1.האם פציעת שחקן לאחר משחק ספורטיבי מהווה תקיפה, והאם יש באירוע מסוג זה, שכולל אלימות בהקשר למשחק ספורטיבי, כדי להצדיק פיצויים עונשיים? אלו השאלות בהן ידון פסק הדין להלן.
הרקע ותמצית טענות הצדדים
2.התובע השתתף כשחקן במשחק כדור יד ביום 02.01.09. במהלך המשחק פגע התובע במר ד. י. , אחיו של הנתבע, (להלן: האח), ששיחק בקבוצה היריבה, ובעקבות אותה פגיעה, נפצע האח. הנתבע ירד לסייע לאחיו בעקבות פציעתו של האח.
המשחק הסתיים שניות ספורות לאחר מכן ובסיום המשחק נערך ראיון של התובע עם אחד מערוצי הספורט בטלוויזיה אשר צולם בשידור חי. כאשר המצלמות עדיין מקליטות, נצפה הנתבע רץ לעבר התובע ומתחיל לחבוט בו. בתוך פרק זמן קצר מאוד הגיעו אנשים נוספים, אשר הפרידו והרחיקו את הנתבע מהתובע.
3.התביעה הוגשה בטענה כי פעולותיו של הנתבע היוו עוולה של תקיפה ולכן יש לחייב את הנתבע לפצות את התובע בגין אותו אירוע. הפיצויים הנדרשים על ידי התובע - לאחר שתוקן כתב התביעה - הם בגין הפסדי השתכרות בעבר, הוצאות רפואיות בעבר, פגיעה במוניטין ופיצויים עונשיים.
4.הנתבע בהגנתו טען כי התובע הוא שחקן אלים ותוקפני ומנגד, הנתבע הינו קצין במילואים, רואה חשבון ועורך דין שעבד כמפקח ברשות המיסים, הוא איש משפחה אשר היה מעורב במגע פיזי קצר עם התובע, אולם הדבר לא גרם נזק לתובע.
הנתבע טען כי התובע הוא שהתנהג בברוטליות באירוע והיכה את האח שלא יכול היה להתגונן, וכי התקיפה של התובע נמשכה כאשר התנפלו על הנתבע אנשים נוספים לאחר המגע בין הצדדים אשר לא נועד להפריד בין הניצים אלא לגרום לנזק. הנתבע ציין כי לא היה לתובע לפני האירוע שם טוב ומוניטין חיוביים, אלא הוא ידוע כשחקן פרובוקטיבי, אלים ובעל מזג רב ועל כן לא היה באירוע שנגרם כדי לפגוע במוניטין האמור.
מטעם התובע הוגש תצהיר עדות של אדם נוסף, מר דודי פלח, אולם עד זה לא התייצב לדיון ולא נחקר, ועל כן, בית המשפט מתעלם מאותו תצהיר והוא לא מהווה חלק מחומר הראיות בתיק.
המסגרת הנורמטיבית
5.עוולת התקיפה מוגדרת בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בסעיף 23 כך:
"(א)תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית...
(ב)"שימוש בכוח", לענין סעיף זה – לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק."
ההגנות הניתנות למעוול מוסדרות בסעיף 24 לפקודה וביניהן:
"24.בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם –
(1)עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר;
(2)השתמש במידה סבירה של כוח כדי למנוע את התובע מהיכנס שלא כדין למקרקעין...;
(3)השתמש במידה סבירה של כוח כדי להגן על החזקתו במיטלטלין...;"
דיון והכרעה
6.אקדים ואציין כבר כעת, כי לאחר שצפיתי בסרטון המתעד את האירוע, שמעתי את העדים ועיינתי בסיכומי הצדדים, מצאתי לקבל את טענת התובע כי הותקף באופן אלים על ידי הנתבע וכי הוא זכאי לפיצויים. מאחר שרק מקצת הנזקים הוכחו על ידי התובע, התביעה מתקבלת בחלקה.
הגדרת האירוע - תקיפה
7.צפיתי מספר פעמים בקלטת האירוע כפי שזו נתפסה בעין המצלמה "בזמן אמת", על ידי גוף אובייקטיבי. הנתבע לא טען שההקלטה נערכה על ידי התובע או מי מטעמו אלא שהוא סבור כי מדובר באירוע זניח, קצר, שהחל בפציעתו של האח כתוצאה מהתנהגות בלתי ראויה של התובע.
