בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר;"
וסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות מגדיר גניבת עין-
"(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או שירות שיש להם קשר לעוסק אחר".
10.בענייננו, כאמור, טוען הנתבע כי לא עשה שימוש בג'ינסים המזויפים, כי לא התכוון לסחור בהם וכי היה בכוונתו להעבירם לתרומה.
אין הנתבע טוען כי היה בכוונתו לעשות בהם שימוש עצמי. הדבר מתיישב עם מספרם הגבוה של המכנסיים שנתפסו וכך עולה אף מעדותו-
"ש. מפנה לסעיף 17 לכתב ההגנה, אתה אומר שברכב שלך "אותרו מספר מצומצם של פריטי לבוש אשר יועדו לשימושו העצמי ו/או לתרומה"?
ת. לתרומה, ולא לשימוש עצמי. המכנסיים מאוד קטנים". (עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 21- 23).
הנטל להוכחת טענת הגנה זו רובץ לפתחו של הנתבע, אשר כפי שיובהר בהמשך- לא עמד בו.
11.בשלב זה, יש לציין כי במהלך העדות הוצגו בפני המכנסיים שנתפסו במהלך הפשיטה המשטרתית, והנתבע העלה התנגדותו וטען שאין אלה המכנסיים שנתפסו ברשותו. אולם לא מצאתי לנכון לקבל גרסה מאוחרת זו בשל פרכות שהתגלו בעדות הנתבע כדלהלן:
על מנת להוכיח את כוונתו להעביר את מכנסי הג'ינס לתרומה, הביא הנתבע את מר ברוך בן שלום, ממנו רכש את המכנסיים. מטעמו של העד הוגשו שני תצהירים אשר סומנו נ/1 ו- נ/2 מהם עולה כי קיימת סתירה מהותית בגרסתו העובדתית ובנסיבות היכרותו עם הנתבע. מפאת חשיבות הדברים, אביאם כלשונם-
בתצהיר שנחתם ביום 2.3.14 וסומן נ/2 הצהיר העד כי-
"6. במועד שאינו זכור לי, אבל לפני זמו רב מאוד, אני זוכר כי פגשתי את מר יוסף אלימלך בשוק הפשפשים והצעתי לו לקנות ממני כ- 20 ג'ינסים במחיר של 100 ₪ עבור כל הפריטים יחד.
7. למעשה מר אלימלך לא שילם לי את הכסף, אלא הייתי חייב לו 100 שקלים ונתתי לו את הג'ינסים בתמורה לחוב.
8. זכור לי כי הג'ינסים היו במידה קטנה מאוד והצעתי לו אותם על מנת שיחלק אותם לנזקקים או יתרום אותם. היה ברור לי כי מר אלימלך לא זקוק לג'ינסים לצורך שימוש עצמי וכי אינו עוסק בממכר ו/או שיווק ו/או ייבוא של פרטי לבוש."
עם זאת, מן התצהיר שנחתם ביום 7.12.14 וסומן כ נ/1 עולה גרסה עובדתית שונה לחלוטין:
"5. באותו היום הסתובב בשוק אדם- שלאחר מכן הובהר לי כי שמו יוסף אלמליח וכי הוא בעל דוכן למכירת פירות וירקות בשוק תלפיות בחיפה.
6. נגשתי לאותו אדם- שכאמור נודע לי רק אח"כ ששמו יוסף אלמליח, שהסתובב בשוק והפצרתי בו מאוד לקנות את מכנסי הג'ינס. אני הודעתי לו שאני זקוק מאוד לסכום של 200 ₪ ואני מאוד מבקש ממנו לקנות ממני את המכנסים תמורת 200 ₪.
7. ברצוני לציין כי אני לא בדקתי את המכנסיים, לא ידעתי כלל שמדובר בפרמה מסויימת וקניתי אותם בתום לב בידיעה שאני קונה מכנסיים משומשים".
בעדותו בפני, עומת העד עם הסתירות העולות מתצהירו, אולם לא הצליח לספק הסבר המניח את הדעת לכך:
"ש. הפעם הראשונה שראית את הנתבע היתה בפעם הראשונה שהוא רכש ממך?
ת. כן, אני לא מכיר אותו אישית, למרות שראיתי אותו בעבר
ש. בפעם הראשונה שעשית איתו עסקה היתה כשהוא קנה ממך את הג'ינסים?
ת. כן
ש. הוא סיפר לך שרדפת כדי שיקנה?
