האם תאונה שגרמה לנזק גוף וארעה בעת הוצאת מטען אישי מהמושב האחורי של הרכב, לאחר סיום הנסיעה, הינה בגדר "תאונת דרכים" אם לאו?
זוהי השאלה העיקרית הדורשת הכרעה ביחס לתביעתו של התובע, אשר ביום 12.6.11, לאחר שעצר את רכבו והחנה אותו בחניה לטווח ארוך בשדה התעופה, ביקש להוציא תיק אישי שהיה מונח על המושב האחורי ברכב, וזאת על מנת לנסוע בהסעה לטרמינל ולטוס לחופשה עם אשתו. בשלב שבין היציאה ממושב הנהג, לבין הוצאת התיק, נסגרה הדלת האחורית של הרכב על אצבע 3 של ידו הימנית וגרמה לכריתה של כרית האצבע (תמונות של הפציעה מיד לאחר שהאצבע נתפרה בביה"ח צורפו כת/2).
לאחר שמיעת עדותו של התובע לא נותרה מחלוקת כי פגיעת התובע נגרמה בנסיבות שתוארו על ידו כמפורט לעיל, וזאת חרף אי דיוקים חסרי משמעות, שנמצאו בין עדותו לבין האמור בהודעה על התאונה (נ/2).
האם התאונה נכנסת לגדר "תאונת דרכים"?
1. לטעמו של התובע, יש לראות את הארוע ככלול בגדר "ירידה" מהרכב, שכן "ירידה" מהרכב (שהינה בגדר שימוש מוכר בהתאם להגדרת "שימוש ברכב מנועי" בסעיף 1 לחוק הפלת"ד) כוללת, מטבעה, את הפעולה של הוצאת המטען האישי מהרכב, ויש לראות פעולה זו כחלק אינטגרלי של פעולת הירידה.
2. הנתבעת לעומתו סבורה כי לאור הלכת בית המשפט העליון ברע"א 9084/05 אגד נ' ינטל (29.10.07)(להלן: "הלכת ינטל") והפסיקה הרבה לאחריה, בין היתר זו שניתנה לאחרונה ברע"א 9136/17 פלוני ואח' נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (4.3.18), יש לקבוע שפעולת הוצאת התיק מהמושב האחורי, לאחר שהסתיימה הנסיעה ברכב והתובע ירד מהרכב ביציאתו ממושב הנהג, איננה מהפעולות המוגדרות כחלק מה"שימוש ברכב המנועי", שכן הרשימה הקבועה בחוק הפלת"ד כפעולות המהוות "שימוש ברכב מנועי" הינה רשימה סגורה שאיננה כוללת פעולות לוואי של פעולות אלו.
3. שני הצדדים הפנו אותי במהלך סיכומיהם לפסיקה התומכת בעמדתם, כאשר באופן ספציפי, לגבי תאונות בנסיבות דומות, דהיינו תוך כדי פריקת או הטענת מטען אישי, הפנתה ב"כ התובע למס' פסקי דין ביניהם פסק הדין שניתן בת.א. (עפולה) 6681-08-11 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (8.12.14); בת.א. (ת"א) 21445-02-11 נחום נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (29.1.12); ת.א. (ראשל"צ) 30701-09-11 מימון נ' שומרה (6.10.14), ואילו מנגד הפנה ב"כ הנתבעת לפסקי דין אחרים ביניהם: פסק הדין בת.א.(שלום נצ') 4783/06 עתאמלה נ' עתאמלה ואח' (28.8.08) וכן לת.א. (שלום נצ') 2078/06 שתיווי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (14.10.09).
4. לאחר שהצדדים סיכמו טענותיהם בפני ניתן פסק דין של בימ"ש השלום ברמלה בסוגייה זהה לסוגיה שבפני, דהיינו האם פעולה של הוצאת מטען אישי מהרכב (שם מתא המטען ולא ממושב אחורי, אבחנה שאין לה כל משמעות בעיני בהקשר זה), עודנה חלק מהירידה מהרכב. כב' השופט גוטליב באותו ענין (ת.א. 46759-03-14 פלונית נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ מיום 9.4.18), סקר באופן מקיף את התפתחות הפסיקה מאז הלכת ינטל, תוך שהוא מתיחס לפסיקה העניפה שניתנה בערכאות הנמוכות יותר מאז, בסוגיה זהה או דומה נסיבתית.
