בפתח הדברים אומר כי בחרתי שלא לנקוב בשמותיהם המפורשים של הצדדים או של ילדיהם וזאת משום שמעורבים בפרשה היבטים אישיים ופרטיים רבים, לרבות של ילדים שחלקם מצוי בגיל הקטינות. על כן אני גם מורה על איסור שמם, פרטיהם, תמונתם וכל פרט מזהה אחר של הצדדים ושל הילדים. פסק הדין עצמו מותר לפירסום.תביעה אשר בגדריה התבקש בית המשפט להורות לנתבע 1 (להלן: "הקיבוץ") להורות לנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") להתפנות מבית המגורים בו היא גרה (להלן: "הבית"), ולמסור את החזקה בו לשימושו של התובע, וזאת לתקופה שמניינה כמניין החודשים שמחודש יוני 2006 ועד למועד הפינוי בפועל.
-
התובע הינו חבר הקיבוץ, המאוגד כאגודה שיתופית.
-
התובע נישא לנתבעת בשנת 1995. באותה עת הנתבעת לא היתה חברת קיבוץ, ואולם זכתה למעמד זה במועד מאוחר יותר לאחר הליכים משפטיים שניהלה מול הקיבוץ, בהתאם להחלטת רשם האגודות השיתופיות מיום 21.5.2006, רטרואקטיבית החל מיום 1.1.1998.
-
עם נישואיהם של הצדדים העמיד הקיבוץ לזוג מגרש ועליו בית ישן. התובע והנתבעת ערכו שיפוץ נרחב בבית, הגדילו את שטחו מ – 71 מ"ר ל – 150 מ"ר, והחליפו את תשתיותיו. לצורך מימון השיפוץ אף נטלו הצדדים הלוואה המובטחת במשכנתא בסך של 225,000 ₪, כאשר המשכנתא נרשמה על זכויותיה של הנתבעת בדירה בבעלותה בעיר */*, וזאת משום שלא ניתן לרשום משכנתא על בית הנמצא בקיבוץ. התובע והנתבעת עברו לגור בבית במהלך שנת 2004.
במהלך חיי הנישואים נולדו לצדדים שני ילדים: הבן פלמוני יליד שנת 1996 והבת פלמונית ילידת 1998.
-
זמן קצר לאחר מכן עלו נישואי הצדדים על שרטון. התובע הורחק מהבית בעקבות צו למדור שקט שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה. לאחר מכן, ביום 13.3.2006 ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייניה משפחה בראשל"צ, בו מחד, נדחתה טענת הנתבעת בדבר אלימות שנקט התובע כנגדה, אך מאידך, ובהתבסס על הסכסוך המר והקשה שבין הצדדים והשפעתו על טובת הילדים, ובהתבסס על תסקיר פק"סית - ניתן צו מניעה כנגד התובע האוסר עליו להיכנס לבית לתקופה של שנה (תמ"ש 17070/04, כב' השופטת ח' קיציס).
הצדדים התגרשו בגט פיטורין ביום 30.7.2006, ואולם ממשיכים לנהל ביניהם הליכים משפטיים רבים, אשר תובענה זו היא רק חלק מהם.
-
מכל מקום, עם יציאתו של התובע מהבית, הקצה הקיבוץ לתובע דירת מגורים בשטח של 60 מ"ר אליה העתיק את מקום מגוריו. אף שצו המניעה האוסר על התובע מלהיכנס לבית לא הוארך, התובע החליט שלא לחזור לבית, וזאת מחמת מערכת יחסיו העכורה עם הנתבעת, וכאמור לעיל, ממילא הצדדים התגרשו.
-
במהלך שנת 2006 הכיר התובע את בת זוגו הנוכחית, ג'. ביום 1.7.2010 עברה ג' להתגורר עם התובע. לג' בן מנישואיה הקודמים, ד', כיום בן 16. כמו כן נולד לתובע ולג' בן משותף, ה', כיום בן 7. תא משפחתי זה מתגורר גם עד היום בדירה שהקצה הקיבוץ לתובע. ג' אינה חברת קיבוץ.
-
בין התובע לבין הנתבעת נתקיימו הליכים בפני בית הדין הרבני האיזורי בתל אביב יפו מיום 18.10.2010 אשר קבע, בין היתר, כי אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים לתובע בגין שימושה בבית. פסק דין זה אושר על ידי בית הדין הרבני הגדול, בפסק דין מיום 12.4.2011.
