פלוני נ' עיריית אשקלון

התובע, יליד 1969, נפגע בתאונת אופניים ביום 22.12.12. התובע היה כבן 43 בעת התאונה והוא כבן 50 היום. לטענתו, הוא רכב על אופניו בשביל אופניים לאורך הטיילת באשקלון ונתקל בעמוד חשמל, אשר הוצב באופן שאיננו בטיחותי, באמצע השביל, וכך נגרם לו נזק גוף, שחובתה של הנתבעת, עיריית אשקלון, לפצותו, כמי שאחראית על בניית השביל ותחזוקתו.

הצדדים היו חלוקים בסוגיית החבות ובסוגיית הנזק.

סוגיית החבות

עיון בראיות שהוגשו בתיק מלמד, כי למעשה אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים. מירב העובדות מוסכמות על התובע ועל הנתבעת, והמחלוקת היא רק לגבי הפרשנות המשפטית של אותן עובדות:

• התאונה ארעה בשביל אספלט שבאחזקת הנתבעת לאורך טיילת אשקלון (להלן: "השביל"). אין מחלוקת כי הנתבעת, עיריית אשקלון, אחראית לבניית השביל ולכך שיהיה שביל בטיחותי.

• אין מחלוקת כי בהתאם לתוכניות המאושרות, המקום בו אירעה התאונה, לא הוגדר כשביל אופניים.

• עם זאת, הוכח כי מדובר בשביל אחד רצוף לאורך הטיילת של אשקלון, באורך של כארבעה ק"מ, כאשר בחלקים צפוניים יותר ממקום התאונה, היו מוטבעים על גבי השביל סימני דגם אופניים, שיש בהם כדי לסמן לעוברי אורח כי זהו שביל אופניים.

• בין השאר, מרחק קצר של 150 מ' צפונית ממקום התאונה, בהמשכו את השביל, היה מוטבע סימן של אופניים על גבי השביל, כפי שנראה בתמונות שצורפו למוצגי התובע.

• התובע רכב ביום התאונה מדרום לצפון, אולם לטענתו ולטענת העד גורצ'ירוב שרכב עימו, הם רכבו פעמים רבות באותו מסלול מהדרום לצפון ומהצפון לדרום.

• אין מחלוקת כי לאורך השביל, ניצבת שורת עמודי תאורה, כאשר רובם ניצבים בצד השביל. רק במקום התאונה, ניצב עמוד התאורה באמצע השביל, כפי שנראה בתמונות שצורפו למוצגי התובע.

• אין מחלוקת כי השביל כולו הוכשר שנים מספר לפני התאונה, אולם לטענת התובע והעד גורצ'ירוב, טענה שלא הופרכה, הקטע שבו אירעה התאונה, הוא קטע קצר של כמה עשרות מטרים שנסלל רק בסמוך לפני התאונה, כאשר עמוד התאורה ניצב כאמור במרכז השביל.

• אין מחלוקת כי ביום 22.12.12 בשעת בוקר, רכב התובע מדרום לצפון עם שני חברים כהרגלו, ובמהלך נסיעתו התנגש בעמוד שניצב כאמור באמצע השביל, וכך נגרם לו נזק הגוף.

   

  טענות הנתבעת

הנתבעת לא טענה כי הצבת עמוד תאורה באמצע שביל היא מעשה בטיחותי. טענתה המרכזית של הנתבעת היתה, כי מדובר במדרכה להולכי רגל, ולכן אסור היה לתובע לרכוב על אופניו בהתאם לדין במדרכה. משהפר את הדין ורכב על אופניו שלא כדין במדרכה המיועדת להולכי רגל, אין לו להלין אלא על עצמו.

