צד ג':
אגבאריה אניס בע"מ
בפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף.
התובע יליד 1984 (בן 35 כיום) נפגע ביום 10.8.14 בתאונת עבודה בשבוע הראשון שלו לעבודה כפועל אצל הנתבעת 1 שהינה מעבידתו (אגבאריה אניס בע"מ – להלן:"הנתבעת מס' 1") .
נסיבות התאונה היו, כאשר התובע הונחה על ידי הנתבעת 1, לעבוד במפעל הנתבעת 2 (איטונג בע"מ – להלן:"הנתבעת 2") וזאת בנעיצת פיני ברזל לחורים בתוך יציקת בטון בעזרת פטיש. גודלם של פיני הברזל הוא כ- 10 ס"מ אורך ו- 3 ס"מ רוחב והמטרה בנעיצת הפינים היתה לחבר בין חלקי יציקת הבטון.
התובע טוען, כי השתמש בפטיש על מנת לשחרר את אחד הפינים מאחר וזה נכנס בצורה עקומה כשלפתע הפין שוחרר מהיציקה ועף לעבר חפץ (שהינו חלק מתבנית היציקה) בעוצמה ועף בשנית לעבר פניו של התובע כאשר חדר לעינו השמאלית.
הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, כי הנכות הרפואית ממנה סובל התובע היא הנכות הרפואית שנקבעה לו על ידי הוועדה הרפואית מטעם המל"ל בשיעור של 30% לפי סעיף 52 (1) א (10) לתקנות המוסד לביטוח לאומי בגין אובדן מלא של עין.
התובע טוען, כי אין לחייב אותו בכל אשם תורם במיוחד כאשר זה יומו הראשון בעבודה אצל הנתבעת 2 מטעם הנתבעת 1 וזאת כאשר לא עבר כל הדרכת בטיחות ולא סופק לו כל ציוד מגן.
התובע טוען, כי משקפי מגן יכלו בנקל למנוע את התאונה האמורה .
לטענת התובע, הנתבעת 2 היא זו שסיפקה לתובע את כלי העבודה והיא זו שנתנה לתובע את ההוראה לביצוע העבודה. היא לא פיקחה אחר עבודות אלה והותירה למעשה את התובע ללא כל הדרכה.
לטענת התובע, הנתבעת 1 התרשלה בין השאר על ידי שלא וידאה אם קיים ביטוח לעובדיה ולא וידאה שמבוצעת הדרכת בטיחות כנדרש בחוק וגם שידעה על שיטת העבודה של הנתבעת 2 שלא היתה מתאימה בנסיבות העניין ולכן גם נגרמה הפגיעה.
הנתבעת 1 מסבירה בסיכומיה כי היא התקשרה עם הנתבעת 2 בהסכם לפיו התחייבה לבצע עבורה עבודות אנטי פרים (קוביות בטון לשבירת גלים).
הנתבעת 2 התחייבה לבטח את שטח המפעל וגם את הנתבעת 1 בפוליסת ביטוח שמכסה את אחריותה כלפי עובדיה וכלפי בעלי המפעל. פוליסה זו לא הומצאה לנתבעת 1.
העבודה מתבצעת בשטח שבבעלות הנתבעת 2, הכלים שמשמשים את העובדים לרבות עובדי הנתבעת 1 הם כלים בבעלות ובתחזוקת הנתבעת 2 ושיטת העבודה הינה בשיטה שנקבעת ע"י הנתבעת 2. למעשה טוענת הנתבעת 1 אין לה כל שיקול דעת בעניין זה.
תפקידה של נתבעת 1 מסתכם לטענתה באספקת עובדים וכח אדם הדרוש לביצוע עבודה ועמידה בלוח זמנים.
הנתבעת 1 מסבירה, כי התבנית אותה ביקש התובע לקבע לרצפה נקראת תבנית אנטי פריים והיא בבעלות הנתבעת 2. גם שיטת הקיבוע לרצפה (באמצעות פין מברזל והשחלתם לתוך חורים ברצפת הבטון דרך לולאות) היא שיטה בלעדית הנהוגה על ידי הנתבעת 2.
