אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פלוני ואח' נ' מדינת ישראל - משרד החינוך

פלוני ואח' נ' מדינת ישראל - משרד החינוך

תאריך פרסום : 25/09/2019 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום בית שאן
57098-05-16
06/09/2019
בפני השופט:
אדהם ספדי

- נגד -
תובעים:
1. פלוני
2. המוסד לביטוח לאומי

נתבעות:
1. מדינת ישראל – משרד החינוך
2. מועצה מקומית טורעאן
3. הראל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין
 

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עקב תאונת עבודה מיום 30/08/2012 שארעה לו עת נפל מסולם בגובה 5 מטרים כשעמד עליו לצורך בדיקת מזגן בבית ספר שבבעלות המועצה המקומית טורעאן. במועד התאונה, בוטחה הנתבעת 2 על ידי הנתבעת 3 בביטוח חבות צד שלישי.

נסיבות התאונה

  1. לטענת התובע, יליד 16/08/1978, ביום 30/08/2012 הוא נקרא על ידי פקידת המועצה המקומית טורעאן לתיקון מזגנים בבית ספר שבבעלות המועצה וכאשר עמד על סולם בגובה 5 מטרים לצורך בדיקת אחד המזגנים, הסולם החל להתנדנד ובשל כך הוא איבד את שיווי משקלו ונפל מהסולם (להלן: "התאונה"). התובע היה טכנאי מזגנים ועבד בתור עצמאי (סעיף 1 לכתב התביעה וסעיף 8 לתצהיר עדותו הראשית).

  2. כבר בטופס טראומה של מרכז אלשיפאא, שאמבולנס השייך לו פינה את התובע לטיפול בבית חולים אנגלי בנצרת, צוין כי התובע "נפל מגובה" וב"מקום האירוע" נרשם "בית ספר א', טורעאן" (צורף כנספח א' לתצהיר התובע), ובתעודה הרפואית של המחלקה לרפואה דחופה של בית חולים נצרת מאותו יום נרשם כי "לדבריו ביום קבלתו ובזמן עבודה נפל מגובה 4 מטר ונחבל ביד ובכתף משמאל וברגל מימין ובמותן ימין" ובעמוד השני של התעודה האמורה נרשם: "לדבריו זמן קצר טרם קבלתו בזמן עבודה נפל מסולם ונחבל בשורש כף יד שמאל" (נספח ב' לתצהיר התובע).

  3. כידוע, בהתאם להלכה הפסוקה, גרסה ראשונית זו המתועדת על ידי הגורמים שטיפלו ראשונים בתובע יש בה משום חיזוק לגרסת התובע [ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' מימי בן־ארי, פ"ד נו(4) 689 (2002), בעמ' 699 ו'-ז' – 700 א'-ב'; ע"א (מחוזי ת"א) 2109/00 פרנקו דוד נ' אררט בע"מ - חברה לבטוח (08.04.2003), פסקה 6; ע"א ( מחוזי י-ם) 9592/06 ג'מאל מוחמד עלי עבדאללה עאצי נ' יוסף מוחמד עלי עאצי ואח' (05/09/2007), פסקה 4; פסק דינו של כב' השופט עמית (כתוארו אז) ב-ת"א (מחוזי חיפה) 1130/05 אבו סבית סאלם ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א (10/04/2008), פסקה 9; וכן ע"א (מחוזי י-ם) 11078/07 שרה לוי סבג נ' שמעון פנגר וקסלר ואח' (26/05/2008), פסקה 5].

  4. אין למעשה מחלוקת כי התובע נפל מסולם שעליו עמד לצורך בדיקת ותיקון מזגן המותקן בבית הספר. הנתבעים לא הביאו כל עדות הסותרת גרסת התובע. יתירה מזו, עדת ההגנה היחידה, גב' נאדיה דחלה, שבמועד התאונה הייתה בתפקיד מנהלת בית הספר, אישרה התרחשות הנפילה כנטען וכך היא ענתה בחקירתה הנגדית (עמ' 26 לפרוטוקול, שור' 31-21):

    "ש:את זוכרת את המקרה?

    ת:את המקרה כן, אני זוכרת שקראו לי כשהתובע נפל, רצתי לראות מה קרה, ראיתי אתו מוטל על הרצפה. קראתי לאמבולנס.

    ש:מי היה שם?

    ת:אני לא זוכרת אף אחד מלבד סגן המנהלת, המורה חאלד זרעיני

    ש:בתור מנהלת טובה, נופל אצלך מישהו בשטח בית הספר במהלך יום הלימודים והוא נפגע קשה, את לא מבררת מה קרה ומדוע נפל, כדי למנוע זאת להבא?

    ת:בטח שמעניין אותי לדעת, בררתי את הדברים אבל זה לא משהו שעלי לעשות עליו תיעוד.

    ש:בררת, אחרי שעשית את הבירור, מה הייתה המסקנה שלך, למה הוא נפל?

    ת:ממה שאני זוכרת זה קרה כי הוא עלה על הסולם ואמר שנפל אחורה, ניסה להחזיק ביד, כאלה דברים"

  5. מעדות התובע בבית המשפט עלה כי הוא קיבל פניה מטעם המועצה המקומית לפיה נתבקש להגיע לבית הספר כדי לתקן מזגנים מקולקלים. זה היה מספר ימים לאחר תחילת שנת הלימודים אשר באותה שנה התחילה באופן חריג לקראת סוף חודש אוגוסט. לדבריו, ביום התאונה הוא הגיע לבית הספר וניגש למשרד המנהלת אשר הורתה לאב הבית, שבמקרה זה היה אחיו של התובע, להתלוות לתובע בכדי להראות לו את המזגן המקולקל. לאחר שידע באיזה מזגן מדובר הוא חזר לרכבו, הביא סולם ועלה עליו בכדי לבדוק את היחידה החיצונית של המזגן שהייתה מותקנת על הקיר החיצוני בגובה שמעל הקומה הראשונה. היחידה החיצונית של המזגן הייתה בגובה 4 מטר בערך (עמ' 10 לפרוטוקול, שור' 26-25). לאחר שפירק את המכסה של היחידה החיצונית, התובע רצה לבדוק את הכבל באמצעות מכשיר האבומטר שהיה ברשותו, ואז לדבריו "שמתי יד על החוט של הקבל ורציתי לשלוף את החוט, התנדנד הסולם ואז נפלתי מהסולם" (עמ' 10 לפרוטוקול, שור' 5-3). התובע הוסיף וציין בחקירתו כי פקידת המועצה וופאא התקשרה אליו יומיים לפני כן בעניין המזגן אך הוא היה עסוק, למיטב זכרונו הוא שהה אותה עת בטיול. לכן, כשחזר היה לחץ עליו להגיע לבית הספר כדי לבדוק את המזגן ואף שבאותו יום הוא לא עבד ולא התכוון להגיע כיוון שזה היה יום הנישואין שלו והיה מוזמן לארוחה במסעדה, הוא הלך לבית הספר כדי לבדוק את המזגן לאחר שהופעל עליו לחץ (עמ' 11 לפרוטוקול, שור' 26-16). עוד העיד שאחרי שנפל מהסולם והיה עדיין שכוב על הרצפה הגיע מורה בשם סעיד, אשר באותה שעה שהה בחצר בית הספר עם מספר תלמידים, וכן מורה מההנהלה בשם ח'אלד זרעיני, והם אלה שהזמינו את האמבולנס. אגב, המנהלת נאדיה אישרה בעדותה בקטע המצוטט לעיל כי כאשר הגיעה לזירת התאונה, הסגן שלה ח'אלד זרעיני כבר היה שם.

  6. התובע חזר ואישר בחקירתו הנגדית כי הוא איבד שיווי משקל לאחר שהסולם שעליו עמד התנדנד כתוצאה מהתנועה שעשה כשהחזיק בחוט, ואז הוא נפל ארצה (עמ' 13 לפרוטוקול, שור' 19-8).

  7. מטעם התובע העיד גם אחיו, מר שריף דחלה, אשר כאמור מעלה עבד בתפקיד אב הבית, שרת ומנקה בבית הספר (עמ' 20 לפרוטוקול, שור' 5-4). שריף היה מועסק של המועצה המקומית (סעיף 2 לתצהיר עדותו הראשית). תצהירו של שריף הוגש בשלב מאוחר יותר ולאחר שב"כ הנתבעת 2 הודיע כי אין למרשתו התנגדות כי ב"כ התובע יפנה לשריף לגביית תצהיר ממנו (תגובה מיום 01/08/2018). עד זה הסביר בחקירתו הנגדית כי הוא מבצע גם עבודות אחזקה למיניהן שאינן דורשות מומחיות מיוחדת כמו למשל החלפת מנורות, ברז מים, ניאגרה וכל מה שהוא יכול לעשות בכוחות עצמו (עמ' 20, שור' 28-24). תקלות שאין באפשרותו לתקן בכוחות עצמו מדווחות על ידו למנהלת בית הספר אשר בתורה פונה למחלקה הרלוונטית במועצה המקומית ומדווחת על התקלה בכדי שהמועצה תדאג לביצוע התיקון. הוא אישית אינו פונה למועצה בעניין התקלה אלא רק להנהלת בית הספר (עמ' 20, שור' 29 – עמ' 21, שור' 19-1). שריף העיד כי עם פתיחת שנה"ל "המורה נכנסה לכיתה וגילתה שהמזגן לא עובד, פנתה אלינו ואנחנו התקשרנו למועצה. המנהלת היא זו שהתקשרה" (עמ' 25, שור' 23-22). ביום התאונה המנהלת קראה לו וכשהגיע למשרדה אחיו התובע היה אצלה. היא ביקשה ממנו להראות לתובע את המזגן התקול. הוא הוביל את התובע לכיתה שבה נמצא המזגן ואז התובע הודיע כי צריך לבדוק את היחידה החיצונית של המזגן. שריף ירד עם התובע והראה לו היכן נמצאת היחידה החיצונית של המזגן. התובע הלך להביא סולם ואילו שריף עזב אותו וחזר לעבודתו (עמ' 22, שור' 6-3; עמ' 24, שור' 16 וכן שור' 23). שריף רק הראה לתובע היכן נמצא המזגן (עמ' 23, שור' 22). מאוחר יותר קראו לו כשהתובע נפל מהסולם.