מעמדם של המקרקעין עליהם מצוי הבית
-
בטרם נמשיך לדון בתובענה מן הראוי תחילה להבהיר את זכויותיהם של הצדדים ושל הקיבוץ במקרקעין עליהם נמצא הבית.
כאמור לעיל, לא התובע ולא הנתבע הינם בעלים של המקרקעין הנ"ל, אלא רשות מקרקעי ישראל. דא עקא, על המקרקעין חלה החלטה 751 של מועצת מקרקעי ישראל בדבר "שינויים במבנה האירגוני והקצאת קרקע בקיבוצים". באופן כללי ניתן לאמר כי בהתאם להחלטה זו חבר קיבוץ שהאסיפה הכללית של קיבוצו הצביעה בעד הצטרפות להסדר המפורט בהחלטה 751 זכאי לכך שהקיבוץ יאפשר לו לשייך זכויות חכירה במקרקעין (ובלבד שהוא עומד בתנאים מסויימים עליהם אין צורך לפרט כאן).
-
בענייננו, ביום 26.12.2007 הקיבוץ אכן אישר את הצטרפותו להסדר שיוך בהחלטה מפורטת (נספח י"ב לכתב התביעה). עוד קודם לכן, ביום 9.3.2007, הודיע הקיבוץ לצדדים כדלקמן:
"הקיבוץ מחוייב לתת מדור לחברי הקיבוץ. במקרה של זוג פרוד החי בנפרד יעמיד הקיבוץ דירה למגורים לכל חבר בנפרד.
1. לגבי בן הזוג אשר הילדים בחזקתו – הקיבוץ מאפשר, בהתאם לסיכום שבין בני הזוג לבן הזוג שהילדים בחזקתו להישאר בדירה שהיתה משותפת לזוג טרם נפרד.
2. הקיבוץ אינו עוסק בהשכרת דירות חברים.
3. לכשישויכו הבתים לחברי הקיבוץ יירשם הבית בו מתגוררים פלונית (הנתבעת) וילדיה על שם פלונית (הנתבעת) ופלוני (התובע) בחלקים שווים, ובית זה בלבד, כפי שנקבע בתקנון הקיבוץ באשר לזוגות שהתגרשו לאחר ההחלטה על שיוך הדירות. עד לשיוך הדירות ימשיך הבית להיות רכוש הקיבוץ וככזה בלתי אפשרי למי מבני הזוג למכור, להשכיר או לעשות בו כל שימוש אחר, שכן כאמור הבית אינו שייך כיום למי מהם"
עד למועד זה הסדר השיוך לא מומש בפועל, והבית טרם נרשם על שמם של הצדדים, כפי זכותם בהסדר השיוך.
טענות הצדדים
-
בפתח הדברים נאמר כי מלכתחילה הוגשה תובענה זו לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, ואולם בהחלטת הנשיאה, כב' השופטת ה' גרסטל, נקבע כי בית המשפט המוסמך מבחינת העניין והמקום הוא בית משפט זה.
-
מכל מקום וכאמור לעיל, התובע עתר למתן צו עשה כנגד הקיבוץ, המורה לו לפנות את הנתבעת מהבית, וכן צו פינוי כנגד הנתבעת, ולמסור את החזקה בבית לשימושו של התובע. התובע טוען כי במסגרת חובות תום הלב, ההגינות, והסבירות שחלות על הקיבוץ במסגרת המשפט המינהלי, העקרונות שהנחו אותו להעמיד את זכות השימוש והחזקה הבלבדיים בבית התבססו על כך שבעקבות גירושי הצדדים הנתבעת קיבלה את המשמורת על א' וב' שהיא אז קטינים בגילאי 8.5 ו – 6.5.
מאז חלפו שנים רבות. פלמוני אינו מתגורר עוד באופן פורמאלי עם הנתבעת והוא עבר להתגורר בדירת חדר באגף הנעורים בקיבוץ. הבת צפויה לעבור לאגף זה גם כן. כך, שהתוצאה היא שהנתבעת תישאר להתגורר לבדה בבית מידות בגודל של 150 מ"ר בעוד שהנתבע נאלץ להצטופף עם 1,2, ו3 בדירונת בשטח של כ – 60 מ"ר, ואין ביכולתו אפילו לארח את ילדיו.
