1.בפני תביעה לצו הפסקה, פינוי, הריסה ותשלום דמי השימוש ראויים לנוכח הפעלת גן אירועים ע"י הנתבעים 2-1 בתחומי המושב כפר ידידה. לאחר שהפעלת הגן הופסקה מזה מספר שנים צומצמה התביעה לתשלום דמי השימוש והריסת המבנים שבהם נעשה שימוש חורג ללא היתר.
רקע
2.התובע הינו הבעלים הרשום של נכס בשטח של כ 7.5 דונם במושב כפר ידידה (להלן- הנכס) שהוחכר לנתבעת 3 עפ"י הסכם משבצת דו צדדי מיום 29.11.2001. מטרת השימוש בקרקע על פי ההסכם נועדה בעיקרה לחקלאות למעט השטחים המיועדים למגורי בעלי הנחלות. עפ"י ס' 19 להסכם המשבצת נאסר על חברי המושב לבנות או למסור את זכויות השימוש בנכס ללא קבלת אישור התובע מראש ובכתב.
3.הנתבעים 2-1 מחזיקים בכלל הנכס כברי רשות של המושב והפעילו בו גן אירועים הידוע בשם "גינת האגוז" לרבות במבנים שונים כמו סככות, קרוואנים וחניות בהם התבצע שימוש חורג בקשר עם פעילות גן האירועים.
4.אין חולק כי הנתבעים לא שילמו דמי שימוש בתקופת פעילות גן האירועים שהופסקה רק בשלהי שנת 2010, וזאת לאחר גזר דין שניתן ע"י ביהמ"ש השלום בנתניה מיום 10.12.09 על פי כתב אישום שהוגש כנגדם ע"י המועצה האזורית עמק חפר.
5. דמי השימוש נתבעו ל 7 שנים שטרם הגשת התביעה החל משנת 05 ועד 11 ועל פי 5% משווי הקרקע לפי השימוש שהתבצע בפועל.
6.במסגרת פסק דין חלקי מיום 24.5.12 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים ביחס להודעת צד ג' אשר הוגשה על ידי הנתבעים 2-1 כנגד הנתבעת 3, ולפיו כל פסק דין חלוט אשר יינתן בתיק זה יחייב רק את הראשונים וישולם על ידם בלבד. גם התובע והנתבעת 3 הגיעו להסכמה על פיה תכבד האחרונה כל פסק דין חלוט כפוף לאמור בפסה"ד החלקי בהודעה לצד ג' מול הנתבעים 2-1 ועל כן הופטרה הנתבעת 3 מהשתתפות בניהול ההליך.
טענות הצדדים
7.לטענת התובע בהיעדר הסכמה מצדו, לא היו רשאים הנתבעים 2-1 ( להלן הנתבעים מכאן ואילך) לעשות דין לעצמם ולעשות שימוש מסחרי במקרקעין אשר הושכרו למטרות חקלאיות בלבד. משבוצע השימוש החורג כאמור, במעשה או במחדל, הופר הסכם המשבצת ובכך התגבשה עילה לביטולו. זאת ועוד, במעשיהם אלה עשו הנתבעים עושר ולא במשפט, וזאת תוך שימוש במקרקעי ציבור למטרות השכרה מסחרית ו/או הפעלת עסקים מסחריים בעצמם ו/או מי מטעמם, כאשר כל האמור לעיל נעשה ללא הרשאה, חוזה ו/או תשלום ותוך הפרתה המפורשת של מטרת השימוש הקבועה בהסכם המשבצת. משכך חייבים הנתבעים לשלם דמי שימוש ראויים בגין התקופה בהתחשב בהתיישנות הדיונית ל 7 שנים בלבד. עוד נטען ע"י התובע כי הואיל והשימוש החורג מהווה הפרה של דיני התכנון והבנייה וזאת לאור העובדה שלא ניתן היתר לשימוש חורג במבנים מטעם מוסדות התכנון הרלוונטיים, יש ליתן צו להריסת כל המבנים בהם בוצעה פעילות לא חקלאית, על חשבון הנתבעים.
