו.התאונה הייתה בתאריך 16.10.12. התובע לא ידע לענות אם הגיש תביעה לנזקי גוף בגין התאונה הנדונה. הוא השיב: "לא זוכר. לא הגשתי תביעה. אולי הגשתי ואני לא זוכר." במשפט הוברר, כי התובע הגיש בעבר 2 תביעות בגין נזק גוף בתאונת דרכים וכי הוא משמש לעיתים כנהג אמבולנס. את התלונה למשטרה לגבי התאונה הנדונה הגיש רק ביום 20.11.12, למעלה מחודש לאחר התאונה. התובע נשאל לפשר השיהוי והשיב: "אני לא מתמצא בזה, בין היתר ביקשו ממני טופס משטרה אז הלכתי למשטרה. עובדה שבמשטרה תאריך האירוע ביום 16.10.12." הוא נשאל: "למה אתה אומר אני לא מתמצא בפרטים של המשטרה וכאלה?" והשיב: "כי לא ידעתי שצריך ללכת למשטרה. אני חושב בטפסים האלה הם כנראה מגישים בקשה ומוציאים אחרי כן." אינני נותן אמון לתשובותיו אלה. ברור לי שהתובע ידע היטב שתלונה למשטרה תחזק את עמדתו בתביעת הגוף והעובדה שהיו לו 2 תביעות קודמות והוא משמש כנהג אמבולנס, רק מחזקות את מסקנתי זו. ברור לי, כי התובע ידע היטב שלצורך הגשת תביעה, הוא צריך גם להביא אישור, כי הגיש על התאונה תלונה במשטרה. נוסף לכך, התובע נשאל לגבי השיהוי בהגשת התלונה למשטרה והשיב: "עובדה שבמשטרה תאריך האירוע 16.10.12." דהיינו התובע נשאל לגבי שיהוי בהגשת תלונה ונתן תשובה המתאימה לשאלה לגבי תלונה מפוברקת למשטרה על אירוע תאונה שלא אירעה במציאות. דבר זה אומר דרשני.

ז.יש גם תמיהות נוספות: בית הספר נמצא כ-100, 200 מ' לפני אירוע התאונה, הילדים רצו מצד ימין בעוד הבית ספר מצוי בצד שמאל. התובע לא המציא את פלט השיחות ליום התאונה וליום חקירתו, כאשר הוא יודע שהדבר נחוץ כדי לשלול תיאום בינו לבין צד ג'.

16.התובע הוא זה שנושא את הנטל להוכיח את מקרה הביטוח. סקרתי לעיל את כל השאלות והתמיהות העולות מגרסתו. יתכן שכל אחת מתמיהות אלה לא היה בה די, כדי לקעקע את אמינות התביעה. יחד עם זאת, ב"כ הנתבעת הצליחה בחקירתה הנגדית לעורר בחלל האולם את סימני השאלה הרבים ובעניינים מהותיים והצטברות סימני השאלה האלה, מביאים אותי למסקנה, כי גרסת התובע אינה סבירה ומתעורר חשד כבד בדבר מהימנות ואמינות גרסתו של התובע. החשד הכבד שמתעורר הוא, כי התאונה לא אירעה כפי שהתובע מתאר אותה.

17.נוסף לכך, סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 קובע, כי: "פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים;

(1) ...

(2) העדות היא של בעל דין...

(3) העדות היא של אדם המעוניין בתוצאות המשפט...".

במקרה הנדון ולאור סימני השאלה, ברור שאין מקום לסמוך על עדותו היחידה של התובע, שהוא גם בעל דין וגם הצד המעוניין במשפט.

18.בהתאם לפסיקה, צד שלא מביא עד המצוי תחת ידו להעיד לטובתו, יוצר חזקה לפיה, אם היה אותו עד מגיע, הוא היה נותן עדות התומכת דווקא בראיות הצד שכנגד. במקרה הנדון, כפי שסקרתי לעיל, יש רשימה ארוכה של עדים שהתובע יכול היה בקלות להביאם ונמנע מכך. ברור, כי במצב דברים זה, החזקה פועלת לרעתו ונראה בעליל, שהתובע ידע היטב מדוע לא כדאי לו להביא את העדים לעדות.

