לפניי תביעת פיצויים לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקנ"ז") בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע לאחר שנפל מגג מוסך בו עבד.
רקע
1.התובע, יליד 1986 (כיום בן 31), היה במועדים הרלוונטיים לאירוע מושא התביעה פחח רכב בעיסוקו.
בתאריך 17.1.10, במסגרת עבודתו כפחח במוסך של נתבעת 1 (להלן: "המוסך"), התבקש התובע על ידי מעסיקו לעלות יחד עם עובד נוסף לגג, שהיה עשוי אסבסט ופיברגלס, כדי לסדר את חלקי החילוף שהיו מאוחסנים שם. במהלך העבודה על הגג, התובע דרך על אחד מלוחות הפיברגלס, זה זז ממקומו, נפער פתח בגג והתובע צנח למטה לרצפת המוסך (להלן: "התאונה").
2.התובע הובהל לבית החולים, שם אובחן שבר במרפק יד שמאל שטופל בניתוח, ושברים באצטבולום (אגן) משמאל שטופלו באופן שמרני. התובע היה מאושפז עד לתאריך 27.1.10, ופעם נוספת בין התאריכים 3-5.8.11 שאז הוצאו מתכות ממרפק שמאל בשל כאבים והגבלות בתנועה (ראו סיכום אשפוז מתאריך 27.1.10 וסיכום אשפוז מתאריך 5.8.11, מסמכים 12-20 ב – ת/3 ו - 29-31 ב - ת/4). מספר חודשים לאחר התאונה התובע החל גם בטיפול נפשי.
3.התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ולאחר שנקבעו לתובע נכויות זמניות, והוא אף הוכר כ'נכה נזקק', נקבעה לו על ידי ועדה רפואית, החל מתאריך 1.1.12 נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 41% (10% בגין הגבלה בתנועות המרפק, 10% בגין נכות נפשית ו – 10% בגין צלקת ניתוחית. כולל הפעלת תקנה 15, במלואה. להחלטת הוועדה הרפואית לעררים ראו ת/11). בעקבות הכרתו כנפגע עבודה, התובע קיבל ויקבל מהמוסד לביטוח לאומי גמלאות בגין פציעתו בתאונה.
4. בתביעתו שלפניי, התובע טוען כי הוא לא קיבל הדרכות מקצועיות בנושא עבודה בגובה או עבודה על הגג, לא קיבל הוראות בטיחות בנושא ולא קיבל ציוד בטיחות שנדרש לעבודה מהסוג אותה ביצע. מכאן אחריותו של המעסיק (נתבעת 1 והמבטחת אותה בביטוח אחריות צד שלישי -נתבעת 2), לפצותו על נזקי הגוף אותם סבל וסובל. לטענת התובע, למרות טיפולי פיזיותרפיה שעבר וטיפולים נפשיים ותרופתיים, הוא סובל עד היום מכאבים ומהגבלות בתנועת מרפק שמאל, מהגבלות קשות בתנועת האגן ובמפרק הירך ומכאבים בגב עם הגבלות בתנועה. כן הוא סובל מכאבי ראש ומסחרחורות, קשיים בתפקוד המיני וקשיים נפשיים. לעבודתו כפחח רכב כבר לא יכול היה לחזור לאחר התאונה בשל נכותו, והוא מתפרנס כיום מעבודתו כמנקה (דרך חברת כוח אדם). להוכחת טענותיו שברפואה התובע הגיש את חוות דעתו של ד"ר מוריס אגסי, מומחה באורתופדיה, לפיה נותרו לו 23% נכות משוקללת בגין הגבלות תנועה במרפק, בגב התחתון ושבר בעצם האגן, בנוסף על 10% נכות בגין צלקת במרפק. כמו כן, הוא הגיש את חוות דעתו של ד"ר ישראל קריגר, בתחום הפסיכיאטריה, לפיה נותרו לו 20% נכות צמיתה בגין סימנים קליניים המגבילים באופן בולט את תפקודו (ראו חוות הדעת, ת/15 – ת/16).
בסיכומיו, התובע העריך את נזקיו בסכום של כ – 3.17 מיליון ₪, לפני ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי.
5. הנתבעת טוענת כי דין תביעתו של התובע להידחות מחמת העדר חבות. זאת משום שהתאונה ארעה כתוצאה מכך שהתובע הוא שהתנהג בפזיזות וברשלנות כאשר הלך אחורנית על הגג ואיבד את שיווי משקלו. הנתבעות מדגישות כי התובע עלה בעבר לגג ועבד בו מספר פעמים עוד קודם לתאונה וללא כל בעיה. לחלופין, הנתבעות טוענות כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 100%.
אשר למצבו הרפואי של התובע, הנתבעות הגישו חוות דעת נגדיות לפיהן בתחום האורתופדיה נותרה לתובע נכות של 5% בלבד בגין הפגיעה במרפק ו – 5% נוספים בגין צלקת אסתטית - כך על פי חוות דעתו של פרופ' יעקב נרובאי מטעמן. ואילו בתחום הפסיכיאטריה קבע מומחה מטעמן, ד"ר חיים שם דוד, כי לתובע לא נותרה כל נכות. את נזקי התובע הנתבעות מעמידות בסיכומיהן על סכום של כ – 142,000 ₪ לכל היותר, כשמתוכו יש לנכות אשם תורם בשיעור של 100% ואת תגמולי המוסד לביטוח לאומי בסך של כ – 650 אלף ₪. וכך, דין תביעתו של התובע להידחות אם מחמת העדר חבות אם משום שהיא נבלעת בתגמולי המוסד לביטוח לאומי.