8.כתב ההגנה מטעם הנתבעים כלל טענות לעניין תוקפו של הסכם המשבצת ותחולתו על הנתבעים , בטלות חלק מסעיפיו בשל היותם תנאי מקפח בחוזה אחיד , ידיעת התובע על הפעילות בנכס, והסכמתו להליכים תכנוניים שהחלו בו. בסיכומי ב"כ הנתבעים צומצמו הטענות לעניין דמי השימוש הראויים ושיטת החישוב הנכונה להם. עוד נטען כי לחלק מהמבנים המוזכרים בכתב התביעה קיים היתר בנייה כדין וחלקם אינם טעונים היתר כאמור, ומכל מקום לנוכח מצבם הרפואי הקשה של הנתבעים, יש ליתן להם ארכה של שנה להסדרת העניין.
דיון
9.הואיל ואין חולק כי הנתבעים לא שילמו לתובע כל תשלום שהוא בעבור השנים בהם ניהלו את גן האירועים נותרו שתי שאלות להכרעה והן שיעור דמי השימוש הראויים ומתן צו הריסה.
דמי השימוש הראויים
10.לית מאן דפליג שהתובע הינו נאמן הציבור לעניין ניהול מקרקעי המדינה וזכאי לקבל תשלום בגין הפקת ההנאה מהם ממי שעשה כן על חשבון כלל הציבור. בהעדר חוזה המסדיר את השימוש בקרקע, נובעת זכותו של התובע לגבות את דמי השימוש מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
ברע"א 8313/08 לידו כנרת בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל (31/08/09) פסקה 13,מבהיר ביהמ"ש :
"סמכותו של התובע לגבות דמי שימוש בקרקע נובעת, בדרך כלל, מכוחו של חוזה חכירה בין התובע לבין חוכר המקרקעין. התובע, כמי שמנהל עבור מדינת ישראל את מקרקעיה, גובה מהחוכרים מעין דמי שכירות בגין השימוש בקרקע, וזאת על פי ההסכם בין הצדדים ובהתאם לסוג הקרקע, סוג השימושים המותרים, מיקומה וכיו"ב. יחד עם זאת, מקום שבו לא קיים הסכם המסדיר את השימוש בקרקע, אין פירוש הדבר כי התובע אינו זכאי לגבות דמי שימוש. במקרה כזה, תנבע הזכות לגבות דמי שימוש (או החובה לשלמם, מן הצד השני) מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט [ראו: ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 633, 639-642 (1983); ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 297, 315 (1991); רע"א 7452/96 מדינת ישראל, משרד הביטחון נ' חברה קבלנית האחים אהרון בע"מ, פ"ד נא(5) 874, 878 (1997)]."
לא זו אף זו, על פי הכרעת ביהמ"ש השלום בהליך הפלילי הורשעו הנתבעים על פי הודאתם בשימוש ללא היתר ובניגוד לתכנית .
במצב הדברים שבו הנתבעים לא הסדירו את השימוש בכלל ומול התובע בפרט, ופעילותם עמדה בניגוד למטרה החקלאית שבהסכם המשבצת, ניתן לקבל את טענת התובע כי בעשותם שימוש מסחרי בנכס בנסיבות הנ"ל קיבלו טובת הנאה שלא כדין.
גובה דמי השימוש
11.לטענת התובע הכורח הדיוני המגביל את תביעת דמי השימוש לשבע השנים האחרונות חסך לנתבעים כסף רב, בהתחשב בעובדה שלא שילמו דמי שימוש במשך כל השנים מאז הקמת הגן בשנת 1988. אשר על כן, על בית המשפט להביא בחשבון את כל שנות העבר, ולקבוע חיוב ריאלי, מידתי ותואם את מסגרת דמי השימוש אשר עומדת, אליבא דשמאי התובע, על לפחות 5% משווי הקרקע. דרך החישוב הנ"ל הינה השיטה הישימה, הנוהגת בבתי המשפט והינה הדרך היחידה לשומת דמי השימוש בקרקע השייכת למדינה או לגופיה. יתר על כן שיטת ההשוואה שבה נהג מומחה ביהמ"ש מחזקת את מסקנה מומחה התביעה כי יש להעמיד את שווי דמי השימוש השנתיים על שיעור 5% ממערך הקרקע העומד על 2,920,000 ₪ .לעומת זאת הגישה האלטרנטיבית של חישוב על פי עסק חי אינה מהווה מדד אובייקטיבי ,בעייתית כשלעצמה, נמדדת במשורה ואינה יכולה להוות גזירה שווה ממקרה אחד למשנהו. דרך שומה זו אינה רלוונטית לתובע כבעל הקרקע באשר שוקלת שיקולים שאינם רלוונטיים כדוגמת אופן ניהול העסק המהווה שימוש חורג במקרקעין, דרך הניהול, השליטה בהכנסות ובהוצאות וכיו"ב. התובע, כבעל הזכויות בקרקע, זכאי לדמי שימוש המבוססים על שוויו המלא של ערכה באשר אינו שותפם של הנתבעים- לא לאופן תפעול העסק, לא לרווח, לא להפסד ולא לכל צורת הניהול שבחרו הנתבעים לאמץ.
