תביעה לתשלום פיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם מכר מקרקעין - אי רישום בניין כבית משותף.
טענות התובעים
ביום 13.8.2008 נחתם הסכם מכר ולפיו מכר הנתבע לתובעים את זכויותיו בדירה הידועה כגוש 15038 חלקה 18 דירה מס' 4.
על פי סעיף 3.5 להסכם המכר, היה על הנתבע להשלים את רישום הבניין בו מצויה הדירה כבית משותף "לא יאוחר מאשר 24 חודשים ממועד חתימת הסכם זה", דהיינו - לא יאוחר מיום 12.8.2010.
עוד הוסכם באותו סעיף, כי "כל עיכוב בביצוע הרישום הנ"ל יהווה הפרה יסודית של הסכם זה על ידי המוכרים".
עד למועד הגשת תביעה זו (4.11.2012), הבניין לא נרשם כבית משותף וזאת חרף פניות התובעים לנתבע כי יעשה כן. על כן, יש לראות את הנתבע כמי שהפר את הוראות הסכם המכר הפרה יסודית.
על פי סעיף 14 להסכם המכר, על צד המפר את ההסכם לשלם לצד הנפגע פיצוי מוסכם קבוע מראש בסך של 80,000 ₪. על כן, היה על הנתבע לפצות את התובעים בפיצוי המוסכם כבר ביום 12.8.2010.
התובעים פנו לנתבע מספר פעמים על מנת שיעמוד בהתחייבויותיו על פי ההסכם, לרבות תשלום הפיצוי המוסכם, אך ב"כ הנתבע השיב לפנייתם תוך התעלמות מדרישתם זו (ראה תכתובת בין הצדדים - נספחים ב'-ד' לכתב התביעה).
הנתבע עושה על חשבון התובעים עושר ולא במשפט, הואיל והתובעים עמדו בהתחייבויותיהם על פי הסכם המכר ושילמו לנתבע את כל הכספים להם היה זכאי. יש לראות את הנתבע גם כמי שהתרשל כלפי התובעים, שכן הוא פעל כפי שמוכר דירה סביר וזהיר לא היה פועל בנסיבות העניין.
התביעה דנן כללה מלכתחילה שני סעדים: אכיפת הסכם המכר (משמע חיוב הנתבע לרשום את הבניין כבית משותף) ותשלום הפיצוי המוסכם. ביום 10.3.13 ובמהלך ניהול התביעה, נרשם הבניין כבית משותף. על כן, נותר על כנו הסעד הכספי בלבד, היינו - תשלום הפיצוי המוסכם בסך (משוערך) של 97,520 ש"ח.
טענות הנתבע
הנתבע טוען כי מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית המהווה ניסיון נואל מצד התובעים להתעשר על חשבונו ללא כל הצדקה.
הנתבע פעל לרישום הבית המשותף, אלא שהרישום התעכב בגלל פרוצדורה טכנית והעיכוב לא גרם לתובעים כל נזק, כאשר אין במעשי הנתבע כדי להוות הפרת חוזה המצדיקה הטלת פיצוי כלשהו או פיצוי מוסכם.
בסעיף 6.2 להסכם המכר נקבע במפורש: "לא ניתן לבצע את רישום הזכויות בדירה במועד הרישום, מסיבה שאינה תלויה במוכרים, ידחה מועד הרישום למועד בו תהיה אפשרות לבצע את הרישום".
בסעיף 15.5 להסכם המכר נקבע כי כל עיכוב בהוראה מהוראות ההסכם הנובע מכוח עליון, לא יהווה הפרה של ההסכם.
העיכוב ברישום הבית כבית משותף נבע מסיבות שאינן תלויות בנתבע - שינוי פרצלציה במקרקעין ותיקונים חוזרים ברישום הבית המשותף ולא כתוצאה ממחדליו או ממעשיו.
אילו ידע הנתבע כי יהיו עיכובים כאלו ברישום הבית המשותף וכי הוא יחויב בגינם, הוא לא היה מתקשר עם התובעים בהסכם המכר או לא היה מסכים להטלת פיצוי בגין כך.
