פלוני נ' עיריית בת-ים ואח'

רקע כללי

בפניי תביעה לנזקי גוף שנגרמו לתובע יליד 23/2/1966 אשר על פי הנטען, נפגע בתאונה מיום 26/3/2016, יום שבת, אשר ארעה בגן ציבורי המכונה: " גן העיר", עת התובע נתקל במכשול שהיה ממוקם במרכזו של שביל ההליכה המיועד למבקרי הגן. הגן נמצא בין הרחובות יצחק שדה ורח' הנביאים בעיר בת ים (להלן: " הגן הציבורי", "התאונה").

על פי הנטען מדובר במכשול בדמות רצועה ישרה שנחרצה במרכזו של שביל ההליכה הבנוי מאספלט ולכל רוחבו. הרצועה נחצבה בכוונת מכוון בצורה ישרה ומוסתת בעומק של כ- 7 ס"מ וברוחב של כ- 30 ס"מ כנצפה בתמונות ת/1 ו- ת/4 ועל פי עדותו של התובע. עוד עולה מהתמונות כי הרצועה הנדונה נחרצה בסמוך לגוב הביוב לרוחב השביל, עד היכן שהשביל נגמר ומתחבר לדשא. אין מחלוקת כי רצועת פס זו, נסללה מחדש בשלב כלשהו ומולאה באספלט כנצפה בתמונות נ/1-נ/2. (להלן: " המכשול", או "המגרעת").

הנתבעת 1 הינה עיריית בת ים אשר הגן הציבורי נמצא בשטחה המוניציפלי ואילו הנתבעת 2 הינה תאגיד הביוב והמים של העיר בת ים.

בגין נפילתו נגרם לתובע שבר בשורש כף יד ימין, כפי שאובחן למחרת היום עת פנה התובע לקבלת טיפול בבית חולים וולפסון. היד הושמה בגבס ולתובע אושרה תקופת אי כושר בת חודש וחצי ימים.

הצדדים חלוקים ביניהם בסוגיית הנזק ואולם דומה כי עיקר המחלוקת בין הצדדים נטושה סביב סוגיית החבות. מחלוקת אחרונה זו נחצית לשניים: א) באשר לעצם קרות אירוע התאונה המוכחשת על ידי הנתבעות, וככל שייקבע כי ארעה, מידת אשמו התורם של התובע, ו-ב) באשר לשאלה מי מבין שתי הנתבעות יצרה מלכתחילה את רצועת הפס שנחרצה לרוחב שביל ההליכה בפארק ולא דאגה לאתר המפגע או לסגור/לסלול אותו מבעוד מועד, או למצער, לגדר אותו ולהזהיר את העוברים והשבים מפני קיומו, וכפועל יוצא, על מי חלה החבות לקיומו של המכשול הנטען.

נפתח את הדיון בסוגיית החבות;

סוגיית החבות

טענות הצדדים

לטענת התובע, התאונה ארעה בשל התרשלות הנתבעות או מי מהן, אשר מתוקף תפקידן אחראיות למגרעת שנעשתה במודע ובמכוון במקום, ככל הנראה כחלק מעבודות תשתית כלשהן, ואולם הנתבעות או מי מהן שהיו אחראיות על ביצוע העבודה, לא טרחו לתקנה והותירו את המפגע כמות שהוא בדמות רצועת פס חצובה באספלט, ללא גידור או שילוט אזהרה, באופן שמהווה מכשול וסיכון בלתי סביר כלפי באי הגן.

מנגד, שתי הנתבעות גם יחד מכחישות את עצם קרות התאונה. לחילופין, וככל שייקבע כי התאונה ארעה כנטען על ידי התובע, טוענות הנתבעות כי ארעה באשמו הבלעדי של התובע עצמו. בנוסף, מפנות הנתבעות אצבע מאשימה זו כלפי זו, כל אחת כלפי רעותה; הנתבעת 1 טוענת כי רצועת הפס הזו הינה מעשי ידיה של הנתבעת 2 בעוד שהנתבעת 2 טוענת את אותו הדבר בדיוק רק הפוך, ביחס לנתבעת 1. לדאבון הלב, עד לשלב זה ובתום פרשת הראיות, לא הוברר מעדויות הנתבעות עד תום, מיהו הגורם שחצב את רצועת הפס הנדונה מלכתחילה ולאיזה צורך, ומיהו הגורם שסלל אותה במועד כלשהו לאחר התאונה. על המשמעות של חסר ראייתי זה ולפתחו של מי הוא מוטל, ידון בהמשך;

דיון והכרעה

א. המסגרת הנורמטיבית- עוולת הרשלנות

1. הלכה פסוקה שנקבעה עוד בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש לז (1) 113, (להלן: " הלכת ועקנין") כי ביחסי השכנות בין בעלים או המחזיק במקרקעין לבין מוזמן/ בר רשות, המבקר במקרקעין, קיימת חובת זהירות וכי החזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות כלפי המבקרים בו. עוד נקבע כי חובת זהירות נבחנת על פי מבחן הציפיות. מבחן זה מחייב את ההבחנה בין "סכנה רגילה" לבין "סכנה בלתי רגילה", שכן רק בגין זו האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית. בעניין יחסי השכנות: בעל מקרקעין- מוזמן ובר רשות ראה עמ' 124-125 להלכת ועקנין:

   "...אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין הסיכונים שנוצרו במקרקעין בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו; הבעלות במקרקעין יוצרת לעיתים אפשרות למנוע סיכונים גם לאחר שהשליטה נסתיימה. מכאן הצידוק שבהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים לבין מבקר במקרקעין. עם זאת, האחריות בגין נזק ספציפי תיקבע אך ורק לאחר שתוכר ותופר חובת זהירות קונקרטית. אכן, בעלים שלא יצר סיכון ושאין בכוחו למונעו אינו נושא באחריות בגין אותו סיכון, שכן לא הופרה חובת זהירות קונקרטית..."

    

2. עוד נקבע בהלכת ועקנין כי לא כל נזק הצפוי מבחינה פיזית, הוא נזק שיש לצפותו במישור הנורמטיבי, שכן חיי היומיום מלאים בסיכונים ולא על כל סיכון, הנובע מפעילות אנושית שכיחה יש להטיל אחריות. הטלת אחריות רק בגין סיכון בלתי סביר, באה לאזן בין שני אינטרסים; חופש הפעולה והאינטרסים החברתיים או הכלכליים בפעילות יוצרת הסיכון מזה, והצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. דהיינו, רק בגין סיכון בלתי סביר, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, מוטלת אחריות. ראה בהלכת ועקנין עמ' 126 :

   " חיי היומיום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין, הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת, סיכונים אלו סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון..." (הדגשה אינה במקור- א.ב.(

    

3. בע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני מיום 15/7/2013 (להלן: "הלכת פלוני") הוצע מודל עדכני להלכת ועקנין בכל הנוגע לניתוח עוולת הרשלנות, כאשר עיקרו של מודל זה הוא:

   "...לבחון תחילה את ההתנהגות שגרמה לנזק, קרי, ההתרשלות עצמה, במסגרתה להפעיל את מבחן הציפיות, ורק לאחר מכן לבחון את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שיקולי מדיניות השוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות..." (הלכת פלוני עמ' 11).