אף אני סבורה, כפי שסבר כב' השופט גוטליב באותו ענין, כי הלכת ינטל איננה מונעת את המסקנה כי פעולת הוצאת מטען אישי מרכב, לאחר סיום הנסיעה, מהווה חלק מהשימוש המוכר של "ירידה" מהרכב, שכן עפ"י ההלכה שהובאה מפי כב' השופט ריבלין ברע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (4.2.2009) (להלן: "הלכת נביל"), עצם העובדה שההלכה קבעה כי רשימת השימושים המוגדרת בהגדרה ל"שימוש ברכב מנועי" הינה רשימה סגורה, אין בכך לקבוע את גדר המקרים הנופלים לתוך כל אחד מהשימושים, קביעה שתעשה באמצעות פרשנות גדרי כל אחד מהשימושים המוכרים בסעיף, או בלשונו:
"עמדה זו, הרואה ברשימת השימושים שבהגדרת המשנה רשימה סגורה, עולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם תכליתו. החוק מנוסח בצורה קזואיסטית אשר אינה מקימה על-פי לשונה אפשרות להכיר באירועים שאינם נופלים למקרים המוזכרים בה במפורש כ-"שימוש ברכב מנועי"... תפיסת דרכי השימוש בהגדרת המשנה כרשימה סגורה, מאיינת את האפשרות לקבוע כי שימושים נוספים, שאינם מוזכרים ברשימה (לאחר מיצוי "הפוטנציאל הפרשני" הגלום בה, כלשונו של הנשיא ברק), יבואו בגדר "תאונת דרכים" לפי מבחן כוללני כזה או אחר" (סעיף 4 לפסק הדין) (ההדגשה אינה במקור – פ.ל.).
5. אין בכוונתי לסקור את כל הפסיקה שהובאה בפסק דינו של השופט גוטליב (או זו שמנו הצדדים בסיכומיהם), וגם אין באפשרותי לקבוע כקביעתו שם כי מרבית הפסיקה לאחר הלכת ינטל הכירה בפעולה של הוצאת מטען אישי מהרכב כחלק אינטגרלי של ה"ירידה" מהרכב (בהעדר יכולת לסקור את מלוא הפסיקה שניתנה בסוגיות דומות, כאשר יש מקום לאבחן כל מקרה ומקרה על נסיבותיו), אולם אני סבורה, כפי שקבע כב' השופט גוטליב, כי מגמת הפסיקה הינה כי הפרשנות הראויה למונח "ירידה" מרכב, כוללת את הפעולה של הוצאת מטען אישי מהרכב, ופעולה שנעשית תוך כדי כך, עד אשר מסתיימת ה"ירידה" מהרכב על כל חלקיה, וניתק הקשר (הפיזי וההקשרי) בין מי שנסע ברכב לבין הרכב, ובכך מסתיים השימוש שעשה קודם לכן ברכב.
6. נסיון ב"כ הנתבעת ללמוד ממגמת הצמצום להגדרת השימוש ברכב מנועי, החל מהלכת ינטל ולאחריה, כי יש לפרש את מונחי השימושים המוכרים בהגדרה רק לאותן פעולות פיזיות המנויות בה, דהיינו בהקשר שלנו, ה"ירידה" מהרכב מסתיימת ברגע בו התובע עמד על שתי רגליו מחוץ לרכב לאחר סיום הנהיגה ויציאה ממושבו, ואין הוא משתרע על כל פעולה נוספת שנקט בה מרגע זה, מכיוון שלא היה בכוונתו להמשיך בנסיעתו, דינו להידחות.
