ב' ח' מ' נ' איילון חברה לביטוח בע"מ

פלוגתאות הדורשות הכרעה:

1.האם נכרת בין הצדדים חוזה ביטוח?

2.אם נכרת, מה תנאיו של חוזה הביטוח?

3.האם ניתן לשחרר את הנתבעת מהאמור בחוזה הביטוח בשל "טעות קולמוס"?

4.האם הוכיח התובע את אי כושרו לעבודה בגין התאונה נשוא כתב התביעה?

הצעת הביטוח:

1. ביום 2.7.2013 ענה התובע לטלפון. מעברו השני פקידת סוכנות הביטוח בה מבוטח אופנועו של התובע בביטוח חובה כפוף להשתתפות עצמית של 25,000 ₪ . הפקידה מציעה לתובע "כיסוי משלים מיוחד לרוכבי אופנועים, שייתן לך פיצויים מיידיים של אלפי שקלים ועשרות אלפי שקלים, אם חס וחלילה אתה נפגע או נפצע מתאונה...בלי תביעות, בלי עורך דין, בלי לחכות חודשים ושנים וכמובן בלי השתתפות עצמית, שיש לך כרגע...על כל מקרה חלילה של תאונה, קודם כל מיוחד וייחודי על האופנוע, אם קורה משהו וגם בבית אפילו החלקה הכי פשוטה, או ברחוב או חלילה בכל מקום שאתה נמצא, אתה תהיה מכוסה, אם אתה נפגע או נפצע, OK?...זה לא לתאונות אישיות רגיל, כי התאונות אישיות הרגיל לא מכסה על הדו-גלגלי, הוא לא מכסה רוכבי אופנועים... אנחנו עשינו את זה קודם כל מיוחד עם איילון לרוכבי אופנועים ואקסטרה פיצוי שאתה מכוסה 24 שעות ביממה בכל מקום שבו אתה נמצא, OK?...כל התוספת...היא בסך הכל לגיל שלך 115 שקלים לחודש, כאשר זה חודשי בלבד זה לא שנתי, אין לך התחייבות לשום תקופה ואתה תהיה מכוסה מהרגע".

   השיחה ממשיכה בין הצדדים, הפקידה מעדכנת את פרטי התובע, מוודאת כי הוא מתגורר ברחוב הדפנה בקרית גת ושואלת אם יש לתובע "בעיה". מצדו משיב התובע ואומר "שאני כל הזמן במינוס בבנק". הפקידה מגיבה בצחקוק.

    

   הפקידה מסיימת את השיחה וקובעת כי "אתה מכוסה מהרגע, אני שולחת לך הכל מסודר הביתה...אתה מקבל הכל הביתה בדואר...כל מה שאמרתי יהיה כתוב בהרחבה...תקרא את זה".

    

   אלא שהתובע לא מניח לפקידה ומבקש לדעת מה כולל בחובו הכיסוי והיא משיבה: "בנוסף לזה שאתה מקבל פיצויים על חלילה שברים, כוויות, אשפוז, נכות...יש לך פה גם קצבה חודשית למשך שלוש שנים, מהיום ה-21, אם חלילה אתה לא יכול לעבוד...".

   עוד מסבירה הפקידה כי גובה הפיצוי מוגבל ל-20,000 ₪ על שברים וכיוב' , 200 ₪ לכל יום אשפוז ועד 100,000 ₪ למקרה מוות.

    

   התובע מקשה על הפקידה ולא מוכן לקבל את ההצעה עד לאחר שיקבלה כתובה, אולם הפקידה מתעקשת ומשכנעת כי הכיסוי יתחיל ממש מתום השיחה עמו. לאחר דין ודברים מסכים התובע ואומר "טוב, בסדר".

2. הפקידה רשמה את כתובתו של התובע בקרית אתא והנתבעת שלחה את פוליסת הביטוח לרחוב הדפנה, אולם תחת משלוח לקריית גת שלחה הפוליסה לקריית אתא.

3. לא ניתן להתעלם מעצם העובדה כי הפקידה אינה נוקבת בסכומי הכיסוי המדויקים ככל שהם נוגעים לפיצוי שבועי/חודשי.

