הרקע לתובענה וטענות הצדדים:
1.לפניי תביעה כספית שהוגשה בטענה לנזקי גוף ולליקוי בביצוע עבודות שיפוץ בהתאם למסכת העובדתית שתפורט להלן.
2.על פי הנטען בכתב התביעה, התובע הינו אדם קשיש, בן 80 ביום הגשתה, המתגורר בדירה בדרך הים 18, חיפה.
3.במועדים הרלבנטיים לתביעה התובע ביקש לשפץ את חדר האמבטיה בדירתו, באופן שתסולק ממנה האמבטיה ובמקומה יותקן מקלחון. לצורך כך היה צורך לשפץ באופן טוטאלי את חדר האמבטיה.
4.בחודש אוקטובר 2012 נכנס התובע לחנות הנתבע מס' 1, חנות למוצרי בניין המכונה "מרכז האינסטלציה" (להלן: "החנות"). התובע סיפר לנתבע מס' 1 ואחיו יאיר על רצונו לערוך את השיפוץ האמור לעיל והתעניין ברכישת חומרי הגלם ואביזרים לשיפוץ. תוך כדי השיחה המליצו הנתבע מס' 1 ואחיו על הנתבע מס' 2 כבעל מקצוע טוב ומיומן. בעקבות כך, התקשר התובע לנתבע מס' 2 והלה הגיע לביתו. לאחר דין ודברים סוכם כי הנתבע מס' 2 יבצע את העבודה תמורת הסך של 11,000 ₪ לא כולל כלים סניטרים וקרמיקה.
5.לאחר הסיכום אליו הגיעו התובע והנתבע מס' 2 ביום 25.10.2012 לחנות ורכש את האביזרים תמורת הסך של 3,217 ₪. בשלב מאוחר יותר החזיר התובע חלק מהריצוף והוא קיבל עליו זיכוי בסך של 319.5 ₪, כל זאת ביום 29/10/12.
6.יום למחרת סיכום הדברים בין התובע לנתבע מס' 2 החל האחרון את העבודה. בעת שהגיע התובע לחנות כדי לשלם בעבור הסחורה שרכש התקשר אליו הנתבע 2 ודרש תשלום על חשבון בסך של 5,000 ₪. לאחר דין ודברים השאיר התובע בחנות 1,100 דולר ארה"ב וסוכם כי שוויים 4,800 ₪ כאשר הנתבע מס' 2 הבטיח לתת קבלה בגינם בסוף העבודה.
7.לאחר שנתבע מס' 2 סיים את העבודה הוא דרש את יתרת כספו. התובע מסר לו כי הוא ישלם רק לאחר שיבדוק את טיב העבודה. בשלב זה התובע טוען כי שילם לנתבע מס' 2 סך של 1,350 ₪, אך בפועל קיבל מהנתבע מס' 2 קבלה על סך של 1,000 ₪ בלבד בה נכתב כי התמורה היא בגין תיקון חדר אמבטיה למרות שמדובר בשיפוץ.
8.התובע, שהבין לטענתו באותו שלב כי העבודה שנעשתה לא הייתה לשביעות רצונו, הזמין בדיקת מומחה שהעלתה כי העבודה פסולה כאשר הנזק הוערך בסך של 19,000 ₪. באותו שלב התקשר הנתבע מס' 2 ודרש את יתרת התמורה תוך שהוא מתחייב לתקן. התובע לא הסכים משהבין לטענתו כי נפל קורבן לאדם לא מקצועי והיה צורך לבצע את העבודה מחדש.
9.בניסיון לסיים את המחלוקות בתיק נפגש התובע ביום 13/11/12 בחנות הנתבע 1 עם הנתבעים בחדר פנימי וטען כי העבודה שבוצעה פסולה ולאור זאת הוא מוכן לסגור עניין בכך שנתבע מס' 2 יסתפק במה ששולם, קרי: 6,000 ₪. הנתבעים יצאו מהחדר בשלב זה להתייעץ ביניהם והתובע יצא אל פתח החנות ברחוב הרצל.
