א.כ. נ' פנינה שחורה מעבדות בע"מ

התובע, יליד 1994, הגיש תביעה זו לפיצוי כספי בגין תאונה שאירעה לו ביום 13.2.10, במלון מרגוע בעיר ערד, כאשר התארח עם בני כיתתו במלון, ולטענתו החליק על שלולית מים, נפל על דלת זכוכית שנשברה וגרמה לו לנכות בידו. התובע היה בן 16 בעת האירוע, והוא בן 24 כיום.

סוגיית החבות

יריעת המחלוקת  אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנזק לידו השמאלית של התובע נגרם כתוצאה מהתנפצות דלת זכוכית במלון. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לאופן קרות התאונה. לטענת התובע, הוא הלך לאיטו ברחבת המלון, החליק על מים שהיו במקום ונפל על הדלת. לטענת הנתבעת, התובע רץ אחרי נער אחר, או שנער אחר רץ אחריו, וכך התנגש בדלת הזכוכית שהתנפצה על ידו השמאלית.

מומחה הבטיחות התובע הגיש חוו"ד שערך מומחה הבטיחות אשר אסבן. חוות הדעת קובעת, כי בהתאם לתקנים הישראליים, זכוכית הנמצאת באזור בו עלולה לקרות התנגשות, חייבת להיות "זכוכית בטיחות" מסוג C לפחות. הדרישה לזכוכית מסוג זה, נובעת הן כיוון שזכוכית בטיחות עמידה יותר מזכוכית רגילה כנגד מכה או לחץ, והן משום שזכוכית בטיחות נשברת באופן המפחית את הסכנה למי שנמצא בסביבתה. המומחה פירט שלושה סוגי "זכוכיות בטיחות", בהן השברים נשארים דבוקים, צמודים או ברסיסים קטנים שאינם מזיקים. המומחה קבע כי הזכוכית שבדלת שנשברה, לא היתה זכוכית מזוינת, זכוכית מוקשית או זכוכית שכבות, כפי שדורש התקן, אלא היתה זו זכוכית רגילה, שאיננה בגדר "זכוכית בטיחות". המומחה קבע, כי אם היתה מותקנת במקום זכוכית תקנית, ספק אם היא היתה בכלל מתנפצת, וגם אם היתה מתנפצת, רק בשל הפעלת לחץ משמעותי, הרי שפציעתו של התובע היה מזערית, אם בכלל.

הנתבעת ויתרה על חקירתו הנגדית של מומחה הבטיחות מטעם התובע. בכך למעשה אימצה הנתבעת את מסקנות חוות הדעת, לפיהן קיימת התרשלות של הנתבעת בסוג הזכוכית ממנו הורכבה הדלת במלון, התרשלות שגרמה לתאונה.

כיצד ארעה התאונה? נמצא אפוא, כי אין למעשה מחלוקת של ממש בדבר אחריותה של הנתבעת לתאונה. נותר אפוא להכריע רק בסוגיית המחלוקת העובדתית המצומצמת כיצד אירעה התאונה, ובסוגיית האשם התורם, כתוצאה ממחלוקת זו.

עדותו של התובע היתה בעייתית. שוב ושוב הוא נקלע לסתירות, ולא ידע לתת מענה מניח את הדעת לשאלות ב"כ הנתבעת. להלן רק כמה דוגמאות לכך:

• התובע בעניינו נפגע באירוע זה בידו השמאלית כתוצאה מדלת שהתנפצה על ידו. כמה שנים לפני כן, התובע נפצע באופן דומה מדלת ביד ימין. התובע לא ידע להסביר, מדוע בתצהיר תשובות לשאלון נ/2, לא פירט בתשובה לשאלה 7, כי נפצע באופן דומה לפציעה הנוכחית ביד ימין לפני התאונה נשוא עניינו, כאשר גם בפגיעה זו נצרך התובע לתפרים וניתוח, וגם בפגיעה זו נותרה צלקת דומה לצלקת הנוכחית (ע' 7 לפרוט').

