דיין נ' סופר פוש (מערכות שיווק ) בע"מ

עסקינן בתביעה שעניינה בעמלת תיווך בעסקה, ובצו למתן חשבונות.

רקע:

1. ראשית, התביעה הוגשה על-ידי הגב' קרין לאופר דיין, שהינה התובעת (להלן: "התובעת" ו/או "קרין"), ועל-ידי עמי רפאל דיין, שהינו בעלה של התובעת, שנטען כי ניהל בשם התובעת משא-ומתן, שהיה גם בעבר, עובד של הנתבעת (להלן: "התובע" ו/או "עמי" ו"הנתבעת", בהתאמה).

    

   בהמשכו של ההליך, במעמד קדם משפט שהתקיים ביום 19.01.2015, בהסכמת הצדדים נמחק התובע מכתב התביעה.

    

2. למען סבר האוזן, התובעת הייתה עובדת לשעבר של הנתבעת, שהינה חברה בשם סופר פוש (מערכות שיווק) בע"מ, העוסקת במתן שירותי שיווק, קידום מכירות, ארגון אירועים והפקות.

    

3. לטענת התובעת, הייתה התקשרות בינה לבין הגב' דפנה בסטר (להלן: "דפנה"), שהינה נשיאת הנתבעת.

    

   לשיטת התובעת, הנתבעת התקשרה עם הגב' ענבל אור וחברת אור סיטי נדל"ן מקבוצת ענבל אור בע"מ (להלן: "הגב' אור" ו"חברת אור", בהתאמה), בעניין הפקת אירועי השקה לפרויקט "אור בבלי" (להלן: "הפרויקט"). המדובר היה במיתוג מחדש והפקת אירוע השקה (להלן: "העסקה"). יצוין, כי התובעת הייתה יועצת לשעבר, לגב' אור.

   לטענתה, סוכם בעל פה, בינה לבין דפנה, כי בגין העסקה, תשלם הנתבעת לתובעת כספים בשיעור של 5% ממחזור העסקה עם חברת אור, בתוספת מע"מ, בגין עמלת תיווך, כפי שנהוג בענף (להלן: "ההסכם").

    

   למרות שהעסקה יצאה אל הפועל על ידי הנתבעת, ולמרות התחייבותה של זו האחרונה כלפי התובעת, טוענת התובעת כי הנתבעת מתחמקת מתשלום עמלת התיווך, כפי שסוכם, ומעלה תירוצים שונים, שאין להם כל בסיס במציאות.

    

4. מנגד, מכחישה הנתבעת את טענותיה של התובעת, וטוענת כי לא היה כל הסכם עם התובעת, ועל כן, התובעת אינה זכאית לקבל סעד כלשהו, ו/או סכום כלשהו, מהנתבעת.

    

   לשיטתה, מדובר בניסיון לסחוט ולהוציא כספים שלא כדין מהנתבעת, בשל מצוקה כספית אליה נקלעה התובעת ובן זוגה.

    

   זאת ועוד, מדגישה הנתבעת, שפועלת מזה 27 שנים, כי מעולם לא התקשרה בהסכם תשלום לעמלת תיווך, לא שילמה מעולם עמלת תיווך, ומעולם לא נתבקשה לשלם עמלת תיווך, בעסקאות מסוג דא.

    

   הנתבעת מציינת כי בחודש פברואר 2013, הוזמנה הנתבעת ליתן הצעה לפרויקט מכירת דירות שתכננה חברת אור, זו האחרונה שכרה את שירותי הנתבעת בהפקת אירוע מכירת הדירות, ולתובעת אין כל חלק בכך. התובעת מדגישה כי חברת אור היא זו שפנתה לנתבעת, לאור הצלחה בפרויקט דומה אחר שערכה הנתבעת.

    

5. אין חולק כי בשנת 2011 ביוזמת התובעת נערכה פגישה אחת לפחות בין דפנה, בשם הנתבעת, עם חברת אור, ושבסופו של יום, הנתבעת ביצעה את הפרויקט במרץ 2013.

    

   כמו כן, אין חולק כי עמי פנה לדפנה במרץ 2014, בגין תשלום העמלה.

    

   יש חולק האם זכאית התובעת לעמלת תיווך מהנתבעת, בעקבות העסקה של הנתבעת עם חברת אור.

    

6. הואיל ועסקינן בתביעה למתן חשבונות, בשלב הראשון, בית המשפט קובע האם התובעת זכאית לחשבונות מן הנתבעת. כלומר - יש לבחון האם בפנינו הסכם מחייב, שנערך בעל-פה בין התובעת לבין הנתבעת, אשר מזכה את התובעת בעמלה של 5% בתוספת מע"מ, בגין העסקה עם הגב' ענבל אור. ככל שהתשובה לשאלה זו חיובית, עוברים לשלב השני.

    

7. מטעם התובעת, העידה היא עצמה, וכן בעלה מר עמי דיין (להלן: "עמי"), אשר לו היכרות קודמת עם דפנה. מטעם הנתבעת העיד מר גיל טייכמן (להלן: "גיל"), שהקים את מערך התאורה בפרויקט. הגב' שרה סעדיה (להלן: "שרה"), שהינה סמנכ"ל תיאום ובקרה בנתבעת ודפנה. כמו כן, הוגשו התצהירים והראיות. יודגש, מטעם הנתבעת הוגש גם תצהיר עדות ראשית על ידי תומר שגיא (להלן: "תומר"), שהינו עובד לשעבר של הנתבעת, ובאותה עת היה עובד בחברת אור, אולם, בהמשך ההליך ויתרה הנתבעת על זימונו לעדות.

