ת"א 27586-04-15 כפר שיתופי נ' מ.י הנתבעת נדל"ן בע"מ

התובעת היא יישוב קהילתי והנתבעת היא חברה העוסקת בייזום ובניית פרויקטים בתחום הנדל"ן. התובעת ביקשה לבצע הרחבה קהילתית ביישוב (להלן: הפרויקט), ולשם כך נחתם בשנת 2008, בינה ובין הנתבעת, הסכם ביצוע ביחס לשלב א' של הפרויקט שעניינו בבניית 62 יחידות דיור (להלן: ההסכם).

בין הצדדים התגלעו מחלוקות שונות בקשר להסכם, ובגין מחלוקות אלו נפתחו במהלך השנים הליכים משפטיים רבים. תמצית ההליכים הללו פורטה בהחלטה שניתנה ע"י כב' השופטת זינגר במסגרת הדיון בבקשה לצו מניעה זמני שהגישה התובעת בתיק זה (ראו בפרוט' מיום 28.6.15, ובעיקר עמ' 7 ש' 16 – עמ' 11, ש' 4) ובהחלטה שניתנה ע"י כב' השופט סגל ביום 13.7.15 במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני שהגישה התובעת בה"פ (מח', י-ם) 34101-06-15 (הבקשה וההחלטה מה"פ 34101-06-15 צורפו כנספחים 1 ו- 2 לבקשה לחילוט עירבון שהגישה הנתבעת ביום 22.7.15). לא אסקור כאן שוב הליכים אלו, אלא במקרה שהדבר יידרש לצורך ההכרעה הנוכחית.

התביעה שלפניי, תביעה לסילוק יד של הנתבעת מהפרויקט, הוגשה ביום 19.4.15. עניינה של תביעה זו במחלוקות ובהפרות נטענות בקשר להסכם משנת 2008 ובקשר להחלטות שניתנו בהליכים המשפטיים הנוספים שניהלו הצדדים בעטיו.

במסגרת ההליך הנוכחי הגישה התובעת ביום 23.6.15 בקשה לצו מניעה זמני כנגד הנתבעת. לאחר שמיעת עמדות הצדדים, בדיון שהתקיים לפניה ביום 28.6.15, ניתנה החלטה ע"י כב' השופטת זינגר שאלו עיקריה:

"... אין אני מוצאת לנכון לתת את צו המניעה הזמני המבוקש (ההדגשות במקור; ד.פ.). עם זאת, אני מוצאת לנכון להורות על עיכוב זמני של כל פעולת מכירה ו/או דיספוזיציה ו/או שיווק ו/או הקצאה ע"י המשיבה בקשר עם המגרשים נשוא הבקשה, למשך 30 יום זאת בכפוף לכך שהמבקשת תפקיד סך 50,000 ₪ להבטחת נזקי המשיבה, בגין עיכוב זמני זה... ביסוד העיכוב, מתן שהות למבקשת לבחון באיזה הליך לנקוט ובפני איזה בית משפט – ללא שבמשך אותו פרק זמן מבוצע שינוי..." (עמ' 6 לפרוט' ש' 30 – עמ' 7 לפרוט' ש' 5).

הנימוקים שעמדו בבסיס ההחלטה הנ"ל, כמו גם עמדת השופטת זינגר באשר להתנהלות התובעת במסגרת הגשת הבקשה לצו מניעה, יפורטו בהמשך.

להשלמת התמונה אציין שביום 2.7.15 הגישה הנתבעת בקשה לקיצור תקופת הצו הארעי שניתן ביום 28.6.16. בהחלטתה מיום 7.7.15 דחתה השופטת זינגר את הבקשה בקבעה כך:

"ביהמ"ש סיים מלאכתו בהחלטה שניתנה ב 28.6.15 וההפקדה שנדרשה בה הייתה מאוזנת ביחס לפרק הזמן של העיכוב... אין כיום לקצר את התקופה... שמורה הזכות לתבוע בהמשך נזקים שנגרמו עקב העיכוב וההתנהלות בפרק זמן זה. מיותר לציין שגובה ההפקדה אינו תוחם גובה אותה תביעה".