-
לטענת התובע, הנחות היסוד שהינחו את הקיבוץ ביחס לילדיהם המשותפים של הצדדים אשר לאורן נמסרו זכות החזקה והשימוש בבית לנתבעת, צריכות להנחות את הקיבוץ גם היום, לכל הפחות בגל הנוגע לה', שהוא כאמור, בנם המשותף של הנתבע וג'. כשם שטובת ילדיה המשותפים של התובעת והנתבעים חייב את מסירת החזקה והשימוש בבית לנתבעת, הרי שטובת ה' כמו גם טובתו של ד' המתגורר עם התובע – ובשים לב לזכויות השיוך המקנות לתובע זכויות בבית בבוא העת, מחייבים מסירת החזקה בבית לתובע.
באשר לא' וב', הרי שלטענת התובע כאמור א' עזב את הבית ואילו לב' יוקצה חדר בבית בו הוא תוכל להתגורר עם התא המשפחתי, וממילא היא צפויה לקבל חדר באגף המגורים של הקיבוץ.
-
הנתבעים הגישו בתחילה כתב הגנה משותף, ורק במהלך הדיון דרכיהם נפרדו.
בכתב ההגנה נטען כי עניינה של התביעה הינו למעשה תקיפת החלטות הקיבוץ בנושא הקצאת דירות מגורים לחבריו. לטענתו, התובע מבקש מבית המשפט להתערב בשיקול דעתו של הקיבוץ בעניין הקצאת דירות אשר נעשתה לפני יותר מ – 7 שנים, בעקבות הסכמתו שלו ובגין צו הרחקה שניתן כנגדו ובכך הוא מבקש להוציא את הנתבעת מבית בו התגוררה 17 שנים. כל זאת כדי שלתובע ולזוגתו, שאינה חברת קיבוץ, ולבנה שאינו חבר קיבוץ, יהיה נוח יותר.
לטענת הנתבעים מקומה של תביעה זו בפני רשם האגודות השיתופיות והתובע מסתיר את העובדה כי המפקח האיזורי של רשם האגודות דחה כבר בקשה דומה שהפנה אליו התובע.
-
עוד נטען כי אין כל עילה להתערבות שיפוטית בהחלטות הקיבוץ שכן לקיבוץ סוברניות מוחלטת בקביעת אורחות חייו וניהול ענייניו. החלטת ההקצאה ניתנה כדין וללא שמץ של אפליה, ותוך שקילת כל השיקולים הראויים בנסיבות העניין לרבות שיקולים חברתיים ואישיים הנוגעים לג' אשר גורמת מאז שעברה לקיבוץ, נזק רב ממוני וחברתי לרבות הליכים משפטיים שונים ומשונים אשר בהם מעורבים הצדדים.
-
עוד נטען כי התובע לא מיצה הליכים שכן לא ביקש בעניין הנידון דיון בפני ועד ההנהלה של הקיבוץ, כפי הקבוע בתקנה 111 לתקנון הקיבוץ.
כללי
-
נקודת המוצא לדיון הינה הוראת סעיף 16 לחוק המקרקעין אשר קובעת כי:
"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין"
ביישום לענייננו, ברור מאליו שהתובע אינו מי שזכאי להחזיק בבית. מבחינה קניינית, זכויות הבעלות בבית הינן של המדינה או של רשות מרשויותיה, ואילו הקיבוץ הוא זה שזכאי להחזיק בבית מכח הסכמים או הסכמות כאלה ואחרות שבינו לבין המדינה ורשויותיה.
כך שלמעשה, התובע אינו מי שרשאי לדרוש את פינוי הבית, שכן לעת זו, הוא אינו זכאי להחזיק במקרקעין, והוא יהיה כזה רק לאחר יישום הסדר השיוך, אם וכאשר ייושם. הזכות לדרוש את פינוי הבית נתונה, אם כן, לקיבוץ, שהוא בעל הזכות להחזיק בו.
לכן, הפנה התובע את חיציו כלפי הקיבוץ, אשר הוא זה שזכאי להפעיל את סמכותו לפי סעיף 16 לחוק המקרקעין, וטען כי על הקיבוץ להפעיל את שיקול דעתו באופן המבוקש בכתב התביעה.
במילים אחרות, למעשה התובע תוקף את שיקול דעתו של הקיבוץ בנוגע להחלטתו בדבר אופן הקצאת המגורים לו ולנתבעת.
ההליכים המוקדמים
-
במועד קדם המשפט הראשון העליתי בפני ב"כ הצדדים את השאלה האם מזכירות הקיבוץ (ועד הקיבוץ, בשמו הנוכחי – להלן: "הועד") דן בעתירתו של התובע, כפי שמתחייב בתקנה 112 לתקנון הקיבוץ. משנעניתי בשלילה סברתי כי מן הראוי כי תחילה מן הראוי שהועד ידון בעתירה.