    

   בתמצית טענות התובעת:

    

8. נערך הסכם בעל-פה בין התובעת לבין דפנה, ונקבע במפורש, כי הנתבעת תשלם עמלה עבור כל התקשרות הנתבעת עם חברת אור, בעניין הפקת אירועי ההשקה לפרויקט "אור בבלי". נקבעה עמלה בשיעור של 5%, ממחזור העסקה עם חברת אור, בתוספת מע"מ בגין עמלת תיווך.

    

   התובעת, השתמשה בקשריה, בכישוריה, ועמלה רבות, על מנת שהעסקה תימסר לידי הנתבעת. בלעדי התובעת, לא הייתה מונחת לפתחה של הנתבעת ההזדמנות להפיק את האירוע עבור הפרויקט. התובעת טרחה רבות על קיומה של פגישת היכרות בין הגב' אור לדפנה, וכן התקיימה פגישה נוספת בה ניתנה לנתבעת הזדמנות להציג את חזונה.

    

9. יובהר, בזמן ההתקשרות, שימשה התובעת יועצת שיווקית של חברת אור, אשר גמרה בדעתה להפקיד את הפקת הפרויקט בידיו של מפיק אחר. רק בזכות התערבותה של התובעת, הגיעה ענבל אור לפגישה עם התובעת, ובסופו של יום נמסר הפרויקט לנתבעת.

    

10. הנתבעת לא דיווחה על הפרויקט שיצא אל הפועל, לתובעת, וזו האחרונה למדה על כך בדרך המקרה, כשנה לאחר מועד הפקת הפרויקט. זאת, בניגוד להבטחתה של דפנה שהיא תעדכן את התובעת עם הפקת הפרויקט, ותסדיר עמה את החשבון.

     

11. דפנה לא הכחישה מעולם, כי בין הצדדים עומד הסכם מחייב המזכה את התובעת בכספים.

    אולם, הנתבעת העלתה תירוצים שונים, ושינתה את גרסתה, וכל זאת על מנת להימנע מהתשלום, המגיע לתובעת.

     

12. הנתבעת הדגישה בכתב הגנתה, ולכל אורך הדרך כי לא היה חוזה בין התובעת לנתבעת. ברם, בשתי שיחות שהיו, דפנה אמרה במפורש כי מגיע לתובעת כסף, אך שקיימת בעיית גבייה.

     

13. הנתבעת מנסה להציג פרשנויות שונות, האחת – טוענת כי התובעת לא הייתה הגורם היעיל שתיווך בעסקה, אולם יש לזכור כי מדובר בטענה המהווה הרחבת חזית, שהרי טענת ההגנה הייתה שלא הובטחה עמלה. השנייה – הסכמתה של דפנה לשלם דמי תיווך נעשתה לצרכי צדקה ועזרה לזוג, ולא משום התחייבות.

     

    דפנה בעדותה, מסרה עדות מתחמקת ומתפתלת, וניסתה להעלות גרסאות חדשות למציאות העולה מהתמלילים. וזאת, מבלי ליתן לגרסאות אלה כל הסבר סביר והגיוני.

     

14. ועוד, גיל העיד כי הוא זה שהביא את העסקה לנתבעת, וזו גרסה הסותרת את הגרסה שמי שהביא את העסקה היה תומר. אולם, התובעת ויתרה על עדותו של תומר.

     

15. סופם של דברים, הצדדים התקשרו בחוזה מחייב בעל-פה, התובעת עמדה בהתחייבותה, אולם הנתבעת היא זו שהחליטה שלא לכבד את ההסכם.

     

    התובעת אינה יודעת מה היקף העסקה, תחילה סברה שהיקף העסקה והתמורה שנתקבלה הסתכמה בכ- 700-800 אלף ₪. בהמשך, התבשרה בשיחה מאוחרת עם דפנה, כי היקף העסקה הינו בסך של 1.1 מיליון ₪, אולם גם סכום זה התברר כשגוי, ולאחר מכן התברר כי התמורה ששולמה, עמדה בפועל על סך של כ-2.7 מיליון ₪ לפני מע"מ, וגם זה ממקור לא רשמי.

     

    עולה כי דפנה מתחמקת מליתן תשובה מדויקת באשר לסכום הכולל של העסקה. לפיכך, יש ליתן צו המורה לנתבעת לחשוף חשבונות במסגרת מיתוג מחדש והפקת אירוע ההשקה לפרויקט הנדל"ן אור בבלי.

     

    בתמצית טענות הנתבעת:

     

16. כעולה מכתב ההגנה, במהלך חודש יוני 2011, פנתה התובעת לנתבעת, והציעה כי הנתבעת תיפגש עם הגב' אור, לצורך מתן הצעה להליך מיתוג מחדש, בחברת אור. באותה עת, שימשה התובעת בתפקיד כלשהו בחברת אור. הנתבעת לא חולקת על כך, כי נערכה פגישה בין הצדדים, אך מציינת כי ההצעה אותה הכינה נדחתה על ידי הגב' אור.

     

    בחודש פברואר 2013, כשנתיים לאחר דחיית הצעת הנתבעת, הוזמנה הנתבעת ליתן הצעה לפרויקט מכירת דירות, שתכננה חברת אור, והתובעת לא הייתה חלק מהפנייה לנתבעת. מה גם שבאותה עת התובעת לא מילאה תפקיד כלשהו בחברת אור.