4. מראיות הנתבעת עולה כי הפקידה מילאה טופס הצעה לביטוח "טלפוני" ובו נכתב תחת כותר "תוספת נספח פיצוי בגין אי כושר עבודה מתאונה" סך של 2,000 ₪ ו-21 ימי המתנה.

5. הארכתי בתיאור הצעת הביטוח שכן היא המהווה את הבסיס העובדתי לדיון שבהמשך.

    

    

    

    

    

    

    

   התאונה ודרישת התובע מהנתבעת:

6. רצה הגורל וביום 11.8.2013, כחודש לאחר שיחת הטלפון האמורה, נפגע התובע בעודו רכוב על אופנועו במסגרת העבודה. התובע שהה באי כושר מאושר על ידי רופאיו משך למעלה משנה ועד 31.10.2014.

7. התובע פנה אל הנתבעת בדרישה לקבל לידיו את העתק הפוליסה ולימים גם לקבלת תגמולים, אולם נדחה בטענה כי הביטוח שרכש אינו מכסה תאונה שאירעה ברכב דו גלגלי. "כמחווה של רצון טוב" הסכימה הנתבעת לפצות התובע בסך כולל של 5,209 ₪ זאת בעבור אי כושר עד ליום 11.11.2013.

    

   התביעה בסד"מ והבר"ל:

8. התובע אשר לא שבע נחת מתשובת הנתבעת, הגיש כנגד האחרונה את התביעה הנדונה בסדר דין מקוצר. במסגרת התביעה תבע 121,000 ₪ וזאת בגין 63.71 שבועות של אי כושר לפי החישוב הבא: 2,000 ₪ לשבוע במכפלת 60 שבועות (63 שבועות בקיזוז תקופת המתנה של 3 שבועות).

9. במסגרת הבר"ל העלתה הנתבעת את הטענות הבאות:

   א.תאנ"ד ברכב דו גלגלי, שחווה התובע מוחרגת מהפוליסה שרכש.

   ב.חריג זה לא ניתן לביטול "בחינם".

   ג.מעולם לא דרש התובע לבטל את החריג האמור ואף לא אמר שרוכב על דו גלגלי.

   ד.התובע לא הוכיח את אי כושרו לעבודה כנטען על ידו, באמצעות חוות דעת.

   ה.ממילא הודה התובע בפני מומחה הנתבעת כי הוא "מגיע למסגריה על מנת לשתות קפה".

   ו.הפוליסה אינה מכסה אי כושר שאינו עולה על 25%.

   ז.סכום הביטוח השבועי עומד על 500 ₪ ולא 2,000 ₪ כנטען על ידי התובע.

   ח.לתובע עבר רפואי אותו הסתיר מהנתבעת.

10. התובע הסכים ליתן רשות להתגונן בהמלצת בית המשפט.

11. במסגרת הבר"ל לא עלתה ולו ברמז טענה כי מאן דהוא בחברת הביטוח או מי מטעמה נתפס לכלל טעות כזו או אחרת בעריכת הפוליסה. הדבר גם לא נטען במכתב הדחייה שנשלח לתובע.

     

     

     

     

    הפוליסה (והרשימה) שהונפקה לתובע:

12. לפי הרשימה שהונפקה לתובע ותחת כותר "פרוט הכיסוי הביטוחי ותשלומי הפרמיות בש"ח" נקבע כי התובע מכוסה ב"הגנה מתאונה AL" בפרמיה חודשית של 126.85 ₪ וכן ב"פיצוי שבועי 21 א.כ.ע." לפי "סכום כיסוי" של 2,000 ₪ ובפרמיה של 38.95 ₪. סה"כ פרמיה לתשלום 165.80 ₪. לא למותר להזכיר את הצעת הביטוח הנוקבת בסך של 2,000 ₪ תחת כותר אי כושר לעבודה.

13. לימים, חזרה בה הנתבעת מטענתה להחרגת כיסוי לרכב דו גלגלי, וטוב שעשתה כן בבחינת "מוטב מאוחר מאשר אף פעם", שהרי השיחה עם פקידת הביטוח מעלה ללא צל של ספק מסקנה שהצעת הביטוח כללה תגמולים בגין תאנ"ד ברכב דו גלגלי.