10.הנתבע 2 התנפל בצעקות על התובע והתחיל להרביץ לו ואף נגח בו "ראשיות" כאשר בלית ברירה על מנת להגן על עצמו החזיר לנתבע 2 "ראשיה" שעצרה אותו. תוך כדי כך איים הנתבע מס' 2 על התובע שיעשה לו צרות וכי ירצח אותו.
11.התובע, שהיה המום מהמתקפה, התיישב על כיסא בפתח החנות והזמין משטרה. בנוסף התובע צלצל לידיד שאסף אותו והבהיל אותו למחלקת תאונות בקופת חולים לין ומשם הובהל באמבולנס לבית חולים כרמל.
12.לאחר קבלת טיפול רפואי חזר התובע לביתו וגילה כי צינור המים שמחבר בין שעון המים לדוד נחתך. התובע מייחס מעשה זה לנתבע מס' 2.
13.על כל אלה התובע מבקש כי הנתבע מס' 2 יפצה אותו בגין מעשי התקיפה ובגין העבודה הלקויה.
14.התובע מוסיף וטוען בתביעתו כי ביום 16/11/12 הגיע לחנות על מנת לקבל את תמורת הזיכוי. אחיו של הנתבע 1, יאיר, ביקש ממנו שימתין עד לבוא הנתבע 1. בינתיים ביקש התובע לרכוש שני פריטים בעלות של 200 ₪, אך אחיו של הנתבע 1 לא הסכים לקזז עלותם אל מול הזיכוי ולכן שילם תמורתם והמתין לנתבע 1. לאחר מכן הגיע הנתבע 1 וכשדרש התובע את הזיכוי חטף ממנו הנתבע 1 את פתק הזיכוי, קרע אותו, זרק אותו לפניו, צעק על התובע, ירק עליו, בעט בו ובמקל ההליכה שלו וצעק לעברו שהוא גנב, כל זאת בנוכחות עובדי הנתבע 1. גם בגין מעשים אלה הגיש התובע תלונה במשטרה.
15.התובע טען בכתב תביעתו כי ישנה קירבה משפחתית בין הנתבעים (גיסים), מה שמסביר את ההפניה לנתבע מס' 2 ואת התנהגות הנתבע מס' 1.
16.הנתבע 1 טען בכתב הגנתו כי אין כל קירבה משפחתית בין הנתבעים וכי ההיכרות ביניהם היא היכרות עסקית כאשר הנתבע מס' 2 נוהג לרכוש מוצרים מהחנות.
17.הנתבע מס' 1 בכתב הגנתו אינו מכחיש כי לתובע ניתן בזמנו זיכוי. יחד עם זאת, הוא טוען כי התובע היה חייב לחנות סך של 577.39 ₪ בגין הזמנת פריטים נוספים בטלפון כאשר מי שאסף את אותם פריטים היה הנתבע מס' 2. הנתבע מס' 1 מאשר כי התובע הגיע לחנות על מנת לשלם את יתרת החוב. הנתבע מס' 1 זיכה את התובע בגין הזיכוי שהיה בידיו כאשר התובע נדרש לשלם את יתרת החוב. באותו שלב אף ביקש הנתבע מס' 1 את פתק הזיכוי ומאחר והשתמש בו הוא קרע אותו וזרק אותו לפח. כמו כן, מאשר הנתבע מס' 1 כי באותו מעמד התובע רכש פריטים בסך של 200 ₪ ושילם עבורם. לאחר שהתבקש התובע לשלם את יתרת החוב הוא סירב, צעק על נתבע מס' 1 וקילל אותו . בעקבות כך דרש הנתבע מס' 1 מהתובע לעזוב את החנות תוך שהוא מדגיש כי נהג בכבוד ובאדיבות בסבלנות ובנימוס כפי שהוא נוהג עם כל לקוחותיו.