• התובע טען כי הלך לתומו ברחבי המלון, וברחבה בסמוך לדלת היו מים על הרצפה, החליק ועף קדימה. התובע לא ידע להסביר מדוע המומחה מטעמו ד"ר ליאור פז, ציין כי הנפילה אירעה כיוון שהתובע "נתקל בשטיח" ( ע' 8 ש' 25 לפרוט').

• התובע לא ידע להסביר מדוע המנהלת הפדגוגית, גב' מרגלית כהן, העידה כי מיד לאחר האירוע הוא סיפר לה שהוא רץ אחרי תלמיד אחר ותוך כדי תנופת היד שלו פגע בדלת הזכוכית (ע' 10 ש' 1-13 לפרוט').

• בכתב התביעה צויין כי נערים רבים, "רוב השכבה" היו עדים לאירוע התאונה. גם בשאלה 37 בתצהיר תשובות לשאלון נ/2, העיד התובע כי: "תלמידים נוספים ראו את המקרה". התובע נשאל מדוע לא הביא אף אחד מאותם נערים לעדות, והעיד כי הם לא היו נוכחים, והגיעו רק לאחר הפציעה (ע' 8 ש' 27 עד ע' 9 ש' 4 לפרוט'). קשה ליישב עדות זו עם האמור בכתב התביעה ובתצהיר התשובות לשאלון.

אל מול עדותו ההפכפכה והבעייתית של התובע, העידה המנהלת הפדגוגית של בית הספר העדה מרגלית כהן. לדברי העדה כהן, חדרה היה במרחק של מטרים ספורים ממקום התאונה. היא לא ראתה את האירוע עצמו, אולם היא שמעה את הצעקות, יצאה מיד החוצה, וראתה את התובע מיד לאחר פציעתו. המורה שאלה אותו כיצד קרה הדבר, והתובע סיפר לה שהוא רץ אחרי תלמיד אחר, ותוך תנופת הריצה, היד שלו פגעה בדלת הזכוכית, שברה אותה והוא נפצע.

יש לייחס משקל רב לאמירה ראשונית וספונטאנית שאומר הנפגע בסמוך לאירוע התאונתי (ע"א (מח' ת"א) 38608-01-11 רם זיטמן נ' יורוקום שיווק (1986) בע"מ, (27/09/2012) פסקה 7 לפסה"ד ; ע"א (מח' ת"א) 1644/03 שלום שרה נ' השקם בע"מ (15/05/2005)). העדה מרגלית כהן איננה עובדת של הנתבעת. היא אשת חינוך. היא לא הסתירה כי לא נכחה באירוע עצמו. כהן העידה בדיוק מה ששמעה מהתובע לאחר התאונה. אין לה כל אינטרס שלא לספר בדיוק מה ששמעה מהתובע באותו עניין.

הכרעה עובדתית סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971, קובע כי יש להיזהר בקבלת עדות יחידה של בעל דין ולנמק הכרעה עובדתית כזו.

בעניינו, כאשר אל מול עדותו הבעייתית של התובע כבעל דין וכעד יחיד, אשר נמנע מלהביא עדים אחרים שנכחו באירוע, עומדת גרסתה של המורה מרגלית כהן, באשר לדברים שאמר לה התובע מיד בסמוך לאחר התאונה, בלי שיש לה כל אינטרס בעניין - הרי שיש להעדיף את עדותה של מרגלית כהן.

יצוין כי גרסה זו שמסר התובע למנהלת מרגלית כהן, באופן ספונטאני מיד לאחר האירוע, גם תואמת יותר את אופן שבירת הדלת, שכן אם התובע צעד לאיטו, ספק אם החלקה היתה בעוצמה כזו הגורמת לניפוץ דלת הזכוכית.

