ת"א 54375-11-15

פתח דבר:

1. ענייננו בתביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף.

    

2. התובע, יליד x.x.1997 טען בתביעתו, כי ביום 01.10.2014 עת רכב על אופניו על מדרכה שבשולי הכביש שבשטחה השיפוטי של הנתבעת בכפר דנון, גלגל אופניו נתקל באבן השפה של המדרכה; הוא התהפך, נפגע קשות מכידון האופניים בבטנו, נפל ונפצע בכל חלקי גופו (להלן: "התאונה").

   (יצוין כי כתב התביעה צורף במלואו במסגרת הודעת התובע מיום 02.03.2017 אליו אפנה במסגרת פסק הדין).

    

3. בעקבות התאונה, התובע עבר ביום 01.10.2014 לפרוטומיה במסגרתה נמצא קרע בטחול עם דימום עורקי וורידי ונוזל דמי רב בחלל הבטן. התובע עבר ניתוח לכריתת הטחול; הוא אושפז למשך 6 ימים מיום 01.10.2014 ועד 06.10.2014 ושוחרר עם המלצה למנוחה, טיפול תרופתי, ביקורת במרפאה ומעקב.

    

4. התובע טען כי הנתבעת התרשלה כלפיו כרשות מקומית, שכן המדרכה הייתה עשויה בחלקה מאבן משתלבת ובחלקה אחר מכורכר והיו חסרות בה אבנים משתלבות באופן שאינו מכסה את כלל השטח עד לאבן השפה. בעטיו של מצב המדרכה, נוצרה מדרגה באבן השפה בה נתקל גלגל אופניו. הוסיף התובע בתביעתו כי המדרכה הייתה מסוכנת ומשובשת במכשולים ומפגעים נוספים.

    

5. הצדדים חלוקים הן לעניין האחריות לתאונה והן לעניין הנזק.

    

   הראיות:

    

6. התובע הגיש תצהיר מטעמו, תצהיר גיסו – מר פ. חמוד ותצהיר אחיו – מר ח. ע. מ.; הנתבעת הגישה את תצהירו של מהנדס המועצה האזורית מטה אשר – מר ליאור לוי. כן מסרה הנתבעת בהודעתה מיום 23.08.2018 כי בידה חומר חקירה הכולל שיחה עם בן משפחה של התובע, ללא שהוא כולל הודאה או הקלטה, ושיחה עם מהנדס המועצה הנ"ל.

    

7. ביום 18.07.2019, הודיעה הנתבעת על משיכת תצהירו של מהנדס המועצה ובהתאם הוריתי על הגשת סיכומים נוסף לראיות שנשמעו לפני ביום 08.07.2019, מבלי שהובאו עדים מטעם הנתבעת.

    

   דיון והכרעה:

    

8. לאחר שבחנתי את כלל הראיות שהונחו לפניי, שמעתי את העדים ועיינתי במסמכים שהוגשו לתיק, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל.

    

   נסיבות התרחשות התאונה:

    

9. התובע הרים את הנטל המוטל ע.ו לפי מאזן ההסתברויות והוכיח כי גרסתו לפיה הוא נפל מאופניו בשל מפגע במקום התאונה לו הוא טען, היא גרסת אמת.

    

10. בכתב התביעה, טען התובע כי ביום 01.10.2014 בשעה 17:30 או בסמוך לכך, עת רכב התובע על אופניים, על מדרכה שבשולי כביש פנימי בכפר דנון, לפתע ובשלב מסוים, גלגל האופניים נתקל באבן השפה של המדרכה, ומעוצמת הפגיעה, התובע התהפך יחד עם האופניים ונפגע קשות בבטנו "מההגה של האופניים, נפל ארצה ונחבל בכל חלקי גופו (סעיף 2 א-ב לכתב התביעה). התובע טען כי המדרכה הייתה עשויה בחלקה מאבן משתלבת ובחלקה האחר מכורכר, שבה חסרות אבנים משתלבות כאשר האבנים לא כיסו את מלוא השטח עד לאבן השפה באופן שייצר מדרגה גדולה שבה נתקע גלגל האופניים.

     

11. בתצהירו חזר התובע על גרסתו שבכתב התביעה והוסיף כי הוא רכב במרחק 30 מטר מביתו כאשר בשלב מסוים גלגל אופניו נתקל באבן השפה של המדרכה כאשר אחיו וגיסו, שני המצהירים הנוספים, הגיעו לשמע צעקותיו, לקחו אותו לביתו ומאוחר יותר למרכז הרפואי "חיאן". התובע הצהיר כי האבנים המשתלבות לא כיסו את מלוא שטח המדרכה עד לקצה אבן השפה, אלא רק חלקית ומשום כך נוצר המפגע הנטען והוא היווצרותה של מדרגה גדולה באבן השפה ומדרון, ללא שלט אזהרה וללא גידור.

     

12. התובע העיד לפניי ביום 08.07.2019 וחזר על גרסתו לעיל. לתמיכה בעדות התובע, העידו גיסו של התובע חמוד פ. ואחיו מ.. שני העדים העידו כי לא נכחו במועד התאונה תאונה אך אישרו את מקום הנפילה, והעידו אודות מצב המדרכה במועד האירוע. העדים הנ"ל אישרו כי מקום הפגיעה סמוך לבית התובע וכי שמעו את התובע צורח עת שהו בחצר הבית וניגשו לסייע לו. הנ"ל העידו על פעולותיהם לפינוי התובע לביתו ומשם למרכז הרפואי "חיאן".