ביום 22.7.15, ולאחר שנדחתה בקשה נוספת לצו מניעה זמני שהגישה התובעת בביהמ"ש המחוזי במסגרת ה"פ 34101-06-15 הנ"ל, הגישה הנתבעת בקשה לחילוט העירבון לטובתה (להלן: הבקשה הראשונה). מכיוון שהתיק הופנה באותו מועד להליך המהו"ת, ובהתאם לתקנות שנקבעו בפרק ז1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א), הורה כב' השופט ארנברג שהבקשה תידון רק בתום הליך המהו"ת, ככל שלא תושג הסכמה במסגרתו (החלטה מיום 27.7.15)

ביום 23.5.16 ובעקבות פסק הדין שניתן בביהמ"ש המחוזי בירושלים ביום 16.5.16 (במסגרת ה"פ 34101-06-15, ה"פ 44837-12-15 וה"פ 40984-01-16) הגישה הנתבעת "בקשה לדחיית התובענה בשל מעשה בית דין וחילוט העירבון". כיוון שהתובעת התנגדה לבקשה זו, נקבע גם לגביה, שהיא תידון רק בתום הליך המהו"ת, ככל שיהיה בכך צורך (החלטות כב' השופט ארנברג מיום 29.5.16 ומיום 14.7.16).

ביום 8.12.16 הגישה התובעת בקשה למחיקת התביעה הנוכחית ללא צו להוצאות. עפ"י האמור בבקשה, בקשת המחיקה הוגשה מכיוון שבמסגרת פסק הדין שניתן בביהמ"ש המחוזי ביום 16.5.16 מונה עו"ד עמי פולמן לכונס נכסים קבוע לביצוע שלב א' של הפרויקט, ובכלל זה הנו נכנס בנעלי התובעת בקשר עם הוראות ההסכם מושא התובענה. לפיכך, ובעקבות פסק הדין הנ"ל, התובעת פנתה לכונס הנכסים כדי לשמוע את דעתו. זה השיב לה שאינו מוצא מקום להמשיך בניהול התובענה דנן וכי נכון שהצדדים יגיעו להסכמה בדבר מחיקת התובענה ללא צו להוצאות.

הנתבעת אינה מתנגדת למחיקת התביעה, אך היא דורשת להורות על חילוט העירבון שהופקד ע"י התובעת כתנאי למתן הצו הארעי שניתן ביום 28.6.15 ועל העברתו לידיה. כמו כן, ומכיוון שלטענתה היקף הנזקים שנגרמו לה עולה על סכום העירבון, היא דורשת להורות על מסירת ההתחייבות העצמית שהפקידה התובעת בתיק, לשם מימוש יתרת הנזק שנגרם לה, נזק שלגביו היא מתכוונת להגיש תביעה נפרדת ועצמאית. ולבסוף, הנתבעת דורשת לחייב את התובעת בהוצאותיה הריאליות ובשכר טרחת עורכי דינה בגין הבקשה למחיקת התביעה.

