מלכה ואח' נ' פרץ ואח'

הצדדים עוסקים במסחר בשופרות. התובע שכנגד (להלן "פרץ") היה הבעלים של עסק לייצור ושיווק שופרות. הנתבע שכנגד 1 (להלן" מלכה") הוא בעל מניות של הנתבעת שכנגד 2 (להלן "אומן שירותי יהדות"), אשר אף היא עוסקת בייצור ובמסחר בשופרות. הנתבע שכנגד 3 (להלן "עופר") הינו מנהל אצל אומן שירותי יהדות. הנתבע שכנגד 4 (להלן "פרוור") הוא, לטענת פרץ, שותף סתרים של מלכה ואומן שירותי יהדות.

ביום 13.3.2014 הגישו מלכה ואומן שירותי יהדות תביעה נגד פרץ לקבלת פיצוי על סך של 350,000 ₪ בטענה כי פרץ פרסם לשון הרע בעניינם, וזאת על רקע סכסוך בין הצדדים שחתמו על שורת הסכמים בעניין עסקיהם בתחום השופרות. נטען כי פרץ הפיץ מכתבים בהם נכתב כי מלכה או מי מטעמו ביצע פריצה וסוחר בשופרות גנובים. המכתבים, כך נטען, הופצו בקרב ספקים וסוחרים בתחום עסקי השופרות.

פרץ הגיש ביום 17.7.14 כתב הגנה ולצידו תביעה שכנגד על סך של מיליון ₪ נגד מלכה, אומן שירותי יהדות ועופר. התביעה שכנגד עניינה טענות לחיובים שונים בעקבות הסכם שותפות שנחתם בין הצדדים ובעקבות פסק בוררות שניתן ביניהם.

ביום 28.2.2018, לאחר שהחליף ייצוג, הגיש פרץ תביעה שכנגד מתוקנת על סך של למעלה מ-10 מיליון ₪ ותוך הוספת פרוור כנתבע נוסף. בכתב ההגנה שכנגד המתוקן נטען כי לאור סכומה של התביעה שכנגד המתוקנת אין לבית משפט זה סמכות לדון בה.

לאחר מספר התדיינויות הגיעו הצדדים להסכמות דיוניות בעניין השלמת הליכים מקדמיים ומועדים להגשת תצהירים. למרות הסכמה זו התעכבה השלמת ההליכים המקדמיים בשל חילוקי דעות שהתגלעו בין פרץ ובא-כוחו מטעם הסיוע המשפטי, דבר שחייב להמתין להחלפת הייצוג.

לאחר הסדרת ייצוגו של פרץ הוריתי על השלמת ההליכים המקדמיים ונקבעו מועדים להגשת תצהירים, לדיון קדם משפט ולדיון הוכחות. בטרם הדיון המקדמי הוגשו תצהירי התובעים בלבד בשתי התביעות. בדיון המקדמי שהתקיים ביום 30.1.2019 הועלתה הצעה לפיה התביעה העיקרית תוכרע לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן "חוק בתי המשפט"), והתביעה שכנגד תימחק ותוגש מחדש לבית המשפט המחוזי לאור סכומה.

ביום 28.2.19 הוגשה הודעה מטעם פרץ לפיה הוא נוטה לקבל את הצעת בית המשפט אך זקוק לאישור הסיוע המשפטי. בהתאם לבקשות נוספות מטעמו, ניתנה ארכה בת 30 יום להגשת עמדה, וכן ארכה להגשת הראיות עד לאחר מתן עמדה להצעה. ביום 28.3.19 התבקשה ארכה נוספת לקבלת אישור הסיוע המשפטי. מאחר שהיה קבוע מועד לשמיעת הוכחות ליום 14.4.19, מועד שהלך והתקרב, קבעתי כי בכל מקרה יתקיים במועד זה דיון הוכחות בתביעה העיקרית, אלא אם כן יגיעו הצדדים להסכמות בנוגע לתביעה זו.