חיזוק לכך נמצא בתשובותיו של סמנכ"ל הפיתוח דן טריינין נציג הנתבעת 2. כאשר הוא נשאל על שיטת העבודה וסוג התבניות השיב בעמוד 24 לפרוטוקול:"מי שמחליט זה יצרני תבניות ביחד איתי" ועוד המשיך והוסיף "יש שממליצים על שיטה כזו או אחרת ואנו מחליטים אם זה מתאים".
גם התבנית עצמה מיוצרת או מיובאת בהתאם להנחיות הנתבעת 2 ושיטת עיגונה היא שיטה מוגדרת ומוכתבת לנתבעת 1 על ידי הנתבעת 2.
הנתבעת 1 מדגישה, כי משהתברר שהנתבעת 2 לא עמדתה בהתחייבויותיה לעניין הביטוח של חבות מעבידים הפסיקה את התקשרותה עם הנתבעת 2.
לאחר התאונה משנה הנתבעת 2 את שיטת העבודה ודרך עגון התבנית במקום השחלת פינים מבוצעת באמצעות הברגה. במילים אחרות אין צורך בשימוש בפטיש לצורך דפיקה על הפינים.
הנתבעת 1 שבה וחוזרת על עמדתה כי הוכח כי בתחילת חודש 8/14 (התאונה היא מתאריך 10.8.14) פנה התובע וביקש לעבוד בשירות הנתבעת וזאת הגם שהוא יודע שהוא נמצא באי כושר עבודה עקב תאונה אחרת אצל מעבידתו באיסוף אשפה.
הנתבעת 1 טוענת כי ככל שיש לייחס אחריות, יש לייחס אחריות לנתבעת 2 בלבד משום שהעבודה מבוצעת בשטח בבעלותה. הכלים הם שלה ושיטת העבודה היא בשיקול דעת שלה. אם לא תתקבל עמדתה זו יש לדחות את התביעה עקב רשלנות של התובע עצמו אשר עשה מעשה בלתי אחראי ובלתי צפוי הנוגד להוראות שיטת הנתבעת 2 עצמה ועל כן יש לייחס לו רשלנות תורמת משמעותית ביותר.
הנתבעת 1 מפנה את בית המשפט לכך שעל פי גרסת נציג הנתבעת 2 בתשובה לשאלת בית המשפט בפרוטוקול בעמוד 25, מודה נציג הנתבעת 2 כי הנתבעת 2 עברה לשיטה אחרת של שיטה של הברגות. שיטה שהיא בטוחה יותר ומסכנת פחות את העובדים.
הנתבעת 2 בסיכומיה מסבירה, כי התובע היה עובד של הנתבעת 1 שהינה חברה קבלנית עצמאית שהוזמנה על ידי הנתבעת 2 לצורך ביצוע עבודות ייצור קוביות בטון. התובע שלא תמך את תביעתו בחוות דעת בטיחותית לא הביא עדים להוכיח את גרסתו ואת עילת תביעתו כנגד הנתבעת 2 הגם שהיו במקום עדים נוספים. מדובר בעדות יחידה של בעל דין כמשמעותה בסעיף 54 לפקודת הראיות.
התובע לטענת הנתבעת 2 מסר בעדותו בבית המשפט גרסה חדשה ולפיה לצורך הכנסת הפין באמצעות הפטיש הוא החליט להניח פלטה אחרת או אפילו שתי פלטות ביחד ואז לדפוק את הפטיש ואז קרה המקרה.
