פלוני נ' חברת קידום הקודש בע"מ ואח'

מונחת לפניי תביעת נזק גוף.

במועדים הרלבנטיים לתובענה, הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הייתה מעסיקתו של התובע. הנתבעת 2 (להלן גם: "המבטחת") היא חברת הביטוח שביטחה את הנתבעת בפוליסת ביטוח חבות מעבידים.

התובע הוכר כנפגע עבודה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (המל"ל).

הצדדים חלוקים ביניהם הן בשאלת החבות הן בשאלת אומדן הנזק.

תמצית טענות התובע

התובע (יליד שנת 1974), טוען בתביעתו, בין השאר, כי ביום 13.2.2011 נתבקש להעמיס ספרים על רכב הנתבעת ולפרוק את הספרים בביתו של מנהל הנתבעת. לגרסתו, באותו יום חגג מנהל הנתבעת, מר ש' בן טוב (להלן: "המנהל") את אירוסי בתו והוא רצה להעניק "ש"ס חתנים" לחתן. מדובר בסט בן 20 כרכים, בהוצאה מפוארת, כשהם ארוזים בשתי חבילות בת 10 כרכים כל אחת (להלן: "החבילות"). משקל כל חבילה כ-50 ק"ג. התובע נסע להעמיס את הספרים שנרכשו על-ידי מנהלו, מחנות בירושלים, ונסע משם לביתו של המנהל ברחוב אחר בעיר. תוך כדי הוצאת הספרים מהמעלית לדירה, נפגע התובע בגבו. בנוסף, טוען התובע בתביעתו כי שוב נפגע בגבו ביום 26.10.2011 במהלך העבודה.

כתוצאה מהתאונה דלעיל נחבל התובע בגופו, בעיקר, הוא נפגע בגבו ונגרם לו בקע דיסקאלי בעמוד השדרה המותני. התובע פנה לטיפול רפואי בקופת החולים ומשם הופנה לטיפולי פיזיותרפיה, למנוחה וגם לנטילת משככי כאבים. התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה נפגע כושרו הגופני, וכך גם נפגע כושר ההשתכרות שלו.

תמצית טענות הנתבעים 

הנתבעים עותרים מנגד, לדחות את התביעה מאחר והתובע כשל בהוכחת קיומו של אירוע תאונתי בר חבות וכן בשל העדר אחריות כלשהי מצד הנתבעים כלפי התובע. התובע לא הוכיח את האירועים התאונתיים שהוא טוען.

בפי התובע גרסאות רבות ביחס לאופן התרחשות התאונה מיום 13.2.2011 דבר שמחליש עד מאוד את אמינותו. התובע גם לא זימן עדים לתמיכה בגרסתו אף שמדבריו עולה כי עובדים נוספים ראו אותו חוזר פצוע מביתו של המנהל. נוכח גרסתו רוויית הסתירות, מתחזק הרושם שמא האירוע הנטען לא התרחש כלל במהלך עבודתו של התובע אלא בנסיבות פרטיות ואחרות. בכל מקרה, מהמסמכים הרפואיים של התובע עולה כי הוא סבל מבעיות רפואיות עובר לתאונה.

בנוסף, כך לטענת הנתבעים, התובע לא הביא כל ראיה להוכחת טענותיו ביחס למשקל הספרים שנדרש להרים, לא הוכיח כמה ספרים היו בחבילה, לא הביא שום ראיה למהות החבילות שסחב וגם לא צירף כל חוות דעת מומחה לעניין זה.

ראיות הצדדים

מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית שלו והוא העיד במשפט. כמו כן, מטעמו הוגשה חוות דעת רפואית בתחום האורתופדיה, מיום 29.4.2015, של ד"ר א' טל.

מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של המנהל והוא העיד במשפט. כמו כן, מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת רפואית בתחום האורתופדיה, של ד"ר ש' וייס וגם הוגשו תעודות עובד ציבור מהמל"ל.

מומחי הצדדים לא נחקרו על חוות הדעת שלהם, כך גם לא העיד המומחה מטעם בית המשפט, כפי שיפורט בהמשך.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי במכלול החומר הקיים בתיק, שמעתי את עדויות עדי הצדדים והתרשמתי מעדויותיהם, הגעתי לכלל דעה כי דין התביעה להתקבל, באופן חלקי, כפי שיפורט להלן.

תאונ[ו]ת העבודה

בכתב תביעתו, שהוגש ביום 13.11.2014, טוען התובע כי נפגע ביום 13.2.2011 עת נדרש "להעמיס חבילות ספרים על משאית ההפצה, השוקלים למעלה מ-50 ק"ג כל אחד" (סעיף 5). עוד נטען בסעיף 16, כי "ביום 26.10.2011 שב התובע ונפגע בגבו".

למעשה, התובע מייחס את הפגיעה בגבו לשתי תאונות עבודה לכאורה, הראשונה מיום 13.2.2011 והשנייה מיום 26.10.2011. התובע לא פירט בכתב תביעתו את נסיבות פגיעתו לכאורה בתאונה השנייה.

