זו תביעה כספית ע"ס 194,000 ₪ שהוגשה בגין הפרת הסכם שכירות והשבת כספים ששולמו.
כללי וטענות הצדדים
התובע אדם פרטי , אזרח ישראלי המתגורר בארה"ב.
הנתבעת חברה בע"מ שבבעלותה בית דירות יוקרה, לרבות דירת פנטהאוז, בת 4 חדרים, B11, ברח' שינקין 10 תל אביב (להלן: "הדירה").
לטענת התובע , ביום 3.9.07 חתמו הצדדים על שני הסכמי שכירות ביחס לדירה.
ההסכם הראשון התייחס לתקופת שכירות בת חודשיים וחצי, בין התאריכים 17.10.07 -31.12.07, ההסכם השני התייחס לתקופה של 24 חודשים בין התאריכים 1.1.08-31.12.09.
לטענת התובע, שכ"ד בהסכם הראשון עמד ע"ס 1,600$ לחודש, וכאשר שער הדולר לא יפחת מ4.2 ₪
בהסכם השני נקבע כי שכ"ד יעמוד ע"ס 2,000$ לחודש, וכאשר שער הדולר לא יפחת מ 4.4 ₪ .
נטען כי על אף האמור בהסכם הראשון ביחס לגובה דמי השכירות ושער הדולר, ולדרישת מנהל הנתבעת (להלן: "חומי"), התובע שילם ביחס לתקופה הראשונה את אותו הסכום שנקבע ביחס לתקופה השניה. כך שדמי השכירות שולמו מראש ובמזומן, עבור 26.5 חודשים.
נטען כי עבור התקופה הראשונה, 2.5 חודשים, שולמו 4,954 $ לפי 4.4 ₪, סה"כ 21,800 ₪. ביום 5.9.07 שולם סך 103,200 ₪ (לפי שער דולר 4.3 ₪), נמשך ושולם במזומן (סה"כ שני הסכומים יחד 125,000 ₪), היות והנתבעת דרשה תשלום לפי שער דולר 4.4 ₪, השלים התובע את הפרשי הדולר בהמחאה בסך 4,800 ₪ ז.פ 18.9.07. (לפי התחשיב הבא: 2000$*4.4 ₪ - 2000$ * 4.3 ₪ = 200 ₪ * 24 חודשים).
נטען כי באותו מועד נמסר גם שיק ביטחון עבור תקופת השכירות הנוספת, בסך השווה ב ₪ ל 28,000 $. התובע טוען כי ביום 8.12.07, שילם באמצעות חן רובין, סך 106,400 ₪ (שהם 28,000$ לפי שער 3.8 ₪) אז הוחזר שיק הביטחון לחן רובין, שככל הנראה קרע אותו באישור התובע.
נטען כי התובע שילם לנתבעת את מלוא דמי השכירות עבור שתי תקופות השכירות סה"כ 236,200 ₪ (כולל הסכום של שיק הביטחון). לטענתו, היה רשאי עפ"י ההסכם לסיים את תקופת השכירות קודם לתום התקופה , ובתנאי שיימצא דייר חלופי ובאותם תנאים ושיהיה מוסכם על הנתבעת.
נטען כי במהלך חודש אפריל 2008, נאלץ התובע להעתיק את מגוריו לארה"ב בשל נסיבות אישיות, משכך הודיע לנתבעת כי בכוונתו לפנות את המושכר קודם לסיום תקופת השכירות, ולפעול למציאת דייר חלופי. התובע הבהיר לנתבעת שבהתאם להסכם השכירות, עם מציאת דייר חלופי, יהיה זכאי להחזר יתרת דמי השכירות ששולמו, ומאחר והיה צריך לצאת את הארץ, מסר התובע לשני נציגים מטעמו את משימת איתור דייר חלופי, ביניהם המתווך לבייב.
לטענת התובע, נודע לו מאחיו, אבינועם, כי כבר במהלך אותו חודש אפריל 2008, הוחלף מנעול הדלת לדירה ע"י הנתבעת ו/או מי מטעמה, וכי נציגי התובע אינם יכולים להציג את המושכר בפני שוכרים פוטנציאליים, לצורך מציאת דייר חלופי, ואף אין להם גישה לרכוש השייך לו ושהושאר במושכר, מאוחר יותר הנתבעת הודיעה כי נמצא דייר חלופי שעתיד לשלם לה 1,600$ לחודש.