     

    לשיטתה, חברת אור פנתה לנתבעת לאור הצלחה בפרויקט מכירות דומה, ולאור המלצתם של תומר שגיא, וגיל.

     

    לאחר ישיבות שנערכו עם חברת אור, הגישה הנתבעת הצעה לביצוע הפרויקט, וחברת אור קיבלה את ההצעה, ושכרה את שירותי הנתבעת.

     

17. הנתבעת מדגישה כי לא נכרת "הסכם תיווך" בין הצדדים, ושלתובעת אין ולא היה כל קשר להתקשרות הנתבעת בהסכם עם ענבל אור.

     

18. הנתבעת מוסיפה בסיכומיה, כי מהראיות שהובאו, עולה התמונה, לפיה התובעת לא הייתה הגורם היעיל, וממילא לא הגורם היעיל והממשי להתקשרות הנתבעת בהסכם עם ענבל אור בנוגע לפרויקט אור בבלי. הנתבעת מדגישה כי אין כל קשר בין ההצעה שהייתה לעניין המיתוג של חברת אור ביוני 2011, לבין אירוע ההשקה שיצא אל הפועל בשנת 2013, ומדובר בשני אירועים שונים.

     

19. התובעת ובעלה העידו עדויות שקריות - עמי העיד, כי עת סיים לעבוד אצל הנתבעת בשנת 2003 או 2004, הוא סיכם עם דפנה כי התובעת תקבל עמלות בגין לקוחות שתביא לנתבעת. התובעת, בניגוד לעדות זו, העידה כי רק בשנת 2011 סיכמה כביכול עם הנתבעת כי תקבל עמלה כאשר ביקשה להביא את הנתבעת לפגישה עם ענבל אור.

     

    ועוד, התובעת העידה כי פנתה לדפנה בתחילת 2011, או בסוף 2010, ואילו בעלה העיד כי פנה בסוף שנת 2012 או תחילת 2013.

     

20. בחודש מרץ 2014, פנה עמי לדפנה, וטען כי הנתבעת אמורה לשלם לתובעת עמלת תיווך בגין הפרויקט שביצעה הנתבעת עבור חברת אור. דפנה הופתעה מהדברים, שהרי לא הייתה כל התקשרות בין הנתבעת לתובעת, ועל כן הודיעה לעמי כי התובעת אינה זכאית לקבל סכום כלשהו מהנתבעת. אולם, מאחר ועמי שיתף את דפנה בקשיים כלכליים אליהם נקלע הוא והתובעת, הציעה לעזור ולתרום לעמי סך של 10,000 ₪.

     

21. התובעת מציגה תימלולים בחוסר תום לב, והנתבעת שבה ומתנגדת לעדויות שמיעה.

     

22. התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה, ולאור הראיות והעדויות, אינה זכאית לקבלת סעד של מתן חשבונות ולא זכאית לקבל סכום כלשהו.

     

    בתמצית תשובת התובעת:

     

23. לשיטת התובעת, הראיות מעידות על חוסר תום הלב של הנתבעת. הובאו ראיות המעידות על התחייבות בין הצדדים, ראיות אלה לא נסתרו.

     

24. מוכחשת טענת הנתבעת לעניין מחיקת העדות שהובאה בהקלטות, שהרי לא מדובר בעדות שמיעה. כל ההקלטות והשיחות הוגשו באמצעות עמי, שהיה עד לשיחה, ודפנה לא הכחישה, אלא טענה לפרשנות.

     

25. הנתבעת לא העלתה בכתב הגנתה כי התובעת אינה הגורם היעיל, אלא טענה כי לא הייתה כל התחייבות. לפיכך, מדובר בהרחבת חזית. מה גם שעדותו של גיל עומדת בסתירה לעדותה של דפנה, כיוון שדפנה לא מכחישה כי מגיע לתובעת עמלה.

     

26. אין סתירה בין הסכם עמלות משנת 2003 או 2004, לבין ההסכם שבשנת 2011, שבזה האחרון היה צריך לסגור את גובה העמלה עבור לקוח ספציפי.

     

27. הנתבעת ניצלה את הקשר החברתי שהיה בין הצדדים, על מנת להתחמק מתשלום התחייבות שנעשתה בעל-פה.

     

    דיון והכרעה:

     

28. השאלה הדורשת הכרעה – האם נכרת הסכם מחייב בעל-פה בין התובעת לבין הנתבעת, הסכם שיש בו כדי לחייב את הנתבעת בתשלום עמלת תיווך בגין העסקה עם חברת אור. ככל שהתשובה לשאלה זו חיובית, ישקול בית המשפט את הסעד של צו למתן חשבונות.

     

    כבר עתה אומר, שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עיינתי בתצהירים, ובכל אשר הובא בפניי, השתכנעתי כי בין הצדדים נחתם הסכם מחייב בעל-פה, אשר בגינו זכאית התובעת לעמלת תיווך. אשר על כן, השתכנעתי להורות על מתן צו לחשבונות, כמבוקש.

     

    האם בין התובעת לנתבעת נכרת הסכם מחייב:

     

29. ראשית אציין, ששתי דרישות מהותיות צריכות להתקיים על מנת ש"הצהרות רצון" יהוו חוזה, והן - גמירות דעת ומסוימות. כלומר, יש צורך בקיומה של כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים. תנאי ראשוני ויסודי ליצירת חוזה הוא גמירות הדעת של שני הצדדים להתקשר זה עם זה בחוזה מסוים.

