פלוני נ' אפיקים שירותי תחבורה מתקדמים בע"מ ואח'

זה עניינו בשאלת סיווג התאונה בגינה הוגשה התביעה, בגדרו יש להכריע האם מדובר באירוע העונה להגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1985 (להלן: "חוק הפיצויים").

העובדות בתמצית וטענות הצדדים

1. התובע, יליד 1962, נהג אוטובוס במקצועו, החליק, לטענתו, בתחנת דלק במהלך תדלוק האוטובוס בו נהג. בכתב התביעה המקורי, סיווג התובע את האירוע כאירוע נזיקי והתביעה הוגשה אך נגד הנתבעות 1 ו-2, מעבידת התובע, האחראית גם על תחנת הדלק והמבטחת שלה.

   בעקבות טענתן של הנתבעות 1 ו-2, כי יש לסווג את האירוע כ"תאונת דרכים" כמשמעו בחוק הפיצויים ביקש התובע לתקן את כתב התביעה ולהוסיף את מבטחת האוטובוס (הנתבעת 3) כנתבעת בתיק.

   בכתב הגנתה, טענה הנתבעת 3, כי אין לסווג את האירוע כ"תאונת דרכים" כמשמעו בדין, ומשכך, עקב המחלוקת בין הנתבעות בנוגע לסיווג האירוע, יש להכריע לכתחילה בשאלת סיווג התאונה.

2. לאחר שהצדדים לא הגיעו לעמק השווה הוגשו בתיק ראיות בשאלת סיווג התאונה בלבד, נשמעו הוכחות והצדדים סיכמו טענותיהם בעל-פה.

3. מטעם התובע, נשמעה עדותו שלו ועדות עד ראיה לתאונה. הנתבעת-3, הגישה תיק מוצגים מטעמה ושתי הנתבעות חקרו את התובע והעד מטעמו.

4. אקדים ואציין, כי עדותו של התובע מהימנה בעיני, ניכר שהתובע מספר את שארע ואין לו אינטרס לסווג את התאונה באופן כלשהו, שהרי לכל סיווג יתרונות וחסרונות בצידו. עדות העד מטעם התובע, נהג אוטובוס אחר שגם הוא שהה בתחנה ושאין לו היכרות מיוחדת עם התובע והינו עד אובייקטיבי לצורך העניין, תמכה בעיקרה בגרסת התובע בנוגע לאופן בו התרחשה התאונה, גם אם היו אי אלו ניאונסים חסרי חשיבות בין גרסאות השניים.

   ב"כ הנתבעת-3, הדגיש הבדלים בין גרסת התובע בפני גופים רפואיים והמוסד לביטוח לאומי ואולם בחינת הדברים מעלה שגרעין הגרסה – שענייננו פגיעה עקב החלקה בתחנת דלק - הינו אותו גרעין ומובן לגמרי שבמסגרת טיפול רפואי ואפילו בפני המוסד לביטוח לאומי לא נדרש התובע לדקדק בפרטי פרטים של האירוע לצורך סיווג התאונה, שכן הדבר כלל לא רלוונטי לצורך ההליכים שם.

   ב"כ הנתבעת-3 הוסיף וטען לקיומו של נזק ראייתי, כאשר האירוע היה אמור להיות מתועד במצלמות התחנה ואולם התובע לא דאג לקבל את הסרט, דא עקא שמעדותו של התובע עלה שניסה לקבל את הסרט ונאמר לו שבאותה שעה המצלמות לא עבדו. אכן התובע לא ידע לפרט מתי ניסה לברר ומי נתן לו את התשובה, ואולם בהיות הסרט קודם כל בשליטת הנתבעות 1 ו-2, ניתן היה לצפות שהן אלה שידאגו לאספו ולהביאו כראיה. מכל מקום, העובדה שהסרט לא הוצג אינה גורעת מגרסת התובע שעה שהתובע נחקר בחקירה נגדית ונמצא כי גרסתו מהימנה.

5. לאחר שבחנתי את עדויות הצדדים וטענותיהם, אני קובעת, כי התאונה התרחשה בנסיבות הבאות:

   א.התובע עובד כנהג אוטובוס בשירותה של הנתבעת-1. בתאריך 22/7/14, נהג בקו שהוקצה לו, סיים את הנסיעה בשעה 6:50 לערך וחזר לחניון האוטובוסים של הנתבעת-1, בשעה 07:20 לערך.