לטענת התובע, על מנת להקטין את נזקיו, סיכם עם הנתבעת, כי תעביר את התשלומים אשר יתקבלו אצלה מהדייר החלופי, כהחזר בגין התשלום ששולם על ידו, עוד טוען כי ביקש להוציא את רכושו מהדירה, אולם הסתבר לו ע"י אבינועם כי רכושו פונה זה מכבר, ע"י הנתבעת, שלא בידיעתו ולא בהסכמתו, ומבלי שנמסר לו דבר בעניין, וכן לא נמסר לו על מקום הימצאו של הרכוש, וכאשר בסופו של יום הרכוש לא הושב לידיו, ולא הושב שוויו. נטען כי רק לאחר פניות רבות לנתבעת, גם באמצעות אבינועם, הודתה הנתבעת בהתחייבויותיה להשבת הסכומים, ופיצוי בגין אובדן הרכוש, והציעה לשלם לתובע 30,000$, לחיסכון בהוצאות, התובע הסכים לכך, אולם משהגיע אבינועם למשרדי הנתבעת לקבל את הסכום , נמסרו לו 30,000 ₪, ולא כפי שסוכם, משכך ובהוראת התובע הכספים הושבו לנתבעת.
נטען כי הנתבעת המשיכה בסירובה לעמוד בהתחייבויותיה גם על פי הסיכום האחרון. לטענת התובע, נאלץ להתמודד עם הליכי עיקול שנקטה נגדו עירית תל אביב בשל חוב ארנונה שנדרש לשלם, חרף העובדה שסולק מן המושכר.
התובע דורש השבת 20 חודשי שכירות , ששולמו לטענתו מראש, מ5/08 ועד 31/12/09 , וכן 18,000 ₪ בגין פרטי רכוש שלו, שנשארו בדירה ולא קיבלם חזרה.
לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות.
לטענתה, מדובר בשוכר שהונה את החברה, הטעה אותה, רמס ברגל גסה תנאי יסוד של הסכם השכירות, באשר מדובר בדירת פנטהאוז יוקרתית, מפוארת ומרוהטת, הדירה נמסרה באיכות גבוהה, וכללה ריהוט יוקרתי. נטען כי כבר בתחילת תקופת השכירות הפר התובע את הסכם הפרה יסודית. לטענתה, התשלום בגין התקופה הראשונה שולם בהמחאה ונפרע. התשלום בגין התקופה השניה שולם באמצעות המחאה נוספת, ע"ס 105,600 ,ז.פ 1.1.08 , כאשר שבוע לפני מועד הפרעון, ביקש התובע שלא להציגה לפירעון מאחר וחסרת כיסוי, וכי מסר לנתבעת שהדירה תשמש אותו למטרות נופש בישראל, ועם שובו ארצה ימיר את השיק למזומן. נטען כי על אף שמדובר בהפרה יסודית של ההסכם, מנהל הנתבעת סמך על התובע והסכים להצעה, ומבלי לוותר על טענותיו בעניין.
נטען כי כעבור מס' חודשים שלח התובע נציג מטעמו ששילם לנתבעת במזומן 26,000$, לפי שער 3.5 ₪ נכון ליום 1.4.08, והשווה ל 91,240 ₪, ולא בסכום של 105,600 ₪ של ההמחאה ,שלא הוגשה לפירעון וכמובטח, והתובע נותר חייב לנתבעת סך של 14,360 ₪. נטען כי באותו מעמד השיב חומי לנציג מטעם התובע את השיק שלא הוצג לפירעון כמתבקש.
נטען כי כעבור כמה חודשים ביקר מנהל הנתבעת בדירה, אז גילה לתדהמתו , כי הדירה מושכרת לזרים שמתחלפים לפרקי זמן קצרים, והתובע הפך את דירת היוקרה לדירת בושת, משל הייתה אכסניה עלובה, שפגעה לא רק בערך הבניין, אלא גם בשמה הטוב של הנתבעת. נטען כי הוברר לו שהשכיר את הדירה בשכירות משנה בשווי 4000 $ לחודש לפחות.
עוד הוברר לנתבעת, כי הסלון היוקרתי שבמקום נהרס ונקרע, ופינת האוכל היוקרתית נעלמה מהדירה, כלא הייתה. נטען כי בשיחה עם אבינועם, הודה באחריות לנזקי הנתבעת, ומצא שאין מקום להמשך ההתקשרות עם התובע.
נטען כי לאחר מס' שיחות טלפון עם אבינועם ב- 7-8/08, הגיעו הצדדים להסכמה כי יושבו 30,000 ₪, ובכך יסיימו הצדדים את ההתקשרות ביניהם , ומבלי שיהיו טענות האחד כלפי משנהו.