הנה כי כן, שתי מחלוקת הטעונות הכרעה, החבות והנזק.
החבות
6. מעסיק חב בחובת זהירות מושגית כלפי עובד. במובן זה, עליו ליצור מקום עבודה בטוח ולהנהיג שיטות עבודת בטוחות, וכן לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים לעובד. חובה נוספת המוטלת עליו היא החובה לפקח באופן יעיל ורציף אחר נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי העובדים, להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה. הכל במטרה לאכוף את נהלי הבטיחות (ע"א 9073/09 אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (2011) בפסקה 9 והאסמכתאות שם). תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה) תשס"ז – 2007 קובעות תנאים לביצוע עבודה בגובה ומטילות חובה על מי שמעסיק עובד בעבודה בגובה, לדאוג להדרכתו על ידי מדריך לעבודה בגובה ולספק לו ציוד הגנה בעת ביצוע העבודה (תקנות 4-9). כמו כן תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט – 1999 מבטאות את החובה למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה ולהדריכו בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם.
7. התובע גולל בתצהירו את אירועי היום בו נפל, והצהיר כי עלה לגג לבקשת מעסיקו, מנהל נתבעת 1, מר יוסי סויסה, כדי לסדר את חלקי החילוף שהיו מאוחסנים שם. גג המוסך היה משופע ועשוי אסבסט ופיברגלס, ובמהלך העבודה הוא דרך על אחד מלוחות הפיברגלס – הלוח זז, נפער חור בגג והוא צנח מטה כ – 6 מטרים. לדברי התובע הוא לא עבר הדרכות בנושא עבודה בגובה על גג, לא קיבל הוראות בטיחות בנושא ולא קיבל ציוד בטיחות שנדרש לעבודה מסוג זה (סעיפים 4-5 לתצהירו).
הנתבעות נתלות בטענה כי התובע לא היה עובד חדש, אלא כבר עבד במוסך מזה כשלוש שנים לפני התאונה, ואף עלה לגג לא פעם ולא פעמיים, אלא לפחות עשר פעמים (ראו עדותו של התובע עצמו בפרוטוקול הדיון מיון 8.2.16, בעמ' 7 שו' 16-17. כל ההפניות מכאן ואילך הן לפרוטוקול זה). אין בכך לפטור את המעסיק מחובתו לספק לעובד סביבת עבודה בטוחה, להדריכו בעבודתו, לספק לו ציוד מגן ולוודא כי הוא עושה בו שימוש. לא ברור מדוע עשה המעסיק בגג כדי לעבוד שימוש כמקום אחסון, והעובדה כי בפעמים הקודמות בהן עלו התובע או עובדים אחרים לגג לא ארעה תאונה או חלילה אסון, אין בה כשלעצמה להעיד על העדר רשלנות מצד המעסיק. ולא זו אף זו, אין לצפות מעובד – וזאת במענה לחקירתו הנגדית של התובע בבית המשפט - כי יידע להשיב אילו הדרכות או איזה ציוד היה אמור לקבל מהמעסיק. זהו תפקידו של המעסיק.
8. וכך, יש לבחון האם מילא המעסיק אחר חובותיו ? אף לא עד אחד מטעם הנתבעות הגיע לבית המשפט כדי להעיד על שיטות העבודה הנהוגות במוסך, על הדרכות בטיחות שקיבלו העובדים (בקשר עם עבודה בגובה ובכלל) או על ציוד שניתן להם במסגרת עבודתם. האירוע נחקר על ידי אגף הפיקוח על העבודה במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (כיום, משרד הכלכלה והתעשייה). תעודת עובד ציבור של מפקח עבודה שביצע את החקירה והוציא דוח חקירה, הוגשה [ת/22]. מממצאי דוח החקירה עולה כי גג המוסך אכן משופע ועשוי לוחות אסבסט כשלצרכי תאורה ישנם כ – 10 לוחות עשויים פיברגלס. לדברי מר סויסה, בהודעה שנגבתה ממנו, אורכם של לוחות הפיברגלס כ – 2 מטרים ורוחבם כ – 1 מטר. עוד מצא החוקר כי לוח פיברגלס אחד נוטה בחלקו לתוך המבנה, והוא לא הבחין בלוחות זחילה/דריכה. על הגג אכן מאוחסנים חלקי רכב (עמ' 3-4 לדוח ת/22). החוקר גבה, פעמיים, עדות ממר סויסה. מפאת חשיבותה, יובאו חלקים ממנה להלן:
"ש. האם העובד קיבל הדרכות בנושא עבודה בגובה על ידי מדריך מוסמך לעבודה בגובה ?
ת. לא, לא היה ידוע לי שישנם תקנות בנושא עבודה בגובה.
ש. מדוע לא סופק לעובד ציוד מגן אישי לעבודה בגובה (כגון: [...] לבלימת נפילה) ?
ת. לא ידעתי על התקנות של עבודה בגובה.
ש. האם הנפגע קיבל הדרכות בטיחות פעם בשנה ?
ת. קיבלו כולם, היתה באה בחורה מהמוסד לבטיחות וגיהות והיא העבירה הדרכות בטיחות, היא היתה באה פעם פעמיים בשנה, עושה בדיקה, נותנת מדבקות, עושה הדרכה ופתאום היא נעלמה לא הגיעה יותר.