מחומר הראיות עולה כי יומיים לאחר האירוע, התלונן התובע מכאבי גב, ובאישור הרפואי מיום 15.2.2011 תועד כי סיבת הביקור, היא כאבי גב תחתון לאחר הרמת משא כבד "לפני מס ימים". הרישום האמור, הגם שנעשה רק יומיים לאחר האירוע, אך הוא נעשה למעלה משלוש שנים לפני הגשת התביעה דה-כאן, וקרוב לארבע שנים לפני הגשת התביעה במל"ל, והוא מוסיף לאמינות הגרסה.

כפי שעולה מתביעת התובע במל"ל, מיום 5.2.2015 [מוצג נ/1], התובע תיאר את פגיעתו בכך שנדרש להעמיס ספרים על משאית "למעלה מ 50 ק"ג" (סעיף 3). כעולה מהמוצג האמור, התאונה התרחשה ביום 13.2.2011. במוצג זה אין זכר לתאונה השנייה.

בתצהיר של התובע מיום 15.3.2015 [מוצג נ/3], שהוגש למחלקת תאונות עבודה במל"ל, הוא הזכיר רק את התאונה מיום 13.2.2011 לפיה העמיס חבילות ספרים על משאית הפצה, ואשר שוקלים למעלה מ-50 ק"ג כל אחד. בסעיף 3 נטען כי התאונה אירעה במחסני המעסיק.

ממוצג נ/2 שעניינו הודעת התובע במל"ל, מיום 17.8.2015, הוא תיאר את העמסת הספרים זאת לבקשת "בעל הבית" שמעון, הובלתם לכתובת המען וכן פירוק האריזות בבניין היעד (עמוד 2 בהודעה). ביחס לאירוע מאוקטובר 2011, התובע ציין כי עת סידר את המחסן אצל הנתבעת הוא הרגיש כאבים. כאשר נשאל מה הדבר שהרים והחמיר את כאביו, הוא השיב: "סידור המחסן למטה לא חשבתי על זה, לא הרמתי דבר[??] כמו אותו סדר גודל של אז" (עמוד 7).

בתצהיר עדות ראשית שלו, מיום 22.10.2017 העיד התובע (בסעיף 7) כי ביום 13.2.2011 נדרש להתייצב אצל ספק ספרי קודש ולהעמיס חבילות ספרים על רכב הנתבעת, וכן נדרש לפרוק את הספרים בדירת המנהל. התובע הסביר בתצהירו כי עבודת ההעמסה של המשא הכבד, ללא אמצעי עזר להרמה או הדרכה, פגעה בגבו. עוד העיד התובע בתצהירו (סעיף 12) כי אשתו של המנהל נכחה במקום והתרשמה ממצבו החמור. ביחס לתאונה השנייה, העיד התובע בסעיף 16 בתצהירו כי ביום 26.10.2011 הוא נדרש להרים ולהזיז ארגזי ספרים, וגם שם הרגיש כאבים עזים שהצריכו טיפול רפואי מיידי.

בדיון לפניי מיום 1.7.2018 העיד התובע, כלהלן (שורות 14-11, עמוד 6):

"קיבלתי שיחת טלפון מהמעסיק לקחת את הרכב של המעסיק לנסוע איתו לכתובת של סיטונאי של ספרים ולהסיע את הספרים לכתובת עזרת תורה. התאונה קרתה שאני הוצאתי את הספרים מהמעלית לכתובת של המעסיק היה שם גם כן נכחה רעייתו וראתה את הדברים, קיבלתי שיתוק לא הצלחתי לזוז מטר"

(ההדגשה אינה במקור)

לאחר מתן הדעת להשתלשלות דלעיל, ואף שנראה כי לא כל פרטי גרסת התובע ביחס לאירוע מיום 13.2.2011 היו עקביים, אך להתרשמותי הכללית, עיקר גרסתו לפיה נדרש על-ידי המנהל ביום 13.2.2011 לאסוף ממקום מסוים חבילות ספרים כבדות, להעמיס אותן על רכב של הנתבעת, וגם להוביל אותן לביתו של המנהל - אמינה בעיניי. כאמור, אף שקיימים פערים מסוימים בגרסאות על רצף הזמן, אך כפי שניתן לראות ליבת הגרסה, שעניינה הרמת משא כבד (חבילות הספרים) באותו יום, זאת לפי דרישת המעביד - היא עקבית.

בכל מקרה, גרסת התובע לפיה הוא נדרש באותו יום, למעשה, למלא אחר מטלה אישית שהטיל עליו מנהלו, לא נסתרה על-ידי הנתבעים. גרסתו לפיה הוא נתבקש להמציא לדירת המנהל את "ש"ס חתנים" לרגל אירוסי בתו של המנהל, וכי מדובר בסט מפואר וכבד משקל - לא נסתרה. מדובר בפעולה שנעשתה לבקשת המנהל עצמו, וגם הטובין מושא הפעולה, חזקה שטיבם ומשקלם היה ידוע היטב למנהל.