עוד טוען הנתבע כי בסעיף 6.5 להסכם נקבע, כי "רישום הזכויות בדירה על שם הקונים עד למועד הרישום, מותנה במילוי התחייבויות הקונים...". בסעיף 15.4 להסכם נקבע, כי איחור של התובעים בקיום חיוב החל עליהם, מזכה את הנתבע בדחיית ביצוע חיובו כמספר ימי האיחור. התובעים הפרו את הסכם המכר וגרמו לדחיית הביצוע של חיובי הנתבע, בכך שלא העבירו לנתבע את התמורה במועד ואף ביקשו לבצע שינויים ביחס למפרט שהוסכם בין הצדדים וביקשו מבעלי מקצוע מטעמם שיבצעו עבודות שונות.
זאת ועוד, התובעים לא טרחו לציין כי בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים במסגרתם תבעו התובעים את הנתבע, בין היתר, בגין הפיצוי המוסכם ואף הוא הגיש תביעה נגדם. נושא רישום הבית המשותף עלה במסגרת הדיון באותן תביעות. בסיומו של ההליך ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שהושג בין הצדדים ולפיו שילם הנתבע לתובעים סך של 25,000 ₪. הנתבע טוען כי מדובר במעשה בית דין המשתיק את התובעים מלטעון בעניין אי רישום הבית המשותף ולתבוע את הפיצוי המוסכם.
לחלופין וככל שייקבע כי על הנתבע לשלם לתובעים פיצוי מוסכם, מבקש הנתבע כי גובה הפיצוי המוסכם יופחת עד כדי בטלותו. הנתבע הינו אדם מבוגר בן 82 שנים (במועד הגשת התביעה), סובל מבעיות רפואיות, והוא פעל רבות החל משנת 2008 לרישום הבית המשותף. המדובר גם באינטרס של הנתבע, אולם הדבר לא צלח במועד שהוערך על ידי עורך הדין אשר ערך את הסכם המכר.
דיון והכרעה
התובעים הוכיחו כי הנתבע הפר את הסכם המכר, בכך שלא רשם במועד את הבניין כבית משותף:
בסעיף 3.5 להסכם המכר, אשר נחתם ביום 13.8.2008, התחייב הנתבע להשלים את רישום הבניין כבית משותף לא יאוחר מ- 24 חודשים ממועד חתימת ההסכם, היינו - עד ליום 13.8.2010. עוד נקבע באותו סעיף, כי כל עיכוב בביצוע הרישום כאמור, יהווה הפרה יסודית של ההסכם מצד הנתבע.
אין חולק, כי רישום הבניין כבית משותף בוצע רק לאחר הגשת התביעה דנן וזאת ביום 10.3.2013. זמן קצר קודם לכן, ביום 18.2.2013, ניתן צו לרישום הבית בפנקס הבתים המשותפים על ידי המפקחת על רישום המקרקעין (ראה סעיף 19 לסיכומי התובעים וסעיף 6 לסיכומי הנתבע).
המדובר, אפוא, באיחור של שנתיים ושבעה חודשים ברישום הבית המשותף ע"י הנתבע.
הנתבע לא הוכיח טענתו כי האיחור ברישום הבניין כבית משותף, נבע מסיבה שאיננה תלויה בו. הנתבע נסמך על סעיף 6.2 להסכם המכר הקובע כדלקמן:
"לא ניתן לבצע את רישום הזכויות בדירה במועד הרישום, מסיבה שאינה תלויה במוכרים, ידחה מועד הרישום למועד בו תהיה אפשרות לבצע את הרישום".
הנתבע טוען בתצהירו, כי הוא פעל לרישום הבניין כבית משותף מאז תחילת שנת 2008, עוד בטרם מכר את הדירה לתובעים, אז הוא שכר את שירותיה של גב' רותי בנימין לשם כך. במהלך הטיפול ברישום הבניין, יזמה עיריית טבריה פרצלציה לא רצונית של איחוד וחלוקה מחדש של הגושים והחלקות המצויים במקרקעין עליהם בנוי הבניין. משכך, במשך כל תקופה זו, לא ניתן היה לבצע את רישום הבניין וההליך הוקפא. לאחר מכן, שוב נדרש להכין תשריטים ומסמכים נלווים חדשים והנתבע נדרש לפנות מחדש לבנקים לשינוי מספרי הגוש והחלקה, בין היתר בגין המשכנתא של התובעים עצמם, כאשר טיפול בעניין על ידי המחלקה המשפטית של הבנק אורך אף הוא זמן רב, מצריך הבהרות וגורם לעיכוב ברישום.
