אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פלונית ואח' נ' חשמל ותקשורת ש.א.א. בע"מ ואח'

פלונית ואח' נ' חשמל ותקשורת ש.א.א. בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 11/01/2018 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום נצרת
52540-12-11
17/07/2017
בפני השופטת:
רננה גלפז מוקדי

- נגד -
תובעים:
1. פלונית
2. ל.פ.
3. פ.פ.
4. עזבון המנוח ר.פ. ז"ל
5. המוסד לביטוח לאומי

עו"ד ויסאם שחברי ואח'[בשם תובע 4]
עו"ד י. ריינפלד ואח'[בשם תובע 5]
נתבעים:
1. חשמל ותקשורת ש.א.א. בע"מ
2. הראל חברה לביטוח בע"מ
3. בזק חב' ישראלית לתקשורת בע"מ
4. עיריית אום אל פחם
5. מדחת מסארוה
6. בני פואד עסלי בע"מ

עו"ד א. שור ואח'[בשם נתבע 3]
עו"ד גסאן אגבריה ואח'[בשם נתבע 4]
עו"ד אלעד לרון ואח'[בשם נתבע 5]
עו"ד מוחמד עסלי[בשם נתבע 6]
פסק דין

 

 

  1. בתאריך 24.10.07 בעיר אום אל פחם, במהלך עבודתו של המנוח, יליד 5.4.1974, אצל הנתבעת 1, כאשר שהה לצורך עבודתו בבור בעומק כ- , אירעה מפולת, קירות הבור קרסו והטיחו את המנוח על צינור בטון. המנוח נפגע אנושות וניידת טיפול נמרץ שהוזעקה למקום, נאלצה לקבוע את מותו.

    תביעה זו הוגשה על ידי עזבונו ויורשיו של המנוח, אלמנתו, התובעת 1 ושני ילדיו, קטינים במועד האירוע, התובעים 2-3. בהמשך הצטרף כתובע גם המוסד לביטוח לאומי.

     

     

     

    הרקע לאירוע

     

  2. עובר לתאונה, ביצעה הנתבעת 4, עיריית אום אל פאחם (להלן: "העירייה"), עבודות לשיפור תשתיות ביוב ותקשורת, במהלכן נפגעו קווי תקשורת. לפיכך פנתה אל נתבעת 3, בזק (להלן: "בזק"), אשר הזמינה את הנתבעת 1, חשמל ותקשורת ש.א.א. בע"מ, מעסיקתו הישירה של המנוח (להלן: "ש.א.א.") לתקן את התקלה. נתבעת 2, הראל חברה לביטוח בע"מ, היא המבטחת של ש.א.א. בפוליסה לביטוח חבות מעבידים אשר מספרה 8010000744/07 (ת/10) (להלן: "המבטחת").

    ביום האירוע נשכרה נתבעת 6 (להלן: "עסלי") להתאים את הבור לצרכי חשיפת הכבלים, זאת באמצעות מחפרון שהופעל על ידי הנתבע 5, מר מדחת מסראווה (להלן: "מפעיל המחפרון"). נגד נתבעים 5-6 הוגשו גם הודעות לצדדים שלישיים במסגרת ההליך.

    לאחר שסיים המחפרון את עבודתו, ירדו המנוח ועובד נוסף אל תוך הבור במטרה לחשוף ידנית את הכבלים, בשלב זה ארעה מפולת סלעים אדמה ועפר מדפנות הבור, לבסוף קרסו דפנות הבור, המנוח נפגע, נקבר תחת מפולת העפר וכאשר חולץ, לא נותר אלא לקבוע את מותו.

     

    טענות הצדדים

     

  3. המוסד לביטוח לאומי שילם לתובעים 1-3 (להלן: "התובעים") קצבת שארים, אשר הומרה לקצבת תלויים, לאחר שהוכרה התאונה כתאונת עבודה. נכון למועד הגשת התביעה, שולם לתובעים סך של 370,130 ₪ וסכום נוסף ישולם גם בעתיד, סכום העומד נכון למועד הגשת התביעה, כשהוא מהוון, על 1,005,639 ₪. סה"כ תבע המוסד לביטוח לאומי פיצוי בסך 1,375,769 ₪.

    לטענת המל"ל, על פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, על הנתבעים לשפותו בסכום הגמלאות אשר שולם וממשיך להשתלם לתובעים.

     

  4. התובעים טענו כי התאונה היא תוצאה של התרשלות ש.א.א. המתבטאת בכך כי דפנות הבור לא היו מחוזקות כראוי ולא עמדו בכללי הבטיחות הנדרשים בסביבת עבודה מסוכנת. עוד טענו התובעים, כי ש.א.א. לא דאגה לסמן את השטח בשלטי אזהרה או אמצעי התרעה ולא דאגה לבטיחות המשתמשים בדרך או בבור, לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה ולא סיפקה למנוח אמצעי מיגון מתאימים. על כן, טענו כי התרשלה ולא פעלה כמעסיק סביר ואף הפרה הוראות חיקוק שונות המחייבות מעסיקים מסוגה ומכאן חובתה לפצות את התובעים.

    התובעים מתכחשים לכך שהמנוח היה "ראש קבוצה" או אחראי בצורה כלשהי. לדבריו, המנוח היה עובד פשוט ללא הסמכה וכל שעשה מעבר לתפקידו היה לאסוף עובדים אחרים באמצעות רכב ובכך אין כדי להפכו לממונה באופן כלשהו.

    כן טענו נגד בזק כי לא דאגה להתקנתם של אמצעי מגן, השאירה את הבור במצב מסוכן למשתמשים, לא הציבה פיקוח סביר מטעמה על הנעשה בכבלים / במתקנים, הזמינה אנשים לא מיומנים לביצוע העבודות, לא התקינה שלטי אזהרה ולא נהגה כפי שמזמין זהיר ונבון היה נוהג.

    כלפי העירייה נטען כי זו לא נקטה באמצעי הבטיחות והזהירות הדרושים, בין היתר לא הציבה בשטח מפקח מטעמה.

    לבסוף, לטענת התובעים, במהלך ביצוע התאמת הבור על ידי מפעיל המחפרון אשר נקרא לעבודה על ידי עסלי, ארעה פגיעה בצינור מים/ביוב אשר היה בבור וזו גרמה בהמשך לסדרת פיצוצי מים ומפולת סלעים אדמה ועפר לרבות מדפנות הבור, ולפגיעתו של המנוח.

     

  5. הנתבעות 1-3 כפרו בחבותן, בנסיבות התאונה ובנזקים הנטענים. לחילופין, טענו כי ככל שייפסק פיצוי כלשהו לתובעים, יש לנכות ממנו את תגמולי המל"ל אשר שולמו לתובעים. הנתבעות 1-3 טענו כי נזקי התובעים כנטען בתביעה הינם מוגזמים ומופרזים.

    בנוסף, טענו הנתבעות, כי אין לתובעים זכות לתבוע כתלויים וכיורשים כאחד, וכי יש לנקות מתביעתם כל זכות וטובת הנאה כלכלית שנוצרה עקב הפטירה, לרבות ידת המנוח (ס' 24 לכתב ההגנה המתוקן) וכי בהתחשב בתוחלת חיי המנוח לא נגרם נזק.

    לעניין האחריות לאירוע, טענו הנתבעות כי אין לתובעים עילת תביעה נגדן שכן התאונה בנסיבותיה הינה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד, אשר נגרמה עקב שימוש ברכב מנועי ובהתאם, יש להטיל את האחריות לאירוע על מפעיל המחפרון אשר לטענתן פגע בצינור מים בבור.

    לחלופין טענו הנתבעות 1-3 כי יש להטיל את האחריות על העירייה, כמי שהיתה מבצעת הבניה ומחזיקה במקרקעין באתר בו ארעה התאונה.

    אשר להתנהגות המנוח, טענו הנתבעים כי המנוח נפגע כאשר עבד בניגוד לנהלים, גם לאחר שהתגלו מים בבור, וירד לבור אף כי עומקו חייב נקיטת נהלים ואמצעים מיוחדים, לפיהם אסור לרדת לעומק של יותר מ- 1.20, ללא אבטוח הדפנות. לשיטת הנתבעים, המנוח היה ראש צוות העבודה באתר, ומשכך היה מודע היטב לנהלי העבודה והבטיחות, אף שלא נכח מפקח בשטח.

    ש.א.א. שילמה למשפחת המנוח פיצוי בסך 52,117 ₪. תצלום השיק הוגש וסומן נ/2.

     

  6. העירייה טענה כי לא היתה לא כל נגיעה לאירוע ואין לה אחריות כלשהי. העירייה טענה כי מי שנושא באחריות הם בזק וש.א.א.

  7. מפעיל המחפרון טען כי הטענה כי קריסת הבור אירעה כתוצאה מפיצוץ צינור אשר לו גרם מפעיל המחפרון בעבודתו, לא הוכחה ודינה להידחות. הוא טען כי מבין העדויות שנשמעו, עדותו של רכאב היא הטובה והמהימנה ביותר, שכן הוא היה עם המנוח בבור ברגעי האירוע ולכן ראה את השתלשלות הדברים בצורה טובה יותר. הוא טען כי כתב התביעה הוגש כנגדו רק משום הדברים שנכתבו, לכאורה, מפיו של אבו רוקן על ידי משטרת ישראל והרי אבו רוקן טען נחרצות כי לא אמר את הדברים ומעדותו גם עולה כי כלל לא היה סמוך לבור. מפעיל המחפרון טען כי לא הוכח שנגרם נזק לצינור וגם הוכח שבעת התאונה המחפרון כלל לא עבד בבור או בסביבותיו.

     

  8. עסלי, מעבידתו של מפעיל המחפרון, טענה כי לא קיים קשר סיבתי בין עבודת המחפרון לבין קריסת הבור, שכן כפי שעולה מן העדויות, מפעיל המחפרון סיים את עבודתו זמן מה קודם שאירעה המפולת. עסלי הסבירה מדוע נתבעות 1-4 הן שנושאות באחריות לאירוע.

     

    העדים בהליך

     

  9. מטעם התובעים העידה אשת המנוח, עדותה נסבה בעיקר אודות מצב התא המשפחתי וההתמודדות לאחר פטירת המנוח.