התובע טען בסיכומים, כי גרסתה של העדה מרגלית כהן מהווה הרחבת חזית אל מול כתב ההגנה. עיון בסעיף 4 לכתב ההגנה, מעלה כי גם בכתב ההגנה נאמר תוך כדי מרדף אחרי ילד אחר, או ילד שרדף אחריו, הגיע התובע לדלת הזכוכית וניסה לפתוח אותה בכוח בניגוד לכיוון פתיחתה. אין מדובר איפוא בהרחבת חזית, שכן גם בכתב ההגנה מפורט שהתאונה קרתה תוך כדי ריצה במהלך מרדף בין הנערים, וניסיון לפתוח את הדלת. מכאן שהגרסה העובדתית שהוכחה איננה סותרת את כתב ההגנה. העובדה שהנתבעת לא הוכיחה בנוסף לכך גם את העניין של כיוון פתיחת הדלת, איננה מהווה הרחבת חזית ביחס לתיאור בכללותו.

נוכח כל האמור לעיל, אני קובע אפוא עובדתית, כי התובע רץ, ונתקל בדלת הזכוכית תוך כדי מרדף או משחק עם נער אחר, וללא כל גורם שהפריע לו כגון מים או שטיח.

סוגיית האשם התורם הצדדים היו חלוקים בסיכומים, בסוגיית האשם התורם כתוצאה מגרסה זו. התובע טען כי כאשר מדובר בנפגע קטין, בהתאם להלכה הפסוקה אין מקום להטיל אשם תורם. מנגד, טענה הנתבעת, כי כאשר מדובר במי שרץ לעבר דלת זכוכית, ושהוא נער כבן כמעט 16 שנים, יש מקום להביא בחשבון אשם תורם משמעותי.

ההלכה הפסוקה קבעה, שכאשר מדובר בקטינים הנטייה היא לצמצם בהטלת אשם תורם, שכן על המזיק לצפות גם התנהגות בלתי שקולה של קטינים. בעניין של שער במגרש כדורגל, שקרס לאחר שנער נתלה עליו, לא הוטל אשם תורם, בהתחשב בכך שבפעילות ספורט ובקטין, והיה על המזיק לקחת בחשבון כי דרכם של קטינים המצויים בעיצומו של משחק תחרותי ככדורגל, להתלהב ולא לפעול במתינות וביישוב דעת. עם זאת, בית המשפט העליון הדגיש, כי יש לא מעט לבטים בעניין זה (ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (07/09/2010) פסקה 35 לפסה"ד ; ר' גם: רע"א 3028/08 עיריית ירושלים נ' חיים דרעי (16/09/2008)).

בענייננו, מדובר בנער שהיה סמוך לגיל 16, אשר כבר מבין את ההשלכה של מעשיו. כפי שקבעתי, מדובר בניפוץ של דלת זכוכית, המלמד על מכה עוצמתית, שנגרמה מריצה מהירה לעבר דלת זכוכית. בנסיבות אלה, למרות הזהירות שיש לנקוט בהטלת אשם תורם על קטינים, לא ניתן לדעתי לנכות את התובע מכל אשם תורם.

נוכח כל האמור לעיל, נראה לי נכון לנכות מן הפיצוי 15% בגין אשם תורם של התובע עצמו.

סוגיית הנזק 

הנכות הרפואית לנוכח מחלוקת משמעותית בין מומחה הצדדים דר' ליאור פז מטעם התובע ודר' יעקב נרובאי מטעם הנתבעת, מינה בית המשפט מומחית מטעמו להערכת נכותו של התובע היא ד"ר אסתר ליפסקר.

לאחר שהצדדים נמנעו מלחקור את המומחית האובייקטיבית מטעם בית המשפט בחקירה נגדית, הרי יש לראות בכך אימוץ של חוות דעתה של דר' ליפסקר באשר לנכות הרפואית.