טענה בדבר הרחבת חזית הנתבעת בסיכומיה טענה כי טענת התובע, כי הוטעה על ידי סימוני ההטבעה בחלק אחר של השביל, לחשוב כי מדובר בשביל אופניים, הינה בגדר הרחבת חזית אסורה. לא מצאתי מקום לקבל טענה זו. התובע בכתב התביעה, תיאר כי נפגע בתאונה אשר אירעה כאשר רכב על אופניו בשביל סלול סמוך לטיילת באשקלון. בכתב התביעה אין מצוין כי מדובר במדרכה שאסור לרכוב בה על אופניים, ולכן לא יכול היה התובע לציין מראש, כי הוטעה על ידי סימונים שהוצבו בהמשכו של השביל. בכתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבעת, לא נטענה הטענה כי מדובר בשביל להולכי רגל שנאסר לרכוב בו באופניים. כל שנטען הוא, כי התובע יכול היה לחלוף עם אופניו בצידו של השביל והתאונה אירעה בשל אשם מכריע של התובע, שרכב במדרכה אותה הוא מכיר היטב בחוסר זהירות (ס' 4 (ג) (ד) לכתב ההגנה). בנסיבות אלה, לא היה גם הכרח בהגשת כתב תשובה (מה גם שכתב הגנה תמיד מוכחש). נמצא אפוא, כי אם היתה הרחבת חזית מעבר לכתבי הטענות, היתה זו הרחבת חזית של הנתבעת, אשר רק במהלך הדיון העלתה טענה שלא נטענה בכתב הגנתה, כי מדובר בשביל בו אסור לרכוב על אופניים. כאשר נטענה הטענה, נאלץ התובע להשיב עליה, ולכן העלה את טענת ההטעיה לנוכח הטבעות סימני האופניים בהמשך השביל. נקבע בפסיקה, כי לא תמיד יידרש שינוי פורמאלי של כתב טענות כדי להתיר הרחבת חזית, ויתכן שבעלי הדין יסכימו ביניהם, במפורש או מכללא, לנהל את המשפט שלא בהתאם לכתבי הטענות. אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים (ע"א 2976/12 ציון בר-אל נ' חיים קאופמן (17/12/2014) פסקה 15 לפסה"ד והפסיקה המאוזכרת שם). בפועל, הנתבעת היא זו שהרחיבה את החזית כמתואר, והתובע השיב להרחבת חזית זו בהסבר מצידו. שני הצדדים לא טענו להרחבת חזית עד לישיבת ההוכחות. לנוכח הטענה החדשה של הנתבעת, כי מדובר במדרכה להולכי רגל שאסור היה בה לרכוב על אופניים, קמה טענת התובע, כי הנתבעת התרשלה בסימון מקום התאונה, כך שכל אדם סביר יכול היה לחשוב שמדובר בשביל המיועד גם לאופניים, ואין בכך בנסיבות העניין הרחבת חזית אסורה.

הראיות לגבי סימון השביל התובע העיד, כי מדובר בשביל שהוא שביל אחד, שעובר מצפון לדרום, כאשר בשליש או חצי ממנו, בחלק הצפוני, יש על גבי השביל הטבעות של דגם אופניים. המשך השביל בחלק הדרומי יותר, בו אירעה התאונה, הוא לעדות התובע, באותו צבע ומתחבר לחלק הצפוני, כאשר לדברי התובע: "בתפיסה של זה, ברור שזה שביל אחד. אין ביניהם הפרש ואין ביניהם מקטע. ממתי שביל הליכה הוא באספלט שחור?" (ע' 12 ש' 11 – 13 לפרו').

מנגד, העד יעקב זגורי, מנהל מחלקת החשמל והתאורה בעירית אשקלון, טען כי מדובר בשני מקטעים נפרדים (ע' 14 לפרו'). העד ננו אנדראסקו, מנהל מדור תנועה בעיריית אשקלון, העיד כי מקום התאונה הוא מדרכה המיועדת להולכי רגל בהתאם לתוכניות המאושרות. לדבריו, לא היה אף פעם במקום שביל לאופניים, היתה רק תוכנית שלא אושרה (ע' 16 – 17 לפרו'). גם העד אנדראסקו ציין, כי מדובר בשני מקטעים נפרדים, רח' יקותיאל אדם ורח' רפאל איתן. עם זאת הוא אישר כי המשך הטיילת ברח' רפאל איתן: "זה המשך של יקותיאל אדם זה שביל אחד ארוך" (ע' 18 ש' 4 – 5 לפרו').