ש. האם קיים פנקס הדרכה שבו נרשמו פרטים על הדרכות שהנפגע קיבל לפני התאונה ?
ת. אין לי מושג, צריך לבדוק במוסך אשתי מטפלת בזה. לא זוכר עם (כך במקור – מ.א.ק) רשמו שמות. זה ניתן לבדיקה.
ש. ... ביקשתי מאשתך להציג לי את פנקס ההדרכה היא לא מצאה, אמרה שהיתה הצפה וחלק מהניירת נזרקה. זה נכון ?
ת. כן.
ש. האם ידוע לך שיש חובה להדריך את העובדים בנושא בטיחות כללית ?
ת. ידעתי שבאים מהמוסד לבטיחות פעם בשנה והם מדריכים" (ראו הודעת חשוד מתאריך 27.5.10, נספח לת/22) [הדגשה אינה במקור]
9. הנתבעות טוענות כי עדותו של התובע היא עדות יחידה לפי סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א – 1971 (להלן: "פקודת הראיות") שאין לה סיוע, ולפיכך לא ניתן להסתמך עליה. דא עקא כי סעיף 54 לפקודת הראיות מאפשר לבית המשפט להכריע גם על פי עדות יחידה, בכפוף להנמקה מדוע ניתן להסתפק בה בלבד. להשקפתי, גרסתו של התובע בקשר לאירוע התאונה נתמכת בדברי עובד שהיה עמו על הגג ובדברי המעסיק עצמו בהודעתו לעיל לחוקר, שנגבתה תחת אזהרה (ראו הודעת עד (אחמד אלסוח) מתאריך 18.1.10 והודעת מר סויסה מיום 27.5.10 נספחים ו- ז לתע"צ ת/22). מתשובותיו של המעסיק עצמו מתברר כי הוא כלל אינו מודע לקיומן של תקנות שעניינן עבודה בגובה, והוא לא סיפק לעובדיו ציוד לעבודה מעין זו. לכל היותר ניתנו הדרכות בטיחות כלליות, אך אלו פסקו ולא הובהר האם המעסיק נקט בפעולות, אם בכלל, על מנת לחדשן. פרטים על הדרכות שניתנו לתובע, ככל שניתנו, נזרקו. המעסיק, שלא הובא למתן עדות, לא סיפק כל גרסה אחרת שיהא בה כדי לסתור את גרסת התובע ונוכח העדות שנגבתה ממנו - הוא התרשל בשמירה על בטיחות עובדו.
10. זאת ועוד; איני רואה כל מקום להשית על התובע אשם תורם. הגם שעבד במקום כשלוש שנים וחצי לפני התאונה, הגם שעלה לגג עשר פעמים לפחות – אין לצפות ממנו כי כאשר חלקי חילוף נמצאים בידיו (פגוש לפי עדות עובד אחר שהיה עמו על הגג, ראו הודעת עד – אחמד אלסוח מיום 18.1.10, נספח ז לתע"צ ת/22) הוא ידלג מעל לוח כזה או אחר כדי להימנע מלדרוך על הפיברגלס. מדובר בלוחות פיברגלס גדולים, ולא נטען כי הוא הוזהר על ידי המעסיק שלא לדרוך עליהם. יש להדגיש כי הפסיקה אימצה גישה מקלה ביחס להתנהגותו של עובד אשר נפגע, שכן השליטה בתנאי העבודה, בשיטות העבודה, באמצעי הפיקוח וההדרכה היא בידי המעסיק, גם אם העובד יכול במהלך העבודה "לחטוא בהתרשלות" (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 598 (1991); ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (2009) פיסקה י; ע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי-חיפה (2009) פיסקה 7). כמו כן, מטבע הדברים, עובד מבקש להיענות לבקשות מעסיקו, ולא ניתן לצפות ממנו כי יסרב לעבודה. ממצים הדברים שנאמרו בע"א 7/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205, 212-211 (1965): -
"עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זה ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה את הכל כדי להשמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט גם בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים".
11. אשר על כן ולסיכומה של סוגיית החבות, נתבעת 1 חבה בחובת זהירות כלפי התובע, העובד שלה, אך היא התרשלה בכך שלא הדריכה אותו כיצד לעבוד בגובה, לא שיננה בפניו את כללי הבטיחות בגובה, לא סיפקה לו ציוד הגנה מתאים ולא פיקחה על עבודתו. בד בבד אין לתובע כל אשם תורם.
ומכאן לשיעור הנזק;
הנזק
הנכות הרפואית
12. בשל הפערים בין חוות הדעת כפי שהוגשו על ידי הצדדים, בית המשפט מינה שני מומחים מטעמו, את ד"ר אליהו אדר בתחום האורתופדיה ואת ד"ר גיא אור בתחום הפסיכיאטריה לבדיקת התובע ולקביעת ממצאים ביחס למצבו הרפואי בעקבות האירוע.
