מלכה ואח' נ' פרץ ואח'

התובע 1 (להלן "התובע") הוא בעל מניות של התובעת 2 (להלן "התובעת"). ביום 13.3.2014 הוגשה תביעה זו לפיצוי על סך של 350,000 ₪ בטענה כי הנתבע פרסם לשון הרע בעניינם של התובעים, וזאת על רקע סכסוך בין הצדדים העוסקים בתחום המסחר בשופרות. נטען כי הנתבע הפיץ מכתבים בהם נכתב כי התובע או מי מטעמו ביצע פריצה וסוחר בשופרות גנובים. המכתבים, כך נטען, הופצו בקרב ספקים וסוחרים בתחום עסקי השופרות.

הנתבע הגיש ביום 17.7.14 כתב הגנה ולצידו תביעה שכנגד על סך של מיליון ₪ כנגד התובעים ואדם נוסף בשם שאול עופר. התביעה שכנגד עניינה טענות לחיובים שונים בעקבות הסכם שותפות שנחתם בין הצדדים ובעקבות פסק בוררות בעניינם.

בתחילת שנת 2018 הגישו הנתבעים תביעה שכנגד מתוקנת על סך של למעלה מ-10 מיליון ₪ ותוך הוספת נתבע שכנגד נוסף.

בדיון שהתקיים ביום 30.1.2019 הוצע לצדדים כי בתביעה העיקרית תינתן הכרעה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, וכי התביעה שכנגד תימחק ותוגש מחדש בבית המשפט המחוזי לאור סכום התביעה. הנתבע והתובע שכנגד ביקש 30 יום לשקול את ההצעה, אך שב וביקש הארכות מועד למסירת עמדתו. רק ימים ספורים טרם דיון ההוכחות הקבוע הודיע הנתבע כי הוא עומד על הטענה שקיימת סמכות לבית משפט זה לדון בתביעה שכנגד, והגיש תצהירים בתביעה העיקרית.

בנסיבות אלו, כאשר טרם הוגשו מלוא התצהירים בתביעה שכנגד בשל העיכוב במסירת הודעת הנתבע להצעת בית המשפט; כאשר טרם ניתנה החלטה בעניין הסמכות לדון בתביעה שכנגד; בשל הסוגיות השונות המתעוררות בשתי תביעות אלו; ועל מנת שלא לשוב ולעכב את הדיון בתביעה העיקרית שנפתחה לפני למעלה משש שנים; הוריתי על קיום דיון ההוכחות בתביעה העיקרית בלבד (וראו סעיף 53(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 המסמיך את בית המשפט להורות על הפרדת הדיון).

בדיון נשמעו עדויותיהם של התובע ושל הנתבע והצדדים סיכמו את טענותיהם.

טענות הצדדים

התובעים טענו כי הנתבע הודה ששלח את המכתב המעוול, ורק ניסה להתכחש למספר האנשים שהמכתב נשלח אליהם. עוד נטען כי הנתבע לא הביא לעדות את עורך הדין ששלח בשמו את המכתב.

נטען כי המכתב גרם נזק שכן נשלח ללקוחות המרכזיים של העסק, ומכל מקום ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק. עוד נטען כי המכתבים נשלחו בכוונה לפגוע. התובעים טענו כי הנתבע ידע כי האמור במכתב אינו נכון לאור ההסכמים שנחתמו בין הצדדים לפיהם אין להם טענות האחד נגד השני. התובעים הפנו לסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן "חוק איסור לשון הרע"), כאשר לטענתם אף אחד מהשיקולים להפחתת הפיצוי אינו מתקיים.

התובעים הוסיפו וטענו כי אין לקבל את טענת הקיזוז שלא פורטה ולא הוכחה. כמן כן נטען כי לא הוכחה הגנה כלשהי, וכי הגשת תצהירי הנתבע ברגע האחרון יש בה כדי לפגוע במשקלם.

התובעים ביקשו לקבל את מלוא הפיצוי שנתבע, וכן להורות לנתבע לפרסם התכחשות לדברים במכתב. עוד ביקשו כי ייפסקו הוצאות לדוגמא לאור התנהלות הנתבע בהליך זה.