18.הנתבע מס' 2 מעלה בכתב הגנתו שלל טענות. הנתבע מס' 2 טוען בכתב הגנתו כי אכן הייתה התקשרות בינו לבין התובע לצורך ביצוע עבודות השיפוצים. על פי הסיכום התמורה הינה בסך של 11,000 ₪. התובע שילם סך של 4,200 ₪ לרצף ועוד 1000 ₪ לנתבע מס' 2. הנתבע מס' 2 מאשר כי הייתה פגישה בחנות בינו לבין התובע בנוכחות נתבע מס' 1 לצורך על מנת לפתור את העניין אך העובדות הנכונות הן שהתובע הוא שתקף את הנתבע מס' 2 כאשר נגח בפניו וגרם לו לשבר באפו.
19.הנתבע מס' 2 טוען עוד כי התובע הינו אדם בלתי יציב בנפשו הסובל מ- 100% נכות על רקע בעיות נפשיות.
20.התובע הוא שחייב כספים לנתבע מס' 2 כאשר הוא ביצע את העבודה על הצד הטוב ביותר. טענות התובע לטיב העבודה נועדו להתחמק מתשלום התמורה המוסכמת.
21.הנתבע מס' 2 הגיש תביעה שכנגד בגין נזקי הגוף שנגרמו לו והתמורה הכספית. אולם לבסוף התביעה כנגד נמחק הפתח ישיבת ההוכחות עקב אי תשלום המחצית השניה של האגרה.
22.במהל שמיעת הראיות העידו בעלי הדין, ואחיו של הנתבע מס' 1. מאחר והנתבעים לא ביקשו לחקור את המומחית מטעם התובע, לעניין הליקויים בביצוע העבודות, חוות דעתה הוגשה ללא חקירה.
דיון והכרעה:
התביעה כנגד נתבע מס' 1
23.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הנני מעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע מס' 1. הנתבע מס' 1 טען בפתח סיכומיו כי היה זה משגה של התובע לאחד בין שני הנתבעים מאחר ואלה לא היו עדים לאירועים הנטענים כלפי כל אחד מהנתבעים בנפרד. אין בידי לקבל טענה זו. המסכת העובדתית הנוגעת לכל אחד מהנתבעים שזורה זו בזו כאשר היה חשוב לברר את עילות התביעה כלפי שני הנתבעים ביחד גם אם בסופו של דבר חלקו של כל אחד שונה והסעדים הנתבעים כלפי כל אחד נפרדים.
24.בעניין מהימנות התובע הנתבעים הטילו את יהבם על פסק דין שניתן על ידי כבוד ס. הנשיא השופט לבנוני שם נקבע כי התובע סובל מנכות של 100% בגין מצב פוסט-טראומטי על רקע ילדותו בשואה כאשר הוא מתקשה בהבנת המציאות הסובבת אותו. התובע התבקש לאשר האם ענין זה משקף את מצבו ועל כך השיב פחות או יותר (עמ' 7 ש' 23). ממצאים אלו אין בכחם לפסול את עדותו של התובע. ראשית, ממצאי מהימנות בתיקים אחרים אינם יכולים לשמש ראיה קבילה בהליך אחר. שנית, התובע עשה עלי רושם אמין עת השיב על כל השאלות בכנות מלאה. הוא אישר באופן מלא את האמור בפסק הדין ולא התחמק ממתן תשובות גם כאשר אלו לא היו נוחות לו. הראיה: טענתו היחידה של הנתבע מס' 1 בכל הקשור לאמינות התובע נשענת אך ורק על האמור באותו פסק דין ועל מצבו של התובע ולא הייתה בפיו שום טענה כי נפלו סתירות בעדותו הן מבחינה פנימית והן מבחינה חיצונית.