14. עם זאת, עמדה הנתבעת על יתר טענותיה והוסיפה אף טענה חדשה, שזכרה לא בא במכתבי הדחייה או הבר"ל והתצהיר התומך שצורף לה: הרשימה שנשלחה לתובע כללה בחובה "טעות הקלדה". המוצר ששווק כלל הגבלת פיצוי עד לסך של 4,000 ₪. בכל הנוגע לתובע, שווק מוצר הכולל הגבלה של 2,000 ₪ לחודש ולא 2,000 ₪ לשבוע כפי שנכתב בטעות ברשימה. עוד טענה כי התובע שלא ידע על הטעות, לא הסתמך עליה ואף לא שילם פרמיה עבורה, לא יכול כעת לדרוש תגמולים על סמך אותה טעות.

     

    העדויות:

15. בחקירתו הראשית העיד התובע הא ותו לא:

    "אני מחזיק באופנוע משנת 2010 ויש לי ביטוח והתקשרו אלי מחב' הביטוח שלי והציעו לי פוליסת תאונות אישיות. אמרה לי שישלחו לי הביתה וראיתי שזה 8,000 ₪ לחודש וזה התאים להכנסות אם חס וחלילה אזדקק לכך. שנזקקתי להם הם דחו אותי ובגלל זה אנחנו פה".

16. בחקירתו הנגדית שתי וערב על ידי בא כוחה המלומד של הנתבעת העלה התובע את הטענות הבאות:

    א.לא זכור לו שחתם על הצעת ביטוח.

    ב.חושב שהמציא לבא כוחו את הפוליסה ואת שאר המסמכים הרפואיים.

    ג.לא יודע מדוע פנה בא כוחו בבקשה לקבל את הפוליסה מהנתבעת.

    ד.לא זוכר מתי קיבל את הפוליסה לידיו.

    ה.אם אמר לפקידת הביטוח שיש לו מינוס בבנק, הייתה זו בדיחה.

    ו.לא שאל מה גובה הפרמיה בשיחה עם פקידת הביטוח ולא זוכר כמה שילם.

    ז.לא זוכר מה סכום התגמול שנאמר לו בשיחה עם הפקידה אבל הפוליסה ברורה וקובעת 8,000 ₪ לחודש. בפחות מכך לא יכול להתקיים.

    ח.המל"ל קבע לתובע 10% נכות (החל מיום 11.11.2013).

    ט.בנו של התובע ניהל ביחד עם התובע את עסק המסגרייה.

    י.לא יודע לומר אם לאחר התאונה חלה ירידה בהכנסות העסק.

    יא.התובע לא עבד במהלך תקופת אי הכושר אלא רק בא להתעדכן.

    יב.מעולם לא נתן הוראת ביטול לתשלום הפרמיות בגין הפוליסה.

17. מטעם הנתבעת הקדימו להגיש תצהיר, חרף ההחלטה על שמיעת עדויות בעל פה, שתיים: הגברת פנינית ויינשטיין והגברת רחל קסטרו מזרחי.

18. מתצהירה של הגברת ויינשטיין, סגנית מנהלת אגף הבריאות אצל הנתבעת, עולה טענה כי התובע מנצל את טעות ההדפסה שנפלה בפוליסה שלו (ובפוליסות נוספות) ומבקש להיבנות ממנה, כאשר ברי שמדובר על פיצוי חודשי של 2,000 ₪. העדה הוסיפה וקבעה כי תכנית הביטוח הועברה למפקח על הביטוח בצירוף טבלאות, זאת עד לתקרה של 4,000 ₪ לחודש בלבד. עיון בפוליסה יכול להעלות כי לפי החישובים אף הפרמיה הנקובה ברשימה עולה בקנה אחד עם פיצוי של 2,000 ₪ לחודש (פירטה את החישוב).

    כאן המקום לציין כי הגם שצורפו מכתבי הבקשה לאישור מהמפקח, לא צורף אישורו לתכנית.

