אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 26182-07-15 בנק מזרחי טפחות בעמ נ' שולדר ואח'

ת"א 26182-07-15 בנק מזרחי טפחות בעמ נ' שולדר ואח'

תאריך פרסום : 23/01/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
26182-07-15
10/01/2017
בפני השופט:
עדי הדר

- נגד -
תובעת (משיבה):
בנק מזרחי טפחות בעמ
נתבעים (מבקשים):
1. יצחק שולדר
2. אהרן שולדר

החלטה
 

 

לפני בקשה לסילוק תביעת התובעת על הסף מחמת התיישנות.

 

המבקשים סוקרים בתחילת בקשתם העובדות הנדרשות לצורך הכרעה בבקשה כלהלן:

 

המשיבה , תאגיד בנקאי, הגישה ביום 13.7.15 תביעה כספית על סך של 1,233,418 ₪ נגד המבקשים בגין יתרת חוב נטענת שנותרה בחשבון הלוואה שניתנה ע"י המשיבה למבקשים בסך של 1.6 מיליון ₪ בשנת 1997.

 

במהלך שנת 2003 החלו המבקשים לפגר בתשלומי החזר ההלוואה ובשנת 2006 "נעצרו כליל תשלומי ההלוואה".

 

המבקשים ביקשו מהמשיבה ארכות "כאלו ואחרות לתקופות גרייס שונות". הארכה האחרונה שניתנה ביום 18.10.16 הותנתה בתנאים שלא קוימו ע"י המבקשים ומכאן ש"'החוב' נשוא ההלוואה התגבש לכל המאוחר בחודש אוקטובר שנת 2006".

 

הבנק שלח מכתב דרישה ביום 10.7.08, למעלה משבע שנים בטרם הגשת התביעה.

 

המבקשים סוקרים הליכי גבייה למימוש נכסים שהועמדו כבטוחות לפירעון ההלוואה בהם נחקרו נציגי הבנק שאישרו הטענה כי התשלומים פסקו בשנת 2006, נשלחו "התראות חריפות" בשנים 2003 ו – 2004 ובשנת 2006 "הייתה אמורה לצאת התראה".

המשיבה הפנתה בתחילת תגובתה המחזיקה 12 עמודים להוראות המרכזיות של הסכם ההלוואה שמטילות על הלווים החובה להחזיר את ההלוואה בתשלומים חודשיים, על פני תקופה ארוכה ביותר, ואשר האחרון שבהם, חל בשנת 2023.

 

המשיבה טענה שאם נתעלם מסעיף 11 לחוזה, העוסק בהעמדה לפירעון מידי ומשאלת משמעותו "הרי שעסקינן בחוזה שבו יש שורה של חיובים כספיים שנטל על עצמו אחד הצדדים לחוזה, כאשר, לכל חיוב יש מועד ביצוע שונה". המשיבה טענה כי לא כללה בתביעה תשלומים שחלה התיישנות על מועד תשלומם.

 

לעניין סעיף 11 לחוזה ההלוואה הנזכר לעיל, המשיבה טענה כי סעיף זה אינו מחייב אותה "להעמיד" את ההלוואה לפירעון מידי וכי מתבקש לומר "כי "העמדה" של ההלוואה לפירעון מידי, פירושה "דרישה" לפירעון מידי או כל אקט אחר, כמו למשל פתיחת תיק מימוש בטוחה בגין מלוא סכום ההלוואה, המופנה אל הלווה, אשר כל לווה סביר אמור להבין ממנו, כי הבנק עומד על כך, שישולמו לידיו גם תשלומים שטרם הגיע מועד פירעונם, ולא רק התשלומים שכבר חלף מועד פירעונם ולא רק התשלומים שכבר חלף מועד פירעונם".

 

לאחר סקירה ארוכה של פסקי דין שונים המשיבה טוענת כי "ככל שמדובר, כבענייננו, בהסכם הלוואה, שמייעד את ההלוואה להיות מוחזרת בתשלומים מוגדרים, בכפוף לתנייה המאפשרת למלווה לכפות האצת תשלומים (או 'פירעון מיידי' כלשון סעיף 11 להסכם), במקרה של אי כיבוד איזה מתשלומיה, הרי שרק לאחר שהייתה מצד המלווה דרישה בפועל להאיץ את התשלומים, ולשלם מידית את כל יתרת ההלוואה, יחל להימנות מירוץ ההתיישנות לגבי תביעה שעניינה פירעון אותה יתרה".