הנתבע טען מנגד כי התביעה הוגשה בשל הסכסוך העסקי בין הצדדים וכתביעת השתקה על מנת שהנתבע יוותר על טענותיו במסגרת הסכסוך העסקי. נטען כי לא הובא אף אחד מהגורמים אליהם נשלח לכאורה המכתב לאשר שאכן קיבל מכתב כזה. גם אנשי השיווק של התובעת, שהם אלו שגילו את המכתב, לא הובאו להעיד.

לטענת הנתבע עומדת לו הגנת "אמת דיברתי", ואף התובע מאשר בהודעתו במשטרה כי פינה את המפעל באישון לילה. מכל מקום, הנתבע סבור כי עניין זה צריך להתברר בהליך העיקרי העוסק בסכסוך בין הצדדים כולו.

דיון והכרעה

אין כאן המקום לפרט את כל פרטי הסכסוך העסקי בין הצדדים שעליו להתברר במסגרת הליך נפרד. אומר בקצרה כי החל מסוף שנת 2012 נחתמו בין הצדדים שורת הסכמים שעניינם ברכישת עסק למכירת שופרות ושותפות בעסקים אלו. במהלך שנת 2013 התקיים בין הצדדים הליך בוררות במסגרת הסכסוך העסקי ביניהם. בחודשים אוגוסט עד אוקטובר של אותה שנה ניתנו מספר החלטות של הבוררים שאושרו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים באפריל 2014.

על אף הליך הבוררות, הסכסוך בין הצדדים נמשך ותביעה זו עניינה בהתרחשות אחת שאירעה ביום 15.10.2013. הצדדים מעלים בתצהיריהם טענות הדדיות באשר לגניבת סחורה וריקון העסק מתכולתו באותו מועד, ואף הוגשו תלונות למשטרה בשל כך.

לאחר אירועים אלו, הנתבע שלח, כך לטענת התובעים, באמצעות עורך דינו מכתב מיום 17.10.13 שכותרתו באותיות קידוש לבנה היא "אזהרה על סחורות שופרות גנובים". עוד נכתב בו:

"1. בעקבות פריצה מיום 15.10.13 ע"י מר אליהו מלכה ו/או מי מטעמו באישון לילה רוקנו את כל המפעל על תכולתו והותירו את מרשי ערום ועריה, לא נותרה ברירה בידי מרשי אלה להגיש תלונה במשטרה, ולנקוט באמצעים משפטיים בגין הפרת חוזה ההתקשרות בניהם. [מצ"ב העתק תלונה במשטרה]

2. הריני להזהירכם כי כל הקונה מ"אומן שירותי יהדות" במישרין ו/או בעקיפין הרי הוא שם כספו על "קרן הצבי" תרתי משמע!

3. כך או אחרת חל איסור חמור לרכוש סחורה גנובה זו מאת מר אליהו מלכה ו/או מי מטעמו.

במידה ותתבצע ר[כ]ישה על ידכם אבקש לקבל העתק חשבונית מס בגין רכישה" (הטעויות וההדגשות במקור).

הנתבע עצמו אינו מכחיש את המכתב שיצא מטעמו, ואשר העתק שלו צורף לתצהיר התובע. גם לא ניתן לחלוק על כך שהמכתב מכיל דברי לשון הרע על התובעים ויש בו כדי לבזותם ולהשפילם בעיני אחרים (סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע).

באשר ליסוד הפרסום, אני סבורה כי גם יסוד זה הוכח. התובעים בתצהירם טוענים כי המכתב נשלח לשורה ארוכה של סוחרים או ספקים. הם מפרטים בתצהיר שמות של 7 גורמים שנודע לתובעים כי קיבלו מכתב זה. הנתבע עצמו מודה בשליחת המכתב לשלושה גורמים מרשימה זו ומכחיש את המשלוח לגורמים הנוספים המוזכרים. עם זאת יצוין כי בתצהירו טוען הנתבע כי שלח את המכתב ללקוחותיו האישיים משכבר הימים (סעיף 47 לתצהיר). המכתב עצמו ממוען אל כל לקוחות "שופרות ירושלים" ו"אומן שירותי יהדות". ניתן להניח, אם כן, כי הנתבע, אשר טוען לקשרים רבי שנים עם לקוחות בתחום מסחר השופרות (סעיף 2 לתצהירו) שלח את המכתב ללמעלה מ-3 נמענים. מכל מקום, מהאמור עולה כי יסוד הפרסום מתקיים אף הוא.