ער אני כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין וכי עליי לנמק את קביעותיי במידה ואחליט לקבל את התביעה על סמך עדות יחידה. יחד עם זאת, האמון המלא שנתתי לעדות התובע הינה סיבה מספקת לקבלת גרסתו.
25.הנתבע מס' 1 ניסה לשאול את התובע מדוע לא סיפר בכתב התביעה אל מצבו הנפשי אולם פסלתי שאלה זו שכן הדבר אינו אמור להיות מועלה במסגרת כתב התביעה. התובע כאמור היה עקבי בגרסתו. כאשר נשאל מדוע הוא תובע את הנתבע מס' 1 הוא השיב כי בא לחנות לקבל זיכוי ובמקום זה קיבל יריקות בפנים כאשר הנתבע קרע את שטר הזיכוי (עמ' 9 ש' 28 – 20). עוד הוסיף בהמשך כי הנתבע בעט בו וקילל אותו. כשנשאל כמה פעמים הוא בעט בו הוא אמר שלא ספר שכן לא מדובר במצב נורמאלי של אנשים שיושבים ומדברים (עמ' 9). העקביות של התובע בגרסתו לא הותירו בי רושם של אדם שמנותק מהמציאות ושלא משיב לעניין והרשום שניטע בו הוא הפוך. מעדותו של התובע מעל דוכן העדים וסערת הרגשות אותה הפגין עת תיאר את מעשיו של נתבע מס' 1 מלמדות על מהימנות גרסתו ואני נותן בה אימון מלא.
26.התובע טען בתצהירו כי כשקרע הנתבע מס' 1 את הזיכוי פיסת פתק (הפינה) עפה לעברו ונדבקה על בגדיו והוא צירף פיסה זו כראיה מטעמו. כשעומת הנתבע מס' 1 עם טענה זו טען כי התובע הליך והוציא את אותו חלק מהפח אליו הושלכה התעודה הקרועה (עמ' 31 ש' 20 – 22). דא עקא, הנתבע מס' 1 לא טרח לציין עובדה זו בתצהיר, עובדה שאם הייתה אמיתית אין לי ספק כי הנתבע מס' 1 היא מזכיר אותה. כשנשאל מדוע לא ציין זאת בתצהירו השיב כי לא ידע שהתובע טען שחלק עף על חולצתו. אולם עובדה זו הוזכרה עוד בתחילת הדרך בסעיף 33 ולכן הסברו של הנתבע מס' 1 מופרך מיסודו.
27.כשנשאל הנתבע מס' 1 על ידי אם הוא בטוח שהתובע הוציא את הקרע מהפח השיב "כמעט בטוח" (עמ' 32 ש' 3 – 4) דהיינו הנתבע לא בטוח כי אלו אכן העובדות. הנתבע נשאל שבאותו מעמד היה התובע עם מקל וראש טוש ביד אז עם איזה יד הוא הוציא את הפתק מהפח ועל כך השיב תשובה מבולבלת וסותרת ממנה אני למד כי מדובר בהמצאה של הנתבע מס' 1:
"עם היד בלי המקל עכשיו. אני יודע. לא יודע." (עמ' 32 ש' 24)
הראיה אחיו של הנתבע מס' 1 שהעיד לפני שלל כי ראה את התובע גוהר לעבר הפח ומוציא את תעודת הזיכוי הקרועה (עמ' 39 ש' 17 וגם עמ' 40 ש' 5 - 6).
כאן המקום לציין כי בין עדות הנתבע מס' 1 לבין אחיו, שהינו צד המעוניין בתוצאות המשפט, נפלו סתירות. אחיו של הנתבע טען כי היה נוכח בחנות עד שהתובע עזב כאשר הלה הוא שקילל ולאחר מכן אחיו ביקש ממנו לעזוב. עוד טען כי לא שמע את אחיו צועק או מקלל (עמ' 40). מאידך הנתבע מאשר בעדותו כי באותו שלב כעס על התובע (עמ' 34 ש' 29 – 30). הנתבע בעדותו מעל דוכן העדים היה עוין מאוד ולא נראה סביר בעיני כי יהיה כעוס וישתוק ולא יגיב כפי שניסה לשכנעני. הדבר אינו מתיישב עם אופיו כפי שהתגלה מעל דוכן העדים.