הנתבעת 1 הציגה את עצמה כקבלן לעבודות בניה וטרומיים. על הנתבעת 1 כמעבידת התובע היתה מוטלת האחריות לדאוג שהתובע יעבור הדרכת בטיחות. אם הנתבעת 1 מביאה עובד ואינה מדווחת שהוא צריך לעבור הדרכת בטיחות, הנתבעת 2 אינה יכולה לדעת זאת. הנתבעת 2 מפנה לעדותו של העד מטעמה טריינין, אשר על פי עדותו בעמוד 26 לפרוטוקול העיד בניגוד מפורש לגרסת התובע כי נתנו לנתבעת 1 משקפי מגן וקסדות ואת כל הציוד הנדרש. גם מר אניס אגבריה מטעם הנתבעת 1 העיד כי היו במקום משקפי מגן והיה מחסן של איטונג שנתנו כלים בכמויות כאשר העובדים היו צריכים לקחת ולהשתמש בהם.
על הנתבעת 1 היתה מוטלת החובה להדריך את העובדים ולהכשיר אותם לביצוע העבודה לשמה נשכרו שירותיו ועל כן החובה לפקח ולהשגיח על אופן ביצוע עבודתם.
סאלח אגברייה (אחיו של המעביד אניס אגברייה) היה מנהל העבודה במקום ועל פי עדות התובע עצמו בדיון מיום 15.1.18 את הציוד הזה היה מספק.
גם אחיו של התובע מר אחמד קבהה אשר העיד מטעמו מסר, כי סאלח אגברייה היה מוסר לעובדים הוראות. סאלח היה המנהל בשטח מטעם הנתבעת מס' 1 והוא זה שהיה בעצם אחראי על התובע. לרשות הנתבעת מס' 1 והתובע עמד כל ציוד העבודה הדרוש ובהיותה המעסיקה הישירה של התובע, היתה מוטלת עליה החובה להדריך את התובע, לדאוג כי יעבור הדרכת בטיחות ולפקח על עבודתו.
הנתבעת מס' 2 מדגישה, כי כל מה שביקשה היה כי תבוצע עבודת ייצור קוביות בטון ולא נפל כל פגם בהתנהגותה. על התובע מכל מקום מוטל אשם מכריע בכך שנפגע בפעולה פשוטה אותה ביצע במו ידיו מבלי לפנות לעזרה בעובדים הנוספים או תוך פנייה למנהל העבודה שלו סאלח אגברייה, נמנע משימוש במשקפי מגן שעמדו לרשותו ובכך סיכן את עצמו במודע ולכן יש להטיל עליו את האחריות לקרות האירוע ומכל מקום אשם תורם משמעותי.
דיון והכרעה בשאלת החבות:
מדובר בתובע אשר נפגע ביום 10/8/14 בתאונת עבודה. הפגיעה היתה בשבוע הראשון שלו בעבודה כפועל אצל הנתבעת מס' 1 ולמעשה, ביום הראשון לעבודה אצל הנתבעת 2 מטעם הנתבעת 1. הנתבעת מס' 1 נשכרה לעבודה ע"י הנתבעת מס' 2 לצורך חיבור קוביות בטון. קוביות בטון אלה היה צריך לחבר באמצעות פינים ובהמשך, שונתה שיטת העבודה לחיבור באמצעות ברגים. התאונה התרחשה כאשר התובע השתמש בפטיש על מנת לשחרר את אחד הפינים, כאשר זה נכנס בצורה עקומה, הפין שוחרר מהיציקה ועף לעבר חפץ בעוצמה ועף שנית לעבר פניו של התובע. החפץ חדר לעינו השמאלית וגרם לו נזק משמעותי שכן התובע למעשה איבד עין ונקבעו לו 30% נכות.
התובע טען מס' טענות, כאשר אחת הטענות היתה שלא נערך לו כל תדריך בטיחות והשנייה, כי לא סופק כל ציוד מגן כאשר משקפי מגן היו יכולים למנוע את התאונה האמורה. עוד נטען, כי הנתבעת 2 היא זו שהנהיגה את שיטת העבודה של שימוש בפטיש לצורך דפיקת הפינים או הוצאתם כאשר בהמשך שונתה שיטת עבודה זו לשימוש בברגים, שיטה שהיא יותר בטוחה מבחינת העובד.