א. אורתופדיה - ד"ר אדר בדק את התובע ומצא כי יש לו פגם בסחוס האולקרנון שם נותח, שהותיר מגבלה של כ – ° 30 ביישור המרפק השמאלי. בגין האמור, יש לתובע 10% נכות לפי סעיף 41(7)(ב)(III)) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות") ("הגבלת התנועות במרפק – הגבלות ביישור של °30 - צד שמאל"), בנוסף לצלקת גסה באזור הניתוח המזכה ב – 10% נכות נוספים לפי סעיף 75(1)(ב) לתקנות ("צלקות גוף מכערות או מכאיבות"). עוד נמצאה אצל התובע הגבלה קלה בתנועות הגב התחתון וצליעה קלה על רגל שמאל, משנית לפגיעה במפרק סקרואיליאקי, המקנה 10% נכות לפי סעיף 37(7)(א) ("הגבלת התנועות בעמוד השדרה המותני בצורה קלה") והחופפת לנכות לפי לסעיף 46(2) לתקנות ("ישנה השפעה על האברים הפנימיים שבאגן וקיימת הגבלה בתנועות.."). אמנם בבדיקת התובע נמצאה גם הגבלה בסוף תנועת הכפיפה של מפרק הירך השמאלי, אך זו אינו מזכה באחוזי נכות, ולא מן הנמנע שמקורה במפרק סקרואיליאקי שמאלי המוזכר לעיל.
הנה כי כן, לאחר נכות זמנית בשיעור של 100% לכ – 3 חודשים, התייצבה נכותו המשוקללת של התובע בתחום האורתופדי על 27.1% (כולל הצלקת).
אשר לבעיות תפקודיות, המומחה ציין קושי (אך לא חוסר יכולת) בעמידה והליכה ממושכות ובהרמת משאות; קושי בעבודות הדורשות הושטה מלאה של שתי ידיים (כהורדת חפצים ממדפים גבוהים). במקצועו כפחח יחווה, כך המומחה, קשיים אך לא חוסר יכולת מלאה. נכותו בגין הצלקת אינה אמורה להפריע לו במקצועו (אך הקביעה הסופית היא באחריותו של מומחה בתחום הרפואה התעסוקתית). עוד חיווה המומחה דעתו כי אין לצפות לשיפור בתנועות המפרק, לשיפור במצבה של הצלקת או לשיפור במפרק הסקרואיליאק. תיתכן החמרה בכאבי הגב, אך קשה יהיה לסווג את מקורם – אם על רקע המפרק או בשל תהליכים דיסקוגנים ניווניים.
אשר לטיפולים; הבעיות בגב התחתון ובמפרק סקרואיליאק יחייבו טיפולי פיזיותרפיה ומשככי כאבים בעת התקפים. טיפולים אלו ניתנים במסגרת הרפואה הציבורית. ההגבלה בתנועת המרפק אינה דורשת טיפול, אם כי ייתכן שיוצע לתובע ניתוח שהשיקולים לביצועו ניתנים לדיון מקצועי, ובכל מקרה נכללים בסל הבריאות. הצלקת מהווה הפרעה קוסמטית, ובמידה שיומלץ לתקנה הדבר אפשרי במסגרת הרפואה הציבורית ונכללו בסל הבריאות (ראו חוות הדעת של ד"ר אדר מתאריך 24.5.14, ת/13).
ב. פסיכיאטריה - ד"ר גיא אור בדק את התובע ותיאר את מצבו; הנפגע לא סבל מתחלואה נפשית מתועדת עובר לאירוע. בבדיקתו, מצבו רוחו היה סגור ומדוכדך, הוא נראה מוטרד כאשר תיאר את תסמיניו הנפשיים ובעיקר בעת שתיאר את הירידה בערכו העצמי על רקע ההפרעה בתפקוד המיני והירידה במעמדו המקצועי. תיאור התאונה על ידו לא עורר חרדה או מצוקה, הידע הכללי שלו הוערך כמוגבל ולאחר ביצוע בדיקות פשוטות הרושם היה שאינו סובל מפגימה של ממש בריכוז. המומחה התרשם ממגמתיות מסוימת בתיאור התסמינים (בשחזור של התאונה, בחרדה והימנעות מגובה, במצב רוח דכאוני והסתגרות, סף גירוי נמוך ועצבנות יתר, תחושה של ירידה בערך העצמי וקשיי שינה), אם כי הביטויים בבדיקתו נראו אותנטיים. המומחה חיווה דעתו כי לאחר התאונה, התובע פיתח הפרעת הסתגלות עם ביטויים מעורבים. הדחק האחראי להפרעת ההסתגלות נובע ממיחושים גופניים מהם החל לסבול לאחר התאונה, מהירידה בתפקוד המיני, ומהקשיים הכלכליים והחברתיים מאחר שכבר אינו עובד במקצועו (לאחר מספר שנים בהן לא עבד, החל לעבוד כמנקה משטחים במחסן). בשקלול הדברים, ובשל הפרעת ההסתגלות, התובע סבל מ -15% נכות נפשית בשנה הראשונה לאחר התאונה, ואז התייצב שיעור נכותו על 10% לפי סעיף 34(ב)(2) לתקנות ("רמיסיה מלאה או קיום סימנים קליניים שארתיים, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה") (ראו חוות דעת ד"ר גיא אור מתאריך 5.5.14, ת/14).
13. המומחה בתחום האורתופדיה הוזמן לבית המשפט על ידי הנתבעות כדי להשיב על שאלות הקשורות בחוות דעתו, אך גם לאחר שהעיד לפניי חוות דעתו לא התערערה והוא לא חזר בו ממנה. הצדדים לא הזמינו את מומחה בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה להשיב על שאלות בקשר עם חוות דעתו.
חוות דעת של מומחה בית המשפט היא ראיה בין מכלול הראיות שלפני בית המשפט. עם זאת, יש לה משקל רב, וכדבר שבשגרה, בהעדר נימוקים כבדי משקל, לא ייטה בית המשפט להתערב באותן קביעות המבוססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, בפסקה 4 ; ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949 (2002)). ואכן, בסיכומיהם הצדדים התמקדו בנכותו התפקודית של התובע להבדיל משיעור נכותו הרפואית.