     

30. מקום שהצדדים לא הגיעו לידי גמירת דעת, לא יוכל בית משפט ליצור אותה בדיעבד (ראה ע"א 392/80 קדר נ' אתרים 165, 162). גמירות הדעת היא רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה.

    המבחן לבחינת גמירות דעתם של הצדדים הינו מבחן אשר שם דגש על הגילוי החיצוני של הסכמת הצדדים וכולל שתי דרישות משנה: דרישה פנימית פסיכולוגית של יצירת הכוונה ודרישה חיצונית התנהגותית של ביטויה.

     

    עקרון חופש החוזים מגלם בתוכו גם את עיקרון חופש הצורה, כאמור בסעיף 23 לחוק החוזים, כך שחוזה יכוך להיעשות בכל צורה שהיא - חוזה יכול שיעשה בכתב, על דרך ההתנהגות, בעל פה ובכל צורה אחרת, ויפים דבריה של פרופ' שלו (שם, עמ' 277):

     

    "חוזה יכול אפוא להיעשות בעל-פה, בכתב או בצורה אחרת.

     

    חוזה בעל-פה הוא תוצאת הצעה וקיבול שנעשו בדיבור פה. בפתיחת נתיב לעשיית חוזים בעל-פה טמונה תשובה לטעות השגורה אצל הדיוטות, שלפיה בהעדר כתב אין חוזה. גם סיכום דברים בעל-פה, ואפילו בעניינים מסובכים, רציניים ויקרים, יכול שייחשב כחוזה מחייב, ובלבד שמתקיימות דרישות פרק א לחוק (שהן, בעיקר, גמירת-דעתם של הצדדים ומסוימות ההצעה)".

     

31. בענייננו, טוענת התובעת כי הנתבעת התחייבה לשלם לתובעת סך של 5% בתוספת מע"מ ממחזור העסקה עם ענבל אור, בגין עמלת תיווך.

     

    מנגד, טענה הנתבעת באופן נחרץ, כי לא היה "הסכם תיווך" בין התובעת לנתבעת, ומימלא לתובעת אין ולא היה כל קשר להתקשרות הנתבעת בהסכם עם ענבל אור, לביצוע אירוע השקת הפרויקט.

     

32. העידה התובעת על הנסיבות שקדמו להסכמה בין הצדדים. התובעת העידה, כי בתקופת עבודתה בחברת אור, בשנים 2010 או 2011, פנתה אליה דפנה וביקשה להיכנס לעבודה עם חברת אור (עמ' 5 לפרוטוקול). כמו כן, העידה שביום הפגישה עם חברת אור, עת ישבה עם דפנה טרם הפגישה, הזכירה לה דפנה שהיא תקבל עמלה (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 19-23).

     

    עמי בחקירתו העיד כי כבר בשנים 2003 – 2004, לאחר שעזב את עבודתו בנתבעת, העלתה דפנה את העניין של תשלום עמלות בתמורה לתיווך עם לקוחות. בנוגע לפרויקט בבלי, העיד כי הסיכום בינו לבין דפנה היה לתשלום עמלה בשיעור של 5% + מע"מ (עמ' 8, שם).

     

33. דפנה טענה בתצהיר מטעמה, וחזרה על הטענה גם לאורך חקירתה הנגדית, כי לא היה שום סיכום עם התובעת, או מי מטעמה. לטענתה, התובעים בכלל לא ביקשו ממנה עמלה בגין התיווך (ראה עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 27 – 32). מה גם שטענה כי התובעת ועמי פעלו כלפיה בחוסר תום לב קיצוני, תוך ניסיון להתעשר שלא כדין על חשבון הנתבעת.

     

34. כבר עתה אומר, שממשמע העדויות של התובעת ושל עמי, סבורה אני כי אלה מתיישבת היטב עם תמלילי השיחות, המצורפים כנספח ג' לתצהירו של עמי (עמ' 28 שורות 7 – 13):

     

    עמי: "אתמול במקרה קראתי כתבה על ענבל, וראיתי שעשיתם לה אירועים שנה שעברה, מזמן שלושה אירועים.

    שקרין הביאה אותה אז לפה דיברנו על זה שאם יצא לנו איזה עבודה תהיה עמלה מסוימת.

    דפנה: אבל היא לא נתנה לי את הכסף, היא עוד חייבת לי את הכסף".

     

    ובעמ' 31 שורה 6 ואילך :

     

    "דפנה: אני אגיד לך בוא נעשה כזה דבר, אפילו מצידי בכתב.

    עמי: סומך עליך.

    דפנה: שאם אני מקבלת את הכסף לאורך השנתיים הקרובות, לא ה – 5 שנים, שנתיים, שנתיים ומשהו..."

     

    ובהמשך השיחה בעמ' 34:

     

    עמי: בעיקרון אז אמרנו 5% מהמחזור, אז אם אפשר משהו בינתיים אני אשמח.

    דפנה: תן לי לבדוק את הסיפור הזה.

    ...

    אני בכלל שכחתי מזה בגלל שאמרתי לעצמי שבכלל אין איזהו כסף כאן."

     

35. הדעת והשכל הישר נותנים, כי אם אכן לא היה הסכם, כפי שטוענת דפנה, ושהתובעים אף לא ביקשו ממנה עמלה, אזי במעמד השיחה המצוטטת לעיל עם עמי, הייתה דפנה מסרבת לבקשתו של עמי, יוצאת חוצץ נגד בקשתו, וטוענת בפניו כי מעולם לא היה סיכום וכד'. תחת זאת, השיבה דפנה כי בכלל שכחה מכל העניין, משום שלא קיבלה את הכסף מחברת אור, הסכימה לשלם לתובעת, בכפוף לקבלת הכסף מחברת אור, ואף הסכימה להעלות את הדברים על הכתב.

