ת"א 41495-12-10 נחמני נ' גזית-גלוב ישראל (פיתוח) בע"מ ואח'

מבוא

1. במסגרת התביעה שלפני עותרת התובעת לסעד כספי, צו מניעה וצו עשה. התביעה הוגשה על סך 1,234,356 ₪.

    

   תמצית טענות הצדדים

    

2. מכתב התביעה עולה, כי התובעת היא בעלת הזכות להירשם כחוכרת בחנות מס' 34 הנמצאת בקומת קרקע בקניון הדרכים ביוקנעם (להלן: "החנות" ו-"הקניון", בהתאמה). הנתבעת מס' 1 היא חברה בע"מ ובעלת השליטה והחזקה בקניון. הנתבעת מס' 2 היא חברה בע"מ אשר את רוב מניותיה מחזיקה חברת בת של הנתבעת מס' 1. במסגרת כתב התביעה נטען, כי הנתבעות מנהלות ומחזיקות יחד את הקניון ושתיהן הציגו בפני התובעת מצגים לפיהם הן השולטות בנעשה בקניון ואחראיות לכל מעשה או מחדל בו.

    

3. התובעת טוענת, כי רכשה את הבעלות בזכויות החכירה בחנות בטרם נכנסו הנתבעות לתמונה. לטענתה, בטרם רכשה את החנות ניהלו בה עסק למכירת מזון מהיר ולאחר רכישת החנות אף היא מנהלת בחנות עסק כאמור. התובעת טוענת, כי קיבלה את רשותה של חברת הניהול דאז לעשות שימוש ייחודי בשטח העוטף את החנות לצורך הצבת שולחנות וכסאות עבור לקוחותיה.

    

4. לטענת התובעת, הנתבעת מס' 1 הגישה בקשה להיתר בניה באופן שלמעשה ייהרס הקניון וייבנה מחדש על בסיס השלד הקיים, במטרה להרחיב את שטח קומת הקרקע של הקניון ולהוסיף קומות נוספות. התובעת טוענת, כי משנודע לה שהקניון עומד בפני סגירה לתקופה ארוכה וכי היא עתידה להיות חשופה למטרדים ומפגעים בשל פרויקט הבנייה, היא הגישה התנגדות למתן היתר בנייה בטענה, כי עלולים להיגרם לה נזקים כבדים בשל ביצוע העבודות המתוכננות. התנגדויותיה של התובעת נדחו.

    

5. התובעת טוענת, כי מאחר והערימה קשיים על הפרויקט, הנתבעות החלו להתנכל לה ופעלו להפריע לה בהמשך תפעול החנות. לטענתה, הן פעלו בציפייה שהיא תיבהל ותמכור להן את זכויותיה בחנות, כך שהן לא יצטרכו להתחשב בקיום החנות במרכז הקניון העומד בפני הריסה ובנייה מחדש והן יהיו פטורות מלפצות אותה בגין נזקיה. לטענתה, לכל הפחות ציפו הנתבעות, כי היא תסכים להעתיק את החנות ממיקום מרכזי למיקום חלופי ושונה מהותית. התובעת טוענת, כי הנתבעות רצו ששדרת המעבר הראשית של הקניון תעבור בשטח החנות שלה ולכן סירובה להחליף שטחים גרם להן למטרד אשר הן ביקשו לסלק בכל דרך. התובעת טוענת, כי לאחר שסירבה להחליף שטח, הנתבעות גרמו נזק לחנות ופנו להליכים משפטיים לשם קבלת סעד הצהרתי אשר ימנע ממנה את המשך פעילותה בחנות.

    

6. עוד טוענת התובעת, כי הנתבעות החלו לפנות את הקניון מכל יושביו וזנחו את מלאכת תחזוקת הקניון, כך שהוא הפך לקניון רפאים. לטענתה, כמעט ולא הייתה תנועת לקוחות בקניון וגם הלקוחות אשר הגיעו למקום נותבו על ידי הנתבעות לכניסות אשר יועדו להם ומוקמו בסמוך לבנק ולמגה, כך שהם לא עברו בסמוך לחנות.

    

7. לטענתה, בינואר 2010 העלו הנתבעות הדחפורים על הקניון והחלו בביצוע עבודות הריסה ובנייה ללא תיאום עמה. התובעת טוענת, כי הקניון הפך לאתר בנייה וכל הקניון נהרס וקולף לרמת השלד בלבד. לטענתה, בעיצומן של עבודות הבנייה המאסיביות הותירו אותה הנתבעות לנהל את עסקיה. לטענתה התובעת, הנתבעות דחקו אותה למעבר לא נוח ולא בטוח בעוד שלחנות מגה הנמצאת בצדו האחר של הקניון הן סיפקו מעבר רחב, נוח ובטוח.

    

8. התובעת טוענת, כי הנתבעות לא הסתפקו באמור לעיל והחלו בחבלה אקטיבית תוך ניתוק החנות מכל מערכותיה- מיזוג, כיבוי אש, חשמל תלת פאזי, מנדף, ארובה ו- HOT וכן סגרו את השירותים אשר נמצאים מול החנות ואשר שימשו את התובעת ולקוחותיה באופן שוטף. בהמשך, סגרו גם את אספקת המים והגז.

    

9. לטענת התובעת, הנתבעות סיכלו את ניסיונותיה ליידע את העוברים ושבים, באמצעות שילוט, אודות קיומו של העסק שלה. הן ניתקו את התאורה במעברים ובשטחים הציבוריים והדבר סיכן את מי שביקש להגיע לחנות.

    

10. עוד טוענת התובעת, כי הנתבעות הסיגו את גבולה, סיכנו את רכושה וגרמו לה לנזקים שעה שגרמו לחורים בקירות ובתקרת החנות. הן הסירו את המחיצות אשר אמורות היו להגן על החנות מפני מטרדי הרעש והאבק אשר הן גרמו ואף השליכו את השולחנות והכיסאות שלה לפינה בלתי מוגנת וללא שמירה באתר הקניון הפתוח. לטענתה, הנתבעות חשפו את הצד החיצוני של קיר החנות, ניסרו את קורות המתכת אשר תמכו בקיר והתקינו קורה רוחבית. לטענת התובעת, קירות החנות הם חלק בלתי נפרד מרכושה ואף אם הנתבעות יטענו, כי מדובר במחוברים שבמיצר הרי שהיה עליהן לקבל הסכמתה לפעולותיהן כנדרש במקרה של בעלות משותפת במחוברים שבמיצר.

     

11. התובעת מוסיפה וטוענת, כי ביום 9.12.10 סגרו הנתבעות את האתר על מנעול ובריח, כך שנמנעה ממנה האפשרות להיכנס לחנות עד יום 14.12.10, אז נפתח המנעול וניתן היה להיכנס לחנות, בהליכה צדית בלבד. ממועד זה החלו הנתבעות לפתוח ולסגור את הכניסה למעבר לחנות בהתאם לצרכיהן ומבלי להתחשב בצרכיה. בנסיבות האמורות, לא היה בידי התובעת לנהל עסקיה ובין היתר לא היה בידה לקבל אספקה של חומרי גלם וכדומה. היא טוענת, כי בחודש דצמבר 2010 הציבו הנתבעות שומר בכניסה והוא אסר על עוברי האורח להיכנס לחנות ואפשר מעבר רק למעטים שביקשו לעבור לקומה העליונה. לטענתה, החנות סגורה לחלוטין מאז נובמבר 2010 והכל בשל מעשיהן ומחדליהן של הנתבעות.

     

12. התובעת טוענת, כי בשל מעשי הנתבעות היא חששה להפקיר את רכושה בידיהן ועל כן נאלצה להטריד עצמה בפיקוח כמעט צמוד על הנעשה בחנות עד שהדבר נמנע ממנה.

     

13. עוד טוענת התובעת, כי במסגרת ההליכים לסעד זמני הגיעו הצדדים להסכם ביניים במסגרתו התחייבו הנתבעות בשורה ארוכה של חיובים אותם לא קיימו. לטענתה, הנתבעות המשיכו בביצוע הבנייה תוך שהן גרמו לה נזקים ובין היתר פגעו בצנרת הביוב, שברו דלת זכוכית, פגעו בתריס, בקירות, בתקרה וברצפת החנות ולא חיברו אותה לתשתיות מהן הן ניתקו אותה.

     

14. לטענת התובעת, במעשיהן סיכלו הנתבעות את יכולתה לעשות שימוש מלא ורגיל בזכויותיה. לטענתה, הפגיעה בזכויותיה לא הייתה מידתית ולא הייתה חיונית. התובעת טוענת, כי הנתבעות פעלו בחוסר תום לב בכדי לדחוק רגליה אל מחוץ לקניון. עוד טוענת, כי הנתבעות גרמו לה להפסדי הכנסה משמעותיים משנת 2007 ועד למועד הגשת התביעה וכי הן צפויות להמשיך ולגרום לה לנזקים והפסדים עד לתיקון החנות והשבת המצב לקדמותו.

     

15. התובעת עותרת, כי בית המשפט יחייב את הנתבעות לפצותה בגין נזקיה, הוצאות אשר הן גרמו לה והפסדי הכנסה שנגרמו לה. עוד עותרת, כי בית המשפט יורה לנתבעות להשיב את מצב החנות לקדמותו, כפי שהיה בינואר 2010, לבצע את החיבורים שנותקו, להשיב לה את המנדף והארובה ולהימנע מכל הפרעה לביצוע עבודות התיקונים הדרושות.

     

16. לטענת הנתבעות, דין התביעה להידחות. לטענתן, אין יריבות בין הנתבעת מס' 1 לתובעת, שכן, הנתבעת מס' 1 איננה חברת הניהול של המרכז המסחרי ואין לתובעת עילת תביעה נגדה. לטענתן, הנתבעת מס' 1 היא בעלת השליטה במספר חברות אשר הן בעלות הזכויות והמנהלות של מספר מרכזים מסחריים וביניהם הקניון נשוא התביעה. עוד טוענות, כי ג'י אל אי סנטר (עפולה) בע"מ הייתה בעלת הזכויות והמנהלת של הקניון והיא מוזגה לנתבעת מס' 2 וזכויותיה וחובותיה הועברו לנתבעת מס' 2 אשר כיום הינה בעלת הזכויות והמנהלת של הקניון. הנתבעות ציינו, כי הנתבעת מס' 2 נמצאת בשליטה מלאה של הנתבעת מס' 1.

     

17. לטענתן, התביעה הוגשה בשיהוי רב לאחר שהנתבעת מס' 2 מבצעות עבודות שיפוצים נרחבות בקניון במשך כשנה ועל פי היתר בניה כדין. הנתבעות טוענות. כי ניתן היתר בנייה ב- 10.12.09 וכי לא ידוע להן שהתובעת הגישה התנגדות למתן ההיתר. לטענתן, כל ההתנגדויות אשר הוגשו נדחו וניתן לנתבעת היתר בנייה כדין.