  8. עדות התובע ואחיו צלחו מבחן החקירה הנגדית. העדויות היו עקביות ומהימנות בעיני ולא התגלו בהן סתירות, בוודאי לא סתירות משמעותיות ומהותיות הנוגעות לליבת ההתרחשות של התאונה וכנטען על ידי התובע. הנתבעים לא הביאו מטעמם עדות סותרת כלשהיא. על אף שבתגובת הנתבעת 1 מיום 30/07/2018 צוין כי היא שוקלת להעיד מטעמה את המורים שראו את התובע לאחר הנפילה נוסף על עדות המנהלת, הרי שבסופו של יום היא ויתרה על העדתם כפי שהודיעה על כך במסגרת הודעתה מיום 13/09/2018. למעשה, עדת ההגנה היחידה הייתה מנהלת בית הספר, שלא זו בלבד שעדותה לא הפריכה ולא סתרה גרסת התובע ואחיו, אלא אף תמכה בהן. הנתבעות 3-2 הגישו כראיה מטעמן תמליל שיחה שהתנהלה בין חוקר פרטי שנשכר על ידן לבין התובע (מוצג נ/1), וגרסת התובע כמתועד בתמליל השיחה עולה בקנה אחד עם גרסתו במהלך המשפט, דבר שאף הוא מוסיף למשקלה של גרסתו. לאור המקובץ לעיל, אני קובע כי התובע הצליח להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ואני מקבל את גרסתו באשר לאופן התרחשות התאונה.

    האחריות בגין נפילה מסולם

  9. האם נפילה מסולם מקימה אחריות בנזיקין? אין כמובן תשובה אחת ויחידה שהיא נכונה. התשובה תלוית הנסיבות. בין היתר, יש לתת את הדעת לשאלה האם מדובר בסולם תקין או בסולם פגום, האם מדובר בסולם מאולתר או תקני, גובה הסולם ואופן הצבתו, איזה שימוש נעשה בסולם והאם הוא שימש כמשטח עבודה או רק לצורך עליה וירידה, האם הניזוק החזיק בידיו חפצים או כלי עבודה בעת העלייה על הסולם או בעת הירידה ממנו או בעת עמידתו עליו, האם הייתה לו נקודת אחיזה, האם הוא נעזר באחר על מנת שיחזיק את הסולם עבורו לצורך ייצובו, וכמובן הדבר תלוי בזהות הניזוק, מעמדו וניסיונו. אלה רק חלק מהנסיבות הנשקלות לצורך הכרעה בשאלת האחריות בתביעות נזיקין שהורתן ולידתן באירועי נפילה מסולם.

  10. כאשר הסולם שימש כמשטח עבודה קיימת נטייה מובהקת בפסיקה להטיל אחריות על מי שהיה אחראי על בטיחות הניזוק. בהקשר זה נפסק כי "עבודה על סולם, היא עבודה הצופנת בחובה סיכונים. בייחוד הדבר כך כאשר העובד, בהיותו על הסולם, משתמש בכלי עבודה שונים. קיים חשש ליציבות הסולם והעובד. קיים סיכון לאיבוד שיווי המשקל ואף חשש שבשל תנועות העובד על הסולם, יאבד הסולם את יציבותו ואת אחיזתו" [ת"א (מחוזי חיפה) 361/99 גמאל מוחמד נ' דחפור הגולן-עבודות עפר ופתוח בע"מ (בפירוק) (26.06.2008), פסקה 10]. עוד נקבע כי "הסיכון לנפילה מסולם אינו פונקציה של מידת יציבותו בלבד. השטח המצומצם של כל שלב בסולם, מונע מהעומד עליו אפשרות לנוע לצדדיו. לכן, יכולתו לשמור על שיווי משקל, מותנית באפשרות שידיו תהיינה נגישות לדבר מה יציב שניתן לאחוז בו. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה הוא מבצע עבודה בגובה" [ע"א (מחוזי ת"א) 2822/00 רזון בנימין נ' חרות בע"מ (19.10.2003)].

  11. "תאונות רבות נגרמות בעטיו של סולם, או בשל נפילה מגובה, ומכאן זהירות היתר שיש לנקוט מקום בו העובד מבצע עבודות עודנו עומד על סולם" [פסק דינו של כב' השופט י' עמית (כתוארו אז) ב-ת"א (מחוזי חיפה) 770/99 מוחמד סלימאן אחמד האדר נ' אבי דדון (26.10.2005), פסקה 15]. לפיכך, "נוכח הסיכון הטמון בעבודה על סולם קיימת חובת זהירות מוגברת של המעביד כלפי עובדו" [ע"א (מחוזי מרכז) 48147-10-12 שוחרט אומרוב נ' ש.ה.מ. מיזוג אויר בע"מ (02.12.2013), פסקה 5]. "סולם מיטלטל נחשב ככלי עבודה מסוכן, גם כשהסולם עצמו תקין. גם בתי המשפט הדגישו בפסיקתם סכנה זו, המתמקדת בעיקר בכך שהעובד נדרש לבצע עבודה בגובה, כשהוא עומד על גבי סולם, ואין לו נקודת אחיזה כלשהי ... בית המשפט כינה שיטת עבודה זו, שבה מבצע העובד את עבודתו על גבי סולם בלא נקודת אחיזה, וכאשר אין לצידו מישהו המחזיק אותו, כשיטת עבודה רשלנית" [ת"א (מחוזי ת"א) 2767/00 גור מרגולין נ' אילון תאורת במה בע"מ (21.10.2007), פסקה 21]. ראו גם: ע"א (מחוזי חי') 676-08 סופרגז- חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' עיסמעיל סמיח (19.07.2010), פסקאות 19-17].

  12. עוד נקבע שכאשר עובד מבצע עבודה בגובה כשהוא עומד על סולם, המעסיק "צריך לצפות את אפשרות התרחשות הנזק, ולפעול למניעתו, באמצעות אבטחת יציבות העובד על גבי הסולם ובאמצעות הדרכה ראויה" [ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין (31.08.2011), פסקה 24]. עוד נקבע בעניין קלינה כי על המעסיק לקיים מדי פעם הדרכות לעובדים באשר לאופן השימוש הזהיר והבטוח בסולמות גבוהים, כאשר אי־מתן הדרכות כאלה מהווה הפרת החובה המוטלת עליו כמעסיק להדריך ולהכשיר את עובדיו לביצוע עבודתם בצורה בטיחותית (שם, פסקה 24).

  13. ב-ע"א 3843/90 מ' חשין אוחיון אלברט נ' מדינת ישראל, משרד הבטחון (05.08.1993) אושר פסק דינה של הערכאה הראשונה שניתן על ידי כב' השופטת שטרסברג-כהן (כתוארה אז) ובו היא "הדגישה את הסיכון בעבודה על סולם, כשהעובד עסוק בשתי ידיו האוחזות בפטיש ובאיזמל, בשל החשש שהעובד יאבד משיווי משקלו, או שבשל תנועותיו יאבד הסולם את יציבותו ואחיזתו. בכל אחד משני מקרים אלה, יש חשש לנפילת העובד מהסולם" (שם, פסקה 3).

  14. ב-ת"א (מחוזי ת"א) 2438/00 עמנואל סליה נ' שמיר י. איתן 1990 בע"מ (09.06.2003) התקבלה תביעת עובד שנפל מסולם גבוה בעת שעסק בביצוע עבודות ניקיון חלונות. נקבע כי ביצוע עבודות הניקיון ממרומי הסולם מבלי לדאוג לגידור משטח העבודה או להתקנת נקודה לאחיזת יד למקרה של איבוד שיווי משקל, הנה שיטת עבודה לא בטיחותית ורשלנית, וכך במיוחד עת העובד מבצע עבודות המצריכות תנועתיות רבה של הגוף. במקרים כאלה על המעסיק לספק לעובדיו "פיגומים ניידים או מתקנים אחרים, בטוחים יותר, שיאפשרו עמידה בטוחה ויציבה על משטח העבודה" (שם, פסקה 2(ב)).

  15. ואילו ב-ת"א (מחוזי ב"ש) 631/87 מוחמד שעבאן רשיד נ' קרמק פייביש (25/09/1990) נידון עניינו של עובד שנפל מסולם בגובה 1.5 מטר, אשר שימש עבורו כמשטח עבודה ובעת שעסק בפירוק סרגל מתכת והפעיל מאמץ לשחרור אחד הברגים, איבד שיווי משקלו ונפל יחד עם הסולם שעליו עמד. כב' השופט ריבלין (כתוארו אז) קיבל את התביעה תוך שהוא קובע כי:

    "המשטח המוגבל שבראש הסולם, איננו יכול לשמש כמשטח עבודה בטוח בעבודות המתבצעות בגובה רב – כ-2 מטר מעל הקרקע – ומקום שיש צורך בשימוש ביד אחת או בשתי ידיו של העובד, לצורך הפעלת כוח פיזי רב במהלך העבודה. סיכון נוסף נגרם משום שבעת שהתובע עמד על הסולם, לא נתמך הסולם בידי אדם אחר.

    בהפעילה שיטת עבודה בלתי בטוחה זו ובאפשרה לתובע לבצע את העבודה מעל גבי סולם, כאמור, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות שהיא חבה כלפי עובדיה והכשירה את הקרקע לאירוע התאונה.

    בהפעילו כוח בשתי ידיו, על מנת לשחרר ממקומו בורג "עקשן", הביא התובע לאובדן יציבות הסולם ולנפילתו" (שם, פסקה 3)

  16. ראו גם: ת"א (מחוזי ב"ש) 1314/00 מנשה יהושע נ' צורגו בע"מ (11.04.2006) ו-ע"א (מחוזי ת"א) 1519/01 עקיס יצחק נ' אוניקובסקי – מעוז בע"מ (11.12.2003), שגם בהם התקבלו תביעות עובדים שנפלו מסולם במהלך ביצוע עבודתם; וכן ת"א (שלום י-ם) 8377/03 עינב רוזוליו נ' קבוצת גולף א.ק. בע"מ (12.02.2006) שבו נקבע מפי כב' השופטת עירית כהן (כתוארה אז) כי "עצם השימוש בסולם להורדת חפצים מהמדפים מעמיד את העובד בסיכון, שכן במצב זה עליו לרדת מהסולם כשידיו אינן פנויות לאחוז בסולם או במעקים" (שם, פסקה 8).