-
ביום 8.9.2014 נקבע דיון בפני הועד בעתירת התובע. יודגש כי התובע הוזמן לישיבה זו מבעוד מועד. יום לפני הדיון הודיע למנהל הקהילה בקיבוץ, (שהוא למעשה יו"ר הועד) מר ש. (להלן: "ש."), במסרון ששלח אליו, כי "אין כל טעם לקיים את הפגישה לאור העתירה המפורטת שהגיש לקיבוץ (נספח 2 לתצהיר ש.).
הועד דן בעתירת התובע, ובהסתמך בין היתר על חוו"ד העובדת הסוציאלית המשמשת גם את הקיבוץ, הגב' א. (נספח 3 לתצהיר ש.) אשר המליצה שלא לשנות את מצב המגורים הקיים, החליט כי:
"אין כל סיבה כיום לשינוי המצב הקיים בדירה, קרי – הנהלת הקהילה אינה רואה מקום להורות על פינויה של אלמונית (הנתבעת) וילדיה מהדירה והכנסת מ' (התובע) ומשפחתו במקומה בעת הנוכחית"
דיון והכרעה
-
כידוע, התערבותם של בתי המשפט בהליכים הפנימיים של הקיבוץ הינה נדירה שבנדירות. לקיבוץ סוברניות מלאה בקביעת אורחות חייו וניהול ענייניו, והתערבות בתי המשפט בהחלטותיו ובאורחות חייו תתרחש רק מקום שבו ההחלטות חורגות מהדין ובחוסר סמכות או נגועות באפליה. כך, בע"א 11533/05 קיבוץ קלי"ה נ' הרטי (10.3.2009) נקבע כי:
"סוגיית היקף הביקורת השיפוטית שיפעיל בית משפט על החלטות האספה הכללית בקיבוץ, ובפרט על ההחלטה של הוצאת חבר משורות הקיבוץ, עלתה בפני בית משפט זה במספר מקרים קודמים ....... נקודת המוצא שנקבעה הינה כי יש לנהוג בריסון ובאיפוק בכל הנוגע לביקורת השיפוטית על החלטות האסיפה הכללית.....
הנימוק לגישה מצמצמת זו נעוץ באופיו המיוחד של הקיבוץ. "יד קלה" של בית המשפט בהתערבות בהחלטות ממין זה עלולה לערער את כוחו וסמכותו של הגוף הקולקטיבי אשר מהווה הקיבוץ כלפי פרטיו. כוח זה חיוני, במיוחד בגוף המושתת על מערכת עקרונות פנימית-ייחודית, על מנת לאפשר את קיום המסגרת השיתופית בהתאם לדין ולתקנון הקיבוץ. יתרה מכך, היכולת והכלים להעריך האם מעשיו של חבר קיבוץ עולים בקנה אחד עם עקרונותיו או מאיימים על אורחות חייו, מצויה, מטבע הדברים, בעיקר בידי חברי אותו קיבוץ (ראו למשל בענין עין צורים בעמודים 616-615; ענין חפציבה).
יחד עם זאת, בית המשפט לא יימנע מלהתערב בהחלטות האסיפה הכללית מקום שקיימת עילה מספקת לעשות כן. היקף ההתערבות ייגזר, בין היתר, מחומרת הפגיעה בזכויותיו של חבר הקיבוץ המערער על ההחלטה. ככל שפגיעה זו חמורה יותר, כן יטה בית המשפט להתערב אף מקום שהפגמים הנטענים אינם פרוצדוראליים גרידא אלא יורדים למהות ההחלטה ולשורש שיקול הדעת שהפעילה האסיפה הכללית."
