פלונית נ' יונס ואח'

1.התובעת, ילידת 1984, עותרת לחייב את הנתבעים בנזקי גוף שנגרמו לה ביום 10.12.11, שעה שיצאה מביתו של נתבע מס' 1, ונחבלה, עת נפל עליה סולם שהושען על קיר הבית.

2.ממקום התאונה הובהלה התובעת לבית-חולים "הלל יפה", שם נמצא שבר בקומפלקס זיגמוטי משמאל, כולל קירות ארובת עין שמאל, קירות סינוס משמאל ובנוסף נמצאו שברים בעצמות הפנים. התובעת נותחה לקיבוע השבר בקומפלקס. השברים הוחזרו למקומם וקובעו בפלטות מתכת.

התובעת טוענת כי לאחר שחרורה סבלה מקושי בפתיחת הפה ובלעיסה, טופלה בפרקי הלסת ושרירי הלעיסה וכן בפזיותרפיה. התובעת התלוננה על טשטוש בראיה בעין ועלה חשד לפגיעה בעצב הראיה.

3.התובעת תמכה את תביעתה בחוות דעת מומחה פה ולסת, ד"ר שלמה ברק, שקבע נכות כדלהלן:

10% בגין שבר בלסת עליונה;

10% בגין הפרעה תפקודית של פרקי הלסת ושרירי הלעיסה בצורה בינונית;

13.3% בגין ירידה בתחושה באזור לחי שמאל, שפה עליונה משמאל, צד אף שמאל וחניכיים עליונות משמאל;

3% צלקת באזור העין.

4.עילת התביעה נגד נתבע 1 היא ברשלנות של העמדת סולם באופן מסוכן שנפל עליה וגרם לנזק, ומתוך היותו הבעלים והמחזיק במקרקעין.

5.עילת התביעה נגד נתבעת 2 היא פיצוי בגין היותה המבטחת של נתבע 1 בפוליסת ביטוח דירה מס' 1605038652/11 הכוללת, בין היתר, פרק לכיסוי אחריות כלפי צד שלישי עד לסכום של 600,000 ₪ (להלן: "הפוליסה").

6.נתבע 1 לא הגיש כתב הגנה, ברם לא הוגש לעיוני אישור מסירה ועל כן לא ניתן ליתן פסק דין בהעדר הגנה נגדו.

הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") הגישה הגנה בשם עצמה בלבד ולא מייצגת את נתבע 1.

7.הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה נגדה. היא מכחישה את עצם הארוע וטוענת כי פגיעת התובעת, ככל שארעה בכלל פגיעה, ארעה בנסיבות אחרות מהנטען ובאופן שלא קשור לנתבע מס' 1. לטענתה, התובעת מנסה "להלביש" פציעה באופן שקרי על אירוע רשלנות נטענת של נתבע 1, הכל כדי להיכנס לגדר הפיצוי מכוח הפוליסה.

עוד היא טוענת, כי גם אם יקבל בית המשפט את גרסתה העובדתית של התובעת, ואף אם יקבע כי הייתה משום התרשלות בהתנהלותו של נתבע 1, יש לדחות את התביעה נגדה מחמת אי תחולת הפוליסה על הפציעה. לטענתה, ככל שהפציעה ארעה מחוץ לדירה, הרי שאין כיסוי, שכן הפוליסה מיועדת לפיצוי בגין פציעות בתוך הדירה, ומכל מקום, חל סייג שבסעיף 12.3.5 לפוליסה, בשל העובדה שהפגיעה, המוכחשת, ארעה במהלך שיפוצים שביצע נתבע מס' 1 מחוץ לדירה ושמוחרגים מהזכות לקבלת פיצוי.

8.לעניין הנכות הרפואית, תמכה הנתבעת את הגנתה בחוות דעת המומחה ד"ר רונן גספר. בחוות דעתו קובע המומחה את הנכויות שלהלן:

10% בגין השבר בלסת העליונה;

10% בגין בעיה בלעיסה עם הגבלה בפתיחת הפה;

5% בגין פגיעה תחושתית בלסת שמאל;

3% צלקת באזור העין.