  17. וכפי שנקבע ב-ע"א 1531/04 משה סידי נ' דוד מלכה (19.02.2007): "הדין מכיר בסיכון המובנה בעבודה עם סולמות" וכי לא ניתן "להתייחס לסיכון של היפגעות מנפילה מסולם כאל סיכון סביר" (שם, פסקה 9). אמנם התביעה בעניין סידי הנ"ל נדחתה בסופו של יום, אולם זאת מאחר שבית המשפט הגיע למסקנה כי בנסיבות המקרה המשיב לא יכול היה ולא צריך היה לצפות כי הניזוק יזיז את הסולם ממקומו הקבוע למקום אחר (שם, פסקה 10).

  18. זאת ועוד, פרק ה' לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז-2007 (תקנות 28-18) מסדיר אופן העבודה בגובה על סולמות, ובין השאר, מורה על שימוש בציוד להגנה מפני נפילה במהלך עבודה בגובה על סולם (תקנה 23) וכן קובע הוראות כלליות לאופן הטיפוס והעבודה על סולמות (תקנה 26). הוראות נוספות נמצאות בפרק ד' לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988 (תקנות 78-72). גם באותם מקרים שבהם התקנות האמורות לא חלות, עדיין ניתן להיעזר בהן שכן "נקבע בפסיקה כי דווקא קיומה של חובה סטטוטורית יכול ללמד על רמת הזהירות הנדרשת לצורך עוולת הרשלנות. החובה הסטטוטורית יכולה לשמש אינדיקאציה לסטנדרט הזהירות שחייב בו האדם הסביר" [ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' חי כהן, פ"ד נ(2) 111 (1996), בעמ' 123 א'. ראו גם: ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003), בעמ' 19 ד'-ה'; ע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים (05.03.2012), פסקה 22 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית; וכן ע"א 335/80 מוני בריגה נ' מוחמד בן מחמוד מוסטפה, פ"ד לו(3) 32 (1982) בעמ' 38], אם כי עדיין שמורה לבית המשפט הסמכות לקבוע כללי התנהגות נוספים על אלה הקבועים בחקיקה, אשר סטייה מהם עולה אף היא כדי רשלנות [ע"א 515/83 בשיר עגור נ' דב איזנברג, פ"ד לט(1) 197 (1985), בעמ' 203 רישא].

  19. למען שלמות התמונה יצוין כי קיימת פסיקה שדחתה תביעות של עובדים שנפלו מסולם במהלך ביצוע עבודתם [ת"א (מחוזי י-ם) 17181/90 אחמד שראחתה נ' פרדס אינדיקט (12/10/1994); ת"א (שלום קריות) 2383-01 דראז פאטמה נ' עלי עלי (01/09/2004); ת"א (שלום חיפה) 18680/01 קודריאבצב אנטולי נ' קיבוץ אפק (13.03.2006); ת"א (שלום י-ם) 6985/95 גנדלר אדוארד נ' האופק הנדסת חשמל ותקשורת בע"מ (02.01.1998); ת"א (שלום י-ם) 1415/04 ג'ני להב נ' מועצה מקומית מעלה אפרים (02.03.2006)].

  20. עמדה זו גורסת כי נפילה במהלך עליה או ירידה מסולם נחשבת כחלק מסיכוני החיים הרגילים והסבירים הכרוכים בשימוש בסולם [עניין שראחתה הנ"ל. עמדה זו אוזכרה בעניין קלינה, פסקה 18]. על־פי עמדה זו, "עליה על סולם וירידה ממנו אינה מעשה מקצועי או טכני או מסוכן כשלעצמו. זו פעולה יומיומית פשוטה ורגילה. כל אדם רגיל יודע מעצמו כי סולם יש לעלות עליו כדרכו, וכי אין לנהוג בו זלזול, פחזות או קלות דעת, שעלולים הם כשלעצמם ליצור סכנה" [ת"א (מחוזי י-ם) 844/92 מאיר בן-יאיר נ' לשכת עורכי-הדין (07.11.1995), פסקה 12]. כב' השופט רביד ציטט בפסק דינו בעניין שראחתה הנ"ל דבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה (כתוארה אז) ב-ת"א (מחוזי י-ם) 8525/88 אליהו נ' לשם (לא פורסם), לפיהם: "אין זה המקרה לומר כי היתה מוטלת על הנתבע החובה להדריך ולפקח על התובע כיצד ישתמש בסולם. המדובר הוא בפונקציה כה בסיסית ופשוטה, עד כי יש להניח שהתובע צריך היה להיות אחראי בעצמו לאופן השימוש בסולם ולנקוט בעצמו בכל אמצעי הזהירות הנדרשים כדי למנוע את נפילתו. בכגון דא, לא חלה אחריות על הנתבע, אשר אחראי בענינים אחרים ליצירת תשתית עבודה בטוחה לעובדיו".

  21. עוד בעניין זה ראו דברי כב' השופט א' אברהם (כתוארו אז) ב-ת"א (שלום נצרת) 10554/97 מייסרה מוחמד כיאלני נ' עסאם כילאני (13.04.1999), בו הוא ציין כי "אין לך שימוש פשוט יותר מעליה על סולם וירידה ממנו, ובמיוחד כשמדובר במי שעיסוקו דורש שימוש שגרתי בסולם. במה התרשל הנתבע, אם הוא סיפק לתובע סולם תקין? אין הוא צריך להדריך את התובע כיצד לעלות על סולם וכיצד לרדת הימנו" (שם, פסקה 6).

  22. חרף זאת, הרי שהפסיקה הכירה באחריות גם במקרים כאלה (נפילה תוך כדי עליה על סולם או ירידה ממנו). כך, למשל, ב-ע"א 3600/90 ביטון אלברט נ' פי-גלילית, מסופי נפט וצינורות בע"מ (28.07.1994) נידון עניינו של מאבטח שירד ממגדל שמירה דרך סולם תלול כשגבו אל הסולם. ביד אחת החזיק פנס ובשנייה מכשיר הקשר ולכן לא היה באפשרותו להחזיק במעקות הנמצאים משני צדדיו של הסולם. הוא מעד ונפל. בית המשפט העליון אישר חלוקת האחריות בין התובע למעבידתו כפי שזו נקבעה על ידי הערכאה הראשונה ולפיה הוטלה על המעבידה אחריות בשיעור של 40% ואילו על התובע 60% (שם, פסקה 5). בית המשפט דחה טענת המעסיקה כי אין להטיל עליה אחריות במקרה שכזה תוך שהוא מוסיף וקובע כי "על רקע אירועי העבר וצפייתה אפשרות של רשלנות באופן הירידה על ידי עובדיה, אפילו מדובר ברשלנות בדרגה גבוהה מצידם, היה עליה לנקוט צעדים סבירים למניעת הסכנה. היא לא הדריכה ולא הזהירה את המערער בפני ירידה בסולם כשגבו מופנה אליו, ומכאן תרומתה לקרות התאונה" (שם, פסקה 5).

  23. ויש כאלה שראו בעצם העלייה על סולמות גבוהים במיוחד כיוצרת סיכון מובנה לנפילה, אותו צריך לצפות ולנקוט לגביו אמצעי זהירות, וכפי שנקבע ב-ע"א (מחוזי י-ם) 2522/01 אורי שלם נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (25.11.2002): "בטיפוס לגובה של שלושה מטרים קיים סיכון אינהרנטי, מעצם העובדה שהעובד מצוי בגובה רב" (שם, פסקה 7) [בעניין זה ראו גם: עניין סליה הנ"ל; וכן ת"א (מחוזי חי') 258-07 ליבנה גיורא נ' אברהם (אבי) שפירא (02.03.2009), פסקאות 35-34, שבו דובר על נפילה מסולם בגובה 3.71 מ'].

  24. אכן נפילה מסולם בגובה נמוך נתפסת כסיכון סביר באשר ברגיל לא אמורה לגרום נזק ממשי ועל כן אפשר להשלים עם סיכון שכזה ולראותו כחלק מסיכוני החיים הרגילים. אולם, כאשר מדובר בסולם ארוך המתנשא לגובה רב, רמת הסיכון עולה והנזק הגופני העלול להיגרם כתוצאה מנפילה מסולם גבוה הוא נזק קשה ומשמעותי, ולפיכך הסיכון הופך למעשה לסיכון בלתי סביר שעל כן יש לנקוט לגביו באמצעי זהירות בכדי להבטיח את המשתמש בסולם. הסיכון במקרה זה נובע מעצם היות הניזוק בגובה רב שאז כל תקלה, מעידה, החלקה או איבוד שיווי משקל מכל סיבה שהיא, הופכים להיות הרי אסון.

  25. ממספר הוראות חקיקה ניתן ללמוד על כך שהמחוקק רואה בגובה של שני מטרים כמסמן את קו הגבול בין מה שנחשב לסיכון סביר לבין כזה שאינו בלתי סביר. סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970, קובע בזו הלשון:

    "הגנה מפני נפילה

    היה אדם צריך לעבוד במקום שממנו הוא עלול ליפול יותר משני מטרים, ואין המקום מאפשר אחיזת-רגל בטוחה, ולפי הצורך – אחיזת-יד בטוחה, יותקנו – ככל שהדבר מעשי במידה סבירה – אמצעים לבטיחותו על ידי גידור או באופן אחר"

  26. כמו כן, "עבודה בגובה" הוגדרה בתקנה 1 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז-2007 כ"כל עבודה, לרבות גישה למקום עבודה, שבשלה עלול עובד ליפול לעומק העולה על 2 מטרים".