     

18. לטענת הנתבעות, אביה של התובעת מחבל ומעכב את השלמת ביצוע העבודות בשטחים הציבוריים בקניון והוא והתובעת פוגעים בזכויותיה הקנייניות של הנתבעת מס 2. הן טוענות, כי הנתבעת מס' 2 רשאית לבצע עבודות שיפוץ ושדרוג בקניינה ובהתאם לחוזה הרכישה המקורי היא רשאית להקטין או להגדיל את מספר הקומות של הפרויקט, כמות נכסים וכדומה. עוד טוענות הנתבעות, כי אין ממש בטענה לפיה הן פועלות במטרה להטריד את התובעת ולפגוע בחנות שלה.

     

19. לטענת הנתבעות, התובעת איננה בעלת הזכויות בחנות ואיננה מחזיקה בה או עושה בה שימוש וכי אין לתובעת זכויות בשטחים שמחוץ לחנות. לטענתן, החנות נמכרה לגב' אפרת סולומוחין ביום 1.8.96. הן טוענות, כי התובעת צירפה את החוזה לפיו רכשה את החנות מסולומוחין אולם לא צירפה העתק מחוזה רכישת החנות המקורי. לטענתן, מהחוזה עולה, כי החנות הינה בשטח של כ- 20 מ"ר נטו ולא הוצמד אליה שטח כלשהו מחוץ לחנות. הנתבעות טוענות, כי התובעת לא יכולה הייתה לרכוש מסולומוחין יותר מהזכויות שהיו לסולומוחין עצמה וסולומוחין רכשה את החנות ללא הצמדות. לטענתן, בהסכם המקורי צוין, כי הקונה מתחייב לא להניח מיטלטלין כלשהם מחוץ לנכס. הנתבעות טוענות, כי התובעת איננה רשאית להציב מיטלטלין מחוץ לשטח החנות וכי בעשותה כן היא מסיגה את גבולה של הנתבעת ופולשת שלא כדין לשטחים לא לה.

     

20. עוד טוענות הנתבעות, כי העברת הזכויות בחנות כפופה להסכמת המוכרות, וכיום הנתבעת מס' 2, והסכמה כאמור תינתן בכפוף להמצאת מספר אישורים, מסמכים ושטרות. היה על התובעת וסולומוחין לחתום על כתב העברת זכויות וחובות על פי החוזה המקורי והתובעת הייתה רשאית לקבל את הזכויות בחנות בכפוף לתנאי החוזה המקורי. לטענתן, בהתאם לסעיף 23.2.8 לחוזה המקורי היה על התובעת לחתום על הסכם ניהול אולם היא לא עשתה כן. בנסיבות אלו הן טוענות, כי ביחסים שבינן לבין התובעת אין לתובעת זכויות בחנות. לחלופין טוענות, כי התובעת כפופה לתנאי הסכם הרכישה המקורי והסכם הניהול.

     

21. הנתבעות מכחישות את הטענה לפיה שערי העיר, חברת הניהול באותה עת, נתנה לתובעת היתר לעשות שימוש ייחודי גם בשטח אשר עוטף את החנות וכי מכוח הסכמה זו הציבה מספר שולחנות וכסאות בסמוך לחנות. לטענתן, בעת שהתובעת כרתה את ההסכם עם סולומוחין, חברת שערי העיר לא פעלה בקניון אלא חברת קניון דרכים מס' 1 ביוקנעם בע"מ ובנוסף במועד האמור חברת אדרי אל, אשר הנתבעת נכנסה בנעליה, כבר הייתה בתמונה שכן מחצית מהזכויות בקניון נרכשו במרץ 2006.

     

22. לטענת הנתבעות, אביה של התובעת (להלן: "נחמני") הוא זה שמחזיק ועושה שימוש בחנות והוא עושה כן שלא כדין ובניגוד לתנאי הסכם הניהול עליו חתם. לטענתן, נחמני פלש לשטחי הנתבעת והוא פועל תוך שימוש באיומים ואלימות כלפי עובדי הנתבעת מס' 2 ומפריע לעבודות השיפוץ. הנתבעת מס' 2 טוענת, כי דרשה מהתובעת ונחמני, כי יפנו מהשטח הצמוד לחנות את המיטלטלין אשר הציבו במקום וזאת בטרם ביצוע השיפוץ ובכדי שיהיה ניתן לבצעו.

     

23. עוד טוענות הנתבעות, כי בהתאם להסכם המקורי אסור לתובעת לנהל בחנות עסק למכירת מאכלים מזרחיים לרבות סלטי חומוס- טחינה, שווארמה ופלאפל. לטענתן, אף נחמני התחייב שלא לנהל במקום עסק כאמור. הן טוענות, כי העסק גרם למפגעים ומטרדים חמורים של ריח, לכלוך ורעש בקניון. כן הן טוענות, כי נחמני הציב שלט מחוץ לעסק בניגוד לתנאי ההסכם המקורי והסכם הניהול.

     

24. הנתבעות טוענות, כי בעת שהנתבעת מס' 2 רכשה את הקניון נדרשו עבודות שיפוצים נרחבות כאשר אף בעלי זכויות בחנויות בקניון היו אמורים לצאת נשכרים מכך. לטענתן, אין ממש בטענה לפיה הן ביקשו להתנכל לתובעת או כי חזונן היה שהחנות של התובעת תעלם מהמפה. לטענתן, נחמני ניסה לעשות שימוש סחטני במיקומה של החנות במרכז הקניון ובאפשרותו להפריע לנתבעת מס' 2 בביצוע השיפוץ.

     

25. הנתבעת מס' 2 טוענת, כי ניסתה לתאם עם התובעת ונחמני, בעל פה ובכתב, את ביצוע עבודות השיפוץ וניסיונותיה לא צלחו. עוד טוענת, כי פעלה בכדי לאפשר לעסקים שביקשו להמשיך ולנהל את עסקם תוך ביצוע השיפוץ לעשות כן. לטענתה, היא בנתה מעטפת מגבס בכדי לחצוץ בין החנות לבין השטחים בהם בוצעו העבודות וזאת בכדי לאפשר לנחמני להפעיל את עסקו ובכדי להגן על החנות. הנתבעת מס' 2 טוענת, כי פעלה בכדי למזער את ההפרעה לנחמני להפעיל את העסק.

     

26. הנתבעות טוענות, כי אין ממש בטענה לפיה הן גרמו לנזקים בכוונה. לטענתן, במהלך ביצוע עבודות שיפוץ בהיקף נרחב עלולות להיות הפרעות ותקלות לרבות הפסקות זמניות באספקת מים או חשמל אולם מדובר בהפסקות זמניות בלבד. לטענתן, המהנדס אשר היה אחראי על נושאי ההנדסה אצלן נפגש פעמים רבות עם נחמני אשר לא העלה טענה בנוגע למערכותיה של החנות. הנתבעות טוענות, כי אספקת המים לחנות לא נותקה. לטענתן, היו מספר מקרים של שיבושים באספקת המים הסדירה בקניון אולם הנתבעת מס' 2 פעלה לתיקונם במהירות האפשרית. בנוסף, בשל עבודות השיפוץ לא ניתן לספק גז מהצובר הראשי ובמשך חודשים רבים נחמני עשה שימוש בבלוני גז.

     

27. הנתבעות טוענות, כי הנתבעת מס' 2 הודיעה מראש על ניתוק הספרינקלרים וכמו כן היא הכינה את חיבורי הספרניקלרים לחנות וניתן יהיה לחברם במידית. באשר למיזוג הן טוענות, כי ככל הידוע להן החנות לא הייתה מחוברת למערכת מיזוג. כמו כן, הנתבעת מס' 2 מתכוונת להכין לחנות, כמו ליתר החנויות בקניון, הכנה לחיבור למגדלי הקירור של הקניון. לטענתן, החנות מחוברת חיבור ישיר לחברת חשמל בחיבור תלת פאזי והנתבעת מס' 2 לא פגעה או ניתקה את החנות מהחשמל. עוד טוענות, כי במסגרת השיפוצים נותק המנדף והנתבעת מס' 2 מתכוונת לחבר את החנות למנדף אולם בשל התנהגותו של נחמני לא ניתן לעשות כן. לטענתן, נחמני לא יידע את הנתבעת מס' 2 על כך שנותקו כבלי תקשורת של חברת הוט והיא אינה אחראית על שירותי חברת הוט. עוד טוענת הנתבעת מס' 2, כי לא ידוע לה דבר לגבי הארובה. הנתבעת מס' 2 טוענת, כי השקיעה מיליוני שקלים לשם החלפת כל מערכות התשתית בקניון וכי נחמני אינו מאפשר לחבר את החנות לתשתיות האמורות.

     

28. הנתבעות טוענות, כי נמסרה לדיירי קומת המסחר הודעה בנוגע לסגירת השירותים בקומת הקרקע מאחר והם נהרסו במסגרת השיפוצים. במסגרת ההודעה, הופנו הדיירים לעשות שימוש בשירותים אשר נמצאים בקומה השנייה של המרכז המסחרי.

     

29. הנתבעות מכחישות את הטענה לפיה הן פגעו פגיעה פיזית בחנות. לטענתן, ייתכן ובמהלך ביצוע העבודות נגרם חור או שבר והנתבעת מס' 2 אינה מתכחשת לחובתה לתקן את הדרוש תיקון. עוד נטען, כי הקורה הותקנה מחוץ לחנות בקו המפריד בין החנות לשטחים הציבוריים ובהתאם לתוכניות היתר הבניה שאושרו. לטענת הנתבעות, אין בין הקורה לחנות כל קשר וככל שנחמני היה מאפשר את סיום ביצוע העבודות הרי שהחלק שנחשף בצדו החיצוני של הקיר היה נסגר ונאטם. הנתבעות מכחישות את הטענה לפיה הן החלו בפירוק קירות החנות ו/או החיבורים התומכים את קומת הגלריה בחנות. כמו כן הן טוענות, כי אין ממש בטענה לפיה היה עליהן לבקש את הסכמת התובעת לשם ביצוע עבודות בקיר המשותף לחנות ולשטחים הציבוריים. לטענתן, טענת התובעת בעניין זה עומדת בסתירה לחוזה הרכישה המקורי. הנתבעות טוענות, כי היה על התובעת לאפשר את כניסת הנתבעת מס' 2 או מי מטעמה לחנות לשם ביצוע העבודות הדרושות וכל ניסיון התערבות ו/או הפרעה מהווה הפרה יסודית של חוזה הרכישה המקורי.

     

30. לטענת הנתבעות, התובעת לא גילתה בתביעתה שהחנות סגורה כשבועיים-שלושה לפני הגשת התביעה וכי נחמני אינו פותח אותה. לטענתן, התובעת היא זו שבחרה שלא לשוב ולהפעיל את החנות ועל כך אין לה להלין אלא על עצמה. לטענת הנתבעות, במסגרת החובה המוטלת על התובעת להקטין את נזקיה היה עליה לפתוח את החנות. הן טוענות, כי למרות שהחנות סגורה הרי שנחמני הציב בשטחיה של הנתבעת מס' 2 את הכיסאות והשולחנות אשר היא פינתה. לטענתן, נחמני נמצא בחנות 24 שעות ביממה ומונע את השלמת העבודות בשטחים הציבוריים. עוד טוענות, כי התובעת ונחמני נטשו את החנות לאחר סיום השיפוץ וכי לא הסדירו את המראה החיצוני של החנות כנדרש בהתאם להסכם הניהול. לטענתן, הדבר גורם לכיעור פניו של המרכז המסחרי. לטענת הנתבעות, על התובעת לדאוג לכך שהחנות תהיה מטופחת ומסודרת והיא נמנעת מלעשות כן במשך חודשים רבים.