נטען כי אבינועם הגיע למשרדי הנתבעת, לקבלת הכספים כמוסכם אולם שב למחרת להחזיר את הכספים שקיבל, בטענה שהתובע אינו מסכים לכך, ומוכן להותיר את הדירה עד תום תקופת השכירות, בין היתר, כי מתכוון להגיע לתקופת החגים. עוד נטען כי משיחת טלפון שקיים התובע מחו"ל הבטיח כי ישיב את פינת האוכל היוקרתית, שנטל אותה למסיבה שערך בבית אמו וכן הבטיח לתקן את הסלון שנקרע. לאחר כחודשיים, הוברר למנהל הנתבעת , כי שוב נפל לתעתועי התובע, וכי אבינועם מתגורר בדירה, וב- 8/11 הודיע לו טלפונית, כי אינו מוכן להמשיך את ההתקשרות עם התובע. לפנים משורת הדין, הנתבעת שאינה מעוניינת בנקיטת הליכים כנגד דייריה, הסכימה להצעתו, ובכפוף לתיקון הנזקים שיצר, ובכפוף למציאת דייר חלופי. ולאחר שבררו את גובה העלויות נעלמו עקבות התובע ואחיו.
נטען כי התובע מעולם לא שילם מעבר לשנת השכירות הראשונה, ומה ששולם שולם בחסר. הותיר אחריו נזקים רבים. הנתבעת נאלצה לשלם לבעלי מקצוע סך של 12,000 ₪ עבור צביעה, וכי הדירה הייתה מרוהטת בשווי של 32,900 ₪. נטען כי הנתבעת מצאה דייר חלופי רק ב 1/09, ולהקטנת נזקיה נאלצה להתפשר על זכויותיה, והשכירה לו את הדירה ב 10,000 ₪ כולל ריהוט חדש שנרכש, וכן צביעת המושכר, ועוד התחייבה לשאת במיסים.
נטען כי התובע חייב לנתבעת פיצוי מוסכם , והתעשר על חשבונה של הנתבעת.
סה"כ חייב התובע לנתבעת סך של 200,260 ₪ .
דיון
הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית.
בדיון יום 7.4.11 נחקרו מטעם התובע מר חן רובין, ומר אבינועם קוצר.
בדיון יום 8.11.12, התייצבו התובע וב"כ , ניתנה החלטה ולפיה:
"מדובר בדיון נדחה שנקבע להיום עלפי החלטה מיום 28.12.11, ולצורך גמר עדויות וסיום התיק.
התייצבו התובע וב"כ , ונמסר ונאמר כאמור לעיל.
התובע הגיע לדיון לדבריו ממקום מגוריו הקבוע בקליפורניה, ארה"ב.
למעשה, בהעדר הופעה לנתבעת, שלפי הרישומים זומנה כדין, מה עוד שמדובר בדחיית דיון עקב בקשה מוסכמת, וכן נוכח תוכן סמס כאמור לעיל, ועם כל ההבנה לנסיבות אישיות של ב"כ, מן הדין היה לסיים התיק בדרך של קבלת התביעה כולה או חלקה , ובהעדר הופעה לנתבעת.
יחד עם זאת, בקשת הנתבעת לדחייה כפוף להוצאות הושארה לשקול דעת , כאשר נרשמו הדברים לעיל.
יש לקחת בחשבון, גם שביהמ"ש פינה יום דיונים, שהוא משאב יקר, על מנת לשמוע ולסיים את התיק, ומשמעות דחיה, שאינה אפשרית לזמן קרוב, שתבוא על חשבון תיקים נוספים שממתינים אף הם לתורם.
בשקלול כל האמור, וקורות התיק עד כה, והטענות נשוא הדיון, שעיקרן תשלום סכום משמעותי במזומן והכחשתו, ביהמ"ש, לפנים משורת הדין, יקבע מועד נדחה, על מנת שיהיה לנתבעת יומה בביהמ"ש, יחד עם זאת, קביעת מועד חדש כפופה לתשלום הוצאות התובע בגין הדיון היום, שאני קובע לסך 20,000 ₪, ושישולמו בתוך 45 יום מהיום. ככל שתוצג קבלה על תשלום , ייקבע מועד להמשך, בהעדר תשלום , תינתן פסיקה בהעדר הופעה, ועפ"י שיקול דעת ביהמ"ש , כאשר התובע מבקש לקבל את התביעה במלואה".
ביום 27.1.13 ניתן פס"ד בהעדר תשלום הוצאות לפי החלטת יום 8.11.12.
ביום 23.7.13 , ניתנה החלטה בבקשה לביטול פס"ד מיום 27.1.13 , ולפיה:
"...בשילוב הנסיבות האישיות של מחלתה הקשה של האישה, וכן מחדלי ב"כ הנתבעת, שלא נסתרו, וכאשר לגופו נשמעו רק עדי התובע, אני סבור, שהאיזון הראוי בין זכות בעל דין ליומו, ולגופו, כטענת הנתבעת, וזכות התובע לסיום ההליך, ללא תלות במחדלים שאינם לגופם של דברים, ושהוצאות בגינם אינן משולמות עדיין, ולפנים משורת הדין, כי יש לאפשר בירור העניין לגופו, אך זאת בתנאי, שהנתבעת תשלם לתובע הוצאותיו בגין הליכי הסרק עד כה, ובסכום כולל של 50,000 ₪, ובהתחשב בהוצאותיו המיוחדות והגבוהות של התובע המתגורר בארה"ב, וכן תפקיד בקופת בית המשפט ערבון במזומן ו/או ערבות בנקאית צמודה למדד לתשלום כל סכום שיפסק, ככל שיפסק כנגדה, בסיום ההליך, ובסך 40,000 ₪, וזאת בתוך 60 יום מהיום, כאשר ימי הפגרה נמנים .