14. לסיכומה של נקודה זו; הנכות הרפואית עומדת על 27.1% בתחום האורתופדי ו – 10% בתחום הנפשי, ובאופן משוקלל: 34.4%.
בסיס השכר
15. בעת התאונה (17.1.10) התובע היה בן 23 בלבד. לטענתו, הוא היה אז בראשית דרכו המקצועית כשטרם צבר ניסיון בעבודתו כפחח. ולמרות זאת, השתכר סכום של כ – 5,500 ₪ לחודש שהם כ – 2/3 מהשכר הממוצע במשק, והוא התכוון להתמקצע בעבודתו ולשפר את שכרו באופן ניכר, אף מעבר לשכר הממוצע במשק. לטענתו, יש להחיל עליו את ההלכות הנוגעות לקטינים ולצעירים בראשית דרכם המקצועית, כשאת הפסדיו בשנים הראשונות לאחר התאונה יש לאמוד ביחס לשכר הממוצע במשק. לעתיד, הוא טוען כי פוטנציאל השתכרותו היה יכול להיות פי 1.25 מהשכר הממוצע במשק.
16. אין בידי לקבל טענה זו במלואה; התובע הוא בעל השכלה של 7 שנות לימוד. הוא לא הוכשר כפחח באופן פורמאלי, במסגרת כלשהיא, אלא במהלך ותוך כדי עבודה. במועד התאונה הוא היה כבר חמש שנים במעגל התעסוקה - שנה וחצי עבד במיזוג אוויר ושלוש שנים וחצי, עד לתאונה, כפחח אצל נתבעת 1 (ראו דוח רציפות ביטוח, נספח ו' לתיק מוצגי הנתבעות וכן 'הודעת עד' מיום 31.5.10 שניתנה במסגרת חקירת התאונה ת/22 בעמ' 2). מהתמונה שנפרסה לפניי, אין מדובר בעבודה ארעית או מזדמנת כפחח, ואף התובע הצהיר כי התכוון להמשיך במקצועו זה. ההלכות לגבי קטינים וצעירים בראשית דרכם (שכר ממוצע במשק כמדד לפוטנציאל השתכרות) מתייחסות לנפגעים אשר במועד התאונה טרם התגבש מסלול עבודתם ודרך השתכרותם, כך שיש מרכיב משמעותי של חוסר וודאות בחישוב הפסדי כושר השתכרותם. חריגה מהחזקה תיעשה במקרים בהם נתוניו האישיים של הנפגע מלמדים בהסתברות גבוהה כי היה (או לא היה) משתלב בעתיד במקצוע מסוים בעל הכנסה מסוימת (ע"א 9980/06 עיזבון המנוח אטינגר ז"ל נ' עיריית ירושלים (2009) פסקאות 5-6). וכך הוא המקרה דנן, בו התובע, במועד התאונה, כבר היה מצוי במעגל העבודה מזה חמש שנים ועוסק זה שלוש שנים וחצי בעיסוק בו בחר . עתידו, לדבריו שלו עצמו, היה בתחום פחחות הרכב. מכאן, שלא מדובר במי שלא ברור או שיש חוסר ודאות ביחס למסלול עבודתו בעתיד. השאלה היא אפוא מה היה פוטנציאל שכרו של התובע כפחח ? לטענת התובע, בקרב בני משפחתו יש מספר בעלי מקצוע בתחום הרכב והוא תכנן להתמקצע כפחח, ולעשות קריירה כך שפוטנציאל השכר שלו כיום היה יכול להיות כפול (סעיפים 23 ו – 28 לתצהיר). אלא שלא די בכך כדי להניח תשתית עובדתית לטענה בדבר פוטנציאל השתכרותו של פחח בגובה שכר ממוצע במשק או מעבר לו; לא הובאו עדים נוספים כבעלי מקצוע בתחום, בעלי עסק, ואפילו אותם בני משפחה שלדברי התובע מצויים בתחום הרכב אשר יכולים להעיד כי שכרו של פחח הוא שכר ממוצע במשק ויותר מכך. עם זאת, מאחר שעבודת הפחחות היא עבודת כפיים, ובבחינת אומנות נרכשת (כפי שנרכשה התובע במהלך השנים עד לתאונה), מקובל עליי כי בעת התאונה עסק בעיסוקו שלוש שנים וחצי בלבד ועם השנים היה מתמקצע והדבר היה מקבל ביטוי בשכרו. בשקלול הדברים, אני סבורה כי פוטנציאל שכר של 7,500 ₪ יש בו כדי לשקף את טענותיו.
ממועד התאונה ועד היום, שנים המוערכות כשנים של התפתחות והתמקצעות, יחושבו הפסדיו של התובע לפי שכרו החודשי הממוצע אצל נתבעת 1 – 5,200 ₪ (ממוצע לשנת 2009) שהם 5,750 ₪ להיום (במעוגל. לתלושי שכר ראו ת/17).
לעתיד, בסיס השכר הפוטנציאלי כפחח רכב יהא 7,500 ₪.
הנכות התפקודית
17. מידת השפעתה של הנכות הרפואית שנקבעה על ידי המומחים (34.4%) על תפקודו של נפגע מוטלת לפתחו של בית המשפט (נכות תפקודית). זו תהא לעזר בחישוב הפסד כושר השתכרותו של נפגע המושפע לא רק מנכותו הרפואית, אלא גם מנתוניו האישיים: גילו, השכלתו, עיסוקו ומקום עבודתו.