     

    על נסיבות התאונה העידו מר חליל סאלם, עורך דו"ח החקירה מטעם משרד התמ"ת; מר זכי כודידה, מפקח על קבלנים ועל טיב העבודה מטעם בזק; מר שלמה אפרים, בעלים ומנהל ש.א.א.; מר חסן רכאב, אשר עבד יחד עם המנוח בתוך הבור והיה עד ראייה לאירוע; מר מעין יזיד אבו רוקאן, אשר עבד עם המנוח בזירת האירוע אך אותה עת היה מחוץ לבור וראה את האירוע מלמעלה; מר סולימאן מחאמיד, עובד עיריית אום אל פאחם.

    עדותו של מנהל העבודה מטעם ש.א.א. בעת האירוע, מר אלי פחימה ז"ל, לא נשמעה, שכן הלה הלך לעולמו טרם שנשמע התיק. הוגשו, כחלק מן הראיות, הודעתו במסגרת חקירה שבוצעה על ידי משרד התעשייה והמסחר וכן הודעתו המשטרתית.

     

    מטעם הנתבעים 5-6 העידו מר מדחת מסארווה, מפעיל המחפרון ומר חאלד עאסלי, מנהל הנתבעת עסלי.

     

    מבין העדים האמורים, עדי הראייה היחידים, כאמור, הם נתבע 5 מפעיל המחפרון, חסן רכאב ומועין יזיד אבו רוקאן, עובדי ש.א.א. אשר עבדו בצוות עם המנוח. מכאן, על נסיבות האירוע ניתן ללמוד, בעיקר, מעדויותיהם של אלו.

     

  10. עיון בטענות הצדדים מלמד כי אין מחלוקת על כך שהמנוח עבד במקום האירוע כעובד מטעם הנתבעת וכי הוא נהרג לאחר שנקבר תחת קירות הבור שקרסו עליו.

    אין גם מחלוקת כי בשטח לא נכח מפקח עבודה וגם לא מנהל עבודה, זאת בניגוד לתקנה 2 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988. ראו לעניין זה הודעתו של מר אלי פחימה ז"ל (להלן: "פחימה") מטעם ש.א.א. במשטרה לפיה לא נכח במקום ובהקשר אליו העיד מר חלילי אשר גבה את הודעת פחימה ז"ל במשרד התמ"ת (להלן: "חלילי"), כי לפחימה ז"ל כלל לא היתה הסמכת מנהל עבודה כנדרש על פי התקנות (עמ' 6 ש' 26 לפרוטוקול הדיון מיום 1.12.15).

    גם מר זקי כודידה מטעם בזק (להלן: "כודידה") לא נכח (ראו עדותו בעמ' 12 ש'11). כמוהו נעדר גם מנהל העבודה מטעם העירייה. כולם נעדרו. אף מטעם נתבעים 5-6 לא נכח מנהל או מפקח במקום.

     

    המחלוקות העובדתיות המרכזיות בין הצדדים הן בשאלת הנסיבות אשר הובילו לקריסת דפנות הבור, האחריות לקריסתו ובהקשר זה גם עולה שאלת מהות תפקידו של המנוח בשטח.

     

    נסיבות התאונה - הראיות

     

  11. טענתם של התובעים לנסיבות התאונה, כפי שמופיעה בסעיף 6 לכתב התביעה היא כדלקמן:

    "א. ביום 24/10/2007, בשעות הצהרים, או בסמוך לכך, עבד ר' בשירות הנתבעת מס' 1, אשר סיפקה שירות לנתבעת מס' 3. לשם כך נחפר בור סמוך לעיר אום-אלפחם.

    ב. ר' נתבקש לרדת לבור בעומק של כ- עומק, עם עובד נוסף, לשם ביצוע עבודות תיקון, תחזוקה וטיפול לבקשת הנתבעת מס' 1.

    ג. במהלך ביצוע התאונה ארעה מפולת סלעים ועפר, לתוך הבור, והיא פגעה בו קשות, בכל חלקי גופו, הוא נקבר תחתיה, נפצע אנושות, זעק לעזרתו, סבל ייסורים ואנשים הוזעקו לשם הוצאתו ממבין הסלעים והעפר. הוא גסס לזמן מה, וניידת טיפול נמרץ שהגיעה למקום קבעו את מותו".

     

    בהמשך צויין כך:

    "עובדות המקרה אינן ידועות... בשל אי שיתוף פעולה מצד חוקרי משטרת ישראל ומשרד העבודה..."

     

    כאמור, שלושה עדים נכחו במקום האירוע ומעדויותיהם, בעיקר, ניתן לנסות וללמוד אודות נסיבות התאונה המצערת.

     

  12. אין מחלוקת כי בשעת האירוע, לא היה נוכח במקום מנהל עבודה או מפקח מטעם מי מן הגורמים אשר היו מעורבים.

    עניין זה עובר כחוט השני בראיות כולן.

     

    פחימה ז"ל, אשר נפטר טרם שמיעת הראיות בתיק זה, שימש כמנהל עבודה מטעם ש.א.א. . מהודעה שמסר במשרד התמ"ת ביום 7.11.07 עולה כי בשעות הבוקר של יום התאונה ביקר פחימה באתר העבודה, אך לא נכח במקום בעת התאונה. בהמשך היום קיבל שיחת טלפון 'נסערת' כהגדרתו, המודיעה על פגיעת המנוח, לאחריה שב במהירות לאתר העבודה. בהודעתו במשטרת ישראל מסר פחימה ז"ל כי בהיותו מנהל עבודה הוא אינו חייב להיות בשטח בכל רגע נתון, כל עוד יש פיקוח מקצועי ובמקרה זה היה במקום, כך מסר פחימה ז"ל, המפקח מטעם בזק, מר כודידה (ראו הודעתו במשטרה המצורפת לדו"ח התמ"ת ת/1). יודגש כי פחימה ז"ל לא העיד במסגרת ההליך, הגם שהודעותיו הוגשו כחלק מן הראיות.

     

    מר כודידה, מפקח על טיב העבודה מטעם בזק, מסר כי על פי רוב, בחפירת בור במקום בו יש תשתית טלפונית נעשה תאום בין הגורמים השונים לרבות עם בזק, תאום אשר בעניינינו לא נעשה - "לא היה שום גורם בעירייה או מפקח שירכז את כל התאום בין הקבלנים והעבודות שהיו שם אותו זמן" (עמ' 17, ש' 7). התיאום הוא "באחריות קבלן של העירייה או העירייה. בד"כ יש סימונים שמסמנים להם באיזה עומק" (עמ' 12, ש' 24). לעומת זאת בתשובה מספר 10 בשאלון השיב כי: "היה תאום עם עיריית אום אל פאחם לביצוע העבודות בקשר לצנרת בזק אשר נפגעה על ידי עבודות החפירה מטעם העירייה", וכן תשובה 23- "לא הייתה התקשרות לצורך זה".

    בבוקרו של יום האירוע, כך העיד כודידה, הגיעו הוא ומנהל העבודה פחימה ז"ל למקום, בעקבות הודעה כי נפגעו כבלים של בזק (עמ' 12 ש' 12-20, עמ' 17 עמ' 30, וכן שורה 6 להודעתו במשטרה). כודידה בעצמו שימש כאמור, כמפקח מטעם בזק, הוא אינו מנהל עבודה ואינו מחזיק בתעודה של מנהל מוסמך (עמ' 13 ש' 28-30).

    תפקידו, כך טען, לפקח שהעבודה תהיה לפי מפרט בזק, לפי הטיב, וכי הצנרת תהיה תקינה (תשובה 2 לשאלון וכן בעמ' 16 ש' 17). כודידה מסר כי בעת התאונה לא נכח בשטח (עמ' 12 ש'11). לפי הנוהל מסר כי "יש מנהל עבודה מטעם הקבלן, אני עובד רק מולו" (עמ' 13 ש' 23, וכן שורה 29 להודעתו במשטרה) ולדבריו כל מה שקשור לבטיחות "היה על אלי פחימה ז"ל" (ע' 18 ש' 21).

     

    מר שלמה אפרים, מנהל ש.א.א. (להלן: "אפרים") טען כי לא קיבל כל שרטוט או מידע כתוב אודות מידות הבור או דרישות כאלה או אחרות של העבודה. העבודה הוזמנה מבזק וצריך היה לחשוף את הצנרת בלבד – לא לבצע שום תיקון. אפרים לא ידע מדוע הגיעו המנוח וצוותו לאתר העבודה ומה התבקשו לעשות שם. במקום אמור היה להיות מפקח מטעם בזק (ת/8). אפרים מסר כי פחימה ז"ל היה מנהל מנוסה אשר גם עבד למעלה מ- 30 שנים בבזק והיה מוסמך בנושא בטיחות ובהדרכות עובדים (עמ' 15, ש' 15). אפרים הוסיף כי לא היה מעורב בהזמנת העבודה הזו, אלא פחימה ז"ל הוא שקיבל את הזמנת העבודה והזמין את המחפרון (עמ' 17 ש' 14, 20). מעדותו עולה כי הוא ניזון מדברים ששמע, כיוון שלא היה במקום ועל כן, עדותו ביחס לאירועי אותו יום, היא מכלי שני. מבחינתו של אפרים, המנוח היה ראש הצוות אשר נותר במקום וקיבל הסברים מפחימה ז"ל (עמ' 19 ש' 32) אשר שימש כמפקח על מספר עבודות של ש.א.א. אשר בוצעו באזור (עמ' 20 ש' 7-10). אפרים טען כי ההנחיות הן שעובד לא נכנס לתעלה שהיא בגובה העולה על 1.20 מטרים.

     

    אבו רוקן, אשר עבד במקום עם המנוח, מסר כי לא היה מנהל עבודה בשטח (עמ' 35 ש' 18).

     

    מר סולימאן מחאמיד, מהנדס העיר אום-אל-פחם, העיד, בעיקר על יסוד מסמכים אשר איתר, וטען כי היה מנהל עבודה בשם עבדאללה חמייסי, אשר היה מדי יום בשטח, אך ביום האירוע לא נכח. גם המפקח החיצוני של הפרויקט לא היה באותו יום (עמ' 49 ש' 22 ועמ' 50 ש' 1-11). עם זאת, מדבריו עולה כי אין לו ידיעה אישית אודות אירועי יום המקרה.

     

    עובדתית, מן האמור מעלה עולה כי בשטח לא נכח מנהל עבודה וגם לא מפקח. המנוח, יהא תפקידו בצוות אשר יהא והעניין יידון מיד, לא היה בעל הכשרה ולא הוסמך להיות מנהל עבודה. ההשלכות המשפטיות של עניין זה יידונו בהמשך.

     

  13. אשר לתפקידו של המנוח באתר העבודה, טוענת משפחת המנוח, התובעים, כי המנוח היה עובד פשוט, כיתר עובדי ש.א.א. אשר נכחו במקום. מנגד, הטענה היא כי היה בעל תפקיד.