עוד ראה: בעניין זה ע"א 8398/00 כץ נ' קיבוץ עין צורים, פ"ד נ"ו (6) 602 (2002); ע"א 4245/00 חן נ' קיבוץ תל קציר ( 11.8.2003); ע"א 933/04 בוטנר נ' קיבוץ חפציבה (28.3.2005)
-
בע"א 5271/10 נבט בן חיים נ' קיבוץ גבעת חיים מאוחד (1.10.2013) נידונה השאלה מהם המבחנים שעל הקיבוץ להפעיל לצורך הכרעה בשאלה האם בני זוג הינם פרודים, לצורך יישום החלטה 751. בית המשפט העליון התווה שם את מסגרת שיקול הדעת הקונקרטית אותה צריך בית המשפט להפעיל בבוחנו את החלטות הקיבוץ, ביחס לעניין שמובא בפניו:
"ההכרעה בשאלה האם זוג כלשהו הינו פרוד, צריכה להתקבל רק לאחר שנוהל הליך ראוי בעניינו, הנסמך על תשתית עובדתית הולמת, בו תינתן לכל הגורמים הרלוונטיים, בדגש על בני-הזוג שעניינם הוא הנדון, הזדמנות הוגנת להשמיע עמדתם. קיום הליך ראוי כאמור, וקבלת ההחלטה על בסיס אמות המידה שהותוו לעיל יש בהם כדי לספק מענה גם לחששותיו של הקיבוץ, הטוען כי אין ביכולתו להכריע בדבר טיבה של מערכת היחסים בין בני-זוג.
מעבר לכך, יודגש, כי החלטת הקיבוץ כפופה לביקורת שיפוטית. בהקשר זה, ראוי להזכיר כי מדובר באגודה שיתופית, שהינה גוף המאוגד במסגרת המשפט הפרטי ........ בהקשר שלפנינו, ההחלטה שתעמוד לבחינה שיפוטית, ככל שיהא צורך בכך, הינה החלטה של גורם שיוסמך על-ידי האסיפה הכללית של הקיבוץ להכריע בסיווגם של חברים מסוימים בקיבוץ כפרודים, לשם שיוך היחידות לפי החלטה 751. דומה, כי לצורך הביקורת השיפוטית על החלטה זו, יש לראותה כהחלטה של האסיפה הכללית של הקיבוץ. כפי שנקבע בפסיקה, תיתכן התערבות שיפוטית בהחלטות מעין אלה, אך זו תיעשה תוך ריסון ואיפוק ובהתחשב, בין היתר, במהות הזכות הנפגעת (שם, עמ' 287). נהוג לחלק את הביקורת השיפוטית המופעלת בהקשר זה לשלושה מישורים: המישור הפרוצדוראלי, במסגרתו תיבחן תקינות הליך קבלת ההחלטה; המישור המהותי, במסגרתו יש לבחון האם ההחלטה התקבלה בהתאם לפקודת האגודות השיתופיות, לתקנות מכוחה ולתקנון הקיבוץ; והמישור הנורמטיבי, במסגרתו יבחן תוכן ההחלטה ובכלל זה, האם היא סבירה, האם התקבלה בתום לב ובדרך מקובלת והאם היא איננה נוגדת את תקנת הציבור"
על יסוד הלכו המפורטות לעיל אבחן כעת את החלטת הועד מיום 8.9.2014.
ביקורת החלטת הועד במישור הפרוצדוריאלי
-
מבחן סף זה הינו למעשה פן של חובת השמיעה שהינו בליבה של כל החלטה מנהלית.
מהאמור בפרוטוקול הדיון עולה מפורשות כי הועד זימן את התובע לדיון בפניו, וביקש ממנו לשטוח בפניו את טענותיו בעל פה. התובע, מטעמיו, בחר שלא להגיע, וכמובן שלא ניתן להלין על הועד בעניין זה.
מהאמור בפרוטוקול הדיון עולה עוד כי אחד מחברי הועד יצא מהישיבה עקב קיום של קירבה משפחתית לצדדים, מה שמלמד על רגישות לכלל היעדר ניגוד העניינים, ותורם להכרה בהחלטה כעומדת במבחני התקינות.
כמו כן, במסגרת הדיון הוצגה בפני הועד חוות הדעת של הגב' ג. אשר המליצה שלא לשנות את הסדרי המגורים, מה שמלמד על החלטה נשענת על תשתית עובדתית הולמת. אמנם נכון שבדיעבד הסתבר כי חוות דעתה של הגב' ג. אינה מעודכנת למועד הישיבה, אלא לשנת 2012 (ר' עדותה של הגב' ג. בעמ' 19 ש' 15 לפרוט'), ואולם, אין בכך כדי להעלות או להוריד. גב' ג. העידה שבשים לב לעובדה כי מרכז חייהם של א' וב' נשאר בבית (ועל כך עוד להלן), הרי שאין למעשה כל שינוי בהמלצתה.
נוכח האמור, נראה לי כי ההליך שהתקיים על ידי הועד בעניין זה היה תקין וראוי, ועל כן הוא חוצה את הסף הראשון של בחינת התנהלותו.