12.התובע נסמך כאמור על חוות דעתו של השמאי ירון שמבן ובה נקבעה שומת שווי הזכויות בקרקע למטרת דמי שימוש ראויים עבור גן אירועים. השמאי ביקר בנכס ביום 28.7.11 וקבע כי שטח גן האירועים שהתאים לקהל מירבי של 900 איש ,השתרע על 3.7 דונם עליהם ניצבים מבנים שונים ששמשו את גן האירועים ואילו על שטח החניה הפתוחה של כ-3.8 דונם נוספים הצמודים, סלולה דרך כורכר ששימשה -מגרש חניה לבאי הגן.
השמאי הסכים בחוות דעתו לעיקרון השמאִי על פיו השווי הכלכלי של קרקע בשימוש לגן אירועים והשטחים הנלווים נגזר מתוצאות הפעילות העסקית של הגן. אולם בהעדר נתונים על פעילות עסקם של הנתבעים נקט בגישת ההשוואה בהתבסס על מחירי מקרקעין בעלי אופי דומה ושם את שווי הנכס למטרה הנ"ל כקרקע ריקה ופנויה, בבעלות מלאה וללא פיתוח ומע"מ. על פי המפורט בחוו"ד הנ"ל נתן השמאי דעתו למספר שיקולים כמו מהות הזכויות הנישומות, מהות הנכס הנישום, היקף השטח מושא השומה, המצב התכנוני, אבחנה בין שטח תכסית המבנים לבין שטחי הגן והחנייה, הבינוי הקיים בשטח, ומיקום הנכס והסביבה. דמי השימוש השנתיים חושבו על בסיס 5% לשנה מהשווי במועד הקובע לשומה ובהתחשב במצב השורר בשוק המקרקעין במועדים הקובעים לחוות הדעת. אשר על כן, ערך שמאי התובע (סעיף 8 לחוו"ד ) טבלה שנתית (משנת 2005 ועד לשנת 2011) מדורגת, כששיעור דמי השימוש השנתיים נע החל מסך של 97,342 ₪ בשנת 2005 ועד לסך של 324,474 ₪ בשנת 2011.
13.הנתבעים סומכים ידם מנגד על שיטת השומה כעסק חי, המחשבת את שוויו הכלכלי של הנכס כנגזרת מפעילותו העסקית של הגן.
חוות דעתה של השמאית מטעם הנתבעים הגב' נחמה בוגין, שביקרה בנכס ביום 2.4.12 מפרטת את העקרונות והשיקולים הניצבים בבסיסה והכוללים: אופי גן האירועים ורמת הגמר, תקופת השימוש בפועל, היעדר רישיון עסק, פעילותו הכלכלית של הגן, שיעור ההיוון, עלויות ההקמה, הפיתוח בסביבת הגן והרווח התפעולי "נטו". על בסיס הנתונים שקיבלה בדבר פעילות הגן בשנים 05-2010 הגיעה למסקנה כי שווי דמי השימוש השנתיים לכ"א מהשנים הנ"ל עומד על סך של 16,583 ₪ . השמאית תוקפת את מסקנות שמאי התביעה המתעלמות לדידה מנתוני הפעילות העסקית וניכויי עלות מעביד ולכן התוצאה של חווה"ד הנ"ל, לשיטתה היא בלתי סבירה.