  27. עם זאת, מהוראת תקנה 73 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988, הקובעת כי "סולם שארכו עולה על 2 מטרים יהיה גבוה במטר אחד לפחות מהנקודה הגבוהה ביותר שאליה מגיע המשתמש בו", הסיק בית המשפט בעניין רזון הנ"ל, "כי לנגד עיניו של מחוקק המשנה עמדה ההנחה, כי נפילה מגובה של יותר ממטר מסוכנת, ואילו נפילה מגובה של פחות ממטר אינה מסוכנת".

  28. בנוסף, הפסיקה קבעה כי על המעביד חלה החובה לספק לעובדיו כלי עבודה תקינים, ובכלל זה סולמות תקינים. במסגרת חובה זו עליו לדאוג לתיקון פגמים גלויים בסולמות, וכן ביצוע בדיקות תקופתיות לאיתור פגמים נסתרים [עניין קלינה, פסקה 23].

  29. לחתימת פרק זה אביא סיכום הדברים מפי כב' השופט רם וינוגרד (כתוארו אז) ב-ת"א (שלום י-ם) 1006/05 חקשוריאן מרדכי נ' אשטרום ירושלים בע"מ (02.01.2008), לפיו:

    "נפילה מסולם ללא מפגע נראה לעין אינה מקימה אחריות כשלעצמה. על התובע להצביע על נסיבות חיצוניות שיביאו למסקנה כי קמה לנתבעת רשלנות מאחר ונעשה שימוש בסולם שאינו תקין; כי הסולם הוצב במקום מסוכן; כי השימוש בסולם לא התאים לטיב העבודה שהוטלה על התובע (...); כי מדובר בסולם גבוה במיוחד או במקרים בהם השימוש בסולם היה תדיר באופן שהצריך הדרכה מיוחדת (...); ולעיתים – כי מאופן ביצוע העליה או הירידה על הסולם ניכר שלא ניתנה הדרכה מיוחדת שהוצרכה בנסיבות העניין (...); וכיוצא באלה מקרים בהם אין המדובר בעלייה סתמית על סולם. שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בעליה סתמית חד-פעמית על סולם, לגובה לא ידוע, ונפילה ממנו" (שם, פסקה 6)

    אחריות הנתבעות

  30. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ונתתי את דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל וכי עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעות אחראיות כלפיו בנזיקין.

  31. לשם הוכחת רשלנות הנתבעות 1 ו- 2, על התובע להוכיח קיומה של חובת זהירות כלפיו, התרשלות המהווה הפרה של חובת הזהירות וקשר סיבתי לנזק [ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, בעמ' 122 ו'-ז'; ע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב לוי, ערן, מאירי, צפריר ושות', עורכי דין בע"מ (16/09/2014), פסקה 39].

  32. "ככלל, הבעלות או החזקה במקרקעין, כמו גם בעסק, מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים או המחזיק לטובת המבקרים בהם. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין" [עניין סידי הנ"ל, פסקה 8]. מאז תיקון מס' 4 לפקודת הנזיקין והחלפת סעיף 37 לפקודה [לפי החוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 4), תש"ל-1970], ",,הושוותה אחריות המחזיק לאחריות הבעל, ועל שניהם חלה חובה שלא להתרשל" (...). נמצא כי הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת מבקרים במקרקעין. אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין, בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו. הבעלות במקרקעין יוצרת לעיתים אפשרות למנוע סיכונים, גם לאחר שהשליטה נסתיימה" [ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982), בעמ' 124 ז' – 125 א'. ראו גם: ע"א 7436/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (18.02.2016), פסקאות 16-15].

  33. על אחריות בעל המקרקעין לעומת המחזיק עמדה כב' השופטת פרוקצ'יה ב-רע"פ 4348/08 אפרים מאיר נ' מדינת ישראל (08.07.2010), בציינה דברים יפים אלה:

    "מתן זכות חזקה לאחר בנכס של הבעלים אינה גורעת, אפוא, מאחריותו המושגית של הבעלים כלפי מבקרים בנכס לקיומם של סיכונים הטמונים בו, העלולים לפגוע בשלומו או בבטחונו של אדם. עם זאת, העברת החזקה בנכס לאחר מעלה שאלה ביחס לקיומה של חובה קונקרטית על הבעלים ביחס לסיכונים הנובעים מהנכס והיקפה. שאלה זו נענית בהתאם למבחן הזיקה של הבעלים לנכס, ויכולתו וחובתו לצפות קיומם של סיכונים הטמונים בו שבתורת בעלים עליו לשאת באחריות להסירם. העובדה בלבד כי אחריות קונקרטית דומה עשויה לחול גם על המחזיק בפועל בנכס אינה גורעת בהכרח מחובתו הקונקרטית של הבעלים, ומקום שחובה זו קיימת, לא ניתן להסירה על ידי גלגולה לשכמו של גורם אחר. האחריות הקונקרטית של בעלים לסיכונים בנכס שהושכר לאחר תחול בדרך כלל על עניינים הקשורים בבטיחות הבסיסית והיסודית של המבנה, שהבעלים אחראי לה הן לפני השכרת הנכס והן לאחר השכרתו, ככל שהוא יכול וצריך לדעת על קיומם של סיכונים מובנים בו, ועליו לנקוט אמצעים להסרתם כדי להבטיח את שלומם של באי המקום. אחריות זו אינה ניתנת לגלגול לכתפיו של האחר, וגם אם המחזיק בפועל בנכס אחראי באחריות דומה מכח החזקה הנתונה בידיו, אין הדבר גורע מאחריותו של הבעלים, ובלבד שאין מדובר באותם סיכונים שהמחזיק יצר במו ידיו, בלא ידיעתו של הבעלים, ומבלי שזה האחרון יכול וצריך היה מבחינה נורמטיבית לדעת אודותם" (שם, פסקה 34)

  34. נשאלת השאלה, האם בנסיבות המקרה שלפנינו חבות הנתבעות בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובע והאם הן הפרו חובה זאת. בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית נעשית על־פי מבחן הצפיות שלפיו יש לבחון האם בנסיבות הספציפיות יכול וצריך היה אדם סביר לצפות את התרחשות הנזק [ע"א 1786/10 פלוני נ' בית ספר אורים (27/02/2012), פסקה 11; ע"א 9073/09 אסותא-מרכזים רפואיים בע"מ נ' מיכאל שרף (14.06.2011), פסקה 10; ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה (04/01/2009), פסקה 33; וכן רע"א 2063/16 הרב יהודה גליק נ' משטרת ישראל (19/01/2017), פסקה 32], כאשר "הכלל הוא שבמקום שהנזק צפוי מבחינה פיזית, חובה לצפותו מבחינה נורמטיבית, אלא אם קיימים שיקולים מיוחדים של מדיניות משפטית המצדיקים צמצום החובה או שלילתה" [ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003), בעמ' 17 ו' – ז'].

  35. בענייננו, סבורני כי הנתבעות 1 ו- 2 חבות בחובת זהירות קונקרטית, שכן נפילת התובע מהסולם, במהלך עמידתו על הסולם בגובה של כארבעה מטרים כששתי ידיו עסוקות בטיפול במזגן, ופגיעתו עקב כך, היא דבר שהנתבעות היו יכולות וצריכות להיות מודעות אליו, לצפותו מראש ולנקוט אמצעי זהירות סבירים בגינו.

  36. אמת, נכון הוא הדבר כי התובע הוא זה שבחר בשיטת העבודה והוא זה שבחר לפי שיקול דעתו הבלעדי להגיע למזגן באמצעות טיפוס על הסולם שהיה ברשותו, ואולם רשלנות הנתבעות 1 ו- 2 מתבטאת בכך שאפשרו לתובע לעבוד בשיטה זו, בה שימש הסולם כמשטח עבודה ואשר נקבע לגביה בפסיקה כי הינה שיטת עבודה מסוכנת ורשלנית, מבלי לוודא כי התובע נקט באמצעי זהירות שימנעו נפילתו מהסולם.

  37. ב"כ הנתבעות 3-2 טוען בסיכומיו כי לאור מעמדו של התובע כבעל מקצוע עצמאי, הרי שהאחריות לאופן ביצוע העבודה מוטלת עליו ועליו בלבד. לפי שיטתו, על התובע מוטלת החובה להנהיג שיטת עבודה שתבטיח את שלומו וכי הנתבעות לא אמורות להחליף שיקול דעת התובע בשיקול דעתן "ולעשות עבורו את העבודה". עם טיעון זה וככל שהוא מתיימר לפטור את הנתבעות כליל מאחריות, אין בידי להסכים.

  38. אכן מעמדו של התובע כבעל מקצוע עצמאי מטיל עליו חובות זהירות מוגברות. עם זאת, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להעניק לנתבעות בהיותן המזמינות פטור אוטומטי ומוחלט מאחריות. ניתן לסבור כי מי שהזמין בעל מקצוע לביצוע תיקון לא אמור במצב הדברים הרגיל להתערב בהחלטות המקצועיות של אותו בעל מקצוע בהיות המזמין הדיוט בתחום זה (ובהנחה שאכן כך הם פני הדברים). אלא שאם המזמין מבחין בכך שבעל המקצוע נחשף לסיכון בלתי סביר שכל אדם סביר היה רואה בו ככזה, הרי שהוא לא יכול להתעלם מכך, לעצום את עיניו ולומר אין זה מענייני! במקרנו, מדובר על נפילה מגובה לאחר שהתובע עמד בגובה על סולם ועסק בבדיקת ותיקון המזגן ובנסיבות כאלה היה צריך לצפות התרחשות הנזק כפי שאף נקבע בעניין קלינה (שם, פסקה 24) וכן ביתר הפסיקה שאוזכרה בהרחבה בפרק הקודם.

  39. וראו בעניין זה החלטת כב' השופטת עירית הוד (כתוארה אז) ב-ת"א (שלום נצ') 3987/04 אוחנה אברהם בבר נ' חניא משה (10.07.2006), בה ציינה "כי הסכנה אליה נחשף הנתבע (צ"ל התובע, א"ס) אינה קשורה באופן בלעדי במומחיותו שאז היכולת לצפות את הסכנה בפועל מופחתת עבור מי שאינו בעל מקצוע בתחום, אלא הסכנה שעסקינן בה היא נפילה מגובה שגם אדם שעיסוקו אינו אינסטלציה יכול לצפות אותה" (שם, פסקה 83).