על פי תצהירה של גב' רותי בנימין, היא החלה לפעול לרישום הבית המשותף עבור הנתבע כבר בחודש פברואר 2008 או בסמוך לכך, היינו עוד לפני כריתת הסכם המכר, אך רישום הבית המשותף התארך בשל אותה פרצלציה שנערכה במקרקעין, הליך שננקט על ידי לשכת רישום המקרקעין בנצרת ועיריית טבריה ואשר במהלכו לא ניתן היה לבצע את הרישום וההליך הוקפא.
טענת הנתבע כי הוא פעל, באמצעות גב' בנימין, לרישום הבניין כבית משותף כבר מחודש פברואר 2008, נתמכת במכתב שנשלח ביום 17.2.2008 מעוזרת המפקחת על רישום המקרקעין במחוז צפון אל גב' בנימין, אשר נתבקשה לבצע מס' פעולות בעניין בקשתה לרישום הבית המשותף וביניהן להמציא הסכמה מפורשת של הוועדה לתכנון ובנייה לרישום, להמציא בקשה מבנק לאומי לייחוד המשכנתאות ל- 3 מתוך 4 היחידות בבית המשותף, לבצע תיקונים בתשריט, בצו ובתקנון ולשלם את האגרה (נספח ה'1 לתצהיר הנתבע).
הנתבע לא הציג ראיות כלשהן לפעולות שביצע על פי דרישת המפקחת על רישום המקרקעין או בכלל, לקידום רישום הבית כבניין משותף.
למעלה משנתיים וחצי לאחר מכן, ביום 17.10.2010, היינו - לאחר המועד שעד אליו היה על הנתבע לבצע את רישום הבית המשותף על פי ההסכם, שלחה גב' בנימין אל רשם המקרקעין במחוז צפון מכתב אשר כותרתו "גוש 15038 חלקה 182 (18 לשעבר)" ובו ציינה כי בנק לאומי מבקש הסבר מהי הזיקה בין המספרים החדשים של החלקות לבין המספרים הישנים (נספח ו' לתצהיר הנתבע).
ממכתב התשובה של רשם המקרקעין מיום 25.10.2010 (נספח ז' לתצהיר הנתבע) עולה, כי הפרצלציה הלא רצונית לגביה טוען הנתבע נרשמה ביום 13.7.2010. הדבר עולה גם מנסח הרישום (נספח ח'2 לתצהיר הנתבע).
בנסיבות אלה, גם אם ניתן לקבל את טענת הנתבע ולפיה עד לרישום הפרצלציה נמנע ממנו, מסיבות שאינן תלויות בו, לבצע את רישום הבית המשותף, הרי שממועד זה כבר לא הייתה מניעה לרישום הבית המשותף ומכל מקום, הנתבע לא הוכיח כי הייתה מניעה כלשהי שאיננה תלויה בו.
כאמור, בסעיף 6.2 סיפא להסכם המכר, עליו נסמך הנתבע, נקבע כי ככל שלא ניתן לבצע את רישום הזכויות בדירה במועד מסיבה שאינה תלויה בנתבע, "ידחה מועד הרישום למועד בו תהיה אפשרות לבצע את הרישום". בנסיבות אלה ולמצער, גם אם נלך לשיטת הנתבע ונמנה את תקופת 24 החודשים ממועד רישום הפרצלציה (13.7.2010), הרי שהיה עליו להשלים את רישום הבית המשותף עד ליום 13.7.2012, דבר שלא נעשה, אלא רק ביום 10.3.2013.
הנתבע לא הביא ראיות כלשהן לכך שמסיבות כלשהן שאינן תלויות בו, עוכב רישום הבית המשותף מיום רישום הפרצלציה (13.7.10) ועד לביצוע הרישום (10.3.13), היינו - במשך שנתיים ושמונה חודשים. מהראיות שהוגשו לבית המשפט עולה, כי בסמוך לרישום הפרצלציה, גב' בנימין אמנם פעלה לרישום הבית המשותף: ביום 15.7.2010 נתקבל בלשכת המפקחת על רישום המקרקעין מכתבה של גב' בנימין בו נכתב כי צורפו המסמכים לאחר תיקונם (נספח ה'6). ביום 25.8.2010 שלחה עוזרת המפקחת על רישום המקרקעין מכתב לגב' בנימין לשם ביצוע תיקונים בתיק (נספח ה'2). ממכתבה של גב' בנימין מיו 17.10.10 אמנם עולה כי שינוי מספרי החלקות הצריך פניה מחודשת לבנקים לשינוי מספרי הגוש- חלקה ברישום המשכנתאות אשר ניטלו על ידי דיירי הבניין, אך הנתבע לא טען מה היה משך העיכוב ולא הביא כל ראיה בעניין.