הנתבעים שצידדו בשומת השמאית הגב' בוגין טענו כי שיטתה מוכרת על ידי כלל בעלי המקצוע כשיטה הנכונה לעריכת שומה לגני אירועים אף לשיטת שמאי התביעה שלא התייצב לחקירה ואילו השומה שנערכה ע"י האחרון אינה מובנת ולוקה במספר פגמים; ראשית, שווי הקרקע הוקפץ באופן לא ברור בתקופה הרלבנטית עד כדי שילושו , שנית, השומה חסרה האסמכתאות עליהן הסתמך בהכנת חוות דעתו בניגוד להוראות תקנה 134א לתקנות סדר הדין האזרחי, שלישית, השומה כוללת בחובה גם את שווי דמי השימוש עבור שנת 2011 ע"ס 324,474 ₪ - על אף שמוסכם כי הפעילות בגן הסתיימה בשנת 2010. הנתבעים מבקשים גם לדחות את חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש באשר בחר להסתמך על הערכותיו הכלליות ולהתעלם מנתוני גן האירועים שלהם.
14.שמאי בית המשפט, מר מאיר דלברי, אשר מונה ביום 23.3.14 לאור פערי שומות הצדדים, ערך את חוות דעתו תוך התחשבות במטרת חוות הדעת ומהות העסק הנדון. הוא נעזר בשתי גישות שומה שונות (גישת ההשוואה לחוזי שכירות לנכסים דומים תוך ביצוע ההתאמות הנדרשות וכן גישת העסק החי- שומת הקרקע מתוך ההכנסות התפעוליות של העסק לקביעה, כי דמי השימוש הראויים השנתיים עומדים על סך של 46,250 ₪.
רק מומחה ביהמ"ש נחקר ע"י הצדדים ובעדותו הצביע על יתרונותיה של גישת העסק החי בדחותו את ההנחה כי גישה זו רגישה לאי דיוקים ותוך שהוא מתבסס על עקרון שווי שוק. השמאי הסכים להנחת מומחה התביעה בדבר שווי הקרקע בסך של 2,925,000 ₪, אולם קבע כי אין בה די ויש לתת את הדעת למכלול הנתונים. לכשעומת מומחה ביהמ"ש עם נתוני ההחזקה של הנתבעים בנכס בתקופה העולה פי כמה מזו שהניח, הודה כי לא היה מפחית סך של 100,000 ₪ מדמי השימוש הראויים השנתיים . לדבריו ,לו ידע כי גן האירועים התקיים משנת 1988 ועד 2010- במשך 22 שנה, ולא משנת 2005 ועד 2010 כפי שסבר היה נמנע מביצוע ההפחתה ולכן קבע שיש למעשה לתקן את חווה"ד בהתאם ( עמ' 8 לפר') :
"ת: אם הייתה מוצגת בפני הסוגיה להעריך את דמי השימוש לגבי השנים שאת מדברת, החישוב היה שונה. יש הפחתה של 100,000 ש"ח לכל שנה לשנים מהשנה השישית עד העשירית. הסכום הזה לא הייתי מפחית אותו אם תקופת השכירות הייתה ארוכה כמו שציינת אותה.
ש: מה שאתה אומר לנו היום, שאם היית ער לעובדה שהנתבעים הפעילו את הגן מ-1988 ועד 10', לא היית מפחית שום סכום מהשווי שקבעת לדמי שימוש פר שנה?
ת: הייתי מנסח את זה קצת אחרת. אם היו מציגים בפניי בקשה להעריך דמי שכירות ראויים שהם לא בתקופה שהערכתי אלא בתקופה ארוכה, בשנים רבות הרבה, האם החישוב הייתה משתנה – אני אומר שכן. היה משתנה שלא הייתי מפחית 100,000 ש"ח לשנה מהשכר הראוי.
ש: לא היית מפחית שום סכום.
ת: לא הייתי מפחית שום סכום. הפחתתי 100,000 ₪ על כך שהתקופה הייתה קצרה מ-06' עד 10', לא לאורך כל התקופה הסכום הזה הופחת. עבור 4 שנים. סליחה, רגע, אני מתקן את עצמי. הופחתו עבור 6 שנות פעילותו של העסק, הפחתתי 100,000 ₪ לשנה. אם התקופה הייתה כמו שציינת, לא הייתי מפחית את אותם 100,000 ש"ח, והייתי קובע סכום שקבעתי 46,250 ₪, הייתי קובע 146,250 ₪."
מומחה ביהמ"ש בעדותו פירט באופן מורחב את דרך התחשיב מטעמו, היפנה למקורות ההשוואה ולנתוני הנתבעים מהם למד, לדבריו על הפעלה לא אופטימאלית של גן האירועים באופן החורג ממידת הסבירות.