מבחינה עובדתית, אין מחלוקת כי מדובר בשביל אחד מתמשך, כאשר בחלק הצפוני שלו, במרחק קצר של 150 מ' בלבד ממקום התאונה, הציבה הנתבעת על גבי המדרכה הטבעה של סימן של אופניים, הטבעה שממנה יכול כל עובר אורח לסבור שמדובר בשביל המיועד לאופניים. אין מחלוקת כי בהמשכו של השביל לכיוון דרום, לאחר מקום ההטבעה, לא הוצב כל שלט, לפיו כאן מסתיים שביל האופניים, ומכאן ואילך אין כניסה לרוכבי אופניים.

התובע והעד גונצ'ירוב מטעמו, העידו כי נסעו בשביל פעמים רבות מצפון לדרום לכל אורכו, והכירו את השביל, לרבות ההטבעות של סימני האופניים שהוטבעו בחלקו הצפוני על גבי השביל, עד למקום הסמוך מאד למקום התאונה, לכן סברו בטעות כי גם מקום התאונה, שהוא המשך ישיר של אותו שביל, הוא שביל המיועד לאופניים. אין סיבה שלא לקבל את עדותם הכנה לגבי סברה זו. מדובר בשביל אחד ארוך, וטענת הנתבעת, שבין שני חלקי השביל ישנו מעבר חציה, בו לפי הדין אסור לרכוב על אופניים, אין בה כדי ללמד על היתר או איסור לרכוב על אופניים לפני מעבר החציה או לאחריו.

הנתבעת טענה עוד, כי בהתאם לדין, רק כאשר מוצב תמרור של אופניים, כפי שנראה בנספח 5 למוצגי הנתבעת, רק אז מדובר בשביל לאופניים על פי הדין שמותר לאופניים לרכוב בו. הטבעה בלבד, כך נטען, איננה משנה את מהותו החוקית השביל. אין מחלוקת שבהמשך השביל בחלק הצפוני, הטביעה הנתבעת הטבעות סימני אופניים. התובע סבר, ובצדק, בהסתמך על הסימנים שהציבה הנתבעת עצמה, שמדובר בשביל לאופניים. אין מחלוקת שלא הוצב כל סימון לשוני או הבדלה בין שני חלקי השביל האחד, כגון שילוט לפיו מכאן ואילך אסורה התנועה לרוכבי אופניים.לפיכך סבר התובע, כמתואר לעיל, כי גם המשכו של השביל, המקטע בו ארעה התאונה, הוא שביל לאופניים כמו החלק הצפוני יותר. מכאן שגם אם על פי הדין, אף החלק הצפוני איננו שביל המיועד לאופניים – הרי שהאחריות לאפשרות של טעות כזו, כתוצאה מההטבעות שאינן מרוחקות ממקום התאונה, בהמשכו את אותו שביל, מוטלת אף היא על כתפיה של הנתבעת.

הנתבעת טענה, כי הטבעה כזו או אחרת על גבי שביל איננה משנה, שכן מבחינה חוקית כי מדובר במדרכה להולכי רגל, שאסורה אליה הכניסה לרוכבי אופניים בהתאם לדין: תקנה 129 (א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, קובעת כך: "לא ירכב אדם על אופניים על מדרכה או על חלק מהדרך המיועד להולכי רגל בלבד...". לפיכך, טענה הנתבעת, אין כל חשיבות להטבעה עם סימון אופניים על גבי המשכו של השביל.

אף בהינתן כי קטע השביל בו ארעה התאונה הוא מדרכה המיועדת להולכי רגל, שאסור לרכוב בה על אופניים, גם אז אין בכך כדי לשלול את זכאותו של התובע לפיצוי משתי סיבות: ראשית,כמתואר לעיל, התנהלותה של הנתבעת בהצבת הטבעות של סימני אופניים בהמשכו של השביל, ללא כל סימון כי מכאן ואילך אין מדובר בשביל אופניים - יש בה כדי להטעות רוכבי אופניים לסבור, כפי שסבר בצדק התובע, כי גם ההמשך מותר לרכיבה באופניים. גם אם מבחינה חוקית אסור לתובע לרכוב המקום על אופניים, הרי שמי שגרם להטעייתו ע"י הסימון השגוי - היתה הנתבעת. שנית, כפי שנראה להלן, בהתאם להלכה הפסוקה, גם רכיבה על אופניים במקום שאיננו מיועד לרכיבה על אופניים, אין בה כדי לשלול לחלוטין את הזכאות לפיצוי, אלא לכל היותר יש בה כדי לחייב את הניזוק באשם תורם משמעותי.