מנספחי כתב התביעה עולה כי ביום 25.1.2011 שוב נשלח התיר על ידי עוזרת המפקחת על המקרקעין לגב' בנימין לשם ביצוע תיקונים (נספח ה'4), כאשר הנתבע לא פירט ולא הביא כל ראיה לפעולות שבוצעו לאחר מכן ולמועדן, לשם השלמת רישום הבית המשותף ושוב – הוא לא פירט ולא הביא ראיות לעיכובים שלא היו בשליטתו ביחס לתקופה זו ומהו משך אותם עיכובים.
ביום 24.12.12 שוב נשלח התיק על ידי עוזרת המפקחת על המקרקעין לגב' בנימין, לשם ביצוע תיקונים (נספח ה'5). כאמור, רק ביום 10.3.13 בוצע רישום הבניין כבית משותף.
טענת הנתבע ולפיה הליך רישום בית משותף הינו הליך מורכב שאורך זמן רב, אין בה כדי להצדיק את העיכוב כפי שארע בפועל. כאמור, ניתן לנתבע זמן של שנתיים ממועד כריתת ההסכם לביצוע הרישום, זמן סביר בהחלט. גם שנתיים לאחר רישום הפרצלציה, הוא לא ביצע את הרישום. על פי עדותה של הגב' בנימין, כאשר הנתבע פנה אליה בבקשה לטפל ברישום הבית המשותף (וכאמור – היה זה כבר בחודש בפברואר 2008, היינו כחצי שנה לפני חתימת ההסכם), היא הסבירה לו שמדובר בפרוצדורה ארוכה שלוקחת הרבה זמן (עמ' 17 שורות 6-7 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, יש לדחות את טענת הנתבע כי אילו ידע במועד כריתת ההסכם שמדובר בהליך ארוך שכזה, הוא לא היה מתחייב בהתחייבויות שנטל על עצמו בהסכם.
זאת ועוד, הנתבע לא ביסס בראיות כלשהן את טענתו ולפיה התובעים הפרו את הסכם המכר באופן שהצדיק את דחיית ביצוע חיוביו (סעיפים 10-11 לסיכומי הנתבע). כמו כן, הנתבע לא ביסס בכל ראיה את טענותיו לעיכוב מחמת מצבו הבריאותי ומכל מקום, כאמור, הוא שכר את שירותיה של גב' בנימין לשם הטיפול בתהליך רישום הבניין כבית משותף (סעיף 39 לסיכומי הנתבע). טענות אלה נטענו בעלמא ולא הוכחו בראיה כלשהי.
נמצא, כי הנתבע הפר את הסכם המכר באופן שהקים לתובעים את זכותם לפיצוי המוסכם על פי סעיף 14 להסכם המכר.
הנתבע לא הוכיח כי יש מקום להפחתת סכום הפיצוי המוסכם. סעיף 15(א) סיפא לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970, מסמיך את בית המשפט להפחית את שיעור הפיצויים המוסכמים, "אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". סמכות הפחתת הפיצויים הינה חריג אותו יש להפעיל בצורה דווקנית וצרה ובמקרים נדירים (פרופ' ג. שלו, דיני חוזים, עמ' 593; ע"א 300/77 רוזנר נ' בניני ט.ל.מ. פ"ד לב(3) 682, 686). כך נפסק בעניין זה בע"א 260/80 ניבה נוביץ נ' סופיה ליבוביץ (פ"ד לו(1) 537)
"נקודת המוצא היא, כי משהסכימו הצדדים מראש על שיעור הפיצויים, יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא כל צורך בהוכחת הנזק. עם זאת, בית המשפט רשאי להפחית את הפיצויים, אם הוא מצא, שהם נקבעו "ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה" (סעיף 15(א) לחוק התרופות). הנטל בעניין זה מוטל על זה המבקש להשתחרר מסעיף הפיצויים המוסכמים. אין די בטענה בעלמא, כי הפיצוי גבוה מדיי, אלא על הטוען זאת להראות, על יסוד הראיות שלפני בית המשפט, כי הפיצוי נקבע ללא כל יחס סביר לנזק (ראה: ע"א 300/77 [8]; ע"א 169/75 [12], בעמ' 513; ע"א 717/78 [13])."