18. התובע, בעל השכלה של שבע שנות לימוד, ללא תעודת בגרות וללא הכשרה פורמאלית בתחום פחחות הרכב (עמ' 7 שו' 5-10). לפי תצהירו של התובע, עבודתו כפחח כללה פירוק והרכבה של כלי רכב שטופלו במוסך ועבודות פחחות ויישור של כלי רכב. מדובר לדבריו בעבודה פיזית מאומצת הדורשת הפעלת כוח פיזי רב (סעיף 22 לתצהיר). המעסיק (נתבעת 1) לא הגיע ליתן עדות כזו או אחרת. על פי חוות הדעת שהוגשה על ידי ד"ר אדר, לתובע יש קושי בהליכה ובעמידה ממושכת ובהרמת משאות. כמו כן יש לו קושי בהושטה מלאה של שתי הידיים. מקובל עליי כי העבודה כפחח היא עבודה פיזית-מאומצת ביותר, ומשהתקשה התובע לחזור לעבודתו זו נאלץ למצוא עבודה אחרת כאשר מגוון העבודות העומדות בפניו, נוכח השכלתו וניסיונו – הוא ברובו עבודות כפיים בלתי-מקצועיות. כפי שאכן הוא עושה בפועל כיום כעובד ניקיון. בעבודתו הנוכחית, בה הוא מתמיד מזה כארבע שנים, אף אם היא מאומצת פחות מזו של פחח, הוא עדיין מפעיל הן את ידו-מרפקו הן את הגב, ולדבריו הוא עובד 12 שעות ביום. הצלקת הגסה, היא קוסמטית (ראו חוות הדעת של ד"ר אדר בעמ' 7, ת/13) ואין להביאה במניין הנכות התפקודית. אשר לנכות בתחום הנפשי, מחוות הדעת של מומחה בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה עולה כי יש מגמתיות-מה בתיאוריו של התובע, את הטיפול הנפשי אותו התחיל מספר חודשים לאחר התאונה הוא הפסיק על דעתו ואין לפני המומחה תיעוד על טיפול נפשי מעבר לחודש דצמבר 2011 (שנתיים לאחר התאונה), ובפן האישי הוא מנהל חיים נורמטיביים, הוא נשוי ואב לילד.
בשקלול הנתונים לעיל, אני מעמידה את נכותו התפקודית המשוקללת של התובע בתחום האורתופדיה והפסיכיאטריה גם יחד, על 20%.
הפסדי שכר – עבר
19. א. תקופה 1: 17.1.10-17.4.10 (תקופת אי-כושר)
לפי חוות דעתו של מומחה בית המשפט בתחום האורתופדיה, התובע היה בתקופת אי-כושר מלאה במשך שלושה חודשים שלאחר האירוע. מוסכם, גם על הנתבעות, כי יש לפצותו פיצוי מלא קרי, 17,250 ₪ (5,750 ₪ * 3 ח') ובצירוף ריבית מאמצע התקופה 18,800₪ (במעוגל).
ב. תקופה 2: 28.2.13 – 17.4.10 (תום תקופת אי-כושר עד תחילת עבודה בחברת כוח אדם)
במשך 34 חודשים שלאחר תום תקופת אי-הכושר, התובע לא עבד. לטענת התובע הוא לא יכול היה לשוב לעבודתו כפחח רכב והוא פוטר מעבודתו. וכך, במשך כשלוש שנים לא הצליח לחזור למעגל העבודה, אלא בחודש מרץ 2013 שאז התחיל לעבוד, בחברת כוח אדם, כעובד ניקיון, לפי שעות.
לא שוכנעתי כי התובע לא יכול היה לחזור למעגל העבודה קודם לכן. מחד גיסא, מומחה בית המשפט בתחום האורתופדיה לא נתן לו תקופת אי-כושר מלאה כה ארוכה. התובע טען בחצי-פה כי ניסה לחזור לעבודתו כפחח, אך מצא שקשה לו (עמ' 10 שו' 5-6, 9-10). הוא לא פירט מתי ואצל איזה מעסיק נערכו ניסיונות אלו ("ש. ניסית ? ת. היה לי קשה גם כשהייתי בבית; ש. אז לא ניסית ? ת. היה לי קשה, איך אני אחזור לעבודה ?" שם, בשו' 19-22). מאידך גיסא, בביקורת שנערכה במרפאת בית החולים שנה וחודשיים לאחר התאונה, נכתב כי הוא עדיין עושה שימוש בקב (ראו ביקורת מתאריך 20.3.11, מסמך 41 בת/4) וקשה להניח כי במצבו זה היה יכול לעבוד בעבודה הפיזית של פחחות, ואף לא בעבודת ניקיון בה החל מאוחר יותר. עוד יש לציין כי עד לתאריך 1.12.11 התובע הוגדר על ידי המוסד לביטוח לאומי כ'נכה נזקק'.
נוכח האמור, אזי עד לתאריך 1.4.11 (לאחר הביקורת מיום 20.3.11, מסמך 41) יש לפצות את התובע בגין אובדן שכר מלא בסכום של 63,250 ₪ (5,750 ₪ * 11 ח') ובצירוף ריבית מאמצע התקופה 68,300 ₪. לאחר מכן, עד עובר לתחילת עבודתו בחברת הניקיון, לפי נכותו התפקודית בסכום של 26,450 ₪ ( 5,750 ₪ * 20% * 23 ח') ובצירוף ריבית מאמצע התקופה 28,000 ₪ (במעוגל).