לטענת הנתבעת, התובענה בתיק זה הוגשה, מלכתחילה, במטרה לבצע מחטף לסילוק ידה מהפרויקט, לפני שתוכרע התובענה שהגישה בה"פ 34101-06-15 לאכיפת פסק הדין שניתן לטובתה ביום 29.7.13 במסגרת ה"פ (מח', מרכז) 29630-07-13 [פסק הדין הנ"ל מיום 29.7.13 מאשר, למעשה, את החלטות הבורר שאליו הופנו הצדדים ביום 6.9.11 במסגרת ה"פ (מח' מרכז) 50314-06-11]. באמצעות הגשת התובענה הנוכחית ניסתה התובעת ליצור מעשה שימנע את ביצוע פסק הדין הנ"ל. הנתבעת טוענת שהכרעת ביהמ"ש המחוזי בירושלים מיום 6.5.16, מהווה מעשה בית דין ביחס לתובענה דנן מפני שאכיפת ההתקשרות בין התובעת והנתבעת באמצעות מינוי כונס הנכסים סותמת את הגולל על כל הטענות שהעלתה התובעת בביהמ"ש המחוזי, ונדחו על ידיו. הנתבעת טוענת שלאור דחיית הבקשות לסעדים זמניים שהגישה התובעת, בהליך הנוכחי ובביהמ"ש המחוזי [הבקשה לצו מניעה שהגישה התובעת ביום 12.7.15 בה"פ 34101-06-15 נדחתה בהחלטה שניתנה בו ביום 13.7.15], ברור שהצו הארעי שניתן לה (לשם פנייה לערכאות המתאימות), ניתן שלא לצורך. הנתבעת מוסיפה וטוענת שיש לקחת בחשבון את העובדה שהיא הגישה עוד ביום 24.5.16 בקשה למחיקת ההליך הנוכחי, ואת העובדה שהתובעת התנגדה באותו המועד לבקשה הנ"ל (בתגובה שאורכה 41 עמודים!), וכעת, ולאחר שגררה את הנתבעת להליך סרק, היא מבקשת למחוק אותו באופן הסותר את כל הטענות שהעלתה בתגובתה דאז. הנתבעת נדרשה במסגרת ההליך הנוכחי להגיש כתב הגנה, להשלים הליכים מקדמיים ולהגיש בקשות ותגובות רבות, כולל התייצבות לדיון במסגרת צו הבקשה לצו מניעה זמני. כל אלה היו יכולים להימנע מימנה אלמלא הייתה התובעת נוקטת בו ללא הצדקה, אלמלא הייתה מגישה את הבקשה לצו מניעה ואלמלא הייתה מתנגדת לבקשת המחיקה שהוגשה ביום 24.5.16.

בטרם אכנס לגופם של דברים, אדחה שתי טענות מקדימות של התובעת.

ראשית, אין לקבל את טענת התובעת שמבחינה פרוצדורלית, ולאור החלטות כב' השופט ארנברג מיום 27.7.15, מיום 29.5.16 ומיום 14.7.16, טרם בשלו התנאים המנויים בהחלטות אלה למתן החלטה במה שמבוקש. כל שנאמר בהחלטות הללו הוא שעפ"י התקנות שנקבעו בפרק ז1 לתקסד"א לעניין הליך המהו"ת, יש להמתין עם מתן החלטות לגופה של התובענה עד לתום ההליך הנ"ל. אמנם, פגישת מהו"ת לא התקיימה בתיק זה, אך זאת משום שעם הגשת הבקשה למחיקת התובענה ביום 8.12.16 לא היה עוד טעם בקיום פגישה כזאת, מפני שכל מה שנותר להכריע בו הם רק התנאים למחיקת התובענה.

שנית, יש לדחות את טענת התובעת שבשל כך שלפני ביהמ"ש תלויים ועומדים הליכים נוספים ומונה כונס נכסים לביצוע פסק הדין, ההליכים לא הוכרעו באופן סופי, ולפיכך, גם אם תינתן החלטה בתיק זה, היא תהיה כפופה להחלטת הכונס בהליכים הנוספים ולהחלטות ביהמ"ש המחוזי בירושלים, וזאת לא בשל כך שבהליכים הללו תידון שאלת חילוט העירבון אלא משום שההכרעות בתיק העיקרי ישפיעו באופן עקיף ואגבי על נפקות ההחלטה בעניין העירבון, והחלטת הכונס עלולה לשמוט את הבסיס לבקשת החילוט. טענה זו אינה מקובלת עליי בשל כך שכפי שיפורט להלן, ההחלטה לעניין חילוט העירבון ניתנת בקשר להתנהלות התובעת בתובענה הנוכחית בלבד, ובקשר לנזק שנגרם לנתבעת בעטיה של התנהלות זו.

משאמרנו את שני אלה, נדון כעת בגופם של דברים, ולשם כך נפרט תחילה את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית.