כפי שחיוויתי דעתי בהקשר שמשקף את הצד השני של אותה המטבע, דהיינו הגדרת ה"כניסה" לרכב, אינני סבורה שהצמצום המתבקש בעקבות הלכת ינטל, שמטרתו לקרב את הגדרת "תאונת דרכים" להגדרה הפשוטה והיום יומית כפי שהיא שגורה בלשון בני האדם, צריך להוציא מגדרו את אותן פעולות שכל אדם סביר, אשר יישאל לגביהן, יראה אותן כחלק מהשימוש המוכר כגון ה"ירידה מהרכב".
כך קבעתי שם כי כניסה לרכב כוללת את הכנסת התינוק למושב הבטיחות קודם לתחילה הנסיעה, או חגירת ילד מאחור או פתיחת דלת לאדם מוגבל או לילד, כחלק מפעולות ה"כניסה לרכב" של מי שמתעתד לנהוג בו, וכחלק מכניסתו שלו לרכב (ראה: ת.א. (קריות) 51776-03-11 בחר נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (13.12.14) והפסיקה שהובאה שם לתמוך במסקנתי זו), זאת כל עוד קיים הקשר הסיבתי בין אותה פעולה הקשורה לשימוש ברכב לבין הפגיעה הפיזית שנגרמה.
7. אני גם סבורה, כפי שקבע כב' השופט גוטליב, כי פסק דינו של כב' השופט זילברטל ברע"א 455/16 המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") נ' אלמישאלי (10.3.2016), תומך במסקנה זו. באותו עניין אושרה, בגלגול שלישי, פסיקת בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בחיפה, לפיה יש לכלול את שלב ההכנה לנסיעה בשימוש המוכר של "כניסה לרכב" (באותו עניין נקבע כי קשירת תיק לאופנוע לפני הנסיעה מהווה חלק טבעי ואינטגרלי מתהליך ה"כניסה" לאופנוע לקראת הנסיעה). עוד אושרה הקביעה לפיה לקשירת התיק לאופנוע "תכלית תחבורתית" והיא חיונית לנסיעה. כב' השופט זילברטל הוסיף ועמד על כך ש"תאונות שהתרחשו במהלך הכנסת מטען אישי של נהג או נוסע לרכב עובר לתחילת הנסיעה סווגו בדרך כלל כשימוש ברכב" (פיסקה 5 לפסק הדין- ההדגשה אינה במקור – פ.ל.). בית המשפט הפנה לעניין זה לפסיקת בתי משפט השלום לרבות ת"א (שלום עכו) 1655/99 חרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (10.9.03) ות"א (שלום עפולה) 6681-08-11 שאוזכר ע"י ב"כ התובע בפני. אמנם נכון כי בית המשפט העליון, דחה שם את הבר"ע מחמת שאינה מעלה שאלה משפטית שיש הצדקה לדון בה ב"גלגול שלישי", ולפיכך לא דן באופן מקיף בסוגיית היקף הגדרת ה"כניסה" לרכב שם (ולפיכך ניתן לטעון שאין פסק הדין בגדר הלכה מחייבת, אלא אימרת אגב בלבד), אולם באשרו את הפסיקה, אימץ למעשה את הגישה, אשר נראה כי היא רווחת יותר בפסיקת הערכאות תחתיו, לפיה אין לצמצם את הגדרת ה"שימוש המוכר" בצורה שתוציא מתוכו פעולות שהינן חלק טבעי ואינטגרלי מאותו שימוש מוכר.
8. ניתן לטעון כי קיים הבדל בין הפרשנות הראויה ל"כניסה לרכב" מול הפרשנות הראויה ל"ירידה מהרכב" מאחר וקיים הבדל בין כוונתו של מבצע הפעולה בכל אחת מהן. בעוד שהנכס לרכב מתכוון להתחיל בנסיעתו, ולפיכך יש הצדקה לראות את פעולות ההכנה כחלק מהפעולות שלקראת הנסיעה ברכב והשימוש בו, הרי שהירידה מהרכב מסיימת את הנסיעה, ואין לאחריה כוונה להמשיך ולעשות שימוש ברכב, ולפיכך יש, לכאורה, הצדקה לצמצם את היקפו על מנת שלא יכללו בו פעולות שאין בינן לבין המטרה התחבורתית דבר. לכשעצמי אינני רואה אבחנה זו כמוצדקת. אני סבורה כי היקף הפעולה של "ירידה מרכב" צריך להבחן, כאמור, בהתאם לפרשנות תכליתית סבירה של המונח, תוך הכללת הפעולות שהן, באופן טבעי, בנסיבות כל מקרה, חלק מפעולת הירידה מהרכב המסיימת את הנסיעה. בדומה להכנסת מטען אישי, כך גם הוצאתו, מחויבת המציאות. שהרי ברור כי התובע לא יכול היה להמשיך בסדר פעולותיו המתוכנן ללא הוצאת המטען האישי, שכן מטרת הנסיעה היתה הגעה לשדה התעופה לצורך טיסה לחופשה. הוצאת המטען האישי היתה חלק אינטגרלי של אותה נסיעה ובלעדיה, לא התממשה מטרת הנסיעה. משכך, היא משרתת, ומהווה חלק בלתי נפרד, ממטרת השימוש ברכב המנועי.