  40. זאת ועוד, במקרים כאלה על המחזיק ובעל השליטה והפיקוח במקרקעין מוטלת החובה לברר מי אמור לבצע את התיקון, מה הן הסכנות האורבות למתקן ואילו אמצעי הגנה ובטיחות ננקטו כאשר הימנעות מעשיית האמור מלמד על אדישות המחזיק לגורל מבצע התיקון "אדישות שכמוה עשיית מעשה או הימנעות מעשיית מעשה אשר גרמו לאסון" [ת"א (מחוזי ת"א) 1828/05 דוד גדעון נ' שמעיה עזרא (11.02.2009), פסקה 7.2.2]. הנתבעות דכאן לא טענו וממילא לא הוכיחו כי עשו עם התובע את הבירורים והבדיקות כאמור, ולא טענו ולא הוכיחו כי הן ווידאו עם התובע שיש ברשותו הכלים והציוד המתאים לביצוע עבודתו מבלי שיהיה חשוף לסיכון בלתי סביר, והרי גם בשל כך הן התרשלו.

  41. חיזוק לכך ניתן לראות בעדותה של המנהלת נאדיה שציינה כי כיום היא לא תרשה ביצוע עבודה המצריכה שימוש בסולם והגעה לגובה מבלי לברר נושא הבטיחות ו"רק אחר כך להרשות לו לעשות את התיקון" (עמ' 27 לפרוטוקול, שור' 7-1).

  42. על כל אלה יש להוסיף כי גם אחיו של התובע – שריף – אשר כמוזכר לעיל שימש אב הבית בבית הספר, התרשל, שכן הוא זה שליווה את התובע לפי הוראות המנהלת והצביע לו על מיקום היחידה החיצונית של המזגן ועל אף שידע שהתובע מתכוון להגיע ליחידה הנמצאת בגובה באמצעות טיפוס על סולם, הוא לא עצר בעדו ואפילו לא נשאר עמו כדי לסייע לו, לרבות על ידי ייצוב הסולם לבל יתנדנד (ראו עמ' 22 לפרוטוקול, שור' 6-3, וכן שור' 14-13; עמ' 23, שור' 22-20; עמ' 24, שור' 16 וכן שור' 24-23). הנתבעת 2 אחראית באחריות שילוחית למעשיו של שריף מכוח סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שכן אין מחלוקת כי שריף הועסק על ידי הנתבעת 2, ואילו הנתבעת 1 אחראית באחריות שילוחית למעשיו של שריף מכוח הוראת סעיף 14 לפקודת הנזיקין, שכן מעדותה של המנהלת נאדיה, שהיא עובדת משרד החינוך ועל כך אין מחלוקת (ראו סעיף 36 לסיכומי הנתבעת 1), עולה כי שריף נשלח על ידה כדי להראות לתובע את המזגן התקול ובכדי ללוות אותו ובמידת הצורך להגיש לו עזרה (עמ' 28 לפרוטוקול, שור' 30-10; עמ' 29, שור' 3-1). העובדה ששריף הינו במקרה אחיו של התובע אין בה כדי להעלות או להוריד לעניין אחריותן של הנתבעות 1 ו- 2.

  43. באשר לסעיפי חוזר מנכ"ל משרד החינוך אליהם מפנה ב"כ הנתבעת 1, בקצירת האומר אציין כי אין בהם כדי לפטור את הנתבעת 1 מאחריות ולא נאמר בהם דבר וחצי דבר על כך שהאחריות לכל תאונה המתרחשת בין כותלי בית הספר מוטלת על הבעלות (הרשות המקומית) בלבד, וזאת מבלי להיכנס לשאלה העקרונית אם חוזר המנכ"ל יכול לחייב את הבעלות בהיבט זה. עובדה פשוטה היא שהנתבעת 1 הייתה המחזיקה במקרקעין וגם אם למועצה נותרה עדיין שליטה מסוימת על הנעשה בבית הספר, לכל הפחות בכל הקשור לתחזוקת המבנה ולביצוע תיקונים בו, אין בכך כדי לשחרר את הנתבעת 1 מאחריות בתורת מחזיקה וכבר נפסק בהקשר זה ש"כאשר בידי בעל הקרקע נותרה שליטה, ואף שליטה חלקית, על המתרחש במקרקעין, תהיה אחריותם של המחזיק ושל הבעלים אחריות משותפת" [ע"א 7436/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (18.02.2016), פסקה 16].

  44. לאור התוצאה אליה הגעתי כאמור מעלה, המטילה אחריות בנזיקין על הנתבעות 1 ו- 2 מכוח עוולת הרשלנות, לא מצאתי צורך לדון בטענת ב"כ התובע לפיה הוראות פקודת הבטיחות בעבודה חלות גם על בתי ספר, לטענתו זאת בהתבסס על הוראת סעיף 9 לפקודה. עם זאת, נראה שהטענה אינה מבוססת ובעניין זה אפנה לפסק הדין שניתן ב-בג"ץ 10980/04 איגוד הממונים על בטיחות ברשויות המקומיות נ' שרת החינוך (23.01.2007), שבו נדחתה הטענה כי מוסדות חינוך באים בגדר "מפעל" כמשמעותו בפקודה כמו שנדחתה הטענה כי הפקודה חלה על מוסדות חינוך, אם כי וכפי שהזכרתי לעיל, ניתן להיעזר בהוראות הפקודה והתקנות שהותקנו מכוחה לצורך קביעת אמות המידה וסטנדרט הזהירות שחייב בו האדם הסביר.

  45. ממכלול הנסיבות, עולה כי הנתבעות לא נקטו אמצעי זהירות שיגנו על התובע ובכך התרשלו והפרו את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליהן. לאור כל האמור ומכל הטעמים דלעיל, הגעתי לכלל מסקנה שהנתבעות 1 ו- 2 אחראיות בנזיקין כלפי התובע. בנסיבות העניין אני מוצא לנכון לחלק את האחריות בין הנתבעת 1 לבין הנתבעת 2 באופן שווה כך שעל כל אחת מהן תוטל אחריות בשיעור של- 50%.

  46. בכפוף לאמור, ההודעה לצד שלישי ששלחה הנתבעת 1 כנגד הנתבעת 2, נדחית.

    אשם תורם

  47. נדמה לי שאין צורך להכביר מילים על כך שזה מקרה קלאסי ומובהק להטלת אשם תורם על התובע ואף אשם תורם משמעותי. מדובר בבעל מקצוע עצמאי שהוא זה שבחר לפי שיקול דעתו הבלעדי שיטת העבודה והוא זה שבחר להשתמש בסולם חרף הגובה שבו הייתה נמצאת היחידה החיצונית של המזגן. התובע לא קיבל הוראות מגורם אחר כלשהוא לגבי אופן ביצוע עבודתו. התובע במקרה זה הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא זה שיצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון [ראו: ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי (פרחן), פ"ד מא(4) 524 (1987), בעמ' 528 ג'], כאשר כאמור לעיל האחריות המיוחסת לנתבעות מבוססת על כך שהן לא מנעו ממנו לבצע עבודתו בשיטה המסוכנת שבה בחר. על כן, בנסיבות אלו מצאתי לזקוף לחובת התובע אשם תורם בשיעור של- 50%.

    שומת הנזקים

    הנכות הרפואית

  48. בעקבות התאונה נפצע התובע בעיקר בשורש כף יד שמאל. ממקום התאונה פונה התובע באמצעות אמבולנס אל בית החולים האנגלי בנצרת שם בוצע לו בין היתר צילום רנטגן שהעיד על קיום שבר פריקה של שורש כף היד. לתובע הוסברו הממצאים ועל הצורך בטיפול ניתוחי כעולה מתעודת חדר המיון שצורפה כנספח א' לתצהיר התובע, אך התובע העדיף להמשיך את הטיפול בבית חולים אחר ולכן הוא טופל באמצעות סד גבס ושוחרר מבי"ח נצרת. מאוחר יותר ביום התאונה פנה התובע לבית חולים רמב"ם ובאנמנזה נרשם שהוא נפצע בשורש כף יד שמאל, שפשופים בברך ימין, כאב ונפיחות בכף רגל ימין. לאחר שצילומים שבוצעו לו לא העידו על קיום שברים, הוא שוחרר לביתו עוד באותו יום. התובע הוסיף להתלונן על כאבים והגבלה בתנועות כף יד שמאל, בוצעו לו צילומים חדשים, בדיקת מיפוי עצמות ובדיקת סריקה טומוגרפית ממוחשבת שהראו שבר מרוסק בשורש כף היד. לתובע הומלץ על טיפול ניתוחי אך לבסוף לא עבר אותו בשל חששו (ראו הסקירה בעמ' מס' 3 לחוות דעתו של ד"ר אדוארד כליף).

  49. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. בהתאם לאישורי המל"ל (צורפו לתעודת עובד הציבור שהוגשה מטעם המל"ל) אושרה לתובע תקופת אי־כושר מלא מיום 31/08/2012 ועד ליום 29/11/2012. וועדה רפואית שליד המל"ל קבעה לתובע דרגת נכות זמנית בשיעור של- 50% בתקופה שמיום 30/11/2012 ועד ליום 31/07/2013, וכן נכות זמנית בשיעור של- 20% בתקופה שמיום 01/08/2013 ועד ליום 31/10/2013. וועדה רפואית לעררים שליד המל"ל קבעה לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור של- 19% וזאת החל מיום 01/11/2013. נכות זו מורכבת מנכות רפואית בשיעור של- 15% לפי דרגת הביניים שבין סעיף 35(1)(ב) – (ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 והפעלת תקנה 15.

  50. התובע הגיש מטעמו חוות דעת רפואית, ערוכה ע"י ד"ר מוחמד יונס, מומחה בכירורגיה אורתופדית, אשר קבע כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של- 30% לפי סעיף 35(1)(ד) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי.