בתצהיר עדותו תיאר הנתבע את הדברים כך (ההדגשות במקור):
"15. בשל סערת הרגשות הקשה שבה הייתי נתון, נוצר על הפרקט בעת שליוויתי את אחי החוצה ממנו, מגע פיזי ביני לבין התובע שארך כשלוש שניות...
20. אלא שהתובע – הפרובוקטור שהצית את המהומה בשל פגיעה חמורה באחי, ואשר הצטרף אחר כך למהומה ולפגיעה בי שהתרחשה על ידי חבורה, מנסה כיום לזעוק את זעקת 'הקוזאק שנגזל' בקשר עם אותו מגע פיזי שארך לכל היותר שלוש שניות".
8.בחקירתו הנגדית של הנתבע, עמד הנתבע על כך שיש להגדיר את האירוע כאירוע של "נוצר מגע פיזי" (עמוד 18 שורות 35-36) לאחר שנשאל על בסיס השכלתו המשפטית אם הוא מבין שמדובר בתקיפה, ציין "מבחינתי זה לא תקיפה ולא קרה לתובע נזק ואם הוא היה בן אדם שניה אחרי שהוא עשה מה שעשה, היה מתנצל. ולא מתגאה בזה בראיון בטלוויזיה. אבל הוא תמיד היה שפן מאז ומעולם" (עמוד 19 שורות 15-16).
כאשר בית המשפט שאל את הנתבע אם ידיו פגעו בתובע בשגגה, השיב "לא ירדתי לתקוף את התובע, וקרה מה שקרה ביציאה החוצה" (שם, שורות 24-25), ובהמשך "אני לא חשבתי באותה שניה, פשוט זה היה משהו בלתי נשלט, הייתי בדרך החוצה... ואני יודע שהמעשה של התובע היה מכוון" (שם, שורות 33-35). עוד נשאל הנתבע על ידי בית המשפט אם הוא מצטער על האירוע והוא השיב באופן שאינו משתמע לשני פנים "לשאלת בית המשפט אני לא מצטער על זה". הדברים מדברים בעד עצמם.
הנתבע היה סבור – ועודנו סבור – כי הפגיעה של התובע באחיו היתה מכוונת. הנתבע הבהיר בחקירתו כי החל לרדת מהטריבונה "עוד לפני שזה קרה, עוד לפני שאחי נפצע... ידעתי, כל האולם ידע שאחי הולך לקבל את המכה הזאת" (עמוד 20 שורות 1-2) וזאת לאחר שהעיד כי "אני רציתי מהטריבונה למטה ליציאה וצעקתי לאח שלי דובי לך אחורה כי ידעתי שהוא יעשה את זה, כי כל משחק שהוא מפסיד הוא עושה את זה" (עמוד 19 שורות 35-36). אציין כי דברים אלו אינם מתיישבים עם אמירה קודמת של הנתבע שמסר שירד מהטריבונה כדי לטפל באחיו ולא כדי לתקוף את הנתבע (שם, שורה 20).
אם אכן צודק הנתבע בטענתו כי ירד מהטריבונה, שם ישב כאחד מהקהל כדי לטפל באחיו שנפצע, הרי שאין הצדקה לכך שרץ מהטריבונה למטה עוד לפני פציעתו. לנוכח התנהלותו המתלהמת והאלימה של הנתבע, גם כפי שנראה בסרטון וגם במהלך עדותו בבית המשפט, אני קובעת כי הנתבע ירד מהטריבונה למגרש עוד טרם הפציעה של אחיו, מאחר שהמשחק היה בשניות האחרונות. לכן, אינני מקבלת את טענת הנתבע כי היה מדובר בדחף בלתי נשלט.
9.הנתבע בעדותו בבית המשפט עשה רושם של אדם תוקפני ולוחמני, שאינו מסוגל לשלוט בכעסו ואף לא באמירותיו במהלך העדות. כך מצא לנכון מספר פעמים לכנות את התובע בכינויי גנאי (עמוד 19 שורה 4 וכן שורה 16) וחזר פעם אחר פעם אחר ההצהרה לפיה פעולתו של התובע כנגד אחיו היתה "ניסיון להרוג בחסות הספורט" (עמוד 16 שורה 6, שורה 8 ושורה 10). התרשמתי כי הנתבע כלל אינו מבין את החומרה שבהתנהגותו ועד עתה סבור שזו מוצדקת וחרף ההזדמנות שניתנה לו, מסר באופן ברור כי אינו מצטער על האירוע.