הנתבעת מס' 2 טוענת, כי היה על הנתבעת מס' 1 לערוך לתובע תדריך בטיחות. הנתבעת מס' 1 טוענת כי היה על הנתבעת מס' 2 שהיא למעשה קובעת את שיטת העבודה לערוך לתובע תדריך בטיחות. הנתבעת מס' 2 טוענת, כי כל אמצעי המגן לרבות כפפות ומשקפי מגן סופקו לעובדי הנתבעת מס' 1. הנתבעת מס' 1 מאשרת כי היה ציוד כזה או אחר במחסן.
הסוגייה העובדתית שצריך להכריע בה, היא האם אני נותן אמון שלתובע סופקו משקפי מגן או ציוד מגן כלשהו.
צריך לזכור כי מדובר בתובע שרק למעשה התחיל את עבודתו אצל הנתבעת מס' 1 וזה השבוע הראשון שלו בעבודה, כאשר ייתכן שבעבודה הספציפית מדובר היה בתחילת עבודתו ממש. אינני מאמין כי לתובע סופקו משקפי מגן וגם הטענה, כי היו משקפי מגן או ציוד מגן במחסן, איננה די משום שהיה צריך לוודא שציוד זה מגיע לתובע ונעשה בו שימוש. בעניין הזה מי שאחראי היה על ציוד המגן היא הנתבעת מס' 2 אך צריך לזכור, כי מנהל העבודה אחיו של אניס אגברייה סלים היה במקום עפ"י העדויות והוא היה צריך גם לוודא שציוד המגן נמסר והתובע עושה בו שימוש.
לעניין ביצוע ההדרכות במקום, החובה היתה חלה על המעביד, אך גם על הנתבעת מס' 2 שהיא למעשה הבעלים באתר והיא זו גם המחזיקה וקובעת את שיטת העבודה אשר בוצעה במקום. שיטת עבודה זו שונתה ע"י הנתבעת 2 לאחר שהתברר ששיטת העבודה של שימוש בפינים ודפיקתם ע"י פטיש, מסוכנת יותר משימוש בהברגות.
שתי הנתבעות מבקשות לייחס לתובע אשם תורם מקסימלי, על רקע העובדה שמדובר בפעולה פשוטה של דפיקת פין אל עבר פלטות, כאשר לטענת הנתבעת מס' 2, התובע בעדותו מתייחס לכך שלמעשה שם פלטה על פלטה, דבר שהיה יכול להיות גורם לכך שהפין התעקם ועף אל עבר עינו. מדובר בתובע שאך התחיל לעבוד במקום וזו שיטת העבודה שהוצגה לו. לא הוצגה בפניו שיטת עבודה אחרת ולכן הטענה שיש לייחס לו אשם תורם כלשהו, נדחית על ידי ואינני סבור שיש הצדקה לחייבו באשם תורם שכזה.
דין התביעה להתקבל הן על רקע אי אספקת ציוד מגן (משקפי מגן), הן על רקע אי מתן תדריך לתובע והן על רקע שיטת עבודה שאינה נכונה בנסיבות העניין ושונתה.
נקודה נוספת שאבקש להתייחס אליה היא, קיומו של ביטוח.
אכן, היה על הנתבעת מס' 2 לבטח את עובדי הנתבעת מס' 1 בביטוח חבות מעבידים, דבר שכפי הנראה לא נעשה בנסיבות העניין ועניין זה יש לזקוף לחובתה של הנתבעת מס' 2.