ההלכה הפסוקה

אין זו הפעם הראשונה בה נפגעים רוכבי אופניים ברוכבם במקום בו נאסרה רכיבה על אופניים. הפסיקה רבה דנה בסוגיות דומות:

• בעניין איליזרוב (ע"א (מח' חי') 23805-04-11 עיריית חיפה נ' ויטלי איליזרוב (29/01/2012): נפסק כי בתנאי הצפיפות על הכבישים, ובהעדר שבילים מיוחדים לאורך הכבישים לרוכבי אופניים, ניתן לצפות כי רוכבי אופניים יעדיפו לעיתים לרכוב על המדרכה, למרות האיסור לנהוג כך בתקנות התעבורה. על העיריה מוטלת חובת זהירות כללית, כלפי כל המשתמשים בשטח הציבורי שבתחום שיפוטה, והיא חבה בחובת הזהירות גם כלפי הרוכב על אופניו בשטח הציבורי בו קיימת מדרכה שבורה ושקועה (שם, פסקה 11). בהמשך פסק הדין, דן בית המשפט שלערעור, בטענה כי הנפגע הפר את הוראות תקנה 129 לתקנות התעבורה, ומדגיש כי המדרכה נועדה אך ורק להולכי רגל ולא לנוסעים על כלי בעל שני גלגלים או על יותר. למרות זאת, נקבע באותו עניין כי יש לחייב את העירייה, אם כי אשמו התורם של התובע, שרכב על מדרכה המיועדת להולכי רגל, הוגדל מ 35% לכדי 50%.

• בעניין ג"א (ת"א (של' ת"א) 11918-03-14 ג א נ' עירית ראשון לציון, (10/11/2015)), מדובר היה ממש כמו בענייננו, ברוכב אופניים שרכב על מדרכה בטיילת. בית המשפט ציין כי מדרכה מוגדרת בתק' 1 לתקנות התעבורה בהאי לישנא: "חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש, ומיועד להולכי רגל, בין אם נמצא במפלס אחד עם הכביש ובין אם לאו". בית המשפט קבע שלא הוכח שהטיילת שבה מדובר, היא חלק מרוחבה של דרך או כי היא מצויה בצד כביש. לא הוכח גם כי הטיילת מיועדת להולכי רגל בלבד ואסורה הרכיבה בה באופניים. העירייה לא הציגה ראיות בדבר קיומו של תמרור האוסר רכיבה על אופניים בטיילת. אין לזקוף, אפוא, לחובת התובעים את העובדה שרכבו באופניים בטיילת (פסקה 28 לפסה"ד).

• בעניין אינהורן (תא"מ (של' ת"א) 25467-06-11 בן אינהורן נ' אליהו כהן (23/12/2011)), אף שהתובע רכב על אופניו על מדרכה בניגוד לדין, חוייב נהג הרכב הנתבע, אם כי הוטל אשם תורם של 50% על הרוכב.

• בעניין גרינוולד (תא"מ (של' ת"א) 53500-09-16 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שמואל גרינוולד (10/05/2018)), בעניין בו רכב פגע ברוכב אופניים, שרכב על אופניו במעבר חציה בניגוד לתקנות, נפסק כי העובדה שהנתבע הפר את התקנות ברכיבתו, אינה פוטרת את נהג רכב התובעת מנקיטת אמצעי זהירות מתחייבים, בהתאם לתנאי הדרך.

• בעניין אי"ג (תא"מ (של' פ"ת) 29347-01-16 א' י' ג' נ' עיריית פתח תקווה (13/11/2016)), מדובר היה בתובע שנסע על המדרכה בניגוד לתקנות התעבורה, ועוד הוסיף ורכב במהירות מופרזת בהתחשב בתנאי השטח. עם זאת, נקבע שמדובר במפגע בהיקף גדול ובולט לעין, שהיתה מוטלת על העיריה חובה לנטרו ולתקנו עובר לקרות התאונה. לפיכך נפסק כי קיימת אחריות לנתבעת על קיום המפגע, אולם הושת על התובע אשם תורם של 50% לקרות התאונה ולהיקף הנזקים, הן לנוכח הנסיעה על המדרכה בניגוד לתקנות והן בשל הנסיעה במהירות מופרזת ובחוסר תשומת לב.