9.הנתבעת לא הגישה כל ראיה מטעמה, זולת חוות הדעת.

10.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים וראיותיהם, דין התביעה להתקבל.

11.עדויות התובעת ובעלה היו כנות, עקביות ומהימנות, ולא הוזמו בעניינים הטעונים הכרעה.

אבהיר כי, הנתבעת בכתב הגנתה הציגה הכחשה גורפת וממנה לא ניתן היה להבין מה טענות ההגנה, זולת טענה אחת של התיישנות (טענה חסרת בסיס נוכח העובדה שהתאונה ארעה בשנת 2011 והתביעה הוגשה בשנת 2016, היינו 5 שנים לאחר התאונה).

כידוע, כתבי בית-דין גודרים את המחלוקות בין הצדדים, וכל טענה מהותית שלא מופיעה בכתבי הטענות, לא תשמע בהיותה מהווה שינוי/הרחבת חזית. בענייננו, טענת הכחשת הכיסוי הביטוחי כלל לא נטענה בכתב ההגנה, ועל כן התלבטתי אם בכלל לאפשר שמיעתה, משהועלתה לראשונה רק כשנתבקשה הנתבעת להגיש חישובי נזק וסירבה בשל טענת היעדר כיסוי ביטוחי וחוסר נכונות לשלם כל סכום שהוא בתיק.

12.התובעת טענה שנפל עליה סולם השייך לנתבע 1, לאחר שיצאה מביתו. כתוצאה מכך היא נפלה והסולם עליה, נפצעה קשה והייתה מכוסה דם.

הנתבעת טוענת כי מדובר בעדות יחידה ואין לקבלה ללא סיוע. היא אף טוענת כי גם עדות בעלה של התובעת צריכה להיחשב כעדות בעל דין, מחמת הקרבה שביניהם והאינטרס המשותף. לכך יש להשיב כי גם אם הגיסה (אשתו של הנתבע 1) או האמא של נתבע 1 היו מובאות למתן עדות, מן הסתם הייתה הנתבעת טוענת כי עדים אלה לא ראו את התרחשות התאונה, אלא הגיעו רק לאחר שהתרחשה, ועל כן אין טעם בעדותן. ואם, מאידך, סברה הנתבעת שיש חשיבות לשמיעת עדים כמו הגיסה והאמא, ניתן היה לצפות שהיא תזמין אותם על מנת להזים את גרסת התובעת, ברם הנתבעת בחרה שלא להביא כל עד שהוא, ולכן לא ראוי לאפשר לה להחזיק את החבל בשני הקצוות.

בעלה של התובעת אמנם לא ראה את רגע נפילת הסולם על התובעת, אבל יכול היה להעיד היכן מצא אותה שכובה על הקרקע כשהסולם לצידה והיא מכוסה דם, ובאמת העיד וסימן בתמונה נ/4 בעיגול היכן זה היה. עדותו, כמו עדות התובעת, לא הוזמה בעניין זה, ולכן הונחה דעתי שהתובעת נפגעה סמוך לדלת הכניסה לדירת גיסה לאחר שיצאה ממנה.

13.הנתבעת העלתה גרסה בחצי פה, לפיה אולי התובעת ביקשה לטפס על עץ לקטוף פירות, ונפלה בעת הטיפוס. היפותזה זו נשענה על הרישום שנעשה באופן מידי בעת הגעה לחדר מיון בבית החולים, שם נרשם על ידי הרופא כי היא נפגעה מסולם שנפל עליה שהיה מושען על עץ, אלא שהיפותזה זו הוזמה ע"י עדות התובעת ובעלה, מהם ניתן ללמוד היכן בדיוק הייתה הנפילה. במקום זה לא קיים שום עץ והתמונות מוכיחות.

בחקירתה הנגדית הסבירה התובעת שאין עצים באזור בו נפגעה, אבל יש עצי הדר ועץ זית רחוק. לא ממש עצים (עמ' 2 לפר' ש' 21-22). ב"כ הנתבעת הציג לה תמונה של עץ גדול, אבל עץ זה, כפי שהסבירה, הוא עץ אגוז והוא לא ליד הבית של הגיס במקום שבו נפגעה, לפי עדותה.

