רואשדה ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

רקע

1. במסגרת התובענה שלפניי עתרו התובעים, כי בית המשפט יחייב את הנתבעות לשלם להם פיצויי הפקעה בגין הפקעת זכויותיהם במקרקעין. ההפקעות בוצעו על פי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן: "פקודת הדרכים"). התביעה הוגשה נגד מדינת ישראל - שר התחבורה ונגד חברת נתיבי ישראל החברה לתשתיות תחבורה בע"מ.

    

   טענות התובעים

    

2. ביום 4.11.97 הנתבעת 2 הודיעה לתובעים על כוונתה לסלול דרך במקרקעין על פי צו שפורסם בחודש יוני 1996 וכי היא עומדת לתפוס חזקה בקרקע לצורך סלילת הדרך. בהתאם להודעה זו, תפסה הנתבעת חזקה בשטח בגודל ל 8,260 מ"ר (להלן: "ההפקעה הראשונה"). ביום 28.7.11 נמסרה לתובעים הודעה נוספת בדבר תפיסת חזקה ולפיה נתפסה חזקה בשטח של 2,514 מ"ר (להלן: "ההפקעה השנייה"). בשתי ההפקעות יחד הופקע שטח של 10,747 מ"ר המהווה כ- 45.4% מכל שטח החלקה.

    

3. עוד עולה מכתב התביעה, כי בין הצדדים התנהל הליך משפטי במסגרת ה"פ 84-10-12 במסגרתו עתרו התובעים לפסק דין הצהרתי לפיו הם זכאים לקבל מהנתבעת פיצוי בגין הפקעת זכויותיהם במקרקעין. במסגרת המרצת הפתיחה ניתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה הנתבעת תשלם פיצוי על החלק שעולה על 25% מהמקרקעין המופקעים. עוד הסכימו הצדדים, כי התביעה כנגד שר התחבורה תימחק וכי התובעים יהיו רשאים להגישה שוב לאחר שתתקבל תשובת שר התחבורה וככל שבקשתם לקבלת פיצויי סבל תידחה.

    

4. התובעים פנו לשר התחבורה בבקשה לקבל פיצויי סבל בגין הרבע הראשון של המקרקעין המופקעים. בתגובה הודיע שר התחברה לתובעים, כי הוועדה המכרעת דנה בבקשתם והמליצה לו לשלם להם פיצוי בסך 55,300 ₪ בלבד שהינו פיצוי עבור 3.33% (השלמה ל- 25%) מהשלב השני של ההפקעה. לאחר פנייה נוספת של התובעים לשר התחבורה התקבלה תשובת הוועדה המכרעת לפיה נדחתה בקשתם לפיצוי בגין שטח שנתפס בשנת 1995 ומהווה 21.67% מהקרקע מאחר והשטח נתפס למעלה משבע שנים לפני פסק הדין בפרשת רוטמן.

    

5. התובעים טוענים, כי קביעה לפיה ה- 13.5.05, שבע שנים לפני פסק הדין בפרשת רוטמן, הוא המועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות היא קביעה שגויה הנוגדת את הדין המהותי ולמועד האמור אין קשר לעילת התביעה. לטענתם, עילת התביעה נולדה ביום בו ניתן פסק הדין בפרשת רוטמן. שכן, אילו הגישו תביעתם לפני כן הרי שלא היו זכאים לסעד המבוקש.

    

6. עוד טוענים התובעים, כי אין לוועדה המכרעת סמכות לעקוף את פסק דין רוטמן ולמנוע פיצוי שנקבע בפסק הדין על ידי קביעת קריטריון שרירותי שאין לו סימוכין בחוק או בפסיקה. ככל שבית המשפט היה רוצה להחיל את פסק דין רוטמן על תקופה של שבע שנים לפניו בלבד הרי שהיה קובע זאת במפורש. התובעים הוסיפו, כי מועד מתן פסק הדין בפרשת רוטמן הוא מועד שרירותי שאין זיקה בינו לבין התביעה בה עסקינן. הקריטריונים של הוועדה, ובעיקר הקריטריון לפיו לא ישולמו פיצויים במקרה בו החזקה נתפסה למעלה משבע שנים לפני פסק דין רוטמן, הם בלתי סבירים. הקריטריון האמור מנוגד לרוח הפסיקה לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ולאור מעמדה של זכות הקניין.