10.התנהגות אלימה במהלך אירוע ספורטיבי היא עניין שלילי בלתי נסלח, אשר יש למגר. לא ניתן לקבל טענה שההתנהגות היתה מוצדקת, ואין המדובר בהגנה במסגרת ההגנות המפורטות בסעיף 24 לפקודת הנזיקין: הנתבע לא פעל כדי להגן על עצמו, או על האח, שכן האירוע בו נפגע האח הסתיים לפני תחילת פעולות הנתבע, במהלכן תקף את התובע. הנתבע המגדיר את עצמו כקצין במילואים, רואה חשבון ועורך דין, אשר פעל כמפקח ברשות המיסים וסייע בגביה של מיסים לטובת המדינה בהיקף עצום, הקים וניהל מחלקת מיסים ומשרד רואה חשבון ועוסק בייעוץ, ייצוג ותכנון מס במסגרת עצמאית – אינו אדם שיכול באופן מוצדק "להפוך את עורו" כאשר רגלו דורכת במגרש ספורט, לאבד שליטה על פעולותיו, לא להיות מודע למעשיו ולתקוף שחקן באלימות, גם אם אותו שחקן פגע באחיו תוך כדי משחק.
11.הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית שאלות רבות בנוגע לעבירה שעבר לכאורה התובע כנגד האח, על מדרג הענישה ועל העונש שהושת על התובע בשל הפגיעה באח. מאחר שהוגשה תביעה נפרדת של האח כנגד התובע בגין הפציעה במהלך המשחק, אינני מוצאת להתייחס לסוגיה זו בהכרעה דנן, סוגיה שבוודאי תקבל ביטוי בפסק הדין שיינתן בהליך הנוסף.
בנוסף, לא מצאתי להתייחס לכל העניינים שהועלו בחקירתו הנגדית של הנתבע ביחס לאירועים אחרים שבהם היו מעורבים בני משפחה של הנתבע או אף למעורבות של בני משפחתו באירוע הנוכחי, שכן פסק הדין עוסק רק במערכת היחסים בין הצדדים להליך ואינו קובע עובדות בנוגע לאחרים.
12.ממכלול הדברים שפורטו לעיל, המסקנה היא כי הנתבע תקף את התובע לאחר סיום משחק כדור יד במהלכו נפגע האח. התקיפה מהווה עוולה אזרחית ואין תחולה לאיזו מההגנות שבדין. על כן, חייב הנתבע בפיצוי התובע בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מאירוע התקיפה.
הנזקים
13.מהות וחומרת הפציעה
התובע צירף לתצהירו תיעוד רפואי המעיד על קבלת טיפול לאחר האירוע. התובע הגיע לחדר המיון ביום האירוע בשעה 17:52 כאשר הוא התלונן על סחרחורת וכאבי ראש, ללא איבוד הכרה וללא הקאות. לאחר בדיקה שנעשתה לו נרשמה אבחנה של חבלת ראש קלה וכן חבלה לרגל וברך שמאל. התובע פנה לרופאה מטפלת במסגרת קופת חולים אשר המליצה בפניו על 5 ימי מחלה, מיום 4.1.09 ועד 8.1.09, כולל.
14.הפסדי השתכרות
התובע עתר לפיצויים בסך של 100,000 ₪ בגין הפסד השתכרות בעבר. התובע לא הגיש ראיות ואסמכתאות מתאימות על בסיסן ניתן לקבוע כי נגרם לו נזק בשל הפחתה משכרו, או מסמכים שיאפשרו כימות הנזק בגין הפסדי שכר. לא צורפו תלושי שכר ולא צורפו אישורים על היעדרות בפועל. במהלך חקירתו הנגדית של התובע אישר התובע כי בהמשך אותו חודש בו נפגע, ינואר 2009, חזר לשחק כרגיל במסגרת הקבוצה (עמוד 9 שורות 13-14). עוד אישר התובע כי לא הוגשה תביעה לביטוח לאומי בגין הפציעה נושא הליך זה (שם, שורות 11-12). לנוכח דברים אלה, אני דוחה את הדרישה לפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר.
במסגרת הדרישה לפיצוי בגין נזקים כלליים, עתר התובע לקבלת פיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד. מאחר שלא הונחה כל תשתית עובדתית על פיה ניתן לקבוע כי לתובע נכות רפואית כתוצאה מהתאונה או נכות תפקודית כלשהי, אני דוחה את הדרישה לפיצוי בגין ראש נזק זה.