• למען ההגינות יצויין כי קיימת גם פסיקה הפוכה, בה שוחררה העירייה מאחריות עקב נהיגה בניגוד לתקנות (תא"מ (של' ת"א) 18506-10-12 ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' אהוד נחמיה כרמי (21/07/2015)), אולם נראה כי מדובר ביוצא מן הכלל המעיד על הכלל, כאשר נקבע שם כי בנוסף להפרת התקנה ע"י התובע, לא היה כל תיעוד למפגע כלשהו.

• בעניין א"א (ת"א (של' י-ם) 31663-11-13 א. א. נ' עירית ירושלים (26/07/2018)), נסקרה פסיקה מרובה שעסקה באשם התורם של רוכב אופניים, שנפגע מליקוי בדרך: אוזכר ייחוס אשם תורם בשיעור 50% לילד בן 13 שרכב במהירות בשעת לילה, ללא פנס, על מדרכה שהכיר היטב, כשהוא מודע לקיומו של בור במקום. אוזכר ייחוס אשם תורם בשיעור 40% לרוכב שרכב על אופניו בשביל ייעודי לרוכבי אופניים, אשר במרכזו היה נטוע עץ, בו התנגש הרוכב. אוזכר ייחוס אשם תורם בשיעור 20% לרוכב אופניים שנתקל בחוט תיל המתוח על הדרך, בעת שהיה מסונוור מהשמש. אוזכר ייחוס אשם תורם בשיעור 25% לרוכב אופניים שנסע על שולי כביש בין עירוני ללא פנס בשעת זריחה. אוזכר ייחוס אשם תורם בשיעור 25% בגין נסיעה בשולי כביש מהיר, בתנאים של ראות לקויה בשל שינויי תאורה חדים. אוזכר ייחוס אשם תורם בשיעור 20% לרוכבת שרכבה על אופניה רכיבה ספורטיבית ברחוב שהיה במצב תחזוקתי ירוד ביותר, מחורץ לכל אורכו ורוחבו, כתוצאה מפלטות הבטון שממנו היה עשוי, שהחיבורים ביניהם נשחקו עם הזמן. בסופו של יום, בעניין א"א הנ"ל, נקבע כי התובע רכב במורד הרחוב, ללא פנס, במהירות ובתנאי תאורה שלא אפשרו לו לראות את המפגע, ולכן יוחס לו אשם תורם בשיעור 30%.

מכל האמור לעיל עולה, כי אין לפטור רשות מקומית בגין ליקוי בשביל, אך ורק לנוכח הטענה כי השביל איננו מיועד לאופניים. יש לשקול את מלוא הנסיבות, ובדרך כלל יביא הדבר לאשם תורם משמעותי, אולם לא לפטור.

חובת הזהירות והפרתה

שני הצדדים התמקדו בעיקר בטענה לפיה מדובר במדרכה ולא בשביל המיועד לאופניים, ולא התייחסו לעצם חובת הזהירות והפרתה. אין צורך להרחיב את הדיבור בדבר חובתה של רשות מקומית לבטיחות הדרכים שבאחזקתה.

בעניין גרייבסקי (ת"א (של' ירושלים) 43136-11-13 - לבנה גרייבסקי נ' עירית ירושלים, (27/01/2016)), חוייבה העירייה בגין גדם עץ שהושאר בערוגה באמצע מדרכה. בעניין כ"ד (ת"א (עכו) 27294-05-13 כ' ד' נ' מועצה מקומית ראמה, (29/11/2015)), חויבה הרשות המקומית בגין נזק שנגרם כתוצאה ממפגע בכך שבאמצע המדרכה הוצב עמוד חשמל אשר קובע למדרכה באמצעות ברגים בולטים ללא כל כיסוי או שילוט מתריע, המהווים מפגע בטיחותי. בעניין מגידיש ( ת"א (של' ק"ג) 40711-11-13 אמה מגידיש נ' עיריית אילת (25.10.2015)), חויבה עירייה בגין נזק גוף שנגרם מנפילה עקב פטריית בטון שהוצבה באמצע טיילת.