ת. נכון. זה ג'ינסים שאני קניתי אותם במידות קטנות. אני לא מסתכל איזה פירמות.
ובהמשך-
"ש. אם אתה לא הכרת את הנתבע, איך היית חייב לו 100 ₪?
ת. מה זאת אומרת?
ש. אני מפנה אותך לסעיף 7 לתצהירך, אתה מכיר אותו?
ת. כן.
ש. תקרא את סעיף 7?
ת. את מדברת כאילו אני הייתי חייב לו 100 ₪. אני לא שילמתי לנרקומן על הג'ינסים
אמרתי לו שכשאמכור אתן לו את הכסף, וכאשר בא יוסי, אמרתי לו לקחת אותם, ואמרתי גם שאם הוא לא ייקח, הבחור ייקח אותם חזרה." (עמודים 7, 8 לפרוטוקול).
אינני נותנת כל משקל לעדותו של עד זה, אשר מצאתי כי איננו מהימן.
זאת ועוד, בתצהירו, פירט הנתבע למי היה בכוונתו למסור את הג'ינסים המזויפים-
"12. במסגרת דוכן הפירות והירקות שיש לי בשוק אני מדי סוף שבוע תורם את הסחורה שנשארה לי למקבצי נדבות אשר באים לשוק בניהם גם הרבה עולים מאתיופיה.
...
14. בעקבות תחנוניו של מר בן שלום החלטתי לרכוש את הג'ינסים ובכך לעזור למוכר ולתרום אותם לאותם עניים יוצאי אתיופיה אשר באים לדוכן הפירות שלי מדי פעם".
אלא שהנתבע לא עשה דבר על מנת להביא תימוכין לגרסה עובדתית זו ואף לא מצא לנכון להביא לעדות את אותם אנשים המקבלים ממנו תרומות דרך קבע ולו כדי לחזק את טענתו.
בהקשר זה עליי לציין שטענה כגון הקושי באיתור הנתרמים לא היתה מקובלת עליי. הנתבע ציין כי איתורו של בן ברוך לא נעשה בקלות, אולם עמד על כך נוכח חשיבותו להגנתו. מכאן כי אין איתורם של נתרמים המגיעים דרך קבע, ואשר יש להניח כי הינם בעלי הכרת תודה כלפי מי שתורם באופן קבוע והיו נעתרים בשמחה להעיד לטובתו, קשה יתר על המידה.
12.זאת ועוד, עדותו של הנתבע הייתה רצופה סתירות מהן ניכר כי ביקש להתאים את תשובותיו כך שישרתו את מטרתו, אף אם אין מדובר באמת לאמיתה.
כך, על מנת לנסות ולטעון כי לא ידע כי מדובר בג'ינסים מזויפים, ציין הנתבע כי כלל לא ראה את הג'ינסים שהיו ב"שקית סגורה" וכך נמכרו לו. אלא שגרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו של בן ברוך שציין כי כיאה ל"שוק רוכלים" נמכרה הסחורה כשהיא פרושה על גבי המדרכה. כן, גרסה זו סתרה אף את גרסת הנתבע עצמו כי ראה שהג'ינסים במידה קטנה באופן ניכר-
"ש. סיפרת קודם שאתה לא ראית את הג'ינסים שבן ברוך נתן לך?
ת. נכון, זו היתה שקית פתוחה, ראיתי את המידות וראיתי ג'ינסים קטנים. ראיתי שכולם היו מידה קטנה.
ש. אז הסתכלת הג'ינסים היו פגומים או לא?
ת. לא הסתכלתי על זה..." (עמוד 8 לפרוטוקול, שורה 25).
נראה כי ברצותו רואה וברצותו מתעלם...
התרשמתי כי גרסתו של הנתבע איננה אמינה ונועדה על מנת לנסות ו"להצילו" מאימת התביעה. הימצאותם של 20 זוגות מכנסיים מזויפים, אשר אף הנתבע אינו טוען כי יועדו לשימושו האישי, ברכבו של הנתבע, מביאה למסקנה כי הנתבע עשה שימוש במוצרים באופן העולה כדי הפרה כמשמעה בפקודת סימני המסחר.
13.למעלה מן הצורך אציין כי אף לו עלה בידי הנתבע להוכיח כי היה בכוונתו למסור את המכנסיים לתרומה, היה מקום לקבוע הפרה לפי פקודת סימני המסחר.