    

7. לטענתם, אם בעניין אשר הדין בו לא היה ברור כמו התיישנות פיצויי הפקעה ראה בית המשפט לנכון לקבוע תקופת מעבר בת שלוש שנים הרי שעל אחת כמה וכמה במקרה בו עילת התביעה כלל לא הייתה קיימת לפני פסק דין רוטמן.

    

8. בנסיבות אלו עותרים התובעים, כי בית המשפט ייקבע, כי הם זכאים לפיצוי בגין 25% הראשונים משטח החלקה שהופקעה וייקבע להם פיצוי כאמור.

    

   טענות הנתבעת מס' 1

    

9. הנתבעת מס' 1 (להלן: "השר" או "המדינה") טוענת, כי דחיית התביעה לפיצויי סבל בגין ההפקעה הראשונה הייתה כדין מאחר והבקשה אינה עומדת בקריטריונים שנקבעו לתשלום האמור. מאחר והחזקה נתפסה למעלה משבע שנים לפני פסק דין רוטמן הרי שאין להחיל הלכה זו. היא הוסיפה, כי המקרה האמור אינו בגדר המקרים החריגים שהיה נפסק בהם פיצוי סבל טרם הלכת רוטמן. לטענת המדינה, התובעים לא הראו נסיבות מיוחדות המאפשרות חריגה מהקריטריונים.

    

10. עוד טוענת המדינה, כי הלכת רוטמן אינה חלה באופן אוטומטי על הפקעות עבר וכי שאלת היקף תחולתה מבחינת זמן כלל לא נדונה בהלכה האמורה. בידי בית המשפט לקבוע, כי הלכה משפטית לא תחול רטרואקטיבית באופן מלא ולהחילה פרוספקטיבית עם תחולה מוגבלת לעבר. ככל שתהיה להלכת רוטמן תחולה רטרואקטיבית מלאה הרי שיהיו לכך השלכות אדירות על תקציב המדינה. משכך, הרי שבדין נקבעו קריטריונים אשר מגבילים את תחולתה בעבר לשבע שנים בלבד. מדובר בקריטריון סביר ומידתי. המדינה הוסיפה, כי שאלת תחולתה של הלכת רוטמן מבחינת מועד אינה קשורה לשאלת ההתיישנות או להלכת ארידור.

     

    טענות הנתבעת מס' 2

     

11. הנתבעת מס' 2 (להלן: "נתיבי ישראל") טוענת, כי הכלל המנחה לפיו פיצויי סבל יינתנו ככל שמדובר בהפקעות בהן תפיסת המקרקעין נעשתה בתוך שבע שנים עד למועד מתן פסק דין רוטמן וכן הקריטריונים לפיהם פועלת הוועדה המכרעת נקבעו בהתאם לשיקול דעתה המנהלי של הוועדה המכרעת ובהתאם לסמכויותיה. לטענתה, הלכת רוטמן לא יצרה עילת תביעה חדשה אלא רק שינתה את הפרשנות שהייתה נהוגה עד אותה עת. משכך, ההלכה לא יצרה מועד חדש להגשת תביעה לפיצויי הפקעה.

     

12. הגבלת תשלום פיצויי הסבל להפקעות שמומשו שבע שנים טרם נקבעה הלכת רוטמן היא מידתית וסבירה. הלכת רוטמן הטילה על הנתבעת חבות כספית שלא הייתה קיימת טרם ההלכה ומשכך הגיוני ומתבקש להגביל את מועד תחולתה של הנורמה החדשה בזמן בהתאם להוראות חוק ההתיישנות. פרשנות התובעים, לפיה ישולמו פיצויי סבל בגין הפקעות עבר ללא הגבלת זמן, אינה סבירה ומידתית שכן מטילה על הקופה הציבורית נטל כספי שלא ניתן להעריך. זאת ללא כל איזון בין האינטרס הציבורי והצורך בוודאות לבין האינטרס הפרטי של הנפקעים. קבלת עמדת התובעים משמעה, כי נפקעים שהקרקע שלהם הופקעה לפני שנות דור יוכלו עתה לזכות בפיצויי הפקעה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות בגין ההפקעה.