    

4. וראה הדברים בעמ' 16-17 לפסק הדין:

   "... בעוד שעל פי המודל המסורתי סדר הדברים הוא תמיד "חובה תחילה", הרי שהמודל המוצע של "התרשלות תחילה", לא יחול בכל מקרה ומקרה, אך יחול במרבית המקרים הנידונים באופן שכיח בבתי המשפט והמשתייכים ל"ליבת דיני הנזיקין" (גלעד, גבולות האחריות עמ' 469). הכוונה לאותם נזקים פיזיים של ניזוקים ישירים המהווים את חלק הארי של תביעות הנזיקין הנידונות בבתי המשפט, שלגביהם כבר התפתחה מעין חזקת חובה בפסיקה. לכן, אין טעם לחזור ולהידרש מבראשית לשאלת חובת הזהירות של מעביד-עובד, רופא-חולה, מורה-תלמיד, נותן שירות-לקוח, בעלים ומחזיק במקרקעין וכיו"ב. במקרים מעין אלה, המהווים את מרבית תביעות הנזיקין המתנהלות בבתי המשפט, נתחיל בבחינת ההתרשלות, לאחר מכן בקשר הסיבתי, ובסוף הדרך נבחן אם קיימים שיקולי מדיניות בגינם יש לשלול את החובה (מה שחריג כשלעצמו בסיטואציות הנמצאות בליבת דיני הנזיקין)..." (הגדשה אינה במקור- א.ב.)

    

5. לשון אחר, סדר הדברים בבואו של בית המשפט לבחון קיומה של עוולת רשלנות לפי המודל המוצע הוא "התרשלות תחילה ולאחר מכן החובה". (הלכת פלוני עמ' 12). וכלשונו של כב' השופט עמית בעמ' 16 לפסק הדין:

   "... על פי המודל המוצע, תרשים הזרימה הוא כלהלן: בחינת ההתרשלות (ההתנהגות העוולתית) – קשר סיבתי (הזיקה בין ההתנהגות העוולתית לבין הנזק) – שיקולי מדיניות (בהינתן התרשלות וקשר סיבתי האם רצוי לשלול את האחריות)..."

    

6. בהמשך הניתוח, מזקק כב' השופט עמית ומגדיר מה ייראה כהתנהגות עוולתית= כהתנהגות היוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר. מנגד, התנהגות היוצרת סיכון צפוי וסביר או סיכון לא צפוי ולא סביר, הינה התנהגות שאינה עוולתית. ראה סעיף 21 עמ' 17 להלכת פלוני.

   "...נסכם את הדברים בהצגת האפשרויות השונות:

   התנהגות היוצרת סיכון צפוי וסביר = התנהגות לא עוולתית.

   התנהגות היוצרת סיכון צפוי ולא סביר = התנהגות עוולתית.

   התנהגות היוצרת סיכון לא צפוי וסביר = התנהגות לא עוולתית.

   התנהגות היוצרת סיכון לא צפוי ולא סביר = התנהגות לא עוולתית.

   ובקיצור, נקודת המוצא היא כי התנהגות מסוימת תאופיין כעוולתית, כאשר היא יוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר, ומכאן, שהנזק מושא התביעה צריך להיות התממשות של אותו סיכון..." (הדגשה אינה במקור- א.ב.)

    

7. ומן הכלל אל הפרט; כפי שהצבענו לעיל, דומה שאין צורך להכביר מילים בדבר קיומה של חובת זהירות במערכת היחסים שבין רשות מוניציפלית כבעלים או מחזיק במקרקעין, כמו גם בין תאגיד מים של רשות עירונית, האחראי על פעולות התחזוקה השוטפת ועבודות התשתית שנעשית על ידו סביב גובי הביוב שבאחריותו והמשפיעים על משטח ההליכה של העוברים והשבים, לבין עובר האורח הפוסע ברחובותיה או בגניה הציבוריים של העיר. חובת זהירות זו נקבעה זה מכבר בפסיקה ענפה והינה בבחינת הלכה פסוקה שאינה צריכה ראיה מאחר ויחסי שכנות של בעל מקרקעין או מחזיק במקרקעין לבין עובר האורח או בר רשות, נמצאים בליבת דיני הנזיקין.

    

8. במצב דברים זה, השאלה המתעוררת אשר סביבה יסוב הדיון היא: האם בנסיבות המקרה דנן ועל בסיס המסכת הראייתית כפי שנפרשה בפני בית המשפט, עמד התובע בנטל השכנוע להוכיח קיומו של סיכון צפוי ובלתי סביר אשר הוא בלבד מקים התנהגות עוולתית ביחס לנתבעות או מי מהן? בשאלה זו יעסוק הפרק הבא;

    

   ב. ניתוח עובדתי על בסיס המסכת הראייתית

9. אקדים את המאוחר ואציין כי לאחר עיון מדוקדק בראיות שנפרשו בפניי, באתי לכלל דעה כי התובע צלח להרים את נטל השכנוע להוכיח כי התאונה אכן ארעה כמתואר על ידו, וכי במקרה דנן התנהגותן של הנתבעות או מי מהן, יצרה כלפיו סיכון צפוי ובלתי סביר, אשר שומה עליהן לחוב בגינו. להלן אנמק טעמיי:

   • עצם קרות התאונה ונסיבותיה הנטענות- התובע תיאר בצורה קוהרנטית וברורה את אשר ארע באותו היום. בנוסף, צירף התובע לראיותיו תמונות ת/1-ת/4 המתעדות את המפגע הנטען. הכחשת הנתבעות את עצם קרות האירוע מבוססת על שלושה טעמים עיקריים: הראשון, מדובר בעדות בעל דין יחידה מבלי שהובאה עדות תומכת מקרב בני המשפחה ששהו עימו בפארק אותה עת. השני, התובע פנה לקבלת טיפול רפואי רק יום לאחר התאונה. השלישי, מועד התאונה שצויין בחוות הדעת של המומחה מטעם התובע הינו יום אחרי המועד בו נקב התובע בכתב התביעה. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בעניין זה, באתי למסקנה כי אין בטעמים אלו כדי לקעקע את גרסת התובע לקרות התאונה; התובע הסביר כי לא זימן מי מבני המשפחה שכן אף לא מי מהם ראה את האירוע שארע במרחק ממקום ישיבתם (עמ' 4, 6 לפרוטוקול) וגם לאחריה, מאחר והתובע לא חשב שקרה לו משהו רציני, לא עירב את בני המשפחה במהלך הפיקניק שהתקיים בפארק. כאשר נשאל האם מישהו מבני המשפחה חש לעזרתו השיב: " אף אחד. לא שמו לב. אני בכלל לא חשבתי שקרה לי משהו. קמתי שטפתי פנים בברזיה שליד" (עמ' 7 לפרוטוקול). כאשר נשאל האם יש לו עדי ראיה לנפילה עצמה לנוכח העובדה כי הפארק היה מלא באנשים, השיב: " ראו אבל לא חשבתי ששברתי את היד ואני אחפש מישהו שיבוא ויעיד במשפט או משהו" (עמ' 10 לפרוטוקול). אדרבא, מאחר והתובע סבר תחילה שאין המדובר בחבלה רצינית, אזי רק למחרת היום, עם החמרת הכאבים, פנה למוקד קופ"ח מכבי ומשם הופנה לחדר המיון של בית חולים וולפסון. בתעודת חדר המיון צויין: " יום טרם קבלתו מעד ונחבל בשורש כף יד ימין". (נספח ב' למוצגי התובע). העובדה כי בתעודת חדר המיון לא צויין מיקום הנפילה, אינה מאיינת את עצם התרחשותה. מדובר במצב שכיח בו מלוא התמונה הראייתית בנוגע לנסיבות התאונה, אינה מפורטת בתעודת חדר המיון, מאחר והינה חסרת משמעות רפואית מבחינת הצוות המטפל. באשר לתאריך שציין מומחה התובע בחוות דעתו, הרי שלנוכח האמור לעיל, הדעת נותנת כי מדובר בשגגה: בתעודת חדר מיון צויין כי התאונה ארעה יום קודם בעוד שיש להניח כי המומחה התבסס על התאריך הנקוב בתעודת חדר המיון עצמה, וזהו ההסבר המתבקש לשוני בין התאריכים. לאור האמור לעיל, ובהצטרף לתיאור המפגע כפי שידון להלן, הריני מקבלת את גרסת התובע לעצם קרות התאונה ולאופן בו התרחשה.