     

    רוצה לומר, העובדה שדפנה לא סירבה לבקשת עמי לתשלום דמי התיווך, אלא רק טענה כי הכסף טרם התקבל, מתיישבת עם המסקנה, שאכן הייתה בין הצדדים הסכמה לתשלום עמלת תיווך.

     

36. ממקרא המשך התמליל עולה, כי בשלב מאוחר יותר, דפנה אף הודתה באזניו של עמי, כי הכספים מגיעים לתובעת (נספח ג' לתצהיר עמי, בעמ' 57 שורות 5-7):

     

    "דפנה: טוב מאמיל'ה אני באמת באמת באמת אני לפחות דבר אחד סגרתי עם בגסי שמגיע לך, למרות כאילו כל התקופה שעברה בסיפור הזה". (הדגשה שלי נ.ב).

     

37. בהקשר זה, מצאתי לנכון להתייחס באופן כללי לתמלילי השיחות בין עמי לדפנה ומשקלן בהליך - לא נעלם מעיני כי עמי היה שותף לשיחות עם דפנה, הצהיר והעיד על כך, ודפנה תקפה את התמלילים, בכל הנוגע לפרשנותם, ועצם הקלטתה ללא ידיעתה . במסגרת תצהיר עדות ראשית של דפנה, וכן לאורך עדותה, עוברת כחוט השני תרעומתה על העובדה שעמי הקליט אותה ללא ידיעתה. לטענת דפנה, אגב שיחה אישית במסגרתה שיתף אותה עמי בבעיותיו האישיות הכלכליות, עמי משך אותה בלשונה, ניצל את טוב ליבה, ובחוסר תום לה "הוציא" ממנה הצעה לתשלום סך של 10,000 ₪ כעזרה בלבד, הצעה שנדחתה על ידו (ראה סעיפים 8, 17–25 לתצהיר דפנה, וכן פרוטוקול הדיון מיום 24.1.17, עמ' 16 שורה 21, עמ' 17 שורה 6, עמ' 19 שורות 1–5, עמ' 20 שורות 28, 29 ועוד).

     

38. הנני סבורה, כי דווקא העובדה שדפנה לא ידעה שהשיחות עמה מוקלטות, מעידה על האותנטיות שבה נאמרו דבריה ועל כוונותיה האמתיות. שוכנעתי, כי תמלילי השיחות בין עמי לדפנה, מהווים ביטוי חיצוני לכוונת הצדדים ומעידים על גמירות הדעת ועל מסוימות העסקה, ומשקלם רב.

     

39. הנתבעת טוענת, כי לצורך כריתתו של "הסכם תיווך" מחייב, יש צורך בקיומו של הסכם מסוים בין הצדדים לצורך קיום משימה מוגדרת, ובעמידה של "המתווך" ביעד ההסכם במסגרת זמן קבועה. בהקשר זה, מדגישה הנתבעת כי מהראיות שהובאו בתיק הוכח, כי לא התקיימו שני תנאים אלה, ואף לא תנאי אחד.

     

40. במקרה שבפניי, סבורה אני שהתמלילים מהווים ראיה חיצונית עיקרית וחזקה דיה, בכדי להוכיח את טענות התובעת, כי היה הסכם. כאמור לעיל, לתמלילים ניתן משקל רב, שכן הספונטניות שבה נאמרו הדברים מעידה על כוונותיהם האמתיות של הצדדים.

     

41. ושוב, הסכמתה של דפנה לשלם את דמי התיווך, כפי שעלתה מתוך תמלילי השיחות, היא כשלעצמה, מעידה כי היה הסכם מסוים בין הצדדים, וכי "המתווך", הלא היא התובעת, עמדה ביעד ההסכם.

     

42. עוד טוענת הנתבעת, כי עדותם של עמי ושל התובעת עומדות בסתירה האחת מול השנייה. לעניין הסכם התיווך: כפי שעולה מעדותו של עמי, ההסכם בין הצדדים לפיו התובעת תהא זכאית לעמלה, נכרת זמן רב לפני האירועים נשוא התביעה, עוד בשנים 2003 – 2004. מנגד, התובעת העידה, שההסכם לגבי העמלה עבור פרויקט בבלי סוכם בשנת 2011.

     

    ושואלת הנתבעת - אם סוכם כבר בשנים 2003 – 2004 על עמלת תיווך בינה לבין עמי, מדוע הייתה צריכה התובעת לסכם עם נשיאת הנתבעת את תשלום העמלה בגין פרויקט בבלי?

     

    הנני סבורה, כי עדויותיהם של עמי ושל התובעת לעניין זה אינן סותרות האחת את השנייה, נהפוך הוא, הן משלימות האחת את השנייה. העובדה, שעמי סיכם עם דפנה על תשלום עמלות בשנים 2003 – 2004, אינה מונעת את האפשרות, שבחלוף מספר שנים, תחזור התובעת על הסיכום מול דפנה. תשלום העמלה בגין פרויקט בבלי עמד בפני עצמו, והוא לא בהכרח קשור לסיכום של עמי עם הנתבעת בשנים 2003 – 2004.

     

43. בנוסף, טוענת הנתבעת כי התובעת מציינת שהיא יצרה קשר בין הנתבעת לגב' אור בסוף שנת 2010 או תחילת שנת 2011, ואילו עמי בניגוד לכך העיד: "אני מתרגש, אני לא זוכר לגבי תאריכים במדויק, ולשאלתך או סוף שנת 2012 או תחילת 2013" (עמ' 9 לפרוטוקול).