ביקורת החלטת הועד במישור המהותי
-
תקנה 112 לתקנון הקיבוץ קובעת כי:
"כל סכסוך בין חברי הקיבוץ יימסר לבירור למזכירות או לרשות אחרת שהוסמכה לכל על ידי האסיפה הכללית או עלידי המזכירות"
הצדדים לא חלקו כי לועד הסמכות העניינית לדון בהחלטה בדבר אופן הקצאת הדירות בקיבוץ, ושינויו מעת לעת, ובצדק, שכן ללא ספק – המדובר בענין פנימי של הקיבוץ אשר הועד מוסמך לדון ולהכריע בו.
יחד עם זאת אני מוצא לנכון להעיר הערה נוספת בעניין זה.
התרשמתי, כי הקיבוץ וועד הקיבוץ אינם מעוניינים להכניס ראשם לסכסוך שבין התובע לנתבעת ונרתעים מקבלת החלטות בעניינם, וייתכן שהדבר נובע מעוצמת הסכסוך ביניהם. גם ההחלטה נשוא תביעה זו ניתנה רק לאחר שבית המשפט העיר את הערותיו בעניין, והלכה למעשה, אילץ את הועד להתכנס ולדון בעניין.
צר לי, אך התנהלות זו אינה מקובלת עלי והיא אף גובלת בהפרת חובותיו של הועד כלפי חבריו. קבלת החלטות מסוג זה אינן רק בסמכותו של הועד – אלא היא מחובתו. הסדרת עניינים אלה הושאר לשיקול דעתו של הועד, והוא אינו רשאי לגלגל סמכויות אלה הלאה לכתפי בית המשפט. על הועד לקבל החלטה מנהלית שקולה, סבירה וראויה, בהתאם לכלל העובדות והראיות שהובאו בפניו, ובשים לב לפרמטרים ולכללים שהותוו לכך בפסיקת בית המשפט העליון, כפי שפורט לעיל.
ער אנוכי לכך, שקבלת החלטות מסוג זה, במיוחד בנסיבות הקיבוץ, אינה פשוטה או קלה. המדובר בהחלטות בעניינם של חברים המתגוררים עם חברי הועד ביישוב קטן ואינטימי והאינטרקציה עימם הינה יומיומית. לעיתים אף יש חשש שמקבל ההחלטה ישלם מחיר אישי עקב ההחלטה שניתנה ואשר הוא היה שותף לה. ואולם, גם בנסיבות אלה אין להירתע מקבלת החלטות אשר יכול ופוגעות במי מחברי הקיבוץ. כאמור, זו חובתו של הועד אשר אמון ומופקד על הסדרתם התקינה של ענייני הקיבוץ, ומילוי חובה זו הינה חלק אינטגרלי מתפקיד חבר הועד. ומי אשר אינו חפץ לקבל החלטות מסוג זה – אל נא יעמיד עצמו לבחירה כחבר הועד.
ביקורת החלטת הועד במישור הנורמטיבי
לב ליבה של החלטת הועד נעוץ בחלק זה.
כבר עתה אומר, שהשתכנעתי כי החלטת הועד שלא לבצע "הצרחה" בין התובע לבין הנתבעת, בנסיבות העניין, הינה סבירה, שקולה, מידתית, וראויה. אנמק מסקנתי זו.
-
העילה המרכזית אשר בגינה נאלץ התובע לעזוב את הבית הינה טובת הילדים א' וב'. כאמור בפסק דינה של כב' השופטת קיציס, נוכח ההר שגבה בין בני הזוג, נקבע כי צר הבית מלהכיל את שניהם, ועל כן ניתן צו מניעה האוסר את חזרתו של התובע לבית, ומאז ועד היום התובע לא חזר לשם.
הנה כי כן, נקודת המוצא הינה טובת ילדי הצדדים, א' וב'. היא זו שהכריעה את הכף כנגד חזרתו של התובע לבית. נקודת מוצא זו כלל לא השתנתה. על אף טענותיו של התובע כי א' וב' עזבו את הבית, הרי שבפועל התברר שאין הדבר כן.
-
א' וב' העידו בפני והסתבר כי אף שהקיבוץ הקצה לשניהם דירות באגף הנעורים, הרי שבפועל השימוש שהם עושים בדירות הללו הוא ארעי, וכי מרכז חייהם נותר בבית.