     

31. הנתבעות ציינו, כי במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ניתנה לנתבעת תקופה בת שבועיים לשם השלמת העבודות בשטחים הציבוריים בסמוך לחנות. לטענתן, הצעת הנתבעת לערוך סיור משותף במסגרתו תעלה התובעת את טענותיה נדחתה.

     

32. לטענת הנתבעות, הנתבעת מס' 2 ביצעה את כל העבודות שהתחייבה לבצע בהתאם להסכמה להשלמת התשתיות. העבודות בוצעו תוך שמירה על רמת ביצוע גבוהה וכאשר היה צורך בביצוע עבודות בחנות הדבר תואם מראש מול נחמני. לאחר סיום העבודות בשטח החנות, הן דאגו לסתום את החורים בקירות ו/או ברצפת החנות. הן שבו וטענו, כי התובעת אינה משתפת פעולה לצורך ביצוע חיבור המערכות בחנות לתשתיות החדשות, בניגוד להתחייבותה. בנוסף טוענות, כי פעולות החיבור הינן זולות וככל שהתובעת טוענת, כי הנתבעות לא עשו כן הרי שהיה עליה לבצע את החיבור בעצמה במסגרת חובתה להקטנת נזקיה.

     

33. הנתבעות טוענות, כי טענות התובעת עומדת בסתירה להתחייבויותיה בהתאם לחוזה הרכישה המקורי. הן מכחישות את הנזקים הנטענים ואת זכות התובעת לקבל את הסעדים המבוקשים. לטענתן, היה בידי התובעת לפתוח ולנהל את החנות בסוג העסקים שהיא מורשית לנהל בחנות ומשלא עשתה כן הרי שאין לה עילה נגדן. לבסוף טענו, כי התובעת עתרה לסעד של פיצוים ולסעד של אכיפה ועליה להחליט איזה סעד היא תובעת.

     

    ראיות

     

34. לתיק בית המשפט הוגשו מטעם התובעת תצהירי עדות ראשית של התובעת ושל מר מאיר נחמני (להלן: "נחמני")- אביה של התובעת. בנוסף, התובעת הגישה חוות דעת וחוות דעת משלימה של אינג' רונן שטרנברג. מטעם הנתבעות, הוגשו תצהירי עדות ראשית של הגב' כרמלה ליניאל (להלן: "ליניאל")- אשר שימשה כמנהלת הקניון בשנים 2000-2009 ושל מר ירון אשל (להלן: "אשל")- המשנה למנכ"ל הנתבעות. בנוסף, הגישה הנתבעת חוות דעת של רו"ח יאיר נחומובסקי וחוות דעת של האדריכל אבי גולדשטיין. המצהירים ורו"ח יאיר נחומובסקי העידו על האמור בתצהירים ובחוות הדעת, בהתאמה. הצדדים הגישו ראיותיהם וסיכמו טענותיהם בכתב.

     

35. בהתאם להחלטה מיום 17.3.13, מונה המהנדס מר מיכה צח כמומחה מטעם בית המשפט. בחוות דעת טען המומחה, כי ניתן לקבוע, בסבירות גבוהה ביותר, כי הליקויים בחנות של התובעת נגרמו בעקבות עבודות השיפוץ בקניון. המומחה העריך את עלויות תיקון הנזקים אשר נגרמו לתובעת בסך של 61,300 ₪ + מע"מ. הסכום האמור כולל פיצוי בגין הנמכת החלל הפנוי בגלריה. המומחה ציין, כי הסכום אינו כולל מלאכות אשר על הנתבעת להשלים על חשבונה- מיזוג אוויר וספרינקלרים. בנוסף, המומחה התייחס למחיצות אשר נבנו מסביב לחנות וטען, כי הסרתן פשוטה. הוא ציין, כי טענת הנתבעת לפיה חיכתה להתחלת שיפוץ החנות בכדי להסיר את המחיצות הינה סבירה והוסיף, כי ניתן לסיים את מרבית השיפוץ מבלי להסיר את המחיצות.

     

    דיון ומסקנות

     

36. התובעת הינה בעלת חנות בקניון אשר נמצא בבעלות הנתבעות, או מי מהן. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בנוגע לנזקים אשר נגרמו לתובעת בעקבות אופן ניהול הקניון טרם השיפוץ ונזקים אשר נגרמו לה בעקבות שיפוץ הקניון על ידי הנתבעות. אין מחלוקת בין הצדדים, כי מדובר היה בשיפוץ מאסיבי וגדול ששינה את פני הקניון.

     

37. לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפני מצאתי, כי דין התביעה להתקבל, מהנימוקים שיפורטו.

     

38. בין הצדדים נסובה מחלוקת בשאלה, האם קיימת יריבות בין הנתבעת מס' 1 לתובעת או שמא דין התביעה אשר הוגשה נגדה להידחות. לטענת הנתבעות, הנתבעת מס' 1 איננה חברת הניהול של הקניון ומשכך הרי שאין יריבות בינה לבין התובעת ואין לתובעת עילת תביעה נגדה. אינני מקבלת את טענת הנתבעות בעניין זה.

     

39. במסגרת כתב ההגנה טענו הנתבעות, כי חברת ג'י אל אי סנטר (עפולה) בע"מ הייתה בעלת הזכויות והמנהלת של הקניון והיא מוזגה לנתבעת מס' 2. זכויותיה וחובותיה של חברת ג'י אל אי סנטר (עפולה) בע"מ הועברו לנתבעת מס' 2 אשר כיום הינה בעלת הזכויות והמנהלת של הקניון. עוד עולה מכתב ההגנה, כי הנתבעת מס' 1 היא בעלת השליטה במספר חברות אשר הן בעלות הזכויות והמנהלות של מספר מרכזים מסחריים וביניהם הקניון נשוא התביעה. הנתבעות ציינו, כי הנתבעת מס' 2 נמצאת בשליטתה המלאה של הנתבעת מס' 1.

     

40. לתיק בית המשפט הוגש העתק של הבקשה להיתר בניה או לשימוש במקרקעין לצורך קבלת היתר לביצוע השיפוץ בקניון. הבקשה להיתר בנייה הוגשה על ידי הנתבעת מס' 1.

     

41. התובעת הגישה לתיק בית המשפט כתבה אשר פורסמה בכלכליסט ובה צוין, כי מדובר בקניון של הנתבעת מס' 1. בכתבה יש התייחסות לצפי ההכנסות של הנתבעת מס' 1 בעקבות פתיחתו המחודשת של הקניון. עוד עולה מהכתבה האמורה, כי מנכ"ל הנתבעת מס' 1 התראיין לכתבה והתייחס לעסקים הקיימים בקניון ולמענה אשר הם נועדו לתת.

     

42. מאתר האינטרנט של הנתבעת מס' 1 עולה, כי היא מציגה את הקניון נשוא התובענה כאחד מהמרכזים שלה. כמו כן, בסמל של הקניון מופיע שמה של הנתבעת מס' 1. מהמסמכים אשר הגישה התובעת עולה, כי באתר האינטרנט שלה הציגה הנתבעת מס' 1 הדמיות של הקניון לאחר השיפוץ. אציין עוד, כי על החשבוניות בגין תשלום דמי ניהול אשר צורפו לתצהירה של התובעת מופיעים, בין היתר, שמה וסמלה של הנתבעת מס' 1. כמו כן, בסיכומי הנתבעות נטען, כי הנתבעות רכשו את הקניון וביצעו את עבודות השיפוץ בו.

     

43. הנה כי כן, הקניון בו עסקינן נוהל על ידי הנתבעת מס' 2 אשר נמצאת בשליטתה של הנתבעת מס' 1. עם זאת, אין בעובדה שהקניון נוהל על ידי הנתבעת מס' 2 בכדי ללמד, כי הנתבעת מס' 1 אינה נושאת באחריות לנזקים אשר נגרמו לתובעת. מהמפורט לעיל עולה, כי הנתבעת מס' 1 הייתה מעורבת בעבודות השיפוץ אשר בוצעו בקניון ובקבלת ההחלטות בנדון. בנסיבות האמורות, אינני מקבלת את טענת הנתבעת מס' 1 באשר להיעדר יריבות. אציין, כי אין בעובדה שהנתבעת מס' 1 לא הייתה צד להליך השני אשר התנהל בין הצדדים בכדי ללמד, כי אינה צד רלוונטי לתביעה שלפניי.

     

44. טענה נוספת אשר העלו הנתבעות הן בכתב ההגנה והן בתצהירו של אשל הינה, כי התובעת אינה בעלת הזכויות בחנות ואינה עושה בה שימוש (סעיף 4 לתצהיר אשל) וכי נחמני הוא זה אשר מחזיק בחנות ועושה בה שימוש (סעיף 5). דין טענות אלו להידחות.

     

45. התובעת טענה, כי חתמה על הסכם ניהול עם הנתבעת. בהמשך טענה, כי לא חתמה על הסכם ניהול וכי היא רכשה את החנות והזכויות עברו אליה (עמ' 26 ש' 28-30, עמ' 27 ש' 1-2). היא העידה, כי היא ואביה היו בחנות וניהלו את העסק. התובעת העידה, כי היא הייתה בעסק כל הזמן ונכחה במקום שש שעות ביום מידי יום (עמ' 27 ש' 12-19). נחמני העיד, כי בשנים 2007 עד 2009 הוא עבד בחנות. לטענתו, התובעת ניהלה את החשבונות וניהלה את החנות בפועל והוא ביצע את העבודות הפיזיות. לטענתו, הוא לא התעסק בניירת והתובעת ניהלה את החשבונות. עוד העיד, כי שניהם הזמינו סחורה מהספקים (עמ' 20 ש' 25-31, עמ' 21 ש' 1-4). נחמני העיד שהתובעת הייתה בעסק כמעט כל הזמן וכי חלק מהזמן היא מכרה בפועל. לטענתו, היא גם ישבה על הקופה, גם הזמינה וגם התייעצה עמו כשהיה צורך (עמ' 21 ש' 8-13). הוא העיד, כי הוא ושתי בנותיו היו בחנות. נחמני טען, כי היה בחנות לפעמים שמונה שעות ולפעמים שתיים עשרה שעות, לפי מה שהוא היה יכול (עמ' 22 ש' 22-25).

     

46. התובעת צירפה הסכם לפיו היא רכשה את החנות מהגב' אפרת סולומוחין . מעדויותיהם של התובעת ונחמני עולה, כי התובעת רכשה את החנות וכי היא ניהלה אותה. עוד עולה מעדותם, כי שניהם עבדו בחנות. ברי, כי אין בעובדה שנחמני עבד בחנות, יחד עם התובעת, בכדי ללמד, כי היא אינה בעלת הזכויות בחנות ו/או אינה עושה בה שימוש. יתרה מזאת, אשל העד מטעם הנתבעת אישר בעדותו, כי יש לתובעת זכויות בחנות (עמ' 42 ש' 30-32). לא זו אף זו, בפסק הדין אשר ניתן בהליך נוסף אשר התנהל בין הצדדים במסגרת ע"א 31231-10-13 נדונה זכותה של התובעת להפעיל את העסק במקום וצוין, כי היא בעלת הזכויות בחנות. בנסיבות אלו, אינני מקבלת את טענותיהן של הנתבעות לפיהן התובעת אינה בעלת הזכויות בחנות ואינה עושה בה שימוש.

