ת"א 28598-10-13 CON.SU.MA.. נ' יקבי ארזה בע"מ

מבוא

1. בפני תביעה על סך 305,747 ₪ שעניינה עסקת מכר יין מיקב הנתבעת שנועד לשיווק לקראת פסח 2012, לשוק היהודי שבארגנטינה. עיסוקה של התובעת הוא ביבוא, שיווק ומכירה של מוצרי מזון כשרים.

2. העסקה בין הצדדים נכרתה בסוף חודש נובמבר 2011. התובעת רכשה 9,360 בקבוקי יין "מוריה", יין אדום מתוק, והעבירה העברה בנקאית של מלוא סכום הרכישה בסך 23,962 דולר לחשבונה של הנתבעת.

3. העסקה גובשה בחלופת אי-מיילים ובפגישה בארץ של נציגי התובעת עם נציג הנתבעת – אלחנן שור. לא נכרת הסכם בכתב ולכן יש ללמוד על תנאי העסקה מאומד דעתם של הצדדים, כפי שהוכחה בפני, נוכח המסמכים והראיות שהוצגו.

4. המשלוח הגיע לארגנטינה ביום 28/2/12. ביום 19/3/12 נבדק היין על ידי שלטונות המכס שם. בדיקתם העלתה כי היין אסור לשיווק בארגנטינה בשל כך שהוא מכיל סוכרוז – סוכר חיצוני לענבי היין, בשיעור של 75.81 גרם לליטר, בשעה שיין מתוק שמותר לשיווק בארגנטינה נאסר עליו שיכיל סוכרוז כלל.

5. אין מחלוקת בין הצדדים כי היין שנמכר לתובעת לא אמור להכיל סוכרוז, בהתאם לתעודת מכון התקנים הישראלי שהוצגה לתובעת והיוותה חלק בלתי נפרד מעסקת המכירה.

6. התובעת יידעה את הנתבעת אודות כך באימייל בליווי מסמך הפסילה הארגנטינאי ובשיחת טלפון אחת, שיחות טלפון נוספות לא צלחו, נותק הקשר עם הנתבעת ומשלוח היין הושמד ביום 17/4/12.

7. התובעת העבירה בקבוק יין לבדיקה בארץ. היות שמכון התקנים מסרב לבדוק יין מטעמו של צד לסכסוך, התובעת העבירה תלונה למשרד הבריאות וזה העביר היין לבדיקת מכון היין הישראלי. (באותה עת רק שני גופים אלו היו בודקים יין, כך עולה מהחלטת הממונה על ההגבלים העסקיים שהציגה הנתבעת –נ/1). לפי בדיקת מכון היין הישראלי ביום _____ נמצא שיעור סוכרוז של 49.1 גרם/ליטר .

    

   השאלות שבמחלוקת

8. השאלות שבמחלוקת הן כדלקמן:

   האם נמצא סוכרוז ביין ששווק לתובעת?

   אם התשובה חיובית - - האם הימצאות סוכרוז ביין מהווה הפרת חוזה?

   האם מדובר בממכר פגום, האם הפרה הנתבעת חוק? האם רימתה או התרשלה.

   לטענת הנתבעת הבדיקות של שלטונות המכס הארגנטינאי ושל מכון היין הישראלי אינן מהימנות ויש לסמוך רק על מכון התקנים הישראלי. עוד נטען כי יין שיש בו סוכרוז אינו אסור לשיווק בישראל, הוא אולי אמור להיקרא יין ממותק, אך נוכח הסרת הרשמיות מחלק מהוראות התקינה (תקן 1318 מ1988, מסמך ש') בשנת 1994, בכל רשת שיווק, נמכרים יינות של חברות נוספות וידועות כמו "כרמל" עם סוכרוז או קרמל אשר מכונים "יין מתוק" ולא מדובר בזיוף או מרמה כפי שטענו התובעת ופרופ' שוסיוב שהגיש חוו"ד מטעמה.

   אם הנתבעת הפרה חוזה או מכרה מוצר פגום או רימתה – השאלות הנוספות שיש להכריע בהן הן:

   מה הם נזקי התובעת והאם פעלה להקטנתם. התובעת תובעת השבה, החזר הוצאות, הפסד רווחים צפויים והפסד מוניטין. הנתבעת כופרת במרבית הסכומים בטענה כי לא הוכחו ולא הוקטן הנזק בדרך של מכירת היין ליעד אחר.

    

   הראיות

9. מטעם שני הצדדים הוגשו תצהירים, מסמכים וחוות דעת.