15.מצאתי להעדיף את שומת מומחה ביהמ"ש בהיותה מאוזנת, נותנת דעתה לכלל השיקולים הרלבנטיים ומבלי שתיפול בה הטיה ושיקולים חורגים מהמחלוקת.
אני סבורה כי חוו"ד שמאי התובע, שצמצם עצמו לשווי הקרקע אינה מהווה ראיה מניחה את הדעת. כאן יצוין, כי אין די בהוכחת שווי הקרקע בלבד על מנת לעמוד בנטל הוכחת שווי דמי השימוש, באשר לא מתקיימת בהכרח זיקה בין שווי הנכס (הקרקע) לגובה דמי השימוש. מסקנה זו עלתה מדברי מומחה ביהמ"ש בדוגמאות ספציפיות שתיאר.
[ ראה גם ש. ויסמן, עקרונות של שומת דמי שימוש ראויים במקרקעין תפוסים (שכר ראוי) הפרקליט ל"ט (התשמ"ט - התשנ"א) עמ' 604 ]
גם שמאית הנתבעים לא בחרה לטעמי באמות המידה הסבירות לקביעת שווי דמי השימוש הראויים אלא בחרה להתמקד בנתוני הנתבעים בלבד .שורת ההיגיון מלמדת כי בהערכת שווי ערך כלכלי אובייקטיבי, אין מקום לשום את דמי השימוש הראויים רק על פי גן האירועים דנא ורווחיו הספציפיים.
בניגוד לשתי חוות הדעת השמאיות הנ"ל, מסקנות חוות דעתו של מומחה בית המשפט מקובלת עליי. כאמור, המומחה עשה שימוש בחוות דעת בשתי גישות שומה שונות, גישת ההשוואה לחוזי שכירות לנכסים דומים תוך ביצוע ההתאמות הנדרשות וכן גישת העסק החי- שומת הקרקע מתוך ההכנסות התפעוליות של העסק ע"מ להגיע לתוצאה הסבירה. לצורך השומה על פי גישת ההשוואה נעזר המומחה בנתונים מוועדות ההשגות של התובע ביחס למקרים דומים, כמו גם שומה מכרעת והחלטת שמאי מחוזי, ולצורך גישת העסק החי נעזר השמאי בנתונים מגני אירועים אחרים וזאת על מנת להבטיח תוצאה ראויה והוגנת. ההבדל בין שתי השיטות כעולה מעדות השמאי נעוץ במורכבותן , שעה שהראשונה יונקת נתוניה ממרכיבים משתנים רבים כמו משך הפעילות והיקפה, מיקומה על אפיוניו של הגן כמו קירוי וגודל השטח , ואילו שיטת ההשוואה מקיימת, כשמה ,השוואת נתונים גרידא בין פעילויות של גני אירועים.
לדברי מומחה ביהמ"ש גישת העסק החי חלה ,מקום שננקטת פעילות יזומה של מפעיל העסק, כך שהיא מושפעת גם מרמת הניהול ומהעבודה המושקעת, ואילו גישת ההשוואה הישירה משמשת למבחן הנתונים הפיזיים של הנכס ומשווה נתונים פיזיים בנכסים שונים בנתונים זהים בעלי ייעוד זהה. הגישה הראויה לדידו במקרה דנן היא שימוש בגישה הראשונה, הגם ש) עמ' 11 לפר') :
"עשיתי בדיקה של עסק חי, והוספתי גישה נוספת שהיא גישת ההשוואה הישירה כדי לבחון את התוצאות שאני מקבל, אם הן עומדות גם במבחן ההשוואתי."
16. עם זאת, המומחה ציין כי לא קיבל כנתון משכנע את נתוני הפעילות של הנתבעים כמו גובה
ההכנסה הממוצעת בסך של 1,400,000 ₪ אלא התבסס על הכנסה שנתית ברוטו של 2,010,000 ₪ שהיא לטעמו סבירה יותר. ההסבר שנתן לכך היה (עמ' 12 לפר'):
"ש: אתה אמרת "לדעתי העסק לא מיצה את הפוטנציאל, ואני מעריך ככה וככה הם היו צריכים לגבות, וככה וככה אירועים, וזו המסקנה שלך.
ת: עשיתי תחשיב על סבירות של ימי פעילות שנתיים. על סבירות של הכנסה מאורח, לאותם ימים שזה סביר שהגן יפעל, והגעתי למספרים יותר גבוהים ממה שכתוב בדו"חות. אני מפרש זאת לניהול אופטימלי. היה אפשר להשיג יותר.