19.התובע טען, כי נגרם לו נזק ראייתי בכך שהנתבעת לא חשפה בפניו התכתבויות פנימיות שבין סוכן הביטוח לנתבעת ובין המוסך שתיקן את הרכב לנתבעת. נטען גם שהנתבעת השמידה ראיות במזיד. נציגת הנתבעת גב' פדידא וכן הסוכן מר ששון, נתנו הסברים לכך. לא מצאתי לנכון, בנסיבות של תיק זה, להיכנס לעובי הקורה בעניין זה. העובדה הפשוטה היא, שהראיות הטובות ביותר להוכחת גרסת התובע היו תחת ידיו ויותר מכך, בקלות רבה ניתנה לו האפשרות ללקט את אותן ראיות, להזמין את אותם העדים ולהוכיח את תביעתו. הוא לא צריך דווקא מסמך כזה או אחר של התכתבות בין הנתבעת למוסך ובין הסוכן לנתבעת. התרשמתי, כי כל ההתעסקות הרבה במהלך ההליכים המקדמיים "בראיות החסרות", היה ניסיון טקטי של התובע לפזר עשן ולטשטש או לערפל את המצב האמיתי, שבו מי שאינו מביא ראיות זה דווקא התובע עצמו. התובע בכל מהלך ההליכים המקדמיים הארוכים והמתישים, התעסק יותר במה שקרה לאחר התאונה ולא בתאונה עצמה וכנראה שידע בדיוק מדוע.

20.לאור האמור, אינני נותן אמון לגרסת התובע ואני קובע כי, התובע לא הוכיח את אירוע הביטוח – את אירוע התאונה.

האם הנתבעת הצליחה להוכיח כי מדובר בתביעת מרמה?

המצב המשפטי

21.א.סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 הקובע כדלקמן:

"הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המותב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה – פטור המבטח מחבותו." 

ב.בהתאם לפסיקה, הדיבור "בכוונת מרמה" כולל 3 יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; וכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות (ראה רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה (פורסם במאגרים המשפטיים 19.05.1998)).

ג.בפסיקה נקבע כי: "הנטל להוכיח את שלושת יסודותיו של סעיף 25 לרבות כוונת המרמה, מוטל על המבטחת כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית. מאחר שמדובר בהטלת 'סטיגמה של בצוע עבירה פלילית' ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת – של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח – דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה. (ראה ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589 (1986); ירון אליאס דיני ביטוח 556)" (רע"א 9215/10 יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסמה במאגרים המשפטיים 12.04.2011). בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ פ"ד סא (3) 18 (2006), מסבירה כב' השופטת ארבל את הסיבה להטלת נטל ראייתי גבוה יותר על מבטחת, כאשר היא טוענת טענת מרמה כנגד מבוטח כדלקמן: "עסקינן בטענה של חברת הביטוח המאשימה את המבוטח בביצוע עבירה פלילית (קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 חוק העונשין תשל"ז-1977). באשר להוכחת עבירה פלילית בהליך אזרחי, קיימות מדינות שבהן דורשים רף הוכחה גבוה יותר ממאזן ההסתברויות. על אף שגישה זו נדחתה אצלנו, נפסק כי מידת ההוכחה תהיה מוגברת ומושפעת ממהותו של הנושא וממידת החומרה של טענותיו, היינו, כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע תהא גדולה יותר (ראו דעת הרוב בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 606 – 607 (1986); ע"א 678/86 חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ"ג(4) 177, 184 (1989). עניין זה נובע מכך שבקביעה שאדם ביצע פעולות המהוות עבירה פלילית, הגם אם היא נעשית במסגרת הליך אזרחי, יש השלכות החורגות מהמשמעות הכלכלית של ההפסד במשפט – לקביעה כזו עשויה להתלוות סטיגמה, אשר גם אם אינה חמורה כסטיגמה המלווה להרשעה בהליך פלילי, עלולות להיות לה השלכות על מי שהקביעות היו מכוונות כלפיו" (שם).