     

47. הנתבעות שבו וציינו, כי ניתן להן היתר כדין לביצוע העבודות בקניון. בין הצדדים לא קיימת מחלוקת בעניין זה. עם זאת, ברי, כי אין בעובדה שניתן לנתבעות היתר כדין לביצוע עבודות השיפוץ בקניון בכדי ללמד, כי לא מוטל עליהן לפצות את התובעת בגין נזקים אשר נגרמו לה בעקבות מעשיהן ו/או מחדליהן. לתובעת זכויות קנייניות בחנות והנתבעות בעבודות השיפוץ שביצעו בקניון, פגעו בזכות התובעת לעשות שימוש בקניינה.

     

48. בין היתר עותרת התובעת לפיצוי בגין נזקים אשר נגרמו לחנותה בעקבות עבודות השיפוץ אשר בוצעו בקניון. כאמור, הצדדים הגישו חוות דעת מטעמם ובנוסף מונה המהנדס מיכה צח כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה ציין, כי ניתן לקבוע בסבירות גבוהה ביותר שהליקויים בחנות נגרמו בשל עבודות השיפוץ של הקניון. המומחה העריך, כי סך עלויות תיקון הליקויים והפיצוי בגין הנמכת חלל הינו 61,300 ₪ + מע"מ.

     

49. אשל העיד, כי הוא לא היה בחנות לאחר השיפוץ וכי אנשים מטעמו, וביניהם מנהל האחזקה והמנכ"ל של הקניון כעת, דיברו עם נחמני על הבעיות (עמ' 39 ש' 18-21). הוא נשאל מדוע ירון או שולי לא זומנו לעדות והשיב, כי הוא מכיר את הפרטים מספיק בכדי לתת תמונה על השיפוץ ועל המשא ומתן שהוא ניהל עם נחמני ומשפחתו (עמ' 39 ש' 22-25). אשל נשאל, האם הוא מסכים שנגרמו נזקים לחנות והשיב, כי לא ראה את החנות לאחר השיפוץ. אשל העיד, כי ראה את חוות הדעת וכי הוא יודע שנגרמו נזקים. עוד העיד, כי הוא לא פעל לשם תיקון הנזקים משום שהיה ידוע שנחמני מבקש לעשות שיפוץ משמעותי בחנות והם רצו לשלב את התיקון עם השיפוץ של נחמני. כאשר נטען בפניו שהתובעת טוענת מספר שנים שאין לה כסף לשיפוצים ומבקשת לתקן את הנזקים שהנתבעות גרמו הוא השיב, כי במקביל נחמני תיאם מספר פעמים עם מנהל האחזקה בקניון שהוא מתחיל את שיפוץ החנות (עמ' 45 ש' 18-30).

     

50. אין מחלוקת, כי בעקבות עבודות השיפוץ שבוצעו בקניון נגרמו נזקים לחנות של התובעת. התובעת חולקת על קביעות המומחה באשר לשווי הנזקים אשר נגרמו לה. המומחה לא נחקר על האמור בחוות הדעת אשר הוגשה על ידו. קביעות המומחה, אשר משמש ידו הארוכה של בית המשפט, לא נסתרו. בעניין זה לא די בטענות התובעת לפיהן המומחה לא עשה עבודתו נאמנה או באשר לפער בין חוות דעתו וחוות דעת המומחה מטעמה.

     

51. המומחה מטעם בית המשפט קבע בחוות דעתו, כי הוא לא רואה צורך בהחלפת המקרר אלא בניקוי שלו. התובעת טוענת, כי אין ממש בקביעה האמורה. לא עלה בידי התובעת להוכיח טענותיה בעניין זה. המקרר נבדק על ידי המומחה מטעם בית המשפט אשר התייחס למקרר בחוות דעתו וקביעותיו לא נסתרו. התובעת צירפה תמונות של המקרר (נספח כ"א לתצהיר התובעת) לשם הוכחת טענתה לפיה זכוכית המקרר שבורה. מחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט עולה, כי לא רק שהמומחה לא סבר, כי יש צורך בהחלפת המקרר הוא אף לא סבר, כי נדרש תיקון שלו אלא, די בניקוי המקרר. משלא נחקר המומחה הרי שלא ניתנה עמדתו באשר למצב המקרר כפי שהוא עולה מהתמונות ולא ברור האם זה היה מצב המקרר בעת שהוא נבדק על ידי המומחה. בנסיבות אלו, לא ברור האם עסקינן בנזק אשר נגרם בעקבות השיפוץ. אציין כאן, כי המומחה ביקר במקום לאחר שהושלמו עבודות השיפוץ. כאמור, המומחה קבע, כי ניתן לקבוע בסבירות גבוהה ביותר שהליקויים בחנות נגרמו בשל עבודות השיפוץ של הקניון. קביעה זו הינה לגבי הנזקים אשר פורטו בחוות דעתו של המומחה והיא איננה רלוונטית לנזק אשר לטענת התובעת נגרם למקרר. לא הוכח, כי מדובר בנזק אשר נגרם בעקבות השיפוץ ואשר התובעת זכאית לפיצוי בגינו.

     

52. אציין עוד, כי המומחה מטעם התובעת ציין בחוות דעתו, כי נדרשת החלפה של המקרר ואת העלות אולם לא פירט מעבר לכך בעניין זה. בפרק הרלוונטי התייחס המומחה מטעם התובעת לנזקים במחיצה בין החנויות, לנפילת החיפוי הקרמי, לפגיעה בקולט האדים ולקילוף הציפוי בתקרה. אין במסגרת הפרק האמור התייחסות למקרר אולם בסיכום הפרק, בחלק בו פורטו העלויות, מופיעה עלות החלפת מקרר, ללא הסבר לכך.

     

53. במסגרת חוות דעתו קבע המומחה מטעם בית משפט פיצוי בגין "קיבוע צנרת ומנדף". התובעת טוענת, כי מדובר בעלות המנדף והמומחה התעלם מעלות החיבור ועל כן יש להוסיף סכום נוסף בגין חיבור המנדף. טענה זו לא הוכחה. מחוות הדעת לא עולה, כי הפיצוי שקבע המומחה אינו כולל את עלות העבודה. המומחה לא נחקר ובנוסף לא נשלחו לו שאלות הבהרה ולא עלה בידי התובעת להוכיח, כי המומחה לא כלל את עלות העבודה.

     

54. המומחה מטעם הנתבעות התייחס לנזק אשר נגרם לתריסים וציין, כי מדובר במרכיב ישן אשר היה בשימוש במשך שנים רבות ובנסיבות אלו ולאור הבלאי הטבעי הרי שיש לפצות את התובעת בגין מחצית מהעלות של תריסים חדשים. המומחה מטעם בית המשפט קיבל את הערכת המומחה מטעם הנתבעות בנוגע לעלות החלפת התריסים. התובעת מתנגדת לקביעה זו וטוענת, כי אמנם התריסים של החנות לא היו חדשים אולם אין לקבל את קביעת המומחה לפיה יש להפחית מהפיצוי עבור התריסים בגין בלאי. קביעת המומחה בעניין זה לא נסתרה והיא מקובלת עליי. מטרת הפיצוי הינה השבת המצב לקדמותו והחלפת התריס הישן בתריס חדש לא תביא להשבת המצב לקדמותו ותחת זאת התובעת תצא נשכרת. בנסיבות אלו, אכן יש להביא בחשבון את העובדה, כי התריסים שנפגעו לא היו חדשים ואת הבלאי הטבעי שלהם.

     

55. עיון בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט מלמדת, כי הוא לא הוסיף פיצוי בגין פיקוח הנדסי. מחוות הדעת אשר הגישו הצדדים עולה, כי לא הייתה ביניהם מחלוקת בעניין זה. בנסיבות אלו, ראיתי להוסיף 12.5% בגין פיקוח הנדסי.

     

56. לפיכך, התובעת זכאית לפיצוי בסך 68,962.5 ₪ בגין הנזקים אשר נגרמו לחנות ובגין הנמכת חלל ולאחר הוספת מע"מ סך של 81,375 ₪ נכון למועד עריכת חוות דעת המומחה. לסכום האמור יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית ממועד עריכת חוות הדעת ועד למועד פסק הדין. קרי, הסכום הינו 82,030 ₪.

     

57. בחוות דעתו ציין המומחה, כי בנוסף לפיצוי נדרשת השלמת עבודות מיזוג אוויר וספרינקלרים על חשבון הנתבעת.

     

58. נחמני העיד, כי יש בחנות קופסת מזגן שאינה מופעלת ויש ספרינקלרים שאינם מחוברים. לטענתו, הנתבעות לא גמרו את העבודה (עמ' 23 ש' 25-32). עוד העיד, כי בתמונה (נ/2) רואים צינורות ספרינקלרים והוסיף, כי אין מים ואין חיבור למים (עמ' 24 ש' 1-2). לטענתו, בחנות הותקנה תעלת מינדוף באופן חלקי. הוא טען, כי אין מנוע ואין חשמל ולכן היא לא יכולה לעבוד (עמ' 24 ש' 9-10). עוד העיד, כי השאירו ארגז מיזוג והלכו. לטענתו, זה הדבר היחיד שנעשה מאז שניתן הצו. לגבי תעלת המינדוף העיד, כי אין אפשרות להפעלה ושימוש. לטענתו, חסרים מנוע, חשמל, כבלי חשמל, מפסקים ומסנן שומנים. נחמני העיד, כי לא סיימו את העבודה והכל נעשה באופן חלקי (עמ' 24 ש' 30-31, עמ' 25 ש' 1-2, 7-18). התובעת העידה, כי המזגן לא חובר ושמו רק קופסא שאינה מחוברת לחשמל (עמ' 28 ש' 16-17).

     

59. אשל העיד, כי נמסר לו שהתשתיות חוברו אולם הוא אינו בקיא בדברים הטכניים (עמ' 42 ש' 25). אשל נשאל אילו דברים תיקנו אצל התובעת והשיב, כי עשו את חיבור התשתיות או המיזוג. כאשר נטען בפניו שהתובעת טוענת שיש קופסא של מזגן אולם אין חיבורים הוא השיב, כי אין בידו לענות על כך (עמ' 47 ש' 20-24).

     

60. מעדותו של אשל עולה, כי אין בידו להעיד מידיעה אישית, כי העבודות אכן בוצעו. טענת התובעת ועדותו של נחמני בעניין זה לא נסתרו. כמו כן, חוות דעתו של המומחה מלמדת, כי במועד בו ביקר במקום טרם בוצעו החיבורים האמורים. הנתבעות לא הוכיחו, כי לאחר המועד האמור בוצעו העבודות האמורות.