  51. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר מרדכי קליגמן, אשר קבע כי נכותו של התובע היא בשיעור של- 10% לפי סעיף 35(1)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי.

  52. בשל הפער בין חוות הדעת שהגישו הצדדים, מונה ד"ר אדוארד כליף כמומחה רפואי מטעם בית המשפט. ד"ר כליף מצא כי "בעקבות השבר והפריקה שאירעו בשורש כף יד שמאל, נותר עיוות מבני המערב הן את הפרק הרדיו-קרפלי והן את הפרק הרדיו-אולנרי הרחקני, המתבטא בהגבלה וכאב בתנועות שורש כף היד, והפרעה בתפקוד היד השמאלית" (סעיף א' בפרק "סיכום ומסקנות" שבחווה"ד). לאור ממצאים אלה הוא קבע כי נכותו הצמיתה של התובע בעקבות התאונה הינה בשיעור של- 15% ובכך למעשה אימץ קביעת המומחה מטעם התובע ובדומה לקביעת הוועדה הרפואית לעררים.

  53. כן קבע ד"ר כליף כי בעקבות התאונה סבל התובע מהנכויות הזמניות שלהלן: נכות זמנית בשיעור של- 100% מיום התאונה ועד ליום 29/01/2013; נכות זמנית בשיעור של- 70% מיום 30/01/2013 ועד ליום 29/03/2013; נכות זמנית בשיעור של- 30% מיום 30/03/2013 ועד ליום 29/08/2013. לאחר מכן והחל מיום 30/08/2013 נכות צמיתה בשיעור של- 15% כאמור לעיל.

  54. הצדדים לא חקרו את המומחה מטעם בית המשפט, לא חלקו על קביעותיו ולא סתרו אותן ועל כן אין סיבה לחרוג מהן ואני מאמצן במלואן, שכן "סטייה מחוות דעתו של מומחה הממונה מטעם בית המשפט ומהווה ידו הארוכה, תעשה במשורה, במקרים חריגים ומנימוקים כבדי משקל" [ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (31/12/1988), פסקה 4; ע"א 8329/16 טרנס אטלס בע"מ נ' אליהו פרחי בדי ריפוד בע"מ (04/06/2018), פסקה 18; וכן ע"א 4179/17 יותר סוכנות לביטוח (1989) בע"מ נ' ערן רובין (06/12/2018), פסקה 57].

    הנכות התפקודית

  55. התובע יליד 16/08/1978, ביום התאונה היה בן 34 וכיום הוא בן 41.

  56. התובע ביקש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 25% לעומת נכותו הרפואית העומדת על שיעור של- 15% כאמור לעיל, תוך שהוא מדגיש כי לאחר התאונה הוא לא חזר לעבוד בתחום המזגנים, עבודה שדורשת הפעלה תקינה של שתי הידיים (סעיף 67 לסיכומי התובע). לעומתו, הנתבעות סבורות כי נכות התובע במקרה זה אינה תפקודית ואין בה כדי להשפיע על כושר תפקודו (סעיף 75 לסיכומי הנתבעת 1. יצוין כי הנתבעות 3-2 הצטרפו לנטען בסיכומי הנתבעת 1 בשאלת הנזק), וזאת הן מבססות על עדות התובע שממנה עלה כי הוא עובד בחלוקת בלוני גז ואף מרים בלונים בעצמו, גם ריקים וגם מלאים (סעיף 72 לסיכומי הנתבעת 1).

  57. אמנם צודק ב"כ הנתבעת 1 בטענתו כי הנכות הרפואית היא רק גורם אחד מבין המכלול שבית המשפט שוקל לצורך קביעת הנכות התפקודית (סעיף 73 לסיכומיו), ברם הנכות הרפואית אינה סתם מרכיב אלא ה-מרכיב וזה שברגיל ניתן לו המשקל הגדול וכך נקבע ב-ע"א 7617/07 יחזקאל יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (12.10.2008): "הנכות הרפואית, כפי שנקבעה על-ידי המומחים הרפואיים, היא רכיב חשוב מאוד בקביעת הנכות התפקודית" (שם, פסקה 17) (ההדגשה שלי, א"ס).

  58. המדובר הוא בנכות תפקודית מטיבה ומטבעה בהינתן העובדה שמדובר בנכות אורתופדית שהוענקה לתובע "בגין השפעת השינויים המפרקיים על כשר הפעולה והתנועה" (סעיף ג' בפרק "סיכום ומסקנות" בחוות דעתו של ד"ר כליף), לא כל שכן בשים לב לעברו התעסוקתי של התובע (שעבד כמלצר וכטכנאי מזגנים), ואולם לא מצאתי בנסיבות המקרה שלנו לסטות מהחזקה – או ליתר דיוק המעין חזקה – המזהה ברגיל את הנכות התפקודית עם הנכות הרפואית, אשר נקבעה כחלק מהמגמה להאחדת כללי החישוב בתביעות נזקי גוף [ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (07.09.2010), פסקה 14; ע"א 6601/07 סאבר אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, (23.08.2010), פסקה 11; ע"א 3212/07 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' לאה חכים (18.12.2008), פסקה 3; וכן ע"א 4946/06 צל דוד נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (31.03.2008), פסקה 5], אם כי ברור שהבחינה היא לעולם אינדיבידואלית ותלויה, בין היתר, באופי ומהות הנכויות שהוסבו לניזוק בעקבות פגיעתו ועד כמה הן "תפקודיות" כמו גם בעיסוקיו.

  59. עוד בעניין זה אפנה לפסק הדין המנחה בסוגיה זו שניתן ב-ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995), שבו נקבע כי:

    "המקרים שבהם נוהג בית־המשפט להשתמש בשיעור הנכות הרפואית כמודד להפסד כושר ההשתכרות הינם מקרים שבהם הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של התובע. בדרך־כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי – כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל – תשקף, בדרך־כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. ... נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים" (שם, בעמ' 799 ג'-ה')

  60. לאור האמור, אני מעמיד את נכותו התפקודית של התובע על שיעור של- 15%, הזהה לנכותו הרפואית.

    בסיס השכר

  61. מחומר הראיות עולה כי עובר לתאונה עבד התובע כמלצר במסעדה בהיקף משרה חלקי ובנוסף הוא ניהל עסק עצמאי בתחום המזגנים, אשר היה עדיין בתחילת דרכו (סעיפים 8, 10 ו- 14 לתצהיר התובע; וכן עמ' מס' 8-7 לפרוטוקול).

  62. מדו"ח שומת מס הכנסה לשנת 2012 שצורף לתצהיר התובע עולה כי באותה שנה הסתכמה הכנסתו בסך של- 32,754 ₪: סך של- 16,754 ₪ מעסקו וסך של- 16,000 ₪ מעבודתו כשכיר (התובע צירף לתצהירו גם טופס 106 לשנת 2012 התומך בנתון לעיל). ההכנסה האמורה מתייחסת לשמונת החודשים הראשונים בשנת 2012, שהרי לאחר התאונה ובמשך תקופה לא מבוטלת התובע לא חזר לעבודתו. מכאן יוצא כי הכנסתו החודשית הממוצעת עובר לתאונה עומדת על סך של- 4,094 ₪ (קרן). סכום זה כשהוא משוערך נכון להיום (הצמדה בלבד) עומד על סך של- 4,209 ₪.

  63. יצוין כי על־פי אישורי המל"ל בדבר הסכומים ששולמו לתובע בעקבות התאונה מושא התיק, הרי ששכרו הרבע שנתי עמד ערב התאונה על סך של- 11,699 ₪ (4,400 ₪ מעבודתו כשכיר וסך 7,299 ₪ מעבודתו כעצמאי). משמע, שכרו החודשי הממוצע עמד על סך של- 3,900 ₪ ונתון זה מתיישב עם העולה מדו"ח השומה כנזכר לעיל. באשר לפער העומד על סך של כ- 200 ₪ הרי שיש להניח כי הדבר נובע מכך שהמל"ל לוקח בחשבון את ההכנסה בשלושת החודשים האחרונים בלבד בעוד שהממוצע בסעיף הקודם נעשה לתקופת שמונה חודשים.

  64. התובע ביקש להעמיד את בסיס השכר על סך של- 4,500 ₪ לצורך חישוב הפסדי השכר בעבר תוך שהוא מציין כי מאז התאונה ועד היום חלפו שבע שנים במהלכן הכנסתו הייתה עולה באופן ודאי כדבריו (סעיף 69 לסיכומיו), ועל סך של- 6,500 ₪ לצורך חישוב הפסד כושר ההשתכרות בעתיד ולעניין זה היא מבקש להביא בחשבון את העובדה שמאז ועד היום חלו עליות בשכר המינימום במשק.

  65. אכן במועד התאונה עמד שכר המינימום במשק על סך של- 4,100 ₪ וכיום הוא עומד על סך של- 5,300 ₪ לאחר שעלה במספר פעימות. עולה כי הכנסתו של התובע עמדה בגבולות שכר המינימום במשק.

  66. התובע צירף לתצהירו תלושי שכר לחודש יולי 2014 (6,355.96 ₪) ולחודש אוגוסט 2014 (8,775.80 ₪) בגין עבודתו במסעדת ערמונים. עוד הוא צירף תלושי שכר לחודשים ינואר - אפריל 2015 בגין עבודתו במלון לאונרדו פלאזה טבריה, מהם עולה כי הוא התחיל לעבוד במלון ביום 08/01/2015 וכי שכרו החודשי הממוצע עמד על סך של כ- 5,800 ₪. עוד צירף תלושי שכר שהונפקו לו על ידי המעסיק סעיד סעדיה והמתייחסים לחודשים ספטמבר 2017 – פברואר 2018 ומהם עולה כי הוא החל עבודתו אצל מעסיק זה ביום 01/09/2017 ושכרו החודשי עמד על סך של- 3,500 ₪. כמו כן, משומות מס הכנסה שצורפו לתצהיר עולה כי בשנת 2016 עמדה הכנסת התובע על סך של- 51,907 ₪ מעסק, בשנת 2015 עמדה הכנסתו על סך של- 46,439 ₪, בשנת 2014 על סך של- 45,689 ₪ ממשכורת, ואילו בשנת 2013 לא הייתה לו הכנסה כלשהיא, לא מעסק ולא ממשכורת.