   ראיות התובעת

10. עדותו של גרסיק – גרסיק הוא בעל מניות בתובעת ומי שקשר העסקה יחד עם אשתו, מול הנתבעת. הוא מפרט אודות ניסיונו רב השנים ביבוא יין כשר מישראל וביבוא מוצרים נוספים, העסקאות הקודמות היו עם "יינות כרמל", זו עסקה ראשונה עם הנתבעת. חקירתו הנגדית לא קעקעה את האמור בתצהירו לפיו ידע היטב מה דרישות החוק הארגנטינאי, בדבר האיסור להכניס סוכרוז חיצוני ליין המתוק, ואת העובדה שכל משלוח ומשלוח נבדק. הוא צירף לתצהירו דוחות מעבדה מישראל ומארגנטינה, לגבי משלוחים בשנים 1999, 2000, 2001 ו- 2005, ושם נעדר הסוכרוז מרכיבי היין. אגב הבדיקות בארץ בוצעו אז ע"י מכון היין הישראלי (נספח ה' לתצהירו, עמ' 19 ו-21 ב"נט") ולכן, טענת הנתבעת כי מדובר במכון לא מקצועי לא צלחה, כפי שאתעכב על כך גם בהמשך.

    גרסיק הדגיש התנאים והצורך בבדיקת מעבדה בארץ ואלחנן אמר שהנתבעת תוכל לעמוד בתנאי זה, והוא ימציא את תוצאות בדיקת המעבדה בארץ, ואכן הומצאה תעודת בדיקה של מכון התקנים, חל עיכוב מסוים במשלוח התעודה המקורית, אולם זו הגיעה ויחד עמה נבדק המשלוח על ידי הרשות בארגנטינה, וכאמור המשלוח נפסל בעקבות מציאת 75.81 ג'/לי של סוכרוז. עוד נרשם כי מדד הצבע הוא מתחת לגבול המותר ביין אדום. (תרגום לפסקה האמצעית בעמ' 4, נפסח 7, ע"י מתורגמן, פרו' עמ' 15 ש' 31-32). ב"כ הנתבעת ביקש להיתלות על הפגם בצבע, כאילו הוא הסיבה לפסילת היין, אולם הן גרסיק והן פרופ' שוסיוב הסבירו כי הכנסת הסוכרוז או תהליך בישול לא קפדני יביא לירידה בצבע האדום. הנתבעת לא התיחסה לכך בחוו"ד מטעמה של ד"ר פפיקיאן או היינן שלה פיליפ ולכן אני רואה בתשובה זו כתשובה מספקת לכך שצבע היין הוא מדד משני למציאת הסוכרוז.

    בחקירתו נשאל גרסיק גם לענין האפשרויות להקטנת הנזק ולמניעת השמדת היין, הוא השיב באופן לוגי ומקצועי מדוע לא ניתן היה לעשות דבר למעט החזרת המשלוח לארץ, וגם זאת בכפוף להפקדת המט"ח שהוצא מארגנטינה לצורך התשלום, חזרה לבנק המרכזי. (פרו' עמ' 17-18).

     

11. אסתר פרייס, אשתו של גרסיק – העידה יותר על תוכן הפגישה עם אלחנן, כיצד נתן להם ולזוג נוסף שהתלווה אליהם (חררדו שמסייע להם בישראל ואשתו), לטעום מ"שני סוגי יין מתוק, האחד בשם גינוסר שהיה בעל מחיר נמוך והשני מוריה במחיר גבוה יותר ואשר לגביו הבטיח אלחנן שאינו מכיל סכרוז ושהוא יתאים לדרישותיה של ארגנטינה" (ס' 5 לתצהירה). באותה פגישה הציג להם אלחנן "אישור של בדיקות של יין מוריה אשר קובע שאינו מכיל סוכרוז, עובדה מספקת כדי לאשר את העסקה. כאשר יצאנו, אלחנן הציג לנו את אביו אשר היה באותה עת במשרד אחר". אלחנן לא חלק על תוכן הפגישה, רק טען שאפשרי, אך אינו זוכר (פרו' עמ' 36 ש' 22).

    הצגת בדיקה קודמת של מכון התקנים והבטחה להצגת בדיקה של היין שישווק להם, מעידה עד כמה התעודה ותכנה מהווים תנאי מרכזי ולמעשה מגדירים את תכונות המוצר שנרכש. גם אלחנן שור אישר: "אני מתחייב להביא אנליזה" (פרו' עמ' 37 ש' 3).

    שליטתה של הגב' פרייס בעברית טובה יותר מזה של בעלה, השיחה בפגישה היתה בעברית, והבנתה בעברית אף נבחנה בעת חקירתה על דוכן העדים (עמ' 20 ש' 6), כך שלא ניתן להעלות אפילו האפשרות שהיתה אי הבנה לגבי תנאי העסקה ומהות המוצר. תפקידה של הגב' פרייס היה לסייע לבעלה ולדבר בעברית כשהיה צורך בכך.