 

המשיבה שואלת "מתי דרש הבנק בענייננו פירעון מידי של יתרת ההלוואה"? ועונה על דרך השלילה - לא במכתב מיום 10.7.08. עוד נטען כי גם אם הדרישה להאצת תשלומים נעשתה ביום 10.7.08, אין להניח כי המכתב הגיע אל המבקשים באותו יום וכי יש למנות המועד מחלוף 10 ימים ממועד חתימת המכתב, הוא פרק הזמן שנקצב למבקשים לסלק חובם.

 

עוד נטען כי פתיחת תיק מימוש אחת הבטוחות נעשה פחות מאשר 7 שנים לפני הגשת התביעה.

 

בתשובה לתגובת המשיבה טענו המבקשים כי המשיבה היא בנק רשלן אשר ישן על זכויותיו וכי הוא מגיש "תביעה כספית כנגד המבקשים 9 שנים (!!!) לאחר הפסקת התשלומים בגין ההלוואה ומחייב , בתקופה זו, בריביות וחיובי יתר".

 

המבקשים השיבו לטענה כי התביעה אינה כוללת מועדי תשלומים שהתיישנו בכך שטענה זו לא הוכחה. לטענה לעניין "העמדה לפירעון מידי" נטען כי המועד להתגבשות החוב היה כבר בשנת 2003 ולכל המאוחר במועד חתימת המכתב ביום 10.7.08.

 

המבקשים השיבו לטענה כי יש למנות תקופת ההתיישנות מחלוף פרק הזמן של 10 ימים שנקצב במכתב לסילוק החוב בכך שתזה זו אינה עומדת בקנה אחד עם הפסיקה שדנה כבר בטענות אלה.

 

ביום 2.1.17 התקיים דיון בתיק זה ובהסכמת הצדדים, הם שבו באריכות על טענותיהם שלא לפרוטוקול ובתום הדיון בימ"ש החליט כי יתן החלטתו בבקשה במועד מאוחר יותר.

 

 

דיון והכרעה

 

ההלכה הפסוקה מורה כי "על בית המשפט לנקוט זהירות רבה בבואו לדחות תביעה על הסף שמא תיפגע מעבר למידה הראויה זכות הגישה לערכאות" (רע"א 7473/14 עלומים נ' זרובבלי) (פורסם בנבו). עוד נפסק כי "כאשר ההכרעה בטענת ההתיישנות כטענת סף תביא לסיום ההתדיינות בתביעה כולה, יש מקום לדון כטענה מקדמית ואילו כאשר ההכרעה בשאלה זו כרוכה בבירור העובדתי-ראייתי הנדרש ממילא לצורך בירור התביעה עצמה, כי אז מוטב שלא להכריע בה כטענת סף (ראה שם).

 

לענייננו, אין מחלוקת בין הצדדים לגבי שאלות שבעובדה הנדרשות לצורך ההכרעה, אלא לעניין משמעותם.

 

אין מחלוקת כי הפרת חוזה ההלוואה החלה בשנים 2003-4 וכי בשנת 2006 הפסיקו המבקשים התשלומים כליל. אין מחלוקת שמכתב המשיבה יצא תחת ידה ביום 10.7.08.

 

מכאן שיש להכריע במחלוקת, על פי העובדות המוסכמות.

 

נקודת המוצא היא כי בהתנהלות המשיבה נפל פגם מהותי שכן בין אם תתקבל הבקשה ובין אם לאו, לא הובא הסבר למחדל הבנק להגיש התובענה כבר בשנים 2003-4, בשנת 2006 ולכל המאוחר שנה, או שנתיים, לאחר שליחת המכתב מיום 10.7.08 בו נדרשו המבקשים לסלק החוב תוך 10 ימים.

 

מכאן המסקנה היא כי המשיבה אכן התרשלה כנטען ע"י המבקשים עת החלה בהליכי מימוש בטוחות, אולי מתוך הנחה מוטעית כי יהיה בכך כדי לסלק החוב, ולא הגישה במקביל תביעה כספית.