     

13. הנתבעת הפנתה לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") וטענה כי המדובר בעדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע. סעיף 54 לפקודת הראיות קובע כי ניתן לפסוק במשפט אזרחי על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, במקרים בהם העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו או של אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שהזמינו להעיד, אך על בית המשפט לנמק ולפרט מדוע הסתפק בעדות זו.

     

14. במקרה שלפניי אמנם אין המדובר בעדות יחיד שכן קיימות בתיק שתי עדויות נוסף לזו של התובע, אך אחיו וגיסו של התובע הם בבחינת עדים המעוניינים בתוצאות המשפט. עוד אציין כי עדות התובע ביחס למיקום התאונה, ואופן התרחשותה היא בבחינת עדות יחידה של בעל דין כמשמעות הדבר בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971.

     

15. התובע מסר עדות קוהרנטית ומפורטת לעניין התרחשות התאונה ומצאתי את עדותו מהימנה ואני מקבלת אותה במלואה ונותנת לה משקל נכבד ומכריע. התובע העיד לפניי כי רכש את האופניים חודש לפני מועד האירוע (ראו" עמ' 8 שורות 13-14) וכי יצא מביתו לכיוון מכולת קרובה כאשר רכב על האופניים. עם חזרתו, עת רכב על אופניו, עלה על המדרכה מהכביש בגלל תנועת המכוניות ונתקל עם גלגל אופניו בחלק המדרכה כעולה מהתמונה שהוגשה וסומנה מוצג ת/1 (ראו: עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 3-6).

     

16. התובע חזר על דבריו וציין כי נתקל בסף של המדרכה (ראו: עמ' 12, שורות 1-2), כאשר לגרסתו, נסע במהירות שאינה גבוהה ואינה איטית ועלה על המדרכה משום שהבחין ברכבים. לגרסתו, התובע הבחין באבנים על המדרכה, ובלית ברירה ובגלל רכבים בכביש המשיך קדימה (ראו: עמ' 10, שורות 17-20). התובע נחקר בעניין זה וחזר על גרסתו כי הבחין כי המדובר במדרכה "לא תקינה" אך בלית ברירה ובשל חשש שיידרס על ידי המכוניות אשר עברו במקום, הוא עלה על המדרכה (ראו: עמ'9 שורות 8-13).

     

17. התמונות ת/1 ו-ת/2 שהוצגו לפני, כפי שהעיד התובע עצמו, צולמו שלוש שנים אחרי האירוע צולמו על ידי אחיו, מ. ע. והוגשו באמצעותו (עמ' 16, שורות 17-18). התובע הסביר כי חזר למקום האירוע שלושה חודשים אחרי התאונה אך לא צילם את המדרכה מאחר ובא כוחו לא דרש ממנו לעשות כן (ראו: עמ' 8, שורות 25-32). העד מטעם התובע, אחיו מ., אישר אף הוא כי לא צילם את המקום מאחר ולא נדרש לעשות כן (ראו: עמ' 16 שורות 19-24). אני מקבלת את גרסתו של התובע בעניין זה כי בחר לצלם את המקום רק לאחר שהליך הגשת התביעה הפך למוחשי וכי התמונות צולמו לקראת הגשת ההליך והראיות במסגרתו ועל פי דרישת עורך הדין. כאן אציין כי הנתבעת לא הציגה כל ראיה הסותרת את טענות התובע אודות מצב המדרכה במועד האירוע . ארחיב בעניין זה להלן.

     

18. הנתבעת הצביעה בסיכומיה על מספר סתירות בעדות התובע והעדים מטעמו וטענה כי יש בהן כדי להביא לדחיית התביעה. בחנתי את טענות הנתבעת לאור מכלול הראיות שהונחו לפניי ומצאתי כי אין בסתירות אליהן הפנתה הנתבעת בכדי להוות בסיס לדחיית התביעה כנטען (סעיף 50 לסיכומי הנתבעת).

     

19. הנתבעת טענה בעניין זה כי התובע טען כי לאחר התאונה, הובהל על ידי אחיו וגיסו לחצר הבית, "לא נכנסו לתוך הבית, אחא הגיעו למרפסת השחורה" וכי ".. אז מיד גיסו הניע את הרכב ולקח אותו למוקד הרפואי חיאן" (סעיף 18 לסיכומי הנתבעת). לעומת התובע, אחיו טען כי לאחר הנפילה הוא והגיס לקחו את התובע לקומת העמודים ולא למרפסת הסגורה (שם, סעיף 24). הגיס, מחמוד פ., טען לעומת שניהם, כי נכנסו לבית ושהו שם 10 דקות, התובע הונח על ספה ונתנו לו מים לשתות לפני שהועבר למרכז רפואי חיאן. ספק אם ניתן לראות בדברי העדים לעניין הכניסה לבית כסתירה, וגם אם כן, אין בכך כדי לפגום במהימנות העדים שכן הנתונים מלמדים כי גרסתם לעניין מועד האירוע מתיישבת עם המסמכים הרפואיים ואין מחלוקת כי לאחר הפגיעה התובע הובהל למרכז הרפואי חיאן ונתקבל במיון המרכז הרפואי לגילי –בנהריה בשעה 18:10 (או 18:16) (ראו: מוצג נ/1).