14.ב"כ הנתבעת עימת את התובעת עם הרישום בבית-החולים, שם כתוב, כאמור, שסולם שנשען על עץ נפל עליה, והשיבה שלא אמרה כזה דבר לרופא ובכלל לא דיברה כי הלסת שלה הייתה שבורה והיא הייתה כאובה, ובכלל, היא לא מדברת ולא קוראת עברית כך שאינה יודעת מה כתוב באותו מסמך רפואי. התובעת אף העידה שבעלה דיבר עם הרופא ולא היא.

לאחר חקירתה הנגדית של התובעת, נחקר בעלה, ברם לאחר שב"כ הנתבעת ידע שמי שאמר לרופא מה קרה הוא הבעל, ב"כ הנתבעת לא מצא לשאול את הבעל ולו שאלה אחת בדבר הגרסה העובדתית שנמסרה לרופא, ועל כן כלל לא הוכח שבעלה של התובעת מסר שהסולם נשען על עץ ולא על קיר. וכך, העובדה שהרופא רשם שהסולם נשען על עץ אינה ראיה בעיני להזמת הגרסה העובדתית של התובעת, ודאי לא לכך שיש לכנות את גרסתה גרסה שקרית כפי שביקשה הנתבעת לטעון.

15.אני קובעת, אפוא, כי התובעת הוכיחה במידה הנדרשת את גרסתה, לפיה נפל עליה סולם ששייך לנתבע 1 לאחר שיצאה מפתח ביתו בזמן שפועלים עבדו באותה עת בחצר.

התובעת נשאלה שוב ושוב היכן בדיוק עמד הסולם, ברם בהגינותה השיבה שהגם שנכתב בכתב התביעה שהסולם נשען על קיר, היא לא ידעה לומר בדיוק היכן הוא עמד, ואם היה מושען על קיר או היה פתוח בצורת "V".

על פי עדותה, כשנכנסה לביתו של נתבע 1, לא ראתה איפה עומד הסולם כשיצאה נפל עליה הסולם. היא לא יודעת לומר בדיוק היכן הוא עמד. (עמ' 4 לפר' ש' 13-33). התובעת מבהירה כי כשיצאה אחרי שני צעדים נפל עליה הסולם ושוב מדגישה כי היא לא יודעת היכן הושען הסולם ובאיזה צורה (עמ' 5 לפרו' ש' 1-13). ע"פ עדותה מדובר בסולם ששייך לנתבע 1 והוא עדיין נמצא אצלו.

תשובותיה אלה היו כנות ולא ראיתי בכך סתירה או ראיה להמצאת גרסה, אלא תשובותיה נראו מהימנות, שכן היא באמת לא ידעה למקם בדיוק את מקום עמידת הסולם עובר לפגיעתו בה.

16.אשר לשאלת השיפוץ – התובעת נשאלה מתי החלו לשפץ שם והשיבה כי הם תמיד עושים שם שיפוצים. היא לא ידעה לנקוב בשיפוץ מסוים שנערך, ודאי שלא כמה זמן בוצע. (עמ' 3 לפר' ש' 23-33).

גם בעלה של התובעת לא ידע לומר מתי התחילו השיפוצים של אחיו ואם ארכו יותר או פחות משבוע (עמ' 9 לפר' ש' 5-10).

17.עדויות התובעת ובעלה היו מהימנות בעיני ולא נסתרו. הנתבעת, מצידה, כאמור, לא מצאה להביא אף אדם למתן עדות. הימנעות זו פועלת לרעתה, הן בשאלת אופן התרחשות התאונה והמיקום בו נמצאה התובעת פצועה ושאלת קיומו של סולם, והבעלות בו, והן לגבי משך השיפוץ.

18.בשאלת הכיסוי הביטוחי, הנתבעת החליטה שלא להעניק ייצוג לנתבע 1. לא אתערב ביחסים שבינה לבין מבוטחה, ברם ההחלטה שלא לייצגו לא נקיה מספקות בעיני. מכל מקום, לתובעת עומדת זכות תביעה ישירה נגד המבטחת של נתבע 1 מכוח סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח , התשמ"א - 1981.