    בחקירתה הנגדית הבהירה העדה כי לא היא שביצעה את החיתום לפוליסה שכן אין בה חיתום. מכל מקום לא היא שהקימה את הפוליסה לתובע ולא גברת קסטרו. העדה אישרה כי הסוכנות שערכה בעבור התובע את הצעת הביטוח הינה סוכנות שעיקר עיסוקה ברכב דו גלגלי. העדה אישרה כי דחיית התביעה נסמכה על היעדר כיסוי לרכב דו גלגלי. לגבי טעות הקולמוס, מדובר באדם ולא מכונה שרשם את סכומי הביטוח.

19. הגברת קסטרו, מנהלת צוות תאונות אישיות אצל הנתבעת, טענה במסגרת תצהירה כי אין כיסוי ביטוחי לאי כושר הנמוך מ-25% ועל כן התובע לא יכול לקבל פיצוי מקום בו אי כושרו נמוך מ-25%.

    בחקירתה הנגדית סיפרה העדה כי לבסוף אושרה תביעתו של התובע (חלקית) נוכח העובדה כי בשיחת ההצעה לא נאמר לו מפורשות שאין כיסוי לרכב דו גלגלי. התשלום היה לפנים משורת הדין.

     

     

     

    טענות התובע בסיכומיו בעל פה:

20. התנהלות הנתבעת ביחסיה אם התובע אינה מתקבלת על הדעת ויש להפעיל כנגדה את הסנקציה הקבועה בסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח.

21. התובע קיבל לידיו את הפוליסה וידע כי היא מבטחת אותו באופן שבועי בסך של 2,000 ₪ ו-8,000 ₪ לחודש סה"כ.

22. גרסתו של התובע לא נסתרה, אף נתמכה בעדויות ההגנה, הגם שהאחרונה לא הביאה לעדות את החשובים בעדיה (פקידת הביטוח, מסלק התביעות שדחה התביעה).

23. מתמלול השיחה עולה כי הוצע לתובע ביטוח לרכב דו גלגלי אולם הנתבעת על שלה עומדת וטוענת כי ישלמה לתובע לפנים משורת הדין.

24. מי שערך את הרשימה וטעה בהקלדת הסכומים לא הוזמן לעדות והדבר פועל לחובת הנתבעת.

25. מדובר בהצעת ביטוח ומרגע שקיבל התובע את הפוליסה חלה על הנתבעת החובה לשלם הנקוב בה.

26. התובע מסכים להעמיד את אי כושרו לעבודה כאמור בחוות הדעת מטעם הנתבעת ועד 10.3.2014.

     

    טענות ב"כ הנתבעת בסיכומיו בעל פה:

27. התובע נמנע מעימות העדה ויינשטיין עם טעות הקולמוס הנטענת ומשכך מוחזק כמי שתשובותיה היו עלולות להזיק לו.

28. למעשה התובע פוצה ביתר שכן מאז שנקבעה נכותו הצמיתה של התובע על ידי המל"ל החל מיום 11.11.2013 לא היה על הנתבעת לשלם עוד לתובע.

29. מחקירתו התובע התברר כי הוא המשיך ללכת לעבודה גם בתקופת אי הכושר הנטענת על ידו ואיש לא בא להעיד מטעמו בכל הנוגע לאי עבודתו.

30. חישוב הפרמיות מעלה כי הביטוח נערך לפי פיצוי של 2,000 ₪ לחודש ובעבור זה שילם התובע פרמיה.

31. התובע לא קיבל ולא יכול היה לקבל את הפוליסה לכתובתו שכן זו נשלחה לעיר אחרת. רק כשקיבל לידיו את הפוליסה באמצעות בא כוחו הבין את טעות הנתבעת ומבקש להיבנות ממנה.

32. מעולם לא שוחחו עם התובע על סכומי הכיסוי החודשי והתובע כלל לא בקש מידע על כך במהלך שיחת ההצעה.

33. המדובר בטעות קולמוס ויש לבחון אותה כאמור בדיני חוזים על פי אומד דעת הצדדים. מכיוון שלתובע לא היה אומד דעת אלא רק לאחר שקיבל את הפוליסה מבא כוחו הרי שאין לטעות כל נפקא מינה. ממילא הנתבעת לא יכלה לגלות רצון למכור ביטוח כטענת התובע מקום בו לא אושרה על ידי המפקח פוליסה כאמור.