דר' ליפסקר פירטה בחוות דעתה, כי מדובר בשתי פגיעות, בשתי הידיים באופן דומה. האחת, בגיל 14 ביד ימין, השניה הפציעה הנוכחית בגיל 15.5 ביד שמאל. הפציעה נשוא ענייננו, ביד שמאל, נוגעת לחתכים עמוקים, שטופלו בחדר ניתוח, כאשר נותרה צלקת משמעותית ביד שמאל, שהיא דומה לצלקת מהתאונה הקודמת ביד ימין. הצלקות שנותרו באמת יד שמאל, הן משמעותיות ומהוות הפרעה אסתטית. במגע משמעותי, מישוש והפעלת לחץ על הצלקת, מופיע זרם לאורך האמה, אולם הוא לא מערב את כף היד. אין סימנים קליניים לפגיעה בעצבים, ומדובר כנראה רק בגירוי שטחי של עור האמה, אשר גורם לצלקת להיות מכאיבה. הסימנים הקליניים ללחץ אפשרי על עצב במרפק אינם קשורים לחבלה, שכן אזור הלחץ הוא מחוץ לפציעה הנדונה. המומחית דחתה את המסקנות של דר' פז, שכן לא נמצאה נאורומה באזור הכאב, ולדעתה הרגישות של התובע במגע עם הצלקת, נובעת היא מהידבקות העור לסיבי עצב עוריים, והדבר נכלל בהגדרת צלקת מכאיבה. בנסיבות אלה קבעה המומחית, כי נכותו הצמיתה של התובע עומדת על 10%, בהתאם לפריט 75 (1)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז – 1956.

בתשובה לשאלות הבהרה מיום 26.1.17 הבהירה המומחית כי אין פגיעה בעצבים, אולם שולי הצלקת יכולים להכאיב ולכן נקבעה הנכות. בתשובה לשאלות הבהרה מיום 12.2.17 השיבה המומחית כי אין לצלקת השפעה בעבודה של הכנת מזון מהיר, בה עסק התובע באותה עת. הרגישות בצלקת יכולה אמנם להפריע בהתלבשות או במקלחת, אולם מדובר בהפרעה מזערית.

הפגיעה התפקודית מומחה רפואי מוסמך לקבוע אך ורק את גובה הנכות הרפואית. מידת הפגיעה התיפקודית שגורמת הנכות, הוא עניין הנתון להכרעה בית המשפט.

התובע טען, כי מדובר בצלקת מכאיבה, אשר בהתאם לחוות הדעת גורמת לזרמים ולרגישות במגע, ולכן מדובר בנכות תיפקודית לכל דבר ועניין, מה גם שכאשר מדובר בקטין שנפצע בתאונה, קובעת ההלכה הפסוקה חזקה של זהות בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית.

הנתבעת טענה, כי מדובר בנכות אסתטית גרידא, ללא כל השלכה תיפקודית, וכי לגבי צלקות קבעה הפסיקה כי בדרך כלל הן אינן בעלות השלכה תיפקודית.

ההלכה הפסוקה קבעה כי על דרך הכלל, כאשר מדובר בניזוקים קטינים, הרי שבהעדר אינדיקציות סותרות, יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית, לפי שיעור הנכות הרפואית או קרוב לכך, באשר הנכות הרפואית היא הכלי המרכזי לחילוץ הנכות התפקודית בעניינם של קטינים (רע"א 4681/17 מוסא אבו זאיד נ' מוחמד אלקאדי, (31/07/2017) ; ע"א 7548/13 דיווי נ' תורגמן (27.1.2014) פסקה 4 לפסה"ד ; ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי (20.2.2008) ; ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו (22.3.2009) פסקה 7 לפסה"ד ועוד).