כנגד תשלום סכום ההוצאות שנקבע לעיל במועד מוקדם יותר, יעוכבו הליכי ההוצל"פ.
ככל שלא ישולם סכום ההוצאות, ותבוצע ההפקדה במועד, וכקבוע לעיל, יוותר פסה"ד בעינו."
הנתבעת הגישה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי ( בר"ע 572-09-13 ) על החלטה יום 23.7.13 הבקשה נדחתה בהחלטת יום 4.11.13.
הנתבעת הגישה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון ( רע"א 8256/13 ) על החלטת ביהמ"ש המחוזי, ביום 16.1.14 ניתן פס"ד ולפיו:
".. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה על צרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה בהתאם לתקנה 410 לתקנות, ולקבל את הערעור באופן חלקי כך שהבקשה תוחזר לבית המשפט המחוזי. כך אמליץ גם לחברַי לעשות.
[...]
במסגרת רע"א 1481/13 גבעון נ' לוי [פורסם בנבו] (3.4.2013), התייחסתי לאמות המידה לבחינת בקשת רשות ערעור על החלטה לחייב תובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). באותו עניין, עמדתי על כך שככלל אין להתנות תביעתו של אדם בהפקדת ערובה, וזאת כדי לא לפגוע בזכות הגישה שלו לערכאות [שם, בפסקה 7 להחלטתי]. דעתי היא כי ניתן להקיש מעניין זה לענייננו. אמנם, המבקשת בענייננו איננה תובעת, והערובה אותה חויבה להפקיד לא נקבעה לפי תקנה 519 לתקנות, אלא שהלכה למעשה, מטרתה של הערובה היא להבטיח את נזקיו והוצאותיו של המשיב מקום בו יתברר שההגנה לה טוענת המבקשת, אשר בגינה בוטל פסק הדין של בית משפט השלום, אינה עומדת. מדובר, אם כן, בתמונת ראי למצב שסקרתי לעיל ומבלי להביע עמדה באשר להשפעת הערובה שנקבעה בענייננו על יכולתה של המבקשת לנהל את ההליך, דעתי היא כי אין לשלול ממנה את האפשרות להשיג על קביעה זו באמצעות בקשת רשות ערעור, במיוחד כאשר מדובר בהחלטה שלאחר מתן פסק דין אשר אין דרך אחרת להשיג עליה.
משהגעתי למסקנה כי לא קיים במקרה דנן חסם דיוני להגשת בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת, דעתי היא שיש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שיבחן את הבקשה ויחליט האם יש לדון בה לגופה, אם לאו. משכך, לא אדרש לטענות הצדדים לגופו של עניין."
ביום 30.1.14 , ניתן פס"ד (רע"א 572-09-13 ) ע"י כב' השופטת ע' צרניאק ולפיו:
"פסק דין זה ניתן בעיקבות פסק הדין ברע'א 8256/13 מבית המשפט העליון הנוגע לעניינם דכאן של הצדדים.
בר'ע על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט אהוד שוורץ) מיום 23.7.13 ולפיה הורה על ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד כנגד המבקשת וזאת בתנאי שתשלם למשיב הוצאותיו על הליכי סרק עד כה בסכום כולל של 50.000 שח ובהתחשב בהוצאותיו המיוחדות והגבוהות של התובע המתגורר בארה'ב וכן תפקיד ערבון במזומן או בערבות בנקאית בגובה 40.000 שח "לתשלום כל סכום שיפסק ככל שיפסק כנגדה בסיום ההליך"
[...]
לפיכך אני מורה כדלקמן:
ההחלטה לגבי הפקדת ערבון כתנאי לביטול פסק הדין מבוטלת.
סכום ההוצאות שנקבע בהחלטה מופחת ל15.000 שח במקום 50.000 שח.
זאת לאחר שלא פסקתי כאן הוצאות בסך 10.000 שח לטובת המערערת כפי שהיה מתחייב מקבלת ערעורה.
עם ביצוע התשלום למשיב יבוטל פסק הדין ועימו הליכי ההוצלפ הננקטים כנגד המבקשת על פי פסק הדין שבוטל.
עיכוב ההליכים בהוצל"פ עליו הוריתי היום בהחלטה נפרדת, ישאר על כנו למשך 7 ימים מהמצאת החלטה זו למבקשת, כדי לאפשר לה ביצוע תשלום ההוצאות למשיב".
