א.ט. נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

1.התובע היה מעורב בתאונת דרכים ביום 27.6.2010. על-פי עדותו, טרקטורון ועליו שני אנשים התנגשו ברכבו, ואחד מהם נהרג בתאונה. המומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר פרחאת כמאל, קבע לתובע 10% נכות נפשית צמיתה בגין התאונה.

התובע כניזוק עיקרי וכניזוק משני

2.הנתבעת טענה כי מאחר ונכותו של התובע בעקבות התאונה היא נכות נפשית, ונכות נפשית זו נגרמה מכך שצפה במראות קשים של פגיעתו הפיזית של אדם אחר, התובע הוא בבחינת ניזוק משני; ומאחר והוא אינו עומד בתנאי הלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990)), אין מקום לפצותו על נזקו הנפשי. בהחלטה מיום 31.1.2017 דחיתי טענה זו. המומחה מטעם בית המשפט העיד כי נזקו הנפשי של התובע נובע הן מהמראות הקשים בהם צפה, הן מרגשי אשמה שלו על כך שהוא גרם לאבדן (ראו שם פס' 7). קבעתי, תוך הפניה ת-ת"א (שלום ת"א) 150131/09 המוסד לביטוח לאומי – ויצמן נ' פניקס הישראלי בע"מ – חברה לבטוח, פס' 15-16 (18.10.2010), כי העובדה שנזקו הנפשי של התובע אינו נובע אך מהיותו עד לפגיעתו של אחר, אלא נובע גם מרגשות אשמה שלו כמי שהיה מעורב (פיזית) בתאונה, משמעה שהוא אינו אך ניזוק משני; הוא גם ניזוק עיקרי. עמדתי על שאלת חלוקת נזק נפשי שנגרם לניזוק הן כניזוק עיקרי הן כניזוק משני (ראו את הערת האגב ב-ת"א 3798/95 הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' חטיב, פ"ד מט(5) 651, 654-655 (1996)). עמדתי על פסיקה לפיה אין מקום לעסוק בחלוקה מלאכותית בין החלק של הנכות הנפשית שמקורו במעמדו של תובע כניזוק עיקרי והחלק שמקורו במעמדו כניזוק משני. הבעתי דעתי לפיה השאלה אם ניתן להפריד את החלקים של הנכות הנפשית היא בראש ובראשונה שאלה שברפואה. מאחר והמומחה והצדדים לא התייחסו עד אותו שלב לשאלת חלוקת הנזק הנפשי כאמור, הוריתי למומחה מטעם בית המשפט לחוות דעתו בענין.

3.המומחה מטעם בית המשפט חווה דעתו, בחוות דעת משלימה, לפיה אין אפשרות לחלק את החלק של נכותו הנפשית של התובע הנובע מרגשות האשם שלו לבין החלק הנובע מכך שצפה במראות הקשים. אף אחד מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו המשלימה. בהעדר אפשרות לחלק את הנכות הנפשית של התובע בין החלק שנגרם לו כניזוק עיקרי (רגשי אשמה) והחלק שנגרם לו כניזוק משני (צפיה במראות קשים), זכאי התובע לפיצוי בגין מלוא נכותו הנפשית (ראו ע"א 813/81 ציון חב' לבטוח נ' עזבון המנוח דוד בוסקילה ז"ל, פ"ד ל"ח(4) 785 (1985); ת"א (קר') 636/04 חסן נ' בן אריה (11.6.2009); ראו והשוו ת"א (שלום י-ם) 12631/94 כרמי נ' אברהם, פס' 7 (9.1.2000)). דא עקא, וכפי שיבואר, הגעתי למסקנה לאחר בחינת הראיות בענייננו של התובע שבפני, לגופה של שאלת קיומה של נכות נפשית (במובחן משאלת חלוקתה), כי אין מקום לקבוע כי נותרה לתובע נכות נפשית צמיתה.

