מכתבו של מזכיר האיגוד המקצועי בהסתדרות בו נאמר כי הנתבע מתגורר בדירה עם שני ילדיו שנים רבות ואין ברשותו דירה אחרת.
בית המשפט ציין בנוסף כי ישנה אחיזה מסוימת לטענה של חוסר דיוק בדוחות הביקור.
בסופו של יום נקבע כי יש לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לבית המשפט לעניינים מנהלים על מנת שזה יבחן מחדש את הראיות באשר לתקופות בהן התגורר הנתבע בדירה. בית המשפט העליון נמנע מלהתייחס לטענה בדבר משך מאסרו של הנתבע בטרם תוכרע שאלת רצף המגורים ללא קשר למאסר.
בהמשך נמחק ההליך המנהלי לבקשת הנתבע אשר עתר למחיקת העתירה על מנת להמשיך בבירור הסכסוך במסגרת הליך זה.
דיון והכרעה
5.אמו המנוחה של הנתבע נפטרה ביום 14.11.14 והמועד ממנו יש לבחון האם התגורר הנתבע בדירה פרק זמן מספיק לצורך קבלת מעמד של דייר ממשיך, עומד על 4 שנים קודם לפטירה, קרי 14.11.10. (יוער כי בטיעוני התובעת יש בלבול ביחס לרצף המגורים הנדרש נטען לסירוגין לשלוש או ארבע שנים).
חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח -1988 (להלן: החוק) מגדיר דייר ממשיך כמי שהתגורר עם הזכאי שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירתו, אולם בהתאם לסעיף 3 (א) לחוק, כפי שתוקן בתיקון מספר 3, תשס"ט – 2009, לא יהיה דייר ממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה ציבורית עם קרוביו ועליו לפנות את הדירה תוך 9 חודשים מהמועד שבו נמסרה לו הודעה ממשרד הבינוי והשיכון כי אינו זכאי לדירה ציבורית לפי הכללים. אם דייר ממשיך זכאי מכוח מצבו האישי להיות מוכר כבעל זכות בדירה ציבורית, רשאי הוא להמשיך ולגור בדירה כדייר ממשיך. תיקון זה, אשר תחילתו ביום 15.7.09, הקשיח את תנאי הזכאות לדיירים ממשיכים בכך שגם דייר ממשיך ייאלץ לעזוב את הדירה אם בעצמו אינו זכאי לדיור ציבורי. תיקון זה משקף את הצורך בשוויוניות בחלוקת המשאבים הדלים של הדיור הציבורי. סייג לתיקון האמור נקבע בהוראות המעבר לתיקון האמור (סעיף 70 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו – 2010), תשס"ט – 2009) אשר קבע כי הוראות החוק טרם התיקון ימשיכו לחול על מי שביום 1.8.09 התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית במשך 4 שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות עד למועד שבו נפטר הזכאי.
פועל יוצא הוא, כי כדי שהנתבע יוכר כדייר ממשיך אשר זכאותו אינה תלויה במצבו האישי כזכאי לדיור ציבורי, עליו להוכיח כי גר בדירה עם אמו ביום 1.8.09 ובנוסף גר עמה בדירה במשך ארבע שנים רצופות עד לפטירת אמו המנוחה. (ראה עע"מ 2653/13 חדידא נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, 29.2.15.
כמו כן ראה עע"מ 6194/16 הנ"ל שהבהיר עניין זה ביחס לנתבע:
"בהתאם למסלול השני, על הדייר הממשיך להתגורר בדירה ב'תאריך הקובע', קרי 1.8.2009, ולפחות 4 שנים ברציפות עובר למועד פטירתו של הזכאי. בנדון דידן, המערער אינו יכול לילך במסלול הראשון, הוא גם אינו טוען לכך, הוא אינו זכאי בעצמו לדירה ציבורית".
אין חולק כי הנתבע אינו עומד בנהלים המזכים אותו בקבלת דיור ציבורי לאור מספר הנפשות במשפחה.