      

     • האם הרצועה שנחרצה במרכזו של שביל ההליכה מהווה סיכון צפוי ובלתי סביר? מתיאור התובע בהצטרף לתמונות ת/1, ת/4 דומני כי לא יכול להיות חולק כי מדובר במפגע בלתי סביר: מדובר במגרעת של אספלט לרוחבו של שביל הליכה במרכזו של פארק ציבורי. עומק המגרעת הוא בשיעור 7 ס"מ וברוחב של 30 ס"מ ואורכה כמה מטרים, מה שיכול להכשיל כל עובר אורח עת כף רגלו נתקלת במגרעת זו ולגרום לו לאבד שווי משקל למעוד וליפול. הגורם שחרץ רצועה זו וטרם הספיק לסלול אותה מחדש והותיר אותה פתוחה כנצפה בתמונות, שומה היה עליו לכל הפחות, לגדר אותה במטרה להזהיר את העוברים והשבים לבל יתקלו בה, לא כל שכן כאשר מדובר בשביל הליכה של פארק ציבורי שהוקם לרווחת התושבים, הולכי הרגל ורוכבי האופניים. אדרבא, גם עדי הנתבעות במהלך עדותם למעשה הודו כי מדובר במפגע מסוכן ומבחינה זו הופכת הסוגיה למוסכמת ואשר אינה במחלוקת. ראה למשך עדותו של מר ברי קנאפו מטעם הנתבעת 1 בעמ' 21 לפרוטוקול עת אישר כי "ראיתי בור. אני קורא לזה בשפה שלי בור בשביל", וכן עדותו של מר פרץ מטעם הנתבעת 2 בעמ' 30 לפרוטוקול עת השיב: " יש סכנה כן".

        

10. לאור כל המקובץ לעיל, באתי למסקנה כי התאונה ארעה כמתואר על ידי התובע וכי חציבת רצועת פס במרכזו של שביל ההליכה לכל רוחבו כמתואר בתמונות שצורפו לראיות הצדדים והותרתו במצב זה ללא גידור או שילוט מזהיר את העוברים והשבים, מהווה יצירת סיכון צפוי ובלתי סביר וככזה התנהגות עוולתית של הנתבעות או מי מהן, כלפי עובר אורח דוגמת התובע.

     

    ג. סוגיית האשם התורם

11. חרף המסקנה אליה הגעתי לעיל, דומני כי לא יכול להיות חולק כי גם לתובע תרומה לקרות התאונה בשל כך כי לא שת ליבו היכן שם פעמיו בעת פסיעתו על השביל. מדובר ביום שבת בצהרים, יום שמשי ללא בעיית ראות (עמ' 10 לפרוטוקול), המכשול המדובר ניכר ונראה לעין גם ממרחק, בעיקר בשל אורכה של המגרעת ועומקה אשר יצרו הפרשי צבעים ביחס לשביל עצמו, ועל כן ניתן היה להבחין במגרעת מבעוד מועד ואזי לדלג מעליה או לעקפה. התובע, ברוב הגינותו, הודה כי לא הבחין במגרעת מבעוד מועד. ראה דבריו בעמ' 8 לפרוטוקול: " אם הייתי רואה לא הייתי נופל". הלכה פסוקה כי גם להולך הרגל בשטח ציבורי קיימת חובה לשים לב למצב הדרך ולהשתדל להבחין במכשול בולט לעין בדרכו ולעקפו.

     

12. לאור הניתוח לעיל ובהתחשב בנסיבות המקרה דנן, באתי לכלל מסקנה כי אשמו התורם של התובע בנסיבות המקרה דנן, יועמד על 15%.

     

    ד. חלוקת החבות בין העירייה (הנתבעת 1) לתאגיד הביוב (הנתבעת 2)

     

13. למעשה, עיקר המחלוקת בין הנתבעות מתמקדת בשאלת זהות הגורם האחראי לקיומו של המפגע במקום. מחלוקת זו, במסגרתה לא השכילו הנתבעות לברר עד תום מבחינה עובדתית מיהו הגורם שביצע את החציבה/חריצה באספלט וכפועל יוצא לא השכילו להגיע להבנות ולעמק השווה, היוותה את אבן הנגף המרכזית אשר מנעה כל אפשרות להגיע לפשרה בחזית מול התובע, כמתבקש וכמתחייב.

     

14. כאמור לעיל, העירייה כבעלת המקרקעין חבה חובת זהירות כלפי המבקרים בשטחה, כאשר שבילי ההליכה של הפארק על מתקניו, אף הם נמצאים תחת אחריותה ושליטתה. אפנה בעניין זה לפקודת העיריות [נוסח חדש] סעיף 249 (8) העוסק בסמכויותיה של העירייה בקשר לגנים ציבוריים:

15. מיום 20.11.2008

16. תיקון מס' 2

17. ס"ח תשס"ה מס' 1995 מיום 7.4.2005 עמ' 291 (ה"ח 2951)

18. הוספת סעיף 19ז

     

19. מיום 22.3.2018

20. תיקון מס' 17

21. ס"ח תשע"ח מס' 2713 מיום 22.3.2018 עמ' 535 (ה"ח 1196)

    249. סמכויותיה של עיריה הן:

    סעיף 249(8) המתייחס לגנים ציבוריים: " לספק, להתקין, להתוות, לתכנן, לשפר, לקיים, להסדיר גנים וגינות ומקומות מרגוע או נופש אחרים לשימוש הציבור, ולפקח עליהם, ולהשתתף בהוצאות קיומם של מקומות כאמור שהתקינם אדם לשימוש הציבור..." (הדגשה שלי-א.ב).

     

22. מנגד, התאגיד הינו הגורם האמון על תפעול מערכת הביוב ברחבי העיר על כלל מתקניה. נפנה בעניין זה לסעיף 23(א)(4) לחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001 אשר קובע כך:

    23(א) לשם ביצוע הפעילות החיונית החברה תתכנן, תקים ותפתח את מערכות המים והביוב שבתחומה, תתפעלן, תנהלן ותחזיקן במצב תקין ובהתאם להוראות כל דין, ובכלל זה –

    (4) תדאג לתפעול ולאחזקה תקינים של מערכות המים והביוב, תוך שמירה על איכות המים, מניעת זיהום מקורות המים, מניעת זיהום הים והנחלים ומניעת מפגעים בריאותיים וסביבתיים; (הדגשה שלי-א.ב).