     

    פחימה ז"ל מסר כי על עבודת החפירה והרחבת הבור "נטל פיקוד" המנוח, כי "בעברו הוא מפעיל ציוד מכני כבד ומכיר את העבודה יותר טוב ממני. בשלב זה ר' בדק את התעלה והחליט לעשות שינוי בתעלה כדי למנוע סכנת מפולת. בשלב זה עזבתי את המקום ונסעתי צפונה. יש לציין כי כל העבודה שביצענו ההחלטה איך לבצע את העבודה הייתה נתונה לשיקוליו המקצועיים של ר' ז"ל." (הודעתו של פחימה ז"ל המצורפת לדו"ח התמ"ת ת/1).

     

    אפרים, מנהל ש.א.א., מסר בהודעתו במשרד התמ"ת ביום 7.11.07 (ת/8) כי לשיטתו תיפקד המנוח בתור ראש הצוות ושני הפועלים הנוספים בשטח תוארו על ידו כמי שסייעו בידו והצוות קיבל הוראות מפחימה ז"ל. גם בעדותו, מסר אפרים, כי המנוח היה ראש הצוות אשר נותר במקום וקיבל הסברים מפחימה ז"ל אשר שימש כמפקח על מספר עבודות של ש.א.א. אשר בוצעו באזור (עמ' 20 ש' 7-10, עמ' 19 ש' 32, עמ' 22 ש' 26).

    רכאב מסר כי היה צריך לציית להוראות של המנוח (עמ' 28 ש' 12), עם זאת מעדותו לא עלה כי המנוח היה ממונה באופן רשמי עליו, או כי נשא בתפקיד רשמי כלשהו באתר העבודה, אלא כי המנוח היה עובד ותיק ובקיא ממנו ועל כן בשטח, הוא היה המנהל (עמ' 28 ש' 11). גם מדבריו של אבו רוקן עלה כי המנוח היה העובד הבכיר מבין השלושה ו"מה שהיה מבקש היינו עושים" (עמ' 39 ש' 28), הוא גם אישר כי המנוח היה "ראש הצוות" (עמ' 39 ש' 26).

     

    המסקנה העולה מן האמור היא כי המנוח, בהיותו העובד הותיק והמיומן מבין שלושת עובדי ש.א.א., אכן הפעיל את שני העובדים אשר היו עימו. ואולם אין בהיותו הבכיר בשטח מבין שלושת העובדים, כדי להקנות לו מעמד ניהולי כלשהו, ודאי לא באופן המתחייב בחוק. אין בניסיונו המקצועי גם כדי לפטור את הנתבעים מחובותיהם לדאוג לבטיחותם של העובדים, הכל כפי שיובהר להלן.

     

  14. כעת לשאלה האם ננקטו על ידי הנתבעים אמצעי בטיחות כלשהם במהלך ביצוע העבודות.

    מן הראיות אשר הובאו בפניי עולה ברורות כי לא ננקטו אמצעי בטיחות כלשהם, לא ביחס לציוד לעובדים באמצעי מיגון אישיים ולא ביחס לאבטוח דפנות הבור העמוק שנחפר קודם שייכנסו העובדים לביצוע העבודה.

     

    פחימה ז"ל מסר בהודעתו במשרד התמ"ת כי סביב הבור היו מעין מחסומים ממתכת למניעת נפילת הולכי רגל. עוד מתאר, כי בעקבות דרישת בזק, אשר באה במענה לאירועי גניבת כבלים בחודשים שקדמו לאירוע, בוצעו עבודות נוספות הדומות לחפירה הנ"ל ובכל אלו לא נקטו עבודות מיגון כלשהן מלבד שיפועי הדפנות. לא זו אף זו, פחימה ז"ל מסר באותה הודעה כי לא נקטו באמצעי זהירות כלשהם מאחר שתקנות הבניה הרלוונטיות לא היו בידיעת מנהלי ש.א.א. וגם לא בידיעת בזק, שכן לטענתו, גם עובדי בזק נכנסו לבור ללא כל אמצעי הגנה.

     

    רכאב מסר בעדותו במשטרה מיום 24.10.07 כי סביב הבור הוצבו שלטים (ת/11 ש' 14), אך אבו רוקן טען כי לא היה גידור כלשהו (עמ' 35 ש' 22). כודידה תמך בטענתו של אבו רוקן כאשר מסר כי לא ראה בשטח גדרות או סימון "שטח מסוכן", באיזור הבור שכבר היה חפור (עמ' 15 ש' 32) ולדבריו, "אנשים יכולים לעבור שם חופשי" (16, ש' 3). וכי לא התבקש לדאוג לבור מבחינת הגנה (עמ' 16 ש' 9).

    מכאן, הראיות בעניין זה סותרות וקשה לקבוע ממצא עובדתי ברור. עם זאת, אין לכך חשיבות של ממש רלוונטיות לענייננו, שהרי אין המדובר בעובר אורח אשר נפגע כתוצאה מבור שאינו מגודר, אלא במי שהגיע למקום לצורך ביצוע עבודה, כך שבין אם היה גידור בין אם לאו, היה על המנוח לרדת אל הבור לצורך ביצוע העבודה ולכן איני רואה חשיבות של ממש להכרעה בשאלה האם היה גידור המזהיר את העוברים ושבים, אם לאו.

     

    כעת לשאלת אמצעי הבטיחות הנוגעים לעובדים.

    אפרים טען כי ההנחיות הן שעובד לא נכנס לתעלה שהיא בגובה העולה על 1.20 מטרים (עמ' 22 ש' 2) וכי אם פחימה ז"ל מסר אחרת, זה בניגוד לנהלים (עמ' 22 ש' 16-22). עניין זה לא אושר על ידי איש מן העובדים או העדים הנוספים הרלוונטיים. אדרבה, מעדותו של אבו רוקן עלה כי לאחר האירוע עבר תדריך בטיחות שאז לדבריו "הוציאו חוק שאסור לרדת מעל מטר וחצי" (עמ' 37 ש' 11) כלומר, אבו רוקן שמע על הנחיית הבטיחות לראשונה, רק לאחר האירוע. לכך יש להוסיף את דבריו האמורים של פחימה ז"ל, במסגרת חקירת התמ"ת, כי הוראות החוק הרלוונטיות הנוגעות לאמצעי הזהירות וההגנה שיש לנקוט כאשר עסקינן בבור בעומק המדובר לא היו ידועות לו ולהערכתו גם לא לאנשי בזק.

     

    כודידה מסר בדו"ח שערך כי לא ראה את העובדים עם אמצעי מיגון (עמ' 15 ש' 22, וכן שורה 19 להודעתו במשטרה) והדגיש כי לשיטתו, האחריות לדאוג לבטיחות העובדים מוטלת על מנהל העבודה של הנתבעת 1 (עמ' 16 ש' 19, 21). הוא העיד כי לא נתן הנחיות למנוח ולא אמר לו לצאת מהבור (שורה 25 להודעתו במשטרה). טענה זו סותרת את עדותו של מפעיל המחפרון אשר סיפר במשטרה מפעיל המחפרון סיפר כי היה עד לויכוח בין המנוח לבין כודידה על האופן שבו תבוצע העבודה וכודידה דרש מן המנוח לצאת מן התעלה, אך המנוח התעקש וכודידה עזב את המקום. מנגד, בעדותו בבית המשפט, טען מפעיל המחפרון כי כודידה כלל לא היה במקום אלא הוא תיאר במשטרה ויכוח שהיה באמצעות הטלפון בין המנוח לבין כודידה (עמ' 61 ש' 3-10).

     

    רכאב מסר בעדותו במשטרה כי המנוח והוא לא עשו שימוש באמצעי מיגון כלשהם, אלא עבדו בבגדי עבודה רגילים (ת/11, בש' 21). בעדותו, מסר כי התבקשו לגלות כבלים של בזק בבור בעומק של 2.80 מטרים. לדבריו במקום לא היה גידור כלשהו ולא ננקטו אמצעי בטיחות דוגמת סולם, קסדות, או גידור. הוא הוסיף "אם רכב עבר היה מדרדר עלינו אבנים" (עמ' 23 ש' 17).

    גם אבו רוקן אישר כי ירדו אל הבור ללא קסדות (עמ' 35 ש' 22). הוא העיד כי אסור היה לרדת לבור ללא אמצעי בטיחות, אך לדבריו, איסור זה נודע לו רק לאחר האירוע כאשר נערך להם תדריך בטיחות (עמ' 37 ש' 11).

    בעניין אחרון זה, אעיר כי לא הובאו ראיות ברורות אודות הדרכות בטיחות. אפרים טען בעדותו כי הוא בעצמו עבר קורס הדרכה בנושאי בטיחות בהיקף של 100 שעות, וכי הוא בקיא בנושא, ועבר קורס קבלנים בהיקף של 200 שעות, בנושאי תשתית ופיתוח. אפרים טען כי "כל העובדים עברו את ההדרכות וגם את הרענון", כולל מנהל העבודה פחימה ז"ל, שאף עבד בעבר בחברת בזק (ת/8 בעמ' 3-4). טענתו זו לא אומתה במסמך כלשהו וגם העדים אשר עבדו בש.א.א. לא נשאלו ולא אישרו כי תודרכו קודם לתאונה, להבדיל מן ההדרכה אשר ניתנה להם, כפי שעולה כאמור, לאחר האירוע.

     

    יוצא, מן הראיות, כי המנוח עבד לבוש בגדים רגילים וללא אמצעי מיגון כלשהם דוגמת קסדה, מנעלים מיוחדים או מגן גוף.

    לא זו אף זו, דפנות התעלה לא אובטחו בדרך כלשהי. לא היה דיפון מתאים, לא ננקטו אמצעי זהירות כנגד התפרצות מים, על אף שברור היה כי מתבצעת חשיפה של צנרת המצויה במקום ולא ננקטו אמצעים כלשהם אשר יש בהם כדי להגן מפני סכנה של קריסת הבור על העובדים בו.

     

  15. מה הוטל על מפעיל המחפרון לבצע? לעניין זה מסר פחימה ז"ל כי בבוקרו של יום העבודה, ראה שדפנות הבור בזווית מסוכנת של 90 מעלות, לפיכך ביקש ממפעיל המחפרון למתן את דפנות הקיר, להרחיבו באופן שיצור זווית מתונה "בכדי שלא תהיה מפולת". פחימה ז"ל מתאר כי תוך כדי עבודת המחפרון הגיע המנוח, ולדבריו נטל פיקוד "והנחה את מפעיל המחפרון איך להמשיך לחפור ואני לא יודע עד לאיזה עומק בסופו של דבר הגיעה החפירה. כאשר אני ראיתי את החפירה אני מעריך שעומק החפירה היה מעל 2 מטר".

