אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> נריז'ני נ' עיתון עורי עיר ואח'

נריז'ני נ' עיתון עורי עיר ואח'

תאריך פרסום : 06/04/2017 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום נצרת
5640-05-09
26/03/2017
בפני השופט:
אחסאן כנעאן

- נגד -
התובע:
ויקטור נריז'ני
עו"ד רומן קוגן
הנתבעים:
1. עיתון עורי עיר
2. שמעון גפסו
3. בוריס אסקין

עו"ד ניקולא בולוס
פסק דין
 

 

לפני תביעה כספית אשר הגיש התובע כנגד הנתבעים בעילה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: החוק ).

 

רקע כללי והתביעה שלפניי

 

  1. התובע (להלן: נריז'ני ) היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו תושב נצרת עילית, איש ציבור, פעיל מרכזי בקרב ציבור יוצאי ברית המועצות בעיר וראש תנועה פוליטית.

     

    הנתבע מס' 1 (להלן: המקומון ) היה בזמנים הרלוונטיים מקומון אשר יצא לאור בשפה הרוסית ואשר הופץ בעיר נצרת עילית. המקומון יצא בסמוך לתקופת הבחירות לרשויות המקומיות. הנתבע מס' 2 (להלן: גפסו ) שימש בזמנים הרלוונטיים חבר מועצת העיר נצרת עילית והיה מועמד לראשות העיר בבחירות שהתקיימו בשנת 2008. בקליפת האגוז נטען כי גפסו הוא ששולט במקומון. הנתבע מס' 3 (להלן: אסקין ) שימש בזמנים הרלוונטיים כעורך המקומון.

     

    על פי הנטען בכתב התביעה בחודשים 9/08 ו- 10/08, פורסמו במקומון כתבות אשר יש בהן כדי להוציא את דיבתו של נריז'ני. מכאן תביעתו שהוגשה על פי החוק.

     

     

    טענות הצדדים

     

  2. נריז'ני טוען כי בחודש 9/08 ובחודש 10/08 פורסמו במקומון כתבות על מעשים ומחדלים קשים וחמורים שיוחסו לו תוך שימוש בביטויים פוגעניים נגדו כגון: מגעיל, שתיין, סופר קשקשן ואנטישמי. המדובר בפרסומים שקריים, אשר יש בהם משום השמצה והשחרת שמו ברבים של נריז'ני הן כאדם פרטי והן כדמות ציבורית. הפרסומים גרמו לנזקים נפשיים וחומריים לנריז'ני. לגישתו, הפרסומים מהווים לשון הרע כמשמעה בחוק וכי המקומון אחראי כלפיו מכוח היותו מפרסם הכתבות. גפסו אחראי מכוח היותו הבעלים של המקומון ואסקין מכוח היותו העורך של העיתון. לאור כל האמור התבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בפיצוי בסך 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק וזאת לפי סעיף 7 א (ג) לחוק.

     

  3. גפסו טען כי הכתבות נשוא התביעה דנן פורסמו כתגובה לפרסומים שנעשו ע"י נריז'ני בעיתון "חדשות הצפון" ובהם הכפיש נריז'ני את תנועת "עורי עור" לאחר שהוא ניסה לפרסם מסמך בעיתון "עורי עור" והנהלת העיתון החליטה שלא לפרסמו שכן הכתבה הייתה פוגענית ומשמיצה. לטענתו הפרסומים נשוא התובענה אינם מהווים לשון הרע. כמו כן, נריז'ני לא הוכיח כל נזק. לנוכח האמור התבקש בית המשפט לדחות את התביעה.

     

    אסקין טען כי בעלי העיתון היא תנועת "עורי עור" ולא גפסו. לטענתו התרגום שצירף נריז'ני לכתב תביעתו אינו מדויק ואף מדובר בתרגום מטעה שנעשה שלא על ידי מתורגמן מוסמך. עוד נטען כי הפרסום נעשה כתגובה לפרסומים שפרסם נריז'ני ואשר הכפישו את תנועת "עורי עור" ואת גפסו אישית. אסקין טען להגנת אמת בפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק ולהגנת הבעת דעה בתום לב על התנהגות נושא משרה ציבורית בהתאם לסעיף 15(4) לחוק. לטענתו במקרה זה יש להעדיף את חופש הביטוי על פני הפגיעה בשמו הטוב של הנפגע. לבסוף טען אסקין כי נריז'ני לא הביא כל ראיות להוכחת נזקו . על כן ולאור האמור מעלה, יש לדחות את תביעתו.

     

    דיון והכרעה

     

  4. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל כפי שאפרט בהמשך. הדיון יעסוק תחילה בשאלה האם הפרסום מהווה לשון הרע, לאחר מכן אדון בתחולת ההגנות הנטענות. בתום הדיון בהגנות אדון בשאלת היריבות בין נריז'ני לגפסו ולאחר מכן בשאלת הנזק.

     

     

    האם הפרסום מהווה לשון הרע

     

  5. הגדרת "לשון הרע" בהתאם לסעיף 1 לחוק מורכבת מארבע חלופות:

     

    "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

    (1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

    (2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

    (3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

    (4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

     

    בית המשפט העליון נדרש לפרשנות החלופות בסעיף הנ"ל ב ע"א 1104/00 אפל נ. חסון, פ"ד נו(2) 607, 616 (להלן: עניין אפל ) וקבע :

     

    "הגדרה בסעיף 1 הנ"ל מורכבת אפוא מארבע חלופות: החלופה הראשונה היא מעין חלופת-סל רחבת היקף. יש בה כדי לתאר את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות... שלוש החלופות הנותרות מהוות מקרים קונקרטיים יותר של לשון הרע. בכל ארבע החלופות אין הכרח להוכיח קיומו של נזק, ועל כך מצביע הביטוי "עלול". ודוק, ההגדרה בסעיף 1 לחוק אינה מתנה קיומה של לשון הרע באי-אמיתות הפרסום. לפיכך עשוי פרסום להיות אמת, ובכל זאת להיחשב לשון הרע (אם כי לא תוטל בגינו אחריות, אם תוכח אחת מן ההגנות הקבועות בחוק)."

     

    בסעיף 3 לחוק נקבע כי אין נפקא מינא אם לשון הרע הובעה במישרין או אם היא משתמעת מהפרסום. נפסק כבר כי גם פרסום שיש בו רמיזה למעשים לא כשרים יש בו משום לשון הרע.

     

    בעניין אפל נאמר:

     

    "ככלל, על מנת לקבוע אם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית-המשפט את הפרסום על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם זאת לעתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע 'מבין השורות'  של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר."

     

    עוד נקבע בעניין אפל כי יש לקבוע האם הפרסום מהווה לשון הרע רק מעיון בפרסום עצמו כאשר המבחן הוא מבחן אובייקטיבי.

     

  6. בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ [פורסם בנבו] (להלן: פרשת רשת שוקן ) הוסיף בית המשפט העליון שיקול נוסף שיש לבחון והוא זהות הנפגע – איש ציבור, אדם פרטי וכדומה. נפסק כי: "גופים ואנשים הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי". לכן נפסק כי המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית, אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי (ראו גם: ע"א 334/89 מיכאלי נגד אלמוג, פד"י מו(5) 555). עוד נפסק כי באיזון נכון בין חופש הביטוי בכלל ובין חופש הביטוי בענייני ציבור פרט, לבין השם הטוב בכלל ושמו הטוב של איש ציבור, יש ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חופשית של מידע בענייני ציבור הנוגעים לאנשי ציבור (ראו: ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840, 865 [להלן: פרשת אבנרי ]).