     

    לטעמי, אין בעדויות אלה להעיד על שקרים וסתירות מצדם של התובעת ועמי, שהרי עמי העיד כי הוא אינו זוכר לגבי התאריכים במדויק.

     

44. יתרה מכך, לטענת ב"כ הנתבעת נכשל עמי בעדותו וסתר עצמו. מחד, טען כי סמך על דפנה ולכן לא ערך הסכם בכתב, ומאידך בא לשיחה עם דפנה כאשר הוא מצויד במכשיר הקלטה.

     

    דומני, שאין לראות בהתנהלות זו סתירה. משחשש עמי כי דפנה מתנערת מהתחייבותה, לא היה בידו לעשות דבר, מלבד להקליטה, על מנת לבסס את גרסתו.

     

45. בתמיכה לטענת הנתבעת כי מעולם לא ערכה הסכם תיווך, וכי הדבר לא נהוג בתחום, מפנה הנתבעת לעדותו של גיל, עת נשאל לגבי הנוהג הקיים בתחום לגבי תשלום עמלות. בעניין זה,

    התרשמתי, כי עדותו של גיל הייתה פתלתלה, מגמתית, מצאתי בה סתירות פנימיות, ובניגוד לציטוט החלקי שהובא מעדותו בסיכומי הנתבעת, בסופו של דבר הודה גיל, כי קיים בענף נוהג של תשלום דמי תיווך (פרוטוקול, עמ' 11-12):

     

    "ש. האם נהוג וידוע לך, בענף שמישהו שמביא ליד מקבל עמלה?

    ת. בענף מקובל לסכם את הדברים האלה מראש, אם הם לא מסוכמים אז לא".

     

    ובהמשך, נשאל על-ידי בית המשפט:

     

    ש: הנני להבהיר לעד שעליו להשיב לשאלה, האם נהוג או לא נהוג לשלם עמלה כאשר מישהו מביא ליד?

    ת: לא. לא נהוג.

    ש: אבל אם מסכמים?

    ת: כן.

    ש: האם נהוג לסכם הסכמות מסוג דא שמביאים לידים ?

    ת: יש הסכם לעמלות, הם מסוכמים מראש, אני עובד עם מאות חברות הפקה. אנחנו מסכמים מראש." 

     

46. עוד בחקירתו הנגדית של גיל, העיד כי הוא היה זה שקישר בין הנתבעת לחברת אור (פרוטוקול, עמ' 12 שורות 15 – 30). עדותו זו תומכת, לכאורה, בטענת הנתבעת, לפיה התובעת לא הייתה "הגורם היעיל" שתיווך בעסקה.

     

    התובעת מצדה טוענת, כי טענה זו מהווה הרחבת חזית, כאשר הטענה בכתב ההגנה הייתה שכלל לא הובטחה עמלה.

     

    בנקודה זו אציין, שאמנם בכתב ההגנה לא נטען "ברחל בתך הקטנה" כי התובעת לא הייתה "הגורם היעיל" אשר תיווך בעסקה. אך יחד עם זאת, בכתב ההגנה צוין מפורשות (סעיף 9ה', 9ו'), כי חברת אור פנתה לנתבעת לאור המלצתם של מר תומר שגיא וגיל טייכמן.

     

    סבורה אני, שבטענת הנתבעת, לפיה התובעת לא הייתה הגורם היעיל יש משום שיפור עמדות, אך יחד עם זאת, הדבר עולה באופן משתמע מכתב ההגנה.

     

47. עדותו של גיל, אשר תומכת לכאורה בטענה שהוא היה הגורם היעיל, בכך שהמליץ בפני חברת אור על הנתבעת, לא נתמכה בראיות חיצוניות, והיא עומדת אל מול עדויותיהם של התובעים ותמלילי השיחה. מה גם, שהנתבעת ויתרה על עדותו של תומר, שיכול היה לשפוך אור על שהתרחש.

     

    ביני לביני, טענה זו עומדת בסתירה לתמלילי השיחות בין עמי לדפנה, אשר מעידים בדיוק ההיפך. וישאל השואל – אילו התובעת לא הייתה "הגורם היעיל" בעסקה, אזי מדוע הסכימה דפנה לשלם לעמי את דמי התיווך? בתשובה לטענה זו, טוענת הנתבעת, כי לאור קשרי הידידות בינה לבין עמי, וההיכרות ארוכת השנים, ניצל עמי את טוב ליבה של דפנה בחוסר תום לב, והסכמתה של דפנה לתשלום הסך של 10,000 ₪ הינה לא בשל התחייבות הנתבעת כלפי התובעת, אלא אך בשל טוב ליבה.

     

48. עוד טוענת דפנה, כי ההתחשבנות והצגת החשבוניות הנוגעות לפרויקט בבלי, הייתה רק כדי להצדיק הוצאת כספים מהחברה (פרוטוקול, עמ' 18, שורות 14 – 20).

     

    הנני סבורה כי גם דינה של טענה זו להידחות. ראשית, משום שטענה זו מהווה הרחבת חזית, שכן לא נטענה בכתב ההגנה. שנית, במענה שסיפקה דפנה עת נשאלה מדוע הייתה צריכה להצדיק את הסכום אותו מציעה כעזרה בפני עמי, סיפקה תשובות סותרות ומתחמקות (שם):

     

    "ש: אם אני רוצה לתת צדקה, מדוע אני צריך לפרט כמה קיבלתי או אמור לקבל?