מכאן שבהתאם להלכה הפסוקה, הצבת מכשול באמצע שביל להולכי רגל, היא כשלעצמה מהווה רשלנות של הרשות המקומית. העובדה שהתובע רכב על אופניו במקום, ולא הלך רגלית, איננה משנה לעניין זה.

כפי שראינו בהלכה הפסוקה, חובת הזהירות לגבי מפגעים במדרכה, איננה רק כלפי הולכי רגל, אלא גם כלפי רוכבי אופניים. באשר למיקום עמוד החשמל באמצע השביל, לא ידע העד זגורי לתת הסבר לכך, ורק ציין כי המיקום נקבע בהתאם לתכנון שכבוצע על ידי מהנדס חשמל (ע' 15 לפרוט').

הצבת עמוד תאורה באמצע שביל איננה בטיחותית. לא הובא כל הסבר ע"י הנתבעת לחריגותו של עמוד התאורה נשוא התאונה. כשם שכל עמודי התאורה האחרים הוצבו לצד השביל, כך ראוי היה שהנתבעת תתכנן את השביל ואת הצבת עמוד התאורה גם לגבי מקום התאונה, כך שהעמוד לא יוצב באמצע השביל, במקום המפריע לעוברי הדרך, בין אם מדובר בהולכי רגל ובין אם מדובר ברוכבי אופניים.

לנוכח כל האמור לעיל, רכיבה במדרכה שאיננה מיועדת לרכיבה, אין בה לשלול חבות, אלא רק לחייב באשם תורם. יתרה מכך, בחלק הצפוני של הטיילת הציבה הנתבעת הטבעות אופניים, שיש בהן להטעות, ולא הוצב כל סימון הפרדה בין שני סוגי הטיילת. מכאן שיש לחייב את הנתבעת בגין הליקוי בשביל, כאשר במרכזו הוצב עמוד תאורה, והצבה לקויה זו, היא שגרמה לתאונה ולנזק הגוף לתובע.

עם זאת ללא ספק יש מקום לייחס לתובע אשם תורם משמעותי: ראשית, הוא רכב על מדרכה להולכי רגל שעל פי הדין אסור לו לרכוב עליה. שנית, מדובר בעמוד בולט שלא ניתן שלא להבחין בו. רוכב סביר היה מבחין בעמוד התאורה ונזהר יותר. שלישית, התובע הכיר את השביל כולו, למעט המקטע הקצר והחדש שנסלל עובר לתאונה. כאשר אדם רוכב על אופנים במקטע שאיננו מוכר לו, עליו להיזהר ולהישמר כפליים מסכנות שבדרך.

שילובן של כל הנסיבות, יחד עם ההלכה הפסוקה שצוינה לעיל, מחייב להטיל על התובע אשם תורם משמעותי בשיעור של 30%.

סוגית הנזק

הנכות הרפואית לנוכח מחלוקת בין מומחי הצדדים, מינה בית המשפט מומחה אובייקטיבי מטעם בית המשפט הוא דר' אורי ספרן. הצדדים לא חלקו על חוות דעת המומחה, ולא ביקשו לחקור אותו בחקירה נגדית, ומכאן שהסכימו לקביעותיו של דר' ספרן באשר לנכות הרפואית.

המומחה קבע כי מדובר בפריקת כתף בדרגה 3. טווחי התנועה נמצאו תקינים. נמצא כי קיימת רגישות בהעמסת המפרק, אך ללא ירידה בכוח הכתף. בסיכומו של דבר מדובר בנכות צמיתה בשיעור של 5%, לפי פריט 39(3) לתוספת תקנות הביטוח לאומי [נפגעי עבודה] תשט"ז – 1956. עוד קבע המומחה תקופת אי כושר מלא של ארבעה שבועות, לאחריה התייצבה הנכות על 5% כאמור.