     

    ההגנה על חופש הביטוי מקבלת חשיבות יתר דווקא כשמדובר בדמות ציבורית, ובנושא הנתון במחלוקת ציבורית. זאת, כדי להעלות על סדר היום מחלוקות ציבוריות, פוליטיות, המשמעותיות והחשובות לדיון הציבורי, ולאפשר שיג ושיח ציבורי (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר [פורסם בנבו, 12.11.06, פסקה 33]. פרסום הנוגע לאיש הנושא תפקיד ציבורי ולטוהר המידות האישי שלו תוך שימוש בביטויים קיצוניים וקשים שאינם אהודים על רשויות השלטון, אף מקבל הגנה יותר מפרסומים אחרים, שכן עיקר תכליתו של חופש הביטוי הוא להגן על אותם ביטויים קיצוניים, שכן "דברי נועם, הערבים לאוזן והקלים לעיכול, אינם זקוקים להגנה של חופש ביטוי" (פרשת שוקן). ביקורת ציבורית פוליטית היא תנאי בלעדיו אין לקיום משטר דמוקרטי, זכותו של הציבור לאפשר לו לגבש דעה על אנשים המשפיעים על חייו (ראו: אורי שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז), עמ' 234-235 (להלן: שנהר ); ת"א (ת"א) 67115/07 שי דבורה נ' איציק ציזר (פורסם בנבו, 18.10.2009).

     

    הדברים נכונים ביתר שאת, כשענייננו בפרסום אשר מלבד היותו מופנה נגד איש ציבור, הוא גם נעשה בתקופת בחירות. באיזון בין הזכות לחופש הביטוי לבין זכותו של איש הציבור לשם טוב, במקרה כאמור, נקבע ככלל כי ידה של הראשונה על העליונה (ראו: ת"א 64122/06 אנשל אשכנזי נ' יואב שמחי [פורסם בנבו, 6.1.09] להלן: עניין אשכנזי ).

     

  7. על אף האמור לעיל, אין הדבר אומר שאין מגבלות והסכרים פרוצים. הזכות לחופש הביטוי אינה זכות בלתי מוגבלת ומסויגת. המדובר בזכות יחסית ולעיתים יש להעדיף את שמו הטוב של איש הציבור על פני השיקול של חופש הביטוי. בית המשפט ייתן משקל ראוי לזכותו של איש הציבור לשם טוב, אשר אינו הפקר אלא הוא היקר בנכסיו, ככל אדם. יש לעודד אנשים טובים ואיכותיים ליטול חלק בעשייה הציבורית מבלי שאלה יחששו מפגיעה בכבודם ובשמם בשל נטילת תפקידים ציבוריים (ראה פרשת אבנרי; שנהר, בעמ' 70-73).

     

    לכן בבואי ליישם את העקרונות הנ"ל על ענייננו שי לשים על כפות המאזניים את זכותו של נריז'ני – שהיה בתקופה הרלבנטית איש ציבור - לשם טוב, מן הצד האחד, ומן הצד השני זכותם של הנתבעים לחופש ביטוי בשיח ציבורי בעידן של הבחירות. במסגרת עריכת האיזון בין הזכויות המתנגשות שומה עלינו לבחון את הפרסום, על רקע ההגדרות שבחוק וברוח הדברים שנקבעו בפסיקה, הכול כמבואר להלן. עוד אעיר כי על פי הפסיקה המיקום הגאומטרי לגבי הדיון בזכות לחופש הביטוי אל מול הזכות לשם טוב והאיזון החוקתי המתבקש ביניהם נעשה בכל שלבי הדיון לגבי עוולת איסור לשון הרע: בשלב של הדיון בפירוש המילים שנטען שהן פוגעניות בהיבט האובייקטיבי, בשלב הקביעה האם הביטוי מהווה לשון הרע ובשלב הדיון בהגנות המוקנות על פי החוק למעוול (ראו: ע"א 89/04 נודלמן נ' שירנסקי, פיסקה 17[פורסם בנבו]).

     

    מן הכלל אל הפרט

     

  8. בענייננו, אין מחלוקת בדבר עצם הפרסום (סעיף 2 לחוק). נשאלת השאלה האם יש בפרסום משום הוצאת דיבתו של נריז'ני? לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי עלי להשיב על שאלה זו בחיוב לגבי חלק מהפרסומים.

     

    בטרם אפרט את מסקנתי אעיר הערה מקדמית. נריז'ני בכתב תביעתו טען כי ההודעות שפורסמו במקומון והוציא את דיבתו כללו התבטאויות חריפות כנגדו ובין היתר נטען בהן כי הוא "מגעיל, שתיין, סופר קשקשן, בן אדם אנטישמי ועו"ד (כך ממש הטעות במקור – א.כ.)" (סעיפים 5+6 לכתב התביעה).

     

    ההלכה הפסוקה קבעה כי התובע על פי  חוק איסור לשון הרע אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא דיבתו, ועליו לציין בכתב תביעתו את פירוט המילים בהן השתמש הנתבע ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה. אמנם, כאשר פרסום לשון הרע נעשה בכתב, מהווה אותו פרסום "מסמך מהותי", והתובע צריך לצרפו לכתב התביעה. אלא שאין בצירוף הפרסום, כשלעצמו, כדי להקים פלוגתא בין הצדדים בגין כל ביטוי וביטוי המופיעים בפרסום. אדם אינו חייב לתבוע את חברו בשל כל הביטויים שיש בהם משום לשון הרע, אלא רשאי הוא לתבוע בשל ביטוי מעליב אחד הכלול בפרסום, ולהתעלם מן היתר (ראו: רע"א 2291/12 הלפרין נ' איצקוביץ' [פורסם בנבו]). עוד נפסק באותו עניין כי מן הראוי שהתובע יביא בכתב תביעתו את הציטוט במדויק אשר לגביו הוא טוען שמוצא את דיבתו או לחילופין לטעון שהוא מסתמך על כל מה שנאמר במאמר כמוציא את דיבתו על מנת שהנתבע ידע בפני אלו טענות הוא אמור להתגונן. יחד עם זאת, הסתמכות על מאמר שלם הוא אפשרי ויעשה בדרך כלל במאמרים קצרים ובמאמרים ארוכים ראוי להביא ציטוטים. לכן ברמה העקרונית נקבע שאין די שתובע יצרף את המאמר לכתב תביעתו אלא עליו להפנות בכתב התביעה לציטוטים המדויקים שנטען כי הם פוגעניים.

     

    דא עקא, בתצהיר עדות ראשית מטעם נריז'ני הרחיב הלה את החזית כאשר הוא טען לביטויים אחרים שהופיעו במאמר. כך טען כי במאמר נרשם שהוא סוחר בדגים בצורה בלתי חוקית. עוד נטען בתצהיר כי נריז'ני זחל מתחתיו של רונן פלוט (מועמד לרשות העיר בשנת 2008) וכי הוא מוכן ל"שכב" עם כל מי שייתן לו יותר. עוד הלין נרז'ני בתצהירו כי אין שחר לטענה כי ביקש מגפסו "ג'וב" או שהוא גזען ואנטישמי. למותר לציין שהנתבעים לא התנגדו בפתח עדותו של נרז'ני להרחבה או שינוי חזית. יתרה מכך, האמור בכתב התביעה אינו עונה אחר דרישת הפסיקה כפי שהובאה לעיל שכן הוא לא הובא על דרך ציטוט האמרות אלא על דרך פרשנות שעשה התובע למאמר.

     

    והנה בסיכומיו שוב המשיך נריז'ני בקו של שינוי חזית המחלוקת והפעם מיקד את עצמו בארבעה ביטויים דיבתיים: הראשון, שנטען לגביו שהוא "גרפומן" (אני מניח שלכך התכוון בתביעתו כאשר טען שנאמר עליו שהוא "סופר קשקשן"). השני, שנטען לגביו שהוא סוחר בדגים בצורה בלתי חוקית. השלישי, שנרמז שהוא זונה פוליטית. הרביעי, שנטען לגביו שהוא גזען ואנטישמי. גם הפעם הנתבעים לא התנגדו. לתמיכה בטענותיו הפנה נריז'ני לביטויים מסוימים שלא נטענו בכתב התביעה או בתצהיר. גם לכך לא התנגדו הנתבעים.