סך הכל לתקופה זו: 96,300 ₪.
ג. תקופה 3: 1.3.13-31.7.14(עבודת ניקיון דרך חברת כוח אדם)
בתקופה זו של 17 חודשים התובע עבד כעובד ניקיון, דרך חברת כוח אדם. מתלושי השכר עולה כי שכרו המצטבר בתקופה זו עמד על 82,968 ₪ (ראו ט. 106 לשנת 2013 ותלוש מצטבר יולי 14) שהם 4,880 ₪ לחודש, ולהיום – 4,800 ₪. ההפרש בין בסיס השכר לבין שכרו החודשי בתקופה זו עומד על 950 ₪ (4,800₪ - 5,750 ₪) שהם 16,150₪ לתקופה של 17 חודשים, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה: 17,300₪ (במעוגל).
ד. תקופה 4: 1.8.14-31.12.14(תקופת הפסקת עבודה)
התובע החזיק עד לחודש יולי 2014 בעבודה כעובד ניקיון, אך לטענתו בשל מוגבלותו בעבודה התלונן עליו מעסיקו לפני חברת כוח האדם, וזו לא הפנתה אותו יותר לעבודה שוב במשך חמישה חודשים עד חודש ינואר 2015. אלא, שמטופס 106 לשנת 2014 עולה כי הוא עבד בחודש נובמבר 2014 והשתכר סכום של 3,672 ₪ שהם 3,600 ₪ להיום (ראו סכום מצטבר שבתלוש השכר של חודש יולי 2014 לעומת הסכום המצטבר שבטופס 106 לשנת 2014 [35,707 – 39,379 ₪]). ההפרש בין בסיס השכר לבין שכרו בחודש נובמבר 2014 עומד על 2,150 ₪ (3600 ₪ - 5750 ₪( ובצירוף ריבית מאמצע התקופה 2,200 ₪ (במעוגל). בגין ארבעת החודשים הנותרים בהם לא עבד יש לפצותו בסכום של 4,600 ₪ (5750 ₪ * 20% *4 ח') ובצירוף ריבית מאמצע התקופה 4,700 ₪. סך הפיצוי לתקופה זו 6,900 ₪.
ה. תקופה 5: 1.1.15 – היום
החל מחודש ינואר 2015 התובע חזר להיות מועסק על ידי חברת כוח אדם כעובד ניקיון. מתלוש המשכורת האחרון שהוגש (נובמבר 2015) עולה כי שכרו החודשי הממוצע בשנת 2015 עמד על 6,015 ₪ (11: 66,161 ₪), ולעומת בסיס השכר של 5,750 ₪ - אין הפרשי שכר. יש להניח כי מצב זה נמשך עד היום.
20.סך הפסדיו של התובע ממועד האירוע ועד מועד כתיבת פסק הדין מגיע לסכום של 140,000 ₪ (18,800₪ + 96,300₪ + 17,300₪ + 6,900₪) [במעוגל].
הפסד כושר השתכרות
21. לטענת התובע יש לפצותו לעתיד, עד תוחלת שנות עבודתו בגיל 67, על בסיס ההפרש בין שכר פוטנציאלי של 12,000 ₪ לבין השתכרותו בפועל, סכום של כ – 1.62 מיליון ₪.
לעומתו, טוענות הנתבעות כי התובע עובד היום ללא כל מגבלה, הוא בעל סדר יום עמוס, ואת שכרו הוא השביח. בנסיבות אלו אין הצדקה לפצות אותו על בסיס נכותו הרפואית, והסך הגלובאלי של 50,000 ₪ מתאים לחישוב הפסדיו בראש נזק זה.
22. בהתאם לחישוב אקטוארי, בהתחשב בשכרו הפוטנציאלי של התובע לו לא היה נפגע בתאונה והיה ממשיך בעבודתו כפחח, בשיעור נכותו התפקודית ובתוחלת שנות עבודתו (עד גיל 67) יש לפצותו בסכום של 400,000 ₪ ( 7,500 ₪ * 20% * מקדם היוון עד גיל 67 [267.0011]) [במעוגל].
פנסיה
23. הפסדי הפנסיה יחושבו לפי 12% מהפסד השכר בעבר (ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (2014); ת"א (חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר (2013)), ו – 12.5% לעתיד (ראו צו ההרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016 לפי חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז – 1957) – 67,000₪ [במעוגל] ([12%* 140,000] + [12.5% * 400,000]).
עזרת צד שלישי
24. התובע עותר לפיצוי, לעבר ולעתיד, בסכום של 200,000 ₪ כאשר הוא מדגיש כי בשנים הראשונות לאחר התאונה הוא נדרש לעזרה מוגברת. גם בימים אלו הוא סובל מכאבים ומהגבלות בהליכה ובעמידה ממושכות, בקושי בפעולות הכרוכות בעלייה במדרגות, בנשיאת חפצים ובעבודות הבית היומיומיות. זאת בנוסף, על נכותו הנפשית המשמעותית.
25. הנתבעות טוענות כי מאז התאונה התובע לא העסיק כל עזרה בשכר. מדובר בראש נזק מיוחד, שלא הוכח, וככל שהתובע נעזר בבני משפחתו במועדים הסמוכים לתאונה אזי עסקינן בעזרה שעל פי הפסיקה אינה בת-פיצוי. באשר לעתיד, התובע עובד כעובד ניקיון במשך 12 שעות ביום, ובעצם תפקודו זה יש כדי להוכיח כי לא יזדקק ולא נזקק לעזרת הזולת בגין פגיעתו באירוע.