עם זאת, כאשר מדובר בצלקות, בדרך כלל קבעה הפסיקה כי אין מקום לקבוע כי הפגיעה התיפקודית זהה לנכות הרפואית, שכן צלקות בעיקרן אינן פוגעות ביכולת ההשתכרות של הניזוק. במקרה של צלקות לקטינה בפנים בסמוך לעיניים, מצא בית המשפט לפסוק פגיעה בשכר, אולם זאת כחריג. נקבע שם כי ככלל, נכות פלסטית המוענקת לנפגע בגין צלקות, איננה נחשבת לתפקודית, במיוחד כשאין מדובר בצלקות מכאיבות או מגרדות. בעניין זה נדרש בית המשפט לפרט ולנמק, מדוע למרות שמדובר בצלקות, צפוי כי תהיה לקטינה גריעה בשכר, שכן הצלקות בהן מדובר מצויות בפניה של התובעת. (ת"א (מח' תל אביב) 1781/09 א.א. נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (12/01/2014) ; ר' גם: ע"א 1631/04 מדינת ישראל נ' חנאן חטיב, (24/03/2005)). עוד נקבע, כי הנחת עבודה המקובלת בקביעת נזקיהם של קטינים, הינה כי שיעור הנכות האורתופדית, משקף גם את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, במיוחד מהטעם שבהעדר היסטוריה תעסוקתית, לא ניתן לדעת מה היה כושר ההשתכרות של הניזוק אלמלא הפגיעה בתאונה. ואולם, לא כך הוא בהכרח באשר לצלקות. באותו עניין היה מדובר ב 10% פגיעה עצבית ו 10% בגין צלקות מכוערות ומכאיבות ברגלה של הקטינה, ובית המשפט פסק רק 16% נכות תפקודית ולא 19% (ת"א (של' י-ם) 12201-09 ל. א. נ' אלירן לוי (28/03/2012)).

מן הכלל אל הפרט התובע סובל כתוצאה מהתאונה מצלקת בגב אמת שמאל. במהלך הדיון הציג התובע בפני בית המשפט את הצלקות. הצלקת בידו הימנית של התובע, צלקת שאיננה קשורה לאירוע, נראית דומה לצלקת ביד שמאל. המומחית מטעם בית המשפט, הדגישה שהתובע סבל מפגיעה משמעותית ביד ימין ללא קשר לאירוע, למרות שלא הזכיר זאת בפניה, כאשר בניגוד לפגיעה הקודמת, הפגיעה נשוא התאונה הנוכחית היא ביד שמאל שאיננה דומיננטית. המומחית הוסיפה וציינה, כי אין לצלקת השפעה של ממש מבחינה תעסוקתית, אם כי היא יכולה להפריע רק עקב רגישות והתלבשות ובמקלחת, אולם זאת רק באופן מזערי.

בדוח לשכת הגיוס נ/1, צוין כי החבלה ביד שמאל היא ללא כל הפרעה תפקודית.

התובע בעדותו, תיאר את מקומות העבודה בהם עבד לאחר התאונה, לרבות אחראי קבלת פנים בבר אירועים, אחראי משמרת במאפיה ומנהל סניף בחנות לבעלי חיים. נראה אפוא כי בפועל אין הצלקת מפריעה לתובע באופן ממשי.

מהאמור לעיל, נראה שיש ממש בטענת הנתבעת, כי במקרה זה, מדובר בצלקת שאין בה הפרעה משמעותית לפוטנציאל השתכרותו של התובע. אכן, החזקה לגבי זהות לנכות הרפואית לגבי קטינים עומדת בעינה, והנטייה היא לעבור לכללים אחידים. עם זאת, מדובר בחזקה הניתנת לסתירה. כאשר מדובר בצלקת בלבד, שאיננה בפניו של התובע, וכאשר הובאו נתונים קונקרטיים על העדר תיפקודיות, נסתרה החזקה לפיה לגבי קטינים קיים מתאם בין הגריעה בשכר לנכות הרפואית.

עם זאת, אין לקבל את טענת הנתבעת שלא עשויה להיגרם שום גריעה בשכר. גם המומחית ציינה, כי הצלקת היא צלקת רגישה ומכאיבה, לעיתים ישנו "זרם" בשפשוף או בלחץ על הצלקת. מגע עם הצלקת בעת התלבשות או בעת מקלחת עשוי להביא להפרעה מזערית.

עדיין לא ברור במה יעסוק התובע, שכן מדובר בתובע צעיר אשר רק החל לכתוב את סיפור חייו, וקשה לדעת עד כמה עניין זה יפריע לו מבחינה תעסוקתית. יש להביא בחשבון הפרעה אפשרית כלשהיא בתעסוקתו של התובע בעתיד, כתוצאה מהצלקת המכאיבה שנותרה לתובע ביד שמאל.