הנכות הרפואית

הגבלה בכושר העבודה מהווה תנאי לקביעת נכות לפי תת-פריט 34(ב)(2)

4.כאמור, המומחה מטעם בית המשפט קבע לתובע אחוזי נכות נפשית צמיתה בשיעור 10%, לפי תת-פריט 34(ב)(2) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. פריט זה קובע 10% נכות, בגין המחלות המפורטות בתת-פריט 34(ב), במצב של "רמיסיה מלאה או קיום סימנים קליניים שארתיים, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה". ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי פריט 34 דורש כדרישה מצטברת סימנים שארתיים והגבלה על כושר העבודה (פרוטוקול 25.1.2017 ע' 16 ש' 26-27). מעדותו של המומחה ניתן היה להבין שהוא אינו רואה הגבלה בכושר עבודה כתנאי לנכות לפי תת-הפריט: (ראו ע' 2 ש' 26 – ע' 3 ש' 2; המומחה השיב כי חייבים למצוא איך המצב הנפשי משפיע על העבודה (ע' 3 ש' 9-11); אולם הוא העיד כי גם אם יסתבר כי התובע חזר לתפקוד מלא, יש מקום להכיר בחלק מאחוזי הנכות (ע' 3 ש' 22-24; ש' 26-27; ע' 4 ש' 8-9; ש' 22-23)). לדעתי, טענת ב"כ הנתבעת לפיה הגבלה בכושר עבודה מהווה תנאי לקביעת הנכות לפי תת-פריט 34(ב), היא טענה נכונה. תת-פריט 34(ב) קובע:

ברור, מקריאת תת-פריט 34(ב)(2) המצוטט לעיל על רקע רצף אחוזי הנכות ההולך ועולה בתת-פריט 34(ב) כולו, כי הדרישה בתת-פריט 34(ב)(2) להגבלה בכושר עבודה היא דרישה מצטברת ביחס לדרישות הנוספות בו לסימנים שאריתיים ולהפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי. אופיה המצטבר של הדרישה להגבלה בכושר עבודה בתת-פריט 34(ב) מתגלה בצורה ברורה גם בתת-הפריט המופיע לאחר תת-פריט 34(ב)(2), הוא תת-פריט 34(ב)(3), המפרט בענין 20% נכות "רמיסיה, סימנים קליניים קלים, קיים צורך בטיפול תרופתי, קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה".

5.הדרישה בפריט 34 לתוספת לתקנות להגבלה בכושר עבודה לשם עצם קביעת הנכות הרפואית – בשונה מהנכות התפקודית הנובעת מהנכות הרפואית – היא חריגה בנוף הפריטים בתוספת לתקנות. עמדתי על כך ב-ת"א (צפת) 2520-09-08 שי נ' הפול המאגר הישראלי לביטוחי רכב, פס' 45 (11.4.2016):

"נכות רפואית היא ענין שבמומחיות רפואית, ואילו בית המשפט הוא אשר קובע את שיעור הנכות התפקודית. אלא שעינינו הרואות, כי בשונה מסוגי נכות רבים אחרים, ההפרעה בתפקוד וההגבלה של כושר העבודה בסעיף 34 לתוספת לתקנות מהוות חלק מובנה מהגדרת הנכות הרפואית עצמה. עינינו הרואות כי מי שברמיסיה מלאה "בלא הפרעה בתפקוד ובלא הגבלה של כושר העבודה" אינו זוכה לאחוזי נכות רפואית (סעיף 34(ב)(1)), ואילו הזוכים לאחוזי נכות רפואית הם רק אלה אשר סובלים מ"הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי" ו"הגבלה קלה עד בינוני בכושר העבודה" (סעיף 34(ב)(2) – 10% נכות רפואית), או מ"הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה" סעיף 34(ב)(3) – 20% נכות רפואית)."

התובע לא הוכיח הגבלה בכושר עבודתו

6.התובע העיד בחקירתו הראשית כי לפני התאונה עבד בטפסנות והשתכר "5,000 ומשהו, עבודת הבניין את יודעת, לפעמים בחורף עובדים 2-4 ימים בקיץ הייתי עובד חודש מלא 5-6 ימים בשבוע" (פרוטוקול ע' 7 ש' 11-12). הוא העיד כי נעדר מעבודתו לתקופה בת כמעט שנתיים אחרי התאונה, וכי היום הוא משתכר "4,500-5,000 ₪..." (ע' 8 ש' 6).