     

13. במקרה בו עסקינן עילת התביעה נולדה במועד פרסום צו ההכרזה בשנת 1995. הלכת רוטמן לא עסקה במועד יצירת עילת התביעה ולא דנה בשאלת ההתיישנות. אין ממש בטענה לפיה עילת התביעה נולדה במועד מתן פסק הדין שלא יצר עילה חדשה אלא שינה את אופן הפרשנות. בפסיקה נקבע, כי בידי בית המשפט לקבוע, כי הלכה משפטית אינה חלה באופן רטרואקטיבי ולהחילה פרוספקטיבית עם תחולה מוגבלת לעבר. נתיבי ישראל טוענת, כי לאור ההשלכות האדירות של הלכת רוטמן על תקציב המדינה ככל שתהיה לה תחולה רטרואקטיבית מלאה הרי שבדין נקבעו הקריטריונים המגבילים את תחולתה.

     

14. עוד טוענת נתיבי ישראל, כי במסגרת הלכת ארידור החיל בית המשפט את הוראות חוק ההתיישנות על הפקעות מקרקעין. יש בכך בכדי לתמוך בטענה, כי הגבלת הפיצויים למקרים בהם החזקה נתפסה עד שבע שנים לפני פסק דין רוטמן בדין יסודה.

     

15. לבסוף טוענת נתיבי ישראל, כי בהתאם להלכת ארידור מרוץ ההתיישנות החל במועד תפיסת החזקה בקרקע המופקעת ומשכך הרי שהתביעה התיישנה ולחלופין נגועה בשיהוי כבד.

     

    הראיות

     

16. ביום 7.9.16 ניתנה החלטה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית. התובעים לא הגישו תצהירים והמדינה הודיעה, בהודעה מיום 19.2.17, כי אין בכוונתה להגיש תצהירי עדות ראשית. בנסיבות אלו ניתנה החלטה לפיה הצדדים יגישו סיכומים. אציין, כי במסגרת הליך קודם אשר התנהל בין הצדדים בנוגע להפקעה, כמפורט לעיל, מונה שמאי מקרקעין כמומחה מטעם בית המשפט.

     

    דיון ומסקנות

     

17. האם התובעים זכאים לפיצויי סבל בשל ההפקעה הראשונה אם לאו. זו השאלה בה דרושה הכרעתי במסגרת התובענה שלפניי.

     

18. לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי, כי לאור הלכת רוטמן, אשר חלה רטרוספקטיבית, זכאים התובעים לפיצויי סבל בשל ההפקעה הראשונה.

     

19. ההפקעה בה עסקינן קדמה לחוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), תש"ע- 2010 שביטל את פקודת הדרכים. משכך, פקודת הדרכים חלה על תובענה זו. בהתאם לפקודה, בעל קרקע מופקעת לא היה זכאי לפיצוי עבור הרבע הראשון של הקרקע המופקעת (סעיפים 7 ו- 8(1)). שר התחבורה מוסמך לשלם פיצויי הפקעה על מלוא הקרקע המופקעת במקרה בו נגרם לנפקע סבל בשל אי תשלום הפיצויים. במסגרת ע"א 8622/07 אהוד רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (להלן: "הלכת רוטמן") נקבע, כי כאשר קרקע מופקעת מכוח פקודת הדרכים לטובת שימוש שאינו קהילתי מבלי שהושבחה יתרת החלקה הרי שסמכותו של שר התחבורה להורות על פיצוי מלא היא סמכות שבחובה. אין מחלוקת, כי התנאים האמורים מתקיימים במקרה שלפניי. משכך, סמכותו של השר לשלם פיצוי סבל היא, לכאורה, סמכות שבחובה. אף על פי כן, בקשת התובעים לפיצוי האמור נדחתה ומשכך הוגשה התביעה שלפניי.