     

    לכן וכפי שנקבע בעניין הלפרין משלא באה התנגדות הרי רואים בנתבעים כמי שהסכימו לשינוי החזית.

     

    בחינת הביטויים : "אודיוזניי", "גרופמן נרקיססטי נפוח" ו"לוחם אדיאולוגי" תמורת פת לחם עם שומן חזיר והאמירה כי נריז'ני "מעולם לא הסתיר את עמדתו לשכב עם כל מי שיבטיח לו יותר"

     

  9. בשים לב לכך שהפרסום נכתב בשפה הרוסית ובשל המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בנושא תרגום המאמר שפורסם בשפה הרוסית מיניתי מטעם בית המשפט את המומחה ד"ר ארקדי פוריסמן (להלן: המומחה ). המומחה התייחס לביטויים הנ"ל בחוות דעתו ובתשובותיו לשאלות ההבהרה שנשלחו מטעם הנתבעים וקבע כי יש בהם כדי לפגוע בשמו הטוב של האדם.

     

    המומחה הסביר כי המילה "אודיוזניי" אין לה מילה נרדפת ברוסית וכי הפרוש המוצע ע"י הנתבעים – "לא נעים" – לא מתאים במקרה דנן, מכיוון שאינו משתלב בסגנונו ותוכנו של המאמר. הפרוש המתאים למילה זו בקונטקסט של המאמר הוא "אדם מאוס ביותר".

     

    המומחה השיב בתשובותיו לשאלות ההבהרה (תשובה לשאלות 1ו-2) כי בפירוש המילה הוא נעזר במילון "הלקסמות" רוסי עברי וכי עשה היקש ממילים בשפות אירופאיות נוספות כגון לטינית – odiosus (מאוס ; שנוא), צרפתית – odieus (מאוס ; נבזה) ואנגלית – odious (שנוא ; דוחה).

    מן האמור שוכנעתי כי המילה בה כונה נריז'ני במאמר תוך התחשבות בקונטקסט בו נאמרה אין לפרשה פרוש נטרלי כבאה לתאר אדם לא נעים וכי מתקבל על הדעת יותר שכוונת המחברים היתה ל"אדם מאוס".

     

     

  10. בהמשך המאמר כונה נריז'ני "גרפומן נרקיסיסטי נפוח". המומחה בחקירתו בבית המשפט הסביר כי פירוש המילה "גרפומניה" היא אדם שאוהב לכתוב אולם אין לו כשרון לכך. לדבריו אין המדובר בגידופים או במילה גסה אלא מילה זו נחשבת "למילה די רגילה" (עמ' 40, שורות 27-32 לפרוטוקול הדיון). בחקירה נגדית מטעם נריז'ני הסביר המומחה כי כאשר סופר אחד מכנה סופר אחר במילה גרפומן יש בה כדי לפגוע בצד השני מבחינה מקצועית שכן מילה זו ממעיטה מערכו המקצועי של הצד השני (עמ' 42 שורות 21-28). לאחר בחינת ההסברים אני קובע כי על פי המשמעות הטבעית/ הרגילה של המילה המדובר במילה עם משמעות שלילית. צירוף המילה ביחד עם תיאור שלילי "נרקסיסטי נפוח" יש בה כדי להעצים את השליליות שבפרסום אודות נריז'ני.

     

  11. כינוי נוסף שיוחס לנריז'ני הוא "לוחם אידאולוגי" תמורת פת לחם מרוחה בשומן חזיר - המומחה הסביר בחקירתו בבית המשפט כי היות והמאמר פורסם בעיתון בארץ ישראל המיועד לאוכלוסייה היהודית יש בכך כדי ליצור רושם שלילי על האדם שנכתב לגביו כי מוכן למכור את רעיונותיו תמורת פרוסת לחם מרוחה בשומן חזיר (עמ' 42 שורות 11-20). משמע שבסטנדרט אובייקטיבי יש בביטוי זה משום קונוטציה שלילית ופגיעה בשמו הטוב של האדם העונה להגדרת האמור בסעיף 1 לחוק. תיאור זה מבזה את נריז'ני בכך שהוא רומז שנריז'ני מצייר את עצמו כאילו הוא נלחם למען הציבור על רקע אידאולוגי אך בפועל פועלו הוא מאינטרס של קבלת תמורה כל זאת תמורת נזיד עדשים. לכן גם ביטוי זה הוא בעל אופי שלילי ביותר ובא להציג את נריז'ני כאדם שלילי.

     

    בחינת האמירה לפיה נריז'ני "מעולם לא הסתיר את עמדתו לשכב עם כל מי שיבטיח לו יותר" מלמדת כי אף כאן נעשה שימוש במילים אשר באות לפגוע ולבזות את נריז'ני ולשים ללעג את אותו אדם. המומחה הסכים כי אמירה זו מקבילה לביטוי "זונה פוליטית" בעברית (עמ' 42 שורות 29-31 ועמ' 43 שורות 1-9). שוכנעתי כי האדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום זה את הפירוש לפיו נריז'ני נוהג כ"זונה פוליטית" ונע ונד ממפלגה למפלגה למרבה במחיר. פירוש זה יש בו כדי לפגוע בשמו הטוב של נריז'ני. להעצמת היחס השלילי כלפי נריז'ני במסגרת אותו רעיון נעשה שימוש בתיאור מטאפורי אחר והוא שנריז'ני זחל מתחת רונן פלוט – המועמד שהתמודד כנגד גפסו – כאשר תיאור זה מעלה קונוטציה שלילית על אופיו והתנהלותו של נריז'ני.

     

    אציין בהקשר זה כי בפסיקה נידון מקרה בו כונה איש ציבור שעבר ממפלגה למפלגה כ"עריק". בבית משפט עליון נקבע כי ביטוי זה לא מהווה לשון הרע והוא חוסה תחת הזכות לחופש הביטוי (ראו: ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד ס(4) 13). להבדיל מאותו מקרה נריז'ני לא תואר רק שהוא עבר ממחנה למחנה אלא צוין במספר הזדמוניות המניע לכך הנעוץ באופיו השלילי של נריז'ני (תמורת טובת הנאה פעוטה ) תוך ביטול האפשרות שהדבר נעשה על רקע אידאולוגי.

     

  12. האשמת נריז'ני בסחר בלתי חוקי בדגים – דבר המהווה עבירה פלילית -בעניינו הפרסום מהווה אכן פרסום לשון הרע. שמו של נריז'ני מופיע בכתבה, כאשר נאמר שהוא "סוחר בדיג בלתי חוקי". המדובר למעשה בייחוס עבירה פלילית לתובע בלשון ברורה ושאינה משתמעת לשתי פנים לפיה נריז'ני אחראי לביצוע עבירה פלילית. בטרם נחקק החוק, הפסיקה הכירה בייחוס עבירה פלילית כפרסום המהווה לשון הרע (ראה: ע"א 36/62 עוזרי נ' גלעד, פ"ד טז 1553, 1558). אמנם לא כל ייחוס של עבירה מהווה לשון הרע. דרוש שמהות העבירה תהיה בעלת גוון מוסרי שלילי שיש בה כדי ליצור רתיעה וסלידה מאותו אדם. גם ביטוי זה יש בו יצירת תדמית של אדם העוסק בפעילות לא חוקית של סחר בדגים. הראיה המומחה נשאל האם למילה "בראקונייר" או כפי שזו מופיעה במאמר צייד או דייג בלתי חוקי יש קונוטציה שלילית מובהקת והשיב נחרצות כי "זו מילה שאף פעם לא הייתה קונוטציה חיובית" (עמ' 42 שורות 8-10).