   ב.התובע נוכח שחסר לו דלק להשלים את הנסיעה הבאה, לפיכך נסע לכיוון תחנת התדלוק שבתוך החניון, כאשר אמור היה לצאת לנסיעה הבאה בשעה 7:45.

   ג.התובע ירד מן האוטובוס, הותיר את הדלת פתוחה ואת המנוע דולק, הכניס את משאבת התדלוק למקומה והמתין לסיום התדלוק.

   ד.לאחר סיום התדלוק, החזיר התובע את משאבת התדלוק למקומה, עשה צעד אחד לכיוון האוטובוס ואז החליק על כתמי שמן וסבון שהיה רצפת תחנת הדלק. התובע נפגע בידו עת ניסה למנוע את הנפילה.

6. הנתבעות 1 ו-2, טוענות שיש לסווג את האירוע כ"תאונת דרכים", שכן לטעמן תדלוק רכב מהווה "טיפול" ברכב כמשמעותו בחוק. לטענתן, התובע סיים את התדלוק, היה בדרכו אל האוטובוס שדלתו הייתה פתוחה והוא מונע ומשכך עשה "שימוש" ברכב. הנתבעות טוענות, כי מתקיים גם הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי וגם המבחן התחבורתי שעה שאת המבחן התחבורתי יש לבדוק אגב השימוש ברכב. בהקשר זה, הנתבעות מדגישות, כי שעה שהתדלוק שנעשה במטרה שהאוטובוס ימשיך לנסוע כבר הסתיים והתובע היה בדרכו אל האוטובוס, מדובר בפעולה שנעשתה "למטרות תחבורה" ועל כן הסיכון הכרוך בפעולה עצמה הינו סיכון תעבורתי. לטענת הנתבעות, שלב ההכנה לקראת הכניסה לרכב הסתיים עם סיום התדלוק והחל שלב הכניסה לרכב ולכן יש לקבוע כי מדובר ב"תאונת דרכים".

7. הנתבעת-3, טוענת שהאירוע אינו מהווה תאונת דרכים, שכן לא מתקיים יסוד ה"עקב". לטענתה, התובע החליק לא "עקב" השימוש ברכב אלא "עקב" כתמי שמן וסבון, כאשר בזמן האירוע התובע לא עשה כל "שימוש" ברכב, שכן צעידה אל הרכב אינה מהווה "שימוש". לטענת הנתבעת-3, גם אם יקבע שתדלוק ברכב מהווה "טיפול" כמשמעו בחוק הפיצויים, אזי ה"טיפול" הסתיים, שעה שהתדלוק הסתיים, ושוב אין עסקינן ב"שימוש" ברכב. הנתבעת-3, מדגישה שלטעמה תדלוק רכב אינו מהווה "טיפול", בהתאם להוראות הפסיקה שכן אין המדובר באירוע פתאומי המתרחש במהלך נסיעה.

   דיון והכרעה

8. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, את הדין והפסיקה, את גרסת התובע ואת מכלול נסיבות העניין, באתי לידי מסקנה, כי אירוע נפילת התובע אינו מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים וזאת גם אניח שתדלוק רכב עשוי להיחשב כ"טיפול ברכב" במשמעות חוק הפיצויים.

9. ברע"א 4620/04 דלק חברת דלק הישראלית בע"מ נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (30/8/04) התייחס כב' השופט ריבלין למקרה בו אדם תדלק את רכבו וטען, כי בעת שצעד לכיוון מכסה המנוע של מכוניתו כדי למלא מים במקרן (רדיאטור) החליק על כתם שמן שהיה הקרקע בתחנת הדלק. הצדדים שם נחלקו בשאלה האם מדובר בתאונת דרכים. בית המשפט השלום קבע, שמדובר בתאונת דרכים, בית משפט מחוזי קיבל את הערעור והתיק הגיע לפתחו של כב' השופט ריבלין בבית המשפט העליון. כב' השופט ריבלין דחה את בקשת רשות הערעור וקבע, כי האירוע אינו נופל לגדר הגדרת תאונת דרכים בחוק הפיצויים. אין לי אלא להביא את הדברים היפים גם לענייננו כלשונם:

   "מוכן אני להניח, לטובת המבקשת, כי המשיב 3 נפגע עת שעסק ב"טיפול דרך" ברכבו. עם זאת, לא שוכנעתי כי קיים קשר סיבתי משפטי בין פגיעתו לבין השימוש שעשה ברכב. אכן, צודקת המבקשת בטענתה כי לפי הפסיקה כל עוד נמצא אדם מחוץ לרכבו לצורך "טיפול דרך" ובמסגרתו לא מנותק הקשר הסיבתי שבין השימוש ברכב לבין נזק הגוף שנגרם לו. אך במה דברים אמורים? במצב בו קיים מלכתחילה קשר סיבתי. במקרה זה, כפי שאכן קבע בית המשפט המחוזי לא מתקיים קשר כזה. כידוע, המבחן לקיומו של קשר סיבתי משפטי בין השימוש ברכב לנזק הגוף שנגרם לנפגע הינו מבחן הסיכון – קרי, יש להראות כי הנזק נמצא בתחום הסיכון שיצר השימוש ברכב ואשר בגינו התכוון החוק להטיל אחריות (ע"א 6000/93 עיזבון המנוח קאוסמה נ' רג'בי, פ"ד נ(3) 661, 672-673). אדם היוצא מרכבו לשם "טיפול דרך" חושף עצמו לסיכונים שונים שבראשם הסיכון כי ייפגע מרכב חולף, אך הסיכון שיחליק על כתם שמן וייפול אינו אחד מהם. כך, איפוא, החלקה על כתם שמן בתחנת דלק אינה יכולה להיחשב התממשות של הסיכון (התעבורתי – במקרה זה) שיוצר "טיפול הדרך" ועל כן לא מתקיים קשר סיבתי משפטי בין השימוש לנזק, ואין לראות באירוע בו נפגע המשיב 3 תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים.

   גם את טענתה החלופית של המבקשת לגבי פגיעה כתוצאה מירידה מהרכב יש לדחות. בנסיבות המקרה, ולפי ממצאיהן העובדתיים של הערכאות דלמטה, לא ניתן לראות בנפילתו של המשיב 3 חלק אינטגרלי מהירידה מהרכב, שכן, נפילתו אירעה לאחר שירד מן הרכב, בעת שהלך מן המכונית והלאה. הליכה זו אינה יכולה להיחשב לשימוש ברכב".

10. אף אני בגדר ההליך כאן איני רואה צורך להידרש לשאלה המצויה במחלוקת בפסיקה, האם תדלוק רכב יכול להיכנס לגדר "טיפול ברכב", בהקשר זה, אפשר שיש פנים לכאן ולכאן, ויכול שהדבר יוכרע גם בהתאם לנסיבותיו של העניין ספציפי (דהיינו באלו נסיבות נעשה התדלוק). אולם גם אניח, כי המדובר ב"טיפול" ברכב, עדיין על מנת שאירוע יסווג כ"תאונת דרכים" יש צורך לעבור את מסוכת הקשר הסיבתי הנדרש בין השימוש ברכב לבין התאונה. קשר סיבתי זה אינו מתקיים בענייננו.

    פסקי דין רבים מאוד ניתנו בסוגיית דומות, וברובם ככולם קבע בית המשפט שאירוע דומה אינו מהווה תאונת דרכים, למעט פסק דינו של כב' השופט קידר בת"א 53215-08 טל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (27/7/2011) עליו נסמכות הנתבעות 1 ו-2. באותו מקרה מדובר בנהג משאית שתדלק את רכבו ונפגע במהלך התדלוק שעה שצינור התדלוק השתחרר והתובע החליק כתוצאה מסולר שנשפך על רצפת התחנה. השופט קידר קבע, כי פעולת התדלוק עצמה במהלכה אירעה התאונה מהווה "טיפול" דרך ומשכך, התאונה ארעה במהלך "שימוש למטרות תחבורה". דא עקא שבענייננו, המדובר באירוע שארע לאחר סיום התדלוק, כפי שהקפיד ב"כ הנתבעות 1 ו-2 להדגיש ואין המדובר בתרומה כלשהי של פעולת התדלוק שניתן לפי דעה זו לראותה כ"טיפול ברכב" ובין האירוע. התובע החליק לאחר שהחזיר את פיית המשאבה למקומה והחל בצעידה לעבר האוטובוס. לצינור התדלוק לא היה כל קשר לתאונה.