בענייננו, הנתבע לא טען כי הפיצוי המוסכם נקבע ללא כל יחס סביר שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה וממילא לא הציג כל חישוב או הסבר שהוא לטענתו, לא פרט עובדות כלשהן מהן ניתן ללמוד על סבירות הפיצוי שנקבע ולא הגיש ראיה כלשהי בעניין. בהעדר ראיה כאמור, אין מקום להפחתה כלשהי בפיצוי שכן "בהעלאתה הסתמית של טענה כאמור - לא סגי" (ע"א 169/75 אלימלך דויסקו נ' ישעיהו שפר, פ"מ ל(1) 507).
טענת הנתבע ולפיה לא נגרם לתובעים נזק בגין העיכוב ברישום הבית המשותף, איננה רלוונטית. לעניין זה יפים הדברים שנפסקו בע"א 126/84 דוד יצחקי נ' משה שור, פ"ד לח(3) 620:
"ויודגש, המבחן לא ייעשה על-פי הנזק, אשר נגרם בפועל ובדיעבד עקב ההפרה. ואין זה מעלה ואינו מוריד, אם בפועל לא נגרם כל נזק שהוא, או אם נגרם נזק, ששיעורו עולה מאה מונים על שיעור הפיצוי המוסכם. השאלה אינה, אם הפיצוי המוסכם גבוה או נמוך. השאלה היא, אם הוא נקבע תוך יחס סביר לנזק, שניתן היה לצפותו כתוצאה מהפרה כזו, שאירעה בפועל."
ההליכים הקודמים בין הצדדים
התובעים הגישו ביום 11.5.2009 תביעה בבית המשפט המחוזי בנצרת נגד הנתבע (תיק מס' א/633/09). מכתב התביעה שם (נספחים ג'1 ו- ג'2 לתצהיר הנתבע) עולה, כי דובר בתביעה לאכיפת הסכם המכר, לאחר שהנתבע הודיע כי ברצונו לבטל את העסקה, ולתשלום כספים בגין עבודות אותן התחייב הנתבע לבצע בדירה אך התובעים ביצעו במקומו וכן פיצוים בגין עגמת נפש, אובדן ימי עבודה ועוד.
בסעיף 43 לכתב התביעה התובעים אמנם ציינו כי הם זכאים לפיצוי מוסכם בסך של 80,000 ש"ח בגין הפרות הנתבע, אך סעד זה לא נתבע על ידם שם.
במועד בו הוגשה התביעה בבית המשפט המחוזי (11.5.2009), עדיין לא קמה לתובעים עילת התביעה נשוא התביעה דנן - הפרת ההסכם ע"י אי רישום הבניין כבית משותף. עילה זו נולדה רק ביום 13.8.2010, המועד שעד אליו, על פי הסכם המכר, היה על הנתבע לבצע את רישום הבית המשותף.
בנסיבות אלה, התובעים אף לא נדרשו להיתר לפיצול סעדים, על פי סעיף 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. הזכות להגיש תביעות חדשות מבוססת על ההנחה כי בעת הגשת התביעה הראשונה, לא גובשו עדיין הזכויות בגין הסעדים הנוספים. אם מדובר על הפרות נוספות של החוזה, שארעו לאחר הגשת התביעה הראשונה, אין צורך בהיתר לפיצול סעדים (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי , (מהדורה 11 (2013), עמ' 336).
ביום 21.9.2009 ולאחר שהנתבע הודיע כי בכוונתו לקיים את ההסכם, החליט בית המשפט המחוזי, בהסכמת הצדדים, למחוק את הסעד של אכיפת ההסכם ולאחד את התביעה הכספית עם התביעה שהגיש הנתבע נגד התובעים בבית משפט השלום בנצרת (23197-06-09, פרוטוקול הדיון נספח ד' לתצהיר התובעים).