19.קריאת הפוליסה (נספח ה' לתצהיר התובעת) מעלה כי לכאורה קיים כיסוי ביטוחי לצד שלישי שנפגע בדירת המבוטח (נתבע 1).

דירה מוגדרת בסעיף ההגדרות הכלליות לכל פרקי הפוליסה כ: "מבנה או הבית הנזכר במפרט לרבות... שערים גדרות ודרכים מרוצפות השייכים לדירה..."

אגב, המשך הגדרת הדירה באותו סעיף מבהיר כי שעה שבדירה בבית משותף עסקינן, היא כוללת גם את חלקו של המבוטח ברכוש המשותף ובהצמדות, ללמדך שהכיסוי לא מתייחס רק לפנים הדירה, אלא מורחב לדרכי הגישה אליה.

בענייננו, כזכור, קבעתי כי התובעת נפלה לאחר שיצאה מדלת הכניסה לדירת הגיס, במקום שסומן בתמונה נ/4. מקום זה נמצא בדרך המרוצפת המובילה לכניסה לדירה, ועל כן נחה דעתי כי מקום הפציעה ונפילת הסולם עליה מכוסה בהגדרה הכללית של דירה.

20.הנתבעת טוענת להתקיימות חריג שבסעיף 12.3.5 לפוליסה שבהתקיימו המבטחת לא תהיה אחראית לנזק שייגרם לצד שלישי וזו לשונו של החריג: " ביצוע עבודות, שינויים, תיקונים, או הוספות בחצרות, וכל נזק לרכוש המצוי בסמוך לדירה המבוטחת, שייגרם כתוצאה מכך, אך לא אם משך העבודה אינו עולה על שבוע ימים. כל עבודה כזו תבוצע אך ורק על-פי דין ובהתאם לכל רישוי הנדרש לצורך ביצועה".

21.סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח קובע: "תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצוינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם."

בע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311 סוכמו עקרונות פרשנות ביחס לפוליסות ביטוח וביחס לחריגים בפרט כדלהלן: "פוליסת הביטוח היא חוזה בין המבטח לבין המבוטח, ובפרשנותה יש להפעיל את הכללים הרגילים החלים בפרשנות חוזים, שעיקרם בהתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, כאמור בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 לפיכך יש לפרש את הפוליסה על-פי המשמעות המילולית, הפשוטה והסבירה של מלותיה, תוך עמידה על כלל תניותיה כשלמות אחת, ובמקרה של ספק יש לפרשה נגד הנסח, שהינו בדרך כלל המבטח (ע"א 631/83 המגן חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' "מדינת הילדים" בע"מ וערעור שכנגד [16], בעמ' 570; ע"א 32/84 מגדל - חברה לביטוח בע"מ נ' ישראל קרמר ובנו [17], בעמ' 606; ע"א 15/86 חיצוב סחר ופיתוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ וערעור שכנגד [18], בעמ' 671-673). הכלל של פרשנות נגד הנסח מקבל משנה תוקף מקום בו מדובר בתניות פטור או בחריגים לכיסוי, הואיל והוראות אלה מוספות לחוזה הביטוח על-מנת לשלול אחריות לנזקים, אשר לולא כן היו מכוסים על-ידי הפוליסה. מסיבה זו קובע חוק הביטוח את החובה להבליט תנאי או סייג לחבות המבטח (סעיף 3לחוק). מאותה סיבה מחובתו של המבטח, המנסח את הפוליסה, להגדיר את החריגים לכיסוי בצורה המדויקת ביותר, על-מנת שיוסק דבר היעדרו של הכיסוי הביטוחי."

עקרון נוסף בפרשנות חוזי ביטוח הוא העיקרון המעדיף פירוש המקיים את החוזה על פני הפירוש המבטל את אותו חוזה (ע"א 300/97 חסון נ' חסון, פ"ד נב(5) 746, בעמ' 756).