 

כאשר עמדה על טעותה, בחלוף תקופת ההתיישנות, ייצרה צרור תירוצים מתירוצים שונים ומשונים שבאו לעולם כדי לחפות על המחדל הקשה והמהותי שנפל בהתנהלותה בשים לב שמתאגיד בנקאי מצופה שלא ישכח להגיש תביעה כספית בסכום נכבד. ולראיה, הנימוקים השונים למועד הגשת התובענה מופיעים לראשונה בתגובה לבקשה שבפני ולא בא זכרם אף בכתב התביעה בן שבעת הסעיפים אליו לא צורף המכתב מיום 10.7.08, או כל מכתב דרישה, או התראה, אחר.

 

לא בכתב התביעה, ולא בתגובה לבקשה, לא נטען למו"מ שעיכב כביכול כדין הגשת התביעה ולראיה, אף לא צורף תצהיר לתגובה, למעט תצהיר בן פיסקה אחת שנחתם ע"י ב"כ המשיבה לעניין המועד בו נמסר מכתב ההתראה. מכאן שהטענות הנדרשות להכרעה הן משפטיות גרידא.

 

האם הבנק רשאי להעמיד ההלוואה לפירעון מידי ולתבוע בגין כל מועד להחזר ההלוואה בנפרד ?

 

הסוגיה הנדרשת להכרעה היא מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות. המבקשים הפנו להלכה המנחה בקשר לחשבון בנק לפיה המועד לחישוב תחילת המרוץ מתחיל במועד דרישת החוב ע"י הבנק (דנ"א 32/84 עזבון נתן וויליאמס נ' ישראל בריטיש בנק פ"ד מד (2)265.

 

מנגד, הטענה העיקרית של המשיבה היא כי יש להחיל על העובדות כאן פסק הדין בעניין ע"א (מחוזי חי') 4158/97 זנלכל בע"מ נ' בנק לאומי לפתוח התעשייה בע"מ, תק-מח 97(3),780 לפיו תקופת ההתיישנות לגבי כל תשלום מתחילה במועד שנקבע לביצועו.

 

מעיון בפסק הדין זנלכל עולה שאין ללמוד ממנו לעניין המחלוקת כאן. המערערת שם, שערעורה התקבל, הינה לווה שטענה כי חויבה ביתר. תביעתה נדחתה על הסף מחמת התיישנות בנימוק שיש לחשב מרוץ ההתיישנות ממועד העמדת ההלוואה ולא ממועד פירעון ההלוואה. הערעור התקבל, כך שנקבע שיש לה עילת תביעה בגין כל תשלום ותשלום שביצעה ביתר לטענתה. בענייננו, התגבשות החוב היא לטענת המבקשים במועד חתימת המכתב מיום 10.7.08 ע"י המשיבה, כאשר באותו מועד הביעה המשיבה דעתה כי קמה לה זכות להעמיד מלוא סכום ההלוואה לפירעון מידי.

 

גם פסק הדין הנוסף שהמשיבה מבקשת להסתמך עליו ת.א. (ת"א) 20807/98 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' אבנעים יהודה ואח' (נבו), אשר מפנה לעניין זנלכל, אינו מסייע למשיבה. מעיון בפסק הדין עולה שלא מוזכר בו כי הבנק העמיד ההלוואה לפירעון מידי ולכן אין בעובדות שם כדי לסייע למשיבה בטענתה כי גם כאשר הבנק דורש פירעון מידי, עדיין עומדת לו הזכות להגיש תביעות כמספר מועדי החזר ההלוואה.

 

יותר מכך, בימ"ש דן שם בסעיף דומה בחוזה ההלוואה לסעיף הפירעון המידי הנזכר בתיק זה וקובע כי שיקול הדעת אם לדרוש פירעון מידי, אין בו כדי לעצור מרוץ ההתיישנות, אלא לאפשר לבנק לתבוע חלק מהחוב, ללא אובדן זכותו בגין החלק שלא תבע.

 

מכאן שהטענה כי קיימת הלכה לפיה בנק שהעמיד הלוואה לפירעון מידי, זכאי להגיש תביעות כמספר החזרי ההלוואה ובהתאם לכל מועד תשלום, לא נתמכה בפסיקה מתאימה.

 

בהעדר פסיקה מחייבת, או מנחה, המורה אחרת, דין הטענה כי המשיבה רשאית להעמיד ההלוואה לפירעון מידי מצד אחד ומצד שני להגיש תביעה בגין כל אחד ממועדי התשלום מצד שני להידחות באשר אינה רצויה ממספר סיבות. היא עלול ליצור ריבוי תביעות כמספר החזרי ההלוואה. כמו כן, היא פוגעת בעניינו של הלקוח לוודאות.