    בהקשר זה ניתן להפנות גם לת"א 19663-09-13 נעים נ' אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ (13/5/14) שם קבע בית המשפט כי יש לראות את תדלוק הרכב כחלק מטיפול דרך, שכן התדלוק הוא עניין טיפולי שגרתי ברכב, והוא מיועד באופן מובהק על מנת לאפשר את פעילותו התחבורתית של הרכב ואין מדובר באירוע שמוציא את הרכב מייעודו המקורי ואולם על פסק הדין הוגשה בקשת רשות ערעור, ובמסגרת הערעור, הגיעו הצדדים להסכמות, שייתרו הכרעה של ערכאת הערעור בסוגיה (רע"א 21876-06-14  הראל חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו ואח' (10/4/14)).

    לעומת פסקי דין אלה, קיימים פסקי דין רבים שאינם מסווגים מילוי דלק כ"טיפול דרך" ואינם מסווגים אירועים דומים כתאונת דרכים – כך לדוגמא, בע"א 1499/03 איילון חברה לביטוח נ' שמואל אדר (19/2/2004), בעת שמכוניתו של התובע עמדה בסמוך למשאבת דלק, התובע יצא מן הרכב והחל לצעוד לעבר הרדיאטור על מנת למלא מים, ולפתע החליק על רצפת התחנה עקב כתם שמן שהיה במקום. באותו מקרה, קיבל בית המשפט המחוזי ערעור שהוגש על הכרעת בית משפט השלום שהמדובר ב"תאונת דרכים" וקבע, כי כניסה שגרתית לתחנת דלק לצורך בדיקת שמנים ומים או לצורך תדלוק כמו גם בדומה לבדיקתם בחצר הבית אינם בגדר טיפול דרך שבהם מתקיים הסיכון שלמניעתו בוצע הטיפול בפועל (זאת להבדיל מאירוע תאונתי עקב בדיקה של מים כתוצאה מכך שהמנוע התחמם). הוסיף בית המשפט וקבע שם, כי נזק גוף שנגרם עקב אופן החזקת תחנת הדלק, ככל שיוכח, אינו יכול להצביע על קשר סיבתי, כאשר גורם הנזק לכשעצמו אף הוא אינו מהווה שימוש תעבורתי או מרכיב אחר הנכלל בהגדרת תאונת דרכים.

    בת"א 18185-09-15 פלונית נ' שירביט חברה לביטוח (15/10/16) במהלך תדלוק רכב בעת שהתובעת ביקשה לחלץ את ידית המשאבה מתוך הרכב, נתפסה אחת מאצבעותיה בתפס המתכת של הידית. בפסק דינו עמד בית המשפט על הפסיקה לפיה בהתאם לתכליתו של השימוש המוכר שעניינו "טיפול דרך" ועל פי המבחנים שהותוו בפסיקה נקבע לא אחת שתאונה שארעה בתחנת דלק אינה באה בגדרי "תאונת דרכים" ואולם, גם אם יונח לצורך הדיון כי אין המדובר במחסום בלתי עביר, הרי שכלל אין לראות בפעולת התדלוק עצמה "שימוש ברכב מנועי". וראו גם הפסיקה הרבה המפורטת שם.

    בת"א 51298-10-15 פלוני נ' האחים חאטר (17/5/17), במהלך תדלוק הרכב בעוד התובע מנקה את שמשות הרכב, בשגגה טרק עובד תחנת הדלק את הדלת על ידו של התובע. בית המשפט קבע כי אין המדובר ב"טיפול דרך" שכן אין זו פעולת תיקון הקשורה לסיכון תעבורתי הנדרש או הכרחי לצורך המשכה המיידי של הנסיעה. הוסיף בית המשפט, כי בחינת השאלה האם נגרמה התאונה "עקב" שימוש ברכב מנועי מביאה לתוצאה דומה, שכן לא ניתן לומר שטריקת הדלת על ידו של התובע על ידי המתדלק, לאחר שהניח עיתון על המושב קשורה קשר סיבתי לשימוש שנעשה ברכב למטרות תחבורה.