     

  13. בחינת טענת נריז'ני כי בכתבות יוחסו לו אמירות גזעניות - המומחה התייחס ארוכות בחקירתו למילים המצויות במאמר ואשר לדעתו יש להן משמעות פוגענית ומשום ניסיון להוציא שם רע לתובע, להשמיץ ולערער את יוקרתו בעיניי הסובבים אותו. המילים המוזכרות על ידי המומחה בהיבט זה מייחסות לתובע תכונות גזעניות. על מנת לבחון ולהתרשם האם באמת יש באמירות אלו כדי לייחס לתובע התנהגות גזענית, אין לבחון את המילה הבודדת אלא את הקונטקסט בו היא נאמרה . על כן אצטט הקטעים הרלוונטיים בכתבה :

     

    "הסתה לשנאה אתנית הפכה אצל מר נריז'ני לסוג של התמכרות לא היום ולא אתמול. הוא כותב כך: "יש להצביע עבור אלה משלנו". ובהמשך לכך מגיעות ממש הנחיות ל"גלוח ראש": "אלה משלנו הינם רק אלה, שמזהים את עצמם כנציגי הקהילה הרוסית". וכמובן בהמשך לכך: "כיום ישנו אדם אחד בלבד מסוג זה ושמו רונן פלוט".

     

    דבר אחד אינו מובן אם כך: איך אפשר לשייך את מר פלוט לרוסיים? לפי מיון גזעני של מר נריז'ני, יש לכנות את פלוט מולדאבי, אך לא בשום פנים ואופן לא רוסי.

    ...

    דרך אגב שימו לב: מחבר סיסמאות גזעניות, אשר "אינו מוכן להתרפס אל מול רומנים", כן מוכן להתרפס אל מול המולדאבי...".

     

    המומחה מסביר בחקירתו כי הביטויים "מיון גזעני", "מחבר סיסמאות גזעניות" ו"הנחיות לגלוח ראש" הם ביטויים אשר ללא ספק באים להשמיץ ולפגוע בשמו הטוב של האדם, אליו הם מתייחסים. אם מפרידים את המילה הבודדת מהטקסט המשמעות נפגמת. יש לבחון את הביטויים האלה על רקע הטקסט כולו ובקונטקסט בו הן מצויות. כשנוהגים כך הרי שביטויים אלו ללא ספק באים להצביע על אותו אדם כגזען (עמ' 38 שורות 21-32 ועמ' 39 שורות 1-18). מהסבריו שוכנעתי כי האדם הסביר הקורא את הפרסומים במלואם מתרשם כי נריז'ני גזען ויש בדבר כדי לפגוע בשמו הטוב של נריז'ני כאמור בסעיף 1 לחוק.

     

  14. סקירת כלל הביטויים שנטענו כי מהווים לשון הרע מעלה כי המאמר שפורסם משופע בדברי לשון הרע. התיאורים שהובאו במאמר חורגים במרביתם מגבולות חופש הביטוי וחוצים קווים אדומים. ניכר כי המאמר לא בא להעביר ביקורת לגיטימית על נריז'ני או על פעולותיו כאיש ציבור אלא כול כולו נועד לפגוע בו באופן אישי. המאמר בא לפגוע בערכים הבסיסיים בהן אמור איש ציבור להיות ניחן אשר הערך הבסיסי שבהם הוא יושרתו.

     

    בבוחני את הביטוי שמשמעו איש מאוס זה עפ"י סטנדרט אובייקטיבי הרי שיש בו כדי לבזות את נריז'ני ולשים אותו ללעג בעיני הבריות. גם הביטוי "גרופמן" לבדו יש בו לפגוע בשמו של אדם במידה כזו או אחרת אך אילו עמד ביטוי זה לבדו באיזון אל מול הזכות לחופש הביטוי ובשים לב כי מדובר בתקופת בחירות וכי הביטוי מתייחס לאיש ציבור הייתי נכון לקבוע כי הביטוי נהנה מההגנה של חופש הביטוי למרות שהודבק לו בנוסף תווית של נרקסיסט נפוח. המילה מתארת העדר כשרון כתיבה עבור אדם שאוהב לכתוב. באיזון בין חופש הביטוי - בהתחשב בכך שנריז'ני הוא איש ציבור - לא נחצה לדעתי בביטוי זה קו אדום וידו של חופש הביטוי גוברת במקרה זה. יתרה מכך התיאור בו תואר נריז'ני בהקשר זה – גם אם הוא לא נעים - הוא במסגרת הבעת הדעה הלגיטימי במסגרת השיח הציבורי ונופל למסגרת של העברת ביקורת לגיטימית. לגיטימי שהנתבעים יסברו שלנריז'ני אין כישרון כתיבה. לגיטמי שנריז'ני יחשוב ההפך. הציבור ישפוט.

     

    לא כך באשר ליתר הביטויים. תיאור נריז'ני כזונה פוליטית והתיאור שהוא מוכן לוותר על ערכיו תמורת כסף פוגעת בו כאיש ציבור בצורה קשה, מציירת אותו כאדם מושחת שמוותר על ערכיו או משנה אותם על נקלה. גם ביטויים בנוגע להיותו אדם גזעני חורגים לעניות דעתי מגבולות חופש הביטוי. הדבקת תווית של גזען לאיש ציבור היא פגיעה חמורה בשמו הטוב החוצה גבולות. השימוש בביטוי "גלוחי ראש" אף רומזת לכך שמדובר באדם שיש לו קשר עם ניאו-נאצים שהיא הדבקת תווית גזענית מהמדרג החמור ביותר. בעניין בן גביר נפסק כי כינוי אדם כ "נאצי" או "נאצי מלוכלך" מהווה חציית קו אדום. עוד נפסק כי ייחוס תכונות נאציות לאדם מהווה אף היא לשון הרע. עוד נאמר כי במדינה יהודית ודמוקרטית שקמה על הריסות יהדות אירופה שנכחדה בידי המשטר הנאצי, חורג ביטוי זה מכל תיאור בקורתי אף של הנלוזים שבמעשים ושל הקשות שבאידיאולוגיות הפוליטיות והפעולות הננקטות להגשמתן במציאות החברתית בישראל. הוא שייך לעולם אחר, לעידן אחר, ולהקשר דברים שאין כל דמיון בינו לבין מציאות החיים המתרחשת כיום, על מלוא מורכבותה. לכן קישור נריז'ני ל-"גלוחי ראש" יש בו משום ייחוס תכונות נאציות והדבר חורג מגבולות השיח הלגיטימי החוסה תחת חופש הביטוי.

    יפים לענייננו דברי בית משפט העליון בעניין נודלמן שם נאמר:

     

    "דברי המערער, המייחסים למר שרנסקי פעילות כסוכן שירותי מודיעין זרים, כמי שמייצג בחשאי אינטרס ערבי-פלשתינאי, כמי ששואב את כוחו הציבורי מקשריו עם פושעים פליליים, כמי שבעת מאסרו בכלא בברית המועצות שיתף פעולה עם השלטונות ועם שירותי הריגול הרוסיים, כמי שפעל כמלשין, וכמי שיש לו ולמפלגתו קשרים עם המאפייה הרוסית, אשר באמצעותה הוכנסו, כביכול, אנשים לכנסת - כל אלה הם דברי לשון הרע שיש בהם כדי להשפיל, לבזות ולהשניא בעיני הציבור את שרנסקי, הן כפרט, והן כאיש ציבור."