     

61. כאמור, המומחה ציין בחוות דעתו, כי בנוסף לפיצוי נדרשת השלמת עבודות על חשבון הנתבעת. התובעת טוענת, כי לאור העדר אמון בין הצדדים אין לחייב אותה לקבל את שירותי הבנייה של הנתבעות והיא ביקשה, כי בית המשפט יקבע לה פיצוי בגין העבודות אשר נדרש להשלים. בעניין זה מצאתי לקבוע, כי על הנתבעות לבצע את השלמת עבודות מיזוג האוויר והספרינקלרים על חשבונן תוך 14 ימים ממועד המצאת פסק הדין. ככל שהנתבעות לא יפעלו כאמור במועד שקבעתי, הרי שיהיה עליהן לשלם לתובעת פיצוי נוסף בסך 18,000 ₪ בגין ביצוע העבודות האמורות.

     

62. בנוסף, עותרת התובעת לפיצוי בגין אובדן הרווחים אשר נגרם לה, לטענתה, בעקבות אופן ניהול הקניון לאחר רכישתו על ידי הנתבעות ובעקבות עבודות השיפוצים בקניון. אציין, כי בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לשאלה, האם התובעת רשאית להפעיל בקניון עסק מהסוג אשר היא הפעילה בקניון אם לאו. המחלוקת האמורה נדונה על ידי כבוד השופטת רננה גלפז-מוקדי אשר קיבלה את עמדת הנתבעת מס' 2. בהמשך, הוגש ערעור ובמסגרתו התקבלה עמדת התובעת ונקבע, כי בהסכם לא נאסר על התובעת לפתוח במקום מזנון להבדיל מהפעלת מסעדה מזרחית. בפסק הדין של הערעור צוין, כי לאור מעמדן הרב של זכויות קניין וחופש העיסוק הרי שהגבלת עיסוק בקניינו של אדם צריכה להיעשות בלשון ברורה ומפורשת ומקום שאפשריים מספר פירושים יש להעדיף את הפירוש שיצמצם את ההגבלה. הסיכומים במסגרת התובענה שלפניי הוגשו לאחר שניתן פסק הדין בתביעה אשר נדונה בבית משפט השלום אולם בטרם ניתן פסק הדין בערעור. במסגרת סיכומיהן שבו הנתבעות על הטענה לפיה התובעת ממילא לא הייתה רשאית להפעיל במקום את העסק אשר היא הפעילה ועל כן היא אינה זכאית לפיצוי בגין אובדן רווחים. ברי, כי כעת, לאחר שניתן פסק הדין בערעור, טענה זו איננה עומדת עוד לנתבעות.

     

63. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בנוגע לרווח המייצג את פעילות העסק לצורך חישוב אובדן הרווחים הנטען. בעניין זה טוענת התובעת, כי הנתון הרלוונטי הוא הכנסותיה בחודשים אוקטובר- דצמבר 2006 וכי בהתאם להכנסה החודשית הממוצעת בחודשים אלו יש לחשב את הפסדיה בשנים שלאחר מכן. מנגד, הנתבעות טוענות, כי התקופה האמורה אינה משקפת את רווחיות העסק לאורך שנות פעילותו וכי יש להתייחס לרווחים עד ספטמבר 2006 ובשנת 2007.

     

64. בעדותה, התובעת אישרה, כי היא מבססת את טענותיה על אובדן הרווח שנגרם לחנות על בסיס שלושה חודשים מאוקטובר עד דצמבר 2006. היא העידה, כי היא לא התבססה על ממוצע שנתי מאחר והיא קנתה את החנות ביולי 2006. עוד טענה, כי חל שינוי בעסק לאחר שקנתה אותו שכן ההכנסות גדלו (עמ' 27 ש' 3-11). נטען בפניה, כי היא תובעת על סמך שלושה חודשים בהם היה לה לטענתה רווח של 15,000 ₪ לחודש ובתגובה טענה שהנתבעות קנו את הקניון בסמוך למועד שהיא קנתה את החנות ומשם המצב הידרדר (עמ' 28 ש' 28-31).

     

65. נחומובסקי העיד, כי חוות דעתו אינה מבוססת על רבעון אחד מתוך איקס שנים שהעסק עבד אלא על תקופה של שלוש שנים לפני המועד שהתובעת מתייחסת אליו. הוא העיד, כי יש סטיות מהותיות בין השנים שקדמו לשלושת החודשים ושלושת החודשים ובין שלושת החודשים לשנה שהתנהלה אחריהם. עוד טען, כי לדעתו שלושת החודשים אינם מייצגים את הפעילות העסקית של העסק (עמ' 37 ש' 2-6). נחומובסקי נשאל, האם ידוע לו שיש טענה לפיה ב- 2007 חלה ירידה בהכנסות בגלל שינוי מתכונת עבודת הקניון ובתגובה טען, כי שנת 2007 דומה מאוד ל- 2006 (עמ' 37 ש' 7-9).

     

66. התובעת רכשה את החנות ביום 12.7.06. בטרם רכשה התובעת את החנות, ניהל בה נחמני עסק זהה במהותו לעסק אשר היא ניהלה במקום לאחר רכישת החנות. כפי שפורט לעיל, התובעת ונחמני העידו על מעורבותם המשותפת בניהול ועבודה בעסק. התובעת העידה, כי היא הגדילה את הכנסות העסק משום שעשתה סדר בבלגאן. היא נשאלה האם עשתה כן בשלושה חודשים והשיבה, כי "בערך" (עמ' 27 ש' 20-23).

     

67. נחומובסקי העיד, כי הוא מודע לכך שבשנת 2006 העסק נוהל על ידי עוסק מורשה אחר אולם העסק נשאר אותו עסק מבחינת תמהיל המוצרים שמכרו שם (עמ' 34 ש' 23-25). הוא העיד, כי אחוז הרווח הגולמי צריך להיות זהה לאורך כל תקופת הפעילות. לטענתו, יכולות להיות סטיות קלות לכאן או לכאן אולם בגדול כל עסק מתנהל לאורך שנותיו ברמת רווחיות גולמית קבועה (עמ' 33 ש' 25-26, עמ' 34 ש' 2-3). עוד העיד, כי הוא אינו מסכים לגמרי עם הטענה לפיה מנהל עסק מוצלח יותר יכול לשנות את הנתונים וטען, כי מנהל עסק עם יכולות ניהול מוצלחות יכול להגביר את המכירות, להשיג מהספקים מחירים טובים יותר ולצמצם תקורות אולם לא יכול להיות שינוי מהותי במחיר שבו נמכרת מנת שווארמה או במחיר חומרי הגלם (עמ' 34 ש' 6-12). נחומובסקי אישר, כי אם יש מנהל שקונה יותר חומר גלם ממה שצריך וזורק את מה שנשאר ואז מגיע מנהל שקונה פחות חומר גלם ומקפיא את מה שנשאר הרי שהרווחיות תשתנה. לטענתו, הוא מדבר על מנהל עסק סביר. הוא הוסיף, כי בשנת 2007 הרווח חזר להיות כפי שהיה לפני כן ולא סביר שהמנהל שקנה פחות חומר גלם והקפיא הפסיק לעשות כן (עמ' 34 ש' 13-21).

     

68. נטען בפני נחומובסקי, כי הוא טוען שיש לחשב את ההכנסות לפי השנים 2004-2006 אולם יש הבדל בהוצאות שכן אין הוצאות על הנהלת חשבונות, אין פחת ואין שכירות ולפיכך הרי שהתוצאה לגבי אובדן הרווח הצפוי אצל התובעת צריכה להיות שונה מהסכום אליו הוא הגיע. נחומובסקי שלל את הטענה האמורה וטען, כי אם יש פחות הוצאות על אותם משתנים אז השורה התחתונה משתנה והוסיף, כי העובדה שאין הנהלת חשבונות משמעה 100 ₪ פחות וזה לא משמעותי. עוד טען, כי אולי שילמו בצורה אחרת או בעסק אחר. לטענתו, כאשר הוא בא למדוד רווחיות של עסק הוא לוקח שורות תחתונות כפי שדווחו ועליהן הוא מתבסס (עמ' 37 ש' 19-26).

     

69. כאמור, ב- 12.7.06 רכשה את התובעת את החנות והחלה לנהל את העסק במקום. אינני מקבלת את הטענה לפיה מאחר ובשנים שקדמו לרכישת החנות על ידי התובעת נוהל במקום עסק עם אותו תמהיל מוצרים הרי רק רווחיו של העסק בשנים האמורות הם אלו שיש בהם בכדי ללמד על רווחיות עסקה של התובעת. ברי, כי מנהל יכול להשפיע על רווחיות העסק ואינני מקבלת את עדותו של נחומובסקי בעניין זה. כמו כן, לא מן הנמנע, כי ההבדל בין נתוני העסק בטרם רכישתו על ידי התובעת ולאחר מכן נובעים גם מהכנסת סדר לספרים, דיווח מדויק על הכנסות וכדומה על ידי התובעת.

     

70. אין מחלוקת, כי רווחי העסק בחודשים אוקטובר-דצמבר 2006 שונים מהותית מרווחי העסק בשנים הקודמות ובשנים שלאחר מכן והינם גבוהים באופן חריג בהשוואה לחודשים לפני וארחי. מחד גיסא, עסקינן בתקופה קצרה ביותר אשר קשה לבסס על פיה הפסד רווחים לשנים שלאחר מכן. מאידך גיסא, אין להתעלם מרווחיו של העסק בתקופה שלאחר רכישתו על ידי התובעת. כאמור, כניסתו של מנהל חדש יכולה בהחלט להשפיע על רווחיות העסק. הרווחים בחודשים אוקטובר 2006- דצמבר 2006 יש בהם בכדי להצביע על פוטנציאל הרווחים מהעסק בעת ניהולו על ידי התובעת.

     

71. כאמור, התובעת מבססת את תביעתה באשר להפסד רווחים בהתאם לרווחי החנות בחודשים אוקטובר- דצמבר 2006, זאת, על אף העובדה שהחנות נרכשה על ידי התובעת ביום 12.7.06. התובעת לא סיפקה נתונים באשר לרווחי החנות ממועד רכישתה ועד לחודש אוקטובר 2006. ברי, כי רווחי החנות בחודשים האמורים אף הם רלוונטיים לענייננו והימנעות התובעת מהבאת ראיות בעניין זה פועלת לרעתה. התובעת בחרה להתבסס על רווחיה רק לגבי חלק מהתקופה הקצרה אשר החנות נוהלה על ידה עד לשנת 2007. עובדה זו תומכת בטענה, כי לא מן הנמנע שההכנסות בחודשים שקדמו לחודש אוקטובר 2006 היו נמוכות יותר וגם אותן יש לקחת בחשבון. מחוות דעתו של נחומובסקי עולה, כי בשנת 2007 הרווח הממוצע לחודש עמד על סך של 5,300 ₪. בשים לב לאמור לעיל, ולאחר שלקחתי בחשבון רווח ממוצע לשלושה חודשים גבוה יותר מצאתי לקבוע, על דרך האומדנא, כי יש לחשב את הפסדי ההכנסה של התובעת בהתאם לרווח בסך 10,000 ₪ בחודש.