6.יוער כי התובעת הפנתה בתביעתה לנוהל הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים של משרד הבינוי והשיכון (הוראה מס' 8/19 מיום 1.2.2002, להלן: הנוהל). לפי הנוהל (המתרגם למשעה את הוראות החוק), סעיף 2.10.2, על דייר ממשיך לגור לפחות 3 שנים ברצף עם הדייר החוזי הזכאי, בסמוך לפטירתו. נקבע כי הרציפות אינה נגרעת עקב היעדרויות קצרות וארעיות במהותן כגון שירות מילואים או אשפוז. סעיף 2.10.3 דורש כי הדייר הממשיך וקרובו עונים להגדרת "חסרי דירה" כאמור בנוהל. במידה ומוגדר הדייר הממשיך כזכאי מורה סעיף 3 לנוהל כי ייחתם עמו חוזה שכירות והוא זכאי להמשיך להתגורר בדירה עם קרוביו. הנוהל אף מסדיר את שכר הדירה שייגבה. הנוהל אף מסדיר, בסעיף 6, את אופן בדיקת הזכאות על ידי החברה לדיור ציבורי. (בתצהירי התובעת הסתמכה על הנוהל המעודכן המדבר על ארבע שנים, סעיף 2.13.2 לנוהל מינהל לסיוע בדיור מספר 08/19 "הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים" (בתוקף מיום 18.8.2015)).
לפיכך במידה ויוכיח הנתבע מגורים בדירה ביום 1.8.09 ובנוסף מגורים מיום 14.11.10 יהא זכאי למעמד של דייר ממשיך ותקום לו זכות למגורים בדירה. זכאות מעין זו גם משליכה על שיעור החוב הכולל והחיוב החודשי מאחר שהנתבע מוגדר על ידי התובעת כפולש ומחויב בהתאם בדמי שכירות.
הנתבע לא חולק כי עליו להוכיח מגורים של ארבע שנים סמוך לפטירת אמו, אולם חולק על ממצאי דוחות ביקורי המעגל וטוען כי התגורר בדירה בעת הביקורים, אם כי יתכן ולא נכח פיזית בדירה בעת עריכת הביקור בשל עבודה, סידורים וכיוצ"ב.
יוער כי בהחלטת בית המשפט העליון בערעורו של הנתבע (עע"מ 6194/16 הנ"ל) התייחס בית המשפט העליון לעניין תקופת המגורים בדירה הנדרשת בעניינו של הנתבע וקבע כי עליו להוכיח מגורים בדירה בתאריך הקובע – 01.08.09 וב-4 השנים שקדמו למועד פטירתה של אמו, למעט התקופה שבה שהה במאסר.
תקופות מגורי הנתבע בדירה
דו"חות הביקור - ביקורי המעגל
7.מטעם התובעת העידה רכזת השטח, דלית תורג'מן. תצהירה נסמך על בדיקות אכלוס וגביה שבוצעו במועדים הבאים:
ביום 30.05.10 נערך ביקור על ידי הרכזת תורג'מן. ליד שמו של הנתבע צוין: "לא גר בבית"
ביום 20.07.11 נערך ביקור על ידי הרכז צחי עמר. צוין כי הנתבע שוהה בבית הסוהר.
ביום 23.07.12 נערך ביקור על ידי הרכזת דלית תורג'מן. צוין כי הנתבע "לא גר בבית".
ביום 14.08.13 ביקור נוסף ע"י דלית תורג'מן. צוין כי הנתבע "לא גר בבית".
דו"ח הביקור האחרון מיום 30.07.14. דלית תורג'מן ציינה כי הנתבע "לא גר".
יוער כי לא מצאתי מניעה להגשת הביקורים שלא נערכו ע"י תורג'מן ללא עורך הביקור, מאחר ומהווים הם רשומה מוסדית לפי סעיף 36 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971.
לעניין קבילות ביקורי מעגל ללא צורך עדות עורך המסמך נקבע בת"א (מח' חיפה) 43920-07-12 עמידר נ' עזירי, 15.10.15:
"בסדרה של פסקי דין נקבע כי מסמכים כגון דו"חות ביקור, הקרויים גם "ביקורי מעגל" משנים עברו, מהווים רשומה מוסדית, ואין פסול בכך שעד מטעם עמידר מעיד על מסמכים מסוג זה".