 

לא זו אף זו, נפל פגם בתום ליבו של הבנק בהעלאת הטענה. מצופה היה ממנו לציין ברחל בתך הקטנה בעת הגשת התביעה בתוכן כתב התביעה כי התביעה מוגשת אך ורק בגין החזרי הלוואה שטרם חלה לגביהם התיישנות, תוך פרוט התקופות והסכומים, אך הוא לא עשה כן וסיבותיו עמו.

 

האם הבנק העמיד ההלוואה לפירעון מידי ?

 

המשיבה מוסיפה וטוענת כי היא רשאית למנות מרוץ ההתיישנות ממועד כל החזר שנקבע בהסכם ההלוואה כי לא העמידה ההלוואה לפירעון מידי.

 

טענה זו אינה מתיישבת עם האמור בסעיף 3 למכתבה מיום 10.7.08 שמפאת חשיבותו יצוטט כלהלן:

"הינך נדרש לפנות למרשי ולפרוע את חוב הפיגורים בתוך 10 ימים ממועד מכתבי זה, שאם לא כן, תעמוד יתרת ההלוואות לפירעון מידי, ומרשי עשוי לנקוט בהליכים משפטיים בנדון".

 

אילו הציגה המשיבה מכתב בו חזרה בה מהאמור במכתבה שהוגדר "התראה אחרונה לפני נקיטת הליכים משפטיים" ניחא, אך לא הוצג מכתב שביטל ההתראה. מכאן שהבנק הביע עמדתו כי ביום חתימת המכתב קמה לו הזכות להעמיד ההלוואה לפירעון מידי ולא חזר בו מעמדה זו.

 

המשיבה אף נהגה בהתאם שכן פעלה למימוש בטוחה וברי כי לא היה בידה לבקש ולקבל מימוש הבטוחה, אם לא העמידה כל סכום ההלוואה לפירעון מידי, אלא הצטמצמה כביכול לדרישה לפירעון כל תשלום אך ורק במועד שנקבע לביצועו. למותר לציין שגם לא הוצגו מסמכים לפיהם המשיבה כביכול טענה בבקשה למימוש הבטוחה כי מוגשת עקב אי תשלום חלק מסכום החזר ההלוואה כביכול.

 

גם לעניין טענה זו, עומדת לה לרועץ למשיבה לרבות לעניין תום ליבה, עובדת השמטת מכתב הדרישה מתוכן כתב התביעה, או כל התייחסות לטענה כי על אף תוכן מכתב הדרישה, לא העמידה ההלוואה לפירעון מידי, כפי שנטען לראשונה בתגובה לבקשה זו. חזקה היא כי אם המשיבה גרסה בעבר כי שומרת לה הזכות להגיש תביעות ללא מגבלה של התיישנות ממועד שליחת מכתב הדרישה, הייתה מפרטת זאת בכתובים במהלך ההתכתבות עם המבקשים, או בבקשות השונות למימוש בטוחות ומצרפת לתגובתה עותקים של ראיות מהותיות אלה, גם אם לא מצאה לצרפן לכתב התביעה.

 

האם המועד למניין תקופת ההתיישנות מתחיל ממועד חלוף 10 ימים ממועד חתימת הדרישה ?

 

המשיבה העלתה טענה נוספת, לפיה המועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות הוא בחלוף 10 ימים ממועד חתימת המכתב, אולם טענה זו אינה מתיישבת עם נוסח המכתב. המשיבה אינה מודיעה כי תקום לה הזכות בעוד 10 ימים להעמיד ההלוואה לפירעון מידי, וגם אין הפניה בתגובה לסעיף בהסכם שקובע כי הזכות תקום לאחר משלוח מכתב התראה. מתוכן המכתב עולה בברור, כי הזכות להעמיד מלוא סכום ההלוואה לפירעון מידי קמה וכי בכוונת המשיבה להוציא לפועל זכות זו ככל שהמבקשים לא יסלקו חוב הפיגורים תוך 10 ימים.

 

האם המועד למניין תקופת ההתיישנות מתחיל ממועד קבלת המכתב ע"י המבקשים ?