12. עוד הצהירה הגב' פרייס על ניסיונותיה הרבים ליצור קשר עם אלחנן (השארת הודעות במשרד וניסיונות לטלפן למס' האישי בנייד שלו), רק שיחה אחת צלחה ביניהם, בה הודיעה לו על פסילת המשלוח וכן אימייל ששלחה אליו צרפה הבדיקה, כשהיא מדגישה את המלה סוכרוז ומתרגמת אותה לעברית , וכן תרגמה: "אסור למכור". (נספח א' לתצהירה). בשיחת הטלפון היחידה שצלחה בין אלחנן שור לבינה אמרה שצריך לשמור על קשר "על מנת שנוכל לפתור את הנושא" מרגע זה ואילך אלחנן ניתק מגע. בחקירתו ובתצהירו העיד כי חשב שהבעיה סודרה (כמה נוח).

13. חוו"ד ועדות פרופ' שוסיוב – פרופ' שוסייב היה נחרץ בדעתו בנוגע לאיסור להוסיף סוכרוז חיצוני ולהמשיך לקרוא ליין יין מתוק, לדבריו הדבר עולה כדי זיוף. מבחינה מדעית לא יתכן שסוכרוז שהתפרק בתהליך החימום ולא נמצא ביין שנבדק בטרם המשלוח יוולד פתאום על ידי התחברות מחודשת בתוך היין, כפי שעולה מהבדיקה בארגנטינה ובמכון הישראלי ליין. (עמ' 27 ש' 26-28).

    פרופ' שוסייב נשאל והסביר מדוע יין לקידוש עובר בישול – עפ"י ההלכה זה מוצר חי, עלולים להיות בו שמרים ולכן המקפידים מבקשים לוודא שאין חי ביין, זאת נעשה באמצעות תהליך "פלאש פסריזיישן", היין עובדר רך מחלף חום "אם זה נעשה בהקפדה ללא הוספת חמן, דיוק בטמפ' ובפרק הזמן היין לא נפגע וגם הצבע לא נפגע" (פרו' עמ' 24 ). בחוות דעתו היתה התייחסות לחוו"ד ד"ר פפיקאן טעם הנתבעת, בכל הנוגע לטענה שיין במחיר הנמוך בו רכשה התובעת חייב להיות כזה שהוכנס לו סוכרוז לצורך קבלת הכוהל. המומחה נחקר ארוכות אודות האמור בחוות דעתו לענין עלויות יצור היין ומונחים מקצועיים בתחום, אך איני מוצאת שיש להתעכב על כך. מה שרלוונטי בעדויות המומחים הוא התייחסותם לשוני בין שלוש תוצאות הבדיקה של היין והסיבות האפשריות לכך. עדות פרופ' שוסיוב היתה קוהרנטית וממצה, מעבר לתאריו וניסיונו האקדמי, הוא בעל יקב בוטיק קטנטן בעצמו המייצא לחו"ל 30% מתוצרתו ועוסק בתחום למעלה מ-30 שנים. ניכר כי כועס הוא על זילות תקינת היין בישראל, אשר התירה הכנסת סוכרוז חיצוני לתוכו, אולם בתנאי שיצוין כי הוא ממותק ולא מתוק ושהרכיבים יצוינו בתווית, שאם לא כן בעיניו זה זיוף.

     

    עדות ד"ר רות אדרי ממכון התקנים הישראלי אודות הבדיקה שערך המכון ומשמעותה. היא זו שחתומה על הבדיקות שנערכו ביום 2/1/12. מעדותה עולה כי יין מתוק לא יכול להכיל סוכרוז. היין הוא ממרכיבים טבעיים בלבד. לדעתה לא יתכן שאותו יין שבדקה יימצא בו לאחר תקופה מסוימת סוכרוז, משום ש"הסוכר לא נוצר יש מאין, אם לא היה בדוגמא שבדקנו אז זה לא נוצר לבד, זו לא תכונה שנוצרת" (פרו' עמ' 25).

     

    עדות הגב' ריטה יצקביץ – מנהלת מעבדת מכון היין הישראלי ובעלת תואר שני בכימיה, העידה על הבדיקה שערכה ליין לבקשת משרד הבריאות, נכחה בעת שהעידה ד"ר אדרי והסכימה לכל דבריה, לרבות חוסר האפשרות שמדובר באותו יין. לענין הפער בין הבדיקות בארגנטינה לבין המכון שלה ושיטות הבדיקה, השיבה כי שיטות בדיקה שונות או חוסר מקצועיות יכולים להשפיע "בפלוס מינוס 10%-15% גג" (עמ' 11 ש' 21). עוד הסבירה כי נכון שהרשות הלאומית להסמכת מעבדות לא הכשירה את בדיקת הסוכרוז שלהם, כי אם בדיקות אחרות, אולם "זה לא אומר שאין לנו אישור לבצע את הבדיקות האלה"..."בתעודה שאנו נותנים ללקוח...שיטה שלגביה קיבלנו הסמכה אנחנו שמים כוכבית...אנו לא ממציאים שיטות כי כל השיטות שאנו משתמשים הן בינלאומיות." שיטת בדיקת הסוכרוז לא בהסמכה אך המעבדה, היא מעבדה מוסמכת (פרו' עמ' 12).