לאחר שבחנתי את מלוא הנתונים, נראה לי נכון לערוך את החישוב לגבי אפשרות להפסדי שכר לעתיד, לפי 40% בלבד מהנכות הרפואית, דהיינו 4% גריעה מהשכר הצפוי.

גובה שכר הבסיס הצפוי התובע טען כי יש לחשב את הפסדי השכר לעתיד לפי השכר הממוצע במשק. הנתבעת טענה, כי בנסיבותיו הקונקרטיות של התובע, אין שום סיכוי שהיה מגיע לשכר הממוצע, ולכן יש לפסוק רק פיצוי גלובאלי, ולחלופין לחשב לפי שכר של 3,000 ₪ לחודש.

ההלכה הפסוקה קבעה כי קטין שנפגע, עדיין לא החל לכתוב את "סיפור חייו" התעסוקתי. בנסיבות אלה, נקבעה החזקה לפיה, צפוי כי קטין ישתכר את השכר הממוצע במשק. בשנים האחרונות, על רקע המגמה להאחדה של הכללים לפיצויים בגין נזקי גוף, מסתמנת גישה זו, לפיה קיימת מעין חזקה כי שיעור הנכות הרפואית משקף גם את שיעור הנכות התפקודית, וליתר דיוק, משקף את הפסד כושר ההשתכרות. בית המשפט העליון ציין עוד, כי חזקת השכר הממוצע במשק היא מעין פיקציה שבתי המשפט עושים בה שימוש בתיקי נזיקין, שהרי גלוי וידוע כי פחות מ-50% מהמועסקים במשק מגיעים לשכר הממוצע במשק. למרות זאת, ולשם האחידות, בתביעות נזיקין של קטינים מקובל לחשב את הפיצוי בגין אובדן השתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק (ע"א 7008/09 ג'אבר עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (07/09/2010) ; רע"א 4681/17 מוסא אבו זאיד נ' מוחמד אלקאדי, (31/07/2017) ; ע"א 3175/11 דביר נ' ציון (1.2.2011)).

ואולם, מדובר בחזקה בלבד הניתנת לסתירה במקרים מתאימים. בעניין אגבבה (ע"א 4022/08 מרים אגבבה נ' ד.י.ש חברה בע"מ, (21/10/2010)), קבע בית המשפט העליון כי חזקת השכר הממוצע במשק לגבי קטינים היא אכן הנחת המוצא, אך מובן כי בנסיבות המתאימות, מקום בו התשתית הראייתית מצדיקה זאת, ניתן לחרוג מהנחה זו - בין מעלה ובין מטה. אלא שסטייה זו תעשה, רק מקום בו לַראיות ולאינדיקציות לגבי הנפגע הקטין יש משקל רב (שם, פסקה 9 לפסה"ד).

כאשר מדובר היה בקטין שעוד לפני התאונה סבל מבעיות נוירולוגיות, קבע בית המשפט כי החזקה נסתרה, וכי שכרו הצפוי גם ללא התאונה, היה עומד על 7,000 ₪ בלבד (ת"א (של' צפת) 1941-03-10 א"א נ' אחמד מוחתסב (22/12/2014)). כאשר היה מדובר בקטין שלמד במגמת מכונאות, ולא ידע קרוא וכתוב, נקבע שכרו הצפוי אלמלא התאונה לסך של 5,500 ₪ בלבד (ת"א (מח' חי') 1130/05 אבו סבית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (10.4.2008)). במקרה אחר של תלמידה שלמדה בבי"ס מקצועי במגמת מזכירות ומינהל, מצא בית המשפט לקבוע כי היא לא היתה מגיעה לשכר הממוצע במשק אלא רק ל 60% ממנו (ת"א (מח' ירושלים) 4054/02 ע' נ' ואח' נ' פכטר יהודה (19/04/2009), שם, פסקאות 40-45 לפסה"ד)).