    בת"א 18128/02 לאה ברוקס נ' הפניקס חברה לביטוח (4/3/03) (להלן: "עניין ברוקס") המדובר היה במי שנכנסה לתחנת דלק על מנת למלא דלק והחליקה לאחר שפסעה מספר צעדים מרכבה. בית המשפט קבע, כי ככלל מילוי דלק אינו בגדר "טיפול" ברכב והוסיף שלגבי דידו תחנת דרך אינה חלק מהדרך, אלא מקום נפרד המצוי בצידי הדרך, כאשר על בעלי התחנה לדאוג ולהבטיח את שלומם של הנהגים הבאים בשעריה. בית המשפט הוסיף, כי גם מבחינת מדיניות משפטית נכון לקבוע שאין תחולה לחוק הפיצויים, שכן על מפעיל תחנת דלק החובה לעשות ככל יכולתו על מנת לאפשר לציבור הנהגים לבוא בשעריו, לתדלק את רכבם ולצאת מן התחנה בבטחה, ואלו אם יקבע שמדובר בתאונת דרכים, קביעה זו תעודד את מפעיל התחנה שלא לטפל, לתחזק ולנקות את התחנה ואת שארית הנוזלים השומניים שעל רצפתה.

11. כמפורט כבר לעיל, הנתבעות 1 ו-2 מנסות להבחין ענייננו מאותן קביעות בפסיקה, לרבות ההלכה המנחה של כב' השופט ריבלין וטוענות, כי יש לראות בתנועתו של התובע אל עבר האוטובוס, לאחר סיום התדלוק, במטרה להמשיך בנסיעה כ"כניסה לרכב", שכן התובע סיים את פעולת התדלוק ועם סיומה לטענתן הסתיים שלב ההכנה לכניסה לאוטובוס והחלה הכניסה הכל כשדלת האוטובוס פתוחה והמנוע דולק.

    גם טענה זו אינה יכולה להתקבל. לא יכול להיות חולק שעל מנת להתחיל את פעולת הכניסה לתוך האוטובוס, על התובע היה לעבור עוד כברת דרך והכניסה עצמה טרם החלה. לא מדובר במצב בו התובע איבד את שיווי המשקל ברצונו לעלות על המדרגה, כתוצאה מתנופת העליה, אלא במצב בו החליק בדרכו אל הדלת מבלי שנוצר קשר כלשהו בין הכוונה להיכנס לאוטובוס לבין ההחלקה.

    לשאלה מתי כניסה לרכב תהווה "תאונת דרכים" התייחס כב' השופט ריבלין בספרו "תאונת הדרכים" (מהדורה רביעית, 2011 , עמוד 179 ואילך). השופט ריבלין עמד על כך, כי כניסה לרכב מתחילה עם המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב, אולם הפעולות הקודמות לכניסה לרכב אינן באות בגדר "כניסה", ומשכך הליכה אל המכונית אינה בגדר "שימוש" ברכב וגם ההכנות לכניסה לרכב אינן בגדר כניסה לרכב. משכך, במקרה בו ביקשה נוסעת להיכנס אל האוטובוס ונפלה בעת ירידתה מן המדרכה, נקבע, כי הנפילה נגרמה מהירידה מהמדרכה ואין לראות בה בגדר כניסה לרכב (שם, עמ' 181), באופן דומה מי שנתקל באבן בדרכו לרכב ופגע ברכב, לא עשה "שימוש" ברכב, אלא הוא נפגע עקב השימוש בשביל בו הלך (שם, שם). עוד נקבע, כי אין לדבר על שימוש של כניסה למשאית, מקום בו התובע נתקל במלגזה, מעד ונפל ונתקל בגלגל המשאית שחנתה בסמוך. באותו מקרה נקבע, כי השלב שבו האדם מתקרב אל הרכב במטרה להיכנס אליו אינו שלב הכניסה לרכב אלא שלב טרומי של הכנה לכניסה שאינו כניסה (שם, 184).