המנהל העיד בבית המשפט לעניין זה (שורות 24-7, עמוד 12 ושורות 6-1, עמוד 13), ונוכח חשיבות עדותו בחלקה דנן, היא תובא במלואה כלהלן:

"ש. האם ידעת שהתובע התבקש להביא אליך שס הביתה.

ת. בדרך כלל הוא היה מבצע את מה שהיו מבקשים ממנו. יתכן שאני או אשתי ביקשנו זה אותו דבר.

ש. אתה אמרת לו תיסע לספק ותביא אלי הביתה שס.

ת. כן.

ש. שס חתנים

ת. כן.

ש. אתה מכיר את השס שאנו מדברים עליו.

ת. כן

ש. אתה נתת אותו במתנה לחתן של ביתך האם זה נכון.

ת. נכון

ש. אתה מכיר את השס הזה, מציג לך כרך משס אחר ואני מבקש שתאשר לי שהוא בגודל של 20 סמ' ממה שאני מציג לך , מה שאני מציג לך הוא 30 סמ' אורך וכרוחב של 15 עד 20 סמ'

האם שס חתנים הוא בערך 15 סמ' יותר מהגובה הזה.

ת. אני לא יכול להגיד לך, אני לא מודד.

ש. תאשר לי שבשס יש 20 כרכים.

ת. שס חתנים 20 כרכים.

ש. האם ידעת שהוא הביא את זה לאשתך.

ת. באותו רגע לא ידעתי, ידעתי שהוא אמור להביא

...

ש. עובד שלך לבקשתך הביא לך שס העובד טוען שאשתך ראתה אותו מכופף ואתה טוען שהוא לא סיפר לך באותו יום , תנסה להיזכר.

ת. יתכן שהוא סיפר לי

ש. האם אשתך סיפרה לך.

ת. אני לא זוכר, היה לנו אירוסים באותו יום, אני לא זוכר.

ש. ראית את תצהיר התובע.

ת. כן, מזמן

ש. שראית אותו הוא מתאר את כל הסיפור, מצטט מהתצהיר שאלת את אתך עם זה נכון.

ת. לא דברתי אשתי על כך"

(ההדגשות אינן במקור)

התובע טוען בתצהירו (סעיף 12) וגם העיד כאמור, כי הוא חש כאבים עזים בפתח דירתו של המנהל וזאת אל מול עיני אשתו. הנתבעים לא מצאו לנכון להעיד את אשת המנהל בנוגע לטענה עובדתית זו על מנת להדוף אותה.

ביחס לטענת הנתבעים לפיה התובע לא הוכיח משקל החבילות שהוביל - לדידי, טענה זו, בנסיבות הספציפיות של ההליך דנן, מעוררת קושי אמתי. שכן יש לזכור, החבילות המדוברות הן רכוש שהמנהל הזמין. התובע העיד: "זה היה מופיע בשתי קרטונים מובנים שהמעסיק הזמין את זה" (שורה 16, עמוד 8). מעדות התובע עולה כי דובר ב-20 כרכים, כאשר כל כרך שקל כ-3.5 ק"ג (שורות 24-6, עמוד 8). התובע הצטייד בדיון בכרך של "תלמוד בבלי" על מנת להדגים את גודל ומשקל הכרכים שנשא, ולדידו: "לא מצאתי את הכרך שניגשתי להשיג, הוא יותר גדול וגבוה מזה" (שורה 22, עמוד 8). מכאן, תמוה מדוע לא בחרו הנתבעים להתמודד עם גרסתו העקבית של התובע בנדון ולהציג את משקל הספרים המדוברים, שבפועל נרכשו פיזית על-ידי המנהל. בל נשכח, וכפי שניתן להתרשם, אין עסקינן בספרים רגילים אלא בספרי קודש מפוארים, מיוחדים, יקרי ערך ונועדו להיות מתנה לרגל אירוסי קרובתו של המנהל.

לעומת התאונה הראשונה, ביחס לתאונה מחודש אוקטובר 2011, האירוע לא פורט כלל בכתב התביעה כיצד אירע (סעיף 16). בנוסף, לאירוע זה אין זכר בתביעת התובע במל"ל (מיום 5.2.2015). ממסמכי המל"ל ניתן להבין כי האירוע הרלבנטי והיחיד שהוכר כתאונה עבודה, הוא התאונה הראשונה מיום 13.2.2011 (ראו מכתבו של המל"ל מיום 28.10.2015 ומכתבו מיום 14.3.2016). גם בהודעת הערעור שהגיש התובע לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, ביום 4.5.2017 [ב"ל 5849-08-17 חממי פור נ' המוסד לביטוח לאומי], התובע הזכיר רק את התאונה מחודש פברואר 2011 (סעיף 1) אך לדידו יש לקבוע כי מועד תחילת הנכות הוא במועד בדיקת התובע על-ידי הוועדה הרפואית במל"ל (סעיף 12). כך או אחרת, עדות התובע ביחס לתאונה זו היא עדות יחידה כמשמעותה בסעיף 54 בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, ולא מצאתי לה תימוכין משכנעים בחומר הראיות.