עם זאת, עוצמתן של הראיות שיש להביא כדי לסתור את החזקה, היא גבוהה. במקרה של תלמיד שנשר מבית הספר, לא מצא בית המשפט כי החזקה נסתרה, בקובעו כי צריך שיהיה נתון מוכח, המלמד על בחירה אישית של הנפגע המחריגה אותו מגדר מגוון האפשרויות העומדות בפני כל ילד וילדה בישראל, מגוון המוצא ביטוי משוקלל ברמת השכר הממוצע במשק. באותו עניין, לאחר שהתובע עבר קורס חשמל רכב, מצא בית המשפט כי החזקה לא נסתרה (ת"א (מח' תל אביב) 1493/07 אל סעדי מחמוד נ' משטרת ישראל, (18/11/2012)). בעניין של תלמיד בית ספר מקצועי, כמו בענייננו, קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב כי החזקה לא נסתרה (ת"א (מח' ת"א) 1365/08 חמזה מזאריב נ' וגיה מזאריב (26/05/2009), פסקה 5 לפסה"ד).

נמצא אפוא, כי ניתן לסתור את החזקה שנקבעה בפסיקה לגבי שכר ממוצע במשק לקטינים, אולם הדבר ייעשה בזהירות ורק כאשר ישנן ראיות ממשיות קונקרטית לשכר צפוי נמוך יותר.

מן הכלל אל הפרט מעדותו של התובע מזה ומנהלת הפדגוגית מרגלית כהן מזה, עלה כי התובע למד בבית ספר מקצועי במגמת עיצוב שיער, כאשר מדובר במגמה שבה לא ניגשים לבחינות בגרות. עוד עלה כי התובע עבד כמלצר בגן אירועים כאחראי לקבלת הפנים. לאחר מכן הוא עבד במאפיה והיום הוא עובד בחנות לבעלי חיים. האם די ברקע זה כדי לסתור את החזקה שנקבעה בפסיקה?

מחד גיסא, כאשר מדובר במי שעבר תאונה כקטין שטרם החל את חייו המקצועיים, הרי שקשה לדעת לאן היה מתפתח ולאן היה מגיע, ולכן קבעה ההלכה הפסוקה את החזקה לפיה לגבי קטינים מחושבים הפסדי השכר לעתיד בהתאם לשכר הממוצע במשק. הנטייה של ההלכה הפסוקה, היא לעבור לפסיקת נזק בדרך של חזקות, כדי להביא להאחדת הפיצוי. יש צורך בראיות כבדות משקל, כדי לסתור את החזקה שקבעה ההלכה הפסוקה. מאידך גיסא, מדובר בחזקה הניתנת לסתירה. אין מדובר בילד רך בשנים, שעתידו לוט ערפל. מדובר בתובע שלפני התאונה למד בבית ספר מקצועי, שלא מתוך כוונה לגשת לבחינות בגרות.

בהתחשב בנתונים הקונקרטיים כאמור לעיל, נראה לי נכון לחשב הפסדי השכר לעתיד, בהתאם ל- 80% מהשכר הממוצע במשק, ובניכוי מס כ- 7,600 ₪ לחודש.

ראשי הנזק 

פיצוי בגין נזק שאיננו נזק ממון התובע עמד על פיצוי משמעותי, עד כדי שילוש הפיצוי הניתן בתאונות דרכים, והציג פסיקה במקרים דומים. הנתבעת טענה, כי בהתחשב בכך שמדובר בצלקת מינורית, שאינה מכאיבה, יש להסתפק בפיצוי סמלי.

קשה להעריך את סבלו של ניזוק כתוצאה מנכות שנגרמה לו. הכאב, הטיפולים שהתובע עבר, חוסר הנוחות בהתלבשות או במגע מקרי עם הצלקת, ואף הבושה שבחשיפת הצלקת, כולם עניינים שלא ניתן כמעט לכמתם במספרים. למרות זאת ניתן למצוא בנכויות דומות בפסיקה סכומי פיצוי שבין עשרות אלפי שקלים בודדים (ר' למשל: ת"א (מח' נצרת) 588-05 גריפאת וגדי נ' ראמי בן עלי גריפאת (11/05/2011)), ועד לסכומי של שש ספרות (ת"א (מח' חיפה) 60268-05-12 סאמר אבו סאלח נ' סופיאן סלאח, (28/01/2015)).