     

    סיכומי תשובה של התובע בעל פה:

34. הנתבעת שילמה לתובע תגמולי ביטוח וכעת מבקשת גם אותם בחזרה- הדבר לא נטען בכתבי בי הדין ויש לדחותו מכל וכל.

     

    דיון והכרעה:

35. על היחסים בין הצדדים לתובענה זו חולשים שני חוקים: הראשון, חוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981 המסדיר "ברחל בתך הקטנה" את היחסים בין הניצים. השני, חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 המסדיר בהשלמה, ובהיעדר הוראה בנדון בחוק חוזה הביטוח, את אותם יחסים.

36. על פי סעיף 33 לחוק חוזה הביטוח, רואים בפקידת סוכנות הביטוח שהתקשרה אל התובע בהצעה לביטוח, כשלוחתה של הנתבעת. היא זו אשר פרשה לפני המערער את נתוני הביטוח והיא זו אשר מילאה בעבורו את טופס ההצעה הטלפוני אשר הועבר לידי הנתבעת.

    הגם שהפקידה לא מסרה לתובע בטלפון את פרטי הכיסוי לאובדן כושר עבודה, רשמה היא בטופס ההצעה תחת תיבת הפיצוי בגין אי כושר עבודה מתאונה, כי המדובר בכיסוי של 2,000 ₪. עיון בנספח 505 מעלה כי המדובר ב"פיצוי שבועי בגין אי כושר עבודה מתאונה".

    בכך גילתה על פני הדברים, ולפחות בשלב זה של סיפור המעשה, את רצונה של הנתבעת לבטח את התובע בסך של 2,000 ₪ לשבוע בגין תאונה שחלילה תתרגש עליו. אכן, מנספחי תצהירי הנתבעת עולה כי סוכני הביטוח הונחו למכור את הביטוח תוך הגבלת סכומו החודשי ל-4,000 ₪ במנות של 1,000 ₪ לשבוע לכל היותר. בכך חרגה הפקידה מהוראות הנתבעת, אולם אין בכך כדי לקבוע על אתר כי טעותה של הפקידה פוטרת את הנתבעת מחובתה לשלם, שכן נקבע זה מכבר כי גם חריגת סוכן ביטוח מהרשאה שנתקבלה מחברת הביטוח עשויה לזכות את המבוטח בתגמולי הביטוח החריגים.

    אכן, התנהלות הפקידה מול התובע רחוקה מלהשביע רצון. עיון בתמליל השיחה מעלה כי הפקידה נמנעה מלציין בפני התובע את סכום הכיסוי במקרה של אובדן כושר עבודה ונצמדה לתיאור הכיסוי במקרים של שבר, מוות, אשפוז או נכות קבועה. נוכח העובדה כי הפקידה לא נחקרה, קשה לקבוע אם עשתה זאת בכוונת מכוון או שמא בתום לב, אולם ברי כי הדבר סותר את מהותו ומטרתו של סעיף 33 לחוק חוזה ביטוח. מצופה היה מהפקידה לפרט כדבעי את כל הכיסויים המוצעים לתובע ולא להבליע בשיחה את אחד מהם, אולי החשוב והישים מביניהם לקיומו היומיומי של התובע במקרה של תאונה.

    את הימנעות הנתבעת להעיד מטעמה את הפקידה, יש לזקוף לחובתה, משל הייתה מגיעה לעדות, הייתה עולה מעדותה תמיכה בטענות התובע.

37. כאמור לעיל, בניגוד לטענת הנתבעת כי מאן דהוא טעה "טעות דפוס" עת הודפסה הרשימה הנלווית לפוליסה אצל הנתבעת, הרי שגם הפקידה שהציע לתובע את הביטוח רשמה בהצעה את אותו סכום 2,000 ₪ בתיבת אובדן כושר עבודה. מכאן גם כי טענת הנתבעת לטעות יחידה בעריכת הפוליסה מאבדת ממשקלה וניכר יותר כי המדובר בהצעה שהתקבלה. לא למותר לציין כי למעט טענה כי קרו עוד מקרים דומים למקרהו של התובע, לא הציגה הנתבעת כל הוכחה לטעויות כאמור, וגם הימנעות זו עומדת לחובתה.