     

    ראיות הנתבעת

14. עדות אלחנן שור – אחד ממנהלי הנתבעת ומי שקשר העסקה עם נציג התובעת. מחקירת אלחנן שור ומתצהירו עלו הממצאים הבאים: האנליזה שהתבקשה ממכון התקנים נעשתה על פי דרישת התובעת (עמ' 35 ש' 27), לא עניין אותו, מה הרגולציה בארגנטינה, "אני מתחייב להביא אנליזה אני לא יכול להיכנס לתקנים של כל מדינה" (עמ' 37 ש' 3-4). "הדבר היחיד שסוכם שהם צריכים לבדוק את התוויות ולקבל מאיתנו את האנליזה...אני יכול להניח שזה לצרכי ההכנסה לארגנטינה"..."הוא (גרסיק) דיבר שהוא צריך אנליזה ואכן הופיעה". לשאלת ביהמ"ש "התוצאה שהסוכרוז לא נמצא, זו תוצאה שאתם מצפים לראותה בכל האניליזות שלכם? ת. זה מה שהיה כתוב בכל האנליזות, האנליזה היחידה שיצא סוכרוז זה רק השנה. ש.כ.ה. מה אתה עושים עם הלוטה של השנה שיש בה סוכרוז. ת. צריך הגדרה אחרת של היין, זה הכל, אני חושב שזה סווינטד יין, שזה יין ממותק. הדרישה הייתה של מכון התקנים של ישראל, ולא להכנסה לחוץ לארץ" (פרו' עמ' 37). עדותו זו מאשרת את עדות פרופ' שוסיוב, ובניגוד לקו ההגנה של הנתבעת לפיו בישראל יין עם סוכרוז לא צריך לקרוא לו יין ממותק, הוא נשאר בשמו המקורי יין מתוק. בכל מקרה, מכיוון שעסקינן בעסקת מכר בינ"ל, המחלוקת לגבי התקינה בישראל אינה רלוונטית. מה שרלוונטי הוא שמציאת סוכרוז ביין שעבר אינברסיה אצל הנתבעת, אפשרית.

    את הנתבעת לא מעניין לאן מיועד המשלוח, אך אלחנן ידע כי היין היה מיועד לארגנטינה (פרו' עמ' 35 ש' 19). התחייבות הנתבעת מתמצית באספקת המוצר עד נמל אשדוד כאשר מה קורה עם המוצר לאחר מכן, אינו מעניינו. אלחנן נותר אדיש לשאלה האם הבעיה בהכנסת היין לארגנטינה טופלה ע"י התובעת, הוא קיבל אי מייל מפורט ובו סומן בעיגול וכן הוספו עליו מלים והודגש כי תוצאות הבדיקה בארגנטינה העלו 75 גרם בליטר של סוכרוז, במקום 0 שצריך להיות, אולם הוא לא זוכר שקרא המסמך, לא זוכר שידע מה הסיבה, לא זוכר שהתייחס לסיבת הפסילה, הניח שזה יסתדר כי זו לא פעם ראשונה שיש בעיות בנמל היעד והן מסתדרות, וגם בעבר היו בעיות וטעויות עם הרשויות בארגנטינה. (עמ' 39).

     

15. רושם קשה מאוד הותירה בי עדותו של אלחנן ולא הסתרתי זאת מהעד עצמו בבקשתי ממנו להסביר ולשכנע מדוע התנהגותו והתנהגות החברה עולה בקנה אחד עם התנהגות עסקית נורמאטיבית. להבנתי, התנהגות הנתבעת בהטמנת ראשה בחול מלמדת יותר מכל על ניסיונה חסר תום הלב להתנער מאחריותה למוצר שסיפקה. היא ניצלה את העובדה שכל התמורה עבור היין התקבלה מראש, היטיב אלחנן להסביר התנהגותו : "יש פה לקוח חד פעמי, אין פה מערכת יחסים ארוכה של הרבה שנים שממשיכים לעשות עסקים, הוא קנה יין.

    ש.כ.ה. עם תוצאה של אפס סוכר?

    ת. נכון" (פרו' עמ' 39 ש' 1-4).