     

    באותו עניין אף הושם דגש על היות הפרסום בכתב. בנוסף הודגש כי הפרסום היה פרסום נרחב שנעשה בספר. בענייננו בדומה הפרסום היה בכתב והוא הופץ ברחבי נצרת עילית. לכן לסיכום מצאתי כי יש לקבוע כי הפרסומים שביצעו הנתבעים מהווים לשון הרע כאשר מצאתי לנכון לקבל את טענות נריז'ני לגבי האמרה שהוא אדם מאוס, הטענה שתמורת פת לחם ושומן חזיר הוא מוכן להיות "לוחם אידיאולוגי", הטענה שהוא עוסק בדיג לא חוקי, והטענה שהוא גזען. כעת אתייחס לשאלה האם עומדת לנתבעים הגנה כלשהי מאלו שנטענו על ידם.

     

    האם מדובר ב"פרסום מותר"? – סעיף 13(9) לחוק

     

  15. הנתבעים טוענים, כי הדברים שפורסמו במקומון מהווים "פרסום מותר" בהתאם להוראת סעיף 13(9) לחוק הקובע:

     

    "13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

    (9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור"

     

    בסעיף 13 העניק המחוקק חסינות מוחלטת לפרסומים הנוגעים לביצוע תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות [ע"א 211/82 ננס נ' ד"ר פלורו, פ"ד מ(1) 210, 215 (1986)]. סעיף משנה (9) נועד להתיר פרסומים שחובה לפרסמם או שיש רשות לפרסמם על פי היתר של רשות מוסמכת. לעניין זה, אין כל חשיבות אם הפרסום אמת הוא או אם היה תום לב בפרסום (וראו בהקשר זה בין היתר שנהר, בעמ' 191). תכלית הסעיף היא להבטיח כי המפרסמים פרסום מכוח חובה שבדין או על פי היתר, יוכלו לבצע את תפקידם ללא מורא, ומבלי שיעמדו מול הצורך להתגונן באופן אישי מפני תביעות בגין לשון הרע.

     

    במקרה דנן, הנתבעים טענו את הטענה באופן כללי מבלי להוכיח כי חל על המקומון חובה מכוח הדין לפרסם את הדברים שפרסם בכתבה או האם הוא היה רשאי לעשות זאת על פי הוראה או היתר של רשות רשמית כלשהיא. משכך בענייננו לא חלה ההגנה האמורה. נהפוך הוא – לא התרשמתי כי הייתה חובה כלשהי לפרסם את המאמר זולת האינטרס של הנתבעים לקדם את עניינו של גפסו במסע הבחירות שניהל. יתרה מכך, הנתבעים לא פרסמו את המאמר בכובע של עובד ציבור או כובע של אדם הממלא תפקיד על פי דין ולכן הם אינם יכולים לחסות תחת הגנה זו.

     

    הגנת תום הלב

     

  16. הנתבעים טוענים כי הפרסום חוסה תחת הגנה הבעת דעה בתום לב על פי סעיף 15(4) לחוק הקובע כדלקמן: 

     

    "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב, באחת הנסיבות האלו:

    - - -

    (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע, במידה שהם נתגלו באותה התנהגות.

     

    הגנת תום הלב בסעיף 15(4) לחוק מבחינה בין אמירה פוגענית המציגה עובדות לבין אמירה פוגענית המביעה דעה כנגד איש ציבור. בקשר להצגת עובדות, עולה שאלת "אמת הפרסום" על פי סעיף 14, העשויה להוות הגנה אם מתלווה לה גם ענין ציבורי. לצורך הגנת "תום הלב" לעניין אמירה פוגענית כנגד איש ציבור, ההגנה מתמקדת בהבעת דעה על איש הציבור, אשר הרובד העובדתי עליו נשענת דעה זו אינו בהכרח מטריאלי לדעה המושמעת. מביע הדעה אינו חייב להוכיח שהדעה שהביע היא אמת. ההגנה ניתנת לדעה ולא לעובדה, אף כי לעיתים קרובות ישנו ערבוב בין עובדות לדעות המושמעות, כאשר אלה משמשות את אלה. השאלה מתי אמירה היא תיאור עובדתי ומתי היא הבעת דעה אינה פשוטה, והיא סוגיה עובדתית-משפטית מעורבת ומורכבת (ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פד"י מו(3) 48 (1992) (להלן: ענין ספירו), 55; ד"נ 9/77 חב' חשמל נ' הוצאת עיתון "הארץ", פד"י לב(3) 337 (1978), 349-351, 354; שנהר, 312; ע"א 5845/05 דרור חוטר ישי נ' מרדכי גילת ([פורסם בנבו], 20.7.07) (להלן: ענין חוטר ישי), מפי השופטת נאור).

     

    סעיף 16 לחוק דן בנטל הדרוש להוכחת ההגנה הקבועה בסעיף 15 תוך שהוא קובע פן חיובי לחזקת תום הלב ופן שלילי:

     

    " (א)   הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15, ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

     

    (ב)   חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב, אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

    (1)     ...

    (2)     ...

    (3)     הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סביר להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15".

     

    הפן החיובי של החזקה בוחן האם ניתן לומר כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, שאז חזקה שנתקיים במפרסם תום לב, אלא אם הוכח אחרת; הפן השלילי בוחן האם ניתן לומר כי המפרסם התכוון על ידי הפרסום לפגוע בנפגע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15. הפן החיובי של חזקת תום הלב עניינו יסוד אובייקטיבי של סבירות הפרסום בהינתן נסיבותיו של העניין. הפן השלילי של החזקה עניינו יסודות סובייקטיביים ואובייקטיביים המשולבים זה בזה, הבנויים מכוונה סובייקטיבית של המפרסם לפגוע בנפגע, בדרך החורגת מן המידה הסבירה (האובייקטיבית) הנדרשת להגנת הערכים המוגנים בסעיף 15 (ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 201; פ' להב, "על חופש הביטוי בפסיקת בית המשפט  העליון", משפטים ז (תשל"ו) 374, 385).

     

    ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (פורסם בנבו) נדונה בהרחבה הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק ופורטו המבחנים לבחינת הסבירות הנדרשת במסגרת ההגנה כדקלמן:

     

    "בקביעת מתחם הסבירות של פרסום הפוגע בפרט, הנעשה במסגרת הבעת דעה בתחום הציבורי, ישנה הקרנה למבחני פיסקת ההגבלה החוקתיים, ובמיוחד לעקרון המידתיות במובנים הבאים: קיומו של קשר רציונאלי בין הפרסום הפוגע לבין העניין הציבורי הנטען; קיומה של אפשרות להפחתת הפגיעה, מבלי לשנות באופן מהותי מטיב הפרסום; והיחס הקיים בין התועלת שבפרסום, נוכח עוצמת חשיבותו של העניין הציבורי הנטען, לבין עוצמת הפגיעה בשם-הטוב, כדבריה של השופטת ביניש בפרשת אפל:

     

    "במסגרת פרשנות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע ויישומן בכל מקרה לגופו, עשויה מלאכת האיזון השיפוטית להיות מושפעת, בין היתר, מן השאלות הבאות: עד כמה עוסק הפרסום בדמות ציבורית ובקשר לנושא המעורר עניין ציבורי, מהי התועלת הציבורית שבפרסום, עד כמה הפרסום ברבים תוך פגיעה בשמו הטוב של הנפגע היו רלוונטיים ונחוצים להשגת התועלת הציבורית, והאם התועלת שבפרסום גוברת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע (ראו: ר' גביזון, "איסור פרסום הפוגע בפרטיות - הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת" זכויות אזרח בישראל- קובץ מאמרים לכבוד חיים ה' כהן (תשמ"ב, ר' גביזון עורכת) 204-219). במקרים מתאימים בהם הפרסום נוגע לדמות ציבורית בקשר לענייני ציבור ובנסיבות בהן התועלת הציבורית מן הפרסום היא משמעותית וחשובה, יש ליתן משקל מיוחד ונכבד (אף כי לא בהכרח מכריע) לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת וזאת במסגרת פרשנות ההגנות בחוק ויישומן."