בסופו של יום, אני סבור שהנתבעות צריכות לשאת בכל הנזק ביחד ו/או לחוד, אבל לצורך חלוקה מבחינת האחריות, אני מייחס 70% לנתבעת מס' 2 ו- 30% לנתבעת מס' 1. הסיבה לקביעתי זו היא כדלקמן: הנתבעת מס' 2 היא זו שקבעה את שיטת העבודה, היא זו שהייתה צריכה לספק את משקפי המגן, דבר שלא הוכח שנעשה והעובדה שהיו במחסן אינה מספקת אך מצד שני, הנתבעת מס' 1 היתה צריכה לתת לעובדים תדריך בטיחות מסודר בכל מקרה ולוודא שהם מקבלים בפועל את הציוד לידם, במיוחד כאשר מנהל מטעמם היה בשטח והדבר לא בוצע.
אשר על כן, יש לייחס להם גם כן אחריות, אם כי מופחתת יותר בנסיבות העניין.
לעניין הנזק:
בסיכומיו טוען התובע, כי נכותו התפקודית גבוהה מנכותו הרפואית וכי יש להעמיד אותה בנסיבות העניין על 50%. לטענתו, הוא אינו יכול לבצע את עבודתו כפועל בניין והוא מחוסר השכלה ובעל 9 שנות לימוד בלבד. התובע מוגבל בראייה ועבודה בסביבת אבק גורמת לו לגרד ולנפיחות בעין הפגועה.
הנתבעות לעומת זאת סבורות, כי נתוני השכר של התובע וקיומן של תאונות עבודה אחרות למשל, קטיעה של אצבע ופגיעה בפניו מירי של כדור רובה וכן היותו בעל רקע פלילי מצביעות על כך שמדובר בנכות תפקודית הנמוכה מהנכות הרפואית.
בנוגע לבסיס השכר טוען התובע, כי שכרו עובר לתאונה עמד על 300 ₪ ליום עבודה שהם כ – 6,300 ₪ בחודש עבודה הכולל 21 ימי עבודה בחודש. טרם עבודתו אצל הנתבעת 1 עבד בפינוי פחי אשפה אצל חב' יראב שירותי נוי בע"מ שם השתכר ב 5 חודשי העבודה האחרונים שכר של 6,059 ₪. משכך טוען התובע, כי יש להעמיד את בסיס השכר שלו לצורך הפסדי שכר על סכום של 6,566 ₪ שהוא שכרו המשוערך נכון להיום ולעתיד לאור גילו הצעיר כאשר בגיל 30 נפגע בתאונה זו בסכום של 10,000 ₪ לצרכי חישוב לעתיד.
הנתבעות לעומת זאת מפנות לאישורי המל"ל על תשלום גמלת דמי הפגיעה שבמהלכם עמד שכרו החודשי על התובע ע"ס 5,242 ₪ בלבד. הנתבעות סבורות, כי אין הצדקה לפיצוי הפסד השתכרות בעבר ומציעות לעתיד סך של 70,000 ₪ גלובלי בלבד.
עוד נקודת מחלוקת שעלתה בין הצדדים נוגעת בסכומים שיש להפחית מכל סכום שייפסק לתובע על רקע טענות של הנתבעת מספר 1 מעבידתו של הנתבעת, כי מר אניס אגברייה המעביד של התובע, שילם לו סכום של 100,000 ₪ לאור הפסדי העבר שלו וחלקו בתאונה. התובע לעומת זאת מודה, כי שולם לו סכום מסוים 15,000 ₪ בלבד, 5,000 ₪ למשך 3 חודשים מאז הפגיעה.
לנתבעת 1 המעביד, אין כל אישור על העברת סכומים בסדר גודל של 100,000 ₪ וככל שהועברו סכומים שכאלה היה צריך להביא ראיות בעניין, ראיות שכאלה לא הובאו ו/או הוכחו במשפט ולכן אין לי אלא לקבל עמדת התובע ולהפחית סך של 15,000 ₪ בגין תגמולי עבר ששולמו לו ע"י המעביד.
אציין, כי גם אם התובע לא הוחתם על קבלת סכומי כסף בסדר גודל של 100,000 ₪ ניתן היה להראות העברות כספיות או הוצאת כספים במזומן בסדרי גודל כאלה שהועברו לתובע או להביא עדים שיוכלו לחזק את טענת המעביד. בפועל, מדובר במילה מול מילה ואני נותן אמון בגרסתו של התובע במיוחד על רקע ההכחשה הגורפת של הנתבעת מס' 1 בכל חבות שלה ו/או תשלום כלשהו בתיק זה.