     

16. עדות פיליפ פינקלשטיין – היינן הראשי של הנתבעת סבור כי הבקבוקים שנמסרו למכון התקנים הישראלי ואלו שנשלחו לארגנטינה הם מאותו ייצור ומאותו בציר שנת 2010, אם כי לא צירף כל מסמך מהיקב שתומך בכך. בחקירתו הנגדית אמר "זה בציר של 2010 או 2009 יכול להיות גם יינות קודמים" אך לא סביר שזה בציר מאוחר יותר. (פרו' עמ' 30 ש' 33). עוד עולה מתצהירו וחקירתו כי תהליך הכנסת הסוכרוז והוצאתו ("אינברסיה") הוא תהליך שנעשה ביקב של הנתבעת כדי "להגיע לכוהל אחיד ומתיקות גבוהה בסוג היין המסוים היות שמדובר ביין מבושל הרי שבמהלך הבישול (חימום) מתחולל תהליך של אינברסיה בו מתפרק הסוכרוז לפרוקטוז וגלוקוז" (ס' 6 לתצהירו). בחקירתו השיב: "אין לי עניין לבדוק אם תהליך האינוורסיה הסתיים או לא – אני לא יכול לחזות את התוצאה שהאינוורסיה הסתיים או לא" ובמלים אחרות, היקב עצמו לא מבצע בדיקות מעבדה ומוודא שהיין שייצר הוא נטול סוכרוז, הוא אדיש לכך, היות שההקפדה אינה קריטית בשוק המקומי, מאידך אין ליין נפרד לשוק המקומי ולחו"ל. (ס' 7 לתצהירו, עמ' 31 ש' 28)) לענין חוסר האפשרות ש-0 סוכרוז יהפוך לסוכרוז גם הוא מסכים שזה בלתי אפשרי, אך אין לו כל הסבר לשוני בין תוצאות הבדיקה (ס' 8 לתצהיר, פרו' עמ' 2 ש' 2).

17. חוו"ד ועדות ד"ר פפיקיאן – גם לד"ר פפיקאן ניסיון וותק של עשרות שנים. הוא מסביר בחוות דעתו שתהליך החימום של היין שאמור לגרום לפירוק הסוכרוז לא מובטח במלואו (ס' 3 לחוות דעתו). עוד העיד כי "אם היין מיוצר ומשווק בישראל אז בתחילת תקופתו של תוספת לתקן משנת 94 היתה חובה לציין שהיין הזה כן ממותק ומשנת 98 התוספת בחוק לא מחייב. זה לגבי השוק המקומי". בשוק הישראלי הצרכן מבחין בין יין מתוק ליין ממותק לפי המחיר. "כמובן שהאיכות של יין ללא תוספת סוכר היא טובה יותר". (עמ' 28- 29 ש' 1). גם ד"ר פפיקיאן מסכים כי אין תהליך של התחברות הרכיבים שיוצרים שוב סוכרוז – "זה בלתי אפשרי" (עמ' 30 ש' 13).

     

     

     

     

     

    דיון והכרעה

    האם נמצא סוכרוז ביין שמכרה הנתבעת לתובעת

18. כל המומחים ליין שהעידו, הן מטעם התובעת והן מטעם הנתבעת אמרו באופן חד משמעי כי ממצב של 0 גר'/ליטר של סוכרוז אין כל אפשרות להגיע לסוכרוז, בכל כמות שהיא. הנתבעת לא העזה לכפור בכך שהמכס הארגנטינאי בדק יין אחר ולא זה שהגיע מתוצרתה, אותו הדבר לגבי מכון היין הישראלי. התובעת הותירה בידיה 4 בקבוקי יין, אחד מהם סגור הופקד בידי (הוא עדיין סגור...), משמע לו רצתה הנתבעת בכל זמן נתון לערוך בדיקה משלה על בקבוק יין מהמשלוח, יכלה לעשות כן, אך היא לא עשתה או לא הציגה בדיקה כזו.

19. המסקנה הנובעת מהאמת המדעית בענין הסוכרוז היא אחת משתיים: היין שנמסר למכון התקנים אינו היין שנמכר לתובעת, או שבדיקת מכון התקנים הישראלי שגויה, משום שהסיכוי ששתי הבדיקות שגויות גם של ארגנטינה וגם של מכון היין הישראלי, נמוך יותר ואני מתעלמת כרגע מהתוצאה המספרית של הבדיקה, החשיבות לענייננו היא הקביעה האם היה או לא היה סוכרוז בריכוז כלשהו ביין מוריה שנמכר לתובעת.

20. הנתבעת לא כפרה במהימנות מכון התקנים, הוסף לכך את חוסר הוודאות מדברי פיליפ היינן של הנתבעת שכל היין יוצר מאותו בציר ועבר בבת אחת אותו הליך של בישול, תגיע למסקנה הסבירה כי לא מדובר באותו יין.