  67. בשים לב למכלול הנתונים שלעיל, ובכלל זה גילו הצעיר יחסית של התובע במועד התאונה, העובדה שעבודתו כעצמאי בתחום המזגנים הייתה עדיין בשלביה הראשונים ולא ניתן לומר כי התובע הגיע למיצוי יכולותיו בה, כמו גם העובדה שהכנסתו ערב התאונה השתוותה לשכר המינימום במשק וכן בשים לב לעליות שחלו מאז ועד היום בשכר המינימום, אני מקבל עמדת ב"כ התובע להעמיד בסיס השכר לצורך חישוב הפסדי השכר בעבר על סך של- 4,500 ₪, שהינו גבוה אך במעט משכרו המשוערך. באשר לחישוב הפסדי השכר בעתיד, אני מעמיד את בסיס השכר על סך של- 6,000 ₪.

    הפסד שכר לעבר

  68. בגין תקופת השנה הראשונה שלאחר התאונה, הכוללת תקופת אי־הכושר המלא שהוכרה על ידי המל"ל וכן בגינה נקבעה לתובע על ידי ד"ר כליף נכויות זמניות בשיעור 100% (למשך 5 חודשים), 70% (למשך חודשיים) ו- 30% (למשך 5 חודשים), יחושב הפסד השכר באופן מלא ועל כן זכאי התובע לסך של – 54,000 ₪ [= 4,500 ₪ * 12 חודשים * 100%].

  69. אף שבחלק מהתקופה הנזכרת לעיל נקבעו לתובע נכויות זמניות בשיעור של- 50% ו- 30%, אלא שלאור מהות הפגיעה והעובדה כי העבודות בהן עסק התובע לפני התאונה (מלצר במסעדה וטכנאי מזגנים) דורשות הפעלה תקינה של שתי הידיים, הרי שבהחלט סביר מאוד שלא היה מסוגל לחזור לעבודותיו האמורות. התובע הצהיר כי בתקופה הנ"ל הוא לא עבד וגרסתו זו (הנתמכת בשומת מס הכנסה לשנת 2013) לא נסתרה על ידי הנתבעות [לעניין פסיקת פיצוי מלא גם בתקופה שבה נקבעו לניזוק נכויות זמניות הנופלות מ – 100% ראו: ע"א 387/88 סמי אוחנונה (חן) נ' ציון חברה לביטוח בע"מ (01.08.1993), פסקה 15; ע"א 7527/06 מוטי לאלו נ' קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים בע"מ (07.07.2009); וכן ת"א (מחוזי ת"א) 30781-10-12 ו. ט נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) (05.07.2016), פסקאות 124-122].

  70. החל מיום 30/08/2013 ועד היום יחושב ההפסד לפי נכותו התפקודית. לפיכך, בגין תקופה זו זכאי התובע לסך של- 48,600 ₪ [= 4,500 ₪ * 72 חודשים * 15%].

  71. לאור האמור, מגיעים הפסדי השכר לעבר לכדי סך של – 102,600 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה (ה-01/03/2016) עומד הסכום על סך של- 106,260 ₪.

    הפסד כושר השתכרות בעתיד

  72. הנתבעות הציעו להעמיד את סכום הפיצוי בראש נזק זה על סכום גלובאלי של- 50,000 ₪, אך לא מצאתי לחרוג משיטת החישוב האריתמטי המשקפת יותר נאמנה את נזקיו האמתיים של התובע, והרי כבר נקבע כי "דרך המלך לפסיקת פיצויים בראש נזק זה היא על ידי חישוב אריתמטי" [ע"א 8602/11 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה דן גדרון (03.04.2012), פסקה 7 רישא]. אגב, בחינת סבירות הפסיקה הגלובאלית נעשית לאור התוצאה המתקבלת מחישוב אריתמטי וביחס אליה [ראו ניתוח כב' השופט עמית בעניין גדרון הנ"ל, פסקה 7].

  73. על כן, הפסד כושר ההשתכרות לעתיד עומד על סך של – 195,000 ₪ (מעוגל) [=6,000 ₪ * 15% נכות תפקודית * 216.4590 מקדם היוון לעוד 26 שנים – עד הגיע התובע לגיל 67).

    הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים

  74. כידוע, החל מיום 01/01/2014 יש לערוך את החישוב לפי 12% מהפסדי השכר, זאת בהתאם לשיעור הפרשות המעביד לפי צו ההרחבה הפנסיוני [ע"א 1896/15 פלוני נ' כמיל ג'ועיה (08/12/2015), פסקה 7; ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בעמ נ' צחי טוויג (31/07/2014), פסקה 7]. יצוין, כי הפרשות המעביד הוגדלו והן עומדות החל מיום 01/01/2017 על שיעור של- 12.5% ובתי המשפט החלו לחשב הפסדי הפנסיה והתנאים הסוציאליים לפי שיעור עדכני זה [צו הרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק, ילקוט הפרסומים 7287, התשע"ו, 20.6.2016, בעמ' 7974. ראו גם: ת"א (מחוזי מרכז) 67154-10-13 מ. ט נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) (26.06.2017), פסקה 18; ת"א (מחוזי מרכז) 28683-02-14 ס' ס' (חסוי) נ' אורגל פחחות בנין ותעשיה בע"מ (18.04.2017), פסקה 39; וכן ת"א (מחוזי חי') 22084-11-12 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (31.10.2018), פסקה 80].

  75. הנתבעות טוענות כי אין לפסוק לתובע פיצוי כלשהוא בראש נזק זה הואיל והוא "מנהל תיק עצמאי ובהתאם לחוק הוא צריך לדאוג להפרשות לעצמו" (סעיפים 90-89 לסיכומי הנתבעת 1).

  76. יש צדק מסוים בטענתו האמורה של ב"כ הנתבעת 1. בעניין זה אפנה לפסק הדין ב-ת"א (מחוזי ת"א) 39243-07-12 ר. מ נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול" (22.04.2018), שבו נקבע כי "גם אם מחויב עצמאי להפריש כספים לפנסיה הרי שהוא עושה זאת מסך כל הכנסתו. מכאן שאם הכנסת התובע היא מעיסוקו כעצמאי וזו במלואה הובאה בחשבון הפיצויים בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד – אין מקום להוסיף סכום נוסף על חשבון הפרשות שממילא היו נעשות מאותו סכום השתכרות שהובא בחשבון" (שם, פסקה 91).

  77. אלא שמקרנו שונה במקצת הואיל והתובע דכאן עבד גם כשכיר בנוסף לעבודתו כעצמאי. זאת ועוד, עבודתו כעצמאי בתחום המזגנים הייתה בראשית הדרך, שכן מחומר הראיות עולה כי הוא עבד בתחום זה כשנה עד לקרות התאונה ואין לדעת אם הוא היה ממשיך לעבוד בתחום זה למשך תקופה ארוכה או שמא היה מפנה את עצמו לעבודה כשכיר בלבד. לכך יש להוסיף כי לאחר התאונה התובע לא שב לעבודתו בתחום המזגנים ובשנים האחרונות הוא עבד בעיקר כשכיר במקומות עבודה שונים כפי שעולה מחומר הראיות, ולכן ברור שהגריעה בכושר ההשתכרות כתוצאה מהנכות שנותרה אצלו הסבה ומסבה לו גם הפסדי פנסיה. וזאת חשוב לציין, בית המשפט אינו מתעלם משינויים שחלו עד ליום מתן פסק הדין. "השבת המצב לקדמותו אינה הבאת הניזוק-התלוי למצבו שקדם לעוולה, בלא להתחשב בשינויים אשר ידוע כי חלו במצבו" [ע"א (מחוזי י-ם) 2579/08 שוקרון אסתר נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (30.03.2009), פסקה 13]. "לצורך קביעת הפיצוי והניכויים, בית המשפט "מצלם" את המצב ביום מתן פסק הדין" [ע"א 7625/11 אסולין אבירם נ' עמית בן ישי (פורסם בנבו, 27.03.2012), פסקה 7].

  78. לפיכך, ובהתחשב במכלול השיקולים שלעיל, מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בגין הפסדי הפנסיה אותו אני מעמיד על סך של- 25,000 ₪ [לפסיקה גלובאלית במקרים דומים ראו: עניין ר.מ הנ"ל, פסקה 92; ת"א (מחוזי ת"א) 7362-03-17 פלונית נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (09.07.2019), פסקה 46; ת"א (מחוזי ת"א) 43473-07-11 י. פ. ו נ' הפניקס, חברה לביטוח בע"מ (11.01.2018), פסקה 97; וכן ת"א (מחוזי מרכז) 22940-03-12 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") (19.01.2018), פסקה 6(א) סיפא].

    כאב וסבל

  79. בהתחשב במכלול הנתונים, מהות ואופי הפגיעה, גילו של התובע במועד התאונה, הנכות הרפואית שנותרה לתובע בעקבות התאונה, תקופת הנכויות הזמניות והמגבלות שנותרו בכף ידו כפי שנקבעו בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של – 80,000 ₪.

    עזרת צד שלישי

  80. התובע טוען כי לאחר התאונה ובעקבות פגיעתו הוא נזקק לעזרה שניתנה לו בעיקר על ידי אשתו (סעיף 16 לתצהיר עדותו הראשית וכן עמ' 18 לפרוטוקול, שור' 10-7) ובגין עזרה זו הוא ביקש לפסוק לו לעבר ולעתיד סך של – 40,000 ₪.

  81. חשוב להדגיש כי "אין די בעצם קביעת נכות תיפקודית כדי לזכות את הנפגע בפיצויים תחת ראש נזק זה. פסיקת הפיצויים אינה אוטומטית: העזרה תלויה ביכולתו התיפקודית של הנפגע, והדבר נקבע בכל מקרה לגופו על יסוד ראיות הנוגעות לעניין" [ע"א 5012/90 פאול טכטנברג נ' עטיה עזאלדין ושמיר חברה לביטוח (09.06.1994), פסקה 4].