     

20. הנתבעת טענה כי גרסת התובע לפיה התאונה התרחשה במקום הומה רכבים אך הנהגים לא עצרו לסייע בידו אינה מתקבלת על הדעת, שכן לגרסתה "כולנו יודעים איך זה ואיך זה נראה" כאשר מתרחשת תאונה בה מעורב קטין בכפר או בשכונה או בעיר. התובע העיד כי במקום האירוע עברו רכבים אך לא עצרו כדי לסייע בידו כי אחיו וגיסו מיהרו לגשת אליו (ראו: עמ' 9 שורות 17-22). גרסת התובע נתמכה בעדות אחיו אשר טען כי מיהר עם הגיס למקום ומאחר והוא וגיסו טיפלו בתובע, אנשים שעברו הסתכלו לעברם והמשיכו בדרכם (ראו עדות האח, עמ' 14 שורות 31-33, ועמ' 15 שורה 1, וכן את עדות הגיס, עמ' 18 שורות 2-10). העובדה כי רכבים שעברו ליד מקום האירוע לא עצרו אינה חריגה או תמוהה ואני מקבלת את גרסת התובע כי על פניו רכבים לא עצרו כי ראו כי הוא מטופל על ידי אחיו וגיסו. עוד, איני רואה לזקוף לחובת התובע כי לא הזמין לעדות מי מהנהגים שעברו במקום ואני מקבלת את גרסתו וגרסת העדים מטעמו כי הנ"ל אינם מורכים לא ולא הייתה כל אינטראקציה המאפשרת זימונם.

     

21. הנתבעת טענה כי התובע טען בגרסתו הראשונית במסמכים הרפואיים כי "לדבריו, בזמן נסיעה באופניים, עף מהאופניים ונחבל בקצה של מדרגה". התובע לא ציין כי נפל או נתקל במדרכה ובהתאם יש להעדיף גרסה זו כפי שנמסרה בהזדמנות הראשונה. הנתבעת הפנתה לפסיקה בעניין מסמכים רפואיים ראשוניים ומשקלם הראייתי (ראו : סעיפים 57-63 לסיכומי הנתבעת).

     

22. מהמסמך הרפואי הראשון מחדר המיון של המרכז הרפואי לגליל שצורף על ידי התובע צויין "בן 16 לדבריו נפל מאופניים, מתלונן על כאבים בכתף שמאל, בטן אין סימני חבלת ראש" (ראו עמ' אחרון בנספח נ1). באותו מסמך צויין כי סיבת ההפנייה "תאונת אופניים" וצויין כי "ההורים במיון". בסיכום אשפוז במרכז הרפואי הנ"ל צויין : "בן 17, התקבל מחדר ניתוח לאחר תאונת דרכים, וכררת טחול בגישה לפרוטימית" עוד צויין כי : "בן 17, שולל מחלקות כרוניות, לדבריו בזמן נסיעה באופניים עף מהאופניים, נחבל ברחוב וקצה של מדרגה, נחבל בבטן וכתף שמאלי, מתלומן על כאי בטן חזקים". כאן אציין כי שעת הקבלה במיון (18:10 ובאותו מסמך צוין גם 18:16) מתיישבת עם טענות התובע בדבר פגיעתו בשעה 17:30, פנייתו למרכז חיאן ולאחר מכן פנייתו למיון במרכז הרפואי לגליל.

     

23. הפסיקה קובעת כי לדברים הראשוניים שמתועדים במסמכים רפואיים במיוחד כאלה שנערכים בסמוך לאחר קרות התאונה יש משקל ראייתי (ע"א 8388/99 הסנה חב' לביטוח בע"מ נ' בן ארי פ"ד נו(4)689, 689 (2002); בע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל פ"ד נח(2) 583 (2004); ת"א (מחוזי חיפה) 1130/05 אבו סבית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 10.4.2008); ע"א (מחוזי ירושלים) 9592/06 עאצי נ' עאצי (פורסם בנבו, 6.9.2007; ע"א (ירושלים) 57421-05-11 פרידמן נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל (פורסם בנבו, 11.10.2011). ההנחה היא כי נפגע ימסור מידע מדוייק לגורם הרפואי הראשוני על מנת שיוכל לקבל טיפול רפואי מיטבי (ראו: בת"א (ירושלים) 3064/01 להב נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 20.2.2016); ע"א 8388/99 הסנה נ' בן-ארי פ"ד נו(4) 689, 700-699)).

     

24. המשמעות שיש לתת לדברי נפגע לגורם הרפואי המטפל בו בזמן אמת אינו מוחלט ויש לבחון את נסיבות מסירת המידע ובכלל זה משך הזמן שחלף ממועד הפגיעה, מאפייני הפגיעה, מאפייניו ונתוניו של הנפגע עצמו, הגורם בפניו נמסרו הדברים, מהות האירוע שבמהלכו נפגע המטופל ולבסוף, יש לבודד גורמים שיכולים לפגוע באמינות הדיווח (הימצאותם של בני משפחה או אנשים נוספים אשר עלולים ל- "זהם את הדיווח" (ראו הסקירה המלומדת של כב' השופט מ. ע. בת"א 44663-07-14 פלוני נ' עיריית נהריה (2.4.2017)).

     

25. במקרה שלפניי, התובע, כאמור, נפגע בשעה 17:30 לגרסתו, בשעה 18:10 (או 18:16) היה במיון במרכז הרפואי לגליל, שם צוין במסמך הרפואי, כי המדובר "בתאונת אופניים" וכי "נפל מאופניים", תיאורים אשר מתיישבים עם טענות התובע במסגרת כתב התביעה. העובדה כי אין פירוט מדויק אודות ההיתקלות במדרכה אין בה בכדי לשלול את מנגנון התאונה כפי שזה תואר בכתב התביעה, ובעיני אדם סביר אשר נחבל במסגרת אירוע דומה ומציין את עובדות המקרה – דבריו יסוכמו באופן דומה על ידי הצוות הרפואי שכן אין עניינו של הגורם המטפל בדקויות של תאירו האירוע אלא בגורם הישיר לפגיעה – תאונת אופניים/ נפילה מאופניים.