     

72. בין היתר עותרת התובעת לפיצוי בגין הפסדי הכנסה בשנים 2007-2009. עסקינן בתקופה שבה הקניון כבר היה בבעלות הנתבעות אולם טרם החלו עבודות השיפוצים בקניון. לטענת התובעת, מאז 2007 החלו הנתבעות לפנות את הקניון מהשוכרים, הן זנחו את מלאכת תחזוקת הקניון והקניון הפך ריק מקהל ובשל כך נגרם לה אובדן רווחים.

     

73. נחמני העיד, כי בשנת 2007 לפני השיפוץ הסופר, בנק לאומי, מקדונלד וחנות הפרחים עבדו. הוא הוסיף, כי הם היו בחוץ וקיבלו מעברים והוא לא קיבל מעבר. נחמני טען, כי חסמו אותו החל מחודש ינואר 2010 (עמ' 21 ש' 14-23).

     

74. בתצהירו טען אשל, כי בשנים שלפני השיפוץ פעל הקניון במתכונת רגילה. הוא ציין, כי היו שוכרים שתקופת השכירות שלהם הסתיימה והנתבעות לא האריכו את תקופת השכירות והוסיף, כי לא ידועה לו חובה של הנתבעת כלפי צד כלשהו להאריך הסכמי שכירות (נ/7 סעיף 7.2). בעדותו נשאל, האם הוא יכול לא להשכיר אף חנות ולתובעת אין עילה נגדו והשיב, כי אם בכוונתו לשפץ את הקניון ולשדרג אותו אז כן. הוא נשאל האם לא מוטל עליו לתת פיצוי לבעלי החנויות והשיב, כי הוא שידרג להם את החנויות וכי הוא לא נתן פיצוי (עמ' 44 ש' 13-18).

     

75. אשל העיד, כי בעת רכישת הקניון עמד לנגד עיניהם נושא שיפוץ הקניון. לטענתו, עד תחילת השיפוץ הקניון התנהל כרגיל (עמ' 43 ש' 12-16). נטען בפניו, כי לפני השיפוץ היו 40 חנויות וכי מעדותו עולה שבינואר 2010 לא עבדה שום חנות מלבד מגה, הבנק ומקדונלד וכי מ- 2007 עד 2010 חלה התרוקנות הדרגתית של הקניון. בתגובה טען אשל, כי כל מי שסיים חוזה שכירות ולא רצה להאריכו על בסיס תקופות קצרות עד תחילת השיפוץ עזב את הקניון. הוא טען, כי אינו יודע כמה חנויות היו פתוחות ב- 2008 (עמ' 43 ש' 17-23).

     

76. בתצהירה טענה ליניאל, כי בשנים 2007-2009 הקניון פעל במתכונת הרגילה של השנים הקודמות, הן בקומת המשרדים והן בקומת המסחר, למעט חנויות שחוזי השכירות עם השוכרים בהן הסתיימו ולא הוארכו על ידי הנתבעת (נ/4 סעיף 6).

     

77. ליניאל העידה, כי בשנת 2006 לפני שהקניון נמכר היו בו בערך 80 חנויות. לטענתה, היו שתי קומות ובהן 40 חנויות ו-40 משרדים (עמ' 30 ש' 7-11). היא העידה, כי עבדה עד סוף שנת 2009 וכי בסמוך לעזיבתה כל הקומה למעלה, שבה 40 עסקים, פעלה ובקומות הקרקע פעלו בעיקר חנויות חיצוניות. ליניאל הוסיפה, כי היו גם חנויות כמו מגה, בנק, חנות חזיות וכחולי. עוד העידה, כי כאשר היא עזבה הבנק היה פעיל. לטענתה, היו דברים פעילים בשדרה הפנימית. היא הוסיפה, כי חלק פעלו ולא הרבה (עמ' 30 ש' 12-20). בהמשך עדותה נטען בפניה, כי מרשימת העסקים אשר פורטה בסעיף 6 לתצהירה רק עסק אחד עדיין היה בפנים בשנת 2009 והיא טענה, כי גם בנק לאומי ומגה היו. נטען בפניה, כי מגה ובנק לאומי היו בקצוות והיא השיבה, כי הם גם היו בפנים. עוד טענה, כי מקדונלדס היו גם בפנים וגם בחוץ (עמ' 31 ש' 28-32).

     

78. הנה כי כן, אשל וליניאל טענו אמנם, כי בשנים שקדמו לשיפוץ פעל הקניון במתכונת רגילה אולם, מעדויותיהם עולה, כי חוזי שכירות שהסתיימו לא חודשו וכי מספר העסקים הפעילים בקניון הלך וקטן במהלך השנים האמורות. לשם תמיכה בטענת הנתבעות לפיה בשנים שלפני השיפוץ פעל הקניון במתכונת רגילה היה בידי הנתבעות לצרף רשימה של עסקים אשר פעלו בקניון בשנים הרלוונטיות. הנתבעות לא עשו כן ודבר זה פועל לחובתן. כאמור, אשל העיד, כי הוא אינו יודע כמה חנויות היו פתוחות בשנת 2008. הנתבעות הינן בעלות הקניון והן היו רשאיות שלא להאריך חוזי שכירות או להחליט שהן חותמות רק על חוזים לטווח קצר. כמו כן, לא הוכח, כי היו שוכרים אשר היו מעוניינים לשכור את החנויות שהתפנו. התרשמתי, כי מצבו של הקניון בעת שנרכש על ידי הנתבעות לא היה טוב וכי הנתבעות ביקשו לשפץ את הקניון בכדי לשפר את מצבו ובין היתר להגדיל את מספר העסקים בו ואת מספר המבקרים בקניון.

     

79. עם זאת, אף אם הנתבעות היו רשאיות שלא להאריך חוזי שכירות הרי שהתובעת זכאית לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה בשל התרוקנות הקניון מעסקים וממבקרים בעקבות החלטותיהן והתנהלותן של הנתבעות. ברי, כי מספר העסקים הפועלים בקניון משפיע על מספר המבקרים בו וכי מספר המבקרים בקניון משפיע על רווחיות העסקים בו. לא הוכח בפני, כי עובר לשיפוץ, הנתבעות עשו די על מנת להמשיך להשכיר בתי עסק שהתפנו כדי להגדיל את תנועת המבקרים בקניון ובהתאמה את הלקוחות הפוטנציאלים של התובעת. הנתבעות ידעו שבכוונתן לשפץ ולכן התרשמתי שהיה נוח להן שהקניון מתרוקן מעסקים טרם השיפוץ.

     

80. בשים לב לאמור לעיל ובין היתר בנוגע לזכויות הנתבעות להחליט האם לחדש חוזי שכירות אם לאו ובנוגע להשלכות האפשריות של החלטת הנתבעות על הכנסותיה של התובעת מצאתי, לפסוק לתובעת פיצוי בשיעור 50% מההפסדים אשר נגרמו לה בתקופה בה טרם החל שיפוץ בקניון. קביעה זו נובעת אף מהעובדה, כי לא מן הנמנע שנגרמו לתובעת ירידות ברווחים אף בשל גורמים אחרים ולא די בהוכחתה, כי חלה ירידה ברווחיה בכדי ללמד, כי הדבר נובע מהתנהלותן של הנתבעות. אציין, כי קיימת ירידה הדרגתית ברווחיה של התובעת בשנים שקדמו לשיפוץ והדבר תומך בטענת התובעת לפיה באופן הדרגתי נסגרו עוד ועוד עסקים בקניון ומספר המבקרים בקניון פחת וכפועל יוצא מכך פחתו הכנסותיה.

     

81. התובעת אישרה, כי מס הכנסה פסל להם את הספרים לשנים 2007-2009 וכי הם הגיעו להסדר עם מס הכנסה ובמסגרתו שילמו תוספת מס של 15,000 ₪ לשנה (עמ' 27 ש 30-32, עמ' 28 ש' 1-3). נחמני נשאל, האם הקליד בקופה את כל התקבולים שקיבל ובתגובה טען, כי היו תקלות והפסקות חשמל יזומות שעשו בכדי שהוא לא יעבוד. הוא טען, כי הוא הקליד את כל התקבולים שלו (עמ' 22 ש' 18-21). נחמני אישר, כי מס הכנסה פסל את הספרים של התובעת בשנים 2007-2009 ואישר שמס הכנסה טען שהם לא הקלידו את כל התקבולים בקופה (עמ' 22 ש' 26-29). הוא העיד, כי פסלו שלוש שנים אחורה ונקבע שיש לשלם 45,000 ₪ עמ' 23 ש' 4-7).

     

82. נחומובסקי התייחס בחוות הדעת לתוספת מס בשיעור של 15,000 ₪ לשנה וטען, כי יש להתעלם מזה. הוא העיד, כי הוא אינו יכול לגלם את זה משום שהוא צריך לראות את המס השולי בו נמצא הלקוח. הוא טען, כי הוא אינו זוכר האם הייתה פסילת ספרים אולם במקרה שכן הרי ששיעורי המס מתחילים משיעור יותר גבוה. נחומובסקי העיד, כי אין לו את השומות המקוריות ולכן הוא אינו יכול להגיד איזו תוספת הכנסה מייצג סכום של 15,000 ₪. בהמשך העיד, כי אם שיעור המס היה 30% והוסיפו 15,000 ₪ אז תוספת ההכנסה היא 50,000 ₪ (עמ' 37 ש' 31-32, עמ' 38 ש' 1-9).

     

83. נחומובסקי העיד, כי נקודת ההנחה היא שלקוח שחותם על דוח שמוגש למס הכנסה עושה כן מתוך אמונה שהדוח משקף את המצב העסקי של העסק. הוא טען, כי רשויות המס תמיד רוצות יותר כסף. לטענתו, רשויות המס יכולות לפסול ספרים והדבר יכול להביא לשומות של מאות אלפי שקלים. נחומובסקי העיד, כי מפעילים לחץ על הנישום שיסגור במחיר שמוצע לו ואם לא כן ילכו עמו לבית משפט. הוא טען, כי הליקוי בגינו פוסלים ספרים יכול להיות ליקוי מאוד טכני ובסיסי אבל לפעמים שווה ללקוח "לבלוע" את הקנס בשביל לא להגיע להליך משפטי ולצאת עם נזק כספי גדול יותר (עמ' 38 ש' 12-14, 18-28).

     

84. התובעת לא סיפקה הסבר באשר לנסיבות בגינן הגיעה להסדר האמור לפיו חויבה בתשלום נוסף בסך 15,000 ₪ לשנה בשנים 2007-2009. מצאתי, כי פסילת הספרים של התובעת וההסדר אליו הגיעה עם רשויות המס יש בהם בכדי ללמד, כי הכנסותיה בשנים 2007-2009 היו גבוהות מההכנסות המדווחות שלה בדוחות שלה לשנים האמורות. לא הוכח, כי במקרה בו עסקינן הסכימה התובעת "לבלוע" את הקנס בשביל שלא להגיע להליך משפטי על אף שלא נפל פגם ממשי בדיווחיה. על דרך האומדנא, ובהתאם לעדותו של נחומובסקי אשר לא נסתרה, מצאתי לקבוע, כי מדובר בתוספת הכנסה של 50,000 ₪ לשנה.