(ראה גם ע"א (ת"א) 26207/01/12 פרי נ' רשות הפיתוח, 10.11.13).
עולה כי אין מניעה להגיש את ביקורי המעגל ללא עורך הביקורים, עם זאת יש נפקות להעדר עדות מטעם עורך הביקור. במידה והנתבע מצביע על פגמים בדוחות וללא עד שיבהיר את אופן עריכת המסמך, קטן המשקל שיש לייחס לביקורי המעגל.
על רקע האמור לעיל אבחן האם יש לקבוע כי הנתבע לא גר בדירה בתקופה הרלוונטית, על בסיס הראיות עליהן נסמכת התובעת.
8.בעדותה העידה הגב' תורג'מן כי הוועדה להקניית זכויות קבעה כי הנתבעים אינם זכאים להכרה כדיירים ממשיכים על בסיס ביקורי המעגל. העדה אישרה כי לנתבע לא ניתנה זכות טיעון או ייצוג בפני הוועדה וכן כי לא ניתנה לו אפשרות לעיין במסמכים טרם התכנסות הוועדה.
תורג'מן הופנתה לאמור בסעיף 2 לפרוטוקול הוועדה לפיו בדירה מחזיקים הנתבעים. במענה לשאלה על מה הסתכמה הוועדה בקביעה הנ"ל אשר איננה מתיישבת עם העובדה כי הנתבעת עזבה את הדירה בשנת 2012, השיבה כי הוועדה הסתמכה על מסמכים שהובאו בפניה.
נוסף על כן, העדה אישרה כי אין ברשותה דו"ח משנת 2008 וזאת חרף האמור בסעיף 3 לפרוטוקול הוועדה לפיו על פי ביקורי מעגל מ-2008 עד 2014 נמצא כי הילדים אינם מתגוררים ברציפות בדירה.
אשר לביקור המעגל מיום 08.04.10 בו נרשם כי הבת (בניסטי זיוה) עובדת במתנ"ס ק. גת והנתבע אינו מתגורר בבית- תורג'מן העידה כי, על אף שהדבר לא צוין בדו"ח, ככל הנראה התגוררה אז הנתבעת בדירה וזאת לאור העובדה שצוין מקום עבודתה.
אף ביחס לביקור מיום 11.07.11 בו נרשם כי זיוה לומדת, אישרה תורג'מן כי, בהתאם לנהלי הרישום, הנתבעת התגוררה בדירה.
בתגובה לשאלה, כיצד מתיישבים הנתונים הנ"ל עם הקביעה לפיה בשנים 2008-2014 לא התגוררו הילדים בבית טענה העדה כי לא היה רצף "זה מופיע בביקורים ולכן לא נרשם" (עמ' 13, שורה 25)
העדה התבקשה להתייחס לנתון נוסף המצוין בדו"ח מיום 08.04.10 לפיו משה בניסטי, בן זוגה של האם, שהה באותה עת בבית הסוהר. בתגובה לדברי ב"כ הנתבע כי משה עזב את הדירה כבר בשנת 2001 השיבה תורג'מן כי היא מסתמכת על הנאמר לה. "אם היא אמרה בבית הסוהר רשמתי בית סוהר, לא המצאתי." (עמ' 15, שורה 19) כך גם ביחס לנתבע העידה כי רשמה שאינו מתגורר בבית בהתאם לנאמר לה. בהמשך הבהירה כי איננה יכולה לגרוע שמו של דייר אשר שוהה בבית הסוהר מאחר ויתכן ונעצר לתקופה קצרה.
על מנת לעדכן כי הדייר אינו מתגורר בדירה נדרש רישום כתובת אחרת בתעודת הזהות או הסכם שכירות. כמו כן הבהירה כי אינה נוהגת לבקש מידע נוסף מעבר לנאמר לה בביקור וכי רק במקרים חריגים נדרש לבצע חקירה לשם אימות הנתונים העובדתיים ביחס לדיירים.