אחיו של הנתבע העיד לפני כי בשיחת טלפון באותו יום אמר לו שהתובע נמצא בחנות אז הנתבע השיב לו שהוא יטפל בעניין כשיגיע מאחר והתובע חייב כסף. בעדותו הנתבע לפני נשאל ארוכות כיצד אחיו ידע שהתובע חייב כסף אך הוא לא הסכים לפרט כיצד הוא יודע עד שלבסוף הוסיף כי אחיו מנהל אתו יחד את החנות .הנתבע נמנע מלמסור גרסה זהה לזו שמסר אחיו.
28.כשנשאל הנתבע מס' 1 מדוע לא מנע מהתובע או העיר לו שלקח פיסת פתק מהפח ועל כך השיב "כי הוא היה עצבני ואדום מעצבים" (עמ' 32 ש' 5 – 6). הנתבע מס' 1 מודה כי היה ויכוח בינו לבין התובע אך לא היה מעבר לכך. הצדדים הקדישו מרץ רב בשאלה האם תעודת הזיכוי הוצאה כדין אולם אין כל רלוונטיות לשאלה זו. התובע מודה בחקירתו כי הנתבע מס' 1 דרש ממנו כסף נוסף כאשר לטענתו דרישה זו הייתה שלא כדין כי הוא כבר שילם עבור הכלים הסניטריים (עמ' 10 ש' 21 – 25). לכן בעקבות כך היה ויכוח בין הצדדים אך מעבר לכך כאשר התובע היה אדום מעצבים כפי שתיאר הנתבע מס' 1 זה גרר תגובה אלימה מצד הנתבע.
29.הנתבע טען בעדותו לפני כי מסירת הזיכוי נעשתה לאחר שאמר לו הנתבע כי הוא מבקש ממנו עוד תוספת תשלום ואז התחיל להתרעם (עמ' 32 ש' 31 – 32). אולם אם התובע מסרב להוסיף כסף אז מדוע שימסור את הזיכוי כאשר הוא מבין שלא יקבל כסף בעדו אלא הוא מתבקש להוסיף עוד כסף? לנתבע הפתרונים. לכן אני מקבל את גרסת התובע לפיה באותו שלב הנתבע מס' 1 "חטף" את הזיכוי מידיו וקרע אותו (עמ' 13 ש' 24 – 27).
30.לכן אינני נותן אימון בגרסאות הנתבע מס' 1 ואחיו ואני מעדיף על פניה את גרסת התובע.
32.התובע טען לפני כי לא פנה לטיפול רפואי והיה לו אך ורק כאבים ברגל.
33.אין ספק כי התובע הושפל קשות בחנות הנתבע מס' 1 כאשר הלה חבט בו, ירק עליו וגידף אותו בפני כל העובדים. גם אם הנתבע מס' 1 סבור כי התובע חייב לו כספים התנהלותו הינה התנהלות מבישה שאין להשלים עימה במיוחד כאשר התובע הינו ניצול שואה ואדם מבוגר .
34.לכן בגין כאב וסבל ועוגמת נפש שנגרמה לתובע אני מחייב את הנתבע מס' 1 לשלם לו סך של 12,000 ₪ בתוספת שכר טרחת עוה"ד של 6,000 ₪ בתוספת מע"מ והוצאות משפט בסך של 500 ₪.
התביעה כנגד נתבע מס' 2
35.גם דינה של התביעה כנגד נתבע מס' 2 להתקבל.
36.על מהימנות התובע כבר עמדתי מקודם והנימוקים שם יפים גם כאן.