אם לא די בכל אלה, בהודעתו של התובע במל"ל מיום 17.8.2015, הוא לא הצביע על פעולה חריגה כלשהי במקום העבודה. לראשונה, גרסתו ביחס לתאונה השנייה, פורטה כביכול בתצהיר עדות ראשית של התובע משנת 2017.

בנסיבות אלו ובהעדר עיגון ראייתי ועקביות, הגעתי לכלל דעה, כי במועד "התאונה" השנייה, גם אם חש התובע כאבים בגבו באותו יום, אך לא הוכח כי התרחש אירוע מזיק כלשהו. על כן נקבע בזאת, כי התאונה שהתרחשה והיא מושא הדיון בשאלת חבות הנתבעים ואומדן הנזקים בתביעה דנן, היא התאונה הראשונה מיום 13.2.2011 בלבד (להלן תיקרא: "התאונה").

אחריות הנתבעים

התובע טוען, בין השאר, כי הוא עובד אצל הנתבעת שנים רבות. תפקידו היה פקיד מכירות שהופקד על ניהול הזמנות חנות העסק. ביום התאונה נדרש לבצע עבודה שלא תאמה את ניסיונו וחרגה מפעילותו הרגילה של העסק. לתובע לא נמסרו הוראות זהירות כלשהן, או מידע בדבר סיכוני הבטיחות הקיימים. התובע גורס כי הרמת משקל שעולה על 30 ק"ג היא סיכון בלתי רגיל ולא סביר גם לעובד מיומן בהרמת משקולות. בכל מקרה, הנתבעת שידעה על קרות התאונה בזמן אמת, מסיבות השמורות עמה, לא ערכה תחקיר בנוגע לנסיבותיה.

הנתבעים טוענים מנגד, כי ככל שהתאונה אירעה במהלך העבודה, אין להטיל על הנתבעת אחריות כלשהי. התובע לא הוכיח את המשקל שהרים כטענתו, לא הוכיח כי גבו נפגע עקב הרמת משקל, זאת להבדיל מהתכופפות או יציאה לא זהירה ממעלית. בנוסף, התובע עבד בשירות הנתבעת למעלה משני עשורים. בשנת 2000, כחמש שנים לאחר שהחל את עבודתו אצל הנתבעת, הוא מונה לנהל את החנות. במסגרת תפקידו זה, היו לו סמכויות לרכוש את כל הנדרש בפן הלוגיסטי עבור החנות ולקבוע נהלים לעובדים. אופי עבודתו של התובע היה משרדי, ובמסגרת זו הוא לא נדרש להרים משאות כך שלא היה זקוק להדרכה כלשהי בהרמת משאות. יותר מזה, התובע רכש עבור הנתבעת עגלה לצורך העברת ציוד והיא הייתה בהישג ידו אך לא השתמש בה משיקוליו. על כן, ככל שיש רשלנות, היא מיוחסת לתובע שתרם לה באופן מלא. לחילופין, טוענים הנתבעים, כי התובע נשלח לבצע פעולה פשוטה, שלא הצריכה הכשרה מיוחדת, ולא טומנת בחובה סיכון מיוחד.

לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים בנדון, סבורני כי בנסיבות העניין, הדין עם התובע.

כפי שעולה מחומר הראיות, התובע - שהוא עובד כפקיד אצל הנתבעת ועבדותו לא הייתה כרוכה בהרמת משאות (שורה 30, עמוד 8 ושורות 21-20, עמוד 9; סעיף 23 בכתב סיכומי הנתבעים) - הוטלה עליו ביום האירוע משימה אישית עבור המנהל. משימה שהיא חריגה מתפקידו הכללי אצל הנתבעת (בין כפקיד מכירות כטענתו, ובין כמנהל החנות כטענת הנתבעים). משימה זו כללה הרמת משא כבד (ראו סעיף 26 לעיל). חזקה שהמנהל ידע, ולמצער היה ביכולתו לברר ולדעת, מה משקל החבילות, ונראה שלא היה קיים קושי מיוחד להציג את המשקל האמתי של הספרים שרכש.

כפי שנפסק לא אחת, אחריותו של מעביד להבטיח סביבת עבודה בטוחה לעובדיו. כנגזר מכך, חובתו להדריך ולהנחות את העובדים בכללי בטיחות והתנהגות בטוחה לשם שמירה על שלומם ובריאותם. במקרה לפנינו, חבה הנתבעת (המעסיקה) בחובת זהירות מושגית כלפי התובע (העובד). עצם דרישת מנהל הנתבעת מהעובד (התובע) למלא אחר משימה של הרמת משא כבד והובלתו לבית פרטי, שהיא לא חלק מתפקידו הרגיל והשגור של העובד, מקימה חובת זהירות קונקרטית.