 

המשיבה הוסיפה וטענה כי המועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות הוא המועד בו קיבלו המבקשים המכתב. טענה זו עלתה ונדחתה ע"י נשיא בימ"ש המחוזי בתל אביב איתן אורנשטיין עת קיבל בקשה דומה לסילוק על הסף בתוארו דאז כרשם בבימ"ש המחוזי בבש"א (ת"א) 13888/06 עיני נ' בנק דיסקונט (נבו). שם כמו כאן, שלח הבנק מכתב התראה דומה בתוכנו, בו התרה במבקש שם כי בדעתו לנקוט הליכים לגביית המגיע , אם לא יסולק החוב תוך 7 ימים. בימ"ש קובע שם כי מנוסח המכתב עולה כי "לעמדת הבנק עצמו , החוב היה מגובש לחלוטין ואין כלל ספק בדבר. מקשה אני להעלות על הדעת, דוגמא טובה יותר מ"מכתב הדרישה" , לנוסח של "גיבוש חוב" מצד נושה".

 

הבנק שם טען להגנתו כי המבקש שם כפר לאחר קבלת המכתב בקיום החוב, אך בימ"ש קבע כי המועד הנדרש לצורך חישוב תחילת מרוץ ההתיישנות הוא המועד בו הבנק "היה בדעה" כי זכותו לממש החוב.

 

הבנק שם טען, כמו גם כאן, כי המועד הקובע הוא מועד קבלת המכתב ע"י המבקש שם. גם טענה זו נדחתה ע"י בימ"ש שם מכוח אותו הגיון לפיו יש לחשב תחילת מרוץ ההתיישנות מהמועד בו הבנק סבר שהתגבשה זכותו ולא לפי סברת, או ידיעת המבקש. שם, כמו כאן, הבנק מנה הימים לסילוק חוב הפיגורים ממועד המכתב ולא ממועד המצאתו, או קבלתו.

 

יצוין כי בשונה מעניין עיני שם העלה הבנק טענה נוספת לפיה הושג הסכם במועד מאוחר יותר, טענה שנדחתה בהעדר תימוכין בראיות, אין בענייננו טענה דומה ומחדלו של הבנק נובע כנראה, בהעדר הסבר מניח הדעת למחדל זה, אך ורק מסברתו כי מימוש הבטוחות ייתר הצורך בהגשת תובענה כספית.

 

למעלה מן הדרוש, יצוין כי יש לקבל הבקשה גם בהתבסס על הטענה כי מרוץ ההתיישנות החל בשנת 2003 כאשר החלו הפיגורים, או בשנת 2006 כאשר המבקשים פסקו כליל מביצוע תשלומים, טענה שפורטה בראיות. כל זאת, על בסיס החובה שנקבעה בעניין ויליאמס החלה על הבנק לפעול לגביית החוב ו"אין הוא רשאי לדחות ביצוע הפעולה לעד".

 

לא לחינם קבע המחוקק מגבלה לזכותו של נושה להגיש תובענה. אל מול זכותו של התובע להגן על קניינו, עומדת זכותו של הנתבע להעמיד הגנה ראויה באמצעות מסמכים ועדויות ולהסתמך על מצגי הנושה. ברי כי בחלוף 13 שנה מאז הופר חוזה ההלוואה, 11 שנים מאז הופסקו התשלומים כליל ו - 7 שנים ממועד התגבשות החוב, קשה ואולי אף בלתי אפשרי לממש הזכות היסודית להתגונן מפני תובענה וכל חייב סביר היה מגיע למסקנה כי הנושה ויתר על יתרת החוב. יתכן שאם בתובע פרטי היה עסקינן, ציפיות בימ"ש היו קטנות יותר לעניין בקיאותו במלאכת הנשייה, אולם לא נמצאה כל הצדקה למחדלו של הבנק שאמון על מלאכה זו.

 

בימ"ש אינו מעודד הגשת תביעות ולהפך, מברך על מיצוי מו"מ והשגת הסכמות בדרכי שלום. אולם, אין מקום כבשגרה בהתמשכות הליכים אלה יותר משנה והנה המחוקק הגדיל לעשות והעניק לנושה 7 שנים תמימות ואף בפרק זמן זה, המשיבה, תאגיד בנקאי, לא מצאה להגיש התובענה במועד.

 

התוצאה היא כי בימ"ש מקבל הבקשה לסילוק התביעה על הסף.

 

המשיבה תישא בשכ"ט ב"כ המבקשים בסך של 30,000 ₪.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ניתנה היום, י"ב טבת תשע"ז, 10 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