    מפעיל המחפרון מסר בהודעתו במשטרה (ת/16) כי התבקש על ידי פחימה להרחיב את התעלה שכבר היתה חפורה כדי שיוכלו לעבוד בה. הוא חפר עד שעה 14:00 לערך. המנוח שוחח עם פחימה בטלפון ומסר לו כי המחפרון סיים, ופחימה אמר לו לחתום למפעיל המחפרון כדי שיוכל לעזוב את המקום. המנוח ירד לתעלה וביקש ממפעיל המחפרון להמתין מספר דקות כדי שיחתום לו בסיום העבודה. לפתע, קרס קיר התעלה על המנוח. מפעיל המחפרון ועובד נוסף ירדו אל התעלה והוציאו את המנוח אשר איבד את הכרתו. מפעיל המחפרון מסר כי את האדמה שהוציא מן התעלה הניח בצד האחר, לא בצד אשר קרס, על האספלט והמחפרון עצמו היתה ממוקם במרחק של כ- 2 מטרים מן התעלה.

    עם זאת, בתצהירו, מתברר כי בעת שקרס העפר על המנוח, היה מפעיל המחפרון בצד, בסמוך למחפרון, עסוק בכתיבת טופס תעודת משלוח עבור נתבעת 6, כך שלא היה עד ראייה ממש לרגעי התאונה (סעיף 14 נ/3). בדומה, העיד בעדותו בבית המשפט כי היה במרחק של 3-4 מטרים מן הבור בעת קריסתו ורץ להושיט עזרה.

    כמו כן, להבדיל מת/16 ממנו עלה, לכאורה, כי התמוטטות הבור אירעה שעה שהמנוח לבדו היה בו, הבהיר העד בעדותו כי כאשר היה בדרכו אל הבור כדי שהמנוח יחתום לו על יום העבודה, הבחין באדם שהצליח לחלץ עצמו מן הבור וראה את המנוח מנסה לחלץ את עצמו ושוב נופלת עליו אדמה והוא נלחץ אל צינור הניקוז (עמ' 60 ש' 2-7).

     

    רכאב מסר כי הבור שאליו ירדו כדי לעבוד היה בעומק של 2.80 מטרים. עוד מסר רכאב כי כאשר הגיעו לאתר לצורך ביצוע העבודה, פגשו במנהל שדיבר עם המנוח ואמר לו שהם חייבים לרדת לבור לגלות כבלים (עמ' 25 ש' 15) ועמד על כך שהם הונחו לרדת אל הבור ולא להפך כפי שנטען (עמ' 25 ש' 18). עניין זה אחרון אושר גם בעדותו של אבו רוקן (עמ' 37 ש' 24)

     

    כלומר על מפעיל המחפרון הוטל להרחיב את הבור ולסייע בחשיפת כבלים. מפעיל המחפרון קיבל הוראות מפחימה ז"ל אשר עזב לאחר מכן את המקום והמנוח נותר איש הקשר עם מפעיל המחפרון ואף צריך היה לחתום לו על ביצוע העבודה. המדובר בבור שעומקו 2.80 מטרים – כך עלה מן הראיות ולא הובאו ראיות סותרות. למנוח ולצוותו נאמר כי עליהם לרדת אל הבור, לאחר שהמחפרון יסיים את עבודתו, ולהשלים את חשיפת הכבלים. איני מקבלת את הטענה כאילו המנוח ירד על דעת עצמו אל תוך הבור. הוא נקרא לשם עם שני עובדים נוספים וקיבל הנחיות מן הממונה עליו, לבצע את עבודת חשיפת הכבלים בעומק הבור.

     

  16. מהי הסיבה לקריסת הבור? בשאלה זו עסקו הצדדים כולם, כאשר הנתבעים אף מבקשים כי בית המשפט יקבע שקריסת הבור אירעה בנסיבות המהוות תאונת דרכים, דהיינו, כי קריסת הבור אירעה בשל עבודת המחפרון.

    הבור, כך עלה מעדותו של כודידה, היה בעל דפנות אנכיים מדי, לכן הוזעק מפעיל המחפרון על ידי פחימה ז"ל, כדי למתנן. הקריסה אירעה לאחר שמפעיל המחפרון סיים את עבודת החפירה, החנה את המחפרון במרחק מה מן הבור והמתין למנוח שיאשר בחתימתו בשם ש.א.א. את ביצוע העבודה. כלומר, דפנות הבור בשלב זה, לאחר השלמת עבודת המחפרון, היו אמורות להיות דווקא מתונות יותר.

    קריסת דופן הבור, כך עלה מעדות מפעיל המחפרון אשר לא נסתרה, היתה לא בצד שבו שפך מפעיל המחפרון את האדמה אשר הוציא מתוך הבור, אלא בצד השני.

    מרבית הראיות אשר הובאו בפניי מובילות למסקנה כי קודם לקריסת הבור, אירע פיצוץ בצנרת. כודידה לא זכר אמנם אם ראה בבור מים כאשר הגיע למקום לאחר שנפגע המנוח (עמ' 14 ש' 24), אך הנוכחים באירוע, דיווחו על פיצוץ צנרת. כך, מען אבו רוקן, אשר מסר בהודעתו המשטרתית כי היה פיצוץ של הצינור וכי המנוח ירד אל הבור כדי לבדוק מאיפה הגיעו המים (ת/12 ש' 27).

    בעדותו, מסר כי המחפרון לא עבד במקום בזמן האירוע (עמ' 35 ש' 4) והכחיש כי מסר במשטרה שמפעיל המחפרון פגע בצינור ביוב (עמ' 35 ש' 8). בעדותו בבית המשפט התברר כי בזמן שנפגע המנוח, אבו רוקן כלל לא היה בסמוך לבור, אלא הלך למשאית על מנת להביא כלי עבודה וכאשר שמע צעקות חזר למקום וראה את המנוח שוכב בתעלה (עמ' 36 ש' 5). לפיכך, קשה לקבל מפיו עדות מהימנה ביחס לרגעים הסמוכים לפגיעת המנוח. עם זאת, אבו רוקן הדגיש כי הפיצוץ אירע לאחר שהמחפרון סיים את עבודתו והמנוח ירד אל הבור (עמ' 41 ש' 1-3). הוא הכחיש כי מסר לאחר האירוע בחקירתו במשטרה, כי המחפרון הוא שגרם לפיצוץ הצינור (עמ' 41 ש' 15). אבו רוקן הסביר כי לא הגיעו לצורך תיקון צינור מים – זו לא היתה העבודה אשר ביצעו, אלא רק לתקן תקלה הקשורה בבזק (עמ' 42 ש' 10-14).

     

    רכאב אשר עבד עם המנוח בבור כאשר החלה הקריסה, טען כי פיצוץ המים אירע לאחר שהמחפרון כבר סיים את עבודתו (עמ' 30 ש' 1) וכאשר עומת עם דבריו של אבו רוקן במשטרה כי המחפרון פגע בצינור, טען כי הוא שהיה בבור וראה עם המנוח את התפרצות המים ולא אבו רוקן אשר היה מחוץ לבור (עמ' 30 ש' 24 ואילך) והוסיף כי אבו רוקן היה בזמן התאונה ילד, בן 16 (עמ' 32 ש' 20).

    רכאב מסר כי לפתע היה פיצוץ מים והמנוח ניסה לחפש את הכבל בעודו שוכב. רכאב עמד באותו זמן ובפיצוץ המים הראשון הגיעו המים עד למותן. בהמשך היתה "הפלה" נוספת ורכאב תיאר כי היה "במצב הזה של כמעט חנוק" (עמ' 23 ש' 24) כאשר המנוח ניסה לצאת ולא הצליח ורכאב ועוד שהיו שם הוציאו אותו. רכאב מסר כי לו היה במצב שכיבה כמו המנוח, היה נהרג גם הוא (עמ' 24 ש' 10).

     

    מפעיל המחפרון מסר כי הבור היה כבר חפור כאשר הגיע לאתר והוא ביצע חפירה מינורית ושטחית של כבל בהתאם להוראות שהמנוח נתן לו בשטח (נ/3 סעיף 6) וכי ערימת העפר אשר התמוטטה על המנוח היתה שם עוד טרם החל לעבוד ולא מדובר בערימת העפר שהוא חפר אשר הונחה מן העבר השני ולא בצד שהתמוטט על המנוח (סעיף 10). טענה אחרונה זו מקבלת תימוכין גם בעדותו של רכאב אשר מסר כי המחפרון הוציא עפר והניח אותו בערימה בצד השני (עמ' 29 ש' 4). מפעיל המחפרון טען בתצהירו כי המנוח היה ראש הצוות ומנהל העבודה באתר (סעיף 12).

     

    מעבידו של מפעיל המחפרון, בעליה של עסלי, לא היה עד לתאונה ותצהירו (נ/4) מבוסס על עובדות אשר אינו מעיד עליהן מידיעה אישית ועל מסקנות אשר הסיק מאותן עובדות שנמסרו לו.

     

    מן הראיות אשר שמעתי ובחנתי עולה כי לא הוכח שמפעיל המחפרון גרם לנזק כלשהו אשר בעטיו אירעה קריסת הבור. החשד הועלה, הטענות הופנו, אך לא הובאה כל ראיה ממשית לכך. מכאן, נדחית טענת הנתבעים כי עסקינן באירוע הנכנס לגדרו של חוק הפלת"ד.

    סיבת קריסת הבור, למרבה הצער, לא התבררה. עם זאת, אין חולק כי הבור, אשר נחפר פרק זמן קודם שהגיעו המנוח ושני העובדים הנוספים למקום, על ידי גורם אחר שאינו בעל דין בתיק, קרס על העובדים אשר היו בו, כאשר כאמור, העובדים היו ללא כל מיגון מתאים ומבלי שננקטו אמצעי הזהירות המתחייבים כאשר עסקינן בבור במימדים המדוברים.

    יצויין, מעבר לצורך, ומבלי שיש לדבר השלכה כלשהי על מסקנותיי, כי גם דו"ח של משרד התמ"ת אשר חקר את האירוע, לא הצליח לקבוע בבירור מה היתה הסיבה להתמוטטות דופן הבור.

     

    שאלת אחריות הנתבעים

     

  17. התובעים טוענים לרשלנות מצידם של הנתבעים וכן טוענים כי הם הפרו חובות חקוקות המוטלות עליהם ובשל כך, נפגע המנוח וניזוקו התובעים.