     

    בענייננו, האיזון בין ערך חופש הביטוי לבין ערך כבוד האדם ושמו הטוב מביא בנסיבות מקרה זה להעדפת הערך האחרון ולשלילת הגנת תום הלב מהנתבעים. הביטויים הפוגעניים שקבעתי כי הם מהווים לשון הרע על פי תוכנם ונסיבות אמירתם - אף שנאמרו בתקופת בחירות וכלפי אדם המוכר בציבור - לא קידמו באופן ממשי את התכלית שלשמה הוכר ערך חופש הביטוי בבמה הציבורית, המשמשת אמצעי להפעלתו. הם כוונו לפגוע בתובע אישית ולא בהשקפותיו הפוליטיות. הפרסום סטה ממתחם הסבירות, מהתועלת החברתית הנצמחת ממתן הגנה לאותו פרסום לעומת הנזק הנגרם לכבודו ולשמו של נריז'ני. באיזון הערכי עפ"י פיסקת ההגבלה ניתן לומר כי הפגיעה בשמו הטוב של נריז'ני לא נעשתה לתכלית ראויה ולא עמדה במבחן המידתיות. הפגיעה סטתה ממתחם חופש הביטוי הניתן לצורך השגת תכליתו. כאן התכלית לא היתה ראויה, והמידה לא היתה ראויה. הנתבעים לא השתמשו בחופש הביטוי לצורך קידום השקפותיהם או לצורך קידום האידאולוגיה הפוליטית שלהם אלא כל כולו של הפרסום הייתה לתכלית אחת ויחדיה: פגיעה בשמו של נריז'ני ברמה האישית וריסוק תדמיתו כאיש ציבור. בפני הנתבעים עמדו מגוון דרכי ביטוי לבקר ואף לבקר נחרצות את עמדותיו של נריז'ני ואת דרך התנהגותו בעניינים שונים בעלי אופי ציבורי שנראו בעיניהם פסולות. אולם הם בחרו לבקר את נריז'ני תוך שימוש במילים פוגעניות שלא לצורך וייחוס תכונות גזעניות ועבירה פלילית לנריז'ני ללא כל ביסוס . בכך נתכוונו הנתבעים לפגוע בנריז'ני באופן שחרג ממתחם הסביר להגנה הנדרשת על ערכי חופש הביטוי במקרה של הבעת דעה במישור הציבורי ומעבר לנסבל גם בתחום הביקורת הציבורית בעניינים ציבורים.

     

    בעניין נודלמן נשלל תום ליבו של המפרסם הן בפן החיובי והן בפן השלילי כאשר בין היתר נאמרו דברים היפים לענייננו:

     

    "ספרו של המערער הוא כתב שטנה, השם לו למטרה להרוס כליל את שמו הטוב ואת מעמדו הציבורי של המשיב. הוא חורג חריגה קיצונית מכל אמת מידה סבירה של הבעת דעה הוגנת על האדם, ועל אישיותו, הן כפרט והן כאישיות ציבורית. הדברים בפרסום מנוסחים ככתב אישום חריף, גדוש הגזמות והאשמות קיצוניות, כתוב בלשון בוטה ושלוחת רסן, שנועדה להשחיר את פניו של מר שרנסקי בהאשמות גורפות שכל תכליתן להרוס את דמותו הציבורית ללא תקנה בלא אישוש כלשהו לאמיתות הדברים." 

     

    חיזוק לכך שהנתבעים התכוונו לפגוע בנריז'ני באופן החורג מהסביר אני מוצא בעדויות הנתבעים כי הפרסומים באו כתגובה למאמרים שפרסם נריז'ני ולאחר שקוראים פנו למערכת העיתון והביעו זעמם על הכתבות הנ"ל (סעיף 10 לתצהיר הנתבע מס' 3 ועמ' 46 שורות 20-25). חיזוק נוסף לכך שהנתבעים לא נהגו בתום לב ניתן למצוא גם בכך שטענות "עובדתיות", כביכול, שהנתבעים נסמכים עליהם בפרסום לצורך הבעת דעתם כגון הסחר הבלתי חוקי בדגים, לא זכו לאף הוכחה אובייקטיבית באשר לאמיתותם. הדברים נאמרו באופן כללי מבלי להביא ראיות או בסיס לתמיכה. הרושם המתקבל הוא של פרסום גדוש הגזמות והתבטאויות פוגעניות משולחות רסן אשר נועדו להשחיר את פניו של נריז'ני ברבים בלא אישוש כלשהו לאמיתות הדברים ומכאן שאף הגנה זו של תום הלב בהבעת הדעה אינה עומדת לנתבעים.

     

    אם לא די בכך, על מנת שתעמוד לנתבע הגנת הבעת דעה עליו להפריד בפרסום בין העובדות ובין הבעת הדעה. על המפרסם לציין את העובדות שעל בסיסן הוא מביע את דעתו. רק במקרה כזה הוא יוכל להנות מההגנה (ראו: ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עיתון הארץ ואח', פ"ד לב(3) 337 ). בענייננו לא נעשתה הפרדה כלשהי בין הבעות הדעה לעובדות. לא הובאו נתונים עובדתיים שעל בסיסן ניתן להביע את הדעה שנריז'ני מבצע דיג לא חוקי או כי הוא מזגזג בדעותיו תמורת ערך פעוט. לא הובאו במסגרת המאמר הראיות התומכות בטענה כי נריז'ני הוא גזען. בשים לב לכך וגם מטעם זה לא עומדת לנתבעים ההגנה של הבעת דעה.

     

     

    אמת בפרסום – סעיף 14

     

  17. סעיף 14 לחוק קובע כדלקמן:

     

    "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

     

    שני תנאים לתחולת הגנת אמת בפרסום: הראשון; שהפרסום הוא אמת, השני; שקיים עניין לציבור בפרסום. אין חולק כי האשמות בדבר סחר בלתי חוקי בדיג, האשמת נריז'ני בגזענות לתובע וטענות לחוסר לויאליות פוליטית עונים לתנאי השני של קיום עניין לציבור במידה כזו או אחרת. באשר לעניין אמיתות הפרסום, הנטל להוכיח כי הפרסום הוא אמת מוטל על הנתבעים, ועליהם להוכיח כי מאזן ההסתברויות נוטה לטובתם [ראה: ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב, [פורסם בנבו] ניתן ביום, 12.12.2006)].

     

    בענייננו ולאחר עיון במערך הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעים נכשלו בהוכחת הגנתם. ראשית, לא הוכח בבדל של ראיה כי נריז'ני סחר בדיג בלתי חוקי. בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נגד קראוס, פ"ד נב(3)1, 33 (1998) קבע השופט אור שהנטל להוכחת אמיתות הפרסום רובץ לפתחו של הנתבע המואשם בהוצאת לשון הרע. יתר על כן, מקום בו מפרסם לשון הרע מייחס לניזוק מעשים בעלי גוון פלילי, נטל הראיה להוכחת אמיתות הולך וגובר (ראו גם: ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 598, (1986); ע"א 2657/04 וילדר נ' ד"ר ניסנקורן, [פורסם בנב]].

     

    בעניינו, אסקין טען בתצהירו כי לא אחת קנה הוא ואשתו באופן אישי מנריז'ני דגים. עוד טען כי הוא עסק בכך בסניף הליכוד המקומי. אולם עצם הטענה כי נריז'ני מכר דגים אינה מעידה כי הוא ביצע את פעולת הדיג או כי מקור הדגים בפעילות בלתי חוקי בין אם של נריז'ני ובין אם על ידי מאן דהוא שהעביר את הדגים לנריז'ני. יתרה מכך, אסקין לא פירט מהיכן הוא יודע שנריז'ני מכר בעצמו דגים בסניף הליכוד ואף לא טרח להביא עדות כלשהי שתתמוך בטענתו . הנתבעים לא הביאו לעדות את אשתו של אסקין או כל פעיל ליכוד אחר שיתמוך בטענה זו. אסקין טוען בתצהירו כי נריז'ני מכר דגים בסניף הליכוד עד שגפסו – שהיה יו"ר הסניף - ידע על כך ודרש ממנו לחדול. דא עקא גפסו כלל לא מתייחס לעניין זה בתצהירו. יתרה מכך, נריז'ני כלל לא נחקר ונשאל בשאלה זו בחקירה נגדית למרות שבתצהירו שלל טענה זו (סעיף 26).