לאחר שעברתי על טיעוני הצדדים בהקשר זה, אני סבור שיש לפצות את התובע כדלקמן:
ביחס לנכות התפקודית - לא מצאתי הצדקה להעמיד את נכותו התפקודית כגבוהה מנכותו הרפואית ואני סבור, כי פיצוי בגין 30 אחוז נכות על אבדן עין מלאה שהינה הנכות הרפואית, צריכה לשקף גם את הנכות התפקודית.
מבחינת שכרו, אני אפסוק לו לעבר ולעתיד לפי 6,500 ₪ לחודש. הדבר לוקח בחשבון גם את נתוני השכר עובר לתאונה וגם את פוטנציאל ההשתכרות לעתיד עקב גילו, מינו ומקצועו.
לתובע נגרמו 3 חודשי אי כושר מלא כתוצאה ועקב התאונה. כאמור, על פי מסקנתי שהטענה להפחתה של 100,000 ₪ ששולמו ע"י המעביד לא הוכחה, יופחתו מכל סכום שייפסק לו סך של 15,000 ₪ בלבד.
להלן ראשי הנזק לפיצוי בשים לב למסקנותיי אלה:
כאב וסבל – 150,000 ₪.
הפסד השתכרות בעבר בגין 3 חודשי אי כושר מלא ובגין אי כושר עבודה חלקי עפ"י 6,500 ₪ שכר עבודה עפ"י 30% נכות תפקודית - 100,000 ₪.
הפסד השתכרות לעתיד – התובע כיום בן 35 שנה, עד גיל 67 נותרו לו 32 שנות השתכרות, מדובר במקדם היוון 246.6592 הסכום הינו מכפלה של 1,950 ₪ כפול מקדם ההיוון = הסכום הינו 480,985 ₪. שקלתי לגבי החישוב האקטוארי שיש לבצע ביחס לתובע. התובע טוען כי יש לחשב לו חישוב אקטוארי מלא על רקע העובדה שהוא פועל עם 9 שנות עבודה בלבד וכי הפגיעה התפקודית היא מלאה שכן, הוא חושש לפגיעה בעין וסובל מגרד וכו'.
עיון בתלושי השכר לאחר התאונה ובמהלך חייו של התובע מצביע על כך שלא מדובר בנכות שהיא תפקודית מלאה המזכה בפיצוי אקטוארי מלא. כמובן שיש לה היבטים תפקודיים אך אינני סבור שיש הצדקה לפיצוי אקטוארי מלא. אני סבור ש 75% מתוך הסכום האמור הינו הפיצוי הראוי וזו פסיקתי.
על כן, הסכום הנפסק בגין הפסד השתכרות בעתיד הינו 360,738 ₪.
הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים – 12% מתוך הסכום האמור – 43,288 ש"ח.
הוצאות רפואיות ונסיעות – 5,000 ₪.
עזרת צד ג' בעבר ובעתיד 35,000 ₪ (מוגברת לעבר).
סה"כ הסכום הינו 694,026 ₪, מתוכם יש לנכות את תגמולי המל"ל בשיעור של 463,907 ₪ וכן 15,000 ₪ ששולמו לו ע"י המעביד. סה"כ הסכום שנותר לפיצוי הינו 215,119 ₪ ובעיגול 215,120 ₪ בתוספת 20% שכ"ט + מע"מ .
ביתרת האגרה החלה יישאו הנתבעות עפ"י החלוקה של הסכומים.
את הסכום שנפסק ישלמו הנתבעות לתובע, באמצעות בא כוחו, על פי החלוקה המצוינת בפסק דין זה, תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ח תמוז תשע"ט, 31 יולי 2019, בהעדר הצדדים.