בשעה שנדרש התובע למלא אחר משימה כאמור, מבלי להעניק לו את ההנחיה וההדרכה המתאימות כדי למלא אותה באופן בטוח, ולמצער, מבלי לברר עם התובע אם הוא מודע ומבין את סיכוני המשימה, והאם הוא מסוגל פיזית למלא אחריה - הפרה בכך הנתבעת את חובות הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלות עליה כאמור, כמעסיקה. אין מחלוקת כי התובע לא עבר כל הדרכה להרמת משאות ולא נראה שהוא היה מיומן לכך. כמו כן, לא הוכח כדבעי כי לתובע סופק או אף הוצע לספק לו אמצעי עזר למילוי אותה משימה ספציפית [לעניין אחריות המעביד במקרה שבו נדרש העובד להרים משאות כבדים, ראו והשוו: ע"א (מחוזי - י-ם) 6499/05 חליל גנים נ' אברהם רובינשטיין ושות' בע"מ, מיום 15.10.2006].

לא מצאתי בנסיבות העניין מקום להטיל על העובד אשם תורם כלשהו. לא אחת נפסק, כי לא תוטל אחריות על העובד הנפגע בשל אשם תורם "אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" [ע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 232 (1993); ראו והשוו גם: ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח יבגני גולובין, מיום 15.4.2012].

כאמור, עסקינן במשימה אישית שהטיל המנהל. סביר ביותר כי רצון הוא של העובד לרצות את מעבידו, כל שכן במילוי משימה כאמור. אין זה בלתי נמנע שבנסיבות אלו העובד לא שקל ביישוב הדעת את הסיכונים הטמונים בביצוע אותה משימה [ראו והשוו: ע"א 477/85 אפרים בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988)].

על כן, נקבע בזאת כי הנתבעת חבה בנזיקין, באופן בלעדי, בגין כל נזק שנגרם לתובע עקב התאונה וכי המבטחת חבה מכוח אחריותה הביטוחית לפי ההסדר הביטוחי שבין הנתבעות.

הנכות הרפואית

כאמור, התובע צירף לתביעתו חוות דעת רפואית בתחום האורתופדיה, מיום 29.4.2015. המומחה מטעם התובע קבע בחוות דעתו, נכות צמיתה בשיעור 15% בגין מגבלת תנועה בעמוד השדרה המותני, באופן שבין קל לבינוני.

מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת אורתופדית נגדית, ובה קבע המומחה הרפואי מטעם הנתבעים כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 5%, כאשר הוא מייחס 2.5% לכל תאונה משתי התאונות הנטענות.

נוכח הפער בין חוות הדעת הרפואיות, מינה בית המשפט את פרופ' ע' פייזר, כמומחה רפואי מטעמו בתחום האורתופדיה (להלן: "המומחה"). המומחה קבע בחוות דעתו מיום 31.3.2016 כי לתובע נותרה נכות בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני לפי סעיף 37(7)(א) בתוספת שבתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956.

בתשובות על שאלות ההבהרה שנשלחו אליו, ייחס המומחה את מחצית הנכות לכל אחת משתי התאונות הנטענות, וגם קבע נכויות זמניות. ביחס לתאונה הראשונה: 100% למשך עשרה ימים לאחר התאונה; 20% למשך חודש לאחר מכן, ובהמשך (עד התאונה השנייה) 5%. ביחס לתאונה השנייה: 100% במשך חמישה ימים; 20% במשך חודש לאחר מכן ובהמשך 10%.

יוזכר כי נכותו הרפואית של התובע במל"ל הועמדה על 19%.

הן המומחים מטעם הצדדים, הן המומחה מטעם בית המשפט, לא נתבקשו להעיד. בנסיבות אלו, לאור קביעתי לעיל ביחס לאירוע הנזק היחיד שהתרחש, נקבע בזאת כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע היא 5%.

אומדן ראשי הנזק

כאב וסבל

התובע עותר לפסיקת פיצוי בראש נזק זה בשיעור 70,000 ₪. לעומתו, הנתבעים סבורים כי הפיצוי ההולם בנסיבות העניין, אינו עולה על 10,000 ₪.

לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים בנדון, בהינתן גילו של התובע, טיב הפגיעה, מועדה והנכויות הזמניות שנקבעו לפי תשובות המומחה הרפואי מטעם בית המשפט - נפסק בזאת פיצוי לתובע בראש נזק זה בסך 25,000 ₪.

פגיעה בכושר ההשתכרות

התובע טוען כי מאז התאונה הוא סובל מכאבים בגב ולא מסוגל לבצע כל פעולה הכרוכה במאמץ גופני. הוא נמנע מעבודות הבית, נשיאת ממשקל ונזקק לעזרה. עוד טוען התובע, כי נכותו התפקודית גבוהה מנכותו הרפואית ויש להעמידה על 15% נכות.

הנתבעת טוענת מנגד כי לתובע לא נותרה כל נכות תפקודית בגין התאונה, התובע המשיך לעבוד לאחר התאונה כשבע שנים באותו מקום העבודה, באותה המשרה, כאשר התובע השביח את שכרו עם השנים. מחוות הדעת עולה כי המגבלה של התובע, ככל שקיימת, היא קלה ביותר. לנכות שנקבעה אין כל משמעות תפקודית, והתובע כאמור נשאר במקום עבודתו במשך שנים מבלי שהתלונן על בעיות כלשהן. התובע הודיע במפתיע על התפטרותו מהעבודה מבלי שצירף את מכתב ההתפטרות ונראה כי התפטרותו אינה קשורה לתאונה אלא לבעיות בריאותיות אחרות מהן הוא סובל.