38. שוכנעתי לקבוע כי התובע לא קיבל את הפוליסה לידיו בסמוך לעריכתה וכי זו נשלחה לכתובת שגויה בקריית אתא תחת משלוח הפוליסה לקריית גת. גם כאן נהגה הפקידה בהתרשלות עת רשמה בהצעת הביטוח שהתובע מתגורר בקריית אתא וגררה אחריה את טעות הנתבעת.

39. מכאן כי כל עוד לא נמסרה הפוליסה לידי התובע, יש, לכאורה, לראות כמוסכמים בין הצדדים את התנאים הנהוגים באותו סוג ביטוח אצל הנתבעת, כפי שהוגשו לממונה על שוק ההון הביטוח והחיסכון, לפי סעיף 2(ב) לחוק חוזה הביטוח, ולענייננו עד גבול של 4,000 ₪ לחודש או 1,000 ₪ לשבוע. אלא מאי? שראשית, לא פירטה הפקידה בפני התובע את סייגי הכיסוי הביטוחי הנוגעים לאי כושר עבודה, קרי היקף הכיסוי החודשי, ומכאן כי לפי סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח אין הנתבעת זכאית להסתמך על הפוליסה התקנית שלטענתה קיבלה את אישור המפקח.

40. שנית, לבקשת בא כוחו של התובע, נשלחה אל האחרון הפוליסה בצירוף הרשימה והוא קיבל אותה לידיו וכך גם התובע עצמו. הנתבעת לא הסתייגה בעת משלוח הפוליסה מהאמור בה או ברשימה המצורפת לה, ומעת שקיבל התובע את הפוליסה ונסמך על הוראותיה, אין עוד תקומה להוראות סעיף 2 הנ"ל.

41. לא למותר להזכיר כי לאורך חלק בלתי מבוטל מההליך שלפני, קל וחומר קודם לו, לא העלתה הנתבעת טענה לטעות בפוליסה וטענה זו עלתה רק במסגרת תצהירי העדות שהגישה הנתבעת על דעת עצמה.

    בראשית הדרך הסתפקה הנתבעת בדחיית התביעה, מטעמים משוללי יסוד.

     

     

     

    "טעות סופר":

42. הנתבעת מבקשת, הלכה למעשה, להיבנות מכשליה, ומפנה לסעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי) הקובע כי "נפלה בחוזה טעות סופר או טעות כיוצא בה, יתוקן החוזה לפי אומד דעת הצדדים ואין הטעות עילה לביטול החוזה".

43. בטענה זו יש משום הכרה בכריתתו של חוזה ביטוח בין הצדדים, על כל המשתמע מכך.

44. הנתבעת מבקשת להעמיד את סכום הביטוח על הסך הנמוך ביותר המכוסה על ידה, קרי 500 ₪ לשבוע, 2,000 ₪ לחודש, שכן זה היה אומר דעתה, לטענתה.

    לטענתה, לתובע לא היה כל אומד דעת עת נכרת החוזה בין הצדדים שכן לא ידע דבר אודות גובה סכום הביטוח הנוגע לאובדן כושר עבודה. האמנם נעדר התובע אומד דעת?

45. סעיף 16 לחוק מסדיר מצב שבו קיים פער בין הסכמת הצדדים לבין המסמך המתיימר לשקף הסכמה זו.

46. לדידי לתובע היה גם היה אומד דעת עת כרת את החוזה עם הנתבעת. הפקידה הבטיחה לו כיסוי של "אלפי שקלים ועשרות אלפי שקלים" במידה ויחווה תאונה. היא אמנם לא פירטה "ברחל בתך הקטנה" את סכום הכיסוי, אולם התובע שהסכים להצעתה, ביסס הסכמתו על הבטחתה לכיסוי של אלפי שקלים. ואם תמצי לומר כי אומד דעתו לא גובש עת שוחח עם הפקידה או כי לא הייתה בו מסויימות, הרי גובש מועד בו קיבל לידיו את הפוליסה על הסכומים הנקובים ברשימה ודרש את המגיע לו מהנתבעת. הנתבעת לא דחתה את התובע בשל טעות הקולמוס הנטענת, אלא בשל היעדר כיסוי. רק ברבות הימים ובשלב מאוחר יותר העלתה טענה לטעות קולמוס.