     

26. אציין כי התיעוד בסיכום האשפוז תומך בגרסת התובע. אמנם בפתח המסמך כתוב כי הנ"ל נתקבל בעקבות "תאונת דרכים" ללא שקיימת אינדיקציה מדוע הדבר צוין וההיגיון מלמד כי מדובר בטעות לאור התיעוד הראשוני לפיו מדובר "תאונת אופניים". התיאור בגוף המסמך מחזק את מסקנתי ומתיישב עם עדות התובע: "בן 17, שולל מחלות כרוניות, לדבריו בזמן נסיעה באופניים עף מהאופניים, נחבל ברחוב וקצה של מדרגה". במסמך נוסף מיום 1.10.2014 שכותרתו "בדיקות טומוגרפיה ממוחשבת" צוין גם כי המדובר ב- "נפילה מאופניים". התובע תיאר בתביעתו ובעדותו לפניי כי נפגע בגלל "מדרגה" אשר נוצרה בשל הפרשי גובה בין שפת המדרכה למדרכה עצמה שלא כוסתה באבני שפה. איני רואה כי יש מקום לזקוף לחובת התובע העדר דיוק בדיווח לרופאים לגבי נסיבות האירוע והתיעוד שבמסמכים הרפואיים נשמע כמו לקט מתוך התיאור המובא בכתב התביעה שכן הוא מלמד כי התאונה אירעה "ברחוב" בגלל "מדרגה" עת רכב התובע על "אופניים".

     

27. סיכומם של דברים - אני קובעת כי התאונה התרחשה כפי שזו תוארה על ידי התובע ואני נותנת אמון מלא בעדותו כפי שזו הובאה לפניי – התובע עלה עם אופניו על המדרכה בשל תנועת רכבים על הכביש הסמוך. עת רכב על אופניו על מדרכה שבשולי הכביש, גלגל אופניו נתקל באבן השפה של המדרכה; הוא התהפך, נפגע קשות מכידון האופניים בבטנו, נפל ונפצע בכל חלקי גופו.

     

    אחריות הנתבעת: 

     

28. הפסיקה קובעת כי על רשות מקומית, ובכלל זה מועצה אזורית, כמי שאמונה על תקינות המדרכות בתחום שיפוטה וטיפול בהן בצורה מיומנת וזהירה, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי תושבי העיר ומבקריה (ראו: ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק (26.9.89) (להלן: "עניין שטרנברג")). חובתה של הרשות לאתר מכשולים המהווים סיכון בלתי סביר וע.ה הנטל לשכנע כי נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים על מנת לאתר ולתקן את המפגעים שבתחום שיפוטה, וע.ה להוכיח כי היא נהגה ונקטה באמצעים סבירים כדי לאתר ליקויים ולתקנם (ע"א 2203/00 הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' משולם, פ"ד (2) 97, 106 (2002); ע"א (מחוזי ירושלים) 6259/05 ברמן נ' עיריית אשדוד (13.12.2005)).

     

29. עיון בתמונות שהוגשו וסומנו ת/1 ו- ת/2, מלמד כי המדרכה מחולקת לקטע הבנוי אבן משתלבת אשר נקטעת על ידי עפר מלא באבנים ומסתיים באבן שפה וכביש כאשר קיים הפרש גובה בין המדרכה ואבן השפה בצד הפנימי של המדרכה. עניינינו במפגע ברור שקיומו מהווה הפרת חובת הזהירות המוטלת על הנתבעת. בהתאם לפסיקה ענפה, הדומה לנסיבות המקרה כאן, קמה בנסיבות גם חובת זהירות קונקרטית שכן, גם במקרה הפרטני, הייתה המועצה האזורית צריכה לצפות כי מדרכה ללא רצוף מלא, עם הפרשי גובה, עפר ואבנים ולכלוך כתחליף לאבנים משתלבות, עשויים להקים מפגע. במקרה כאן המדובר במפגע ברור שיצר סיכון בלתי סביר. ניכר כי אין המדובר במפגע שנוצר באופן פתאומי ולא הובאו כל ראיות כי הנתבעת פעלה לתיקון המפגע לאחר האירוע או לאחר מועד הגשת התביעה שהוגשה לפניי.

     

30. כאמור לעיל, הנתבעת, נמנעה מלהביא ראיות על מנת להוכיח כי המדרכה הייתה תקינה במועד האירוע או כי הפעילה שירותים וביצעה פעולות אשר יש בהן כדי ללמד כי פעלה כרשות מקומית סבירה ועקבית לעניין תיקון ליקויים בתחום שיפוטה. הנתבעת הגישה תצהיר מאת מהנדס המועצה ובמסגרתו טענה כי היא פועלת באמצעות הועד המקומי אשר מתריע על מפגעים וכי המועצה אינה עורכת סיורים יזומים לגילוי מפגעים, תוך שציינה שהאחריות בעניין זה הנה של הוועדים המקומיים. לגרסתה, גם לאחר אירוע התאונה, לא עלה בידה לבדוק את המקום בשל העדר דיוק לגבי מקום האירוע. לאחר שבחנה את חומר הראיות, ביקשה הנתבעת למשוך את תצהירו של מהנדס העירייה וויתרה בכך על הבאת עדים מטעמה (ראו: הודעת הנתבעת מיום 18.7.2019). כאן אציין כי הנתבעת טענה בעלמא כי המדרכה צולמה 3 שנים אחרי האירוע אך לא הביאה כל ראיה, על אף כי היא הגורם האמון על כך, כי המדרכה הייתה תקינה במועד האירוע. בעניין זה "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה (1) 736, 760 (1980), ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה, בע"מ פ"ד מד(4) 595, 603 (1990).