נקבע מועד להמשך שמיעת הראיות.
בהתאם, התובע הגיש בקשה לשמיעת עדותו בדרך של היוועדות חזותית.
ביום 19.11.14, ניתנה החלטה ולפיה הבקשה התקבלה.
הנתבעת הגישה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי (רע"א 26092-12-14 ) על החלטה זו.
נוכח הדברים הגיש התובע בקשה כי מוותר על בקשתו בעניין, והבר"ע נמחקה ללא צו להוצאות.
בדיון המשך ההוכחות מיום 9.6.15 העידו, מטעם התובע – התובע בעצמו.
ומטעם הנתבעת, מר רפי גואטע-שוכר דירה במקום, מר חומי בנימין מבעלי השליטה בנתבעת, ואשתו הגב' יעל בנימין, וניתן צו לסיכומים בכתב.
התובע בסיכומיו טוען כי התביעה הוכיחה הפרות בוטות ויסודיות של הסכמי השכירות עליהם חתמו, הנתבעת עם התובע, ששילם מראש עבור 26.5. חודשי שכירות, עשתה דין לעצמה וסילקה ידו בבריונות מהמושכר, לאחר 6.5 חודשי שכירות בלבד ובניגוד למוסכם, ולכל דין ,וחרף העובדה כי פעל בהתאם לזכויותיו. נטען כי הנתבעת סרבה להשיב לתובע את דמי השכירות ששילם עבור יתרת 20 חודשים, סירבה להשיב את רכושו, או לפצותו, כשבמקביל השכירה את הדירה, באותה תקופה, לשוכר אחר וגבתה ממנו שכ"ד, תוך עשיית עושר ולא במשפט.
נטען, כי בין הצדדים הוסכם שהתובע יהיה רשאי להביא לידי גמר את ההסכם, קודם לתום תקופת השכירות, ובתנאי שמצא דייר חלופי, ובאותם תנאים, וכזה שיהיה מוסכם על הנתבעת.
התובע הודיע על עזיבה באפריל 2008 ונאלץ בסמוך למתן ההודעה לעזוב את הארץ, הוא מסר לשני נציגים מטעמו, האמונים עליו את משימת מציאת דייר חלופי ואלו החלו לפעול בעניין באופן מיידי. לתדהמת התובע, נודע לו מאחיו כי במהלך אפריל 2008 מנעול הדלת לדירה הוחלף ע"י הנתבעת או מי מטעמה, וכי נציגי התובע אינם יכולים להציג את המושכר, ואין להם גישה לרכוש השייך לתובע ושהושאר במושכר. מאוחר יותר נודע לו משיחה עם חומי כי נמצא שוכר חלופי. נטען כי התובע הגיע עם הנתבעת לסיכום, לפיו הסכים לקבל את הסכום שנקבע עם השוכר החדש 1600$ לחודש, חרף העובדה שהיה נמוך ב 400$ מהסכום שנגבה מהתובע, עוד סוכם שהנתבעת תתקשר עם השוכר בתנאים האמורים, ובלבד שהתשלום ישולם מראש ויבוצע במטבע דולר ארה"ב. נוכח ההסכם הגיע אחיו של התובע למושכר לפנות את הרכוש השייך לתובע, אז הסתבר כי הרכוש פונה זה מכבר, שעה שהתובע בעל זכויות במושכר, ללא ידיעתו וללא הסכמתו, מבלי שהושב לו פיזית או שקיבל שוויו.
נטען כי פנה לנתבעת בדרישה להשבת דמי השכירות , והרכוש או שוויו, ורק לאחר מספר פניות, הודתה הנתבעת בהתחייבויותיה והציעה לשלם 30,000$, התובע הסכים להצעה וחרף העובדה שלא מכסה את מלוא הסכום, אולם משהגיע אבינועם לביתו של חומי , זה האחרון סרב לעמוד בסיכום והציע לשלם 30,000 ₪ , התובע הורה לאבינועם להחזיר את הסכום שקיבל לידי הנתבעת.
נטען כי הנתבעת לא עמדה בהתחייבויותיה, לא השיבה לתובע את דמי השכירות בגין יתרת התקופה, עוד נטען כי במשך שנים נאלץ התובע להתמודד עם הליכי עיקול שנקטה נגדו עירית תל אביב בשל חוב ארנונה שנדרש לשלם וחרף העובדה כי סולק מן המושכר.
נטען כי מעדויות מטעם הנתבעת עולה התנהלות שיטתית של אי אמירת אמת , התחמקות והיתממות ממתן תשובות והסברים, תוך השתלחות מיותרת, ואין לייחס משקל לעדויות אלה.