הנתבע העלה בסיכומיו טענת הגנה של "אמת דיברתי". הנטל להוכחת הגנה זו מוטל על הנתבע, ועליו להוכיח את שני יסודותיה: האחד, כי הפרסום המהווה לשון הרע היה אמת; השני, כי מתקיים עניין ציבורי בנוגע לאותו פרסום. איני סבורה כי הנתבע הוכיח את הנדרש להקמת ההגנה.

בעניין הטענות ההדדיות לפריצה למפעל ביום ה-15.10.13 הובאו הודעותיהם של הצדדים במשטרה בעקבות האירוע. מהודעות אלו עולה כי שני הצדדים הוציאו באותו ערב סחורה מהמפעל. הנתבע מציין בהודעתו כי עצר בכביש טנדר קטן, שילם לו כסף ונעזר בו להוצאת סחורה מהמפעל שלו ושל התובע (נספח 13 לתצהיר התובע ש' 8). מנהל התובעת, מר שאול עופר, היה עד לאירוע זה וככל הנראה היה עימות מסוים בין השניים. התובע טוען בהודעתו כי בעקבות אירוע זה, ולאחר שבעבר כבר עלה בליבו החשד כי הנתבע מוציא מהמפעל סחורה, החליט לפנות את המפעל מהסחורה על מנת למנוע הוצאת סחורה נוספת (נספח 1א לתצהיר הנתבע ש' 26).

מהאמור עולה כי הדברים שהוצגו במכתבו של הנתבע הוצגו באופן חלקי ומסולף. הוצאת סחורה מהמפעל נעשתה גם על ידי הנתבע, ומההודעות במשטרה עולה כי הנתבע הוא שהוציא תחילה את הסחורה, ועל רקע אירוע זה פינה התובע את תכולת המפעל. הוצאת הסחורה על ידי שני הצדדים נעשתה על רקע הסכסוך העסקי בין הצדדים, ולפיכך הצגתה כ"פריצה" או כ"גניבה" מהווה אמת מסולפת שאינה זכאית ליהנות מהגנת החוק. "הגנת המחוקק תינתן למוסר "אמת שלמה" להבדיל מ"אמת חלקית" או "אמת קטועה" אשר יש בהן לסרס את אמִתוּתוֹ של דבר ולהציגו באור שונה בתכלית מכפי שהוא לאשורו" ת.א. (מחוזי מרכז) 20070-09-15‏ ‏וינשטיין נ' ג'רבי, פסקה 65 (21.6.2018)).

יתרה מכך, גם אם אניח כי תוכן המכתב הינו אמת הרי שאיני סבורה כי מתקיים היסוד של עניין ציבורי בפרסום. עניין ציבורי הוא "עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" (ע"א 1104/00‏ אפל נ' חסון, פ''ד נו(2) 607, 621 (2002)). המושג עניין ציבורי הוא רחב ומתייחס גם לחשיבות שבדיון הציבורי בנושא חברתי או פוליטי. ככל שפרטי הפרסום נוגעים ומשפיעים יותר על אנשים אחרים, הנטייה תהיה להכיר בכך כעניין ציבורי (ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין -אורבך, פסקה 101 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין (8.2.2012)).

בענייננו מתוכן המכתב ומנסיבות העניין עולה כי העניין במכתב והפרטים בו נוגעים בעיקר לאינטרס של הנתבע, ואין כל עניין ציבורי בפרסום הדברים ללקוחות ולספקים בתחום מסחר השופרות. הנתבע בתצהירו טוען כי המכתב פורסם בשל חששו לפגיעה במוניטין שלו. מדובר, אם כן, באינטרס פרטי של הנתבע ולא באינטרס ציבורי של נמעני המכתב.