7.תלושי המשכורת שהגיש התובע מהתקופה שלפני מועד התאונה (27.6.2010), הם לחודשים 1.2010 עד 5.2010. התעריף היומי בתלושים עומד על 270 ₪. על-פי התלושים, בחודשים 1.2010 עד 4.2010 עבד התובע 4 ימים בחודש, ובחודש 5.2010 הוא עבד 18 ימים. אם טענת התובע בענין עליה וירידה בהיקף העבודה בהתאם לעונות אמת, עולה מתלושים אלה, לכאורה, כי עד חודש אפריל כולל, עובדים בהיקף של 4 ימים בחודש ורק החל מחודש מאי עובדים בהיקף גדול יותר. התובע לא הגיש תלושים מתקופה שלפני 1.2010 שיאפשרו בחינה אם מדובר דפוס שנתי חוזר ונשנה כטענתו.

7.תלושי המשכורת מהתקופה שלאחר התאונה לכאורה אינם תומכים בתנודתיות העבודה הנטענת. מדובר בתלושים מהתקופה החל מחודש 4.2011. מתלושים אלה עולה כי התובע עבד 5 ימים בחודש עד חודש 8.2011, והחל מחודש 9.2011 עבד 12 ימים בחודש, לרבות בעונת החורף עד חודש 4.2012. אין משתקפת התנודתיות העונתית לפיה בחורף עובדים בהיקף מצומצם הרבה יותר מאשר בעונות האחרות. על-פי התלושים מחודש 5.2012 עד 12.2012, התובע עבד בכל אחד מהחודשים מעל 20 יום. כאשר נשאל כיצד זה שבחודש 12.2012, "חודש של חורף", עבד 22 ימים, השיב התובע תחילה שהמעסיק הוא אחיו, אשר נותן לו משכורת כדי לעזור לו למרות שלא מגיע לא לפי העבודה שהוא עושה (ע' 10 ש' 1-4); אולם ראו המשך עדותו בענין היקף העבודה בחודש דצמבר:

"ש. איך זה שב12/12 עבדת

ת. היתה עבודה

ש. בדצמבר היה גשם והיית בעבודה, עבדת 22 יום

ת. היינו בחודשים אלה בגשם בתוך הבניינים, מחלקים את החדרים, עושים את הקונטור של הבית, עבודה פנימית" (ע' 10 ש' 6-10).

מעדות זו עולה, כי אף לשיטתו של התובע בחודש דצמבר היתה לאחיו, אצלו עבד, עבודה בהיקף של מעל 20 ימים בחודשי חורף 2012.

8.סיכום ביניים: התובע הגיש תלושים מהשנים 2010 עד 2012 בלבד, ובשנתיים שלאחר התאונה 2011 ו-2012 אין רואים בתלושים את התנודה הנטענת בחודשי החורף. על רקע דברים אלה, התמונה העולה מהתלושים מששת החודשים עד לתאונה (1.2010 עד 4.2010) היא היא שהתובע היה עובד בהיקף של 4 ימים בחודש והיה משתכר בסך 1080 ₪ לחודש. בחודש אחד בלבד לפני התאונה, חודש 5.2010, המשכורת עמדה על 4860 ₪ בגין 18 ימי עבודה. התאונה התרחשה ביום 27.6.2010 – לקראת סוף חודש 6.2010; התובע לא הגיש תלוש משכורת כלשהו עבור חודש 6.2010. קביעתי היא שלפני התאונה, התובע נהג לעבוד כ-6 ימים בחודש בממוצע (4 ימים * 4 חודשים = 16 ימים + 18 ימים בחודש מאי = 34 ימים, מחולקים ב-6 חודשים = 5.666 ימים בחודש). בתעריף 270 ₪ ליום עבודה בנוסף לשווי למס של טלפון בסך 85 ₪, מדובר במשכורת חודשית ממוצעת, לפני התאונה, בסך 1705 ₪. בתוספת הפרשי הצמדה, מדובר בסך 1821 ש"ח. הנני מעמיד את בסיס השכר של התובע מלפני התאונה על הסכום האמור, ודוחה את טענתו לפיה שכרו עמד על כ-5000 ₪.