     

    אם לא די בכך, בסיכומי הנתבעים טענו לעניין הדיג כי יש אמת בפרסום שנריז'ני עסק בדייג (סעיף 54). אולם לא כך נכתב בפרסום. מה שנכתב בפרסום הוא שנריז'ני עוסק בדייג לא חוקי. לכן מכאן אני מסיק שהנתבעים מודים שלא עלה בידיהם להוכיח שנריז'ני עסק בדייג לא חוקי.

     

    הנתבעים ייחסו לנריז'ני אמירות גזעניות תוך שהביאו ציטוטים נבחרים מפרסומים שפרסם נריז'ני בעיתון אחר – חדשות הצפון - ולטענתם נושאים גוון גזעני ואולם הנתבעים נמנעו מלהביא כראיה את המאמרים במלואם תוך צירוף תרגום מלא ומסודר של המאמרים אלא הסתפקו בקטעי ציטוטים לשם הוכחת טענתם. הנתבעים הציגו לנוטריון קטעים שהועתקו לטענתם מהפרסומים והנוטריון תרגם את אותם קטעים. לא הוצג לנוטריון שתירגם הקטעים המקוריים והמלאים והם אינם חלק מהאישור הנוטריוני שצורף. לכן אין בידי לקבל את הפרסומים החלקיים שצורפו לתצהירי הנתבעים ולכתבי ההגנה מטעמם כראייה לאמיתות הפרסום כי נריז'ני גזען. בנוסף בתרגום שנעשה הוא משופע הערות ביניים וניכר שלא מדובר בתרגום מקצועי על ידי אדם נייטרלי.

     

    יתרה מכך בחקירתו הנגדית של נריז'ני הוא לא נשאל כלל על תוכן הפרסומים שנטען כי מופיע בהם אמרות גזעניות. אי חקירה על נושא מהותי הוא בעוכריהם של הנתבעים. כל שהוגש באמצעות נריז'ני הוא מאמר נ/2 לגביו הוא נשאל ובו הוא מאשר שעו"ד דרבקין ערך את המקומון. אין במאמר זה כל אמרה גזענית .

     

    אם לא די בכך הנתבעים זנחו במסגרת סיכומיהם את הטענה לפיה יש אמת בפרסום בכך שנירז'ני הוא אדם גזען. משכך אין זה מתפקידו של בית המשפט להפוך בתרגומי המאמרים החלקיים שהובאו על מנת לבסס טענה שנזנחה. כך נזנחו הטענות לאמיתות הפרסום בכל הקשור להיותו של נריז'ני "לוחם אדאולוגי" תמורת פת לחם עם שומן חזיר" ו"עמדתו לשכב עם כל מי שיבטיח לו יותר". לגופו של עניין מלבד העובדה כי נריז'ני תמך תחילה במועמד אחד ואח"כ באחר אין בכך כדי להוכיח כי הובטחו לתובע הטבות כלשהן תמורת התמיכה במועמד האחר ולא הובאו כל ראיות לביסוס טענה זו.

     

    אשר על כן אני קובע כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח את טענת אמת בפרסום במקרה דנן.

     

     

    סיכום ביניים

     

  18. מן המקובץ דלעיל עולה, כי בחלק מהפרסום יש לשון הרע. לנתבעים לא עומדות מי מההגנות הקבועות בחוק. הפרסום אינו "פרסום מותר" [סעיף 13(9) לחוק]. הפרסום אינו חוסה תחת כנפיהן של הגנות "אמת הפרסום" או "הבעת דעה". בטרם אפנה לשאלת הנזק והפיצוי אבחן את אחריות גפסו בשים לב לטענתו להיעדר יריבות.

     

    אחריות הנתבעים

     

  19. אין חולק כי הפרסומים הופיעו במקומון וכי הנתבע מס' 3 עבד בתקופה הרלוונטית כעורך של המקומון (עמ' 28 שורה 4). מכאן שאחריות הנתבעים 1 ו – 3 ברורה היא. הנתבע מס' 2 טען להיעדר יריבות בינו לבין נריז'ני וביקש לדחות התביעה כנגדו על הסף.

     

  20. הנתבעים לכל אורך המשפט ניסו להקטין את מעורבותו של גפסו בהליך הפרסום לרבות קבלת ההחלטות. אולם וכעולה מן הראיות אין כך הם פני הדברים. המקומון יוסד והופעל על ידי גפסו ושירת אותו בעת ההתמודדות לראשות עיריית נצרת עילית. המקומון היווה כלי / אמצעי לפרסום דעותיו ועמדותיו של גפסו והפרסומים נעשו באישורו ועל דעתו. כך בעדות גפסו עולה כי הוא היה הרוח החיה מאחורי המקומון ומקבל ההחלטות אשר על פיו ישק דבר – גפסו ייסד את התנועה "עורי עור" ואישר כי התנועה היא שהפעילה את המקומון נשוא התביעה (עמ' 24 שורות 28-29 ועמ' 25 שורות 1-2). גפסו הודה כי נתן הנחייה מפורשת שהיות והוא אינו דובר השפה הרוסית הגליונות של המקומון לא יצאו ללא הגהה של עו"ד דרבקין "נתתי הנחייה ברורה היות ואני לא דובר רוסית לא להוציא כל גליון ולפעמים היו עיכובים משמעותיים שלא עובר הגהה של עו"ד דרבקין " (עמ' 25 שורות 3-4). משמע גפסו מינה שלוח מטעמו על מנת שיעבור על תוכן הפרסומים ויאשרם. בהמשך העיד כי לאחר שנריז'ני ביקש לפרסם מספר כתבות גזעניות בהן השמיץ את מדינת ישראל היה זה הוא אשר החליט שלא לשתף יותר פעולה עם נריז'ני ולא לפרסם את פרסומיו יותר (עמ' 25 שורות 15-17). מכאן שגפסו היה בעל כוח השפעה במקומון והוא קבע הלכה למעשה מה יפורסם ומה לא וסביר כי גם במקרה דנן הוא היה מעורב ביחד עם אסקין ואישר את פרסום הכתבה כנגד נריז'ני.

  21.  

  22. סעיף 7 לחוק מחיל על תביעות לשון הרע את סעיף 12 לפקודת הנזיקין הקובע

     

    "לענין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשרר אותם, יהא חב עליהם."

     

    הפסיקה התייחסה לסעיף זה כבא להרחיב את מעגל האחראים לביצוע עוולה גם כלפי מי ששיתף את עצמו – במידה כזו או אחרת – בביצוע העוולה (ראו: ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיורטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 697 (1994) (להלן: עניין צוק אור)). לא רק מבצע העוולה יהיה חב באחריות כלפי הניזוק אלא גם מעגל שני של אנשים כגון מי שסייע, שידל, ופיתה. נפסק כ החלופות המנויות בסעיף 12 לפקודה(המשתף עצמו, המסייע, המייעץ, המפתה, המצווה, המרשה והמאשר) "נבדלות זו מזו במידת התרומה ובמידת ההשתתפות שלהן במעשה העוולה שביצע המעוול העיקרי, וכן הן נבדלות זו מזו ככל שהדבר נוגע לנקודת הזמן שבה הן מתרחשות" (ראו: ע"א 3024/10 ויינר ואח' נ' מויאל ואח' [פורסם בנבו] (2013)). כך מי ששיתף עצמו או סייע או ייעץ עומד בנקודת הזמן לפני ביצוע העוולה בעוד המאשרר לדוגמא מבצע פעולה זו לאחר ביצוע המעשה העוולתי. כפועל יוצא מכך נפסק כי קיימים הבדלים ביסודות העובדתיים והמשפטיים הנגזרים מחלופות אלו (שם).