     

    הפתרון:

47. הגם שהנתבעת לא הציגה כראיה את אישור המפקח על הביטוח לפוליסה הנדונה, נכון אני לקבל את ההנחה כי ברי שלא אושרה פוליסה בסכומים גבוהים מהמבוקש על ידה.

48. התובע שילם פרמיה אשר לפי חישוב הנתבעת, שלא נסתר, תואם פיצוי של 2,000 ₪ לחודש ועם זאת ברור כי גובה הכיסוי לא סוכם עמו. מכאן כי הסתמכות על גובה הפרמיה כמעידה על אומד דעתו של התובע משולל יסוד לדידי.

49. לדעתי הפתרון הראוי במצב הדברים שנוצר הוא לאמוד את דעתם של הצדדים מתוך התנהלותם, המסמכים עצמם ועדותם לפניי. בכל אלה יש כדי להביא לידי ביטוי, גם אם בדיעבד, נקודת מפגש רצונית.

    כך, את הפוליסה יש להעמיד על הסכום הגבוה ביותר שנתבקש על ידי הנתבעת מהמפקח, קרי 4,000 ₪ לחודש, תוך חיוב התובע בהשלמת הפרמיה החסרה לתקופה הרלבנטית, ככל שחסרה היא.

    פתרון זה צודק ואף מרפא את הכשלים הרבים שנפלו מצדן של הפקידה והנתבעת בעריכת הביטוח לתובע (מכירה לא מפורטת, שגיאה בכתובת, שגיאה בסכום, חריגה מסמכות על ידי הפקידה, דחיית התביעה ללא כל בסיס וכיוב') ומיישם הלכה למעשה את כוונת המחוקק בסעיף 16 לחוק החוזים עליו מבקשת הנתבעת להסתמך; מצדו האחד של המתרס התובע אשר ציפה לקבל כיסוי מרבי לעת אי- כושר עבודה ומצדו השני של המתרס הנתבעת אשר הייתה מוכנה לבטח כל דיכפין בסכום שלא יעלה על 4,000 ₪ לחודש.

     

    אי כושרו של התובע:

50. לעניין זה, מוטב שהנתבעת לא הייתה טוענת את שטענה. הרי מומחה מטעמה, עמו מסכים התובע, קבע כי היה משולל כושר עבודה עד 10.3.2014. די בכך כדי לחייב את הנתבעת בהעברת תגמולים בהתאם לפוליסה לטובת התובע. ביתר טענות הנתבעת לעניין זה לא מצאתי כל ממש.

     

    סוף דבר:

51. הנתבעת תתגמל את התובע בגמלה שבועית בסך 1,000 ₪ החל מיום 11.8.2013 ועד ליום 10.3.2014.

52. מסכום הגמלה תקזז הנתבעת השלמת פרמיה על בסיס 1,000 ₪ לשבוע, ככל שנוצר/נותר חוב מצדו של התובע, ועל פי הוראות הפוליסה (לרבות פטור לתקופת אי הכושר, במידה וקיים פטור).

53. ככל ששילמה הנתבעת לתובע סכומים על בסיס 500 ₪ לשבוע, כמצורף לתיק מוצגיה, יקוזזו הסכומים ששולמו מסך החישוב הכולל.

54. לסכום הנותר יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום.

55. הנתבעת תישא בשכר טרחת עורך דין בסך כולל של 8,000 ₪ ובהוצאות התובע בסך נוסף של 6,000 ₪ הכולל אגרה (3,035 ₪) וניהול ההליך.

56. לא מצאתי לחייב הנתבעת בריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, שכן הגם ששוכנעתי שהנתבעת לא שילמה במועד את התגמולים, לא בוססה הטענה כי העיכוב נבע מחוסר תום לב. הראיות מעלות כי העיכוב נבע מרשלנות, חוסר תשומת לב והיעדר התאמה בין הסוכנות לבין הנתבעת עצמה. גילמתי התנהלות זו בפסיקת שכר טרחתו של ב"כ התובע והוצאותיו של האחרון בניהול ההליך.

     

     

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין

     

    ניתן היום, כ"ה חשוון תשע"ח, 14 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.