9.תלושי המשכורת של התובע בתקופה החל מחודש 6.2011 מצביעים על שכר גבוה יותר ממה שהיה משתכר לפני התאונה. בחודש זה ועד חודש 8.2011 שכרו עמד על 2700 ₪ לחודש; החל מחודש 9.2011 מדובר במשכורת חודשית בסך 3420 ₪ לחודש, והחל מחודש 5.2012 מדובר בשכר הגבוה מסך 6000 ₪ (בחודש 5.2012 סך של 7500 ₪, במשך 5 חודשים נוספים סך של 6600 ₪, ולאחר מכן חודשיים נוספים בסך 6300 ₪). כאמור, טוען התובע כי אחיו, אצלו הוא עובד, נותן לו משכורת כדי לסייע לו, וכי המשכורת אינה משקפת את שווי עבודתו לאחר התאונה. בהעדר תלושי משכורת המצביעים על ירידה בתפקוד, היה על התובע להוכיח את הירידה הנטענת בתפקודו בדרך אחרת. לא מצאתי כי התובע עשה כן. כפי שטענה הנתבעת, התובע לא הביא כל עד – גם לא אחיו-מעסיקו – שיעיד על תפקודו של התובע לפני התאונה ואחרי התאונה. מדובר בעדות יחידה של בעל דין, למרות שניתן היה להביא עדים נוספים. לכך מתווספים סימני שאלה לגבי מהימנותו של התובע. התובע העיד כי אחיו משלם לו משכורת כסיוע ולא בעקבות עבודה, אולם כפי שראינו לעיל, כאשר נשאל התובע על היקף ימים גדול בחודש חורפי בתלוש מהתקופה לאחר התאונה, הוא העיד כי היה עבודה באותו חודש. אם העליה בשכרו של התובע אירעה מאחר ואחיו-מעסיקו מסייע לו למרות שהכסף לא מגיע לו בגין עבודה, לא נהיר מדוע התובע מסביר כי קיבל שכר בגין מעל 20 ימי עבודה בחודש 12.2012 כי היתה עבודה לביצוע באותו חודש. ודוק, הסבר זה כשלעצמו גם אינו מתיישב באופן מיטבי עם הגרסה בדבר תנודתיות עונתית בעבודה.

10. סימן שאלה נוסף מתעורר לאור הסברו של התובע בענין הסיבה מדוע אחיו מסייע לו כלכלית, כטענתו. התובע העיד "יש לי אחים שרוצים לעזור לי והם משלמים לי משכורת טובה, יש לי 5 בנים..." (ע' 11 ש' 12-13). ובהמשך:

"ש. מחודש 6/2010 [חודש התאונה] כמה ילדים היו לך

ת. 4 ילדים

ש. אז היו אמורים לשלם לך בזמנו גם משכורת גבוהה

ת. אשתי הייתה עוזרת לי 2000-3000 ₪ בחודש

ש. היו ההורים יכולים לעזור לך

ת. היה לי נכס, אשתי סגרה את העסק בגלל מצבי הנפשי" (שם, ש' 15-20).

התובע העיד כי אשתו סגרה את העסק בשנת 2013 (ע' 12 ש' 1). לפי גרסה זו, היה מקום לצפות שהעלייה במשכורתו של התובע תחול בשנת 2013 לערך. אלא שעל-פי תלושי המשכורת של התובע, שכרו הוכפל כבר בחודש 6.2011 לסך 2700 ₪ ועלה לסך 3240 ₪ כבר בחודש 9.2011 (ואף עבר את קו ה-6000 ₪ כבר בחודש 5.2012).

11.התובע טען כי לקראת סגירת החנות אשתו היתה "הולכת יום סוגרת שבוע" (ע' 12 ש' 3). אולם כאשר עומת עם כך שבשנים 2012-2013 עבד כמעט חודש מלא, ונשאל מדוע אם כך אשתו היתה צריכה לסגור את החנות, השיב כי הוא היה בביתו לאחר שהיה חוזר מהעבודה (ש', ש' 4-7). תשובה זו, בענין השעות לאחר שעות העבודה של התובע, אינה מסבירה מדוע נדרשה אשתו בכל פעם לפתוח את החנות יום אחד בלבד ולסגור אותו למשך שבוע. טענת התובע בענין עסקה של אשתו עלתה לראשונה בחקירתו הנגדית; הוא לא טען לענין זה בפרשתו, אלא עשה כן כאשר נשאל מדוע לא קיבל סיוע מאחיו במועד מוקדם יותר. מכאן שהוא ממילא גם לא הביא כל אסמכתאות בענין עסקה הנטען של אשתו שיהיה בהן כדי ליישב את סימני השאלה העולים מעדותו.