     

31. כאן אדגיש כי בתי המשפט עמדו לא פעם על חובותיה הראייתיות של רשות מקומית שעה שמוכח קיומו של מפגע לכאורה בשטחה. הוכחת מפגע לכאורי כזה, מעביר לכתפי הרשות את נטל הבאת הראיה בשים לב לכך כי הפעולות הייחודיות בעניין זה הם בידיעתה הייחודית (ראו: עניין שטרנברג וע"א (ת"א) 4195/98 שי חנה נ' עיריית נתניה (31.10.99).

     

32. במקרה דנן היה על הנתבעת לצפות כי הולכי רגל ורוכבי אופניים ידרכו במקום במיוחד לאור כך שמדובר במדרכה שבלב שכונת מגורים. במקרה דנן אני קובעת כי על הנתבעת מוטלת חובת זהירות על פי הוראות הדין והפסיקה, ובנסיבות מקרה זה היא הפרה חובתה כלפי התובע.

     

    אשם תורם:

33. בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בבואו של בית המשפט לקבוע קיומו של אשם תורם הוא בוחן אם בנסיבות העניין, הניזוק פעל בזהירות סבירה, שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. בלשון אחרת, בית המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק אל מול זה של הניזוק כדי להשוות ולהעריך את מידת ומשקל מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ראו : ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).

     

34. בענייננו, האירוע התרחש בשעה 17:30, בחודש אוקטובר, עדיין באור יום, בסביבה מוכרת היטב לתובע אשר הצהיר כי המדרכה רחוקה מרחק של 30 מטר מחצר ביתו.

     

35. התובע מכיר את הסביבה והיה יכול להבחין כי המדרכה מחולקת לקטע בנוי אבן משתלבת אשר נקטעת על ידי עפר מלא אבנים ומסתיימת במעין "מדרגה". על אף זאת עלה למדרכה עם אופניים בניגוד לתקנות 128 – 129 (א) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") במהירות אשר לא אפשרה לו לבלום/לעצור בבטחה בסוף המדרכה ועל פניו תמרן את דרכו מהכביש למדרכה וחזור.

     

36. לכל אלה אוסיף, שרכיבה על אופניים הינה פעילות שמטיבה וטבעה כרוכה בסיכון של נפילה ופגיעה ובהתאם יש להעביר חלק ניכר מהאחריות לשכמו של התובע בשל התנהלותו לעיל.

     

37. אף על פי כן כי עניינינו בקטין אציין כי המדובר בקטין שהיה על סף בגירות במועד התאונה (קרוב ל- 17 שנים) ובהתאם, ולאור נסיבות האירוע, ובשים לב לשיקולים לעיל, אני סבורה שיש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור30%.

     

38. משנקבעה סוגיית האחריות, יש לדון בשיעור הנזק, אך תחילה אתייחס לפגיעה הרפואית והתפקודית שנגרמה לתובע בעקבות התאונה.

     

    הנכות הרפואית:

     

39. בעקבות התאונה הובהל התובע למרכז הרפואי "חיאן" ולאחר מכן למרכז הרפואי לגליל שם עבר לפרוטומיה חוקרת שבה נמצא טחול קרוע עם דימום עורקי וורידי ונוזל דמי בחלל הבטן. התובע הועבר לחדר ניתוח לכריתת הטחול (הושאר טחולון) ובוצעה השתלת פרוסות מהטחול שהוצא באמנטום. התובע אושפז משך 6 ימים עד 6.10.2014 ושוחרר לביתו עם הוראות למנוחה, טיפול תרופתי ומעקב. התובע היה במעקב רפואי והתלונן על כאבי בטן ללא חום וללא הקאות ביום 13.10.14, 18.12.14, 31.12.14, 9.6.15 ו- 9.8.15, וניתנה המלצה להימנע ממאמץ ביום 30.10.2014 (ראו: מסמך רפואי מיום 9.8.15 - צורף לתחשיב נזק מטעם התובע). ביום 9.8.2015 התובע אושפז במרכז הרפואי לגליל עקב כאבים בבטן ללא בחילות או הקאות ושוחרר באותו יום לאחר טיפול עם עירוי נוזלים עם פפברין. לא צורפו לעיון בית המשפט מסמכים רפואיים עדכניים בסמוך למועד שמיעת הראיות בתיק.

     

40. מטעם התובע הוגשה ביום 18.9.16 חוות דעת רפואית של ד"ר וקסמן איגור, מומחה בתחום הכירורגי, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% לאחר כריתת טחול לפי סעיף 17 (ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי") ונכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 18 (1) (ב) לאותן תקנות, עקב הפרעות בינוניות לאחר ניתוח בבטן והידבקויות בחלל הצפק, נכות נוספת של 5% בגין הצלקת בדופן הבטן (רגישה ומכוערת) לפי הוראות תקנה 75(1)(ב) לתקנות (ראו חוות דעת מתוקנת אשר צורפה לתחשיב הנזק מטעם התובע מיום 9.5.2017).