     

    באשר ליסוד הנפשי הדרוש לצורך קיומה של אחריות על פי סעיף 12 לפקודה נפסק כי דרושה מודעות (ראו עניין צוק אור עמ' 703) ונאמר כי "אדם המשתף עצמו בהרפתקה, אשר הביאה בסופו של דבר לנזק, יחוב כשותף למעשה הנזיקין, אם בהצטרפו למבצע המעשה ידע לקראת מה הוא הולך" (ראו: ע"א 6871/99 רינת נ' רותם , פ"ד נו(4) 72, 84 (2002)). ככל שמדובר באקט של שידול הובעה הדעה כי דרוש תנאי מחמיר יותר והוא שהמשדל התכוון שהמבצע יבצע את העוולה (א. ברק, "אחריות למעשי הזולת" תורת הנזיקין הכללית עמ' 436). בכל הקשור לאקט של אשרור נפסק כי יש להראות שהמאשרר ידע שהמעשים שבוצעו מהווים עוולה או להוכיח שהוא נטל על עצמו את הסיכון והאחריות לכך (ראו: ע"א 244/61 ספורמס נ' הלבר, פ"ד טז 1480, 1482 (1962); ע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 757, 780 (1987)).

     

  23. בענייננו גפסו שיתף את עצמו באופן פעיל בתכנים שבאו בגדרו של המקומון. הוא עשה כן על ידי מינוי עו"ד דרבקין כבודק של הטקסט כאשר לגבסו היה זכות ווטו על מה שיפורסם ומה לא יפורסם. הראיה גפסו בעצמו ציין כי סירבה לדרישת נריז'ני לפרסם כתבה מסוימת. לכן גפסו אחראי לפרסום שנעשה בין בהיותו מסייע או מייעץ ובין בהיותו מאשרר.

     

  24. חיזוק לקביעה זו אני מוצא בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 13-10 שמעון גפסו נ' רונן פלוט (פורסם בנבו) ניתן ב-13.9.10, אשר דן אף הוא במערכת הבחירות בעיר נצרת עילית בשנת 2008 שבה התמודדו הנתבע מס' 2 והמועמד רונן פלוט ושם נתבע הנתבע מס' 2 ואחרים בתביעת לשון הרע בגין פרסום שהופיע במקומון (הנתבעת 1 בתביעה דנן) ואשר היה בו משום לשון הרע כנגד מר רונן פלוט. בפס"ד נקבע כי "אנו מדברים על מקומון, שגפסו היה ממייסדיו ומפעיליו, מקומון שהיה לגפסו לשופר, בין היתר במערכת הבחירות. הפרסומים במקומון נעשו על דעתו, ובכלל זה הפרסום בו עסקינן..". קביעות אלו מהוות למעשה השתק פלוגתא.

     

  25. אשר על כן אני קובע כי הנתבעים כולם אחראים לפרסום האסור אשר היה בו משום הוצאת דיבתו של נריז'ני ואשר אינו מוגן ע"י ההגנות הקבועות בחוק. היות וכך, אפנה כעת לשאלת הנזק וגובה הפיצוי שיש לפסוק לתובע בנסיבות העניין.

     

    הנזק

     

  26. בית משפט העליון התייחס, לא אחת, לשיעור הפיצויים שנפסקים למי שנפגע מפרסום לשון הרע, ולשיקולים אותם יש לקחת בחשבון בעת פסיקת הפיצויים, ויפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא ברק ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף ואח', פ"ד נח (5), 510, 524, שם נקבע (להלן: עניין אמר ):

     

    "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. .... בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. ... חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק: אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר ( (agrravatedבשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק, ובכך להגביר את הפיצוי לו הוא יהיה זכאי. "

     

     

     

    בנוסף נקבע בפסק הדין בעניין אמר הנ"ל כי הפיצוי בגין לשון הרע, נועד להשיג שלושה יעדים וכי לצורך כך אין להסתפק בפיצוי סמלי. עוד נקבע כי פיצויים בגין לשון הרע נועדו להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה נתון לולא פרסום לשון הרע, וכדברי כב' הנשיא ברק:

     

    "הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע (ראו גטלי, שם, עמ' 201). לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי. ... הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם - לא פחות ולא יותר (השוו ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762). ... על בית המשפט לפסוק פיצוי מלא, המשקף את מלוא הנזק - הרכושי והלא-רכושי - שנגרם לניזוק (ראו ע"א 492/89 סלונים נ' "דבר" בע"מ, פ"ד מו (3) 835 ,827 . " (ההדגשה שלי – א.כ.)

     

  27. בענייננו, אין חולק כי לתובע לא נגרם נזק ממוני. נריז'ני בתביעתו דרש פיצויים על סך 100,000 ₪ בגין נזק בלתי – ממוני, כאשר לטענתו אין המדובר במקרה רגיל של הוצאת דיבה כי אם בהתנהלות שיטתית של הנתבעים כלפיו.

     

    בבואי לקבוע את גובה הפיצויים שיש לפסוק לטובת נריז'ני ובהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה, יש לקחת בחשבון כי הפרסום הופץ במקומון ולא בעיתונות הארצית. כן יש ליתן את הדעת לכך שהפרסומים נעשו במהלך תקופת בחירות. בנוסף לכך יש לקחת בחשבון את העובדה כי נריז'ני הוא איש ציבור, ועל כן יש לפרסום תהודה גדולה יותר בציבור ונזק למעמדו. יחד עם זאת נריז'ני לא התמודד לראשות העיר כי אם היה דמות פוליטית. שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון הוא העובדה שהנתבעים לא הביעו כל חרטה ולא פרסמו כל התנצלות על מעשיהם. זאת ועוד איני יכול להתעלם מכך שבפרסום ייחסו לתובע מעשים פליליים והתבטאויות גזעניות אשר פוגעות בשמו הטוב של נריז'ני. מאידך נריז'ני בתצהירו טען בסעיף 32 כי:

     

    "...אני לא תבייש לומר , כי במקרה שאדם כלשהו היה אומר לי דבר כזה בפנים, אינני יודע מה היה קורה לו.....אילו הדבר היה קורה בברה"מ לשעבר, בה חל בעניינים אלו 'חוק הרחוב' או בלשון מעודנת יותר 'משפט הטבע' ולא משנה באילו חוגים הדבר נעשה אזי באמת אוי ואבוי לאותו מסכן..."

  28.  

  29. 5129371

     

     

    דהיינו, נריז'ני לא היה מהסס לפגוע פיזית באדם שיאמר לו את הדברים בפרצוף. לכן נריז'ני שמצהיר על עצמו שמסוגל לבצע עבירה פלילית - חמורה יותר מדייג לא חוקי - תדמיתו אינה אמורה להיפגע כשמיוחס לו מעשה של דייג לא חוקי.

     

    במכלול נסיבות העניין ועל רקע המפורט לעיל, אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע פיצוי בסך של 45,000 ₪ .

     

    סוף דבר

     

  30. בשים לב לאמור כנ"ל, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 45,000 ₪.

    בנוסף אני מחייב את הנתבעים לשאת בשכר טרח עו"ד בסך של 18,000 ₪ והוצאות משפט בסך של 5,000 ₪.

     

    המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כח הצדדים.

     

     

    ניתן היום, כ"ח אדר תשע"ז, 26 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