23. בסעיף 2 לחוק תאגידי המים והביוב, סעיף ההגדרות, מוגדרת "מערכת ביוב" – כל מערכות הביוב הציבורי, ובכלל זה ביב מאסף וביוב ראשי על כל מיתקניהם, תחנות שאיבה וקווי סניקה על כל מיתקניהם, מיתקנים לטיהור שפכים, מיתקנים לטיפול בבוצה, וכן מיתקנים לסילוק שפכים מטוהרים, ולעניין ספק שירותי ביוב – תשתית הולכה וטיפול; (הדגשה שלי-א.ב).

     

24. העירייה טוענת כי האחריות לאירוע התאונה רובצת לפתחו של תאגיד המים אשר היה מי שחצב את התעלה בתוך האספלט, במטרה לחבר צינור לגוב הביוב שנמצא במרכזו של השביל. מנגד, מכחיש תאגיד המים כל קשר בינו לבין המגרעת מושא התביעה בעטיה נפל התובע וגורס כי נפילתו של התובע אינה קשורה כלל ועיקר לתשתית שבאחריות תאגיד המים, אלא בגין שביל הליכה במרכזו מכשול בדמות חוסר אספלט, עליו אחראית העירייה בלבד. לטענת תאגיד המים, העירייה או מי מטעמה, היא זו שחצבה את התעלה במטרה לחבר צינור ניקוז מהברזייה שנמצאת בסמיכות של מספר מטרים מהמגרעת, אל בור הביוב של התאגיד. במסגרת זו, גורס התאגיד, כי מדובר בחיבור פיראטי אסור שאינו מצוי באף תכנית סניטרית של התאגיד, נעשה שלא בידיעת התאגיד ומבלי שהתקבל לגביו אישור כנדרש.

     

25. להלן נבחן את המסד הראייתי בנוגע לחזית שבין הנתבעות לבין עצמן; נפתח ונאמר כי התובע לא הביא כל ראיה מטעמו בקשר לזהות הגורם האחראי למגרעת מבין שתי הנתבעות והינו למעשה אדיש למחלוקת שבין השתיים. הראיה היחידה שהציג בעניין זה ועל כך אין חולק, היא תמונות המגרעת בהן נצפה הגוב שבמרכז השביל בסמוך למגרעת, עליו רשומות שתי המילים :"עיריית בת ים" ו- "ביוב" . התובע אף אישר בחקירתו הנגדית כי לא הרים בעצמו את גוב הביוב כדי לבדוק איזו עבודת תשתית צנרת נעשתה במסגרת במקום, במסגרתה נחצבה המגרעת שכן אסור לעובדי שפ"ע לגעת בזה, מה גם שזה "מצריך כלים מיוחדים" (עמ' 17 לפרוטוקול) אדרבא, גם בשלב חקירתו בבית המשפט, הגם שהתובע הינו עובד אגף שפ"ע של עיריית בת ים, לא ידע התובע לומר מי מבין שתי הנתבעות חצב את המגרעת או מי מבי השתיים תיקן את המגרעת. ראה דבריו בעמ' 12 לפרוטוקול:

    " ש. בית משפט: אמרת שמישהו תיקן את זה. מי תיקן את זה?

    ת. לא יודע. רציתי לתקן את זה כי היה ויכוח בין העירייה לתאגיד מי יתקן את החריץ שפתחו ולא סגרו.

    ש. עד היום אתה לא יודע מי תיקן את זה מבין הנתבעות?

    ת. לא..."

     

26. הנתבעת 1 הגישה מטעמה תמונת תקריב של גוב הביוב הנדון וכן את ההסכם בין הנתבעות. הנתבעת 2 לא הגישה כל תיק מוצגים מטעמה. כל אחת מהנתבעות זימנה לעדות מטעמה את הגורם הרלוונטי כתימוכין לטענתה; מטעם העירייה התייצב מר בארי קנאפו העובד באגף שפ"ע אשר עוסק בתיקון מפגעים. מעדותו עלה כי עם קבלת התלונה על המפגע הוא יצא לשטח, ראה שביל פתוח ולידו שוחה של ביוב, בירר במחלקת תחזוקה או גינון האם בוצעו עבודות במקום על ידי מי מהם ונאמר לו שלא, לכן פנה לתאגיד וקבע פגישה במקום עם נציג מטעם התאגיד, מר אריק פרץ, אשר מצידו טען כי לתאגיד אין כל קשר לעבודה שבוצעה במקום. עוד העיד מר קנאפו כי כל נושא הביוב (שפכים) נמצא באחריות התאגיד בעוד שנושא ניקוז (מי גשמים) נמצא באחריות העיריה. לטענת העד, מאחר וראה בשטח כי מדובר בגוב ביוב, דרש לצרף לתובענה את התאגיד "כי זה באחריות שלהם". בהמשך העיד: " מבחינתי כל מה שקשור לביוב מעל המכסה ומסביב לו בצמוד לו זה שייך לתאגיד. לא יודע מה קורה מתחת לגוב הביוב. לא מעניין אותי". (עמ' 21 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו נשאל העד מי אחראי למגרעת ולתיקונה השיב: " אם לא הייתה מחוברת לביוב? העירייה...ברגע שאני מגיע למקום ורואה מפגע במדרכה שביל או משהו שלא קשר לביוב, זה קשור לעירייה. ברגע שאני רואה משהו שמחובר לביוב, בד"כ זה בהסכמים בין העירייה לתאגיד. נכון לערב את התאגיד כי מדובר בבור שמישהו התחבר אליו, בדקתי במחלקתה התחזוקה והצינור לא קשור אלינו. לא אנו התחברנו אליו. אחרי שעשיתי בדיקה ביקשתי שיגיע התאגיד...אני יודע שהתאגיד מעורב וביקשתי שיהיה מעורב" (עמ' 22-23 לפרוטוקול).

     

27. בהמשך עדותו אישר העד כי: "עד היום אני לא יודע מי עשה את החריץ וגם לא מי תיקן אותו" (עמ' 21 לפרוטוקול), אם כי בהמשך חקירתו מכחיש כי התיקון נעשה על ידי גורם כשלהו מטעם העירייה וזאת על סמך בדיקה שערך: " בעירייה לא מופיע שתיקנו...במחלקת תחזוקה הם לא תיקנו את זה" ובהמשך גרס כי גם מחלקת שפ"ע לא תיקנה (עמ' 24 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו אישר כי במהלך הביקור שערך עם אריק פרץ הנציג מטעם התאגיד במקום, פתח זה האחרון את גוב הביוב והשניים ראו כי מחובר אליו צינור ובו זרימת מים. העד לא ידע לאשר מאין לאין חובר הצינור ולא ידע לאשר אם יש קשר בין גוב הביוב לברזיה שנצפית בתמונות בסמיכות מקום. (עמ' 26 לפרוטוקול).