כן נטען כי הנתבעת נמנעה מלהציג חשבוניות, אישורי רו"ח, או מסמכים אחרים של הנה"ח המתנהלת בחברה בע"מ. הנתבעת נמנעה מלהציג הסכם שכירות עם שוכר חלופי, וההלכה בעניין ידועה. מנגד התובע הציג מסכת עדויות אמינה וסדורה שביססו את תביעתו. התובע ביקש להעיד גם את המתווך לבייב, אולם זה סרב להגיע, והבהיר כי פוחד לעשות כן.
הנתבעת בסיכומיה טוענת כי מדובר בטענות בע"פ מול מסמכים סותרים בכתב, נטען כי התובע לא הציג בדל ראיה לטענותיו, התובע טוען לתשלומים גבוהים במזומן , לא ניתן הסבר מדוע לא דרש קבלה או שמר שיק שהוחזר לו לטענתו. נטען כי התובע הודה שהפר את הסכם השכירות הפרה יסודית כאשר השכיר ללא רשות ועל דעת עצמו לצדדים שלישיים, והפך הדירה לכלי לגריפת כספים ורווחים ע"ח הנתבעת. התיר לאחיו ללון בדירה בדרך קבע, ומסר לו את המפתח.
נטען כי התובע ראה במושכר כעסקו הפרטי והפעיל שני מתווכי נדל"ן, להשכיר את הדירה בשכירות משנה אסורה, ולא הציג כל אסמכתא כי הנתבעת אישרה זאת. נטען כי המתווך לבייב לא הובא לעדות והעניין פועל לרעת התובע , וכן לא הוצגו הפרסומים של אותו מתווך, עוד נטען כי אותו לבייב יכול היה להעיד אודות הדירה הנעולה, שכן אבינועם ידע על העניין ממנו.
הנתבעת טוענת כי לא הוכחו תשלומים במזומן, התובע אמנם המציא מנגנון תשלומים מעניין אך בדוי, וזאת על אף שהתובע מחזיק חשבון ושיקים וניתן היה לבצע העברות בנקאיות. הטענה כי התובע העביר כספים מחו"ל לשליח חן רובין, שהעביר לחומי, והחשבונית שהנתבעת הפיקה, נזרקה יחד עם תכולת המושכר, הינה טענה שאין לקבל, נטען כי הדירה הייתה מרוהטת קומפלט ולא היה צריך להוסיף עליה דבר, כך שיש לדחות הטענה לעניין רכוש התובע , מה גם שמיטלטלין אלו לא הוזכרו בהסכם השכירות.
הנתבעת מעלה טענות ביחס להתנהלות התובע, טוענת כי לא ברור כיצד ויתר בקלות על סכום לא מבוטל מחוב הנתבעת כלפיו, לא ברור מדוע לא פנה, באופן מיידי, לביהמ"ש כשגילה שהדירה נעולה יחד עם רכושו, ולא ברור היכן אותו שיק ביטחון, וככל שהסכומים שולמו השיק היה צריך להיות בחזקתו של התובע. עוד נטען כי התובע לא עשה דבר כדי להקטין את נזקיו, וכאשר רב הנסתר על הגלוי.
הכרעה
לאחר עיון בחומר שבתיק, הדיון וסיכומי הפרקליטים אני מחליט לקבל את התביעה בחלקה הגדול, ואלו נימוקי:
מי הפר את ההסכם, האם זו הנתבעת שסילקה את התובע, החליפה מנעולים והשליכה את רכושו , או התובע , כפי שטוענת הנתבעת, לאחר שראתה דברים שהיו חריגים בעיניה, אנשים שהחזיקו מפתח כמו אחיו, ו/ או דייר שהשכיר למס' ימים בודדים, ומבחינתה לא הייתה מוכנה להמשך קשר באופן הזה.
בסעיף 1 להסכם נקבע:
" ... למרות האמור לעיל- רשאי השוכר להביא הסכם זה לידי גמר ובתנאי שמצא דייר חלופי, ובאותם תנאים ושיהיה מוסכם על בעל הדירה"
שוכנעתי כי לתובע היו נסיבות, אשר אילצו אותו לחזור לארה"ב, שוכנעתי שיידע את הנתבעת בעניין באופן מיידי , והביע את כוונתו למצוא דייר חלופי וכפי שנקבע בהסכם , אולם משלא יכול היה להישאר בארץ, יידע את הנתבעת כי נציגיו יפעלו בשמו.
ככלל, נסיבותיו של שוכר להביא הסכם שכירות לידי גמר, וכאשר רשאי לעשות כן עפ"י הסכם שכירות, אינן מעניינו של המשכיר. בענייננו שוכנעתי כי התובע פעל לסיום ההסכם בצורה סבירה, המתחייבת מן ההסכם.
אני סבור כי הנתבעת מיהרה לסלק, באופן חד צדדי, את התובע ורכושו מהמושכר, ולא אפשרה מיצוי החלפת שוכר בדרך הוגנת.