15.הוצאות
התובע עתר לפיצוי בסך 30,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות בעבר. גם בגין ראש נזק זה לא הוגשו אסמכתאות, קבלות, חשבוניות וכדומה. הוגשו כאמור לעיל תעודת חדר מיון ואישור מחלה בודד. התובע לא טען כי נדרש לטיפול רפואי מתמשך או נוסף או כי שילם כסף עבור הטיפול או עבור אביזרים רפואיים כלשהם. התובע גם אישר בחקירתו שפנה למיון עצמאית ולא באמצעות אמבולנס (עמוד 8 שורות 25-26). בשל כך, אני דוחה את הדרישה לפיצוי בגין הוצאות רפואיות.
16.פגיעה במוניטין
גם כאן, מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה בראיות ומסמכים ולא הוגשו כאלה. הנתבע טען כי המוניטין של התובע לא היה אופטימלי, כי היה מעורב במספר תגרות ופציעות, עמד בפני ועדת משמעת מספר פעמים והוא ממשיך לעסוק בספורט, כשחקן בנבחרת ישראל ובמסגרת נבחרת עירונית וכן עבד כמאמן.
לנוכח האירועים השונים בהם היה מעורב לא ניתן לקבוע כי דווקא האירוע בגינו הוגשה התביעה הנוכחית הוא שפגע במוניטין של התובע – אם בכלל היתה פגיעה כזו – והיה בו כדי למנוע או לצמצם את אפשרותו להתקדם במסגרת הקריירה הספורטיבית בה בחר. בשל כך, לא מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בגין פגיעה במוניטין.
17.נזק בלתי ממוני
אין ספק שיש מקום לפצות את התובע בגין הנזק הבלתי ממוני שנגרם לו. עם זאת, הפגיעה בתובע לא היתה חמורה ועל כן הנזק שנגרם אינו משמעותי, וזאת בשים לב לטיפול הרפואי קצר הטווח והעדר מעקב רפואי מתמשך. התרשמתי כי התובע אכן סבל מפגיעה פיזית ממשית אשר אובחנה בחדר המיון הכוללת פגיעת ראש ופגיעה ברגליים.
אני מקבלת את טענת התובע כי היותו מושא לאירוע אלימות כזה, מביש ומשפיל, כאשר הוא נצפה על ידי קהל רב – בין אם מי שנכח במגרש וביציע, ובין אם צופי הטלוויזיה שצלמה את האירוע. אין לטעמי משמעות לכך שמדובר – כך לטענת הנתבע – במי שהיה בעבר מעורב באירועי אלימות נוספים, שאין בהם כדי להפחית ולהמעיט מהתחושות הקשות שחווה התובע באירוע זה.
אני פוסקת לתובע פיצוי בגין נזק בלתי ממוני, הן בשל כאב וסבל פיזי, והן בשל הבושה, ההשפלה ועוגמת הנפש, בסכום של 15,000 ₪.
18.פיצויים עונשיים
פיצויים עונשיים באים על מנת להביע את מורת רוחו של בית המשפט והחברה כולה מפציעה מכוונת ופגיעה פיזית אלימה כלפי אדם. התובע העמיד את הפיצוי הנדרש על ידו במסגרת זו על סך של 30,000 ₪.
ברעא 2465/16 פלוני נ' פלוני [01.03.2017] קבע בית המשפט העליון (בפסקה 5 לפסה"ד), כי: "בית משפט זה אכן עמד בעבר על אמות המידה לפסיקת פיצויים עונשיים במסגרת הליך אזרחי. ככלל, הפסיקה הכירה באפשרות המצומצמת להטיל פיצויים עונשיים, כאשר הדבר נדרש על-מנת להביע סלידה של החברה ממעשיו של המזיק. במקרים בהם קדם לכך הליך פלילי, במסגרתו נגזר עונש בגין המעשים העומדים ביסוד ההליך האזרחי, פסיקת הפיצויים העונשיים תהא בגדר חריג שבחריגים, כאשר הנטייה לכך תפחת ככל שהמטרות המונחות ביסוד הפיצוי העונשי כבר הושגו במסגרת ההליך הפלילי שהתקיים...".