     

28. מטעם הנתבעת 2 העיד מר פרץ שהינו מנהל תפעול בתאגיד המים. בעדותו אישר את קיום הביקור במקום בצוותא עם נציג העירייה ובמסגרת זו אישר כי בעת שהתקיים הביקור בין השניים בעקבות פנייתו של התובע, הייתה המגרעת הפעורה עדיין במקום בטרם תיקון וסלילה מחדש באספלט (עמ' 21 לפרוטוקול). לגרסתו, במעמד הביקור פתחו הן את גוב הביוב והן את שוחת הניקוז שנמצאת בסמוך אליו על הדשא, ומצאו חיבור פירטי של צינור שמוביל מהברזייה, דרך שוחת הניקוז לכוון גוב הביוב. לטענתו, מדובר בחיבור פיראטי שאינו מצוי בתוכנית הסניטרית של התאגיד. חיבור כאמור למערכת הביוב, העשויה חוליות בטון, מצריך חציבה קשה ולדבריו: "אני מבין שמישהו התחבר לגוב הביוב ששייך לתאגיד ללא קבלת אישור. אישור לא היה מתקבל כי החוק קובע שאסור לחבר ניקוז כלשהו לתא ביוב. ראיתי שיש חיבור בין הניקוז לביוב...הבנו שמישהו עשה את העבודה לא בידיעת התאגיד.." (עמ' 28 לפרוטוקול). בהמשך דבריו ציין כי בגן הציבורי נצפו חריצים דומים לאורך כל שבילי הגן ועל כן מסיק העד כי מדובר בעבודה שביצע קבלן כלשהו מטעם העירייה ובמימונה, לצורך חיבור בין ניקוז המים המגיעים מהברזייה לגוב הביוב, שכן "זו לא עבודה קטנה זו עבודה של כמה אלפי שקלים וקבלן לא יתנדב לעבודה כזו". (עמ' 29 לפרוטוקול). בהמשך דבריו מאשר העד כי התאגיד לא עשה דבר עת גילה את החיבור הפיראטי הנ"ל, לא דווח למשטרה, לא פעל לניתוק החיבור הפיראטי, לא הודיע לעירייה, אלא סבר כי מדובר בבעיה של העירייה ועל כן שומה עליה לטפל בה. כפועל יוצא, ראה זה פלא, גם הנציג מטעם התאגיד לא ידע לומר מי תיקן את המגרעת ומתי. ראה דבריו בעמ' 29-30 לפרוטוקול:

    ש. בפגישה הראשונה עם ברי, ראיתם את המגרעת הזו, לא התייחסתם לזה בכלל הלכתם ובדקתם מתחת לאדמה

    ת. זה כן עלה בשיחה שלנו, הנושא של מי יתקן. דיברתי עם ברי, היות ולא אנחנו תיקנו, צריך להביא מישהו מהעיריה שיתקן.

    ש. מה עשית עם התובנה של החיבור הפירטי, הלכת למשטרה

    ת. לא. אין לי תשובה למה לא.

    ש. הודעת בכתב לעיריה, לא בשיחה עם ברי

    ת. לא.

    ש. כלומר אמרת לברי תקנו אני הולך.

    ת. בגדול כן. הסברתי מקודם למה אני לא מטפל בנושא של החיבורים הפירטים...

    ובהמשך: ש. האם תיקנתם את זה

    ת. בוודאות שלא...

    ש. יש לך מושג מי סגר את החריץ

    ת. ממש לא"

     

29. בהמשך עדותו אישר הנציג מטעם התאגיד את קיומו של קשר סיבתי בין החיבור הפיראטי של צנרת מים לגוב הביוב, לבין המגרעת מושא התביעה. ראה דבריו בעמ' 30-31 לפרוטוקול:

    ש. כמי שהיה פתח את המכסה והיה גם לפני שעשו את התיקון תסכים איתי שמתחת למגרעת עובר אותו צינור שמתחבר לגוב הביוב. הבנת שאותו צינור פירטי עובר מתחת למגרעת שנחפרה שם ומתחבר לתוך גוב הביוב

    ת. נכון

    ש. המגרעת נוצרה כדי להכניס את הצינור שיתחבר לבור הביוב

    ת. למיטב הבנתי כן....

    ש. אין מחלוקת שהצינור שמתחת למגרעת מחובר לתשתית שלכם

    ת. אין מחלוקת. הוא מחובר לגובה ביוב.

    ובסוף דבריו בעמ' 33 לפרוטוקול: " במקרה הזה רואים בוודאות שיש חריץ שמי שחרץ אותו הניח צינור".

     

30. כאשר נשאל נציג התאגיד על מי חלה האחריות למנוע חיבורים פיראטים או לוודא ניתוקם ממערכת הביוב והכיצד פועל התאגיד במצב דברים כזה, השיב בעמ' 28-29 לפרוטוקול:

    "... יש לנו המון חיבורי ניקוז בעיר ואני מנסים לפתור אותם, לא רק פיראטים, כל אימת שאנו רואים חיבור כזה, אנו פונים לבעל הנכס כדי שיאטום את זה. ...אבל אני ניסיתי שהעיריה תפתור את הבעיה....בחיבור בשוחה עצמה, לרדת למטה לחתוך את הצינור ולמלא בטון. פה נגמר הסיפור מבחינתי. איפה שנשבר הבטון והתחברו עם הצינור, לבטן אותו ולמנוע חדירת מים לתוך הביוב... אני מדווח לבעל הנכס, אטמתי את צינור הניקוז ומעכשיו וזה שלכם, במקרה זה לא נעשה בפועל..." (הדגשות שלי- א.ב)

     

31. בהמשך דבריו אישר העד כי במקרה דנן התאגיד לא נקט בכל פעולה להסרת החיבור הפיראטי גם לאחר שזה התגלה. ראה דבריו בעמ' 31 לפרוטוקול:

    ש. כשאתם רואים חיבור שלא אתם ביצעתם אתם דואגים להסירו או להשאיר מכתב, במקרה הזה לא הסרתם

    ת. לא הסרנו במקרה הזה.

    ש. יש לך מכתב שאתם מבקשים מגורם כזה או אחר להסיר את החיבור הזה

    ת. לא.

    ש. האם פעלתם מאז ועד היום להסיר את החיבור הזה

    ת. לא. "

     

32. כאשר נשאל מדוע, השיב נציג הנתבעת 2 כי ככלל, התאגיד אינו מטפל בחיבורים פיראטים ראה דבריו בעמ' 31: " יש עוד עשרות ומאות חיבורים פירטים כאלה בתוך העיר שלא הסרנו , מסיבות שונות, במקרה הזה הסיבה תברואתית. לא הייתי רוצה לבוא לפארק ולמצוא מקווה מים עם יתושים".

     

33. בשלב זה, נשאל נציג הנתבעת על ידי בית המשפט בדבר תדירות הפיקוח שעורך התאגיד בקשר לגובי הביוב הפזורים ברחבי העיר כדי לאתר חיבורים פיראטיים פוטנציאליים, וכך השיב העד בעמ' 31-32 לפרוטוקול:

    לבית המשפט:

    ש. יש לכם אלפי גובי ביוב כאלה

    ת. 9000 כאלה.

    ש. יש פיקוח או בדיקות תקופתיות?

    ת. אנו מפעילים את הקבלן שלנו, נותנים לו מקטע מסויים, הוא עושה סבב, בודק, מעביר לי דוח ואני מאשר או לא תיקון. 