ביום 7.4.19 הודיע פרץ כי הוא מבקש להמשיך בהליכים כסדרם והגיש תצהיריו בתביעה העיקרית. בנסיבות אלו, כאשר טרם הוגשו מלוא התצהירים בתביעה שכנגד בשל העיכוב במסירת הודעתו של פרץ להצעת בית המשפט; כאשר טרם ניתנה החלטה בעניין הסמכות לדון בתביעה שכנגד; בשל הסוגיות השונות המתעוררות בשתי תביעות אלו; ועל מנת שלא לשוב ולעכב את הדיון בתביעה העיקרית שנפתחה לפני למעלה משש שנים; הוריתי על קיום דיון ההוכחות בתביעה העיקרית בלבד (וראו סעיף 53(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 המסמיך את בית המשפט להורות על הפרדת הדיון).

בדיון ההוכחות נשמעו הראיות בתביעה העיקרית והצדדים סיכמו טענותיהם. כמו כן השלימו הצדדים טיעון בעניין הסמכות לדון בתביעה שכנגד בבית משפט זה. יחד עם החלטה זו ניתן פסק הדין בתביעה העיקרית, והחלטה זו עניינה בסמכות לדון בתביעה שכנגד. יש לציין כי הנתבעים שכנגד העלו טענות סף נוספות בכתב הגנתם, כגון באשר לצורך לעכב הליכים בשל הסכם בוררות בין הצדדים. עם זאת, לאור התוצאה אליה הגעתי בשאלת הסמכות, אין מקום להידרש לטענות סף נוספות.

טענות הצדדים

ב"כ הנתבעים שכנגד טען כי אין סמכות לבית משפט זה לדון בתביעה שכנגד שכן היא אינה עומדת בתנאים המאפשרים זאת על פי הדין. עוד נטען כי ככל הנוגע לעופר ופרוור מדובר בתביעה חדשה לכל דבר. הסמכות להוסיף נתבעים בתביעה שכנגד אינה יכולה לגבור על כללי הסמכות העניינית. לטענת הנתבעים שכנגד היתה הסכמה של הצדדים כי אין סמכות לדון בתביעה שכנגד. לבסוף נטען כי יש לפסוק הוצאות משמעותיות בגין דחיית התביעה שכנגד.

ב"כ התובע שכנגד טען כי בתביעה העיקרית ובתביעה שכנגד מדובר באותה מסכת עובדתית, ולכן יש סמכות לדון בתביעה שכנגד גם כאשר הסכום עולה על הסכום שבסמכותו של בית משפט השלום. עוד נטען כי חלק מהגנות התביעה העיקרית מבוססות על הדברים שייקבעו בתביעה שכנגד, כגון תוקפם של ההסכמים, מי גנב ממי סחורה וכו'. לפיכך יש לדון בשתי התביעות באותה ערכאה. באשר להסכמה שנכתבה בפרוטוקול הדיון לכך שאין סמכות, נטען כי מדובר בטעות.

דיון והכרעה

סעיף 51 לחוק בתי המשפט קובע את סמכותו העניינית של בית משפט השלום. בסעיף קטן (א)(4) נקבעה סמכותו של בית משפט השלום לדון ב"תביעה-שכנגד לתביעה אזרחית שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות, יהיה שוויו של נושא התביעה-שכנגד אשר יהיה".

מסעיף זה נלמד כי בית משפט השלום מוסמך לדון גם בתביעות שכנגד אשר סכומן עולה על הסכום שבסמכותו העניינית, וזאת כל עוד מדובר על תביעות שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות.