    לטענתם, הנתבעים הפרו את החובות המוטלות עליהם במסגרת תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשמ"ח – 1988 (סעיפים 5, 111, 112, 114, 115 ו- 122) (להלן: "תקנות הבניה"), פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל-1970, תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשל"ז-1997 (סעיף 3) (להלן: "תקנות הבטיחות") ותקנות ארגון ופיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) תשנ"ט – 1999 (להלן: "תקנות ארגון ופיקוח") עוד נטען כי העירייה הפרה את חובותיה כמחזיק המקרקעין וכי האתר היה באחריותה.

     

    הנתבעים טענו, כל אחד מהם, כי אין הם נושאים באחריות וכי לא יכולים היו למנוע את התאונה או את תוצאותיה. כל אחד מהם הטיל את האחריות על האחר ובין היתר, גם על המנוח.

     

  18. עוולת הרשלנות מוסדרת בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], סעיפים 35-36 לפקודה.

    קביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות מורכבת משלוש שאלות:

    האחת, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק בהיבט העקרוני והאם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע ספציפי, קיימת חובת זהירות בהיבט הקונקרטי, כאשר את התשובה לשאלות אלו גוזרים ממבחן הצפיות, היינו האם אדם סביר יכול היה וצריך היה לצפות את קרות הנזק, או את מימוש הסיכון להתרחשות הנזק.

    השאלה השנייה, האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. הנגזרת לשאלה זו היא, האם נקט המזיק באמצעי זהירות סבירים למניעת הסכנה.

    השאלה השלישית, האם הפרת חובת הזהירות היא שגרמה לנזק (ראו ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 112).

     

  19. על מעביד רובצת חובת זהירות מושגית וקונקרטית בכל הקשור בפעולות הנחוצות לביצוע עבודתו של העובד ובענייננו, המדובר בחובות זהירות הרלוונטיות לעבודה בתוך תעלות עמוקות, מסוג זו בה נהרג המנוח ועל המעסיק לצפות קריסת דפנות כפי שאירעה.

    "ההלכה הנוהגת היא, כי מעביד חב חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו. ביסוד הלכה זו ניצבת ההנחה שבידי המעביד נמצא הידע באשר לסיכונים מוחשיים ופוטנציאליים במקום העבודה, וכן היכולת הממשית למנוע את אותם סיכונים. לפיכך, בהשוואה לעובד, המעביד הוא "מונע הנזק הטוב והזול". הצדקה אפשרית נוספת להטלת חובת זהירות מוגברת על המעביד היא העובדה שעל מעבידים מוטלת אחריות מעין מוסרית להבטיח את שלום עובדיהם, בשים לב ליחסי הקרבה שבין עובד למעביד, ובשים לב לפערי הידע בין שני הגורמים.

    אשר להיקפה של חובת הזהירות ביחסי עובד-מעביד, הרי שהיא מטילה על המעביד אחריות רחבה מזו המוטלת על אדם כלפי חברו בסיטואציות אחרות בהן קמה חובת זהירות, אם כי אין מדובר באחריות מוחלטת המוטלת בגין כל סיכון באשר הוא שנוצר במהלך העבודה."

    (ראו ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד (31.08.2011)ׂ.

     

    גם על הקבלן הראשי, נוסף על קבלן המשנה, ובמקרים מסויימים אף על מזמין העבודה, חלה חובת זהירות מושגית וקונקרטית להבטיח את שלומו ובטחונו של כל אדם שעשוי להיפגע במהלך העבודה, בין אם הוא עובד שלו, בין אם עובד עצמאי או עובד של קבלן משנה כמו בענייננו (ראו בע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נה (1) 1).

     

  20. האם הפרו הנתבעים את חובותיהם?

     

    ראשונה, ש.א.א., מעבידתו הישירה של המנוח.

    בגדר חובות הזהירות של המעביד כלולה גם החובה להדריך את העובד ואי מתן אזהרה והדרכה אף לעובד ותיק מהווה התרשלות, כאשר חלק מהדרכת העובד, היא גם החובה לוודא כי ההדרכה הוטמעה, הלכה למעשה, בעבודתו. לעניין זה באה למשל תקנה 8 לתקנות הבטיחות וקובעת כי על הממונה על העבודה לוודא כי העובד עושה שימוש בציוד המגן אשר סופק לו.

    מן הראיות שהובאו בפניי, הן של העובדים, הן מדבריו של פחימה ז"ל, עולה כי עובדי ש.א.א. לא ידעו מהן מגבלות העבודה בעומק, אלא לאחר האירוע. גם לא המנוח. כזכור, עומק הבור בו עסקינן 2.80 מטרים והמגבלה, כך נקבע בתקנות היא בגובה של 1.20 מטרים. ככל שהיה נהוג מוטמע ומוקפד בקרב עובדי ש.א.א., יכול שהאירוע היה נמנע, זאת כמובן, בשילוב עם אמצעי בטיחות נוספים.

    לא זו אף זו, במקום כלל לא נכח מנהל העבודה מטעם ש.א.א. אשר מסיבות שלא הובהרו עד תום, בחר לעזוב את אתר העבודה לטובת עבודות אחרות, מתוך הנחה, אולי, כפי שנטען על ידו באחת מהודעותיו, כי המפקח מטעם בזק, כודידה, נמצא בשטח, אלא שגם זה האחרון, כפי שיובהר להלן, לא נכח במקום.

    למנוח ולצוותו לא סופק ציוד הגנה אישי כלשהו וגם לא ננקטו פעולות כלשהן לצורך אבטוח דפנות הבור העמוק אשר נחפר. שני העובדים אשר היו במקום עם המנוח כלל לא היו מודעים לסיכון הנשקף בירידה לתוך בור בלא ציוד מגן ובלא שיאובטחו דפנות הבור. מן הראיות למדתי כי רק לאחר האירוע, הועברו תדריכי בטיחות ביחס לעבודה בעומק ומטעמם של הנתבעים לא הובאה כל ראיה ממשית לכך שבוצעו תדריכי בטיחות, זולת עדויות כלליות אודות העברת תדריכים כאלה.

    ש.א.א. בהיותה מעבידתו של המנוח, היא שנושאת באחריות לספק את ציוד המגן הדרוש ובאחריות לתדרך את עובדיה ולהזהירם מפני סיכונים אינהרנטיים לעבודה המבוצעת על ידם. אין ספק כי הסיכון אשר התממש, למרבה הצער, הוא אחד הסיכונים הברורים והצפויים בעבודה בעומק. חרף זאת, המנוח קיבל הוראות לרדת אל עומק הבור, למרות עומקו ובלא שאובטחה ירידתו לבור באופן כלשהו.

    נוכח האמור, הגעתי למסקנה כי ש.א.א. הפרה את חובות הזהירות המוטלות עליה ולא נקטה באמצעי זהירות סבירים למנוע את הסכנה לעובדיה ובכללם המנוח.

    כתוצאה מכך, אירעה קריסה של דופן הבור בשעה שהמנוח עבד בו והמנוח, אשר לא היה ממוגן באופן כלשהו, נפגע אנושות. אלמלא התרשלה ש.א.א., לא היתה נגרמת התאונה, או לכל הפחות לא היו נגרמת התוצאה הקשה.

    מכאן, מתקיים גם היסוד הנוסף הנדרש כאשר בוחנים את שאלת הרשלנות, יסוד הקשר הסיבתי בין הפרת החובה מזה לבין הנזק מזה. קשר סיבתי זה חייב לקיים שני היבטים: עובדתי ומשפטי ובענייננו מתקיימים שני אלו.

    מכאן, מסקנתי כי ש.א.א. התרשלה וחבה בפיצוי לתובעים.

     

  21. כעת אבחן את שאלת אחריותן של בזק ושל העירייה.

    בזק, כאמור, התקשרה עם ש.א.א. לצורך ביצוע עבודת חשיפת הכבלים, עבודה אשר נדרשה לצורך תיקון נזק שנגרם לכבלים כאשר מזמין העבודה היתה העירייה. האם בזק היא "מבצע בניה" כמשמעות מונח זה בפקודת הבטיחות בעבודה ובתקנות הבניה, או שמא העירייה היא "מבצע בניה"?

    "מבצע בניה" מוגדר כ"קבלן ראשי או מזמין, המבצע את העבודה כולה או חלקה באמצעות עובדים שלו או באמצעות קבלנים העובדים עבורו".

    תקנה 6(א) קובעת כי כאשר הוטל ביצוע הבניה על קבלן ראשי, יראו את הקבלן הראשי "כמבצע הבניה לענין תקנות אלה והחובות המוטלות בתקנות אלה על מבצע הבניה מוטלות עליו" ותקנה 6(ג) ממשיכה ומבארת כי כאשר המזמין בחר להטיל את ביצוע פעולת הבניה על יותר מקבלן ראשי אחד "יראו את המזמין כמבצע הבניה לענין תקנות אלה והחובות המוטלות על מבצע הבניה מוטלות עליו".

    בענייננו, טוענת העירייה כי משעה שמינתה את בזק כקבלן לביצוע העבודות, בזק היא שנושאת באחריות המוטלת על "מבצע בניה". מן הראיות, הדלות , יש לומר, בסוגיה זו, עולה כי העירייה ביצעה במקום פרויקט שעניינו שדרוג קווי ניקוז (ראו בסעיף 4 לסיכומי העירייה בעצמה). במקום עבד קבלן אחר מטעם העירייה ולרוע המזל, נגרם נזק לתשתיות בזק. בשל כך, נקראה בזק למקום. יוצא, אם כן, כי בזק לא היתה הקבלן הראשי, אלא קבלן נוסף ואולי נכון אף לומר – צדדי – שהרי כל תפקידה היה לתקן את הנזק שנגרם אגב ביצוע פעולות הבניה העיקריות אשר בוצעו במקום על ידי קבלן אחר. המסקנה כי בפרויקט, אשר הוזמן על ידי העירייה, נטלו חלק מספר קבלנים, כאשר העירייה לא הוכיחה כי מי מהם נטל על עצמו להיות "מבצע הבניה". יודגש, כפי שהוזכר כבר לעיל, את הבור לא חפרה בזק ואף לא ש.א.א. הבור נחפר על ידי קבלן אחר, אשר במהלך החפירה, גרם נזק לתשתיות בזק. עניין זה תומך אף הוא במסקנה כי משעה שהועסקו במקום מספר קבלנים, נותרת האחריות, בהתאם לתקנה 6(ג) כאמור, כ"מבצע בניה" על העירייה ועליה בלבד והיא אינה יכולה להטיל את האחריות על כל קבלן בהתאם למשימה שאותה מילא באתר הבניה (ראו, בין היתר, לעניין החשיבות שבהמצאות גורם אחד אחראי באתר הבניה את ע"א 1051/14 עדן טבע מרקט בע"מ נ' המל"ל ואח' (ניתן ביום 30.8.15) וראו גם ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה (4/1/09)).