    בע"א (חי') 44767-05-12 הראל בע"מ - חברה לבטוח נ' אביטל מגן (7/1/13), התובעת ביקשה להיכנס לרכב, ובעודה לוחצת על כפתור השלט רחוק של הרכב במטרה לפתוח את דלת מכוניתה, נפלה על פגוש הרכב ונחבלה. בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור הפך את החלטת בית המשפט השלום להכיר באירוע כתאונת דרכים וקבע, כי הצעידה לקראת הרכב ולחיצה על השלט הרחוק, אף שהיא חיונית להתחלת הנסיעה, אין לראות בפעולה זו כחלק טבעי ואינטגרלי של ה'נסיעה' עצמה ולפיכך אין המדובר בתאונת דרכים (וראו גם ת"א 43523-02-10 אשר חדד נ' הכשרת הישוב ביטוחים בע"מ (9/10/17), דחיית תביעה בנסיבות דומות, של נפילה בדרך לרכב בעת לחיצה על השלט, כתוצאה מעלים ולכלוך על המדרכה).

    הדברים יפים גם לענייננו, שעה שהתובע היה בדרכו אל דלת האוטובוס, לאחר סיום התדלוק, בהעדר כל מגע עם האוטובוס, גם כאן אין המדובר בכניסה לרכב אלא בשלב טרומי של הכנה לכניסה שאינו נכנס עדיין בגדרי הגדרת "כניסה" לרכב.

12. יתירה מזו, גם אם נכביר ונניח שהתובע נפגע בעת עשה "שימוש" ברכב, בין משום שהיה בדרכו להיכנס לרכב המונע שדלתו פתוחה ובין משום שהיה במהלך "טיפול דרך" עדיין נדרש קשר סיבתי בין ה"שימוש" המוכר לבין הנזק שנגרם. בענייננו, לא מתקיים קשר סיבתי כזה. התובע נפגע כתוצאה מהחלקה על כתמי שמן וסבון, "עקב" מצבה של רצפת תחנת הדלק, סיכון שהוא אולי במידה מסוימת אינהרנטי למקום ואולם בהתאם להלכה המחייבת מפי כב' השופט ריבלין אינו נמצא במתחם הסיכון שיצר השימוש ברכב.

    כידוע, מבחן הסיכון שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון לקביעת הקשר הסיבתי המשפטי לאחר תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים הינו מבחן "הסיכון התחבורתי" מבחן זה משולב גם עם מבחן השכל הישר ועל פיו נדרש, כי "השימוש" ברכב המנועי אכן תרם תרומה רלוונטית ממשית כלשהי מעבר לקשר הסיבתי עובדתי להתרחשות הנזק. קשר סיבתי יישלל מקום שימצא שההתנהגות התורמת לאירוע גורם הנזק רק במונחים של הימצאות הניזוק ברכב מבחינת הזמן והמקום ולא משום בחינה רלוונטית אחרת לעניין שימוש ברכב. צודק ב"כ הנתבעת-3 בדוגמה שנתן, שלו היה חלילה התובע לוקה בדום לב בעת הליכתו לכיוון הרכב לא ניתן היה לראות בכך משום תאונת דרכים, שכן לא מתקיים המבחן התחבורתי.

    וראו בהקשר זה: דנ"א 4015/99 רותם נ' חברה לביטוח בע"מ נ' מזאוי (29/8/02), שם נפגע אדם בעת נסיעה ברכב עקב פליטת כדור מנשק שלא בשל טלטולי הנסיעה ובית המשפט הכריע שאין המדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעה בחוק. בית המשפט קבע, שהסיכונים המקיימים את רכיב הקשר הסיבתי המשפטי הם אלו אשר "מאופיינים בכך שהם טמונים ברכב מעצם טבעו וטיבו, או שהם קשורים בסיכונים האופייניים לשימוש בדרך", באותו מקרה נקבע, כי פליטת כדור מנשק אינה סיכון אופייני לנסיעה ברכב והיא אינה נכללת בין הסיכונים של שימוש ברכב. הסיכון יכול להתרחש באותה מידת שכיחות בכל מקום, לפיכך התבוננות על כלל הנסיבות במקרה דנן תוך הפעלת שכל ישר, כשהשאלה היא אם הירי שגרם לנזק הגוף למשיב נגרם כתוצאה מהסיכון של שימוש ברכב, מחייבת תשובה שלילית.