בכל מקרה , ונוכח העובדה שסיום ההסכם , והצורך בהחלפת דייר קשור בתובע, תיקבע להלן תקופת התארגנות בעניין, לגביה לא תחול חובת השבה.
בענייננו, הוכח בפני , באופן מספק , כי מלוא דמי השכירות שולמו מראש וכנטען ע"י התובע, שאני נותן אמון בעדותו, והעדים מטעמו, ועדיפה בעיני על עדויות הנתבעים בעניין.
התובע זכר לפרטי פרטים אופן ביצוע התשלום, במזומן, ומי נכח בעת ביצוע התשלום.
העיד כי את התשלומים ששילם בקשר לשכירות עבור השנה הראשונה, סך של 103,000 ₪ במזומן, מסר למנהל הנתבעת בעצמו, חומי , ובנוכחות אשתו יעל. התובע צרף אסמכתא למשיכת המזומנים. יעל שמנהלת את משרד הנתבעת, ברוב השאלות שנשאלה בעניין , לא זכרה דבר, אולם אישרה בעדותה, כי התובע ביקר אצלם בירושלים.
לגבי תשלום עבור התקופה השניה, וכנגד השיק שבוטל, התובע לא ביצע את התשלום בעצמו, אלא באמצעות חן רובין ,השליח מטעמו, שנחקר בעניין. חן רובין העיד כי הגיע לשלם את הכספים בחורף כנראה דצמבר 2007 "היו גשמים". לגבי העדר קבלה, אני מקבל את הסברו של התובע , שיכול ונשארה בתוך הדירה ונעלמה משם, כאשר פונתה התכולה ע"י הנתבעת.
לסיכום עניין זה, עדות התובע ושליחו חן רובין, ולמרות היעדר קבלה, עדיפה בעיני על הכחשות הנתבעת בעניין קבלת המזומנים, יצוין שאין חולק ששיק הביטחון שנמסר להבטחת אותו תשלום , לא הוצג ע"י הנתבעת , שמצידה טוענת שהיה צריך להיות מוצג ע"י התובע, אם אכן הוחזר חלף התשלום במזומן. לטעמי עצם העובדה שאותו שיק לא הוצג ע"י הנתבעת, מלמד שאכן הוחזר לידי רובין ונקרע, שכן אחרת ואילולא הוחזר לרובין, היה נשאר בידי הנתבעת שהייתה מציגה אותו.
הנתבעת לא הגישה מעולם תביעה בגין חוב דמי שכירות, ולא שלחה מכתב או כל דרישה אחרת בעניין, וכאשר אין חולק שמסוף אפריל 2008, הוחלף המנעול. ויודגש, הנתבעת שהינה חברה בע"מ, ושעיסוקה הינו השכרת דירות, ושסביר שמנהלת את ספריה החשבונאיים אצל רו"ח, ושיכולה הייתה להציג מסמכים ו/או חשבוניות ו/או קבלה, אולם נמנעה מלהציג כל תיעוד חשבונאי כזה או אחר, לגבי תקבולים שקיבלה מהתובע בתקופה הרלוונטית.
הנתבעת אף לא הציגה הסכמים עם שוכר אחר שלטענתה התקשרה עימו, ע"מ להקטין את נזקיה וההלכה בענין, שמי שנמנע להציג ראיה או להעיד עד, חזקה שפועלת לרעתו, ידועה.
מן הדיון עולה, כי הדירה פונתה ונתפסה ע"י הנתבעת במהלך אפריל 2008. אני סבור כי היה על הנתבעת להשכיר אותה, או לפנות לביהמ"ש, או להכניס דייר חלופי להקטנת הנזק, אך בוודאי לא להשאירה נעולה, ולמשך חודשים.
העובדה שהמתווך לבייב , שלפי טענת התובע פעל מטעמו למציאת דייר חילופי, לא התייצב למתן עדות ולהבהרת נקודה זו, אכן פועלת לחובת התובע. ניתן היה לזמנו לעדות באמצעות צו מתאים, יחד עם זאת, לא ראיתי לקבוע שהתובע במקום לחפש דייר חלופי כמוסכם, פעל להשכרות משנה, קצרות מועד, המנוגדות להסכם. לא שוכנעתי מעדות רפי גואטע כי כך פעלו נציגי התובע מולו.
לטעמי נושא החלפת הדייר עקב חזרתו של התובע לארה"ב ב 4/08 , סוכלה בסופו של דבר בשל פעולות הנתבעת, והחלפת המנעול על ידה.