    תקנה 2 לתקנות הבטיחות בעבודה מטילה על מבצע בניה את החובה למנות מנהל עבודה רשום באתר ותקנה 5(ג) קובעת, כי אם לא מינה מבצע הבניה את מנהל העבודה כאמור, רואים את כל החובות המוטלות על מנהל עבודה, כמוטלות על מבצע הבניה.

     

    תקנה 1 לתקנות הבניה ממשיכה ומגדירה מיהו "קבלן ראשי" ומיהו "קבלן משנה" כאשר תקנה 2 לתקנות הבניה קובעת כי מבצע בניה אחראי כי כל עבודה תתבצע בהנהלתו הישירה והמתמדת של מנהל עבודה שמינה. תקנה 5 לתקנות קובעת את אחריותו של מנהל עבודה, לפעול כדי למלא את הוראות התקנות ולוודא כי גם העובדים מקיימים את התקנות וכאמור, בהעדר מנהל עבודה, האחריות על "מבצע הבניה".

     

    מכאן, העירייה אינה נותרת בגדר מזמין עבודה בלבד, אלא בהתאם לתקנות, אחריותה וחובותיה הן כשל "מבצע בניה" והיא אינה יכולה, לכן, להתנער מאחריותה לאירוע ולתוצאה הנוראה.

    בזק, לעומת זאת, היא בגדר קבלן ראשי אשר הזמין מטעמו, את ש.א.א. לביצוע חלק מעבודת החשיפה אשר נועדה לסייע בידי בזק להמשיך בתיקון הנזק שנגרם לתשתיות שלה.

     

    בהיות העירייה "מבצע הבניה" היה עליה למנות מנהל עבודה מטעמה. העובדה שהעירייה שבה וטענה כי לא היה לה חלק או אחריות, נובעת, כך נראה, מן הסיבה הפשוטה, כי העירייה לא מינתה מטעמה בעלי תפקידים אשר יקחו אחריות על המקום ועל המפגעים שנוצרו בו.

     

    מן הראיות שהובאו בפניי עולה כי דווקא בזק מינתה מטעמה מפקח עבודה על קבלנים, אשר, בין היתר, פיקח גם על עבודת ש.א.א. באתר המדובר, זכי כודידה.

    כודידה, כפי שמתברר מן הראיות, הגיע, אמנם, בבוקר האירוע לאתר העבודה, אולם עזב אותו כאשר בהמשך, נכנסו המנוח ורכאב אל הבור לצורך ביצוע עבודתם. אין מחלוקת כי כודידה לא פעל כדי לוודא כי מתקיימות דרישות הבטיחות השונות ובראש ובראשונה, אבטוח דפנות הבור אשר עומקו עולה על הקבוע בתקנות וכמובן, לוודא כי העובדים עושים שימוש באמצעי מגן.

    דבר מאלו לא נעשה. כודידה הזמין ביצוע עבודה מסוימת, אך לא דאג לוודא כי המקום בטוח עבור העובדים אשר הוזמנו לצורך ביצוע העבודה.

    העירייה, כאמור, לא טענה כי מינתה בעל תפקיד כלשהו ביחס לעבודות אשר בוצעו במקום ביום האירוע. מהנדס העירייה טען, על יסוד מסמכים, כי היה במקום מנהל עבודה מטעם הקבלן אשר ביצע את הפרויקט והוא אף נקב בשמו, אולם הלה לא הובא להעיד ולא הובהר מדוע, אם אכן הוא הוא מנהל העבודה באתר, לא היה במקום ולא דאג לבטיחות העבודה. כך גם נטען כי היה מפקח חיצוני אך גם הוא לא נכח ביום האירוע באתר. המסקנה, אם כן, כי העירייה לא הביאה ראיות מספקות המצביעות על כי פעלה בהתאם לחובות המוטלות עליה ביחס לביצוע העבודות באתר במועד המדובר וכי מינתה מנהל עבודה כמתחייב, ביחס לכל העבודות המבוצעות במקום, בכלל זה אלו אשר בוצעו במועד בו אירעה התאונה הקשה.

     

  22. נתבעים 5 ו- 6, מפעיל המחפרון ועסלי, גם הם לא נמצאו נושאים באחריות כלשהי.

    לא הוכח כי עבודת המחפרון תרמה לפיצוץ מים אשר גרם להתמוטטות הדפנות. אפשרות זו קיימת, אולם ניתן לראות אפשרויות נוספות דוגמת נזק לצנרת כתוצאה מעבודתו של המנוח או גם קריסה שבאה בעקבות העומס שהיה על דפנות הבור, גם לאחר שמוּתן שיפוע הדפנות.

    משעה שלא הוכח הקשר הסיבתי בין עבודת המחפרון לבין האירוע, לא ניתן להטיל אחריות כלשהי על נתבעים אלו ודין התביעה ככל שהיא נוגעת אליהם – להידחות.

    כפועל יוצא, נדחית הודעה צד ג' אשר נשלחה אליהם.

     

  23. מעבר לעוולת הרשלנות אשר נדונה מעלה, גם חובות חקוקות הופרו.

    עוולת הפרת חובה חקוקה קבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין והיא עוולת מסגרת, הכוללת חמישה יסודות אשר בהתקיימם קמה חבות בנזיקין:

    (א) חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק;

    (ב) החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק;

    (ג) המזיק הפר את החובה המוטלת עליו;

    (ד) ההפרה גרמה לניזוק נזק;

    (ה) הנזק אשר נגרם הוא מסוגו או מטבעו של הנזק אשר אליו נתכוון החיקוק.

     

    החיקוקים הרלוונטיים לענייננו הם כדלקמן:

    תקנה 112(א) לתקנות הבניה קובעת כך:

    "צדי חפירה או מילוי, למעט חפירה או מילוי לפי השיפוע הטבעי של הקרקע שאין עמה סכנת התמוטטות, ושעמקם או גבהם עולה על 1.20 מטרים, יובטחו מפני התמוטטות על ידי דיפון מתאים עשוי עץ, מתכת או חומר אחר בעל חוזק נאות, על ידי מערכת שיגומים או על ידי כלונסאות."

     

    תקנה 122 לתקנות הבניה מוסיפה וקובעת נוהל של ביקורת בטיחות של חפירה:

    "(א) מנהל העבודה יערוך ביקורת בטיחות של חפירה, מילוי, חציבה או דיפון בכל אחד מאלה:

    (1) מדי יום לפני התחלת העבודה;

    (2)אחרי הפסקת עבודה של שבעה ימים ולפני חידושה;

    (3)אחרי הפסקת עבודה בשל גשם או הצפה ולפני חידושה;

    (ב)מנהל העבודה ירשום בפנקס הכללי את תוצאות הבדיקה."

     

    תקנה 3(א) לתקנות הבטיחות קובעת כך:

    "מעביד יספק ציוד מגן אישי כמפורט בטור ג' בתוספת הדרוש לפי הענין, לשימוש העובד בעבודות ובתהליכים המפורטים בטור ב' בתוספת, לשם הגנת איברים כמפורט בטור א' לצדם, ויפקח על השימוש כאמור."

    בהתאם לתוספת, לכל הפחות, היה על המנוח ועל יתר העובדים לחבוש קסדת מגן.

     

    אין ספק כי החיקוקים הללו נועדו להגנתו של הניזוק בענייננו, אני סבורה גם כי הוכח שהעירייה, בזק וש.א.א. הפרו את החובות המוטלות עליהם, ההפרה גרמה לנזק והנזק הוא בדיוק מסוג זה שאליו התכוון החיקוק.

     

    ש.א.א. בהיותה מעבידתו של המנוח, צריכה היתה לבצע תדרוך רציני ורלוונטי לתנאי השטח המסויימים. ש.א.א. צריכה היתה להיות מודעת לכך שעובדים אינם מורשים לרדת לעומק בור כמו זה שבו עסקינן, כאשר דפנות הבור אינן מובטחות והעובד מבצע את עבודתו כשהוא אינו עושה שימוש בציוד מגן כלשהו.

    בזק בהיותה הקבלן הראשי, אשר הוזמנה למקום על ידי העירייה והזמינה את עבודת חשיפת הצנרת צריכה היתה להעביר את אתר העבודה לקבלן המשנה כאשר האתר בטוח לצורך ביצוע הפעולה שנדרשה. המפקח אשר טרחה למנות מטעמה, אשר נכח בפועל בבוקר האירוע, צריך היה להתריע ולעצור את העבודה, כאשר ראה כי המקום אינו בטוח לעבודה בתוך הבור. לא רק שלא נעצרה העבודה, אלא שגם כודידה בעצמו, כך עלה, לא היה ער לכך שאסור לעבוד בבור בעומק המדובר בלא אבטוח של דפנות הבור.

    העירייה צריכה היתה למנות מטעמה מנהל עבודה ולוודא כי מנהל העבודה מצוי במקום בשעת ביצוע העבודות על מנת לוודא, בין היתר, את בטיחות העבודה ואת קיום הוראות החוק והתקנות וכמובן, על מנהל העבודה לבצע ביקורת של החפירה בראשית יום העבודה. בפניי לא הוצג תיעוד ביקורות שערך גורם כלשהו מטעם העירייה ואף לא מטעם בזק וכאמור, כלל לא בוצע דיפון.

    האחריות על הבור העמוק הפעור הועברה מן העירייה לבזק ומבזק לש.א.א. מבלי שהעירייה או בזק טורחים להתריע כי לא ניתן להותיר כך את הבור, ודאי שלא ניתן לבצע בו עבודות באופן בטוח.

     

  24. בהתאם לסעיף 11 לפקודת הנזיקין, חבים המזיקים יחד בגין המעשה ואולם ביחסים שבין הנתבעים, בינם לבין עצמם, תיגזר מידת השתתפותו של כל אחד מן המעוולים בהתאם לסעיף 84(4) לפקודת הנזיקין, על פי שיקול דעת בית המשפט, אשר קובע את החלוקה לפי הראיות המונחות בפניו, ולפי מידת האשמה המוסרית הרובצת לפתחו של כל אחד מהם.