בע"א 4576/08, ליה עטרה בן-צבי נ' פרופ' יהודה היס [07.07.2011], ציין בית המשפט העליון כי "כיום מכירה גם הפסיקה בארץ בסמכותם של בתי המשפט לפסוק פיצויים עונשיים... אולם אלה שמורים למקרים חריגים ביותר. חומרת מעשיו של המזיק משמשת אמת המידה הכללית לפסיקת פיצויים עונשיים. בדרך כלל מתפרשת אמת מידה כמתייחסת למעשים מקוממים ונפשעים ביותר, שבוצעו מתוך כוונה (או "מעין כוונה") ולא ברשלנות גרידא. בעבר גם עמדתי על כךש'ככל שמדובר בגישה המסורתית והמקובלת המתייחסת לפיצוי העונשי במונחים של גמול, חינוך וכד', סביר לומר שהנטייה לפסוק פיצוי זה תפחת במקום שתכליות אלה מוצו בהליך פלילי שהתקיים קודם לכן'..."
בע"א 9656/03, עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר יהורם [11.04.2005], נקבע (תוך הפנייה להלכה שנקבעה בע"א 140/00, עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי [15.03.2004]), כי "הרציונל מאחורי הפיצויים העונשיים אינו "ריפוי" או "תיקון", כדרך המסורתית של דיני הנזיקין, אלא עונש והרתעה. רציונל זה אינו פשוט אינו מובן מאליו במשפט האזרחי, אך יוצדק במקרים חמורים במיוחד או של פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, ויש בו כדי לחזק הרתעה יעילה בשעה שאין המשפט הפלילי חל. בפיצויים עונשיים, על פי פסק הדין, יש לנהוג בהסתייגות או בזהירות, וגם בגדרי המשפט המשווה נעה המטוטלת לכאן ולכאן, יש המצמצמים ויש המרחיבים, אך -כדברי בית המשפט - "פסיקת הפיצויים העונשיים מתמקדת בדרך כלל בעוולות כוונה, כאשר התנהגות המזיק ראויה לגינוי."
שקלתי את חומרת המעשה ואת חוסר לקיחת אחריות מצד הנתבע על האירוע. נתתי דעתי לעובדה כי התקיפה התרחשה מיד לאחר ובתוך אולם בו התקיים סמוך קודם אירוע ספורטיבי, כאשר היה עדיין קהל רב ביציעים.
התובע טען כי לא התנהל הליך פלילי בגין האירוע נושא התובענה. בסיכומי הנתבע נטען כי טענה זו מסולפת, שכן נוהל הליך פלילי שהסתיים באי הרשעה ובחיוב הנתבע בעבודות לתועלת הציבור. אציין לעניין זה כי בתצהיר עדותו, לא היתה כל התייחסות של הנתבע לקיומו של הליך פלילי. לא ניתן להוסיף ראיות ועובדות במסגרת הסיכומים, ועל כן אין מקום להתחשב בטענות חדשות אלה. מעבר לכך, לא צורף כתב האישום ממנו ניתן יהיה להסיק כי מדובר בהליך שהתנהל בגין האירוע מיום 02.01.09. למעשה, אם הודה הנתבע בעבירת תקיפה בשל האירוע המדובר, היה עליו לציין עובדה זו בתצהירו, או למצער בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל כיצד לדעתו יש להגדיר את האירוע. לכאורה, הטיעון האמור בסיכומי הנתבע סותר את עדותו, אשר נשאל בחקירתו אם הוא מבין שפעולתו היתה תקיפה על פי הגדרתה של עוולה זו בדין, והשיב "מבחינתי זה לא תקיפה" (עמ' 19 לפרוטוקול, שורה 15).
לסיכום אבהיר, כי אף אם היה הליך פלילי כפועל יוצא מתקיפת הנתבע את התובע – ועובדה זו לא הוכחה – לא חויב הנתבע בתשלום קנס לתובע, והעדר הפנמה של התנהגותו השלילית של הנתבע מלמדת שלא היה באותו הליך כדי למצות את המטרות של ענישה והרתעה.
מצאתי לפסוק לטובת התובע פיצוי בסך 15,000 ₪ כפיצוי עונשי, כדי להביע את סלידת בית המשפט והציבור בכלל, מהמעשה האלים שעשה הנתבע.
סוף דבר
19.הנתבע ישלם לתובע פיצוי בגין נזק בלתי ממוני ופיצוי עונשי בסכום כולל של 30,000 ₪ (בערכים להיום). בנוסף, ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ בגין הטרחה והזמן שנדרשו לתובע בגין ניהול ההליך, לרבות התייצבותו לשני דיונים; אגרת בית משפט ששולמה בסך של 1,500 ₪; ושכר טרחת עו"ד בסכום של 7,000 ₪ (כולל מע"מ).
הסכום הכולל (40,000 ₪) ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.
זכות ערעור כחוק.
ניתן היום, כ"ד טבת תשע"ח, 11 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.