    הדברים יפים גם לענייננו, החלקה על כתם שמן וסבון, אינה סיכון אופייני לנסיעה ברכב, גם אם עשויה להיות סיכון אופייני לשהייה בתחנת דלק. החלקה כזו אינה נכללת בגדר הסיכונים של שימוש ברכב וכניסה לרכב. הסיכון יכול להתרחש באותה מידת שכיחות בכל מקום בו יהיו כתמי שמן וסבון על הרצפה. לפיכך בהתבוננות על כלל הנסיבות במקרה דנן, תוך הפעלת שכל ישר, השאלה האם הנזק נגרם כתוצא משימוש ברכב מחייבת גם כאן תשובה שלילית.

    השוו גם: ת"א 61776-11-15 פלונית נ' איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ (13/8/17), שם נפגעה התובעת לאחר שחגרה את בנה הקטין בחלק האחורי של הרכב והסתובבה לשים פעמיה לכיוון דלת הנהג ומעדה על שפת המדרכה. בית המשפט דחה את התביעה וקבע, כי אין המדובר בתאונת דרכים בין משום שאין המדובר בכניסה לרכב ובין משום שלא מתקיים הסיכון התחבורתי. התובעת נפגעה לאחר שמעדה על שפת המדרכה, ולא בשל סיכון תחבורתי כלשהו.

    כפי שנפסק בעניין ברוקס התוצאה מתיישבת גם עם מדיניות משפטית ראויה, שעה שלא יכול להיות חולק, כי החובה לשמור על תקינות שטחי תחנת הדלק ונגישות הנהגים הינה באחריות מפעיל התחנה ואין להטיל סיכון זה על מבטחות כלי הרכב ובאמצעותם על כלל הנהגים, שעה שמשטר חוק הפיצויים, הינו משטר של אחריות מוחלטת. מקרים מסוג זה, שיכולים לקרות בכל מקום ולאו דווקא בתחנת דלק, ראוי שיתבררו בהתאם להוראות חוק הפיצויים ועל פי נטלי הראיה המוטלים על כל אחד מן הצדדים.

    סוף דבר

13. התאונה בה נפגע התובע אינה מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים ומשכך דינה של התביעה נגד הנתבעת-3 להידחות בהעדר עילה.

14. בנסיבות העניין, בשים לב שהתובע תיקן את התביעה בעקבות טענותיהן של הנתבעות 1 ו-2, ושעה שאלה עמדו על הטענות ועל הצורך לנהל הליך משפטי על אף הפסיקה בעניין שמובילה למסקנה די ברורה שהמקרה אינו נכנס לגדר "תאונת דרכים", ראוי כי הן אלה שישאו בהוצאות הנתבעת-3. כמובן זכותן של הנתבעות ו-2, לנהל הליך ולקבל הכרעה שיפוטית ואולם שעה שניהולו הביא לצורך של הנתבעת-3 להתגונן, להגיש ראיות ולקיים דיון הוכחות, ראויה היא לפסיקת הוצאות.

    בשים לב שהמדובר במחלוקת משפטית, ובכך שהדיון נוהל בצורך עניינית וממצה אני מעמידה הוצאות אלה על סכום מתון של 4,000 ₪. הנתבעות 1 ו-2, תשלמנה הוצאות אלה לטובת הנתבעת-3, בתוך 30 יום, שאם לא כן ישא הסכום ריבית והצמדה עד למועד התשלום בפועל.

    בשלב זה איני פוסקת הוצאות לטובת התובע, והעניין ישקל בהמשך ההליך במידת הצורך.

15. התביעה נגד הנתבעות 1 ו-2, תמשך כסדרה.

    מן הראוי שהצדדים יבואו בדברים ביניהם בהתאם להצעה שכבר ניתנה ולשיעור הנכות שנקבע במוסד לביטוח לאומי. בהעדר הסכמה, יגיש התובע חוות דעת רפואית מטעמו בתוך 45 יום.

    התיק נקבע לתזכורת פנימית ביום 31/12/17 על מנת לבחון קיומה של הסכמה או חוות דעת מטעם התובע בתיק.

    זכות להגשת ערעור/בקשת רשות ערעור כדין לבית המשפט המחוזי.

     

    ניתן היום, כ"ב חשוון תשע"ח, 11 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.