22.אודה ולא אבוש - קראתי את החריג (סעיף 12.3.5) מספר פעמים והתקשיתי להבין את תוכנו. אני מניחה שהכוונה (למרות הניסוח העילג) היא כי שיפוצים שמעל שבוע ימים שגרמו לנזק, לא יכוסו. אני מניחה שההיגיון מאחורי החריג הוא כי בעקבות שיפוץ מסיבי יש צורך בביטוח מיוחד או הרחבה לסיכונים הנוספים, להבדיל מעבודות בהיקף של עד 7 ימים המהווים "שיפוץ קטן" שבגינו אין הצדקה לרכוש ביטוח נוסף נפרד. במקרה כזה, לא תחול ההחרגה.

ואם לא לכך בדיוק התכוון המנסח, ניתן לומר כי למצער החריג אינו מוגדר בצורה מדויקת וברורה. בהתאם חל עקרון הפירוש כנגד המנסח, אשר מקבל כאמור משנה תוקף מקום שמדובר בחריג לכיסוי הביטוחי. בנסיבות אלו יש להעדיף את הפירוש המקיים את פוליסת הביטוח על פני הפירוש המבטל את הכיסוי.

23.בעניין היקף השיפוץ, כפי שפורט לעיל, התובעת ובעלה לא ידעו לומר כמה זמן נמשך השיפוץ. הנתבעת, מצידה, לא הוכיחה את משך השיפוץ ולא טענה דבר לעניין ביצועו ברישוי או ללא רישוי. מאחר והנתבעת היא זו שטוענת להתקיימות החריג, המפקיע את הכיסוי הביטוחי, עליה הנטל להוכיח קיומו. במסגרת זו היה עליה להביא לעדות את מבצע השיפוץ או בעל הפוליסה או הפועלים שעבדו שם (ככל שהיו כאלה). בפועל היא לא עשתה כן.

הימנעותה מהבאת עדים ומסמכים מלמדת שאילו היו מובאים העדים, היו אלה פועלים לרעתה, ועל פי ההלכה, ככל שהראיה משמעותית יותר, כן רשאי בית המשפט להסיק מסקנות מכריעות יותר ביחס למי שנמנע מהצגת הראיות. ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760 וראה ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 602 וכן י. קדמי, על הראיות חלק ג', תשס"ד – 2003, עמ' 1656.

אני קובעת, אפוא, כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי התקיים החריג.

לפיכך ולאחר שהתובעת הוכיחה שנפגעה בשל סולם שנפל עליה לאחר שיצאה מדירת גיסה/נתבע 1/המבוטח, נחה דעתי כי היא הרימה את הנטל במידה מספקת להוכחת הרשלנות כמפורט בתביעתה. בנסיבות העניין, לא מן הנמנע כי יש להפעיל את סעיפים 38 ו/או 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] המעבירים את הנטל לנתבעים. במובן זה ובהיעדר כל עדות שהיא מצד הנתבעת ואי הזמת הגרסה העובדתית של התובעת, כשלה הנתבעת להוכיח כי הנתבע 1 לא התרשל.

יש להוסיף כי אחריותו של נתבע 1 נובעת לכאורה גם מכוח היותו בעלים של המקרקעין ומחזיק בו שהזמין את התובעת לביתו, וככזה הוא נושא באחריות למבקרים במקרקעין מכוח סעיף 36 לפקודת הנזיקין, וחב להם חובת זהירות וראו לדוגמא: ע"א 7436/13 וע"א 7513/13 מנורה חברה לביטוח נ' פלוני ואח' (ניתן ביום 18/12/16).

אני קובעת אפוא כי התובעת נפגעה ונגרם לה נזק בר פיצוי.

24.בנסיבות העניין לא הונחה כל תשתית ראייתית המצדיקה השתת אשם תורם על התובעת.

25.אשר למצב הרפואי – שני המומחים, הן של התובעת והן של הנתבעת, מסכימים כי שיעור נכותה עומד על 10% בגין השבר בלסת העליונה; 10% בגין בעיה בלעיסה עם הגבלה בפתיחת הפה; ו-3% צלקת באזור העין.

המחלוקת בין המומחים מתייחסת לפגיעה התחושתית באזור לחי שמאל, בשפה העליונה משמאל ובצד האף בחניכיים העליונות משמאל. בעניין זה קבע המומחה מטעם התובעת נכות בשיעור 13.3%, בעוד המומחה מטעם הנתבעת העמיד את הנכות על 5%.

הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחים ובנסיבות העניין נראה נכון להעמיד את הנכות שבמחלוקת (בעניין הפגיעה התחושתית) על שיעור רפואי ממוצע של 9%.

נכותה הרפואית המצטברת של התובעת עומדת, אפוא, על שיעור 28.5% נכות משוקללת.

גובה הנזק 

26.אין חולק שהתובעת הייתה עקרת בית עובר לתאונה ואין מקום לפיצוי עבור הפסד השתכרות בעבר.

עם זאת, מדובר באישה צעירה (בת 27 בעת התאונה) שהיתה מטופלת בילדיה אך בעלת פוטנציאל השתכרות לכשיגדלו הילדים, ואין סיבה להניח שלעולם לא הייתה יוצאת לעבודה אלמלא התאונה.

אין ספק שהנכות בעטיה של התאונה טרפה את הקלפים מבחינת פוטנציאל ההשתכרות ויש ליתן לכך ביטוי בהפסד כושר השתכרות לעתיד, אם כי בנסיבות העניין אינני סבורה כי נכותה הרפואית של התובעת שווה לנכותה התפקודית.

נכויותיה אכן מעיבות על התפקוד, ברם לא באופן מלא ומצאתי להעמיד את נכותה התפקודית הקשורה לפוטנציאל השתכרות בשיעור 10%-15% ואני סבורה כי נכון והוגן יהיה בנסיבות העניין המיוחדות להעניק פיצוי גלובאלי.

לאור הנ"ל מצאתי להעמיד את הפסד כושר ההשתכרות לעתיד על סך 150,000 ₪.

27.הפסד פנסיה – 18,000 ₪.

28.עזרת צד ג' והוצאות לעבר – התובעת העידה בתצהירה כי בעקבות התאונה סבלה במשך תקופה ארוכה מחוסר יכולת לפתוח את הפה ונאלצה לאכול אוכל מרוסק ונוזלי עם קשית, כשבעלה סייע לה כמו שסייעה לה גם חמותה, גיסתה ואחיותיה, בכך שהללו טיפלו בילדים הקטנים של התובעת שעה שזו לא תפקדה, ובעניין זה יש להזכיר כי התובעת אף נזקקה לטיפול ממושך, כולל ניתוחים בפנים.

הלכה היא שעזרת צד ג' והוצאות הם נזקים מיוחדים הטעונים הוכחה ממשית, וזו לא בנמצא, אך מצד שני הפסיקה גם מכירה אפשרות למתן פיצוי גם שעה שמדובר בעזרת קרובי משפחה אם הדבר חורג מעזרה תחומה וקצרה בזמן, ובענייננו ולאור הפגיעה הקשה שהצריכה ללא ספק סיוע, נראה נכון להעניק פיצוי ועל כן מצאתי להעמיד את הסכום הראוי ברכיב זה על סך 12,000 ₪.

29.כאב וסבל - פגיעתה של התובעת היתה פגיעה קשה עם שברים בפנים, הצריכה ניתוחים מורכבים, אשפוז והשגחה/מעקב תקופה ארוכה. התובעת טענה, ולא נסתרה, כי סובלת עד היום מכאבים בלחי בעין שמאל המקרינים לראש, הגבלה בפתיחת הפה קושי בלעיסה, ירידה בתחושה וכד'.

מצאתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק בשים לב לנכותה הצמיתה וסבלה ע"ס 130,000 ₪.

הסכומים המצטברים בסעיפים 26-29 עומדים על סך 310,000 ₪.

הואיל וסכום זה מצוי במסגרת הכיסוי הביטוחי (600,000 ₪), מן הדין לחייב את הנתבעת לשאת בו כולו.

30.אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובעת סך 310,000 ₪. הנתבעת 2 תשא בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 72,540 ₪ ותשפה את התובעת בהוצאות (אגרה ששולמה עם פתיחת התיק והוצאות המומחה מטעמה לפי קבלות שתומצאנה). כמו כן, תשא הנתבעת 2 ביתרת אגרה.

ניתן היום, כ"ח טבת תשע"ח, 15 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.