12.המסקנה מכל האמור היא, שלא עלה בידי התובע להצביע על כך שממועד שובו לעבודה, כושר העבודה שלו מוגבל.

13.בשולי הדברים: בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט רשום כאמור כי התובע מסר שהוא היה שותף בעסק אחיו. הוא טען בעדותו שהשתמש במונח בערבית במונח "שרקת אחוי", אשר יכול להתפרש גם כ"החברה של אחי" ולא רק ליחסי שותפות עם האח. באי כוח הצדדים, הסכימו כי ניתן כך לפרש את המונח הזה. עם זאת, תשומת הלב מופנית לכך שקריאת חוות הדעת אינה מעלה שהתובע אמר "שרקת אחוי" כך סתם, והמומחה בחר באופן שרירותי בין המובן של שותפות לבין המובן של "החברה של אחי"; פורט בחוות הדעת, כי התובע מסר שהפסיק לאחר התאונה להיות שותף והחל לעבוד כשכיר. פירוט זה מעלה ספק בטענת התובע לפיה השתמש במונח זה בדבריו שמסר למומחה בהקשר של עבודה "בחברה של אחי" לעומת בהקשר של שותפות.

14.כפי שכבר הובהר, המסקנה, לפיה התובע לא הצביע על הגבלה בכושר עבודתו, אינה משליכה רק על הנכות התפקודית. כאמור, המדובר בענייננו בנכות רפואית לפי פריט 34 לתוספת לתקנות, ובפריט זה, כפי שראינו לעיל, הנכות הרפואית עצמה תלויה, מעצם הגדרתה, בפגיעה תפקודית. מדובר, בשונה מפריטים אחרים בגין נכויות אחרות, בפריט לפיו בהעדר הגבלת כושר העבודה, אין נקבעת נכות רפואית. כאמור, המומחה מטעם בית המשפט קבע לתובע 10% נכות צמיתה בגין התאונה. בחוות הדעת צוין בענין תפקוד בעבודה אך כי בשנת 2000 התובע ואחיו הקימו חברה לבניה ושיפוצים; כי התובע נטל חלק משמעותי בניהול החברה עד אירוע התאונה, וכי בעקבות אירוע התאונה הפסיק לעבוד ולהיות שותף בחברה. צוין בחוות הדעת מיום 10.2.2014, כי כשנה קודם לכן חזר לעבוד עם אחיו מספר שעות ליממה תוך התחשבות אחיו במצבו הנפשי (ע' 2). כאשר נשאל המומחה מטעם בית המשפט מה מסר לו התובע בענין עבודתו לפני התאונה השיב "באופן מלא, באופן סדיר הצליח לפרנס את משפחתו" (ע' 3 ש' 20-21). דברים אלה שמסר התובע למומחה אינם מסתדרים היטב עם התלושים שהגיש בקשר לתקופה לפני התאונה, שבכמעט כולם השכר עומד על 1080 ₪ (כאשר עדות התובע בבית המשפט בענין תנודה עונתית, אינה מתיישבת היטב עם הטענה בפני המומחה בדבר עבודה באופן "מלא" ו"סדיר"). ראינו לעיל, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח את טענות בענין ירידה בתפקוד בעבודה. כאשר ב"כ הנתבעת שאל את המומחה "במידה ואני מצליח [להראות] שזה לא נכון, הוא לא עבד ס[ד]יר לפני התאונה ,ולא היה שותף, והוא חזר לעבוד אחרי התאונה, יש לזה השלכה", השיב המומחה "ברור" (ע' 3 ש' 22-24). כאשר נשאל המומחה כיצד תתבטא ההשלכה, השיב כי החזרה לעבודה אינה מבטלת את הנכות הנפשית, ו"אפשר להתייחס לאחוזים מסוימיים" מתוך 10% שנקבעו (ש' 26-27). כאשר נשאל שוב, השיב "הייתי לוקח את החלק התפקודי שלו במחשבה אחרת" (ע' 4 ש' 8-9). בהמשך מסר המומחה כי בחוות דעתו "החלק התפקודי לא היה העיקר אלא החלק הנפשי" (ש' 16). הוא העיד "...האיש הזה גם אם יחזור לתפקוד מלא, יש לו טראומה מהרגע הראשון שהוא הגיע לחדר המיון..." (ש' 22-23). מדברים אלה עולה כי המומחה עומד על כך שלתובע נכות נפשית לפי פריט 34(ב) גם אם אין כל בו כל פגיעה תפקודית בעבודה. המומחה השיב בחיוב כאשר נשאל "אותה נכות שקבעת יותר בפן הרגשי ולא התפקודי" (ש' 24-25). אף לשיטת ב"כ התובע "החלק התפקודי לא לקח כך כך משמעות בקביעות הנכות אלא []הסבל הנפשי ממנו סבל כתוצאה מהתאונה" (ע' 18 ש' 8-9).