     

41. הנתבעת הגישה מטעמה חוות דעת נגדית של ד"ר ביטרמן אריה אשר בדק את התובע וקבע כי נותרה לו נכות רפואית צמיתה בשיעור 5% נכות בלבד לערך ביניים לפי סעיפים 18 (1) (א-ב) למבחני הנכות עקב צלקת ניתוחית בטנית שאינה מכערת ואינה מכאיבה, בהיותה במקום שאינו גלוי ומוסתר על ידי הביגוד. חוות הדעת תוקנה באופן שבו קבע המומחה מטעם הנתבעת כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% בגין מצב לאחר כריתת טחול לפי סעיף 17(ב) לתקנות, 5% בגין הפרעות לאחר ניתוח בבטן והידבקויות לפי תקנה 18(1)(א-ב) ו- 5% בגין צלקת בדופן הבטן לפי סעיף 75 (1)(א-ב) לתקנות.

     

42. בהמשך לדיון שהתקיים לפניי ביום 11.07.2018 והחלטתי מאותו מועד, הצדדים הסכימו להעמיד את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע על שיעור 23%, תוך שמירה על זכותם לחקור את המומחים ולטעון בעניין הנכות התפקודית. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחים, בהתאם אני קובעת כי נכותו הרפואית המשוקללת והצמיתה של התובע תעמוד על 23% כמוסכם.

    הפגיעה התפקודית:

     

43. ההלכה הפסוקה קובעת כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו כאשר הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא לקביעתו. על בית המשפט לבחון את השפעת הנכות הרפואית על הנפגע שלפניו, ובין השאר, ליתן משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע בהתחשב בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8.6.95) ; ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ (21.12.1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.8.2010).

     

44. התובע טען בסיכומיו לפגיעה תפקודית בשיעור 50% בשל מהות הפגיעה, הכאבים מהם הוא סובל החל ממועד התאונה וההגבלות בתנועה אשר מונעות ממנו לבצע מאמץ בעבודה, הוא מתקשה בע.יה וירידה במדרגות, בעמידה ממושכת ובהרמת מאמצים כבדים, בהתכופפות וכריעת ברך. לגרסתו, הוא ירד במשקל עקב מצבו הרפואי וטען כי שיעור הנכות הרפואית הצמיתה של 23% עיקרה בתחום הכירורגי, כך שמידת הפגיעה והקשיים מהם התובע סובל בעקבות התאונה מלמדים על כך כי נכותו התפקודית עולה בהרבה על נכותו הרפואית. הנ"ל טען כי ניסה להשתלב במקומות עבודה שונים ללא הצלחה בשל מוגבלותו וכי תכניותיו להשתלב במוסך רשת המיליניום בבית העמק ופתיחת עסק עצמאי – נקטעו בשל התאונה.

     

45. הנתבעת טענה כי הגישה הרווחת בפסיקה היא שכריתת טחול אינה גורמת לפגם בתפקודיות התעסוקתי של הנפגע. לגרסת הנתבעת, הנכות בבטן אינה אורתופדית והיא קלה ביותר ואף זניחה, כנ"ל לעניין הצלקת שאינה מכאיבה, ולא נראית לעין ובהתאם ביקשה לקבוע כי הנכויות הרפואיות של התובע אינן תפקודיות. הנתבעת הפנתה לכך כי התובע לא צירף מסמכים רפואיים עדכניים.

     

46. בע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו (22.3.99) נקבע כי : "ככלל, קיים קושי להעריך את הנכות התפקודית של קטין וכאשר אין אינדיקציות אחרות, קביעת שיעור הנכות התפקודית לפי שיעור הנכות הרפואית היא הדרך הנכונה. אכן, ברגיל, הדברים אמורים במקרה שבו לכל רכיבי הנכות הרפואית קיימת משמעות תפקודית". (ראו גם: ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אלרחום נ' מוסבאח עבד אלקאדר (7.9.10)). כאן אציין כי במסגרת ע"א 6601/07 סאבר אבו סרכאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, (23.8.10) קיבל בית המשפט את ערעורו של הקטין על קביעת נכות תפקודית בשיעור הנמוך משיעור הנכות הרפואית והשווה את הנכות התפקודית לשיעור הנכות הרפואית שנקבעה, למעט הנכות בגין צלקת.

     

47. במקרה דנן, בשים לב למכלול הנתונים שהוכחו, והפסיקה שהבאתי לעיל, באתי לידי מסקנה שיש להעמיד את פגיעתו התפקודית של התובע על שיעור 19%. הנכות נקבעה בשים לב לגילו של התובע, ומצבו הרפואי, מהות הפגיעה והנכויות שנקבעו, טיעוני התובע בדבר כאבי הבטן מהן הוא סבל והשלכת התאונה על חייו, ולאחר עריכת האיזון הנדרש עם האפשרות להחמרה במצבו בעתיד אל מול עדר הראיות בדבר גובה הפגיעה ביכולתו של התובע להשתלב בעבודה סדירה עד למועד כתיבת שורות אלה באופן מלא בעקבות התאונה שלפניי.

     

48. משקבעתי את שיעור הנכות התפקודית, אפנה לחישוב הנזק.

     

    שיעור הנזק

49. התובע – יליד 26.10.1997

    מועד התאונה – 01.10.2014

    במועד התאונה – התובע היה בן 16 שנים ו- 11 חודשים

    מועד מתן פסק הדין – התובע הוא בן 22 ו- 7 חודשים.

    שיעור הנכות הרפואית 23% והתפקודית 19%.

     

    הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות:

     

     

50. כאמור, התובע טען כי התאונה התרחשה בהיותו קטין בכיתה ט' בית ספר עתיד טכנולוגי בירכא. לגרסתו הוא היה אמור להתחיל את עבודתו במוסך רשת המילניום בבית העמק ולקבל שכר מינימום ותכנן לעבוד במוסך כשכיר תוך ששאף לפתוח מוסך כעסק עצמאי אך תוכנותיו נקטעו בעקבות התאונה.