לדברי תורג'מן, במהלך הדיון בוועדה נערכת בדיקה ביחס לכל ביקור ואף נערך רישום פרוטוקול אשר לא הוגש לתיק דנן. נוסף על כן, לדבריה, קיימים מסמכים רבים נוספים הנוגעים לתיק דנן ("זה תיק עב קרס" עמ' 16, שורה 26) ובהם מסמכים של רשויות הרווחה אולם התובעת לא מצאה לנכון לצרף, ולו חלק מהם, לראיות בתיק זה.
נוסף על האמור לעיל, תורג'מן אישרה כי קיימת אפשרות לפיה האם טענה כי הנתבע אינו מתגורר בדירה על מנת שלא להיות מחויבת בתשלום שכר דירה גבוה יותר. לדבריה, לא ידעה שהאם איננה יודעת קרוא וכתוב. עם זאת לטענתה, האם בעצמה חתמה על הדו"חות, גם אם נראה כי מדובר בחתימות שונות.
תורג'מן זכרה כי בביקורה משנת 2015 ראתה בדירה לול ותינוקת. ככל הנראה ילדתו של הנתבע. עולה כי הוצא דו"ח בנוגע לביקור הנ"ל אשר לא הוגש לתיק. במעמד אותו ביקור פגשה תורג'מן את בת זוגו של הנתבע, שמרית, וראתה גם את התינוקת.
ראיות הנתבע
9.אל מול המסמכים האמורים ממשיך הנתבע וטוען כי התגורר בדירה החל מהיום בו עברה להתגורר בה אמו המנוחה, למעט בתקופה בה שהה בפנימייה משנת 1992 ועד 1995 בהיותו נער ובתקופות בהן שהה במאסר- משנת 2010 ועד 2010 ומשנת 2015 ועד 2016.
הנתבע הסביר כי בתקופות בהן לא שהה בדירה, היה במוסד לנערים או היה עצור או אסיר. במהלך חיו ניהל שתי מערכות יחסים עיקריות מהן נולדו לו שני ילדים. בת הזוג השנייה, שמרית, אף התגוררה יחד עמו בדירה במשך 13 שנים במהלכם נולדה ילדתו הקטנה (ביום 10.06.13) המתגוררת בדירה עד היום (בת הזוג עזבה את הדירה בשנת 2016).
בעדותו טען בנוסף כי עד שאחותו התחתנה ועזבה את הבית, התגוררו 4 נפשות בדירה הכוללת שני חדרים, פינת אוכל וסלון. הוא ואחותו נהגו לישון באותו חדר עד אשר התבגרו והפכו את פינת האוכל לחדר שינה נוסף.
הנתבע צרף לתצהיריו מסמכים שונים המעידים על מגוריו בדירה:
- מכתב מיום 02.02.15 שנשלח למשרד השיכון מעו"ס נפגעי התמכרויות באגף לשירותי רווחה ובו פניה להכרה בנתבעים כזכאים לדיור ציבורי בדירת אמם המנוחה (נספח 1 לתצהיר) אשר לנתבעת צוין כי גדלה בפנימיית "בית הילד" עד גיוסה לצבא. במהלך שנים אלו הגיעה לביקור אצל אימה פעם בשבועיים. לאחר הצבא חזרה להתגורר עם אימה ואחיה (הנתבע) עד לשנת 2012, אז עברה להתגורר בצפון בשל עבודתה כעובדת סוציאלית. גם אז המשיכה להגיע לביקורים תכופים וניסתה לסייע לאימה אשר הייתה מכורה לסמים.
אשר לנתבע, על פי דברי האם ז"ל, התגורר יחד עמה מאז עזב את פנימיית בית הילד מלבד התקופות בהן ריצה מאסרים. כמו כן צוין כי במהלך הקשר עם היחידה לטיפול בהתמכרויות ליוו הנתבעים את האם לאורך כל הדרך ותמיד היו לצידה.
- מכתב נוסף מיום 10.05.15 שנשלח למשרד השיכון מעו"ס לנפגעי התמכרויות (נספח 2) ובו בקשה לבחון בשנית את המשך זכאות הנתבעים בדירה. הודגש כי, עפ"י דיווחים הכתובים בתיק ולפי דבריה של האם, הנתבע התגורר יחד עמה מאז עזב כנער את פנימיית בית הילד, מלבד התקופות בהן ריצה מאסרים.