לאחר שבית המשפט שוקל את מכלול השיקולים, וכאשר מדובר בנכות של 10% בגין צלקת באמת יד שמאל, נמצא כי יש לפסוק לתובע סכום של 45,000 ₪ למועד התאונה, שהם כ- 53,000 ₪ לערך נכון להיום.

הפסדי שכר התובע היום בן 24. לא נתבקשו באופן מפורש הפסדי שכר לעבר, ומדובר בנזק מיוחד שהנטל להוכחתו על התובע, מה גם שמתעסוקתו בתקופה הקצרה מאז ששוחרר עולה כי מדובר בתעסוקה רגילה לבחור צעיר.

באשר לעתיד, כאמור לעיל, יש לחשב הפסדי שכר לפי שכר צפוי של 7,600 ₪ וגריעה פוטנציאלית של 4% לתקופה של 43 שנה, עד לגיל 67, בתוספת 12% בגין הפרשות סוציאליות, היינו מדובר בסך של כ- 99,000 ₪ לערך.

הוצאות ועזרה  התובע טען כי כתוצאה מהתאונה נגרמו לו הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה, בגין טיפולים רפואיים, ייעוץ רפואי, משככי כאבים, אביזרים וכד', אולם לא עלה בידו לאתר את הקבלות. הוא הוסיף וטען כי גם בעתיד יזדקק להוציא הוצאות לנוכח הנזק שהגרם לו. התובע טען כי לאחר התאונה היה מוגבל תקופה ארוכה, ותלוי בבני משפחה ובחברים, וכי גם בעתיד יזדקק לעזרה.

הנתבעת טענה, כי לגבי העבר מדובר בנזק מיוחד שנטל ההוכחה לגביו מוטל על התובע והוא לא הרימו. לא הוצגו קבלות לגבי הוצאות, והוריו של התובע לא הובאו לעדות, כך שלא הוכח סיוע מעבר למקובל ע"י בני משפחה.

לגבי העבר, אני נכון לקבל כי למרות שמרב הטיפולים הם במימון קופות החולים, ישנן הוצאות רפואיות והוצאות אחרות כגון נסיעות שאינן מכוסות. גם באשר לעזרה בסמוך לאחר התאונה, ברור שכאשר מדובר שנער בן 15 שנים וחצי, הוריו נצטרכו ללוותו לטיפולים וייתכן שהפסידו בשל כך ימי עבודה, אם כי היה עליהם לבוא ולהעיד על כך.

לגבי העתיד, שעה שמדובר בצלקת בלבד, והמומחית לא קבעה כי יידרשו טיפולים נוספים, הרי שלא צפויות הוצאות בעתיד. עם זאת, בעת עדותו הוא הזכיר לראשונה אפשרות לניתוח אסתטי לשיפור חזות הצלקת, אם כי לא הובאה כל ראיה לגבי האפשרות והעלות של ניתוח כזה. לגבי סיוע לעתיד, נראה שהתובע לא יזדקק לסיוע של ממש.

לאחר שאני שוקל את מכלול הנסיבות שפורטו לעיל, יש לפצות את התובע לגבי הוצאות ועזרה לעבר, ואולי ניתוח אסתטי לעתיד, בסכום כולל של 18,000 ₪.

סיכומו של דבר

כלל הנזק עומד על סך של 170,000 ₪. יש לנכות אשם תורם בשיעור של 15%.

אני מחייב אפוא את הנתבעת לשלם לתובע סכום כולל של 144,500 ₪, בצירוף סכום כולל בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 38,000 ₪, וכן השבת עלות המומחים והשבת האגרה משוערכים ממועד תשלומם. הסכום האמור ישולם בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתנה היום, כ"ג שבט תשע"ח, 08 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.