     

20. בעקבות פסק הדין בפרשת רוטמן נקבעו קריטריונים לפיהם בוחנת הוועדה המכרעת בקשות לתשלום פיצויי סבל לצורך גיבוש המלצה לשר התחבורה. בין היתר נקבע, כי ישולם פיצוי בגין הפקעות בהן תפיסת הקרקע בוצעה בתוך תקופה של שבע שנים עד למועד פסק הדין בפרשת רוטמן. על סמך קריטריון זה, נדחתה בקשת התובעים לפיצויי סבל בגין ההפקעה הראשונה, מאחר ותפיסת החזקה בה התבצעה למעלה משבע שנים לפני הלכת רוטמן. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לסבירות הקריטריון האמור ובאשר לסמכות השר לקבוע קריטריון זה. כאן המקום לציין, כי עמדתו של בית המשפט העליון בסוגיה זו טרם נשמעה וכי ערעור בעניין נדון על ידו בימים אלו.

     

21. בית המשפט העליון קבע, כי להלכה משפטית חדשה יש תחולה רטרוספקטיבית ופרוספקטיבית כאשר בית המשפט יכול לתת לתקדימיו תוקף פרוספקטיבי בלבד (רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל, סא(1), 126). אין מחלוקת, כי בית המשפט לא הגביל את תחולתה הרטרוספקטיבית של הלכת רוטמן.

     

22. בית המשפט רשאי הגביל את התחולה הרטרוספטקיבית של הלכה מקום בו קיימת הסתמכות משמעותית ולגיטימית על המצב המשפטי שקדם לה. מצאתי, כי לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ועליית מעמדה של הזכות הקניינית חל שינוי במצב הקיים בנוגע לפסיקת פיצוי מלא. במהלך השנים הייתה מגמה של הרחבת המקרים בהם ניתן פיצוי מלא בגין הפקעות. הלכת רוטמן הבהירה את המצב הקיים. משכך, אין לומר, כי הייתה הסתמכות משמעותית ולגיטימית על המצב הקיים אשר בגינה מוצדק להגביל את תחולתה הרטרוספקטיבית של הלכת רוטמן.

     

23. המדינה טוענת בסיכומיה, כי הסתמכה על הלכת פייצר אשר הייתה ההלכה לפני הלכת רוטמן. במסגרת ע"א 377/79 אדית פייצר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת גן, פ"ד לה(3), 645 התייחס בית המשפט העליון לסמכות להפקיע רבע מחלקה ללא פיצוי ולתרופה העומדת לבעל הקרקע במקרה שיתרת הקרקע לא הושבחה לפנות לשר האוצר אשר מוסמך להורות על תשלום פיצויים נוספים אם מצא, על פי שיקול דעתו, כי נגרם לנפקע סבל. בהמשך קבע בית המשפט העליון, כי יש לסטות מהלכה זו. בין היתר נקבע, כי בשנים שחלפו מאז הלכת פייצר השתנה מעמדה של זכות הקניין וכפועל יוצא מכך השתנתה פרשנותם של דברי חקיקה שפוגעים בזכות זו. לפיכך נקבע, כי בהפקעת חלקה בשלמותה יש לשלם פיצוי מלא. נקבע, כי תשלום פיצוי הנופל מערך הקרקע המופקעת יהיה מוצדק רק אם ערך הרכוש שנותר בידי הבעלים עלה עקב ההפקעה או שהם זוכים בהנאה שוות ערך אחרת (ע"א 5546/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריית אתא נ' חנה הולצמן נה(4), 629).

     

24. אמנם פסק הדין בפרשת הולצמן עוסק בהפקעה מלאה אולם הוא חלק מהמגמה אליה התייחסתי קודם לכן בנוגע להרחבת המקרים בהם ניתן פיצוי מלא בשל הפקעות. יש במגמה האמורה בכדי להשליך על השאלה, האם הסתמכות הנתבעות הייתה לגיטימית ומשמעותית אם לאו. אף אם שינוי ההלכה לא היה ודאי, כפי שטוענת הנתבעת מס' 1 בסיכומיה, הרי שאין לומר, כי ההלכה לא הייתה רעועה כך שהייתה הסתמכות משמעותית ולגיטימית ואין להחיל את ההלכה החדשה רטרוספקטיבית.