עוד טוען הנתבע בתצהירו כי רצה להזהיר את לקוחותיו מרכישת סחורה גזולה, על מנת שלא יכשילו הם את לקוחותיהם ברכישת שופר גזול שהשימוש בו פסול לפי ההלכה. הנתבע לא הביא כל בסיס לתמוך טענה זו בדבר האיסור להשתמש בשופר גזול; בדבר החובה ההלכתית להזהיר בדבר זה; בשאלה האם אכן ניתן לראות על פי ההלכה את מעשהו של התובע בנסיבות שתוארו כגזילה הפוסלת לשימוש את השופרות; ובסוגיה כיצד נערך האיזון עם האיסורים החמורים הקיימים בהלכה בהוצאת לשון הרע.

אעיר כי הרמב"ם פסק להלכה בספרו משנה תורה כי "שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצווה אלא בשמיעת הקול" (הלכות שופר, פרק א' הלכה ג'). גם בשולחן ערוך אורח חיים סימן תקפו סעיף ב נפסק להלכה כי "הגוזל שופר ותקע בו, יצא, אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו". מכל מקום, העיקר הוא כי לא הובאו תימוכין לכך שניתן לראות בנסיבות המקרה בשופרות הנמכרים כשופר הגזול על פי ההלכה. זאת, כאשר ברור כי הרקע הוא הסכסוך העסקי בין הצדדים, ולא גזילה על ידי מישהו שאין לו כל טענת זכות על השופרות שנמכרו.

מנגד, ספק רב אם על פי ההלכה היה היתר לנתבע לומר לשון הרע על התובעים. אמנם, החפץ חיים בהלכות לשון הרע מתיר לספר לשון הרע לתועלת: "אם אחד ראה אדם שעשה עוולה לחבירו, כגון שגזלו או עשקו או הזיקו. בין אם הנגזל או הנעשק יודעים מזה, בין אם לא. או שביישו וציערו בדברים והונה אותו בדברים, ונודע לו בבירור שלא השיב לו את הגזילה, ולא שילם לו נזקו, ולא ביקש סליחה על שביישו, אפילו אם ראה ביחידות בלי עד נוסף איתו, יכול לספר לאנשים כדי לעזור לאדם שהוזק, ולגנות המעשים רעים בפני הבריות..." (כלל י' סעיף א').

עם זאת מונה החפץ חיים 7 פרטים שעליהם להתקיים כולם על מנת לממש את ההיתר לומר לשון הרע לתועלת. באחת מההלכות בעניין זה כותב החפץ חיים (כלל י' סעיף י"א): "מה מאוד יש להיזהר שלא להתיר לעצמו לספר לאחרים איך היה לו עסק עם פלוני וגזלו או עשקו, או שחרפו או ביישו וכיוצא בזה. ואפילו אם יודע בעצמו שהסיפור אמת, ויש את כל הפרטים להתיר, בכל זאת אסור. כיון שבשעת הסיפור כוונתו רק לגנות את חבירו ולא לתועלת. וככל שיראה שחבירו מתגנה יותר, כך ייהנה יותר".

מהאמור עולה כי לא מתקיימת הגנת אמת הפרסום.

לבסוף יש להתייחס לטענת הקיזוז שהועלתה בכתב ההגנה מטעם הנתבע. טענת הקיזוז מבוססת למעשה על טענות שהעלה הנתבע במסגרת התביעה שכנגד הנסבה על הסכסוך העסקי בין הצדדים. שני הצדדים התייחסו בתצהיריהם לעניין זה אך לא חקרו על נושא זה את העדים. שני הצדדים אף הסכימו בסיכומיהם כי הטענות בעניין זה מקומם להתברר במסגרת ההליך שעניינו יהיה בבירור הטענות הנוגעות לסכסוך העסקי ולא במסגרת תביעה זו, ואין לי אלא להסכים עימם.