התובע עותר בראש נזק זה וביחס לתקופת העבר, פיצוי בסך 10,000 ₪. ביחס לעתיד, עותר התובע לפיצוי בסך כ-203,000 ₪ שמשקף תחשיב אקטוארי המבוסס על גובה שכר 6,500 ₪, שיעור נכות 15% ומקדם היוון מתאים. לסכומים אלה עותר התובע להוסיף זכויות סוציאליות שאבדו.

הנתבעים לעומתו, סבורים כי לתובע לא נגרמו הפסדי שכר כלשהם. ביחס לעבר, התובע לא נעדר מעבודה, המשיך עבודה ואף השביח את שכרו. ביחס לעתיד, הנתבעים מציעים פיצוי גלובלי בסך 20,000 ₪.

ממסכת הראיות שהונחה לפני בית המשפט עולה כי לאחר התאונה הראשונה מיום 13.2.2011 התובע שב לעבודתו הרגילה. כזכור, ביחס לעבר, מדובר בנזק מיוחד שטעון הוכחה בראיות ממשיות. התובע לא הניח תשתית ראייתית שמצביעה על גריעה בשכר. מעיון בתלושי השכר משנת 2011 ניתן להתרשם כי לא חלה גריעה בשכרו. אדרבא, בחלק מהחודשים במהלך השנה שכרו עלה ביחס לזה שהיה בתחילתה (ראו והשוו: תלושי החודשים 03/2011, 5/2011, 6/2011, 8/2011 זאת ביחס לחודש 1/2011).

שכרו של התובע מחודש 1/2011 היה כ-5,800 ₪ (ברוטו). לפי מכתבו של המל"ל מיום 10.5.2016, שכרו של התובע בשלושת החודשים שקדמו לתאונה היה 18,708 ₪ (קרי: כ-6,200 ₪ חודשי). לפי נתונים מצטברים שמופיעים בתלוש שכרו של התובע מחודש 12/2011 - ממוצע שכרו החודשי הסתכם בסך כ-6,300 ₪ (ברוטו). כידוע, התובע המשיך לעבוד אצל הנתבעת. לפי נתונים מצטברים שמופיעים בתלוש שכרו של התובע מחודש 11/2017 - ממוצע שכרו הסתכם בסך כ-6,700 ₪ (ברוטו).

ראו והשוו גם עם דו"ח רציפות הביטוח, מיום 29.8.2017 [מוצג נ/6], וניתן לראות כי בשנים שלאחר התאונה, הייתה מגמת עלייה בשכרו השנתי של התובע: שנת 2011 (שנת התאונה) - 75,117 ₪; שנת 2012 - 76,969 ₪; שנת 2013 - 85,555 ₪; שנת 2014 - 88,840 ₪; שנת 2015 - 89,317 ₪; שנת 2016 - 77,866 ₪.

מנגד, לא ניתן להתעלם מכך כי הנכות שנקבעה נמצאת באיבר מרכזי בגוף. בשים לב לטיב הנכות ומיקומה, ועל אף שיעורה הנמוך יחסית, תהיה לה השפעה תפקודית, זאת בהתחשב גם בגילו של התובע ואופן עיסוקו כמנהל מכירות.

לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, בשים לב לשיעור הנכות המיוחסת לתאונה, שיעור שאינו גבוה, ומשמקובל בנסיבות כגון-דא לפסוק באופן גלובאלי, נפסק בזאת פיצוי לתובע בראש נזק זה, הן ביחס לעבר הן ביחס לעתיד, סך גלובאלי 50,000 ₪ כאשר סכום זה כולל בתוכו גם פיצוי בגין אובדן זכויות סוציאליות.

עזרת הזולת, הוצאות רפואיות וניידות

ביחס לרכיב עזרת הזולת, טוען התובע כי בשל הפגיעה, הבדיקות והטיפולים שנאלץ לעבור, הוא נזקק לשירותי עזרת הזולת מעבר לעזרה הרגילה של בני המשפחה. התובע עותר לפסיקת פיצוי בראש נזק זה בגובה 18,000 ₪. הנתבעת לעומתו, סבורה כי אין מקום לפיצוי בראש נזק זה.

בנדון דנן, לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי שמעידה על היזקקות לעזרת הזולת. התובע לא העיד מי מבני משפחתו שיתמוך בגרסתו לפיה הוא נזקק לעזרה חריגה.

ביחס לרכיבי ההוצאות הרפואיות והניידות, טוען התובע כי בשל הפגיעה בתאונה ובשל הצורך בנסיעות רבות לטיפולים ובדיקות, היו לו הוצאות. התובע עותר לפסיקת פיצוי ביחס לעבר והעתיד, בסך 17,000 ₪.