  82. התובע לא פירט בתצהירו לאיזו עזרה בדיוק נזקק ולא פירט אלו הן הפעולות היומיומיות שלא היה באפשרותו לבצע ואשר בגינן נזקק לעזרת הזולת. הנטען בסעיף 74 לסיכומי התובע על כך שהתובע "נזקק לעזרה בהלבשה, בהנעלה ברחצה" וכי הוא נותר במצב ש"לא יכול לבצע תיקונים מינוריים בבית או לבצע ניקיונות מסביב לבית" לא מצא ביטויו בתצהיר התובע ומטעם זה הנטען לא הוכח.

  83. חרף זאת, ועל אף העובדה שאשתו של התובע לא העידה בתיק (הגם שהתובע סיפק הסבר להיעדרותה כשנטען על ידו שהיא נמצאת בחופשת לידה), הרי שלאור מהות פגיעתו של התובע ונוכח הנכויות הזמניות המשמעותיות שנקבעו על ידי ד"ר כליף, אני מקבל את הטענה כי בתקופה הסמוכה לתאונה ובמשך מספר חודשים, נזקק התובע לעזרה מוגברת במילוי פעולות היומיום מעבר לעזרה הרגילה והמקובלת שבין בני משפחה לאור המגבלות בכף ידו.

  84. אמנם התובע לא הוכיח כי בעקבות העזרה שניתנה לו על ידי אשתו נגרם לו או לה הפסד כספי כלשהוא וברי כי לא נדרש לשלם עבורה, אלא שבהתאם לפסיקה אין בכך בלבד כדי לשלול ממנו פיצוי במקרה של עזרה החורגת מהמקובל בין בני משפחה. אכן, כעיקרון, עזרה רגילה ומקובלת הניתנת במסגרת חיי משפחה תקינים אינה מזכה בקבלת פיצוי [ראו: ע"א 810/81 רפאל לוי נ' ציון מזרחי ואח', פ"ד לט(1), 477, בעמ' 493 ג'], ואמנם הוא שבפסיקה קיימת גישה שלפיה עזרה שניתנה לניזוק על־ידי קרובי משפחה ללא תמורה תזכה בקבלת פיצוי בגינה רק אם בפועל נגרמו לאותו קרוב הוצאות או הפסדים [ע"א 327/81 אלימלך ברמלי נ' גאבלי עבדול חפוז, פ"ד לח(3), 580, בעמ' 588 א; וכן חיבורו דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף (2003), כרך ב', בעמ' 835], אלא שמנגד קיימת גישה אחרת – והיא הגישה הרווחת – שהכירה בזכות הפיצוי בגין עזרת צד ג' המוענקת לנפגע על־ידי בני משפחתו וזאת אף אם אותו בן משפחה לא סבל נזק ממון עקב עזרה זו אם מחומר הראיות עולה כי התובע-הניזוק היה מוגבל בתפקודו וכי סביר שמצבו אכן הצריך קבלת עזרה החורגת מן המקובל בין בני משפחה, שכן על־פי דידם של המצדדים בגישה זו המזיק לא צריך ליהנות ממאמציהם של אותם קרובי משפחה [ע"א 357/80 יהודה נעיםנ' משה ברדה, פ"ד לו(3) 762, בעמ' 791 – 792; ע"א 5774/95 יצחק שכטר נ' אלה כץ (19.11.1997), פסקה 12(ג); ע"א 121/85 דן וטובה ליאור נ' טובה ובנימין פרי (08.04.1998), פסקה 9(י)]; ע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (04.08.2005), פסקה 11; ע"א 1952/11 חאלד אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים (06.11.2012), פסקה 11; וכן רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (06.01.2015), פסקה 10].

  85. בנסיבות העניין, בהתחשב בגילו של התובע, במהות הפגיעה ובשיעור הנכויות כאמור ומשך תקופות הנכויות הזמניות, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בסך של – 20,000 ₪.

    הוצאות רפואיות ולנסיעות

  86. התובע טען כי יש לפצותו בגין הוצאות עבור טיפולים רפואיים להם נזקק בעקבות התאונה וכן בגין עלויות הנסיעה אליהם וביקש לפסוק לו פיצוי לעבר ולעתיד אותו העמיד על סך של – 30,000 ₪.

  87. פגיעתו של התובע הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כפגיעה בעבודה, ועל־כן כל ההוצאות הרפואיות, לרבות הוצאות הנסיעות לצורך קבלת טיפולים רפואיים, מכוסות על־פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 [סימן ג' לפרק ה' לחוק], וכן תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968. לפיכך, כעיקרון, אין לפסוק לניזוק שפגיעתו נגרמה בתאונת עבודה פיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות [ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף (2003), כרך ב', בעמ' 705; ע"א 2300/92 דן רחמים ואח' נ' דר ליביס גנדלר (23/05/1995), פסקה 18; ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' אלברט יפרח, פ"ד נה(1) 817, בעמ' 825 – 826]. על כן, ככל שאכן נגרמו לתובע הוצאות כאמור, הרי שהיה עליו להפנות את דרישתו למל"ל.

  88. לפנים מן הדרוש אציין כי על אף טענתו של התובע כי הוא כבר "שילם" עבור הוצאות רפואיות ונסיעות (סעיף 75 לסיכומים וכן סעיף 16 לתצהיר עדותו), וחרף העובדה שמדובר בנזק מיוחד אותו צריך להוכיח בראיות, הרי שהוא לא צירף קבלה כלשהיא המעידה על התשלום כנטען על ידו. משנכשל התובע בהוכחת הסכום שהוצא על־ידו לטענתו אזי כעיקרון אין לפסוק לטובתו פיצוי בגין מרכיב זה שכן הלכה היא, ש"באותם המקרים, בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע – התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי" [ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד ל"ה (2) 800, 809 ו' – ז', וכן ע"א 605/88 תבורי – בית חרושת למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פ"ד מ"ה (2) 1, בעמ' 10 ו' – ז'].

    תקבולי המל"ל

  89. לתובע שולמו על ידי המל"ל הסכומים כמפורט כלהלן: סך של- 8,142 ₪ בגין דמי פגיעה וכן סך של – 38,392 ₪ בגין גמלת נכות מעבודה, ובסה"כ – 46,534 ₪ (אישורי המל"ל בדבר הסכומים ששולמו לתובע צורפו לתע"צ שהוגשה מטעם המל"ל). תקבולי המל"ל כשהם משוערכים (הפרשי הצמדה וריבית) נכון ליום מתן פסק הדין עומדים על סך של- 50,060 ₪. בעניין זה יוער כי בחישוביו של ב"כ המל"ל בסיכומיו נפלה טעות משהוא כלל גם את הסך של- 1,198 ₪ מיום 27/02/2014, סכום שבסופו של יום הופחת לאחר שהתברר כי מדובר בתשלום יתר כעולה מאישור המל"ל על תשלומים בגמלת נכות מעבודה לשנת 2014.

    סיכום ומסקנות

  90. אני קובע כי הנתבעות 1 ו- 2 אחראיות לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה, וזאת לאחר הפחתת אשמו התורם של התובע. כמו כן, אני קובע כי חלוקת האחריות בין הנתבעות היא 50% על הנתבעת 1 ו – 50% על הנתבעת 2. מאחר ומדובר במעוולים במשותף, הרי שכלפי התובע חיוב הנתבעות הוא ביחד ולחוד [סעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]]. הנתבעת 3 חבה בחובה של הנתבעת 2 מכוח היותה המבטחת של נתבעת זו (ראו ההסדר הדיוני מיום 27/10/2016).

  91. כמפורט לעיל, הנזקים שנגרמו לתובע בעקבות התאונה מושא התיק דנן הוערכו על ידי בסך של- 426,260 ₪. מסכום זה יש לנכות אשמו התורם של התובע בשיעור של- 50% ומתקבל סך של- 213,130 ₪, ממנו יש להפחית את תקבולי המל"ל בסך של- 50,060 ₪, ויוצא כי סכום הפיצוי עומד על סך של- 163,070 ₪.

  92. אשר על כן, ועל יסוד האמור לעיל, אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעות ומחייב אותן, ביחד ולחוד, לשלם לתובע מס' 1 את הסך של- 163,070 ₪. בנוסף, אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של – 38,000 ₪ (כולל מע"מ), וכן הוצאות משפט בסכום כולל של- 6,000 ₪.

  93. הסכומים האמורים ישולמו לתובע באמצעות בא כוחו בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק־הדין במשרדי ב"כ הנתבעות, שאם לא כן – הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

    תביעת המל"ל

  94. כידוע, זכות השיבוב של המל"ל כלפי המזיק מעוגנת בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. עם זאת, זכות זו מסויגת והיא אינה כוללת תביעה כנגד המדינה או מי מעובדיה בגין מעשה שנעשה תוך כדי עבודתו כעובד מדינה [סעיף 328(ג)(1) לחוק]. משום כך אין למל"ל זכות תביעה כנגד הנתבעת מס' 1. זאת הסיבה בגללה ביקש ב"כ המל"ל להטיל את מלוא האחריות על הנתבעת 2.

  95. לפיכך, המל"ל זכאי לקבל שיפוי כדי חלקה באחריות של הנתבעת 2 בלבד, אשר כמוזכר לעיל הועמד על 50%.

  96. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעות 2 ו- 3, ביחד ולחוד, לשלם למל"ל את הסך של- 25,030 ₪, המהווה מחצית סכום תקבולי המל"ל המשוערך. עוד אני מחייב את הנתבעות 2 ו- 3, ביחד ולחוד, לשלם למל"ל הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של- 5,000 ₪.

  97. הסכומים האמורים ישולמו למל"ל באמצעות בא כוחו בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק־הדין במשרדי ב"כ הנתבעות 3-2, שאם לא כן – הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

     

    המזכירות תמציא העתק פסק דין זה לצדדים באמצעות באי כוחם.

     

     

    ניתן היום, ו' אלול תשע"ט, 06 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