מדובר בטענה המצריכה בדיקה מעמיקה של מערכת היחסים המורכבת בין הצדדים, של שלל ההסכמים עליהם חתמו הצדדים, של פסקי הבוררות והשלכותיהם, של ההסכמים עליהם חתמו לאחר פסק הבוררות, ושל נתוני העסקים הן של התובעים והן של הנתבע. במסגרת ישיבת ההוכחות המצומצמת שהתקיימה בתביעה העיקרית בוודאי לא ניתן להכריע בטענות אלו ויש להותירן להליך נפרד.

גובה הפיצוי

התובעים טענו לנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהמכתב שהופץ, אך הם לא הוכיחו נזקים אלו. לפיכך יש לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע.

בעניין גובה הפיצוי יש ליתן את הדעת על כך שמתוכן המכתב עולה כוונה של מחברו לפגוע בתובעים, בשמם הטוב ובעסקיהם; המכתב הופץ בין לקוחותיהם המשותפים של הצדדים המכירים אותם ואשר התובעים תלויים בהם לפרנסתם; המכתב הופץ לשלושה גורמים לכל הפחות; המכתב מעלה טענות חמורות כלפי התובעים ומדביק להם תוויות של גנבים וגזלנים; המכתב אינו מבהיר את נסיבות הפרשה כולה שיש בהן לשפוך אור אחר על הטענות שעולות בו; והנתבע לא פרסם תיקון או התנצלות לאחר פרסום המכתבים.

מנגד יש להביא בחשבון כי לא הוכח נזק כתוצאה מהמכתב; המכתב לא הופץ מעבר לחוג הלקוחות של הצדדים ולא פורסם במסגרת פרסום המונית; המכתב מזכיר מתחת לכותרתו כי מדובר במסגרת של "סכסוך בין השותפים", דבר שיש בו להמעיט בעיני הקורא מחומרת התוויות שמוצמדות לאחר מכן לתובעים; וכן יש לשקול את טענתו של הנתבע כי המכתב מוען ללקוחות שהם גם חברים שלו ומטבע הדברים יודעים על הסכסוך בין הצדדים, כך שניתן להניח כי היו מודעים לנסיבות במסגרתן נשלח המכתב, נסיבות שיש בהן להמעיט מחומרת הדברים במכתב עצמו.

יש להוסיף כי המכתב מפיץ לשון הרע הן על התובעת והן על התובע אשר שניהם מוזכרים במכתב. עם זאת מצאתי לפסוק סכום כולל לתובעים מאחר שמדובר במסכת אירועים אחת ומאחר שהמכתב רואה בתובעים כיחידה אחת. חלוקת הפיצוי בין התובעים תהיה שווה.

על בסיס השוואה לפסיקה קודמת במקרים הדומים בחלק ממאפייניהם למקרה זה (ת.א. (שלום עפ') 3789-03-08קפלן נ' סיאדה (28.9.2010); ת.א. (שלום י-ם) 6200/01‏ ורטהימר נ' הכט (19.5.2005); ת.א. (שלום ראשל"צ) 9673-02-10‏ זוהר נ' פסי (25.5.2015); ת.א. (שלום נצ') 57179-04-13‏ חטיאל נ' טישלר ‏(4.1.2018); ת.א. (שלום ק"ג) 48524-08-11 עמרמי נ' ברק (3.11.2015)), מצאתי לחייב את הנתבע לשלם לשני התובעים סך כולל של 28,000 ₪.

לסכום האמור יש להוסיף שכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪ והוצאות משפט, זאת בהתחשב בסכום שנפסק מחד, ובעיכובים מסוימים בהליך שחלקם נבעו מהתנהלותו של הנתבע. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום.

בהתאם לסעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע אני מורה לנתבע לשלוח לשלושת הגורמים שהודה במשלוח המכתב אליהם, מכתב המפרט את דבר קיומו של פסק דין זה ותוצאתו. פרסום זה יעשה תוך 30 יום.

ניתן היום, ט' אייר תשע"ט, 14 מאי 2019, בהעדר הצדדים.