     

85. בשנת 2007 דיווחה התובעת על רווח נקי בשיעור של 48,844 ₪. לסכום האמור יש להוסיף סך של 50,000 ₪, כאמור לעיל. כמו כן, עיון בדו"ח של התובעת משנת 2007 מלמד, כי בשנה זו היו לה הוצאות בסך של 58,797 ₪ בגין משכורת וביטוח לאומי. מדובר בהוצאות נוספות אשר לא היו לתובעת בשנת 2006 ואשר הקטינו את רווחיה ללא קשר למעשי הנתבעת ו/או להיקף המבקרים בקניון. משכך, ולאור קביעתי באשר לרווח החודשי לפיו יש לחשב את הפסדיה של התובעת, הרי שבשנת 2007 לא נגרם לתובעת הפסד רווחים ועל כן היא אינה זכאית לפיצוי בגין שנה זו.

     

86. בשנת 2008 דיווחה התובעת על הפסד בשיעור 7,144 ₪. לסכום האמור יש להוסיף הכנסות בסך 50,000 ₪ בהתאם להסכם בין התובעת ורשויות המס. בשנה זו היו לתובעת הוצאות בגין משכורת, ביטוח לאומי והוצאות משפטיות בסך כולל של 53,469 ₪. כאמור, מדובר בהוצאות שהקטינו את רווחיה של התובעת ללא קשר למעשים המיוחסים לנתבעות. הנה כי כן, בשנה זו נגרם לתובעת הפסד רווחים בסך 23,675 ₪. בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופה עסקינן בסכום של 29,682 ₪.

     

87. בשנת 2009 דיווחה התובעת על הפסד בשיעור 32,543 ₪. לסכום האמור יש להוסיף סך של 50,000 ₪, כמפורט לעיל. בשנה זו דיווחה התובעת על הוצאות בשיעור כולל של 53,159 ₪ בגין הוצאות משפטיות, משכורת, ביטוח לאומי וכבלים. מהנתונים האמורים עולה, כי בשנה זו נגרם לתובעת הפסד רווחים בסך 49,384 ₪. בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופה עסקינן בסכום של 58,465 ₪.

     

88. הנה כי כן, בשנת 2007 לא נגרם לתובעת הפסד רווחים ובשנים 2008-2009, בטרם החלו עבודות השיפוצים בקניון, נגרם לתובעת הפסד בסך 88,147 ₪. כאמור, מצאתי לייחס 50% מהנזק להתנהלות הנתבעות. בנסיבות אלו, עליהן לפצות את התובעת בסך של 44,074 ₪ בגין נזקיה עד למועד תחילת השיפוצים.

     

89. בשנת 2010 החלו הנתבעות בביצוע עבודות השיפוץ בקניון. התובעת העידה, כי בתקופת השיפוצים היה מעבר מאולתר לחנות שלה ובקושי הגיעו לקוחות (עמ' 26 ש' 24-27). לטענת נחמני, בשנת 2010 הוא המשיך לעבוד במקום. הוא טען, כי הוא עשה כן עם מעברים חשוכים והוסיף, כי העמידו מאבטח שלא נתן לאנשים להיכנס (עמ' 21 ש' 24-25).

     

90. אשל שלל טענה לפיה כל החנויות היו סגורות במהלך השיפוץ מלבד החנות נשוא התובענה. הוא העיד, כי כחולי לא סגר אפילו לא ליום אחד. אשל טען, כי כחולי יושב מחוץ לקניון וכי הוא עבר מקום במהלך השיפוץ (עמ' 39 ש' 28-32, עמ' 40 ש' 1). אשל שלל טענה לפיה בתוך הקניון לא הייתה אף חנות בבעלות פרטית שנשארה פתוחה במהלך השיפוצים וטען, כי הקו-אופ ובנק לאומי עבדו במהלך כל השיפוץ. הוא אישר, כי מדובר בשני עסקים אשר ממוקמים בקצוות (עמ' 40 ש' 2-5).

     

91. אשל העיד, כי עשרות פעמים הציעו לתובעת לסגור את העסק במהלך השיפוץ ולקבל פיצוי. בהמשך הוסיף, כי הוא לא פנה לתובעת אלא למי מטעמה. אשל העיד, כי אינו יודע האם יש הצעה בכתב אולם היה משא ומתן בעל פה (עמ' 40 ש' 12-17). נטען בפניו, כי במשא ומתן בו נכח בא כוחה של התובעת דובר רק על החלפות שטחים ולא נכנסו לעניין כספי והוא השיב, כי גם החלפת שטחים. אשל אישר, כי זכותה של התובעת לא להסכים להחלפת שטחים והעיד, כי הציעו לה לשכור את החנות לעשר שנים (עמ' 40 ש' 18-24). בהמשך עדותו אשל אישר, כי לגיטימי שבעל חנות לא ירצה לשנות את מיקום החנות וכי לא מגיע לו להיענש על כך (עמ' 45 ש' 11-15). אשל העיד, כי בכל ההתנהלות מול נחמני הייתה תחושה של סחטנות (עמ' 45 ש' 9-10).

     

92. ברי, כי התובעת רשאית הייתה שלא להסכים לשינוי מיקום החנות שלה. סבירה בעיניי טענת התובעת בתצהירה לפיה מבחינתה ולאור אופי העסק שלה היה חשוב יותר מיקום העסק מאשר גודל החנות וכי בנסיבות אלו היא דחתה את ההצעות להחלפת שטחים (ת/2 סעיפים 23 ו-24). ברי, כי אין בסירובה של התובעת לקבל את הצעותיהן של הנתבעות בעניין זה בכדי ללמד, כי היא אינה זכאית לפיצוי בגין נזקיה.

     

93. כאמור, בשנת 2010 החלו עבודות השיפוץ בקניון. מהתמונות אשר הוגשו לתיק בית המשפט ניתן להתרשם, כי מדובר בשיפוץ בהיקף נרחב מאוד. מקובלת עליי טענת התובעת, לפיה הקניון הפך הלכה למעשה לאתר בנייה. כמו כן, מקובלת עליי טענתה, לפיה בשל האמור נפגעו רווחיה. מעדותו של אשל עולה, כי העסקים אשר המשיכו לפעול במהלך השיפוץ היו כאלה שפעלו בחוץ או בקצוות. ברי, כי לעסקים אלו קל יותר לפעול במהלך השיפוץ מאשר לעסק אשר נמצא בתוך הקניון כמו עסקה של התובעת. אציין, כי בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלה, האם הנתבעות ניסו לתאם עם התובעת את עבודות השיפוץ ליד החנות אם לאו. אף אם תתקבל טענת הנתבעות בעניין זה הרי שגם אם נעשו ניסיונות תיאום כאמור הרי שאין בכך בכדי לשלול את זכותה של התובעת לפיצוי בגין הנזקים אשר נגרמו לה בגין עבודות השיפוץ.

     

94. בשנת 2010 היו לתובעת הכנסות בסך 254,382 ₪. לאחר ניכוי הוצאות נותר לה סך של 6,074 ₪. הוצאותיה של התובעת כוללות הוצאות בגין משכורות, ביטוח לאומי, הוצאות משפטיות, אגרות ורישיונות ושירותים משפטיים בסך כולל של 72,953 ₪. עסקינן בהוצאות אשר לא הופיעו בדו"ח של התובעת בשנת 2006 ואשר הקטינו את רווחיה שלא בעקבות עבודות השיפוצים אשר בוצעו בקניון. בנסיבות אלו, הרי שבשנת 2010 נגרם לתובעת הפסד הכנסה בסך 40,973. בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופה עסקינן בסכום של 46,423 ₪.

     

95. התובעת העידה, כי הקניון לא נפתח מחדש בספטמבר 2011 אלא בנובמבר (עמ' 28 ש' 8-9). היא טענה, כי תכננה לפתוח במקום שווארמה כאשר הקניון יפתח. התובעת הוסיפה, כי זו העבודה שלהם ומזה הם חיים (עמ' 28 ש' 10-11). התובעת טענה שאין לה כסף לשפץ (עמ' 28 ש' 12-15).

     

96. נחמני העיד, כי יכול להיות שהקניון נפתח ב- 24.9.11 (עמ' 24 ש' 12-13). עוד העיד, כי יכול להיות שפתחו את הקניון בחודש אפריל 2012 וטען, כי את הקומה הראשונה פתחו לפני הקומה השנייה (עמ' 24 ש' 22-24). לטענתו, רצה לפתוח את החנות אם היו נותנים לו לפתוח במקום שווארמה (עמ' 24 ש' 14-15). נחמני העיד, כי הוא אינו יכול לשפץ או לנקות משום שאינו יכול לזוז בתוך החנות מאחר וסגרו לו את הכל ואי אפשר לעבור (עמ' 26 ש' 10-12).

     

97. טענתו של נחמני לפיה אין בידו לשפץ את החנות מאחר ואין דרך לעבור אינה עולה בקנה אחד עם האמור בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. המומחה ציין בחוות דעתו, כי הוא אינו מקבל את טענת התובעת לפיה המחיצות מפריעות למהלך השיפוץ וכי ניתן לסיים את מרבית העבודה תוך השארת המחיצות. עמדתו האמורה של המומחה לא נסתרה.

     

98. עם זאת, מקובלת עליי טענת התובעת לפיה אין בידה לשפץ בשל מצבה הכלכלי. אין מחלוקת, כי מוטל על הניזוק לפעול להקטנת נזקיו. עם זאת, בהתאם לעיקרון הקטנת הנזק הרי שעל הניזוק לנקוט באמצעים סבירים לשם הפחתת נזקיו והוא לא יהיה זכאי לפיצוי בגין נזקים שהיה בידו למנוע. במקרה בו עסקינן, בית העסק של התובעת זקוק לשיפוץ נרחב בעשרות אלפי שקלים כדי שניתן יהיה להפעילו. מדובר בנזקים שנגרמו בשל עבודות השיפוץ שביצעו הנתבעות. סבורני, כי בנסיבות אלו, שיפוץ המקום על ידי התובעת, כך שניתן יהיה להפעיל במקום את העסק, אינו מהווה אמצעים סבירים שהיה על התובעת לנקוט לשם הקטנת נזקיה, אף בשים לב למצבה הכלכלי הקשה הנטען ופגיעה משמעותית בפרנסתה.

99. בנוסף, לאור המחלוקת אשר נתגלעה בין התובעת לנתבעות בשאלה, האם התובעת רשאית להפעיל במקום עסק מהסוג אשר היא ניהלה הרי שהתובעת לא ידעה האם יהיה בידה להפעיל במקום את העסק אשר היא ביקשה לנהל במקום אם לאו. סביר בעיניי, כי התובעת לא הייתה מעוניינת להשקיע כספים ומאמצים בשיפוץ העסק כאשר היא אינה יודעת, האם תוכל בסופו של יום להפעיל במקום את העסק אשר ניהלה במקום קודם לכן ואשר היא חפצה לנהל. אף אם ניתן לטעון, כי היה בידה לפעול לשם הסבת העסק כך שיהיה בידה להפעיל במקום עסק אחר, בהתאם להסכמת הנתבעת, הרי שמדובר בהשקעה נרחבת אשר אין להטיל על התובעת להוציא כאשר היא כלל לא הייתה מעוניינת לשנות את האופי של העסק שלה וכאשר הצדדים המתינו להכרעתו של בית המשפט בסוגיה.