תקנה 364(ב) לתקסד"א מסמיכה את ביהמ"ש לצוות על הפקדת עירבון "לשם פיצוי בגין כל נזק שייגרם למי שאליו מופנה הצו, כתוצאה ממתן הצו, אם תיפסק התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת".

תקנה 365(ב) לתקסד"א קובעת כי לבקשה לסעד זמני יש לצרף התחייבות של המבקש "לפיצוי מי שאליו מופנה הצו, בגין כל נזק שייגרם לו על ידי הצו הזמני, אם תיפסק התובענה או יפקע הצו מסיבה אחרת".

תקנה 371(א) לתקסד"א מסמיכה את ביהמ"ש להורות על חילוט העירבון שהופקד כתנאי למתן הצו הזמני "כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאליו מופנה הצו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו, וכי הבקשה לא הייתה סבירה בנסיבות העניין; חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם".

תקנה 371(ב) לתקסד"א קובעת כי "חילוט העירבון אינו גורע מזכותו של מי שהעירבון חולט לטובתו להיפרע בשל נזקיו, באמצעות הערובה במסגרת ההליך או בדרך של הגשת תובענה חדשה לפי כל דין, ובלבד שלא ישולם פיצוי יתר".

לחילוט העירבון עפ"י האמור בתקנה 371(א) נקבעו שני תנאים: האחד, שהגשת הבקשה לסעד זמני לא הייתה סבירה בנסיבות העניין, והשני, שמבקש החילוט הוכיח שנגרם לו נזק. בשונה מן האמור בתקנה 371(א) בקשר לחילוט העירבון, תקנה 371(ב) אינה מתנה את זכותו של מי שהצו ניתן כנגדו להיפרע מנזקיו באמצעות הערובה, בכך שהגשת הבקשה למתן צו זמני הייתה רשלנית או בלתי סבירה (רע"א 9308/08 אורן אלול נ' רינה רביב, פורסם בנבו, פסקאות 6 ו- 9). לעניין מידת הוכחת הנזק הנדרשת לשם חילוט העירבון קבעה הפסיקה שדי בהבאת "כמות מינימאלית של ראיות להוכחת גובה הנזק" (רע"א 98/03 מפעלי גדנסקי בע"מ נ' ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ, פורסם בנבו, פסקה 6; רע"א 9308/08 הנ"ל, פסקה 9). מבחינה עניינית, ההתחייבות העצמית היא בבחינת קבלת סיכון לתשלום פיצויים במקרה של כישלון התביעה: "בעל דין מקבל על עצמו את הסיכון הנזכר ועליו לשקול בעת בקשת צו המניעה הזמני אם הוא מוכן לקבל על עצמו סיכון זה. כאמור, התחייבותו אינה מותנית בכל גורם אחר לבד מדחיית התביעה שבמסגרתה ביקש את צו המניעה הזמני. מובן מאליו, כי אם חושש בעל הדין לקבל על עצמו את הסיכון הנזכר, עליו להסתפק בבירור התביעה ללא סעד זמני" (רע"א 2422/00 אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה נ' עיריית בת-ים, פורסם בנבו, פסקה 16).

ומן הכלל אל הפרט. עיון במכלול החומר המונח לפניי מוביל למסקנה שבנסיבות העניין, הגשת הבקשה לצו זמני בתובענה הנוכחית הייתה, לכל הפחות, בלתי סבירה, שלא לומר חסרת תום לב. על בקשה זו, כמו גם על הבקשה לצו זמני שהוגשה לביהמ"ש המחוזי, כבר חיוו השופטים שדנו בהם את דעתם, ואין לי אלא לחזור על הדברים שנאמרו מפיהם במסגרת הדיון בבקשות הללו.

בהחלטתה מיום 28.6.15 כותבת השופטת זינגר את הדברים הבאים:

"מדובר במערכת יחסים ממושכת שהתחילה בין הצדדים עוד בשנת 2008 ועירבה הליכים משפטיים רבים, וביניהם גם פנייה לבורר... לטעמי, לנוכח אותם הליכים, אזי גם אם מבחינה פורמאלית יש סמכות לבית משפט זה לתת את הסעד הזמני שהתבקש, הרי מבחינה מהותית, בגדר שיקול הדעת הראוי ובשים לב לכלל בדבר כיבוד ערכאות גבוהות יותר – אין מקום לתיתו במסגרת תביעה זו"... (עמ' 7 לפרוט', ש' 9-14).