15.עמדתי לעיל על כך, שתת-פריט 34(ב) לתוספת לתקנות מתנה קביעת נכות בהגבלת כושר העבודה. מעדותו של המומחה עולה כי חוות דעתו התמקדה בעיקר בנושא הרגשי לעומת התפקודי, והמומחה אף התייחס לפגיעה הנפשית גם אם התובע חוזר לתפקוד מלא. נוכח הדרישה בתת-פריט 34(ב), להגבלת כושר העבודה, ומאחר ולא עלה בידי התובע להטות את מאזן ההסתברויות בקשר להגבלה בכושר העבודה, אחוזי הנכות לפי תת-פריט 34(ב) אותם קבע המומחה נוכח דיווח התובע על פגיעה בכושר עבודתו, אינם יכולים לעמוד. התובע לא הוכיח פגיעה בכושר עבודתו, ובנסיבות אלה לא ניתן לקבוע לו נכות לפי פריט 34(ב) לתוספת.

16.קביעתי לאור האמור לעיל היא, שבהעדר הוכחת הגבלה בכושר עבודתו, לתובע אין נכות רפואית (או תפקודית) צמיתה.

הפסד השתכרות בעבר

17.המומחה מטעם בית המשפט קבע לתובע נכות זמנית בשיעור 20% לפי תת-הפריט 34(ב)(2) הנזכר, מיום התאונה (29.6.2010) ועד 31.12.2011. עיון בחוות דעתו מעלה כי קביעה זו התבססה על מסמכים רפואיים מהתקופה הרלוונטית (ראו פירוט ביקורים במרפאה פסיכיאטרית מיום 19.1.2011 ו-10.8.2011). תלושי המשכורת של התובע מצביעים על כך שלפני התאונה עבד כ-6 ימים בחודש; בתקופה 4.2011 עד 8.2011 עבד כ-5 ימים בחודש, לאחריה התובע כבר עבד במשך 12 ימי עבודה. קביעתי היא שיש להכיר בנכות הזמנית בשיעור 20% לתקופה מיום 29.6.2010 ועד 30.8.2011. במכתב שהוציאה חברת אחיו של התובע על כך שלא הצליח לחזור לעבודה עקב התאונה, הנושא תאריך 22.2.2011, אין כדי להוכיח את חוסר כושר העבודה הנטען בו (ת/6). 0.20 אחוזים * 1821 ₪ * 14 = 5099 ₪, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה, סך של 5486 ₪.

18.התובע הגיש אישורי ימי מחלה לגבי החודשים לאחר התאונה בנושא האורתופדי (ת/6), אולם בחוות דעת אורתופדית מטעם בית המשפט נקבע כי לא נגרמה לתובע נכות אורתופדית ולא נקבעו אחוזי נכות אורתופדית זמנית; המומחה קבע "אין בידי שום תיעוד על חבלת צואר וגב באירוע הנדון ואין בידי תימוכין לקשר בין תלונותיו על כאבי צואר וגב לתאונה הנדונה" (ת/4 ע' 3 פס' 3), והמומחה בתחום האורתופדי לא זומן לחקירה בידי התובע.