21. הנתבעת כפרה במהימנות של המכון הארגנטינאי שלא נבחן בפני וכן בזה של מכון היין הישראלי, לגבי זה האחרון הציגה החלטת הממונה על הגבלים עסקיים לפיו נשלל רישיונה לבצע בדיקות (נ/4) אולם קריאת ההחלטה מעלה כי לא ניתן אישור למכון היין הישראלי לשמש קבלן משנה של מכון התקנים הישראלי כפי שעשה במשך כמה שנים, בשל ניגוד עניינים - בהנהלת מכון היין יושבים גם יצרני יין, והגבל עסקי בהינתן שאלו שני המכונים היחידים בארץ. "בפועל בדיקות שביצע המכון הוכרו לצרכי יבוא אלכוהול" וכן נרשם בהערה כי "משרד התמ"ת המליץ באפריל 2012 שלא לסגור את מכון היין ובפרט לשמר את פעילות המעבדה שנהנית ממוניטין והכרה מקצועית" (עמ' 2 הע' 5 למטה). במקרה שלפני, לא הוכח כל משוא פנים או ניגוד עניינים שיש בו כדי לפגום בממצאי מכון היין הישראלי, מה עוד שהבקבוק נמסר למכון היין על ידי משרד הבריאות, לפיכך הממצא של סוכרוז בבקבוק יין מוריה הוא ממצא אמין. הגב' איצקוביץ ופרופ' שוסיוב אמרו כי הפרשים של עשרות אחוזים ייתכנו משתי סיבות שיתכן שהשתלבו יחדיו, האחת – חלוף הזמן שמביא לפירוק איטי של הסוכרוז ולכן התוצאה במכון הישראלי ליצוא נמוכה מזו של הארגנטינאי והשניה - חוסר דיוק הנובע משיטות עבודה ומקצועיות – שיכול להשפיע עד 15%.

22. אחזור ואומר כי הנתבעת לא סתרה את שתי הבדיקות שנעשו על בקבוקי היין שסיפקה בבדיקה מטעמה. לכאורה יכולה היתה לעשות כן, מיד עם קבלת האי-מייל אודות הסוכרוז, או לכל המאוחר עם קבלת מכתב ההתראה. אמנם הסוכר מתפרק לו לאיטו ככל שחולף הזמן, אך ספק אם בפרק הזמן הזה, היה מביא ריכוז כה גבוה של סוכר ל-0, ואם כן – הדבר היה משרת את הנתבעת ומקשה על התובעת, אך כאמור, בדיקה כזו לא בוצעה ויש בכך כדי לתמוך בממצאי התובעת.

23. בין אם בדיקת מכון התקנים הישראלי נעשתה על בקבוק יין אחר מהאצווה שנמכרה לתובעת, ובין אם נפלה טעות בחוות דעתו, מה שפחות מתקבל על הדעת נוכח חזרה על הבדיקות, המסקנה היא ברמת וודאות הנדרשת במשפט אזרחי, כי קרוב לוודאי שבקבוק היין של הנתבעת הכיל סוכרוז ותהליך האינוורסיה לא הושלם, או נפל בו פגם.

24. אגב, שני הבקבוקים שנשלחו למכון התקנים היו בני 750 מ"ל ואילו התובעת ביקשה שיארזו לה בבקבוקים של ליטר (תצהיר גרסיק וחשבונית יצוא –ת'5). אמנם הבדיקה שנעשתה היתה תנאי להתקשרות העסקית ולכן סביר שהנתבעת לא החלה למלא הבקבוקים עבור התובעת, עד אשר קיבלה הכסף, אך לא מן הנמנע שהבדיקה נעשתה על אצווה אחרת שהיתה מבוקקת אותה עת וזמינה אצל הנתבעת, מתוך מחשבה שאין כל חשיבות לשאלה איזה יין ייבדק, אם הנתבעת תמיד מכניסה סוכרוז ומוציאה אותו בתהליך של אינוורסיה.

     

    האם מכירת יין ובו סוכרוז מהווה הפרת חוזה על ידי הנתבעת

25. כאמור לעיל, האנליזה של מכון התקנים היא חלק בלתי נפרד מהעסקה, אין על כך מחלוקת, ראה גם ס' 7 לתצהיר אלחנן שור: "התנאים שסוכמו עם התובעת הם המחיר, מועד האספקה ומקום האספקה שיבוצע בנמל אשדוד ובנוסף את המצאת דו"ח האנליזה של מכון התקנים ליין ואישורה על ידי התובעת."