    ש. נניח הקבלן מטעמכם רואה חריץ שמוביל עד גוב הביוב שלכם

    ת. הקבלן רק מדווח, אנו נגיע לשטח נבדוק מה זה. הרבה פעמים לא כל מה שנראה מעל פני השטח, קורה מתחת פני השטח. החריץ במקרה הזה הוא נורה אדומה שמצדיק לבדוק מה יש לפני השטח. אם הקבלן שלנו היה עושה סיור באותו זמן במיקום הספציפי הזה יכול להיות שעולים על כך מבעוד מועד אבל זה לא המצב. יש לנו 9000 שוחות בעיר, ויש צוות עובדים אחד, שמעבר לסיור של אחד לחודש, הוא גם מתקן אירועים דחופים..." (הדגשה שלי- אב.)

     

34. מעדויות העדים מטעם הנתבעות כפי שהוצגו בהרחבה עד כה, עולה התמונה העובדתית הבאה: מדובר בחריץ או תעלה שנחצבה במרכזו של שביל הליכה בגן ציבורי על ידי מאן דהוא בלתי ידוע, במועד לא ידוע. מטרתה של חציבת התעלה הייתה לאפשר ביצוע חיבור פיראטי מתחת לאספלט השביל, של צנרת מים לגוב הביוב השייך לתאגיד. לטענת נציג התאגיד מדובר בחיבור משוחה סמוכה שמטרתה ניקוז מי הברזייה ואשר שייכת לעירייה. אף לא מי מהעדים ידע לומר מי ביצע את עבודת התשתית, לא ידע לומר מי היה הגורם שסלל את החריץ והחזיר את המצב לקדמותו ומתי הדבר נעשה, וכל אחד הכחיש כי התיקון נעשה על ידי מעסיקתו. זאת ועוד, אף לא מי מהעדים טרח להמציא תיעוד כלשהו ממצב פני השטח וממצב שמתחת לפני השטח מזמן כפי שתועד בזמן הביקור שערכו השניים במקום. במסגרת זו יצויין כי הנתבעת 2 לא טרחה להגיש את התוכנית הסניטרית של מערכת הביוב מתחת לפני השטח הגם שהעד מטעמה אישר כי היא בנמצא (עמ' 31 לפרוטוקול), כמו גם הנתבעת 1 שלא טרחה להגיש את הדו"ח אשר תיעד בזמן אמת את הביקור שנעשה במקום על ממצאיו, הגם שנציג העירייה העיד כי צילם את המקום בזמן הביקור וערך דו"ח שהועבר במיילים למנהליו (עמ' 23-25 לפרוטוקול).

     

35. לנוכח המסד הראייתי (החסר) כפי שהונח לפני, באתי למסקנה כי לשתי הנתבעות גם יחד יש אחריות משותפת למפגע מושא התביעה: הנתבעת 1 בכובעה כבעלים של הגן ושל השביל בו ארעה התאונה ובכובעה כרשות העירונית האמונה על תקינות המדרכות והשבילים שבשטחה המוניציפלי, אשר משמשים את ההולכים והשבים, והנתבעת 2 כבעלים, מחזיקה ומתפעלת של תשתית מערכת הביוב בכלל, וכל המחובר אליה מתחת לפני הקרקע בפרט (ראה חוק תאגידי המים והביוב, סעיף המבוא וכן סעיף 7 להסכם העברת הנכסים משנת 2009 שנחתם בין שתי הנתבעות), וככזו אמונה על תקינותה של המערכת לרבות פיקוח ובדיקתה השוטפת, לבל יעשה שימוש בלתי חוקי ופיראטי במתקניה. חרף האמור לעיל, שתי הנתבעות גם יחד, במקום לנהוג באחריות ולוודא הסרת המכשול לאלתר לבל יפלו בתוכו תושבים נוספים, בחרו לנער חוצנן, להטיל את החבות האחת על רעותה וזאת מיום הביקור המשותף בשנת 2016 שערכו נציגיהן במקום ועד המועד העלום בו נסללה ותוקנה המגרעת. אין אלא להצטער על התנהלות זו של שתי רשויות אשר דומה כי היו עסוקות במאבקי כוחות ביניהן על מי מוטלת האחריות במקום לוודא בראש ובראשונה הסרתו של המפגע, והתנצחות- אחר כך.

     

36. באשר לחלוקה בין השתיים- אין דינו של מכשול מעל פני הקרקע שהינו ניכר ונראה לעין ואשר בנקל ניתן וצריך לאבחן בו, זהה למכשול חבוי שהינו מתחת לפני הקרקע. יחד עם זאת, וכפי שהצבענו לעיל, גם העד מטעם התאגיד הודה כי חציבת התעלה המסותת בסמיכות לגוב הביוב, צריכה להדליק "מנורה אדומה" כדבריו לקיומו של חיבור פיראטי מתחת לגוב הביוב אם כי לשיטתו, בשל מגבלת משאבים, התאגיד אינו מסוגל לפקח על כל אלפי גובי הביוב בעיר. למותר לציין כי מגבלת משאבים זו הינה מנת חלקה גם של הרשות העירונית, ואולם אין בכוחה כדי לפטור מי מבין הנתבעות מאחריותן לאי איתורו והסרתו של המפגע, לא כל שכן לנוכח התנהלות השתיים בטיפול באירוע בעקבות תלונת התובע.

     

37. לנוכח כל המקובץ דלעיל, במערך היחסים בין הנתבעות לבין עצמן, באתי למסקנה כי חלוקה של 70% על חלקה של עירייה ו- 30% על חלקו של התאגיד, משקפת נכונה את חלוקת החבות בין השתיים.

     

    סוגיית הנזק:

     

    טיב הפגיעה והנכות הרפואית

38. בעקבות התאונה נגרם לתובע שבר בשורש כף יד ימין. מטעם התובע הוגש תחילה מכתב הערכת נכות של מומחה בתחום האורטופדי, פרופ' שטיינברג מיום 18/7/16 אשר אין חולק כי לא הייתה ערוכה כחוות דעת רפואית כדין. רק במסגרת תיק המוצגים מטעם התובע הוגשה לראשונה חוות דעת ערוכה כדין מיום 6/3/19 של פרופ' שטיינברג, אשר חזר על הערכת הנכות וקבע כי לתובע נותרה נכות רפואית בשיעור 10% צמיתה.

     

39. מטעם הנתבעת 2 הוגשה חוות דעת נגדית, מטעמו של דר' משיח אברהם, אשר קבע כי השבר החלים ולא הותיר כל נכות צמיתה. מטעם הנתבעת 1 לא הוגשה כל חוות דעת רפואית.

     

40. בהחלטה מיום 31/1/18 הוצע לצדדים מתווה לפיו יוסכם על נכות רפואית ממוצעת בשיעור 5% במטרה לחסוך הצורך במינוי מומחה מטעם בית המשפט על כל ההוצאות הכרוכות בזה. ואכן כל הצדדים נתנו הסכמתם למתווה המוצע אשר קיבל תוקף של החלטה דיונית. ראה החלטה מיום 11/2/18.