בדיון שהתקיים בשתי התביעות במאוחד בבית משפט השלום בנצרת ביום 28.2.2011, ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שהושג בין הצדדים ולפיו "לסילוק מלא וסופי של שתי התביעות המאוחדות ישלם מר יצחק חרר למר וגב' זנו סך של 25,000 ₪..." (הפרוטוקול נספח ה' לתצהיר התובעת).
אין לקבל את טענת ב"כ הנתבע בסיכומיו, ולפיה היה בכך כדי "לכסות" את תביעת הפיצוי המוסכם וכי מדובר במעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא. כפי שצוין לעיל, במועד בו הוגשה תביעת התובעים בבי המשפט המחוזי טרם נולדה עילת התביעה של אי רישום הבית המשותף והפיצוי המוסכם לא נתבע על ידם בין הסעדים הכספיים. בנסיבות אלה, ממילא לא נדונה עילת תביעה זו ולא הוכרעה ולא קם מעשה בית דין – לא השתק פלוגתא וגם לא השתק עילה.
יתר מכך, הסכם הפשרה איננו מפרט את מרכיבי הסכום שנקבע שעל הנתבע לשלם לתובעים, כאשר על פי כתב התביעה של התובעים שם, היה על הנתבע לשלם להם 27,832 ₪ רק עבור העבודות שהתחייב לבצע ושהם ביצעו במקומו. הנתבע לא הוכיח כי סכום הפשרה היווה, על פי הסכמת הצדדים, תשלום (מופחת) של הפיצוי המוסכם על פי הסכם המכר.
בדיון מיום 28.2.2011, במסגרתו הושג הסכם הפשרה, הנתבע הצהיר לפרוטוקול: "אני מטפל ברישום המקרקעין כבית משותף. מהעירייה לא קיבלתי שום מסמך עד כה. אני אעדכן את משפ' זנו על התקדמות ההליכים בצירוף המסמכים, לכשאקבל אותם". בדברים אלה, אין כדי להעיד כי הסכם הפשרה כלל התייחסות לעילת תביעה זו, של אי רישום הבית המשותף במועד, עילה שכאמור לא נולדה בעת תביעת התובעים שם ולא נתבע סעד בגינה. בהסכם הפשרה גם לא צוין כי הוא מהווה סילוק של כל טענות הצדדים האחד כלפי משנהו, אלא רק סילוק של שתי התביעות המאוחדות. יתרה מכך, חרף אותה הצהרה של הנתבע, אשר ניתנה כאמור ביום 28.2.2011, הנתבע לא הראה כי הוא אכן עדכן את התובעים על התקדמות הליכי רישום הבית המשותף מאז ועד לחודש יולי 2012, עת פנה אליו ב"כ התובעים בעניין, כאשר הרישום, כאמור, בוצע רק ביום 10.3.13, היינו - למעלה משנתיים לאחר אותו דיון ורק לאחר שהוגשה התביעה דנן.
על יסוד האמור לעיל, דין התביעה להתקבל.
יצוין כי טענות התובעים בסיכומיהם, אשר לא נטענו בכתב התביעה, ובכלל זה - הטענה בדבר הטעות שנפלה בציון מס' החלקה ברישום הבית המשותף, הטענה לאי רישום הזכויות בדירה ע"ש התובעים והטענה לחוב היטל השבחה, הינן בבחינת הרחבת חזית אסורה וכטענת הנתבע, דינן להידחות.
באשר לשערוך הפיצוי המוסכם - הואיל והתובעים לא הביאו ראיות בעניין זה, ייפסקו לתובעים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום שבו חלפו שנתיים ממועד רישום הפרצלציה, היינו - מיום 13.7.12.
סיכום
על יסוד האמור לעיל, הריני מקבלת את התביעה ומורה לנתבע לשלם לתובעים יחדיו את הסכומים כמפורט להלן:
-
סך של 80,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 13.7.12 ועד למועד התשלום בפועל.
-
הוצאות משפט:
-
החזר אגרה בסך של 1,219 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 4.11.2012 ועד למועד התשלום בפועל.
-
החזר אגרה בסך של 1,226 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 7.6.2015 ועד למועד התשלום בפועל.
-
שכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום, י' טבת תשע"ו, 22 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.