עזרת צד שלישי לעבר

19.התובע העיד בענין עזרה בעקבות התאונה:

"נזקקתי להרבה עזרות, עזרה של אשתי והאחיות שלי....עזרו לי בהרבה אפילו בכסף, מבחינה נפשית, עזרו לי הרבה כל הזמן לוקחים אותו על מנת לשכוח אפילו קנו לי כרטיס טיסה לחו"ל אבל אני לא רוצה, מבחינה כספית יש לי אמא ואבא והאחים לא נתנו להרגיש שחסר לי ועד היום עוזרים לי" (ע' 8 ש' 12-18).

זו אינה עדות על עזרת הזולת במובן של השקעה בת-פיצוי של זמן של צדדים שלישיים בסיוע סיעודי לתובע. בענין לקיחת התובע (לבלות?), גם אם מדובר בענין בר פיצוי עבור אדם שסובל מנכות נפשית, התובע לא הביא כל אדם שיעיד כי סייע כאמור. בנושא הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר, כבר עמדתי לעיל. הנני דוחה את התביעה לפיצוי בגין עזרת צד שלישי.

הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות

20.התובע טען בתחשיב הנזק מטעמו בענין אשפוזו והמשך מעקב וטיפול רפואי בתקופה ממושכת, ועל כך שבני משפחתו נאלצו לנסוע מנצרת לטיפולים במהלך השנים. כן טען כי הוא קנה אין ספור תרופות נגד כאבים. התובע העריך בתחשיב הנזק מטעמו את נזקו בענין זה על סך 20,000 ₪. הוא העיד "שילמתי לתרופות, שילמתי למומחה בית המשפט 5,000 ₪, לאמבולנס, נכנסתי להרבה הוצאות, מוניות, הוצאות אוטובוסים, היו לי הרבה הוצאות הייתי מלווה מהאחים שלי" (ע' 9 ש' 8-10). התובע הגיש קבלה על אמבולנס בסך 600 ₪ וקבלה על תשלום אגרה בתיק זה (ת/7). עיון במסמכים הרפואיים בתיק מעלה כי רוב רובם של המסמכים – והם אינם רבים – מתייחסים לנושא האורתופדי, לרבות טיפולי פיזיותרפיה, אולם כאמור המומחה בתחום זה קבע שאין כל תיעוד על כך שהתובע נחבל בצוואר או בגב בתאונה. שכר טרחת המומחה האורתופדי הוטל על התובע נוכח הדוחק שבראשית הראיה בתחום זה; כאמור נקבע כי אין לתובע כל נכות בתחום זה ואין מקום לשיפויו בגין חוות הדעת בתחום האורתופדי. לא צורפו קבלות על רכישות רבות של תרופות או אף מרשמים בגין תרופות. הנני פוסק לתובע בגין הוצאות רפואיות ונסיעות סך של 1500 ₪.

כאב וסבל

21.כאמור לעיל, הגעתי למסקנה שאין מקום לפסוק לתובע נכות רפואית צמיתה תחום הנפשי, מאחר והתובע לא הוכיח הגבלה כלשהי בכושר העבודה מעבר לתקופה עד 30.8.2011 (פריט 34(ב)(2) לתוספת). עם זאת, עדותו של המומחה בתחום הנפשי, לפיה לתובע נגרמה טראומה בתאונה (ע' 4 ש' 22) וכי התפתחה אצלו פתולוגיה נפשית ברורה (ע' 5 לחוות דעתו), מקובלת עלי. בהתאם לשיקול דעת בית המשפט הנני פוסק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 17,000 ₪.

סיכום

22.סיכום הפיצויים:

א.הפסד השתכרות בעבר5486 ₪.

ב.הוצאות רפואיות ונסיעות1500

ג.כאב וסבל17,000

______

סה"כ23,986 ₪

23.הנתבעת תשלם לתובע סך של 23,986 ₪.

24.עוד תשלם הנתבעת לתובע, בגין אגרה, סך של 699 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 14.2.2013 ועד לפרעון בפועל.

25.כן תשלום הנתבעת לתובע שכר טרחת עורכת דין בסך 3468 ש"ח.

ניתן היום, כ"ח אדר תשע"ז, 26 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.