השפעת הנכות הרפואית על התיפקוד התובע בעדות בבית המשפט, השיב בחקירה נגדית באופן מלא והגון, ולא ניסה להציג את מצבו כחמור מעבר למה שהמצב לאשורו. התובע אישר כי הוא עובד כעצמאי וכי לא היו לו הפסדים בעקבות התאונה (ע' 10 ש' 16 לפרו'). באשר להמשך עבודתו, אישר התובע כי לאחר התאונה הוא מרוויח יותר מאשר לפני התאונה שכן, הוא התקדם בעבודה כעצמאי (ע' 11 ש' 12 לפרו'). התובע אישר כי הוא איננו זקוק עזרה באופן מתמיד אם כי היה זקוק לעזרה סמוך לאחר התאונה (ע' 10 ש' 19 לפרו'). עם זאת, לטענתו יש לו בעיות בתפקודים קטנים שהיו קודם לכן. כך למשל בהפעלת מכשיר בעבודתו שנדרש לו כוח פיזי בנו חייב לסייע לו (ע' 11 ש' 14- 17 לפרו'). עוד הדגיש התובע, כי מאז התאונה יש לו בעיה בהרמה של היד מעל הראש. הוא לא יכול להתאמן בחדר כושר או לרכוב על אופניים כפי שרכב בעבר. גם כאשר הוא שוכב לנוח הוא מתקשה לנוח עם היד מעל הראש לפרק זמן ממושך, ומתקשה להרים את בתו כבעבר (ע' 10 ש' 21- 24 לפרו').

ראשי הנזק

נזק שאיננו נזק ממון מדובר בפריקת כתף, אשר איננה מפריעה לתנועות מפרק היד אולם קיימת רגישות. כפי שהעיד התובע הוא איננו יכול להרים את היד לזמן ממושך ונמנעת ממנו האפשרות לפעילות ספורטיבית מאומצת ביד כפי שעשה בעבר או למשל בהרמת בתו הקטינה. בנסיבות אלה ולאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות וההלכה הפסוקה בעניין פיצוי בגין נזק שאיננו נזק ממון בנסיבות דומות – אני פוסק לתובע בראש נזק זה סכום של 28,000 ₪.

הפסדי שכר הפסדי שכר לעבר מחייבים הוכחה. התובע העיד כי לא היו לו הפסדי שכר בעבר. באשר לעתיד - אכן, כפי שהתובע אישר, רווחיו כעצמאי עלו לאחר התאונה. עם זאת, הוא תיאר כיצד הקושי מפריע לו בתיפקודים קטנים, וכיצד הוא נזקק לסיוע של בנו בעבודה. התובע לא צירף אמנם דו"ח רווח והפסד, אולם בתצהיר הוא טען לשכר של 7,000 ₪ בחודש, ולא נשאל על כך בחקירתו הנגדית. בנסיבות העניין, נראה לי נכון לפצות את התובע בגין אפשרות להפסדי שכר עתידיים, בסכום גלובלי, של כמחצית מחישוב אריתמטי מלא של הנכות הרפואית, לתקופה של עשרים שנה כנהוג לגבי עצמאים, בסכום כולל של 32,000 ₪.

באשר להוצאות ועזרה מהמסמכים הרפואיים עולה כי אכן בסמוך לתאונה נזקק התובע למספר טיפולים רפואיים. התובע לא צירף קבלות לעניין הוצאות לעבר, אולם ודאי שהיו נסיעות לטיפולים ודמי השתתפות עצמית בטיפולים. התובע הדגיש בעדותו, כי הוא לא זקוק לעזרה מתמדת, אולם הוא נזקק לסיוע בתפקודים יום יומיים קטנים. התובע גם הדגיש כי בתקופה בסמוך לאחר התאונה, נזקק לעזרה. דר' ספרן המומחה האובייקטיבי מטעם בית המשפט ציין תקופת אי כושר של ארבעה שבועות. בנסיבות אלה נראה לי נכון לפצות את התובע בגין עזרה והוצאות לעבר ולעתיד בסכום כולל של 15,000 ₪.

נוכח כל האמור לעיל, עומדים נזקיו של התובע בגין התאונה על סך של 75,000 ₪. כיוון שקבעתי כי יש לנכות מן הפיצוי 30% בגין אשם תורם, הפיצוי המוטל על הנתבעת עומד על 52,500 ₪.

סיכומו של דבר אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 52,500 ₪, בצירוף סכום כולל בגין שכ"ט עו"ד והוצאות בסך כולל של 14,040 ₪, ובנוסף השבת האגרה ששילם התובע והשבת עלות שכ"ט המומחים. הנתבעת תשלם את הסכומים האמורים בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור בתוך 45 יום מהיום לבית המשפט המחוזי.

ניתנה היום, י' שבט תשע"ט, 16 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.