ודוק: לא נטען כי פעולת הוצאת המטען האישי נופלת בגדר החריג של "טעינה ופריקה", וממילא לאור הפסיקה גם אין בסיס לטיעון זה.
9. משכך, אני סבורה כי פגיעת התובע במקרה דנן, במהלך מעברו בין דלתות הרכב על מנת להוציא את תיקו האישי (ואין חשיבות לשאלה באם היה מדובר במספר מזוודות או בתיק יחיד), מהווה חלק אינטגרלי מפעולת ה"ירידה" מהרכב, ולפיכך הינה בגדר שימוש מוכר, והיא בגדר "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד.
סוגיית הנזק
10. מומחה בית המשפט, ד"ר בורג, קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 5% בגין קטיעה של מחצית הגליל האחרון באצבע 3 של ידו הימנית, היא ידו הדומיננטית.
11. התובע, יליד 1956 (דהיינו בן 62 כיום), עבד ועודנו עובד כמפקח הסביבה הימית מטעם המשרד להגנת הסביבה מאז שנת 1987. שכרו הממוצע במועד התאונה עמד על סך של כ-20,000 ₪ (נטו לאחר ניכוי מס הכנסה).
בהתאם לנתוני שכרו השנתיים מאז (דו"ח רציפות בעבודה הוגשה נ/3), שכרו של התובע לא נפגע בשנת התאונה, ואף לא לאחריה, שכן שכרו הוסיף לעלות בהדרגה ובהתמדה לאור הצטברו הוותק, ולא הוצגו נתונים המעידים על כך שנטילת ימי מחלה לאחר התאונה, גרמה לו להפסד שכר כלשהו.
12. התובע תיאר בעדותו ובהתבסס על התיעוד הרפואי, את מהלך הטיפול הרפואי שקיבל לאחר התאונה. החל מהפנייתו ע"י מרפאת הטרמינל לבית החולים, וביטול חופשתו בשל כך, והמשכו בתפירת גדם האצבע שנקטעה במידה שהביאה לחשיפת העצם.
בהמשך קיבל התובע סדרות של טיפול בריפוי בעיסוק, חבישת לחץ וטיפול בצלקת במשך תקופה ארוכה, כאשר חרף הטיפולים הרבים המשיך לסבול מכאבים ורגישות בקצה האצבע.
משהכאבים והרגישות לא חלפו עבר התובע בחודש 7/14, דהיינו 3 שנים לאחר הפגיעה, ניתוח לרביזיה של הגדם, אשר לאחר החלמתו ממנו אכן חלה הקלה בכאבים, אולם נותרה רגישות רבה ועיוות ממשי של הציפורן, כך שצורת קצה האצבע מעוקלת, כפי שהודגם בפני.
13.התובע תיאר בעדותו כי המקום עדיין כואב ורגיש מאוד, ובשל כך הוא נוהג לתופף רבות עם האצבע על מנת לשכך את הכאב והרגישות ולעסות את המקום. כמו כן טען כי בשל רגישות זו הוא אינו נוהג עוד לבצע חלק מהעבודות שהיה נוהג לעשות בבית, כמו עבודת נגרות, בשל הקושי בשימוש באצבע המרכזית בידו הדומיננטית.