     

25. אציין עוד, כי לא די בקיומה של הסתמכות בכי להגביל תחולה רטרוספקטיבית. שכן, אין מדובר בשיקול הבלעדי להכרעה בסוגיה זו (דנ"א 2992/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ סה(2), 238). יתרה מזאת, רק במקרים מעטים קיימת הסתמכות אשר מצדיקה, כי להלכה חדשה לא תהיה תחולה רטרוספקטיבית (ראה לעניין זה רע"א 5925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל סא(1), 126).

     

26. לא שוכנעתי, כי במקרה בו עסקינן קיימת הסתמכות לגיטימית המצדיקה את הגבלת תחולתה הרטרוספקטיבית של הלכת רוטמן. כאמור, ההלכה נתנה ביטוי לשינוי שחל קודם לכן. לא זו אף זו, אל מול האינטרס הציבורי בשמירה על הקופה הציבורית ויכולתה של המדינה לכלכל צעדיה עומד האינטרס של הנפקעים כאשר זכות הקניין שלהם שהינה זכות חוקתית על חוקית נפגעה. לא די בטענה בדבר עלויות משמעותיות ככל שלהלכת רוטמן יהיה תוקף רטרוספקטיבי בכדי להצדיק את הגבלת תחולתה של ההלכה תוך פגיעה בזכות חוקתית. אציין, כי הנתבעים לא תמכו טענותיהם בעניין זה בראיות. בדיון שנערך ביום 7.9.16 הודיעה באת כוחה של המדינה, כי יהיה צורך בהגשת ראיות והתייחסה לאינטרס ההסתמכות והאינטרס הציבורי. כאמור, בהמשך החליטו הצדדים שלא להגיש תצהירים. סביר בעיניי, כי קבלת עמדת התובעים בסוגיה שלפניי וההשלכות של החלטה כאמור על מקרים אחרים יהיו כרוכות בעלויות משמעותיות. אולם, לא די בכך בכדי ללמד, כי הגבלת התחולה הרטרוספקטיבית של הלכת רוטמן היא סבירה וראויה.

     

27. לאור הפגיעה הקשה הטמונה בהפקעה ללא פיצוי מלא הרי שאיזון בין מכלול האינטרסים מלמד, כי הגבלת תחולתה הרטרוספקטיבית של הלכת רוטמן אינה סבירה ואינה ראויה. באשר לעלויות הכרוכות בהחלה רטרוספקטיבית של הלכת רוטמן ראיתי לציין, כי תקופת המעבר שנקבעה במסגרת הלכת ארידור חלפה ועמה חלפה האפשרות להגיש תביעות לפיצויי הפקעה בגין הפקעות שהחזקה בהן נתפסה לפני למעלה משבע שנים. יש באמור בכדי לצמצם את הצוהר אשר ייפתח בגין החלה רטרוספקטיבת של הלכת רוטמן ואת העלויות הצפויות לקופה הציבורית.

     

28. לאחרונה ניתן על ידי פסק דין בסוגיה זהה במסגרת ת.א 32154-11-13. הקביעות בפסק דין זה יפות ונכונות לתובענה שלפניי ויש לראות באמור בו חלק מפסק הדין בתובענה בה עסקינן. כפי שציינתי בפסק הדין האמור, הרי ששר התחבורה אינו מוסמך להגביל את תחולתה הרטרוספקטיבית של הלכת רוטמן כך שיהיה לה תוקף רטרוספקטיבי חלקי. הנתבעות, או מי מהן, לא הצביעו על מקור נורמטיבי לפיו מוסמך השר להגביל את התחולה הרטרוספקטיבית של הלכת רוטמן. משכך, הרי שקביעת הגבלה כאמור מהווה חריגה מסמכות.

     

29. עוד קבעתי בפסק הדין בת.א 32154-11-13, כי הקריטרונים לפיהם מוכרעות בקשות לפיצויי סבל צריכים להתקיים בהרמוניה עם הלכת ארידור. במסגרת הלכה זו נקבע, כי עילת ההתיישנות בהפקעות נולדת לכל המאוחר במועד תפיסת החזקה. כמו כן, נקבעה תקופת אורכה בת שלוש שנים במהלכן היה בידי נפקעים להגיש תביעה לפיצויי הפקעה מבלי שיקבע, כי תביעתם התיישנה לאור הלכת ארידור.