26. במצב דברים זה אין כל כך משמעות לשאלה האם התובעת הבהירה באופן חד משמעי בפני הנתבעת אודות הצורך שהיין יהיה נטול סוכרוז או שהסתפקה בדרישתה לתעודת מכון התקנים הישראלי כממצה את דרישותיה בעסקה. זאת ועוד, מדברי פיליפ היינן הראשי של הנתבעת עולה כי הם לא בדקו האם תהליך האינוורסיה הושלם, משמע, לא היו משנים דבר בתהליך הייצור. אוסיף עוד ואומר כי האמנתי למר גרסיק ולאשתו ששאלת הימצאות הסוכרוז עלתה בפגישתם עם אלחנן שור, לא רק משום שעדויותיהם היו אמינות בעיני, בניגוד לזו של אלחנן שור, אלא משום שהוכח כי לתובעת היה ניסיון קודם ביבוא יינות מישראל לארגנטינה ולכן חזקה עליה שידעה היטב מה דרישת החוק הארגנטינאי, כפי שצורף לתצהיר גרסיק.

27. אשר על כן ניתן לסכם ולומר כי בקבוקי היין שסופקו לא תאמו את המוצר שהוזמן על ידי התובעת ולפיכך מדובר בהפרת חוזה.

    בהתחכמות האופיינית לכל ניהול המשפט וכתבי הטענות, טענה הנתבעת כי למעשה הסחורה נפסלה כי הצבע לא היה אדום מספיק בלא קשר לסוכר. פרופ' שוסיוב הסביר כי הליך חימום לא מוצלח פוגע בצבע. איני מוצאת ישועה לנתבעת בטענה זו משום שדי שנמצא במוצר רכיב שונה באופן מהותי מזה שהתחייבה אליו כדי להיחשב כמפר חוזה.

28. על היחסים בין הצדדים חל חוק המכר (מכר טובין בין-לאומי), תש"ס-1999, אשר מחיל את אמנת וינה, שאגב גם ארגנטינה חתומה עליה. סעיפי החוק והכללים המונהגים בו דומים במהותם לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 ולחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), בכל הנוגע לחובת תום הלב, חובת הפיצוי והחובה להקטין הנזק.

    סעיף 35 לחוק המכר הבינ"ל קובע כך:

    "(א)על המוכר למסור טובין שהם בכמות, באיכות ובתיאור הנדרשים בחוזה, והם

    במכלים או ארוזים באופן הנדרש בחוזה.

    (ב)זולת אם הסכימו הצדדים ביניהם אחרת, הטובין אינם תואמים את החוזה

    אלא אם כן:

    ...

    (3)הם בעלי תכונות של טובין שהמוכר הציג לקונה כדוגמה, או כדגם; 

     

    הנה כי כן, על אף העדר חוזה בכתב, אין מקום לפרשנות או לאי הבנה – משקבעתי כי ביין שסופק נמצא סוכרוז, היין אינו בעל התכונות שהנתבעת הציגה לתובעת כדוגמא, באשר על פי האנליזה של מכון התקנים הישראלי הוא אמור היה להיות ללא סוכרוז בכל שיעור שהוא.  

     

    האם מעשי הנתבעת נגועים במרמה?

29. התובעת טענה למרמה של הנתבעת כלפיה. שאלת רמת הנטל הנדרשת להוכחת טענת זיוף במשפט אזרחי נידונה בפסיקה זה מכבר. ניתן להבחין בשתי גישות בפסיקה ביחס לסוגיה זו: לפי הגישה האחת, בין מידת ההוכחה במשפט האזרחי – מאזן ההסתברויות, לבין מידת ההוכחה במשפט הפלילי – הוכחה למעלה מכל ספק סביר, ישנה רמת וודאות שלישית, הנדרשת מקום שצד במשפט אזרחי טוען לביצוען של עבירות פליליות, כגון זיוף, מרמה או הונאה (ראו דברי הנשיא שמגר בע"א 6465/93, כהן נ' לנגרמן (20.7.1995). הגישה השניה היא שבמשפט האזרחי ישנה מידת ההוכחה אחת ויחידה –נטיית מאזן ההסתברויות, אולם כמות הראיות הנדרשת כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות האמורה קשורה במהותו וחומרתו של הנושא. הדגש הוא, אפוא, על רצינות הראיה (כב' השופט ברק בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 606 (1986)); וכן דעתו של השופט קדמי בעניין ע"א 6465/93 כהן הנ"ל ובספרו – על הראיות עמ' 1554-1559).

30. כך או אך, לא מצאתי כי התובעת הרימה אפילו הנטל הרגיל במשפט האזרחי להוכיח כי מעשי הנתבעת היו מכוונים. להתרשמותי, מדובר באדישות על גבול הרשלנות, באשר לתוצאת הליך האינברסיה והמשמעות שתהיה לכך על העסקה. הנתבעת התמודדה עם פסילת המשלוח ופניות התובעת אליה באופן מחפיר, אך לא ניתן לומר שהיתה כוונת מרמה בעת כריתת ההסכם לספק מוצר שלא תואם את דרישות ארץ היעד, ועל כן אני דוחה טענה זו.

    מה הם נזקי התובעת המוכחים?