ובהמשך:

"אפילו ניתן היה להתעלם מכך שההתייחסות בבקשה דנן, להליכים הקודמים ולתיקים אחרים תלויים ועומדים, לוקה בחסר ובהעדר בהירות (לטעמי, באופן העולה עד כדי הטעייה; ההדגשה שלי, ד.פ.) – מכל מקום, לא ניתן להתעלם מאי ציון דבר הגשת התביעה למינוי כונס נכסים קבוע בעניין אותו פרויקט נשוא הבקשה (הכוונה לבקשה למינוי כונס נכסים קבוע שהגישה הנתבעת בה"פ 34101-06-15)... עולה כי הבקשה שלפניי, נועדה למעשה לעקוף את ההתדיינות באותה תביעה, אף שהתביעה עם הבקשה למינוי כונס הוגשה עובר לבקשה דנן. כך, במקום שהמבקשת תעלה בפני בית המשפט המחוזי את טענותיה, מדוע אין מקום להורות על מינוי כונס נכסים, היא ניסתה לבצע מעין מחטף, אשר יגביל את עשיית המשיבה במקרקעין וזאת עוד עובר לדיון בתביעה האחרת ועל אף שאותה תביעה הוגשה כאמור לפני הבקשה דנן. ב"כ המבקשת אכן נאלץ להודות במהלך הדיון שהוא ידע על אותו הליך של תביעה למינוי כונס ולא ניתן טעם מספק מדוע דבר אותה תביעה לא צוין בבקשה (ההדגשות כאן ובהמשך, במקור; ד.פ.)... עת מבוקש סעד זמני.... אזי על המבקש לשטוח כל מידע רלוונטי בפני בית המשפט. הימנעות מלעשות כן עולה בחוסר נקיון כפיים. די בחוסר ניקיון כפיים זה כדי שלא להיעתר לבקשה. עת הוגשה תביעה עם בקשה למינוי כונס נכסים קבוע בערכאה גבוהה יותר חובה היה לציין עובדה זו בפני ביהמ"ש. לא ניתן להגיש בקשה הנוגעת במוקד הדברים שיידונו שם, בניסיון למחטף... ועוד: יש לזכור כי מדובר במערכת יחסים הנוגעת להסכם שעיינו בעבודות שוויון הוא למעלה מ 14 מיליון ₪. בנסיבות אלה, גם אין מניעה פורמאלית להגיש בקשה לסילוק יד בבית משפט השלום... - נראה כי קיימת עדיפות שההכרעה תינתן על ידי ערכאה גבוהה יותר, בשים לב להיקף הפרויקט ושלל ההליכים הקודמים, אשר אכן יתבררו כולם בערכאה גבוהה יותר. הדברים יפים במיוחד כאשר בפועל אכן אף נתפח הליך מתאים בבית המשפט המחוזי עובר להגשת הבקשה נשוא החלטה זו (הליך שכאמור הוסתר מבית המשפט). מהדיון שהתקיים היום עולה כי קיימות בין הצדדים מחלוקות של ממש – הן ביחס לשאלה האם היה מוסמך הבורר לתת החלטות נוספות, אותן נתן, בעניין הערבות, והן ביחס לשאלה מדוע לא מתקדם הפרויקט כמצופה... – ראוי מהבחינה המהותית כי (מחלוקות אלו; ד.פ.) תתבררנה בערכאה גבוהה יותר (גם בשים לב להיקף הפרויקט)... אין אני סבורה שההכרעה באותן מחלוקות, תיעשה בדרך עקיפה, בערכאה נמוכה יותר מאותן ערכאות רלוונטיות. בין אלה שדנו בסוגיות אלה בעבר ובין זו שעשויה להידרש להן בסמוך, בעתיד... אעיר כי המבקשת, במסגרת העדר גילוי כנדרש, גם לא ציינה בבקשתה שניסתה לפעול בהליך של בזיון בית משפט.... לא ניתן לשלול כי דרך ראויה יותר היא להגיש תגובה לבקשה למינוי כונס נכסים קבוע, באופן שאותו בית המשפט ידון בכלל הטענות ההדדיות, ביחס למצב הנוכחי הקיים בסכסוך והגורמים לו... אני מוצאת לנכון להעיר עוד כי המצג כאילו מדובר בבקשה דחופה – עקב מידע שנודע אך לאחרונה למבקשת, אינו משכנע..." (שם, עמ' 11, ש' 11 – עמ' 13, ש' 24).