-מכתב בעניינו של הנתבע מיום 06.05.15 ששלח מזכיר האיגוד המקצועי של ההסתדרות למנהלת סניף עמידר (נספח 3)- הנ"ל ציין כי מהיכרותו האישית את האם סוזן ז"ל ואת המשפחה, ידוע לו כי הנתבעים מתגוררים בדירה שנים רבות. נוסף על כן צוין כי אין ברשות הנתבע דירה אחרת וזו הדירה היחידה בה הוא מתגורר.
10.בנוסף צירף הנתבע תצהירים שונים בתמיכה לגרסתו.
- תצהירו של יוסף לוסקי, המכהן אף כיו"ר ועד הבית של הבניין בו מצויה הדירה. לוסקי מסר בתצהירו כי הכיר באופן אישי את אמו של הנתבע ואף את הנתבע ואחותו אשר התגוררו בביתה עד אשר עזבה האחות את הבית. עוד הצהיר כי הנתבע היה חבר עמו בוועד הבניין לתקופה מסוימת ואף כאשר לא היה בוועד, נהג לעזור לו בעבודות תחזוקה בבניין.
-תצהירה של גלית כהן המתגוררת בבניין יחד עם אימה. לטענת כהן, היא מכירה את הנתבעים מילדותה והם ממש "גדלו יחדיו". לטענתה הנתבע התגורר עם אמו במהלך חייו וגם כאשר עבר להתחנך בפנימייה נהג לחזור לבית זה. נוסף על כן ציינה כי הקשר ביניהם נשמר אף היום וכי ילדיהם נוהגים לשחק יחד, כשם ששיחקו היא והנתבע בילדותם.
- תצהירו של ברטו טרבלסי המתגורר בקומה שמתחת לבית אמו של הנתבע. טרבלסי העיד במסגרת תצהירו כי הוא מכיר את הנתבע ואחותו מיום שעבר להתגורר בביתו לפני שנים רבות. הנ"ל הצהיר בנוסף כי למיטב ידיעתו, הנתבע התגורר בדירה מאז ומתמיד ולא היה לו מקום מגורים אחר. כיום הוא והנתבע מתפללים יחד בבית הכנסת ואף חולקים מחסן משותף בבניין. עם זאת מאחר ועד זה לא התייצב לחקירה אין להסתמך על תצהירו.
יוסף לוסקי וגלית כהן התייצבו בבית המשפט וחיזקו בעדותם את גרסת הנתבעים. העדים נחקרו ביחס להיכרותם והקשר שלהם לנתבעים. התרשמתי כי העדים מודעים למצבו המשפחתי של הנתבע ונסיבות חייו וכי ידעו היכן התגורר. מר לוסקי הותיר רושם חיובי ביותר, כאדם מכובד שניתן לסמוך על עדותו. לפיכך, עדותם לפיה התגוררו הנתבעים עם אמם מחזקת את גרסת הנתבע.
בסיכומי התובעת בחרה להתעלם מכל ראיות הנתבע כאילו לא היו, ובהתעלמות מפסק דינו של בית המשפט העליון שקבע כי יש לבחון את כל הראיות, לרבות ראיות הדייר.
11.מעבר לעדויות הנ"ל הוגש תצהירה של הנתבעת, אחות הנתבע, זיוה מאיו. בתצהירה טענה כי מזה מספר שנים, אינה מתגוררת בדירה ועל כן אין טעם להמשך ניהול ההליך בעניינה.
אשר לנתבע נטען כי התגורר מאז ומתמיד עם אימם בדירה ומעולם לא התגורר במקום אחר. בדירה זו אף נולדו שני ילדיו וביתו הקטנה מתגוררת בה עד היום. בהתאם לגרסת הנתבע טענה הנתבעת כי מסמכי ביקורי המעגל אינם מהימנים וכי לא ניתן להסתמך עליהם. נטען כי אף אילו פגשו נציגי התובעת רק את האם בדירה, אין משמעות הדבר שהנתבע לא התגורר בה. הנתבעת חזרה על הטענה כי האם לא ידעה קרוא וכתוב ולפיכך אין משמעות לחתימותיה על הדוחות. לדבריה נציגי התובעת היו מודעים לעובדה זו היטב שכן האם תמיד ביקרה במשרדיהם כשהיא מלווה על ידה והיא נהגה לקרוא עבורה את המסמכים שאותם לא יכלה לקרוא בעצמה.