31. התובעת תובעת השבת הסכום ששילמה לנתבעת, הוצאות שנשאה בגין יבוא הסחורה לארגנטינה, הוצאות הטיפול בסחורה עד להשמדתה וכן אובדן רווחים צפויים והפסד מוניטין.

32. לאובדן רווחים והפסד מוניטין לא הובאו ראיות. ככלל, לא ניתן להביא ראיות וודאיות בדבר שיעור הנזק מסוג מניעת רווחים, שעל פי טבעו מבוסס על הערכת הצפוי, אולם לו התובעת היתה ממציאה נתונים שהיו מאפשרים לאמוד את שיעור ההפסד, היתה יוצאת ידי חובתה. ראו ע"א 711/72 מאיר נ' הנהלת הסוכנות היהודית לא"י .

    משלא הובאה כל ראיה בענין הרווח המקובל אצל התובעת על מכירת יין מיובא ובהעדר כל ראיה לכך שפסילת משלוח פגעה במוניטין שלה, אין מקום לפיצוי בגין שני ראשי נזק אלו. התובעת זכאית לפיצוי בגין התמורה החוזית וההוצאות שהוציאה לשם ביצוע העסקה ואשר נתמכות בקבלות.

     

    החובה להקטין את הנזק

33. הנתבעת טוענת כי התובעת חדלה מלהקטין את הנזק ועל כך חקרה את גרסיק ארוכות. חקירתה לא הניבה כל ראיה לכך שהיה ניתן לעשות דבר מה עם המשלוח, במיוחד שעה שהנתבעת ניתקה כל קשר עם התובעת.

34. אני מאמינה לגרסיק ואשתו כי הנתבעת ניתקה עמם קשר ולכן לא יכלו לתאם עמה מה לעשות עם הסחורה שנפסלה לשיווק בארגנטינה. הנתבעת ניסתה לטעון כי מדובר בשיחה אחת ולא יתכן שלא השיגו איש, אולם פנייתם של גרסיק לשגרירות ישראל בארגנטינה שתסייע לה (נספח ט"ו) תומכת בעדותם כי ניסו מספר רב פעמים, אך ללא הועיל. גרסיק השיג על הפסילה ואף שוחח בטלפון עם הבודקים אולם לטענתו לא ניתן היה לשנות ההחלטה. להזכיר, לא מדובר בממצא גבולי, אלא בכמות סוכרוז גבוהה. (ראה תצהיר גרסיק ס' 31 ונספח ט"ז מיום 10/4/12ׂ).

35. להבנתי, האפשרות היחידה מלבד לשפוך את היין היתה להחזיר למדינת היעד, אולם בישראל לא היה מי שהסכים לקבל את המשלוח, בנוסף, ככל הנראה, כללי מט"ח מחייבים בארגנטינה הפקדה חזרה של הסכום שהוצא מהארץ לצורך היבוא (עדות גרסיק) וכמובן שהנתבעת שניתקה מגע לא השיבה מרצונה הסכום ששולם לה. על זאת יש להוסיף את הוצאות השינוע של המשלוח חזרה לארץ, ללא וודאות לגבי הערך שניתן להפיק מסחורה זו. מכל מקום, נטל ההוכחה כי היה ניתן להקטין את הנזק הוא על המפר. נפגע יוצא ידי חובתו אם פועל הוא בסבירות. אין הוא נדרש לצאת מגדרו כדי להקטין את הנזק (ראו ע"א 1229/97 איי.אמ.איי-שיווק והשקעות בינ"ל בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, כב' השופטת דורנר, מיום 2/9/99 פורסם בנבו).

     

    לסיכום

36. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 39,884 דולר ארה"ב בערכם היציג מיום 26.1.12 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום זה ועד התשלום בפועל. בסכום הנ"ל נכללים השבת התמורה החוזית וההוצאות במשלוח הסחורה מישראל לארגנטינה (סעיפים 50 ו-51 לתצהירו של גרסיק). הוצאות הטיפול במשלוח בארגנטינה לא הוכחו, אם כי אני מניחה שהיו סכומים שהוצאו ושחרגו מתשלום שכר רגיל לעובדי התובעת. (המשלוח הוצא מהנמל ואוחסן במחסני החברה במשמרת עד לבדיקתה).

     

37. עוד אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הוצאות המשפט שכללו שתי נסיעות מארגנטינה לישראל, תשלום למומחים, למכון היין ודמי עדות, בסך כולל של 30,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

     

38. אני מחייבת את הנתבע בהחזר אגרת בית משפט בסך 7,644 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

     

39. הפקדון בסך 30,000 ₪ יוחזר לתובעת באמצעות בא כוחה.

     

    ניתן היום, ט"ו אייר תשע"ו, 23 מאי 2016, בהעדר הצדדים.