בנסיבות ענייננו, משהודיע התובע על רצונו בסיום ההתקשרות, עפ"י ההסכם, ושעה שהנתבעת תפסה את החזקה במושכר, ולתובע לא ניתנה האפשרות למצוא שוכר חליפי כמוסכם, אני מחליט כי על הנתבעת להשיב לתובע את דמי שכירות ששילם , מראש, ובגין התקופה שנותרה, וזאת החל מיום 1/8/08 ועד 31/12/09, סה"כ 17 חודשים. בחישוב זה נותרים בידי הנתבעת 3 חודשי שכירות בין סוף אפריל ליולי 2008 , שהינם לטעמי תקופת זמן מספקת ( כ-3 חודשים) למציאת שוכר חלופי .
לגבי חובת השבה ראה ע"א 5393/03 אברהם פרג' נ' יעל מיטל [פורסם בנבו]
"הלכה פסוקה היא כי מטרת ההשבה היא למנוע התעשרות שלא כדין, בעוד שתרופת הפיצויים באה לפצות על הנזק שנגרם עקב הפרת החוזה (ראו: לחוק החוזים; סעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970; ד"נ 20/82 אדרס חומרי בניין בע"מ נ' הרלו את ג'ונס פ"ד מב(1) 221; ע"א 588/87 כהן ואח' נ' שמש פ"ד מה(5) 297, 316; ע"א 467/88 קול אטום מפעלי מתכת וחשמל בע"מ נ' פ' ציפורן ואח' פ"ד מה(2) 242, 245).
[....]
הגישה המקובלת כיום רואה את הבסיס הרעיוני של חובת ההשבה בדיני עשיית עושר ולא במשפט ושוללת את הדעה לפיה מטרת ההשבה היא החזרת המצב לקדמותו. מטרת ההשבה היא אפוא מניעת התעשרות שלא כדין ומשבוטל החוזה, הופך המשך החזקת התמורה החוזית בלתי מוצדק (מ' דויטש ביטול חוזה בעקבות הפרתו (1993) 7; ג' שלו, שם, בעמוד 270; ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובניין (1978) בע"מ ואח' נ' הורביץ ואח' פ"ד לה(3) 533, 541-539). אכן, חלק מהאסמכתאות המובאות לעיל נוגעות לביטול החוזה מפאת הפרתו על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, אך הגיונם של הדברים חל גם על השבה על פי הוראות פרק ב' לחוק החוזים.
סעיף 21 לחוק החוזים הוא חלק ממערכת הדינים העצמאית של עשיית עושר ולא במשפט והחובה על פיו היא חובה להשבה בעין או להשבת שווי, כאשר החובה העיקרית היא להשבה בעין, אלא אם כן הדבר לא ניתן או שאין זה סביר להשיב בעין, שאז הופכת החובה לחובה של השבת שווי. "
השבת הרכוש או שוויו
לטענת התובע הנתבעת, החליפה את המנעול בדירה , הוציאה את כל רכושו, מבלי שקיבל על כך כל הודעה מוקדמת, ומבלי שנמסר לו היכן הרכוש נמצא, ולא קיבל את שוויו.
הנתבעת טוענת כי מדובר בדירה יוקרתית ומרוהטת במלואה, ושלא היה צריך להוסיף עליה דבר.
ושהתובע גרם לנזקים למבנה ולרכוש.
שוכנעתי מעדות התובע שהביא לדירה מס' מכשירי חשמל, ולא קבלם חזרה לרשותו, ובשל נעילת הדירה ע"י הנתבעת, לעניין זה אני פוסק על דרך האומדנא, לזכות התובע סך של 5,000 ₪.
לא שוכנעתי שיש להפחית סכום כלשהו בגין נזקים או חוסרים נטענים, שגרם התובע לתכולת הדירה, ולא הוכח בפני באופן מספק.
סוף דבר
1.התביעה מתקבלת בעיקרה.
2.אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 149,600 ₪, השבה בגין חודשים 8/08 – 12/09 (סה"כ 17 חודשים * 2000* 4.4 ) צמוד ונושא ריבית כחוק מחודש 4/2009 (אמצע התקופה) ועד התשלום בפועל.
3. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע בגין הרכוש סך של 5,000 ₪ צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
4. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות הדיון ושכ"ט עו"ד סך 50,000 ₪ צמוד ונושא ריבת כחוק מהיום ועד לתשלום פועל, וכאשר התחשבתי לעניין זה, בין השאר, בעובדה שמדובר בתובע שהגיע מס' פעמים לצורך ההליך מחו"ל, קליפורניה ארה"ב, לארץ, בהליכים הארוכים שהתנהלו בענין, בהוצאות בהליכי ביניים שנפסקו, ובקביעה לחובת התובע , לעניין הוצאות ובהקשר של הערעור שהוגש, בעניין דרך עדותו.
המזכירות תשלח פסה"ד לב"כ הצדדים
ניתן היום, י"ח אייר תשע"ו, 26 מאי 2016, בהעדר הצדדים.