א', חייל ביחידה קרבית העיד שככלל הוא יוצא לחופשה כל סופשבוע שני, החל מיום חמישי הוא מגיע לבית, הוא אוכל, ישן ונח שם במהלך כל חופשתו. היחידה שהוקצתה לו על ידי הקיבוץ משמשת אותו אך ורק לפעילות פנאי או לאירוח חברים או חברה, והוא ישן שם לעיתים (עמ' 27-28 לפרוטוקול).
ב', תלמידת כיתה י"ב העידה כי אף שיש ביחידה שהוקצתה לה את כל המתקנים הדרושים למגורי אדם בה, לרבות טלוויזיה, ריהוט ואפילו מודם לאינטרנט הרי שהיא לא ישנה שם (עמ' 30 לפרוטוקול).
-
אציין כי עדותם של א' וב' היתה שונה מתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעמם שם מסרו כי אינם ישנים ביחידות שהוקצו להם וכי חפציהם האישיים נמצאים בבית.
בחקירה הנגדית הסתבר כי הצהרות אלה אינן נכונות ולכל הפחות – אינן מדוייקות. ואולם אין לבוא חשבון עם ילדים אלה אשר ללא ספק הם הנפגעים העיקריים מהסכסוך המר והקשה שבין התובע והנתבעת, והתרשמתי כי תצהירים אלה נעשו על מנת לרצות את אימם הדומיננטית.
אם כבר, יש לבקר באופן חריף ביותר את הנתבעת, אשר הרשתה ועודדה את ילדיה לחתום על תצהירים, שהוכנו על דעתה, ביודעה שתוכנם אינו משקף את האמת. הנתבעת הינה למודת קרבות משפטיים רבים, והתרשמתי כי היא מודעת היטב לחובה למסור בתצהיר את האמת בלבד. בעיני, האחריות לכך שילדיה ימסרו בתצהיריהם דברים שאינם אמת הינה עליה – ועליה בלבד.
-
מכל מקום, התרשמתי כי עדותם של א' וב' בפני היא האמת, במובן זה שמרכז חייהם אינו מצוי בחדרים שהיקצה להם הקיבוץ אלא בבית. חדרים אלה הינם לצורכי פעילות פנאי, חברה, ואירוח בלבד. הקצאתם לא גרמה להעתקת מקום מגוריהם לשם. מרכז חייהם של א' וב' היה ונשאר בבית.
מסקנה זו גם הגיונית נוכח גילם של הילדים שאחד מהן חייל קרבי בשירות סדיר והשניה הינה קטינה, תלמידת כיתה י"ב.
נוכח מסקנה זו, מתמוטטת התשתית העובדתית שהציב התובע כבסיס לעתירתו. שהרי אם מרכז חייהם של הילדים בבית, והבית איננו ריק עקב העובדה שא' וב' עזבו אותו – כנטען, הרי ממילא לא ניתן, כעניין פיסי, להכניס לבית את ג' ד' וה'.
-
ככל שטענת התובע הינה כי רק הנתבעת תעזוב את הבית והוא יוכל להתגורר בו עם ג' ועם ארבעת הילדים ולהגשים בכך את חלומו לגור עם כל הילדים – הרי שגם אפשרות זו אינה סבירה.
הוכח שבין הנתבעת לבין ג' קיימת איבה תהומית, אשר גרמה לכך שהנתבעת וג' הגישו תביעות הדדיות לבית המשפט האחת כנגד השניה (עמ' 15 ש' 13-17).
א' וב' נגררו, שלא בטובתם, לסכסוך זה והוכח, שקיים נתק בין א' וב' לבין ג' משום שא' וב' תומכים בנתבעת ולא מוכנים בשום אופן לנהל תקשורת כלשהי עם ג' (עמ' 14 ש' 32).
לשאלה כיצד מצפה התובע לגור עם ילדיו ועם אותה ג' אשר אפילו בטלפון הם לא מוכנים לדבר איתה, באותם חצרים, לא היתה בפי התובע עכל תשובה של ממש מלבד הטלת האחריות למצב על הנתבעת (עמ' 15 ש' 4-9). והרי לך:
"ש. בכל התביעות האלה, אתה מצפה שזה צעד טוב לילדים שעכשיו הם והאמא יצאו מהבית ואתה תגור שם? זה נראה לך סביר והגיוני?
ת. בשלב הראשוני סביר להניח שלא"
(עמ' 15 ש' 19-21)
ואידך זיל וגמור.