    שקלתי את התנהלות הגורמים כולם, המעבידה ש.א.א., בזק והעירייה, ובחנתי מי מאותם גורמים היה בעל היכולת המשמעותית ביותר למנוע את האירוע המצער ובמינימום אמצעים, כך שקלתי את אחריותו המוסרית של כל גורם וגורם.

    נוכח המפורט מעלה, מצאתי להטיל את עיקר האחריות באופן שווה על העירייה ועל המעבידה ש.א.א.. על העירייה, משום שבהיותה "מבצע בניה" חלות עליה חובות ברורות ומפורשות, בין היתר למנות מנהל עבודה אשר אחראי, בין יתר חובותיו, להבטיח כי האתר יהיה בטוח לעבודה, הן לעובדי בזק והן לעובדי קבלן המשנה ש.א.א. וכן על המעביד הישיר, אשר לא הקפיד על שמירת הוראות הבטיחות הדרושות בעבודה בתוך בור בעומק המדובר וגם לא טרח לאבטח את דפנות הבור. אחריותה של בזק, היא פחותה, במעט, זאת משום מעמדה באתר העבודה והאחריות הנובעת מכך, כפי שהובהר מעלה.

    העירייה נושאת באחריות לכך שכפי שעלה מן הראיות, לא עשתה דבר לצורך הגנה מפני קריסת הבור ולא דאגה לדיפון המתאים המתחייב מן התקנות. היא גם לא דאגה למנות מנהל עבודה אשר יהיה אחראי על העבודות אשר בוצעו באמצעות קבלן משנה של בזק ומכאן אחריותה למילוי כל חובותיו של מנהל עבודה. על המעבידה הישירה, ש.א.א. חלה החובה לשמור על עובדיה והיה על ש.א.א., לכן, לדאוג לשימוש באמצעי המגן הדרושים וכן להיות ערה לכך שאסור לרדת לבור בעומק המדובר בלא נקיטת אמצעים אשר יגנו על העובדים.

    מכאן, תוטל 40% מן האחריות על העירייה, 40% על ש.א.א. ו- 20% על בזק.

     

    אשם תורם

     

  25. הנתבעים טענו כי יש להטיל על המנוח בנסיבות העניין אשם תורם בשיעור משמעותי.

    הלכה היא כי לא מייחסים לעובד שנפגע במסגרת מילוי עבודתו אשם תורם לקרות התאונה, שהרי מי שמופקד על ביצוע העבודה הוא המעביד והוא שצריך לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים עבור העובד והעובד יודרך כיצד לבצע את העבודה. כאשר הופרו חובות חקוקות ונפגע עובד, בית המשפט ימעט בהטלת אשם תורם, כאשר הרציונל הוא כי חשוב להבטיח את העובד גם כאשר הוא בעצמו עלול להתרשל.

    ובכל זאת, כאשר המעביד מראה כי העובד הוא שיצר את הסיכון ונפגע כתוצאה מהסיכון שהוא בעצמו יצר, ולא במסגרת הסיכון שיצר המעביד, אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד. נדרשת רשלנות חמורה ומהותית.

     

  26. לאחר שבחנתי את הראיות והגעתי למסקנה כי הן העירייה, הן בזק והן ש.א.א. התרשלו והפרו חובות חקוקות, לא מצאתי לייחס אשם תורם למנוח, מאחר שלא ראיתי בהתנהלותו אשם מהותי וחמור החורג מגדר הסיכונים אשר יצרו שלושת המזיקים כאמור.

    מן הראיות שהובאו בפניי עולה כי המנוח היה הבכיר בצוותו. שני העובדים הנוספים היו צעירים ממנו והוא היה המנוסה והוותיק. עם זאת, שוכנעתי כי עובדי ש.א.א. ובהם המנוח לא הכירו את הוראת התקנות הקובעת כי אסורה עבודה בחפירה שעומקה עולה על 1.20 מטר מבלי לנקוט באמצעי הגנה הקבועים בתקנות. הדבר נלמד מכך ששני העובדים הנוספים לא הכירו את ההוראה האמורה, אלא לאחר האירוע המצער. ניתן ללמוד זאת גם מהודעתו של פחימה ז"ל אשר הודה כי כלל לא הכיר את ההוראה הרלוונטית ועוד הוסיף וציין כי להערכתו גם בזק לא ידעה על כך, כיוון שגם עובדיה עבדו בבור הזה ללא מיגון וללא דיפון.

    ועוד הוכח כי המנוח נכנס אל הבור כדי לבצע את העבודה שלשמה הוזמן למקום. לא הוכח כי המנוח בחר לבצע עבודה בניגוד להוראות הממונה עליו או בחריגה ממנה. יוצא כי המנוח נכנס לבור לצורך ביצוע עבודה, כאשר תנאי העבודה בבור הוכתבו לו על ידי מבצע הבניה העירייה, הקבלן הראשי בזק וש.א.א. ומבלי שהיתה לו שליטה כלשהי על כך.

    בנסיבות אלו, לא מצאתי לייחס למנוח אשם תורם כלשהו.

     

    הנזק

     

    כללי

     

  27. נתונים לחישוב:

    • המנוח נולד בתאריך 5.4.1974 ונהרג בתאריך 24.10.2007 בהיותו בן 33 שנים.

    • המועד אשר בו צפוי היה המנוח לצאת לגמלאות, בגיל 67, הוא 5.4.2041.

    • תום תוחלת חיים, בגיל 81, 5.4.2055.

    • המנוח הותיר אחריו אלמנה, ילידת 1.11.1975.

      הוא הותיר אחריו גם שני ילדים קטינים:

      הבן ל.א. יליד 28.10.97 והוא הגיע לגיל 18 בתאריך 28.10.15.

      הבן פ.א. יליד 8.3.99 והוא הגיע לגיל 18 בתאריך 8.3.17.

    • ל.א. הוא ילד נכה הסובל משלל בעיות רפואיות, בין היתר, מהפרעות מולדות כגון צליאק, סכרת, אסטמה ואפילפסיה עם הפרעה פירכוסית, בגינה מתאשפז לעיתים קרובות וחוסר שליטה במתן שתן. לטענת התובעים, בגין מצבו הרפואי הינו תלוי בזולת באופן מוגבר, כמו כן אובחן עם הפרעה הסתגלותית למות האב וביצע מספר ניסיונות אובדניים. בניגוד לאחיו, טוענים התובעים, הוא זקוק לתמיכת המשפחה, בפרט כאשר המנוח נטל חלק פעיל בטיפול בו.

    • לא ראיתי מקום לדון בתביעת התלויים כתביעה נפרדת למעט לעניין ראש הנזק בדבר אבדן שירותי אב ובעל היות שתביעת העיזבון עולה בשיעורה על תביעת התלויים.

       

  28. התובעים טוענים כי הקופה המשותפת כוללת את שכרו של המנוח בלבד, שכן האלמנה לא עבדה ועל עניין זה הנתבעים אינם חולקים.

    התובעים טענו כי ממוצע שכרו של המנוח עובר לתאונה היה 7,759 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, עומד הוא על סך של 9,306 ₪. עם זאת, טענו כי שכרו של המנוח צפוי היה להשתבח ולכן את התחשיב ערכו לפי שכר של 12,500 ₪.

    הנתבעים טענו כי יש להעמיד את בסיס השכר על 8,839 ₪.

    תלושי השכר של המנוח בחודשים שקדמו לתאונה מלמדים על שכר ממוצע ברוטו של 7,755 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, 9,585 ₪.

    אין די בטענה כללית כי שכרו של המנוח צפוי היה להשתבח בשביל להוביל לחישוב על יסוד שכר שהוא גבוה מזה אשר שולם לו ערב התאונה, מה גם שעסקינן בעובד ותיק ומנוסה, כפי שהובהר מעלה ולא במי שמצוי בראשית דרכו המקצועית.

     

    ועוד, יש לזכור, הוא החל את עבודתו אצל ש.א.א. שמונה שנים קודם לתאונה, כך שגם בחברה המסוימת הזו, היה כבר ותיק בתפקידו. גם הטענה כי שכרו צפוי היה להשתבח בשל צו ההרחבה בענף הבניה, אין בה דבר, שהרי המנוח לא עסק בתחום הבניה.

     

  29. בשים לב למצבו של הבן ל.א. עולה השאלה אודות התמיכה ההורית בו לאחר גיל 18.

    התובעים טענו כי לאור מצבו הקשה של ל.א. הוא היה קודם לתאונה ונותר גם כעת בהשגחה מתמדת ואינטנסיבית וזקוק לטיפולים, הסעות, ביקורים תכופים ולכן, בשונה מילדים יתומים אחרים, הוא נותר תלוי בהורהו גם לאחר הגיעו לגיל 18.

    ככלל, אין לראות בילדים בגירים כתלויים, שהרי עם בגרותם, הופכים הם לעצמאים ומכלכלים את עצמם. בעבר, נחשבו תלויים רק קטינים מתחת לגיל 18 אך ברבות השנים הורחב גיל התלות באופן חלקי גם לתקופת השירות הצבאי, כאשר הזכאות היא ל- 1/3 ידה.

    ההנחה, אם כן, היא כי ילד בגיר אינו תלוי בהוריו.

    בהיקש, ניתן לראות את הוראת תקנה 6 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), התשל"ח-1978 בה נקבעה זכותם של ילדים תלויים, בין היתר, במקרה שבו מדובר בילד שהוא נכה "כל זמן שאינו מסוגל לכלכל את עצמו".

    השאלה הדורשת הכרעה, אם כן, היא האם ל.א. אינו מסוגל לכלכל את עצמו באופן שמוביל למסקנה כי הוא היה ונותר תלוי בהוריו.

    בענייננו, טענה האלמנה כי ל.א. תלוי בה בהתנהלותו היומיומית. לתצהירה צירפה שלל מסמכים המתעדים את מחלותיו ונכותו של ל.א. אולם לא צורפו מסמכים עדכניים ולא ברורה מידת המוגבלות של ל.א. מלכלכל את עצמו.

    הנתבעים לא התייחסו מפורשות לשאלה התלות של ל.א. זולת בכל הנוגע לאבדן שירותי אב.

     

    אחר שבחנתי את טענות הצדדים, חרף דלות הראיות בעניין זה, מצאתי כי לא יהא זה נכון להתייחס לבן ל.א. כאל ילד תלוי בריא. השילוב הייחודי של מחלותיו עם מצבו הנפשי, באופן שמוביל לכך שהוא מוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה, מוביל למסקנה כי יש להתייחס אליו, גם אחר שהגיע לגיל 18, כאל מי שתלוי באופן חלקי בהוריו, כאשר לאחר מחשבה, החלטתי להעמיד את מידת התלות על 50%, בדומה לנכות אשר העידה האלמנה כי נקבעה לו במוסד לביטוח לאומי. בהתאמה, יחושב, לכן, הפיצוי, כאשר ל.א. מקבל חצי ידה מהמועד בו הגיע לגיל 18.