גם כאן, לא הונחה על-ידי התובע תשתית ראייתית משכנעת שמצביעה על הוצאותיו, כל שכן ביחס לתקופת העבר. לכך יש להוסיף כי מדובר בתאונת עבודה, אשר חלק נכבד מהוצאות התובע בנדון, מכוסות במסגרת המל"ל. מנגד, לא ניתן להתעלם מכך שנקבעה נכות, וכי נגרם נזק לתובע להוצאות וטיפולי פיזיותרפיה, ולמצער, לרכישת משככי כאבים.

על מנת שלא תקופח זכותו של התובע בראשי נזק אלה ובהינתן הנכויות הזמניות והצמיתה שנקבעו, נפסק בזאת לתובע פיצוי דרך האומדנה בסך 5,000 ₪.

ניכוי תקבולי המל"ל

הנתבעים עותרים לנכות מכל פיצוי שייפסק את מלוא גובה המענק שהיה מקבל התובע לו לא היה משתהה בהגשת תביעתו במל"ל (סך כ-37,000 ₪ במקום סך כ-5,000 ₪ שקיבל בפועל).

התובע טוען מנגד, בין השאר, כי בשל מחדלה של הנתבעת הוא הגיש באיחור את תביעתו במל"ל. לדידו, היה על המל"ל לשלם לו את זכויותיו ללא כל הפחתה, ובכל מקרה הוא ערער על החלטת המל"ל בנדון אך בהמלצת בית הדין האזורי לעבודה שדן בערעור, זה נמחק. התובע סבור כי עשה כל שלאל ידו למצות את זכויותיו במל"ל ולכן אין לבצע הפחתה לבר הסכום ששולם לו בפועל.

לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, סבורני כי בסוגיה המשפטית דנן, הדין עם הנתבעת.

סעיף 82 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מורה כלהלן:

"(א) המבוטח לפי חלק ב' לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953 (להלן בפרק זה - החוק), לרבות התלוי בו כאמור בסעיף 22(ב) לחוק, שהיו זכאים לפי פקודה זו עקב מאורע אחד גם לפיצויים מן המעביד, וגם לגימלה לפי חלק ב' לחוק - תנוכה הגימלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם ממעבידם אילולא סעיף זה.

(ב) לענין סעיף זה -

"גימלה" - השווי הכספי של הגימלאות, להוציא גימלה בעין, שניתנו או שעתידות להינתן לפי חלק ב' לחוק, לרבות תמורת דמי פגיעה המשתלמת לפי סעיף 38 לחוק, וגימלה שהופחתה או שנשללה עקב מעשה או מחדל של העובד, או שלא ניתנה בגלל בחירה בגימלה אחרת לפי החוק, רואים אותה כאילו ניתנה או שעתידה להינתן בשלמותה;...;

..."

(ההדגשה אינה במקור)

למען הסדר הטוב מובהר כי חלק ב' המוזכר בסעיף המצוטט לעיל עניינו ביטוח נפגע עבודה, והיום הוא חלק (פרק) ה' בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

בפסק הדין בעניין רע"א 6563/15 פלוני נ' עמי מיטרני בע"מ, מיום 27.6.2017, בהתייחסו של בית המשפט העליון לסעיף 82 בפקודה, קבע: "...מלשונו הברורה של הסעיף עולה, כי המעסיק זכאי לניכוי הגמלאות המשולמות, או עשויות להיות משולמות, על-ידי המל"ל בגין תאונת העבודה שארעה (בכל קונסטלציה שהיא) - הא-ותו-לא" (סעיף 9).

לא אחת נקבע כי ההסדר הקבוע בדין בין המל"ל לבין המעביד, הוא הסדר, שבאופיו ומהותו, של מבטח-מבוטח, במסגרתו משלם המעביד דמי ביטוח עבור העובד. עת נפגע העובד וקמה לו הזכות לקצבה מהמל"ל בגין פגיעת עבודה, לפי הדין, אין זכות חזרה של המל"ל למעביד; במילים אחרות - המעביד רכש ביטוח אצל המל"ל עבור העובד. אין מדובר "בפרס" למעביד, אלא הנדון הוא תוצר של יחסי הביטוח. על כן, כאשר מחויב המעביד לפצות את העובד בגין נזקיו, הרי "מבקש הוא, בצדק, ליהנות מן הביטוח. ההנאה מן הביטוח מגולמת בהסדר שלפיו מנוכה שווי תגמולי העבודה (המבטאים את שווי הביטוח שנרכש) מסכום הפיצויים - זאת אפילו לא תבע הניזוק תגמולים כלל (ניכוי רעיוני) או בחר לתבוע תגמולים אחרים" [ע"א 4084/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' גדי סגרון, מיום 5.11.2006 (סעיף 8)].