ש: זאת אומרת ששיטת העסק החי התבססה על הערכה שלך ולא על נתונים אמיתיים?
ת: נכון, היא התבססה על הערכה שלי."
ב"כ הנתבעים מוצא בעדות זו את הכשל שבחוות דעת מומחה ביהמ"ש, משום התעלמותו ממאמצים קשים של הנתבעים להפעיל את גן האירועים. יתר על כן , לטענתו היה על השמאי לפעול הדדית הן בנוגע להכנסות והן בנוגע להוצאות ובהתייחס לאורך תקופת הפעילות השנתית. כמו כן נטען כי המומחה לא התאים את הנתונים ההשוואתיים לנתוני גן האירועים נשוא התביעה.
זאת ועוד, לטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו אין לקבל את תיקון חווה"ד ע"י השמאי בחקירתו ולקבל את קביעותיו בהתייחס לשנים הרלבנטיות בלבד או לחילופין לפסול את חווה"ד כלה מהטעמים שנמנו ולאמץ את חווה"ד הנתבעים.
17. כאמור, שוכנעתי מעדות מומחה ביהמ"ש כי פעל על פי אמות מידה נכונות בעריכת השומה
ולמרות הניסיון לערער את ממצאיו, שלא צלח, הבהיר המומחה את דרך עריכת התחשיב
באופן הממוטט כל טענת כשל בעריכתו. בהתאם לכך, יש לדחות את טענות הנתבעים, כמו
גם טענתם האחרונה לאחר חקירתו על פיה, לא רק שדין חווה"ד להיפסל אלא שאין לקבל
את תיקונה המאוחר.
18.בסיכום חוות דעתו לאחר ניתוח הנתונים על פי שתי השיטות ,הגיע מומחה ביהמ"ש למסקנה כי שיעור דמי השימוש הראויים השנתיים נמצא בטווח הערכים של 100,000 – 210,000 ₪ לשנה ועל פי העדפת שיטת העסק החי מגיע לסך של 146,250 ₪ לשנה. מסכום זה ניכה סך של 100,000 ₪ לכל שנה עבור החזר להשקעות שנעשו בנכס בהתחשב בתקופת ההרצה והשלכות צו הסגירה בשנה השישית.
במהלך העדות התבררו לשמאי הנתונים העובדתיים השונים במקרה דנן, שיש בהם על פי עדותו לשנות את מסקנתו בדבר ההפחתה. נראה כי יש לקבל את התיקון לחווה"ד משהוכח שמסד הנתונים שעמד ביסוד מסקנת השמאי שונה .
למעשה התיקון נותן ביטוי למצב העובדתי הנכון. לפיכך, יש לאמץ את חוו"ד מומחה
ביהמ"ש במלואה על תיקונה.
הריסת המבנים
19. אין חולק כי בנכס נעשה שימוש חורג שאינו חקלאי והוקמו עליו מבנים ללא היתר בכלל ולשימוש החורג בפרט. במצב זה דין כל בנייה כאמור הוא הריסה וסילוק, כאשר בסמכותו העניינית של בית משפט זה ליתן את הסעד האמור.
[ראה רע"א 3749/12 ששון בר-עוז נ' דניאל סטר (1/08/13)]
על פי תצהירו של עד התביעה מר ניר שמעי, עשו הנתבעים שימוש חורג ב 14 מבנים שבנכס. על פי הצהרתו, לנוכח טענתם המאוחרת של הנתבעים (לאחר ישיבת המהו"ת) כי הפסיקו את השימושים החורגים בנכס, ערך ביום 11.8.13 סיור פיקוח, ועל אף שגן האירועים נעול, התרשם שהמקום מתוחזק ויש עובדים במתחם. לטענת התובע על הנתבעים להחזיר כל מבנה בעל היתר לייעודו החקלאי ולהרוס את כל הבנוי והמוצב בשטח ללא היתר, לרבות משטח החנייה מכורכר.
מחוות דעת השמאי שמבן מטעם התובע עולה, כי בשטח ששימש את גן האירועים נצבים מבנים ארעיים כגון שירותים, מבנה למשרד וסככות. בין המבנים קיים פיתוח הכולל שבילים ומשטחים מרוצפים אבן משתלבת ,גינון ,מזרקות והשטחים הבלתי מבונים מקורים בגג פלסטי שקוף. כמו כן בשטח החניה הפתוחה סלול כורכר המשמש חניה . בצדו המזרחי של הנכס ניצבת סככת גנרטור ובנוי חדר חשמל.