     

  30. עד ליום הגשת התביעה שילם המל"ל גמלאות לתובעים בסך של 370,130 ₪ ועל פי כתב התביעה, בסה"כ, שילם וישלם לתובעים 1-4 סך של 1,375,769 ₪.

    המל"ל, הוא התובע 5 כאמור, טוען כי על פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי הנתבעים חייבים לשפותו בסכום הגמלאות אשר שילם וממשיך לשלם לתובעים ועתר לחיוב הנתבעים בתשלום הסך האמור בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום המלא.

    הנתבעים אינם חולקים על הסכום שתבע המל"ל, זולת הטענה כי משלא הוגשה חוות דעת אקטוארית, יש להעמיד את סכום הפיצוי על סכום התביעה וממנו להפחית את חלקו של המעביד באחריות.

     

  31. הפסד לשנים האבודות לעבר

     

    על יסוד הנתונים האמורים מעלה, השכר המשוערך המהווה את הקופה המשותפת ונתוני התלויים, להלן חישוב התקופות:

    • תקופה ראשונה- מיום התאונה 24.10.07 ועד ליום 28.10.15 (ל.א. בן 18) – 4 ידות + ידת משק הבית + ידת חיסכון.

      1,600 ₪ ידת הקיום, ההפסד החודשי 7,985 ₪.

      ההפסד לתקופה הראשונה הוא בסך 766,560 ₪.

    • תקופה שניה – מיום 28.10.15 עד ליום 8.3.17 (פ.א. בן 18) – 3.5 ידות + ידת משק הבית + ידת חיסכון.

      1,743 ₪ ידת הקיום, ההפסד החודשי 7,842 ₪.

      ההפסד לתקופה השניה הוא בסך 127,430 ₪ במעוגל.

    • תקופה שלישית – מיום 8.3.17 ועד ליום מתן פסק הדין– 2.5 ידות + ידת משק הבית + ידת חיסכון.

      2,130 ₪ ידת הקיום, ההפסד החודשי 7,455 ₪.

      ההפסד לתקופה השלישית הוא בסך 67,100 ₪ במעוגל.

      סה"כ הפסדים לעבר: 961,070 ₪.

       

       

  32. הפסד לשנים האבודות לעתיד

     

    תקופה ר'ית – מיום פסק הדין ועד 5.4.2041 (מועד יציאה לפנסיה).

    בתקופה זו תובאנה בחישוב 4.5 ידות (ידת המנוח, האלמנה, חצי ידת הבן ל.א., ידת משק הבית וידת החיסכון).

    ידת הקיום הינה בסך של 2,130 ₪. ההפסד החודשי הינו בסך של 7,455 ₪.

    סך ההפסד בתקופה זו, מהוון למועד פסק הדין, עומד על 1,451,000 במעוגל.

     

  33. הפסד פנסיה

     

    אשר להפסדי פנסיה, אמנם מתלושי השכר של התובע עולה כי לא הופרשו לו כספים לפנסיה, אולם בהתאם לצו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, המחייב כל מעסיק לבטח את עובדיו בביטוח פנסיוני החל מיום 1.1.08, יש לפסוק בראש נזק זה 12% מן ההפסדים לעבר ולעתיד. יוצא כי סכום הפיצוי עומד על 290,000 ₪ (במעוגל).

     

  34. אבדן שירותי אב ובעל

     

    האלמנה תיארה את מרכזיות המנוח בחיי המשפחה ובחיי הילדים. בזמן האירוע היו ילדיו של המנוח בני 8 ו- 10 והפיצוי, לכן, צריך לשקף את גילם הצעיר של היתומים אשר איבדו את אביהם. מעבר לכך, בענייננו, לאור העובדה כי ל.א. ילד חולה אשר נזקק לאורך חייו לטיפול רפואי צמוד ולסיוע מהוריו, היה לו למנוח גם תפקיד משמעותי בקשר לכך, זאת מעבר לסיוע שהושיט לבני המשפחה בבית. התובעים עתרו לפיצוי בגין אבדן שירותי בעל בסך של כ- 700,000 ₪ ובגין אבדן שירותי אב בסך כ- 753,000 ₪.

    הנתבעים טענו כי אין כל נסיבות המצדיקות סטייה מן הסכומים הנהוגים בפסיקה, מה גם שטענת האלמנה לסיוע רב מצד המנוח, בין היתר עם הבן החולה, הופרכה, כך טענו הנתבעים, כאשר התברר כי במהלך השנתיים אשר קדמו לתאונה ועד חודש לפני שאירעה, חי המנוח בנפרד ממשפחתו. מכאן, טענו כי יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על 200,000 ₪.

     

    לאחר ששקלתי את הטענות, לא סברתי כי בשל מערכת היחסים בין האלמנה למנוח, אשר כפי שהתברר, היתה עכורה בתקופות מסויימות, ניתן לומר כי לא נגרם לתובעים אבדן בראש נזק זה. גם אם התובע לא היה נוכח במשך תקופה מדי יום בחיי ילדיו, אין בכך כדי לאיין את החסר אשר נגרם הן לאלמנה ובמיוחד לילדים, בשל האירוע.

    אני סבורה כי יכול שהתובעת הפריזה בתיאור תרומתו של המנוח, אולם איני מקבלת את הטענה כי לא היה נוכח בחיי הילדים.

    לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, בין היתר נטלתי בחשבון את גילאי הילדים בעת האירוע ואת הצרכים המיוחדים של ל.א., החלטתי לפסוק בראש נזק זה פיצוי בסך של 300,000 ₪.

     

  35. הוצאות קבורה ומצבה 

     

    התובעים עתרו לפיצוי בסך 25,000 ₪. הנתבעים טענו כי בהעדר ראיות להוצאות שכאלה, ניתן להסתפק בפיצוי בסך 5,000 ₪.

    בהעדר קבלות המעידות על גובה ההוצאה ובכלל זה השתתפות בהוצאות ההלוויה והמצבה ולפי רוח הפסיקה בראש נזק זה, אני מוצאת לפסוק על דרך האומדנה ולהעמיד שיעור הפיצוי על סכום גלובאלי בסך 15,000 ₪ נכון להיום.

     

  36. נזק לא ממוני וקיצור תוחלת חיים

     

    התובעים טענו כי נסיבותיו הטרגיות של האירוע שבו מצא המנוח את מותו מצדיקות פסיקת פיצוי גבוה בראש נזק זה ועתרו להעמידו על 700,000 ₪, זאת לאור סבלו של המנוח קודם שמצא את מותו. בנוסף, טענו כי המנוח היה אדם צעיר ותוחלת חייו קוצרה ב- 46 שנים. לפיכך, עתרו לפיצוי נוסף בסך של 400,000 ₪.

    הנתבעים טענו כי יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק מאוחד זה על סך של 400,000 ₪.

     

    אחר ששקלתי את השיקולים הרלוונטיים, בהם גילו של המנוח ביום מותו ונסיבות התאונה המשליכות על הסבל שהיה מנת חלקו כאשר החלה קריסת הבור ועד מותו, סברתי כי נכון וצודק לפסוק בראש נזק זה פיצוי כולל בגין נזק לא ממוני ואבדן תוחלת חיים בסך של 600,000 ₪.

     

    ניכויים

     

  37. מסכום הפיצוי הכולל יש להפחית את הסכומים אשר קיבלו ויקבלו התובעים 1-4 מן המוסד לביטוח לאומי, דהיינו את הסך של 1,375,769 ₪.

    ביתרת הפיצוי לתובעים 1-4 יישאו העירייה, בזק וש.א.א. ביחד ולחוד כאשר במערכת היחסים הפנימית ביניהם, החלוקה היא בשיעורים כאמור מעלה.

     

     

    סיכום

     

  38. לאור האמור לעיל, יישאו נתבעות 1-4 בנזקי התובעים 1-4 כדלקמן:

     

    א.הפסד השתכרות שנים אבודות:2,412,070 ₪.

    ב.הפסדי פנסיה:290,000 ₪.

    ג.אבדן שירותי אב ובעל: 300,000 ₪.

    ד.נזק שאינו נזק ממוני:600,000 ₪.

    ה.הוצאות קבורה ומצבה: 15,000 ₪.

     

    סכום הפיצוי הכולל עומד על 3,617,070 ₪ וממנו יש להפחית את הסך של 1,375,769 ₪. ביתרה, יישאו העירייה, בזק וש.א.א. ביחד ולחוד. במערכת היחסים הפנימית ביניהם, יישאו העירייה וש.א.א. כל אחת מהן ב- 40% מסכום הפיצוי ובזק ב- 20% מסכום הפיצוי.

     

    על סכום הפיצוי כאמור יש להוסיף שכר טרחת עורך דין והוצאות התובעים 1-4 בסכום כולל של 450,000 ₪.

     

    כמו כן, יישאו הנתבעים בחלקים האמורים מעלה באגרת בית המשפט אשר שולמה על ידי התובעים, משוערכת למועד התשלום בפועל וכן ביתרת האגרה בתיק זה.

    הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

     

  39. אשר לתביעת המל"ל, כאמור, סכום התביעה הועמד על סך של 1,375,769 ₪.

    את חלקה של ש.א.א. באחריות לתאונה ובתשלום הנזק יש להפחית מסכום התביעה של המל"ל, כלומר 40% מסכום התביעה העומד על 1,375,769 ₪.

    היתרה, תשולם על ידי העירייה ובזק ביחד ולחוד ובמערכת היחסים הפנימית ביניהם, החלוקה היא כאמור מעלה.

     

    בנוסף, יישאו העירייה ובזק ביחד ולחוד בשכ"ט ובהוצאות המל"ל בהליך זה, בסך של 165,000 ₪, כאשר החלוקה הפנימית ביניהן היא בהתאם לשיעורים הקבועים מעלה.

    הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

     

  40. למען הסר ספק, משהוריתי לעיל על דחיית התביעה נגד נתבעים 5-6 בהעדר ראיות לתרומה כלשהי מצידם לאירוע, נדחית גם ההודעה לצד ג' אשר הוגשה כנגדם.

     

     

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי כחוק.

     

    ניתן היום, כ"ג תמוז תשע"ז, 17 יולי 2017, בהעדר הצדדים.

     

     

    חתימה

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