    ת: ... אני לא יכולה להוציא שיק ולספר איפה הכסף, אי אפשר, צריך להכניס את זה לפרויקט, בחשבוניות, ולהכניס את זה כמשכורת, שהוא נתן לי את הפתרונות, הסברתי לו שאני לא יכולה, הוא ידע איזה בן אדם טוב אני כדי לעזור להם.

     

    ובהמשך (בעמ' 19 לפרוטוקול, שורות 24 ואילך):

     

    "לשאלת בית המשפט:

    ש: הבנו לפי גרסתך, שאת טוענת שרצית לעזור לעמי. את נשאלת מדוע היית צריכה לפרט בפני עמי את ההתחשבנות הכספית מול ענבל אור ?

    ת: ראשית, אני מדברת סתם. אני קשקשנית..."

     

49. מהאמור, לא נסתרה התחייבותה של דפנה, בשם הנתבעת כלפי התובעת, אלא הובהר, כי דפנה משנת 1998 איננה בעלת החברה , וניתן ללמוד כי היה לה קושי להצדיק הוצאה זו אל מול בעלי החברה, ולכן ניסתה לחזור בה מהתחייבותה (פרוטוקול עמ' 17-23).

     

50. לא זו אף זו, ב"כ התובעת בסכומיו הפנה לתצהירה של התובעת, שם ציינה כי האירוע יצא לפועל רק כשנה לאחר הפגישות, אולם אמרה שמעיון בפרסומים השונים, המדובר על אותו אירוע בגין אותו פרויקט, דהיינו – השקת פרויקט בבלי. בנוסף, ציינה כי ראתה בפרסומים שחברת אור החליפה את כל השפה העיצובית של המותג, בדומה לרעיונות שהוצגו בפגישה, למשל, "החלפת הלוגו". עניין זה לא נסתר על-ידי הנתבעת באופן ממשי, אלא נאמר בצורה כללית, ובלתי מבוססת כי אין כל קשר בין ההצעה שניתנה בשנת 2011 לבין אירוע השקת פרויקט אור בבלי, שכן מדובר בשני שירותים שונים בתכלית (סעיף 9 לתצהירה של דפנה).

    לא הובא בפניי כי בשנת 2013, הובאה הצעה שונה בתכלית מההצעה שניתנה ב- 2011 בו הייתה מעורבת התובעת.

     

51. התרשמתי מעדויותיהם של התובעת ושל עמי, כי הן היו סדורות ומהימנות, לא נמצאו סתירות בין העדויות, ויותר מכל, הן עלו בקנה אחד עם תמלילי השיחות בין עמי לדפנה. ומנגד, עדותה של דפנה לא הייתה משכנעת, וזאת בלשון המעטה. מה גם, שעדותו של גיל הייתה מתחמקות, מגמתיות, ועמדו בסתירה לתמלילי השיחות בין עמי לדפנה.

     

52. לא נעלם מעיני כי התובעת היא זו שיצרה את הקשר הראשוני בין הנתבעת לחברת אור, שהעסקה בסופו של יום יצאה אל הפועל, ואין חולק כי הנתבעת לא שילמה לשום גורם עמלת תיווך בגין העסקה. טענות הנתבעת כי התובעת לא הייתה "הגורם היעיל" אין בהן ממש.

     

    למעלה מכך, גם אם הייתי מגיעה למסקנה כי גיל היה גורם נוסף מעורב במשא-ומתן, לטעמי, לא היה בכך כדי לשלול את זכאותה של התובעת.

     

53. לשם השלמת התמונה, מצאתי לנכון לקבל את טענות הנתבעת בנוגע למחיקת הסעיפים מתצהירה של התובעת המהווים עדות שמועה. יחד עם זאת, המדובר בטענות שרובן ככולן נטענו גם בתצהירו של עמי, מידיעה אישית, ועל כן מחיקת הסעיפים מתצהירה של התובעת לא מורידה ולא מעלה.

     

54. לאור המפורט לעיל ולסיכומו של ראש פרק זה, החלטתי להעדיף את גרסתם של עדי התובעת, על פני גרסתם של עדי הנתבעת. לפיכך, הגעתי לכלל מסקנה, כי היה הסכם מחייב בעל-פה בין הצדדים לתשלום עמלת תיווך בשיעור של 5% לתובעת בגין העסקה מושא התביעה.

     

    המסגרת הנורמטיבית בסעד של מתן חשבונות:

     

55. בקליפת אגוז, בע"א 127/95 מועצת הפירות ייצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ פד"י נ"א (4), 337, בעמ' 344-345 נאמר:

     

    "תובענה למתן חשבונות מתנהלת בדרך-כלל בשני שלבים: בשלב הראשון קובע בית-המשפט אם התובע אכן זכאי לחשבונות מן הנתבע. אם בית-המשפט מכריע כי התובע זכאי לחשבונות, מוציא בית-המשפט צו למתן חשבונות ועובר לשלב השני, ובו נדרש הנתבע לשכנע שהחשבונות שנמסרו נאותים. רק אחר כך יקבע אם הוא מחויב בתשלום על-פי החשבונות. ראו ע"א 127/83 בר-לב ואח' נ' לוינזון ואח' [1], בעמ' 255....". 