22.במקרה הנדון, ציינתי, כי המבוטח לא הצליח להוכיח את מקרה הביטוח ולא הצליח להוכיח, כי התאונה אכן אירעה כפי שתיאר. עוד ציינתי, כי מעדותו של התובע, שהייתה עדות של עד יחיד, בעל דין ובעל עניין, מתעורר חשד כבד, כי התובע מסר עובדות בלתי נכונות לגבי נסיבות התאונה ומתעורר חשד כבד, כי התאונה לא אירעה כפי שמסר. השאלה המתעוררת היא, האם הכמות הראייתית שהייתה טובה כדי לדחות את תביעת התובע/המבוטח, הינה מספקת דיה כדי לשמש בסיס ראייתי לקביעה, כי הנתבעת/המבטחת הצליחה להוכיח, כי העובדות שמסר התובע הינן בלתי נכונות ובכך הצליחה להוכיח את היסוד הראשון של סעיף 25.

משמעות הדרישה לראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה

23.במקרה הנדון לא הובאה על ידי הנתבעת כל ראייה פוזיטיבית, קונקרטית, כי העובדות אותן מסר התובע הן שקר. הנתבעת הסתמכה על תמיהות שעולות מחקירתו הנגדית של התובע, אי הבאת עדים נחוצים במידה המעוררת תימהון וחוסר סבירות של הגרסה. כדי לבסס קביעה, כי מדובר במסירת עובדה שהיא שקר, היה על הנתבעת להמציא "נקודת משען". להביא ראייה שתשמש נקודת בוחן שהיא האמת ולכן, כל אמירה שונה, הינה שקר. הנתבעת ניסתה לעשות כך עם ההודעה שנמסרה על ידי התובע לחוקר. באותה הודעה, התובע מוסר כי הסיבה לסטייה הייתה חוסר תשומת לב מצדו עקב שימוש בטלפון סלולרי בזמן הנהיגה. ראייה כזאת הייתה יכולה אמנם לשמש אבן בוחן, אך לא במקרה הנוכחי. ההודעה לא הוקלטה, ההודעה לא כוללת את כל הדו-שיח בין החוקר לתובע. החוקר עצמו מציין, כי בסוף עדותו אמר התובע, כי הסיבה לסטייה הינה ילדים שקפצו. מכאן, שאין כאן סתירה מובהקת. יכול להיות מאוד שגם ילדים קפצו וגם הוא שוחח בטלפון. אין בכך את אותה הסתירה שיכולה להוות תשתית לקביעה של שקר, כאשר הדרישה היא לראייה כבדת משקל.

24.החוקר ציין בדו"ח החקירה, כי: "הנזקים לכלי הרכב לא עולים בקנה אחד." כוונת החוקר הינה, שבחינת הנזקים בשני כלי הרכב אינה מתאימה לאירוע תאונתי, כפי שתואר על ידי התובע. אינני יכול לסמוך על ממצא זה. כדי לבסס ראייה המוכיחה שהנזקים אינם מתאימים לתאונה הנטענת, היה על הנתבעת לשכור שירותיו של מומחה לחקר תאונות והוא יכול היה ביחד עם צילומי הזירה שצילם החוקר (ואשר לא הוגשו), לתת חוות דעת ולהראות, כי תיאור אירוע התאונה של התובע מופרך, כיוון שהנזקים שנגרמו לשני הרכבים אינם מתאימים ואינם תואמים לאירוע שנמסר. בכך הייתה אכן הנתבעת יוצאת ידי חובתה להוכיח את השקר בהודעה.

25.הנתבעת ציינה, כי רכבו של צד ג' זה "רכב שהוא רכב ממאגר רכב משומש לצרכי סחר בלבד, זה לא רכב שנמצא מתחת לבית ואמור להיות חונה, זה רכב שצריך להיות בתוך מגרש." יתכן מאוד, כי אכן הדברים נכונים ועובדה כזאת יכלה כמובן לתמוך בגרסה של ביום תאונה, אך בשביל להוכיח עובדה זו יש להגיש את הראיות המתאימות.