     

30. הלכת ארידור ותקופת האורכה שנקבעה במסגרתה חלות אף על תביעות לפיצויי סבל. אין מקום לאבחנה מלאכותית בין הפיצוי האמור ופיצוי בגין הפקעת יתר החלקה באשר לסוגיית ההתיישנות. אין בעובדה שלגבי פיצויי סבל מתקיים הליך מוקדם בפני שר התחבורה בכדי ללמד, כי תקופת ההתיישנות לגבי החלק האמור שונה מתקופת ההתיישנות לפיצוי בנוגע ליתר החלקה (לעניין זה ראה דיון בהרחבה בפסק דיני בת.א 32154-11-13).

     

31. לאור המפורט לעיל, מצאתי, כי הלכת רוטמן חלה רטרוספקטיבית. משכך, התובעים זכאים לפיצויי סבל בגין ההפקעה הראשונה אף שתפיסת החזקה הייתה למעלה משבע שנים לפני פסק הדין.

     

32. כמפורט לעיל, נתיבי ישראל טענה במסגרת כתב ההגנה, כי לאור הלכת ארידור הרי שמרוץ ההתיישנות החל במועד תפיסת החזקה בקרקע המופקעת ומשכך הרי שהתביעה התיישנה ולחלופין נגועה בשיהוי כבד. נתיבי ישראל לא שבה על טענה זו במסגרת סיכומיה וניתן לראותה כמי שזנחה טענה זו. למעלה מהדרוש אוסיף, כי דין טענה זו להידחות. אין מחלוקת, כי התביעה הוגשה במסגרת תקופת המעבר שנקבעה בהלכת ארידור ומשכך הרי שלא התיישנה. כמו כן, נתיבי ישראל לא הרימה את הנטל להוכיח, כי התביעה הוגשה בשיהוי המצדיק את דחייתה. לא הוכח, כי התובעים זנחו את תביעתם או כי נתיבי ישראל שינתה מצבה לרעה ונגרם לה נזק ראייתי. לעניין זה יפים הדברים המפורטים בפסק דיני בת.א 32154-11-13 בסוגיה זו.

     

     

     

     

     

    התוצאה

     

33. אשר על כן לאור המפורט לעיל מצאתי, כי התובעים זכאים לפיצויי סבל בשל ההפקעה הראשונה.

     

34. בשולי הדברים אציין, כי אינני מקבלת את טענת המדינה לפיה יש להשיב את הבקשה לפיצויי סבל לבחינתה מאחר והוועדה המכרעת בחנה רק את קריטריון מספר 5. דרישת התובעים לפיצויי סבל בעקבות ההפקעה הראשונה נדחתה על ידי השר ומשכך הם היו רשאים להגיש תביעה לשם השגה על החלטה זו, כפי שאכן עשו. אציין, כי בכתב ההגנה לא העלתה המדינה טענה לפיה הוועדה המכרעת בחנה רק את קריטריון מספר 5 כך שככל שעמדתה לגבי הקריטריון האמור תדחה יש להחזיר את הבקשה להמשך בחינה על ידה. בנוסף, סבורני כי ראוי שהעניין יבוא לסיומו ואין לאפשר את התמשכות ההליכים בעניין עד אינסוף.

     

35. לאור התוצאה אליה הגעתי, זכאים התובעים לפיצוי בגין ההפקעה הראשונה בהתאם לחוות דעתו של השמאי שמונה על ידי בית משפט מר דותן דרעי במסגרת ה.פ. 84-10-12 בהתאם לחלקם היחסי במקרקעין. התובעים רשאים להגיש פסיקתא לחתימתי בהתאם.

     

36. אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובעים החזר עלות חלקם בחוות דעת המומחה מטעם בית משפט וכן החזר אגרה ששולמה בתיק זה. בנוסף, לאחר שלקחתי בחשבון את סכום הפיצוי, מספר הישיבות שהתקיימו בתיק, היקף ההשקעה וכן את העובדה שלא הוגשו תצהירים ולא נשמעו ראיות מחייבת את הנתבעות לשלם לתובעים סכום כולל בגין שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪.

     

37. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

     

    המזכירות תמציא לצדדים.

     

    ניתן היום, י"ב סיוון תשע"ז, 06 יוני 2017, בהעדר הצדדים.