תכליתו של הסעיף היא להימנע מפיצול הדיון בסכסוך בין בעלי דין כאשר התביעות שיש לכל צד כלפי יריבו נוגעות לאותו נושא או לאותן הנסיבות. בכך יש כדי למזער את החשש ממתן הכרעות שיפוטיות סותרות ואובדן זמן דיוני יקר (רע"א 8996/08 עיזבון המנוח פריד דאוד סלימאן נאסר ז"ל נ' הקרן הקיימת לישראל, פסקאות 8-9 (22.8.2011) (להלן "עניין נאסר")).

בעניין נאסר נקבע כיצד יש לפרש את התנאי הקבוע בסעיף המאפשר לבית משפט השלום לדון בתביעה שככלל אינה בסמכותו:

"על מנת לקבוע כי שתי תובענות "נושאן אחד" או שהן "נובעות מאותן הנסיבות" יש לבחון האם התובענות מעוררות את אותן השאלות המשפטיות, או לחלופין האם הן נסמכות על תשתית עובדתית זהה או מעוררות את אותן שאלות שבעובדה. אין די בדמיון גרידא; התביעות צריכות להיות קשורות זו בזו בטבורן על מנת ששיקולי היעילות הדיונית, העומדים ביסוד הסעיף, יגברו על כללי הסמכות הרגילים. תכליתו של סעיף 51(א)(4) לחוק היא למזער את החשש מפני מתן הכרעות שיפוטיות סותרות ואובדן זמן דיוני יקר, הנוצר עת מתקיים דיון כפול בשאלות זהות. זיקה בעוצמה פחותה בין התובענות אינה מקימה חשש מעין זה, הגם שיש שתצדיק סעדים דיוניים אחרים, כגון עיכוב הדיון באחת התובענות עד לקבלת החלטה בתובענה השנייה." (פסקה 9).

אני סבורה כי יישום האמור על המקרה דנן מוביל למסקנה כי תנאי הסעיף אינם חלים, וכי בית משפט השלום לא קנה סמכות לדון בתביעה שכנגד בנסיבות העניין.

ראשית, לא ניתן לומר כי התביעה והתביעה שכנגד נושאן אחד או נובעות מאותן הנסיבות. התביעה העיקרית ממוקדת באירוע שאמנם נלווה לסכסוך העסקי בין הצדדים אך אינו עוסק בו ישירות (ראו עניין נאסר, פסקה 10) – הטענה להוצאת דיבה על ידי פרץ במסגרת מכתב שהפיץ בין לקוחות בתחום. התביעה שכנגד, לעומת זאת, עניינה במגוון עילות כספיות, חוזיות ונזיקיות הנובעות מהיחסים העסקיים בין הצדדים. מדובר בתביעה רחבת היקף שעניינה הקשר העסקי והחוזי בין הצדדים לאורך כל התקופה, משמעות פסק הבוררות שניתן וההסכמים שנחתמו לאחריו.

שנית, הסוגיות שיש לבחון בשתי התביעות שונות במהותן ובהיקפן, באופן שדיון מאוחד בתובענות לא ישיג את תכלית היעילות האמורה, ואף לא נראה כי יש חשש מהכרעות סותרות בשני ההליכים. בתביעה העיקרית אין למעשה מחלוקת על משלוח המכתב, והשאלות העולות ממוקדות בהיקף משלוח המכתב; בטענות לפריצה הדדית על ידי הצדדים; ובגובה הנזק. יש לציין בעניין זה כי שני הצדדים מודים כי הוציאו סחורה מהמפעל ביום ה- 15.10.2013, ולפיכך הבירור בעניין זה בתביעה העיקרית אינו סבוך.