התובע לא טען לפגיעה ישירה בעבודתו, שאיננה כרוכה בעבודה הדורשת שימוש פיזי בידיים (למעט לצורך פעולות כלליות כגון נהיגה וכד'), אולם טען כי הפגיעה צמצמה את אפשרויותיו לפנות להצעות עבודה אחרות, כגון עבודות הכרוכות בשימוש בנשק, ובכך הצטמצמה קשת האפשרויות המקצועיות שעמדה בפניו לפני הפגיעה.
14. לאחר בחינת טיעוני הצדדים ולנוכח עדותו של התובע אני סבורה, כטענת הנתבעת, שאין מקום לחישוב פיצוי לתובע על בסיס הפסד השתכרות בפועל לעבר או לעתיד. המדובר במי שעובד בעבודה שיש לו בה קביעות לאור הותק הרב שצבר, ואין כל צפי נראה לעין כי בגיל 62 יפוטר או יבחר לעזוב עבודה זו ולחפש עתידו, עד לגיל הפנסיה, בעבודה אחרת.
אמנם נכון כי לא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות שהיה בוחר לעשות כן אלמלא פגיעתו, ובכך לשפר במידה כזו או אחרת את שכרו, אולם התובע בעדותו לא העיד כי עשה לפני התאונה צעדים ממשיים לעשות כן, או כי לאחר התאונה עשה כן, ונתקל בקושי בשל הפגיעה באצבעו.
15. ממילא, גם בהעדר קביעות בעבודה, מקובל לראות נכות בשיעור כזה כנכות שאיננה בעלת משמעות תפקודית מלאה, בוודאי שלא אצל אדם שעיסוקו אינו כרוך בעיקרו בעבודה פיזית באמצעות ידיו, שכן עבודתו הינה בעיקרה עבודת פיקוח. משכך אין בסיס לטענת ב"כ התובע כי יש לראות את הנכות כבעלת משמעות תפקודית העולה על שיעורה הרפואי.
בכל מקרה, גם לנוכח אי הוכחת הפסד שכר עד היום (למעט שכר ששולם בגין ניצול ימי מחלה שלא הוכח שיעור או מידת פגיעתו העתידית בתובע), אין מקום לביצוע חישובים אקטואריים גם לעתיד, שכן נראה כי חרף פגיעתו ממשיך התובע בעבודתו הסדירה, שכרו לא נפגע, ולפיכך הפיצוי לעתיד צריך להינתן על פגיעה בכושר ההשתכרות ולא על הפסד שכר ממשי שצפוי כי ייגרם לו.
לאור כל האמור אני מוצאת כי יש בנסיבות מקום לפיצוי בגין הפסדי שכר בסכום גלובאלי על סך של 20,000 ₪.
16. בהעדר ראיות לעזרה בשכר, אולם מנגד, לאור הפגיעה אשר סביר כי גרמה לצורך בעזרה מוגברת של אשתו, בוודאי שבתקופה הסמוכה לאחר התאונה ולאחר הניתוח, בה צריך היה להימנע מהרטבת מקום הפגיעה, יש לפסוק פיצוי מתון בשיעור של 3,000 ₪.
לכך יש להוסיף סך של 3,000 ₪ בגין הוצאות לנסיעות מוגברות לקבלת טיפולים רפואיים והוצאות רפואיות (שלגביהן הוגשו קבלות (למעט הקבלה בגין וידאו הצנתור שאינו קשור לתאונה כמובן) – ת/3).
17. באשר לרכיב הנזק הלא ממוני, הרי שבהתחשב בטיב הפגיעה שנגרמה, הכאבים והרגישות המוגברים במשך 3 שנים עד לניתוח, והמשך הכאבים והרגישות שילוו את התובע בהמשך חייו, אני פוסקת סך של 12,000 ₪.
לאור כל האמור אני מעמידה את נזקי התובע על סך של 38,000 ₪.
משנפגע התובע באירוע המהווה "תאונת דרכים כאמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 38,000 ₪ בצירוף החזר אגרה ששולמה, ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,780 ₪.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום, י"ד אייר תשע"ח, 29 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.