     

    בהמשך נקבע:

     

    "כדי שהתובע מתן חשבונות יזכה בצו בשלב הראשון, עליו להוכיח קיומם של שני תנאים: ראשית, עליו להראות קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע המצדיקה מתן חשבונות (ראו רע"א 5064/90 סאסי נ' יקבי ארזה ת.ר.ז. בע"מ [2], בעמ' 132). שנית עליו להוכיח – ולו לכאורה – כי קמה לו "זכות תביעה לגבי הכספים אודותיהם הוא מבקש לקבל חשבונות..." (ע"א 4724/90 א.ש.ת. כספים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ [3], בעמ' 584). אם התקיימו תנאים אלו, ובהיעדר סיבה אחרת המצדיקה הימנעות ממתן החשבונות – כגון חיסיון או היעדר הצורך בחשבונות לצורך הבירור הכספי – ייתן בית-המשפט צו למתן חשבונות".

     

    לגבי קיומה של מערכת יחסים מיוחדת נקבע:

     

    "תביעה למתן חשבונות צריך שתתבסס על קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בין התובע לנתבע המצדיקה מתן חשבונות. כך למשל מוכרת הזכות לקבלת חשבונות כאשר בין הצדדים הייתה מערכת יחסים של שליחות, הרשאה, שותפות או נאמנות (ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [7], בעמ' 567), אולם רשימה זו אינה סגורה".

     

     

56. בת"א 1434/07 דוקטור חיים רופאי עסקים בע"מ נ' אופטיקנה האופטיסטור הראשון בע"מ ואח' (2012) [פורסם בנבו] (להלן: "פס"ד דוקטור חיים") קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת יהודית שבח) בקשה למתן חשבונות המבוססת על הסכם שכ"ט בגין שירותי ייעוץ מס שהעניקה התובעת לנתבעים בקובעו, כי בהתאם ללשון ההסכם הנדון, אומד דעת הצדדים ומטרתה העסקית של ההתקשרות הנדונה, התובעת זכאית לקבלת חשבונות, וזאת לצורך בדיקת זכאותה לקבלת שכר, וקבע:

     

    "מאחר וקיומו של ההסכם, המקנה לתובעת אחוזים מהחיסכון, אינו שנוי במחלוקת, להבדיל מהיקפו, הרי הזכאות לקבלת חשבונות, מהבחינה העקרונית, אינה יכולה להיות אף היא שנויה במחלוקת, לאור קיומה של תלות אצל התובעת במסמכים הנמצאים בשליטת הנתבעים. ללא המסמכים, אין התובעת יכולה לדעת אם עצותיה יושמו הלכה למעשה, אינה יכולה לוודא קיומו של חיסכון במס, כמו גם כמותו, וכפועל יוצא לשום את השכר המגיע לה".

     

    באותו פסק דין, קבע בית המשפט את היקף המסמכים אותם יש להעביר לרשות התובעת, וציין בהחלטתו:

     

    "מאחר ועסקינן בתביעה למתן חשבונות, לא יסתיים שלב זה של הדיון בסעד כספי, כי אם בהוראה למתן חשבונות, שלאחר קבלתם תוכל התובעת לבדוק אילו מן העצות שניתנו על ידה, ואשר בגינן קבעתי את הזכאות לשכר טרחה, אכן יושמו ע"י הנתבעים בפועל, והאם יישום העצות אכן הצמיח חסכון במס".

     

57. בענייננו, מתקיים התנאי הראשון למתן חשבונות, שהרי התובעת הראתה קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינה לבין הנתבעת, המצדיקה מתן חשבונות. כמו כן, השתכנעתי כי מתקיים גם התנאי השני, הואיל והתובעת הוכיחה בפניי כי קמה לה זכות התביעה לגבי הכספים אודותיהם היא מבקשת לקבל חשבונות, כפי שהובא לעיל. כלומר, משנתתי אמון בגרסת התובעת, שנתמכה בראיות, הגעתי למסקנה כי בין הצדדים היה הסכם שנערך בעל-פה , לפיו הוסכם כי התובעת תזכה בעמלת תיווך בשיעור של 5% בתוספת מע"מ מהכספים אותם קיבלה הנתבעת בגין העסקה. אשר על כן, זכאית התובעת לקבלת צו שיחשוף את החשבונות בנוגע לעסקה מושא התביעה. רק לאחר קבלת החשבונות תדע התובעת לאמוד את גובה העמלה המגיעה לה.

     

    סוף דבר:

     

58. לאור המקובץ לעיל, נחה דעתי כי היה הסכם מחייב בין הצדדים בנוגע לעמלת תיווך.

     

59. התביעה למתן חשבונות מתקבלת.

     

60. הנתבעת תציג לתובעת את המסמכים הנזכרים בסעיף 26 לכתב התביעה, מאומתים בתצהיר, וזאת תוך 30 ימים.

     

    הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בנוגע לשלב זה בלבד, סך של 15,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום מקבלת ההחלטה.

     

    הנני להמליץ לצדדים לנסות ולמצות ביניהם את הליך ההידברות, בכל הנוגע לשלב השני של ההליך.

     

    כמו כן, זכאית התובעת להגיש תביעתה הכספית המבוססת על 5% בתוספת מע"מ מהמחזור הכספי של העסקה שהייתה בין הנתבעת לחברת אור בגין פרויקט בבלי.

     

    הצדדים יודיעו לבית המשפט תוך 45 יום, מה עלה בגורל הליך ההידברות, ובהתאם יינתנו על ידי הוראות להמשך ההליך.

     

    תז"פ בהתאם.

     

    המזכירות תמציא החלטתי זו לב"כ הצדדים.

     

    ניתן היום, י"ט סיוון תשע"ז, 13 יוני 2017, בהעדר הצדדים.