אוסיף ואומר כי ב' נשאלה בחקירה הנגדית מה דעתה על האפשרות שהיא תתגורר עם אביה, ג', ד' וה' באותו בית. תגובתה, על דרך ההמעטה, לא היתה נלהבת:
"יש לו בית שהוא גר בו, ואם הוא רוצה הוא יכול לבקש שנגור אצלו מדי פעם. בכל זאת, זה גם בית שלנו"
(עמ' 31 ש' 30-31)
אומר שהתרשמתי כי הילדים חרדים ממש מהאפשרות שבית המשפט יכפה עליהם מגורים עם ג' ואולם אינם רוצים לבטא את חששם זה על מנת שלא לפגוע ברגשות אביהם.
-
די בכל האמור כדי להביא למסקנה כי החלטת הועד שלא לשנות מהסדרי המגורים מצויה במתחם הסבירות ואין כל עילה להתערב בה. למען השלם את התמונה אביא עוד מספר נימוקים המחזקים מסקנה זו.
-
על מנת להקל על תנאי המחיה של התובע, הקיבוץ הציע לתובע לחברו לדירת המגורים שלו אשקובית אשר מאפשרת את הגדלת שטח הפנים של הדירה ואולם התובע סירב לכך לטענתו עקב מצבו הכלכלי (עמ' 11 ש' 21-23).
ואולם, איני נותן כל אמון בדברי התובע שמצבו הכלכלי כה קשה באופן המונע את צירוף האשקובית. התובע לא המציא כל מסמכים המעידים על חוסר יכולתו הכלכלית. בנוסף, התובע נשאל האם נכון שלג' דירה ב// אותה היא משכירה לצד ג' ואולם טען שאינו יודע על כך דבר ושלא שאל אותה פרטים על כך.
תשובה זו נחזית להיות מופרכת כאשר עסקינן בתא משפחתי המגדל יחדיו שני ילדים שאחד מהם משותף, מזה 10 שנים (עמ' 12 ש' 16-21). בעיני, בנסיבות העניין, ידיעת התובע על נכסי הנדל"ן של בת זוגתו לחיים הינה מחוייבת המציאות, ותשובתו הינה מיתממת.
נראה לי כי סירובו של התובע להסכים לתוספת האשקובית הינה מתוך התרסה גרידא הנובעת מתפיסתו כי "הבית שלו", ולא מתוך חוסר יכולת כלכלית.
-
התובע טען כי אינו יכול לארח את ילדיו בביתו. דא עקא, המדובר בילדים בגירים (או סמוך מאוד לבגירות), ושהלנתם בבית האב אינה נדרשת עוד כמתחייב מהסדרי ראיה ומשמורת. אם היתה צפיפות הרי שהיא היתה בעת שהילדים היו קטנים (וככל שהסדרי הראייה קויימו) - ולא כעת. דווקא עכשיו נראה כי לתובע רווח מעט בשל העובדה כי א' וב' אינם לנים יותר בביתו ואינם נדרשים לכך. לכן, העלאת הדרישה להחלפה כעת נחזית להיות נגועה בחוסר תום לב.
-
גב' ג. העידה כי ככל שהילדים ייאלצו לעזוב את הבית בו הם מתגוררים עם עימם, כתוצאה מההצרחה המבוקשת, הרי שטובתם, ובעיקר טובתה של ב' שהינה עדיין קטינה לפני שירות צבאי – תיפגע. המדובר בביתם שלהם, בו נולדו וגרו כל ימי חייהם, ממנו הם נמצאים, למעשה, מגורשים, ולתוצאה זו קיימות השלכות רגשיות קשות (עמ' 21-22).
-
בנסיבות אלה סבורני, כי התובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכיח כי החלטת הועד נגועה באותן עילות מהמשפט המינהלי אשר מצדיקות את התערבותו של בית המשפט בהן, לבטלן או לשנותן. התמונה המצטיירת הינה שהתובע כלל לא נפגע מהחלטת הועד ואין היא גורמת לו כל עוול שהוא, בשים לב לחלוף הזמן ושאר הנסיבות. מאידך, קבלת עמדתו של התובע תגרום לעוול בלתי מוצדק לא' וב'.
לפיכך, התביעה נדחית.
התובע ישא בהוצאות המשפט של הקיבוץ וכן בשכר טירחת עורך דינו בסך כולל של 25,000 ₪.
נוכח התנהלותה הפסולה של הנתבעת בנוגע לתצהירי ילדיה, הרי שאני סבור כי אין היא זכאית לפסיקת הוצאות לטובתה.
ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.
ניתן היום, י"ד סיוון תשע"ו, 20 יוני 2016, בהעדר הצדדים.