     

41. גורס התובע כי מאחר והנתבעות לא צירפו לתיק מוצגיהן את חוות דעתו של דר' משיח, הרי שוויתרו על הגשתה ואזי יש לאמץ את קביעתו של פרופ' שטיינברג מטעם התובע אשר נותרה כחוות דעת יחידה בהליך ואשר קבע 10%. אין בידי לקבל טיעון זה הנוגד את המתווה שהושג בין הצדדים, לו נתן גם התובע את הסכמתו, לפיו תועמד הנכות הרפואית על 5%. ודוק, התובע לא סייג את הסכמתו למתווה, רק לשלב של תחשיבי נזק, בניגוד להסכמת הנתבעת 2 למשל. ראה בקשות מס' 7 ו- 8.

     

42. אמנם, תשעה חודשים לאחר שבתיק שוריין מועד לשמיעת ראיות, פנה התובע אל הנתבעת 2, בבקשה לזמן את דר' משיח המומחה מטעמה לחקירה על חוות דעתו. בשל העובדה כי המומחה לא יכול היה להתייצב לחקירה בהתרעה כה קצרה, עתרו הצדדים בבקשה מוסכמת לדחיית מועד הדיון, בקשה מס' 17, שנדחתה בהחלטה מיום 27/3/19 בשים לב לאובדן זמן שיפוטי יקר הערך שהיה יורד לטמיון, אילו בית המשפט היה נעתר לבקשה. בהחלטתי שם קבעתי בזו הלשון: "ככל שדרישה פנימית כאמור בין הצדדים נעשתה אך לאחרונה (ב- 17/3/19 כנטען בבקשה)- ובשל כך נבצר ממומחה כזה או אחר להתייצב, שהרי כידוע המומחים אינם זמינים להתייצב על פי "דקת קריאה" של הצדדים ככל שלא טורחים לשריין מולם את הדיון מבעוד מועד- זהו סיכון שנטלו על עצמם הצדדים, ואשר אין בכוחו לגרוע או לשנות במאומה מהמועדים שקצב בית המשפט בהחלטתו".

     

43. מכל מקום, אף לא מי מבעלי הדין הודיע על חזרתו מההסכמה, או הגיש בקשה לביטול ההחלטה שנתנה תוקף להסכמה זו. משכך, ההחלטה הדיונית מיום 11/2/18, אשר נתנה תוקף להסכמת הצדדים להעמיד את הנכות הרפואית על 5%- שרירה ועומדת ואין בלתה.

     

    הפסדי השתכרות לעבר -

44. התובע בן 53.5 כיום, נשוי ואב לשלושה, עובד עיריית בת ים מ-8/98 דהיינו מזה 21 שנים. על פי הנטען עובר לתאונה הועסק התובע בתפקיד רצף בעיריית בת ים (ראה תעודת מקצוע ת/2) ואילו לאחר התאונה נאלץ לשנות את תפקידו לצבעי. אין מחלוקת כי עובר לתאונה ולאחריה התובע היה ונותר עובד של אגף שפ"ע (שיפור פני העיר) של העירייה. (עמ' 13 לפרוטוקול).

     

45. מהראיות שהוצגו לפניי (תיק המוצגים של התובע וכן ת/3 (1-12) תלושי שכר לשנת 2018, להלן תוצג טבלא המרכזת את נתוני השתכרותו של התובע עובר לתאונה ולאחריה:

     

     

     

    שנת עבודה	שכר שנתי מצטבר (נומינלי) -12 חודשי עבודה	הכנסה חודשית נומינלית
    2016 (טופס 106)	171,328 ₪.	14,277 ₪.
    2017 (לפי שכר שנתי מצטבר תלוש 12/17)	156,541 ₪.	13,045 ₪.
    2018 (לפי שכר שנתי מצטבר תלוש 12/18)	180,633 ₪.	15,053 ₪.

     

46. הפסדי שכר בתקופת אי הכושר בת חודש וחצי- התובע צירף אישורי מחלה לתקופה של חודש וחצי לאחר התאונה בהם לטענתו נעדר מעבודה בהם קיבל שכר על חשבון ימי מחלה צבורים, אולם חרף זאת נגרם לו הפסד בגין אובדן רכיב של שעות עבודה נוספות בתקופה זו. מתלושי השכר שצירף התובע לשנת 2016 עובר לתאונה ולאחריה, אכן עולה כי בחודשים מאי ויוני (המשקפים את השעות הנוספות של חודשי אפריל ומאי בהם היה בתקופת אי כושר), נגרמו לו הפסד שכר בעין בסך של כ- 5,000 ₪.

     

47. הפסדי שכר מ- 7/16 ועד היום- לגרסת התובע מאז התאונה ובעקבותיה שונה תפקידו מרצף לצבעי, ועל כן הוא נאלץ לעשות פחות שעות נוספות. כפועל יוצא, נגרמים לו הפסדי שכר אותם העריך התובע בעדותו בסך של 1,500-2,000 ₪ לחודש (ראה עמ' 4-5 לפרוטוקול). בסיכומיו טוען התובע לסכום מופחת בגין ירידה בשעות נוספות, אשר הועמד בחישוביו על סך 873 ₪ לחודש. כתימוכין לנטען צירף התובע תלושי שכר למחצית הראשונה של שנת 2016 ( מ- 1/16-6/16) וכן תלושי שכר מלאים לשנת 2018. לא צורפו תלושי שכר מ 7/16-11/17 כולל. צורף רק תלוש 12/17. אשר על כן לא ניתן לקבל טענה להפסדי שכר לעבר על פני תקופה רצופה מ- 7/16 ועד 5/19 ואת אופן החישוב של הפסדי שכר בגין ירידה במספר שעות נוספות בתקופה זו על בסיס השוואה בין חודשים 1-4/2016 (שעות נוספות עובר לתאונה) לבין שנת 2018. (ראה עמ' 6 לסיכומי התביעה). ויודגש, מדובר בראש נזק של הפסדי שכר לעבר שהינו כידוע נזק מיוחד ואילו ביקש התובע להוכיח הפסדי שכר בגין ירידה בשעות עבודה נוספות- שומה היה עליו לצרף את מלוא התלושים בגין תקופה זו בצורה רציפה. דבר זה לא נעשה. על כן, לגבי יתרת תקופת העבר מ- 7/16 ועד היום- אינני מקבלת את אופן החישוב המוצע בסיכומי התובע. עם זאת, ניתן להתרשם על בסיס תלושי שכר בודד ביחס לשנת 2017 שצירף התובע לחודש 12/17, כי ממוצע שכרו לשנה זו פחת ביחס לממוצע שכרו בשנת 2016. מדובר בירידה של 15,000 ₪ שנתית. החל משנת 2018 שב שכרו עלה והשביח אפילו ביחס לשנת 2016, היא שנת התאונה. הדבר מוסבר בעליה בדרגות וכן בגין תוספת ותק שנצברה לזכותו של התובע מאז התאונה. ראה עדותו בעמ' 18 לפרוטוקול. כאמור לעיל, מחד גיסא אין ראיה לקשר סיבתי בין התאונה לירידה שנתית זו בשנת 2017 ואולם מאידך גיסא בעקבות ולאחר התאונה הוחלף מקצועו של התובע לטענתו עדות המקובלת עליי, שם שיטת חישוב השכר והשעות הנוספות שונה במקצת.

     

48. לאור כל המקובץ לעיל, השתכנעתי כי מדובר בנזק מיוחד והריני מעמידה את הפסדי השכר לעבר עד היום על סך 20,000 ₪.