37.מאידך הנתבע מס' 2 עשה עליי רושם בלתי אמין, עדותו הייתה מתחכמת, לא הגיונית ונפלו בה סתירות.
38.אני מאמין לתובע כי הנתבע מס' 2 תקף אותו מחוץ לחנות לאחר שהיה ויכוח ביניהם. בתצהיר עדות ראשית של הנתבע הוא מסר בסעיף 52 כי תוך כדי שיחה עם התובע לפתע הלה נגח בפניו וגרם לו לשבר באף. אולם בעדותו לפני מסר הנתבע גרסה סותרת. וכך מסר:
"ש.אז הוא הולך או אתה הולך. מי יוצא מהחנות?
ת.הוא יוצא קודם.
ש.למה אתה יוצא אחריו?
ת.אין לי מה לעשות שם יותר. נגמר. אין אף אחד בחנות.
ש.אתה במצב שאתה בכלל הולך לדרכך?
ת.אני ממשיך לדבר אתו על זה מחוץ לחנות, כאילו בדרך החוצה.
ש.ואז הוא לפתע מחליט שהוא נוגח בפניך?
ת.נכון.
ש.איך הגעת להיות כל כך קרוב אליו שהוא הצליח לנגוח בפניך?
ת.אני הלכתי אחריו. הוא יצא מהדלת ואני הייתי בדרך לצאת ואז הסתובב ונגח בפניי."
39. יוצא אפוא כי האירוע לא היה תוך כדי שיחה אלא כאשר השניים היו בדרכם החוצה לפתע התובע הסתובב ונגח בו באף. שינוי גרסה זה בנושא מהותי אינו מאפשר לי לתת אימון בגרסת הנתבע ואני מעדיף על פניה את גרסת התובע. האירוע שתיאר הנתבע בעדותו לפני אינו הגיוני בשים לב לכך ששני הצדדים באותו גובה ועל מנת שהתובע ינגח בו באף הוא צריך להתכופף ולהתרומם. אין עוד הסבר מדוע נזקיו של התובע הם דווקא בלסת ולא בחלק של המצח או מעליו. עדותו הנתבע מס' 1 בעניין זה אף תומכת בעדות התובע. אמנם נתבע זה טוען כי לא ראה את מעשי התקיפה יחד עם זאת, הוא טען לפני כי לאחר מכן הוא עזר לתובע כאשר הוציא לו כיסא ומים. כשנשאל אם הנתבע מס' 2 פנה אליו וטען כי התובע תקף אותו הוא לא אישר זאת. אם הנתבע מס' 2 היה אכן מותקף סביר להניח כי היה מספר זאת לנתבע מס' 1. אם התובע לא היה מותקף מדוע היה צורך להוציא לו כיסא ומים?
40.התובע סבל מנזקי גוף בגין התקיפה הוא נזקק לטיפול רפואי בגין כאבי ראש ונפיחות בפנים משמאל עם כאבים בפתיחת הפה. לדעתי אותו דין צריך לחול לגבי הנתבע מס' 2 באשר להתנהלותו. אני מחייבו בגין נזקי הגוף עוגמת הנפש וההשפלה שחווה התובע בסך של 15,000 ₪ הכוללים בחובם נזק שנגרם לכתר שן בפיו של התובע.
באשר לנזק לצנרת שגילה התובע לאחר ששב מטיפול רפואי לא הוכח כי הנתבע מס' 2 הוא שביצע את המעשה למרות שהחשד הטבעי מופנה אליו. לכן לא אחייב את הנתבע מס' 2 בגין מעשה זה.
41.באשר לליקויים שנתגלו בשיפוצים התובע הביא חוות דעת מטעמו. הנתבע מס' 2 לא הביא חוות דעת נגדית ולא חקר את המומחית מטעם התובע.
42.באשר לליקויים שהתגלו בשיפוץ נקודת המוצא היא שהתובע הביא חוות דעת שהנתבע לא מצא לנכון להודיע במועד על רצונו לחקור את המומחית ובכך התקבלה חוות הדעת ללא כל חקירה נגדית.