על כן, עקרון בסיס לפיו ניכוי גמלאות המל"ל מקטין את הסכום שעל המעביד לשלם לניזוק (העובד), ומכאן חובתו של הניזוק להקטין את נזקו של המעביד ולהגיש תביעת מל"ל [ע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת נ' ח'אלד בשאראת, מיום 1.2.2016 (פסקה 6)]. על מנת לצאת ידי חובת נטל הקטנת הנזק, על הניזוק למצות את זכויותיו במל"ל בכנות, בסבירות ובתום לב. שאם לא כן, יעריך בית המשפט את גובה הגמלאות להן היה זכאי הניזוק אילו היה פונה למל"ל, וינכה סכום זה מהפיצויים הנפסקים לתובע. יוצא אם כן, כי לצורך ניכוי הגמלה "הרעיונית" אין חשיבות לשאלה האם נתבעה הגמלה מהמל"ל וקיבל אותה הניזוק, די בכך שהוא זכאי לה כדי ששוויה ינוכה מהפיצוי [ע"א 8673/02 דניאל פורמן נ' רפאל גיל, פ"ד נח(2) 375, 381 (2004); ראו גם: ע"א 1617/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' אור ציון סעדה, מיום 28.5.2008, פסקה 11].

במקרה לפנינו, האירוע הנזיקי התרחש ביום 13.2.2011. תביעת התובע במל"ל הוגשה רק לאחר ארבע שנים ממועד התאונה. בשל כך, התובע קיבל מענק חד פעמי מופחת באופן משמעותי זאת נוכח הוראות סעיפים 107 ו-296(ב) בחוק הביטוח הלאומי. התובע קיבל מענק כאמור בסך 4,820 ₪ (ראו מקבץ המסמכים במוצג ת/1), זאת במקום סך כ-37,000 ₪ (הודעת הנתבעים מיום 24.4.2017).

הגם שטענת הנתבעים בדבר הצורך בניכוי רעיוני של מלוא המענק שהיה זכאי לו התובע עלתה עוד בשלב ההתדיינויות בהצעת הפשרה שניתנה ולפני שהוגשו ראיות הצדדים, התובע לא מצא לנכון להניח לפני בית המשפט עוד בתצהיר עדות ראשית מטעמו כל הסבר מדוע האיחור בהגשת תביעתו במל"ל. כל שנטען על-ידו בתצהיר התייחס לקביעת המל"ל וגם לערעור שהגיש לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, ערעור שנמחק בהמלצת בית הדין, כך לטענת התובע [מוצג ת/1].

בכתב סיכומיו (סעיף 54), טוען התובע כי האחריות "לאיחור" בהגשת התביעה למל"ל הוא בשל "מחדלה" של הנתבעת. ברם, מלבד זאת שהנטען אינו מעוגן בתצהיר עדות ראשית של התובע משנת 2017, אלא שגם - לא הוסבר מה המחדל. מעדותו במשפט, עולה כי הנתבעת טיפלה במסמכיו לצורך המל"ל עוד בשנת 2011 וכי כבר באותה שנה חתם על טפסים "סמוך לתאונה" (שורות 24-17, עמוד 5).

אמנם לדבריו בעדותו "הסתבר שיש כמה דברים לטפל מול ביטוח לאומי שלא טופלו" (שורה 22, עמוד 5) אך לא פורט מה הם העיכובים שהיו, ככל שהיו, וממה נגרמו; לא הוצג על-ידי התובע כל טופס שחתום על-ידו משנת 2011; ובעיקר - גם אם נניח שהתובע סמך על הנתבעת בטיפולה בנדון, ישאל השואל מה עשה כדי לברר ולקדם את בירור תביעתו במל"ל, במהלך התקופה של ארבע שנים.

בהינתן האמור, ולאור המצב המשפטי שעמדתי עליו לעיל, לטעמי, צודקת הנתבעת בעתירתה לנכות מכל פיצוי שייפסק לתובע, את סך המענק המלא שהיה מקבל לו היה ממצה את זכויותיו במל"ל תוך זמן סביר. בהקשר זה, הסכום שהוצג על-ידי הנתבעים (הודעה מיום 24.4.2017 וגם סעיף 39 בכתב סיכומי הנתבעים) לא נסתר על-ידי התובע.

על כן, נפסק בזאת כי מכל פיצוי שייפסק לתובע ינוכה סך 37,000 ₪.

סיכום

לאור האמור, התביעה מתקבלת באופן חלקי, כמפורט לעיל.

סיכום ראשי הנזק:

• כאב וסבל - 25,000 ₪

• הפסדי שכר וזכויות סוציאליות - 50,000 ₪

• עזרת הזולת, הוצאות רפואיות וניידות - 5,000 ₪

  __________________________

  סך-הכל אומדן נזק - 80,000 ₪

  ניכוי תקבולי המל"ל - (37,000 ₪)

  __________________________

  סך הפיצוי - 43,000 ₪

   

הנתבעים יישאו אפוא בסך הפיצוי דלעיל, זאת בנוסף להוצאות משפט בסך כולל 7,500 ₪ ושכר טרחת עורך-דין בשיעור 20% בצירוף מע"מ כדין.

הסכומים האמורים ישולמו לתובע תוך 30 יום, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

המזכירות - להודיע לצדדים ולשלוח להם את פסק הדין בדואר רשום.

ניתן היום, י"ד אדר ב' תשע"ט, 21 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.