     

51. התובע טען כי לולא התאונה הוא היה אמור לעבוד ולהשתכר לפחות בגובה השכר הממוצע במשק ועם צבירת ניסיון שכרו היה צפוי לעלות. התובע טען כי בשל קשייו הוא השתלב בעסק המשפחתי בחקלאות ובמסגרת תפקידו הסיע עובדים ממקום למקום במסגרת שטח העבודה, הכין קפה וביצע עבודות פשוטות וקיבל בגין כך שכר נמוך כמחווה בלבד ומתוך רצון לעודד אותו תוך שתרומתו הייתה מועטה ואפילו מיותרת. בהתאם ביקש התובע להעמיד את שכרו לעבר על גובה שכר המינימום 5,300 ₪. באשר לעתיד טען התובע כי מאחר ועניינינו בקטין במועד התאונה ובהעדר נתונים על יכולת הנפגע מבחינת כושר השתכרותו בטרם נפגע, השכר הממוצע במשק ישמש בסיס לקביעת הפיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות בעתיד ואף לפעמים בגין השתכרות בעבר. התובע טען בסיכומיו כי בנסיבות המקרה דנן, נוכח עברו התעסוקתי, ההשכלתי והמשפחתי של התובע, יש לסטות אף מנוסחה זו כלפי מעלה ולהעמיד את בסיס השכר לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות לעתיד על 11,000 ₪.

     

52. הנתבעת טענה כי התובע לא הביא לעדות גורם ממקום עבודתו על מנת שזה יעיד על תנאי העסקתו. הנ"ל הפנתה בסיכומיה לדו"ח רציפות ביטוח (סומן כמוצג נ/3) המלמד לגרסתה כי התובע בחר שלא ללמוד מקצוע כלשהו, עבד בחקלאות ושכרו בפועל אינו עובר את שכר המינימום זאת כאשר אין לתובע מגבלת תנועה כלל והוא עבר באופן רגיל סדיר ורציף. לגרסתה, התובע לא הוכיח את הפסדי השכר לעבר, כאשר עניינינו בנזק מיוחד ובהתאם אין מקום לפסוק הפסד בגין תקופת העבר. באשר להפסדי שכר לעתיד הציעה לפצות את התובע בסך של 30,000 ₪ כולל פנסיה ותנאים סוציאליים.

     

53. התובע צירף לעיוני תלוש שכר לחודש ינואר 2016 לפיו השתכר סך של 3162 ₪ (ברוטו). לפי דו"ח רציפות ביטוח של המל"ל אשר סומן כמוצג נ/2, התובע עבד ברציפות החל מחודש דצמבר 2015 ועד חודש דצמבר 2017 בשכר ממוצע של 3,312 ₪. על פי תעודת עובד ציבור מטעם האגף להכשרה מקצועית, משרד העבודה והרווחה והשירותים החברתיים מיום 10.5.2018 – התובע עבר הכשרה מקצועית לנוער בין השנים 2013-2015 במגמת רכב בתחום האוטורוניקה. על פי אותה תעודה, התובע ניגש לחלק מבחינות הגמר ולא עבר את הבחינות, ולחלקן לא ניגש ובהתאם לא קיבל תעודת סיום.

     

54. התובע הפך לבגיר ביום 26.10.2015, כשנה לאחר מועד התאונה. במהלך התקופה הנ"ל אין מקום לפצות את התובע בגין הפסדי שכר לעבר. באשר לתקופה שבין 26.10.2015 ועד מועד כתיבת פסק הדין, התובע בחר להציג נתונים דלים ביותר בעניין השתכרותו ואף כי טען כי התכוון לעבוד במוסך "המיליניום" ולהתפתח לכיוון פתיחת עסק פרטי בתחום. לא הוגש כל מסמך התומך בטיעוניו או המלמד כי פעל או שקד לרכישת ידע או לימודים בתחום כלשהו. המסמכים הרפואיים אשר הוגשו בעניינו של התובע אינם מלמדים על טיפול רפואי לאחר חודש אוגוסט 2015 וטיעוני התובע בדבר ירידה בתפקודו הועלתה בעלמא וללא תימוכין ולא ניתן לקשר את גובה השכר שלו לעבר לתוצאות התאונה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי לידי מסקנה שבנסיבות העניין נכון לפסוק לתובע הפסד שכר לעבר בשיעור גלובלי סביר, המשקף את מכלול הנסיבות שהוכחו על סך 20,000 ₪.

     

55. באשר לקביעת הפסד ההשתכרות לעתיד אציין כי אמנם: "העיקרון הנהוג בפסיקה לגבי קטינים או צעירים בתחילת דרכם המקצועית הינו אמידת אובדן כושר ההשתכרות על-פי השכר הממוצע במשק". ועוד נקבע ברע"א 7490/11 פחרי נ' ח.' (28.12.11): "... אין להגביל את החזקה בדבר השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק לקטינים בלבד, והגיונה עשוי להיות יפה גם ביחס לאדם צעיר שטרם ביצע בחירות עצמאיות של ממש". במקרה דנן, ובהתחשב בנסיבות התיק, לא ראיתי לחרוג מהפסיקה בעניין ואני קובעת כי החישוב לאובדן כושר השתכרות לעתיד יועמד על 10,500 ₪ (השכר הממוצע במשק). בהתחשב בגילו של התובע היום 22 ו- 7 חודשים והזמן אשר נותר לו לעבוד (עד גיל 67), הפיצוי ייערך לפי החישוב הבא: 294.5612 (מקדם היוון 3%) * 10,500 (שכר ממוצע במשק) * 19% (נכות תפקודית) = 587,650 ₪.