43.על פי חוות הדעת, חלק מהעבודה המוסכמת לא הושלמה, חלקה היה לקוי כגון הנחת אריחי קרמיקה באופן שקוע , חלקם אף חלול כאשר הדבר יכול לגרום למפגע בטיחות עקב נשירתם. על פי חוות הדעת סה"כ נדרש לצורך תיקון והשלמה סך של 19,047 ₪ כולל מע"מ.
44.בא כח הנתבע מס' 2 מלינה על כך כי המומחית כתבה בחוות דעתה כי קיים נספח שהוא הסכם בין הצדדים ובפועל הוא לא צורף. אולם נראה כי מדובר בטעות בתום לב, מששני הצדדים מסכימים כי אין הסכם כתוב ביניהם.
45.טענה נוספת אשר בפי הנתבע היא שחלק מהעבודות שציינה המומחית מטעם בית המשפט ככאלה שלא הושלמו לא נכללו בין ההסכמות שנכרתו בין הצדדים. לכן יש להטיל ספק בממצאי המומחית. על כל הכבוד לטענה זו, תפקידה של המומחית אינו לקבוע מה היא מסגרת ההסכמות בין הצדדים. המומחית באה לתעד מצב קיים לרבות ליקויים. תפקידו של בית המשפט הוא לקבוע מה היה ההסכם בין הצדדים ומה היקף ההתקשרות. לכן אין בהכללת פריטים בחוות הדעת שלא הוסכמו בין הצדדים כדי להעיב על חוות הדעת עצמה. המומחית ביקרה בדירה ביום 12.11.2012, סמוך לאחר סיום העבודות, תיעדה את מה שעיניה ראו ונתנה הערכה. לכן לא ניתן לומר כי נפל דופי בעבודתה. המומחית קובע בעמ' 4 לחוות דעתה כי הבדיקה התמקדה בחדר רחצה בלבד ולא בשאר הדירה כפי שניסתה לטעון בא כח הנתבע מס' 2.
46.להלן אתייחס להשגות הנתבע מס' 2 לעניין חוות הדעת כפי שעולות מסעיף 25 לתצהירו:
א.הנתבע מס' 2 טוען כי מעולם לא בוצעה פעולה בתקרה ולכן לא ייתכן כי יש שיירי חומרי בניה עליה. ראשית, הנתבע מס' 2 מודה בחקירתו כי לא ליווה את העבודה בעצמו אלא היא בוצעה על ידי עובדיו או קבלן משנה לצורך הריצוף. שנית, סביר הוא כי לצורך הנחת הריצוף ברצפה ובקירות השתמשו בחומרי בניה ולכן הימצאות שיירי חומרי בניה בתקרה אם העובדים עבדו בצורה לא זהירה הינה סבירה.
ב.השלמת דלת לחדש רחצה: טענת הנתבע מס' 2 כי על התובע לרכוש דלת כזו נראית לי סבירה ואני מקבל כי אינה חלק מהסכמה.
ג.טענות הנתבע מס' 2 כי ההשלמות באשר לעבודות האינסטלציה והניקוז חלות על התובע ועליו לרכוש אביזרים אינה סבירה. לא מדובר ברכישת אביזרים לבנים כגון כיור או אסלה אלא רכיבים בחלק "השחור" של העבודה. כמו שאין זה סבירה כי הנתבע מס' 2 היה מבקש תמורה עבור הצינורות שהניח שכן ברור שאלה חלק מהתמורה כך גם לגבי יתר הפריטים האמרים בסעיף זה. לגבי ביצוע עבודה לקויה ולא תקנית אין בפי הנתבע מס' 2 מענה של ממש לחוות הדעת.