לאחר מתן הצו הארעי בתיק זה (ביום 28.6.15) הגישה התובעת בקשה לצו מניעה זמני גם בה"פ 34101-06-15. בקשה זו נדחתה ביום 13.7.15 (הבקשה וההחלטה צורפו, כאמור, כנספחים 1 ו- 2 לבקשה הראשונה לחילוט עירבון). לאחר שהשופט סגל מפרט בהחלטתו את ההליכים הרבים והמתמשכים המתנהלים בין הצדדים, חלקם שונים וחלקם זהים (כלשונו, שם בסע' 3), הוא כותב את הדברים הבאים (בסע' 6):

"לא אוכל שלא לתהות על הגשת הבקשה דנא, בעיתוי זה, שכן בקשה זהה (ההדגשה במקור; ד.פ.) לבקשה דנא נדונה בבית משפט קמא במסגרת ת"א 27586-04-15 ונדחתה. לא זו אף זו, הגם שהבקשה לצו המניעה הזמני נדחתה על ידי בית משפט השלום בירושלים, הוסיף בית המשפט והורה על עיכוב ביצוע זמני למשך 30 יום החל ממועד הפקדת העירבון... כך שנכון למועד הגשת הבקשה דנא, ככל שהופקד העירבון, קיים בפועל צו מניעה זמני, זהה לחלוטין לצו המבוקש... על ההחלטה הדוחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני לא הוגשה בר"ע".

על כל שנאמר וצוטט לעיל, אוסיף בקצרה את הדברים הבאים: ההסכם בין הצדדים נחתם בשנת 2008, וחילוקי הדעות לגביו החלו בשנת 2011. מאז, ובמשך כמה שנים מתנהל בין הצדדים סכסוך משפטי בערכאות השונות. ההחלטות מושא הבקשה למתן צו זמני (החלטות הבורר ופסק הדין שאישר אותן) ניתנו לפני זמן רב, ונידונו בביהמ"ש המחוזי. בנסיבות אלה, לא הייתה דחיפות מיוחדת או נחיצות אמיתית במתן צווים זמניים והגשת הבקשה לא הייתה סבירה בנסיבות העניין. לא רק שהתובעת לא הציגה כל מידע שישכנע בדחיפות כזו (כפי שציינה גם השופטת זינגר, כדלעיל, אלא אף להפך, קשה להתעלם מהתזמון שבו בחרה התובעת להגיש את הבקשה לצו מניעה. ביום 3.6.15 ניתנה ההכרעה בבג"ץ 6666/14 שוראקי נ' ההסתדרות הציונית העולמית, החטיבה להתיישבות. בהכרעה זו ביטל בג"ץ את "כוח ההמלצה" של התובעת, קרי, את כוחה לסנן מתיישבים חדשים באמצעות ועדת קליטה, כוח שניתן לה ע"י החטיבה להתיישבות (הבהרה להחלטה ניתנה ביום 9.6.15). לא מן הנמנע שעד להכרעה בבג"ץ הצליחה התובעת למנוע את ביצוע פסק הדין ואת השלמת הפרויקט בדרכים שונות, וביניהן כוח ההמלצה הנ"ל, ולפיכך, כשבוטל כוח זה ע"י בג"ץ, היא שוב לא יכלה להשתמש בו כדי להביא לעיכוב הפרויקט. לא זו אף זו, הבקשה הוגשה ימים ספורים לאחר שהנתבעת הגישה בה"פ 34101-06-15 בקשה למינוי כונס נכסים קבוע לפרויקט, שיסייע באכיפת פסק הדין שניתן בשנת 2013. התחושה היא שטענות שהייתה אמורה התובעת לטעון כנגד הנתבעת על מנת להתגונן בהליך הנ"ל, מצאו את מקומם, בדרך מלאכותית, בבקשה לצו זמני בהליך הנוכחי.