     

    פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד לרבות פנסיה

49. התובע בן 53.5 היום ולפניו עוד 13.5 שנות עבודה עד גיל פרישה. התובע הינו עובד ותיק ומוערך בעיריית בת ים בעל 21 שנות ותק ולא צורפה כל ראיה מטעמו לסיכון כלשהו לפיטורין או הפלטות לשוק העבודה, כפי שטוען בסיכומיו. אדרבא, אף התובע עצמו אישר בעדותו כי בסיס השכר שלו, להבדיל משעות נוספות, לא השתנה מאז התאונה, חרף טענתו כי החליף תפקיד בעקבות התאונה ואת הסיבה לכך הסביר כדבריו: " כי בסיס השכר זה ותק. ומזל שלי מאלוהים שאני עובד בעירייה" (עמ' 13 לפרוטוקול).

     

50. זאת ועוד, התובע לא זימן מי ממנהליו בעירית בת ים להוכחת הסיכון הנטען על ידו לפיטורין בשל קיצוצי תקציב או מסיבה אחרת כלשהי, ככל שקיים כזה בעניינו של התובע אם בכלל. הנתבעות מגדילות וטוענות במסגרת קו הגנתן כי התובע לא זימן מי ממנהליו לתמוך בטענתו כי החליף תפקיד מרצף לצבע רק בעקבות ובקשר סיבתי לתאונה, שהרי לא ניתן ללמוד על כך דבר מעיון בתלושי השכר עצמם. כאשר נשאל התובע לפשר הדבר בחקירתו, השיב: " לא חשבתי שצריך" (עמ' 18 לפרוטוקול). מנגד, אילו לא היה אמת בטענת התובע, חזקה על הנתבעת 1, היא עיריית בת עם ומעסיקתו של התובע ב- 21 שנים האחרונות, כי הייתה מביאה עדות סותרת לדבריו וזו כאמור לא הובאה. על כן יש לקבל את גרסתו של התובע בעניין החלפת תפקידו.

     

51. במאמר מסוגר אציין כי גם עבודת צבעי (צביעת ספסלים ברחובות), הינה עבודה פיזית מטיבה וטבעה הדורשת עבודת ידיים. התובע אמנם לא הלין בעדותו כי הינו מתקשה בביצועה, אם כי גרס כי היא עבודה מאומצת פחות מעבודת הריצוף. (עמ' 13 לפרוטוקול).

     

52. חרף האמור לעיל, וחרף העובדה כי שכרו בשנת 2018 השביח ביחס לשנים קודמות, מבקש התובע בסיכומיו לחשב את הפגיעה בכושר ההשתכרות לפי חישוב אקטוארי על בסיס נכות תפקודית בשיעור 10%. אין בידי לקבל טענה זו; התובע לא הציג רצף טיפולים רפואי או למצער תלונות בקשר לתאונה מאז תום תקופת אי הכושר ועד היום, בחלוף למעלה משלוש שנים, דבר המדבר בעד עצמו. (ראה מוצג ב' למוצגי התביעה וכן עמ' 18-19 לפרוטוקול). בנוסף, וכעולה מהטבלה לעיל, עולה כי שכרו בשנת 2018 עלה והשביח.

     

53. כאמור לעיל, הצדדים הגיעו להסכמה לפיה הנכות הרפואית תועמד על 5% בלבד. עסקינן בנכות מזערית, וספק רב אם יש בנסיבותיו של התובע בשים לב לגילו, מעמדו והותק שלו בעירית בת ים בכוחה של הנכות להשפיע על כושר ההשתכרות העתידי של התובע או לגרוע ממנו. לאחר ששקלתי השיקולים הצריכים לעניין, מצאתי לפסוק ברכיב נזק זה פיצוי גלובאלי בסך כולל של 73,000 ₪ (כ- 60% חישוב אקטוארי).

     

    עזרת צד ג' והוצאות

54. הלכה פסוקה, כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, כאשר עזרה של בן משפחה אינה מזכה כדבר שבשגרה בפיצוי, ויש להוכיח כי חרגה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. עקרון זה נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין וביניהם בע"א 103/82, גדיר נ' מ"י, המאוזכר בספרו של המלומד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה שלישית הוצאת תמר), בע"מ 416.

     

55. ולענייננו, התובע העיד בחקירת הראשית כי בתקופת אי הכושר נעזר באשתו ובילדים ואולם הלה לא זימן אף לא אחד מבני משפחתו להעיד על העזרה והסיעוד שהוגשו לו, וכאשר נשאל בהקשר אחר (עדי ראיה לתאונה) מדוע לא זימן אף לא מבני משפחתו ששהו עימו בפארק השיב: "לא חשבתי שצריך להזמין מישהו מהמשפחה שלי לדיון". (עמ' 17 לפרוטוקול).

     

56. חרף חסר ראייתי זה, מצאתי לקבל חלקית את טענת התובע כי לנוכח תקופת החלמה בת חודש וחצי כתוצאה מהתאונה במהלכה קובעה ידו בגבס, נדרש לעזרה מסויימת מבני משפחתו. אשר להוצאות הרפואיות הנטענות, לא הוצגה לפניי ולוּ ראשית ראיה כדי לתמוך בטענה זו. אדרבא, גם הטענה כי התובע עבר סדרת טיפולי פיזיטורפיה, אשר ממילא כלולה בסל הבריאות לו זכאי כל אזרח בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994, לא נתמכה בכתובים או בתיעוד תומך (ראה עמ' 18-19 לפרוטוקול). עם זאת, כאן המקום לציין כי לכתב התביעה, להבדיל מתיק המוצגים, צורפו 4 אישורים על ביקורים במכון פיזיוטרפיה בקופ"ח מכבי בבת ים בתקופה 30/5/16-19/6/16. מכל מקום, מצאתי לנכון להעמיד ראש נזק זה (עזרה והוצאות) בסכום גלובלי לעבר ולעתיד בסך 4,000 ₪

     

    כאב וסבל

57. כאמור לעיל, לתובע נכות רפואית מוסכמת בשיעור של 5%. בשים לב לאופי הפגיעה, ותקופת ההחלמה הנטענת, מצאתי להעמיד ראש נזק זה על סך 20,000 ₪.

     

     

    סיכום לפי ראשי הנזק:

    1. הפסד שכר לעבר- 20,000 ₪.

       1. פגיעה בכושר השתכרות לעתיד+פנסיה - 73,000 ₪ .

       2. עזרת הזולת (החלמה)- 4,000 ₪.

       3. כאב וסבל-20,000 ₪ .

       4. סה"כ: 117,000 ₪.

       5. בניכוי אשם תורם 15%-100,000 ₪ (במעוגל)

           

          סוף דבר

58. לאור כל המקובץ לעיל הריני מעריכה את נזקיו של התובע בסכום של 100,000 ₪. סכום זה, יחולק בין הנתבעות: 70,000 ₪ תישא הנתבעת 1 ו- 30,000 ₪ תישא הנתבעת 2.

     

59. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 23%, אגרת פתיחת הליך והוצאות משפט.

     

60. חיובי פסק הדין יבוצעו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

     

61. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

     

    ניתן היום, כח' באב תשע"ט, 29 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.