ממצאים אלו קיבלו אפקט מחזק בחווה"ד השמאיות הנוספות.
20.הנתבע 1 הצהיר כי הנכס הוענק לו מכוח היותו חבר באגודה השיתופית. במקום קיים מטע אגוזי פקאן בהיקף של כ 10 דונם ופרדס הדרים בהיקף של 5 דונם המעובדים לאורך השנים. בעקבות משבר בענף החקלאות בסוף שנות ה-80 הוקם גן האירועים הנ"ל, כשלא היו גנים רבים, ומוסדות התכנון, התובע והרשות המקומית לא ראו פסול בגן ועודדו אותו. האווירה השתנתה עם השנים ומוסדות התכנון והאכיפה הקשיחו עמדותיהם והחל משנת 2,000 החלו גם באכיפה, הפסקת מתן היתרים וסגירת גני אירועים. התובע והנתבעת 3 נדברו ב- 1991 להכנת תכנית שתאפשר את פעילות הגן ,כשבסופו של יום הליכי הטיפול בתוכנית הוקפאו והנתבעים פנו להסדרת פעילות הגן במסגרת שימוש חורג. כך פנו למועצה האזורית שתמכה ואח"כ לוועדה המקומית לתכנון ובניה שהחליטה ביום 27.2.01 לאשר את הבקשה לשימוש חורג בנכס בתנאים. בשלב מסוים החליטו הנתבעים להגיש תכנית נקודתית לשינוי ייעוד הקרקע מחקלאית לגן אירועים, במקביל להסדרה כוללת אולם הגשת הבקשה הנ"ל יצרה "מתח" ביחסים בין הצדדים הנ"ל והנתבעת 3, הודיעה לוועדה המחוזית על העדר הסכמתה לשימוש חורג. הנתבע אישר בתצהירו כי גן האירועים התבסס על קירוי חממה מניילון, רחבת ריקודים מחופה PVC , ריצוף המתאים לשבילי מדרכות, מבנים יבילים וארעיים ללא מיזוג אוויר.
21.לטענת הנתבעים המבנים נושאים אופי ארעי ואינם מחוברים באופן קבע . הפעילות נעשתה באישורה ועידודה של הנתבעת 3 ואף עלה בידיהם לקבל רישיון עסק מהמועצה האזורית עמק חפר.
דא עקא שמלבד היתר להקמת חממה / בית אריזה שאוזכר בתצהיר הנתבע אך לא הוצג, לא הוצגו היתרים למבנים הנ"ל. עם זאת ב"כ התובע בסיכומיה הסכימה להחריג מבנה זה מצו ההריסה.
לפיכך, יש להורות על סילוק והריסת כל המבנים בהם מתבצעת או בוצעה פעילות לא חקלאית ואשר אין להם היתר בנייה כדין , כמפורט בסעיף 7 לתצהיר עד התביעה, ( למעט האמור בסעיף 7.13 ) הסרת משטחי הכורכר והריצוף שפורטו אשר בנכס והשבת הקרקע לייעוד חקלאי, וזאת על חשבון הנתבעים. היה ולא יבצעו את הפינוי וההריסה בעצמם- יוכל התובע לעשות כן בעצמו ולחייבם בעלויות פעולות אלה.
צו ההריסה יכנס לתוקפו בתום 90 יום וזאת לפנים משורת הדין ,שהרי למרות הודעת הנתבעים בסיכומיהם כי הוגשה בקשה לקבלת היתר לחלק מהמבנים לצורך שימוש חקלאי, לא הוצגה ראיה בנדון .
לסיכום
22.לאור האמור אני קובעת כדלקמן:
א.אני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבעים 2-1 לשלם לתובע סך של 877,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
ב.ניתן צו הריסה כמפורט בסעיף 21 לעיל לביצוע בתוך 90 יום ממועד קבלת פס"ד זה ע"י ב"כ הנתבעים.
אני משיתה על הנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪ .
ג.התביעה כנגד הנתבעת 3 תמחק כפוף להסכמת הצדדים כאמור.
ניתן היום, ט"ז אלול תשע"ה, 31 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.