26.הנתבעת ביקשה לבסס את טיעון המרמה על סתירות שנתגלו בשיחות טלפון שקיים החוקר עם צד ג'. סתירות אלה נסבו סביב השאלה, האם צד ג' היה בבית ביום התאונה אם לאו. ברור שהייתה חשיבות רבה לשאלה זו, אך צד ג' לא זומן לעדות ולכן, כל הדברים שהוחלפו בינו לבין החוקר, הינם עדות שמיעה בלתי קבילה. ציינתי שהתובע לא זימן את צד ג' ולכן, הדבר פועל לחובתו בהוכחת מקרה הביטוח. גם אם צד ג' לא זומן, היה על הנתבעת לזמן את צד ג' כדי להוכיח את החלק שהיא אמורה להוכיח, דהיינו את המרמה.

27.לאור האמור לעיל, אני קובע, כי למרות החשד הכבד, הנתבעת לא הצליחה להוכיח את קיום היסוד הראשון של סעיף 25. דהיינו, שהתובע מסר לה עובדות לא נכונות.

הרכיב השני – שאלת הנזק לתובע עקב אי החזרת הרכב במצבו הפגוע לתובע לאחר דחיית תביעתו לתגמולי ביטוח

28.אין מחלוקת, כי התובע מסר את רכבו למשמורת המבטחת/הנתבעת עד אשר תקבע זו את עמדתה ביחס לחבותה וביחס לשיעור הנזק שנגרם עקב התאונה (טופס ההסכמה נושא חתימת התובע והוא מתאריך 04.11.2012).

29.אין גם מחלוקת, כי הרכב תוקן בלא שיידעו את התובע על כך ובלא שקיבלו הסכמתו לכך.

30.אין גם מחלוקת, כי התביעה נדחתה ולכן, היה על התובע לקחת את הרכב לרשותו מיד לאחר קבלת הודעה על הדחייה (כך התובע התחייב). הייתה מחלוקת אם התובע קיבל את המכתב המורה לו לקחת את הרכב אם לאו. אין לכך כל רלבנטיות, כיוון שבסופו של יום התובע אכן הגיע למגרש ונאמר לו, כי עליו לשלם את עלות התיקון כתנאי לקבלת הרכב.

31.אני מאמין בנקודה זו לגרסת התובע, כי נדרש לשלם עבור התיקון ובכל מקרה, עדותו זו לא נסתרה. הנתבעת יכלה כמובן להביא לעדות את הבעלים של המגרש ולא עשתה כן. נוסף לכך, טענת הנתבעת בכתב ההגנה, כי היא הסכימה לכך שיקח את רכבו ללא תשלום עלות עבור התיקון, היא טענה בלתי הגיונית בעליל וטוב עשתה הנתבעת שזנחה טענה זו בסיכומיה.

32.א.אני מניח, כי תיקון הרכב נעשה בטעות. במהלך המשפט התגלה, כי היה כשל חמור אצל הנתבעת בטיפול בתביעה. כך למשל, גב' פדידא השיבה בתצהיר תשובות לשאלון, כי לא שולם כל פיצוי לצד ג' ומאידך, התובע קיבל הודעה מהנתבעת, כי נדרשת הסכמתו על פי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח לקבלת תביעת צד ג' ומכתב נוסף, בו מצוין סכום של 22,433 ₪ ששולם לצד ג' והוא נדרש לשלם השתתפות עצמית בהתאם. כשל נוסף התגלה, כאשר הנתבעת הפרה את חובתה לשמור על הרכב והתובע קיבל 2 הודעות על חיוב מכביש 6 והדבר מוכיח, כי היה שימוש שלא ברשות התובע ברכבו, כאשר הרכב היה במשמורת הנתבעת.

ב.במסגרת אותו כשל, תוקן כנראה הרכב ללא קבלת הסכמתו של התובע ובלי שיידעו כלל את התובע לתיקון ומובן, שתיקון כזה היה מוטעה כיוון שבסופו של דבר התביעה נדחתה ולכן, הרכב הבלתי מתוקן היה אמור להיות מוחזר חזרה לתובע.