26. לאחר התאונה סביר להניח כי התובע נזקק לעזרה של צד שלישי. מחד גיסא, הוא היה מאושפז, נקבעה לו תקופת אי-כושר של שלושה חודשים, ולפחות שנה וחודשיים לאחר התאונה הוא עוד התהלך עם קב, לאחר מכן גם עבר ניתוח נוסף במרפק. מאידך גיסא, עסקינן בנזק מיוחד, ואין מחלוקת כי התובע לא שילם לצד שלישי בגין עזרה שקיבל. באיזון בין השיקולים, אפסוק סכום של 20,000 ₪. ואילו לעתיד, בהתחשב בגילו הצעיר של התובע, בשיעור נכותו בשני אברים נוסף על נכות נפשית, אני מעריכה את העזרה לעתיד (עד תוחלת חיים) באופן גלובאלי בסכום של 65,000 ₪ (המשקפים שעה בשבוע, עד תוחלת חיים).
הוצאות רפואיות ונסיעות
27. התובע מבקש להעמיד, לעבר ולעתיד, את הוצאותיו הרפואיות על סכום של 80,000 ₪ ואת הוצאותיו בגין נסיעות על סכום של 20,000 ₪.
הנתבעות טוענות כי מדובר באירוע שהוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ומלוא הוצאותיו הרפואיות של התובע, לרבות נסיעות לטיפולים, מכוסות על ידי המוסד. לאחר מועד ההוכחות, התובע צירף מסמכים מהם עולה כי הוא משתמש בתרופות – אך האם רכש אותן, האם הוא נוטל אותן והאם פנה למוסד לביטוח לאומי או לקופת חולים כדי לקבל החזרים בגינן – על כך לא התקבל ממנו כל מידע. ויודגש כי בתצהירו הוא לא טען כי הוא משתמש בתרופות.
28.ד"ר אדר (אורתופד) לא המליץ על טיפולים רפואיים משמעותיים, וככל שיידרש ניתוח במרפק או ניתוח קוסמטי לצלקת, אלו ניתנים במסגרת הרפואה הציבורית וכלולים בסל הבריאות. התובע אמנם הגיש רישום רפואי לפיו רשומות לו 4 תרופות קבועות (ת/24). רשימת המרשמים שהונפקו – לא הוגשה. לדברי התובע בחקירתו הנגדית הוא היה קונה תרופות ללא מרשם (עמ' 8 שו' 25-28), ומיד לאחר מכן העיד כי הוא היה עושה שימוש במרשם ישן ומחדש אותו מבלי להגיע לרופא (עמ' 9 שו' 1). קבלות חלקיות בגין רכישת התרופות בין השנים 2010-2016 הוגשו (ת/25).
מכל מקום, עסקינן באירוע שהוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ולפיכך ההוצאות הרפואיות, לרבות הוצאות הנסיעה לטיפול רפואי, מכוסות על ידו בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה), תשכ"ח - 1968. יצויין כי התובע אינו נזקק להוצאות נסיעה יתרות, ומביתו לעבודתו שביהוד הוא מגיע וחוזר באוטובוס (עמ' 12 שו' 30-31).
לאור כל האמור, אני פוסקת לעבר ולעתיד בגין השתתפות עצמית בתרופות, היטלי רופאים, נסיעות וכיוצ"ב סכום של 5,000 ₪ (מעבר לסכומים אותם יכול התובע לקבל מהמוסד לביטוח לאומי).
כאב וסבל
29. התובע עותר לפיצוי בסכום של 400,000 ₪, הנתבעות טוענות לסכום של 65,000 ₪.
30. בהתחשב בגילו של התובע, באשפוזו פעמיים למשך 14 ימים במצטבר (17-27-1.10; 3-5.8.11 ת/3) באחוזי הנכות הרפואית והתפקודית שנותרו לו בגין פגיעות אורתופדיות בשני אברים ובגין פגיעה נפשית, סכום של 130,000₪ ישקף פיצוי הולם בראש נזק זה.
ניכויים
31. המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה, והוא שילם וישלם לתובע גמלאות בסכום של 695,869 ₪ (נכון לתאריך 21.1.16 על פי חוות דעת אקטוארית של ענת ספיר שצורפה לסיכומי הנתבעות), ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה עד מועד פסק הדין: 701,730 ₪.
סיכום סכום הפיצויים
32. הפסדי שכר בעבר 140,000 ₪
אובדן כושר השתכרות 400,000 ₪
פנסיה 67,000 ₪
עזרת צד שלישי (עבר) 20,000 ₪
עזרת צד שלישי (עתיד) 65,000 ₪
הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד)5,000 ₪
כאב וסבל 130,000 ₪
סה"כ ביניים 827,000 ₪
ניכויי מל"ל(701,730 ₪)
סה"כ 125,000 (במעוגל)
סוף דבר
33. הנתבעות תשלמנה לתובע, יחד ולחוד, פיצויים בסכום של 125,000 ₪. לסכום זה יתווסף שכר טרחת עורך דין בסכום של 29,250₪. כמו כן תישאנה הנתבעות, יחד ולחוד, בהוצאות התובע (לרבות בגין חוות הדעת, עלות המתורגמן ואגרה, הכל על פי קבלות). כל הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מיום ההמצאה.
המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים.
ניתן היום, י"ב שבט תשע"ז, 08 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.