סיכומם של הדברים עד כה, בין הצדדים קיים סכסוך משפטי המתנהל במשך שנים בערכאות השונות, ובהתחשב במצב שהיה קיים ערב הגשת הבקשה לצו זמני, התובעת לא הצביעה על כל דחיפות או נחיצות אמיתית למתן הסעד שביקשה. כמפורט לעיל, אלה מובילים למסקנה שהגשת הבקשה לצו זמני הייתה בלתי סבירה.

לעניין הדרישה להוכחת נזק, דעתי היא שהנתבעת עמדה ברף המינימאלי הנדרש להוכחתו של נזק כזה, ישיר או עקיף.

הנתבעת לא צירפה אסמכתאות המעידות על פרסום הפרויקט ביד 2, ועל עלותו של פרסום כזה (שעמדה, לטענתה, על סך של 672 ₪). הנתבעת גם לא צירפה אסמכתאות המעידות על הדפסת פליירים והפצתם ועל עלות ההדפסה וההפצה (שלטענתה עמדה על סך של 2,590 ₪). לעומת זאת, הנתבעת צירפה תלוש משכורת שהוצא ביום 20.7.15 ומעיד על תשלום שכר (בטלה) למנהל העבודה על סך 9,245 ₪ (צורף כנספח 8 לבקשה הראשונה). טענות התובעת בעניין היות התלוש הנ"ל תלוש "למראית עין" לא הוכחו. כמו כן, הנתבעת צירפה דרישה מיום 15.7.15 לתשלום חשבון חלקי על סך 35,400 ₪ של חברת אלפא סיבוס הנדסה בע"מ עבור ניהול ופיקוח על הפרויקט (צורף כנספח 7 לבקשה הראשונה). בנוסף צרפה הנתבעת חשבון עסקה ודו"ח מפורט לחשבון עסקה זה, שבו היא נדרשת לשלם למשרד עוה"ד בכר שכר ריטיינר משפטי על סך של 23,600 ₪ עבור הפרויקט, לחודשים יוני ויולי (צורף כנספח 9 לבקשה הראשונה). על פניו, סכום נזקים אלה עולה על סכום העירבון שהופקד.

מקובלת עליי טענת הנתבעת שעקב הצו הארעי נגרמו לה נזקים נוספים, עקיפים יותר, וקשים יותר לכימות בשל היותם ארוכי טווח.

כך למשל, הנתבעת צרפה (כנספח 3 לבקשה הראשונה) שלט שהציבה התובעת באתר הפרויקט יום למחרת המועד שבו נדחתה בקשתה לסעד זמני, שלט שזו לשונו: "לידיעת המתעניינים, לאור צו בורר שהוצא ביום 27.5.14 וכן החלטת בית המשפט המחוזי מיום 5.11.14 חל איסור על מכירת ו/או שיווק ו/או ביצוע כל פעולה במגרשים בפרויקט זה". אין ספק שהצבת שלט כזה באתר עלולה ליצור רושם מטעה על מצב המגרשים. כך הדבר במיוחד כאשר שלט זה הוצב באתר במועד שבו הוצב, מפני שהוא מעביר מסר שקיים צו שיפוטי כנגד הנתבעת דווקא בשעה שבה נדחו שתי בקשות לצו מניעה זמני שהגישה התובעת כנגדה. הדעת מלמדת שהצבת שלט כזה באתר עלולה להרחיק "מתעניינים" פוטנציאלים ולפגוע במוניטין של הנתבעת.