     

    פנסיה וזכויות סוציאליות:

     

56. בהתחשב בסכום הפיצוי בגין הפסדי שכר אשר הועמד על , הפיצוי בגין רכיב זה לפי חישוב 12.5% יועמד על : 75,956 ₪.

     

    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:

     

57. התובע טען כי היה מאושפז משך 6 ימים ומרותק למיטתו משך 3 חודשים לאחר הניתוח ואשר במהלכם נזקק לסיוע בפעולות היומיות כיגון הלבשה, רחיצה, ניידות, ביצוע קניות , עבודות בתוך הבית וכו', וביקש להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 185,220 ₪ לעבר וסך של 839,160 ₪ לעתיד. הנתבעת טענה כי עניינינו בנזק מיוחד שהתובע לא הוכיח, ואין ראיות כי בפועל התובע שילם עבור העזרה שניתנה לו, וזו ניתנה על ידי בני משפחה בלא תשלום. לגרסת הנתבע - לפי הפסיקה יש לפצות רק בעבור עזרה חורגת מהטיפול המקובל הניתן במסגרת חיי משפחה תקינים. התובע לא הוכיח כי נדרש לעזרה חריגה בעבר ואין מסמכים רפואיים המלמדים על כך כי יזדקק לעזרה של צד ג' בעתיד.

     

58. התובע אושפז בעקבות התאונה משך 6 ימים ושוחרר עם המלצה למנוחה ומעקב. על סמך הנתונים הרפואיים שהוגשו עבר מספר טיפולים רפואיים, כאשר משך תקופה שנמשכה עד אוגוסט 2015 סבל מכאבים שונים. על רקע הממצאים שהוגשו, ניתן לקבוע כי התובע נזקק באופן מוגבר לתמיכת ועזרת בני משפחתו לביצוע פעולות יומיומיות בסמוך לאחר התאונה, ולאחר מכן במידה מועטה יותר. לא הוכח כי התובע יזדקק לסיוע ועזרה בעתיד ולא הוגשו כל מסמך רפואי בעניין זה אם כי לא מן הנמנע כי בעתיד יזדקק התובע לסיוע כלשהו בשל מהות הפגיעה. הערכתי את ראש הנזק לעבר ולעתיד על דך האומדנה בסך של 20,000 ₪.

     

    הוצאות לעבר ולעתיד :

     

59. התובע טען בסיכומיו כי לאור הטיפולים הרפואיים הרבים והניתוחים והאשפוזים הממושכים שעבר ובכלל זה הבדיקות השונות בקופת חולים לצד הטיפולים להם יזדקק לעתיד יש לפסוק פיצוי גלובלי על סך 60,000 ₪ לצד 30,000 ₪ עבור נסיעות לקבלת טיפולים רפואיים וקניית תרופות. הנתבעת טענה כי אין מקום לפסוק פיצוי בגין ראשי נזק זה כאשר לא צורפו כל אסמכתאות כי התובע נדרש או יידרש להוצאות בגין טיפולים רפואיים או נסיעות. בהתחשב בכך כי התובע נדרש ויידרש בעתיד להוצאות בגין נסיעות לטיפולים רפואיים, רכישת תרופות והוצאות שונות אותם אני פוסקת בגין ראש נזק זה סכום גלובלי של 10,000 ₪.

     

    נזק לא ממוני :

     

60. התובע טען כי המגמה העולה מהפסיקה הינה לפסוק סכום פיצוי משמעותי בגין נזק לא ממוני וביקש להעמיד את הפיצוי על סך 400,000 ₪. הנתבעת טענה כי בהתחשב בגובה הנכות ובמהותה הפיצוי הריאלי בראש נזק זה הוא 35,000 ₪. בשים לב למהות הפגיעה ממנה סבל התובע ותוצאותיה ולמגבלות שהותירה הפגיעה בתובע, שיעור הנכות הרפואית המשוקללת (23%), וגילו של התובע; ולאור הטיפולים הרפואיים שהוא עבר – אני קובעת כי על הנתבעת לפצות את התובע בגין נזק לא ממוני על סך של 100,000 ₪.

     

    סוף דבר:

     

61. לסיכום - נזקי התובע הם כדלקמן:

     

    א.הפסד שכר בעבר 20,000 ₪

    ב.אובדן כושר ההשתכרות לעתיד 587,650 ₪

    ג.הפסד פנסיה 75,956  ₪

    ד. עזרה צד ג' (עבר ועתיד)20,000 ₪

    ה.הוצאות רפואיות ונסיעה (עבר ועתיד)10,000 ₪

    ו.כאב וסבל  100,000 ₪

    סה"כ 813,606 ₪

     

    לאחר הניכוי בגין האשם התורם הפיצוי יועמד על סך 569,525 ₪.

     

62. הנתבעת תשלם לתובע באמצעות בא כוחו סך של 569,525 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין, בצירוף שכר טרחת עו"ד כולל על סך 130,000 ₪, בתוספת אגרת בית המשפט ושכר המומחה מטעם התובע (כנגד הצגת חשבוניות) כשסכומים אלה משוערכים למועד מתן פסק הדין.

     

63. הסכומים בפסק הדין ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

     

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, ח' סיוון תש"פ, 31 מאי 2020, בהעדר הצדדים.