סעיף 1 לפקודת סימני המסחר נוקט במילה "שימוש". בפרק י' לפקודת סימני המסחר, פרק ה'עונשין' העוסק בעונשים שניתן להטיל על המפר, בחר המחוקק לציין בפירוש את דרישת "המסחר" כתנאי להרשעה על פי חוק זה. מכלל הן נלמד לאו- "השימוש" הינו החזקה, גם אם אינה למסחר.
מכל מקום, אינני נדרשת לשאלה זו שכן קבעתי זה מכבר כי התובעות הצליחו להוכיח כי הנתבע רכש את המכנסיים המזויפים לצרכי מסחר ולא שוכנעתי כי נרכשו לצורך תרומה. מכאן כי אכן בוצעה הפרה של סימן המסחר.
14.זאת ועוד, התובעות הצליחו להוכיח אף את קיומה של עוולת גניבת עין.
בע"א 563/11 ADIDAS SALOMON A.G נ' ג'לאל יאסין (פורסם במאגרים) נסקרה ההלכה הנוגעת לגניבת עין-
"17. עוולת גניבת העין שבסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות קובעת כדלקמן:
-
לא יגרום עוסק לכך שנכנס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.
לעוולת גניבת העין שני יסודות, שהוכחתם מוטלת על הטוען לביצוע העוולה כלפיו: מוניטין שרכש בנכס או בשירות שהוא מציע; ו- חשש מפני הטעיה של הציבור לחשוב כי הנכס שמציע הנתבע שייך לתובע (עניין אווזי, פסקה 12; עניין משפחה, 942; עניין פניציה, 232-233). דרישה זו להוכחת שני היסודות גם יחד, היא שמאזנת בין האינטרס הקנייני של הסוחר וביו אינטרסים אחרים כגון חופש העיסוק של היצרנים המתחרים והרצון לעודד תחרות חופשית ולהימנע מיצירת מונופולים הפוגעים בשוק. על כן נפסק כי "הטעיה הנוגעת לנכס או לשירות שהתובע לא הוכיח כי קנה מוניטין לגביו- אינה נכנסת תחת עוולת גניבת העין... באופן דומה, העתקה של נכס בעל מוניטין אשר לא הוכח כי יש עמה חשש להטעיה- גם היא אינה מעניינה של העוולה (עניין יפרח, פסקה 8)".
15.בענייננו- מצאתי כי שני היסודות להוכחתה של גניבת עין מתקיימים;
אין חולק בדבר המוניטין אשר יצא לחברת דיזל בקרב הציבור. הדבר מביא למחירים הגבוהים שהציבור מוכן לשלם תמורת מוצריה ומתמונה שצורפה לתצהירי התובעות עולה כי לאחד מזוגות המכנסיים שנתפסו אצל הנתבע הוצמדה תווית ולפיה "מחיר צרכן: 1,100 ₪".
אף היסוד השני של החשש להטעיית הציבור מתקיים- לנוכח היות המכנסיים שנתפסו, זיוף מדויק של מוצרי התובעות, הכולל את סימני המסחר שלהם ונושאים תגית עם המחיר.
על כן, קובעת אני כי התובעות הצליחו להוכיח אף קיומה של עוולה זו.
הואיל והתובעות הוכיחו שתי עילות תביעה עיקריות אלה- אשר מכוחן יוקנה להן הפיצוי- לא אדרש לבחינת קיומה של עילת עשיית עושר ולא במשפט.
גובה הפיצוי-
סעיף 59 לפקודת סימני המסחר קובע את אופן הפיצוי מכוח הפקודה-
"59. (א) במשפט על הפרה יהיה התובע זכאי לסעד בדרך של צו מניעה ולדמי נזק בנוסף על כל סעד אחר שבית המשפט הדן בדבר מוסמך לתיתו, וכן יהא זכאי לסעדים המנויים בסעיף 59א."
אולם מאחר וקבעתי כי בענייננו מעשיו של הנתבע עולים אף כדי גניבת עין, לא אדרש לשאלה האם ניתן לקבוע פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח פקודת סימני המסחר- כטענת התובעות- אם לאו, שכן סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות קובע כי-
"13. (א) בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
-
לענין סעיף זה יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת".
בענייננו, בשים לב לכך שאצל הנתבע נמצאו 20 זוגות מכנסיים מזויפים הנושאים את סימני המסחר של התובעות ובשים לב לקביעותי באשר למהימנות גרסתו, הריני קובעת כי על הנתבע לפצות התובעות בסכום של25,000 ₪.
כן, יישא הנתבע בהוצאות התובעות ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000₪.
ניתן היום, כ"ד אב תשע"ה, 09 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.