כמו כן, לא ניתן לבטל על הסף את טענת הנתבעת שלאחר שניתן פסק הדין בבג"ץ 6666/14 היא הגבירה את מאמציה להשלמת העבודות בפרויקט (מפני שעם ביטול כוח ההמלצה היא סברה ששוב אין עוד כל מחסום מכך), וכי הצו הארעי שניתן קטע מאמצים אלו והותיר אותה עם התחייבויות והוצאות שלקחה על עצמה לפני שניתן. הנתבעת הסבירה שההכרעה בבג"ץ, היא שגרמה לה להגשת ההליך בה"פ 34101-06-15 שבמסגרתו עתרה למינוי כונס נכסים קבוע, וזאת מפני שהתובעת החזיקה בכספים והנאמן מטעמה סירב לשתף פעולה עם הנתבעת.

עם זאת, מכיוון שהנתבעת מבהירה שבגין הנזקים העקיפים היא מתכוננת להגיש תביעה נפרדת ועצמאית (ראו סע' 21 לבקשה הראשונה וסע' 28 לתגובה שהגישה לבקשה למחיקת התביעה), ומכיוון שאף לשיטתה, נזק זה טרם התגבש והפך בר כימות, איני מוצאת לנכון להאריך בהם או לקבוע ממצאים לגביהם.

הנה כי כן, הנתבעת הוכיחה את שני התנאים הנדרשים בתקנה 371(א) להגשת בקשה לחילוט העירבון: העדר סבירות וגרימת נזק (כאשר לעניין הנזק היא עמדה ברף ההוכחה המינימאלי הדרוש). לאור האמור, אני נעתרת לבקשתה בעניין זה ומורה על חילוט מלוא העירבון שהופקד לטובתה.

בשונה מחילוט העירבון, איני סבורה שבשלו התנאים למסירת ההתחייבות העצמית לידי הנתבעת. אמנם הנתבעת מציינת נזקים עקיפים שונים שנגרמו לה, אך גם היא מאשרת שטרם התגבשו מלוא נזקיה, ולפיכך היא תגיש בבוא הזמן תביעה נפרדת ועצמאית בקשר אליהם. בנסיבות אלה איני מוצאת לנכון להורות כבר בשלב זה על מסירת ההתחייבות העצמית.

לעניין דרישת הנתבעת לתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, דעתי היא שיש להורות על מחיקת התובענה בכפוף לתשלום הוצאות על הצד הגבוה, אם לא על הצד הריאלי. בהתחשב בהליכים האחרים שהתנהלו בין הצדדים בערכאות האחרות, ובהתחשב בהחלטות שניתנו בהם, לא ברור מה ערך היה בפתיחת הליך נוסף בבית משפט זה, אשר לצורך הכרעה בו היה צורך לדון שוב בסוגיות ומחלוקות שכבר נידונו ו/או הוכרעו ו/או שהמקום הראוי להכרעה עתידית בהם היה ביהמ"ש המחוזי (לעניין זה ראו שוב את דבריה של השופטת זינגר, לעיל). בהמשך לכך, איני מקבלת את טענת התובעת שההצדקה להגיש בקשה למחיקת ההליך נולדה רק עם קבלת פסק הדין מיום 16.5.16 שבה מונה כונס נכסים קבוע לפרויקט.

לעניין פסיקת ההוצאות יש להתחשב בכל מה שנדרשה הנתבעת להגיש במסגרת ההליך הנוכחי (כתב הגנה, בקשות ותגובות שונות). כמו כן יש להתחשב בכך שהנתבעת הגישה בקשה למחיקת ההליך עוד ביום 24.5.16, אך התובעת סירבה באותו המועד לעשות כן. במכלול הנסיבות, אני מורה לתובעת לשלם לנתבעת סך של 20,000 ₪ (כולל מע"מ), בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

סוף דבר, אני מורה על מחיקת התובענה. העירבון שהופקד, יחולט במלואו לטובת הנתבעת. התובעת תשלם לנתבעת סך של 20,000 ש"ח בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

ניתן היום, ט"ז שבט תשע"ז, 12 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.