לעומת זאת, התביעה שכנגד מחייבת עיסוק במגוון רחב של שאלות, ובהן פרשנות ההסכמים הרבים שנחתמו בין הצדדים והיחס בין הסכמים אלו; פרשנות ההחלטות בהליך הבוררות והשפעתן על חיובי הצדדים; דיון בהשפעת הסכמים מאוחרים לפסק הבוררות על חיובי הצדדים; דיון בקיומה של שותפות בין הצדדים, פירוקה של השותפות, בשווי הזכויות של כל צד ושווי העסק שבמחלוקת; בחינת שווי הרכוש שנלקח על ידי הצדדים מהמפעל; מכירות שנעשו בעסק לאחר פסק הבוררות; חובות של הצדדים בגין הוצאות פרטיות בעסק; ועוד (ראו בדומה ת.א. (שלום פ"ת) 19782-07-09‏ פאר נ' גנקין (16.1.2012); ת.א. (שלום חד') 29504-03-11‏ ותד נ' אבו שאח (10.5.2014)).

אעיר כי בתביעה העיקרית הועלתה טענת קיזוז, אך שני הצדדים סברו כי יש לדון בה בהרחבה במסגרת התביעה שכנגד. מכל מקום, ברי כי בכל מקרה בו מוגשת תביעה שכנגד ניתן להעלות גם טענת קיזוז בתביעה העיקרית, ולפיכך אין בכוחה של טענה זו להכריע בשאלה האם מתקיימים תנאי סעיף 51(א)(4) אם לאו.

שלישית, התביעה שכנגד הוסיפה שני נתבעים שאינם תובעים בתביעה העיקרית. מלבד העובדה שעצם צירופם מעלה שאלות וסוגיות שאינן עולות בתביעה העיקרית, כגון הטענה לשותפות נסתרת של פרוור, ועצם חיובו של עופר בהיותו מנהל בלבד של אומן שירותי יהדות; הרי שאין מקום להסיג את זכותם הדיונית לבירור התביעה על ידי בית המשפט המחוזי בהתאם לסמכותו העניינית מחמת תביעה עיקרית שלא הם ממגישיה, וכאשר אין כל הכרח לדון בשתי התביעות במאוחד בהעדר שאלות או סוגיות משותפות (ראו ת.א. (שלום ראשל"צ) 18673-05-14‏ חברת חזקיהו בע"מ (חל"צ) נ' נזר ישראל מוסדות תורה חינוך וחסד, פסקה 25 (25.8.2015)).

רביעית, התנהלותו של פרץ בתביעה זו יצרה מצב בו התביעה העיקרית כבר נידונה והוכרעה למעשה, כך שלא מתקיימת תכלית הסעיף במקרה הנידון. כזכור, התביעה שכנגד במקור היתה במסגרת סמכותו העניינית של בית משפט זה. התביעה שכנגד תוקנה ארבע שנים לאחר תחילת ההליך לסכום אשר חורג מסמכותו של בית משפט השלום. גם העיכובים לאחר מכן יצרו מצב בו התקיימה ישיבת הוכחות בעניינה של התביעה העיקרית בלבד וזו למעשה כבר נידונה, בהליך קצר ופשוט, ונותר לדון בתביעה שכנגד לבדה. במצב דברים זה נראה כי לא ייגרם נזק מהצורך להגיש את התביעה מחדש בבית המשפט המחוזי, בעוד שלא תושג יעילות רבה יותר מהותרת ההליך בבית משפט זה.

לאור האמור יש לקבוע כי התביעה שכנגד אינה בסמכותו של בית משפט זה. בהעדר אפשרות להפריד בין התביעות יש לדחות את התביעה שכנגד וניתן יהיה להגישה מחדש בבית המשפט המחוזי (ראו עע"מ 6848/10 ארז נ' עיריית גבעתיים, פסקה 10 (30.5.2012)). אני סבורה כי יש לפסוק הוצאות בגין התנהלות ההליך עד לתיקון כתב התביעה שכנגד. ההוצאות משלב התיקון ישקלו במסגרת ההליך שינוהל בבית המשפט המחוזי.

התביעה שכנגד נדחית. פרץ ישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪ שישולמו לנתבעים שכנגד תוך 30 יום.

ניתן היום, ט' אייר תשע"ט, 14 מאי 2019, בהעדר הצדדים.