ג.גב' פדידא הסבירה, כי: "צד ג' התחילו בהפקת התשלום ואז אנחנו עצרנו את התהליך של הקסקו, שהיא ראתה במערכת שעצרנו והוצאנו חקירה אז היא עצרה ולקחה אחורה את הכל." העדה נשאלה: "פה יש מיישבת אחת שמטפלת בתיק?" והשיבה: "בצד ג' כן. אחת שמטפלת בצד ג' ואחת בקסקו." מכאן, שיד אחת לא ידעה אצל הנתבעת מה עושה היד השנייה.

33.יחד עם זאת, מסקנתי היא, שהתיקון עצמו נעשה אמנם בטעות, אך בתום לב.

34.התובע מבקש בתביעתו לקבל את שווי הרכב כפי שהיה עובר לתאונה, בהתאם למחירון לוי יצחק. התובע מתבסס בסיכומיו גם על חוות דעתו של שמאי הנתבעת, מר צבי ברודט, שחוות דעתו צורפו במהלך המשפט בהסכמה (סעיפים 64 ו-66 לסיכומיו). התביעה הינה לתשלום 118,000 ₪ שזה מחיר הרכב במצב מתוקן ביום התאונה, בהתאם למחירון לוי יצחק. הנתבעת סבורה, כי משלא לקח התובע את הרכב ולא התריע בפניה בזמן אמת על הדרישה לתשלום, אין לו להלין אלא על עצמו והוא לא אמור לקבל דבר.

35.אינני מסכים לא עם התובע ולא עם הנתבעת. אם התובע היה מקבל את שווי הרכב כפי שהוא מתוקן, הרי שהיה בכך משום עשיית עושר שאינו במשפט. הרי תביעתו לקבלת תגמולי ביטוח נדחתה. הוא לא הוכיח את תביעתו ולכן, לא מגיע לו לקבל את שווי הרכב בטרם התאונה. אינני סבור גם, כי נכונה גישת הנתבעת. דעתי היא שלאור העובדה שהרכב תוקן, דהיינו, שונה המרכב של הרכב והוסף לרכב "התיקון" ולא ניתן להפריד בין הדבקים, לא ניתן כרגע להפריד בין "התיקון" לבין הרכב. על הנתבעת להחזיר לתובע את שווי הרכב במצבו הפגוע, דהיינו, כפי שנמסר למשמורתה בטרם תוקן.

36.התובע לא הביא ראיות לגבי שווי הרכב טרם תוקן, לכן אני נעזר בחוות הדעת של שמאי הנתבעת, מר צבי ברודט, שהוגשו במהלך המשפט על ידי הנתבעת בהסכמה. ב"כ התובע מתבסס בסעיפים 64 ו-66 על חוות דעת אלה. לא מצאתי לנכון במקרה הזה, להתייחס למחיר הגולמי של הרכב בהתאם למחירון של לוי יצחק וזאת לאור העובדה, ששמאי הנתבעת, מר צבי ברודט קבע את הערך הגולמי, המתייחס לרכב הספציפי הנדון. התובע בסיכומיו בסעיף 66, מתייחס לערך הגולמי שקבע שמאי הנתבעת והינו 116,800 ₪. מר ברודט נתן 2 חוות דעת: האחת מתאריך 17.10.12 מציינת, כי שווי ערך הרכב הגולמי על פי מחירון המקובל עומד על 116,800 ₪ ואחוז הנזק הגולמי מסתכם בשיעור של 35.23%. השנייה מתאריך 20.11.12 שבה צוין ,אובדן להלכה", הערך הגולמי של הרכב נשאר אותו דבר ואילו הנזק הגולמי שונה ל-49.9% כולל מע"מ. השינוי כפי הנראה נבע מכך שחוות הדעת הראשונה ניתנה לפני פירוק הרכב ונרשם בה, כי "יש לזמן שמאי לאחר פירוקים" ואילו חוות הדעת השנייה ניתנה לאחר שהרכב פורק.

37.לאור האמור, אני קובע, כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסכום השווה ל-49.9% מ-116,800 ₪, דהיינו, סכום של 58,283 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

38.בנסיבות המשפט הנדון, כאשר למעשה התביעה הביטוחית נדחתה והנתבעת חויבה לשלם רק ערכו של הרכב במצבו הניזוק ולאחר שהרכב תוקן על ידה בטעות ובתום לב, לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות.

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ז, 06 יולי 2017, בהעדר הצדדים.