ד.גם לגבי פרק 4 העוסק בחיפוי קרמיקה אין בפי הנתבע מס' 2 מענה של ממש. הנתבע מס' 2 מנסה להשליך את האחריות בעניין זה על התובע שאלו היו דרישותיו לטענתו. אולם טענה זו אינה סבירה בעליל. כך אין זה סביר שהתובע ידרוש כי צנרת השופכין תהיה גלויה.
ה.באשר לעבודות חשמל טוען הנתבע מס' 2 כי הן אינם חלק מההתקשרות. אולם בסעיף זה נטען כי אין אטימה סביב צינורות חשמל. עבודה זו הינה חלק מההסכמות שכן לאחר שאריחים הוחלפו על הנתבע מס' 2 היה לדאוג כי הצינורות יהיו אטומים כדבעי.
ו.עבודות הריצוף היו מתחת לכל ביקורת. הנתבע מס' 2 טוען כי התובע היה מרוצה מעבודות הרצף ואף שילם לו תשר בסך של 200 ₪. הרצף כלל לא הובא לעדות על מנת שיתמוך בטענת הנתבע מס' 2. לא הובאה על ידי הנתבע כל ראיה נגדית להזים את חוות הדעת. ממצאי חוות הדעת ע אי ביצוע רובה כמו שצריך, אריחים חלולים, אי ביצוע שיפועים הולמים, אריחים בולטים ושקועים מלמדים על ביצוע עבודה ברמה מאוד ירודה וכל התובע מס' 2 בדין סירב לשלם את יתרת התמורה.
47.לאור האמור לעיל אני מאמץ את חוות הדעת במלואה למעט הסעיף הנוגע לנגרות בסך של 1,500 ₪ לפני מע"מ.
48.הנתבע מס' 2 מלין על כך כי לא ברור מהמסכמים אם עבודות התיקון אכן בוצעו על ידי התובע, למרות שהתובע טען כי ביצע תיקונים בסך של 21,000 ₪. אולם לצורך הכרעה בתביעה אינני נדרש לעניין זה. ההלכה הפסוקה קבעה כי תובע בליקויי בניה גם אם אינו מתקן בפועל זכאי לפיצויי על פי מה שהוכיח בחוות דעת. בע"א 1772/99 זלוצין נ. דיור לעולה, פ"ד נה (4) 203 נקבע כי אין זה עניינו של המזיק אם הדייר התובע בליקויי בניה יבצע תיקונים אם לאו. על אותו משקל אין זה עניינו של נתבע מס' 2 אם התובע לא הוכיח כדבעי אם תיקן בפועל או אם ביצע תיקון בסכום יותר גבוה, או ביצע תיקונים ובמסגרתו כלל עבודות אחרות. משיש בדעתי לפסוק אך ורק א הנזק על פי חוות הדעת ולא על פי השיפוץ שהתובע טוען כי ביצע לאחר מכן מתייתרות כל השאלות הנ"ל.
49.לאור זאת אני מחייב את הנתבע מס' 2 לשלם לתובע בגין ליקויים בביצוע העבודה סך של 14,780 ש"ח בתוספת מע"מ 18% וכן הפרשי הצמדה וריבית מיום עריכת חוות הדעת. התובע כלל בתביעות את הוצאות רכישת חומרי גחלם מהחנות בגין השיפוץ שבוצע. אולם במסגרת אותו סכום לא כל הפריטים ירדן לטמיון למעט הריצוף. לכן אני פוסק לתובע סכום נוסף של 500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.10.2012 ועד התשלום המלא בפועל.
50.לסיכום אני מחייב את הנתבע מס' 2 לשלם לתובע סך של 17,940 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 18.11.12 ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף ישלם הנתבע מס' 2 לתובע בגין נזקי גוף סך של 15,000 ₪ נכון למועד פסק הדין. לכל אלו יתווסף שכר טרחת עו"ד בסך של 6,000 ₪ בתוספת מע"מ וכן הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪.
מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כח הצדדים.
ניתן היום, כ"ז אדר תשע"ה, 18 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.