     

100. אציין עוד, כי הצדדים הגיעו להסכמה לפיה החנות תישאר סגורה למשך שבועיים עד ליום 16.1.11 ולאחר המועד האמור הנתבעות יזיזו את קירות הגבס למקום בו היו לפני ה- 26.11.10 ויחברו את המנדפים והספרינקלרים והתובעת תפתח את חנותה במתכונת שפעלה לפני ה- 26.11.10. הנתבעות לא פעלו בהתאם להסכמה האמורה.

      

101. נטען בפני אשל, כי בינואר 2011 הקניון טרם נפתח והוא השיב, כי הקירות הוקמו בכדי שלא לפגוע בחנות משום שנחמני החליט להמשיך לעבוד בחנות לאורך כל השיפוץ (עמ' 42 ש' 6-8). נטען בפניו, כי ב-2010 החל השיפוץ והחנות המשיכה לעבוד ובסוף 2010 הנתבעות שמו מנעולים וקירות וחסמו את הגישה ולכן הצדדים הגיעו לבית המשפט והנתבעות התחייבו לעשות את העבודות הקרובות לחנות תוך שבועיים ולאחר מכן לחבר את החנות, לאפשר דרכי מעבר ולתקן את מה שעשו. אשל שלל טענה לפיה הנתבעות לא קיימו את האמור בכדי שלא לאפשר לנחמני לפתוח את החנות בזמן השיפוצים ולא לאפשר לו להפעיל שווארמה בקניון (עמ' 42 ש' 9-15). אשל העיד, כי הוא אינו יודע מי קיבל את ההחלטה שלא לקיים את הצו (עמ' 42 ש' 22). לטענתו, הקירות שהוקמו במהלך השיפוץ, לשם הגנה על החנות, הורדו בשלב מסוים ושמו אחרים רק אחרי פתיחת הקניון (עמ' 45 ש' 2-4). עוד העיד, כי הקירות הוסרו כאשר השיפוץ הסתיים וסייג, כי אולי הוא אינו מדייק בציר הזמן (עמ' 45 ש' 5-7). נטען בפניו, כי יש החלטה מינואר 2011 בנוגע לחיבור החנות לכל התשתיות והזזת הקירות שהוצמדו לחנות והוא נשאל מדוע הנתבעות לא עשו כן והשיב, כי הקירות מסתירים בעיה אסתטית מאוד גדולה בקניון שהושקעו בו 70 מיליון ₪. בהמשך טען, כי ניתן להזיז את הקירות תוך רבע שעה מהרגע שהתובעת תודיע שהיא רוצה להתחיל לעבוד. אשל שב וטען, כי הקירות הם מסתור והוסיף, כי הם מסתור גם לעבודות שיפוץ כפי שמקובל בכל קניון בארץ (עמ' 41 ש' 29-32, עמ' 42 ש' 1-5).

      

102. מחוות דעת המומחה עולה, כי הנתבעות לא הזיזו את הקירות ולא ביצעו את החיבורים הדרושים. אף בכך יש בכדי לתמוך בטענה, כי לא היה מוטל על התובעת לפעול לשם פתיחת העסק לאחר שיפוץ הקניון במסגרת חובת הקטנת הנזק. אינני מקבלת את טענות הנתבעות לפיהן היה על התובעת לפעול לשם הקטנת הנזק כאשר הן בעצמן לא פעלו בהתאם להסכמות אשר התגבשו בין הצדדים ולא פעלו בכדי לאפשר לתובעת להפעיל עסק במקום.

      

103. בנסיבות אלו, התובעת זכאית לפיצוי בגין הפסד הכנסה אשר נגרם לה בשל העובדה שלא היה בידה להפעיל את החנות בשנת 2011. כאמור, מצאתי, כי יש לחשב את אובדן הרווחים של התובעת על פי רווח חודשי בסך 10,000 ₪. לפיכך, בגין הפסד הכנסה בשנת 2011 זכאית התובעת לפיצוי בסך 120,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופה הסכום הינו 128,753 ₪.

      

104. במסגרת כתב התביעה המתוקן, אשר הוגש ביום 23.1.12, טענה התובעת, בין היתר, כי צפוי לה הפסד הכנסה בסך 200,000 ₪ בשל אי ניהול החנות בשנת 2012. מקובלת עליי טענת התובעת לפיה בשל מצב החנות והמחלוקת אשר נתגלעה בין הצדדים בנוגע לזכותה להפעיל בחנות עסק מהסוג בו הייתה חפצה הרי שלא היה בידה להפעיל את העסק בחנות ולא היה מוטל עליה לפעול לשם פתיחת עסק אחר בחנות. בגין אובדן הכנסה בשנת 2012 זכאית התובעת לפיצוי בסך 120,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופה הסכום הינו 124,458 ₪.

      

105. הנה כי כן, עד למועד הגשת התביעה נגרם לתובעת אובדן רווחים בסך 343,708 ₪.

      

106. אציין, כי שנים 2013, 2014 חורגות מהפלוגתאות נשוא התביעה ועל כן איני דנה בשנים אלו, מאחר ומדובר בהרחבת חזית, אולם לו הייתי צריכה להידרש אף לשנים אלו, העקרונות היו זהים לאופן החישוב בשנים 2011-2012.

      

107. בנוסף, עותרת התובעת לפיצוי בגין תשלומים אשר היא שילמה להוט, ארנונה ודמי ניהול. התובעת העידה, כי היא סבורה שבידה לתבוע הוצאות קבועות שהיא שילמה לחברת הכבלים, לחברת חשמל, ארנונה, דמי ניהול וכדומה ובנוסף לתבוע אובדן רווח (עמ' 28 ש' 19-22). אינני מקבלת את טענתה האמורה של התובעת. ההוצאות האמורות הינן הוצאות אשר היה על התובעת להוציא לשם הפקת רווחים מהחנות וללא קשר לפעולותיהן של הנתבעות בקניון. אלמלא, בוצעו עבודות השיפוץ בקניון עדיין היה על התובעת להוציא את ההוצאות האמורות. פיצוי התובעת בגין ההוצאות האמורות וכן בגין אובדן רווחיה מהווה כפל פיצוי. לפיכך, אינני פוסקת לתובעת פיצוי בגין ההוצאות האמורות.

      

108. התובעת טענה, כי הנתבעות הפרו את התחייבותן לספק שירותי ניהול החל משנת 2007 ולכל המאוחר משנת 2010. ליניאל העידה, כי היו חייבים לשמור על התנהלות סדירה וכי כלום לא ירד בניהול השוטף, בניקיון ובשמירה. לטענתה, הכל תוחזק באותה צורה (עמ' 31 ש' 14-17). התובעת העידה, כי היא הפסיקה לשלם לנתבעת דמי ניהול כאשר סגרו אותה ב- 11.10 (עמ' 26 ש' 20-21). התובעת לא הוכיחה, כי שילמה דמי ניהול בגין תקופה בה לא ניתן לה השירות האמור וכי היא זכאית לפיצוי בשל כך.

      

109. עוד טענה התובעת, כי בעקבות השיפוץ ושינוי התכנון של הקניון השתנו דרכי הגישה לחנות ויש בכך בכדי לפגוע אנושות בקניינה ולגרום לה להפסדי הכנסה בעתיד. בתצהירה טענה, כי הנתבעות החליטו לפגוע במיקום של החנות שלה אשר הייתה ממוקמת בצומת המעברים של הקניון עם גישה מארבעה כיוונים וסגרו את הכניסה הראשית שהובילה ישירות לחנות וכעת החנות נמצאת ברחבה אליה מובילים שלושה כיוונים בלבד והדרך משתי הכניסות של הקניון הוארכה בעשרות מטרים (ת/2 סעיף 167). התובעת העידה, כי לא הגישה חוות דעת שמאי לפיה שווי החנות שלה ירד משום שאין לה כסף לכך (עמ' 29 ש' 9-10). טענת התובעת בנוגע לפגיעה בקניינה בשל שינוי התכנון של הקניון לא הוכחה. כמו כן, סביר בעיניי, כי שיפוץ הקניון הגדילו את שווי קניינה של התובעת ובנוסף, הגדיל את תנועת המבקרים בקניון, כך שהתובעת אף יצאה נשכרת מעבודות השיפוץ לאחר שבית העסק שלה יחזור לכדי פעילות.

      

110. התובעת עתרה לפיצוי בגין הוצאות משפטיות אשר נגרמו לה במהלך השנים עוד בטרם ננקטו ההליכים בתביעה בה עסקינן. בעדותה אישרה התובעת, כי חלק מההוצאות המפורטות בסעיף 153 לתצהירה הוא בגין ניהול התיק בתובענה אשר הנתבעת הגישה נגדה (עמ' 29 ש' 4-8). ברי, כי במסגרת התביעה בה עסקינן אין בידי התובעת לעתור לפיצוי בגין הוצאות משפטיות אשר נגרמו לה בעקבות ניהול הליכים אחרים בינה לבין התובעת וכי היה מקום לטעון בגין הוצאות אלו במסגרת ההליכים האחרים שהתנהלו בין הצדדים.

      

111. הנה כי כן, לאחר שהנתבעות רכשו את הקניון הן החליטו לשפצו ובמסגרת החלטה זו הן נמנעו מהארכת חוזים לעסקים שחוזיהם הסתיימו. כאמור, מצאתי, כי יש לייחס מחצית מאובדן הרווחים אשר נגרם לתובעת בשנים אלו להתנהלות הנתבעות. כמו כן, בחלק מתקופת השיפוץ המשיכה התובעת לנהל את העסק אולם רווחיה נפגעו בשל מצבו של הקניון באותה עת, דבר אשר השליך על מספר המבקרים בקניון ועל כמות הלקוחות של התובעת. בהמשך נסגרה חנותה של התובעת לחלוטין. כמו כן, במסגרת עבודות השיפוץ אשר בוצעו בקניון נגרמו נזקים לקניון אשר אף בגינם זכאית התובעת לפיצוי מהנתבעות. לאור כל המפורט לעיל, הרי שנגרמו לתובעת נזקים בסך 425,738 ₪. אשר בגינם היא זכאית לפיצוי מהנתבעות.

      

112. בנסיבות אלו, נעתרת לתובענה ומחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לפצות את התובעת בסך של 425,738 ₪. כמו כן, מחייבת את הנתבעות לבצע את השלמת עבודות מיזוג האוויר והספרינקלרים על חשבונן תוך 14 ימים מיום המצאת פסק הדין. ככל שהנתבעות לא יעשו כן הרי שיהיה עליהן לשלם לתובעת פיצוי נוסף בסך 18,000 ₪ בגין ביצוע העבודות האמורות.

      

113. בנוסף, מחייבת את הנתבעות לשלם לתובעת סכום כולל הגין הוצאות משפט לרבות אגרת בית משפט ועלות חוות דעת וכן שכר טרחת עו"ד כולל מע"מ בסך של 75,000 ₪.

      

114. הסכום האמורים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

      

      

     המזכירות תמציא לצדדים.

      

     ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ה, 11 מאי 2015, בהעדר הצדדים.