כדי להוכיח את הטענה לפיה האם לא ידעה קרוא וכתוב ולפיכך, למעשה, לא הייתה מודעת לדברים שנכתבו בדוחות המעגל עליהם חתמה, הוגש פרוטוקול דיון שנערך בבית המשפט השלום בקריית גת בתיק ת"פ 1188/09, ביום 09.11.10 בעניינה של המנוחה. במסגרת חקירתה הנגדית שם העידה כי אינה יודעת קרוא וכתוב –"סליחה, באמת, שאני גם לא קוראת עברית..." (עמ' 24, שורה 6) "מה שכתבו המשטרה איני יודעת כי איני קוראת עברית." (עמ' 25, שורה 21)
תימוכין לגרסתם של הנתבעים מצאתי גם בכך שעדותם עלתה בקנה אחד זו עם זו ביחס לסידורי השינה בדירה - בדומה לגרסת הנתבע, מסרה הנתבעת כי גם הסלון שימש כחדר שינה. כמו כן, כפי שטען הנתבע בעדותו, הנתבעת העידה כי בת זוגו הראשונה של הנתבע לא התגוררה איתם אלא רק בת זוגו השנייה.
מעדותה של הגב' תורג'מן עולה כי הסתמכה על הנתונים שמסרה האם המנוחה על מנת לעדכן את רישומיה. בהנחה והאם דיווחה שהנתבע אינו מתגורר עמה, לא ניתן לדעת מאלו מניעים פעלה, יתכן ומתוך חששות שונים הקשורים במעורבותו השולית של הנתבע והסתבכותו עם רשויות החוק או שמא מחשש שתחויב בתשלום גבוה יותר לתובעת. כך או כך, עולה בבירור כי הרכזת לא ערכה בדיקה בדירה ויתכן כי אילו הייתה עושה זאת, הייתה מבחינה בחפצים המעידים על מגוריו של הנתבע בדירה. אישורה של הגב' תורג'מן בעדותה כי פגשה בדירה את בת זוגו של הנתבע וראתה לול ותינוקת מחזק את גרסתו של הנתבע, וזאת על אף שבהתאם לדבריה, מדובר בשנים 2014,2015.
12.הנתבע הגיש תצהיר ובו תיאר כיצד עבר לגור בדירה כילד בשנת 1988 עם אמו המנוחה ואחותו זיווה, וכי מעולם לא גר במקום אחר. עוד תיאר כי בדירה זו גר עת נולדו ילדיו שגרו איתו. בחקירתו הנגדית לא נסתרה גרסתו ותיאר הוא את מערכת היחסית עם בת הזוג שמרית ואת תקופת מאסרו.
מבחינת עדות הנתבע מצאתי כי ניתן לתת בה אמון. מכלול הראיות לרבות המסמכים שהגיש ותצהירי עדיו מספיקים כדי לקבוע כי עמד בנטל להוכיח טענתו לפיה גר ברצף בדירה מהיום בו עברה אמו להתגורר בה ועד ליום פטירתה למעט בתקופות בהן שהה במאסר או במעצר .
השאלה היא האם בנסיבות אלו משקל ביקורי המעגל גבוה יותר.
נטל ההוכחה ומשקל הראיות המינהליות
13.בעמ"מ (י-ם) 42761-06-13 קחלון נ' משרד הבינוי והשיכון, 9.11.14, קבע כב' השופט י' נועם כי יש לסטות מהקביעה בביקורי המעגל שם. בפסקה 19 לפסק הדין מרכז את ההלכות בדבר משקלם של ביקורי המעגל:
"אמנם, אין מניעה כי הוועדה העליונה תסתמך בהחלטותיה על האמור בדו"חות ביקורי המעגל (ראו והשוו: עע"מ 2827/07 רחל חיות נ' משרד הבינוי והשיכון (23.11.08); ועת"מ (י-ם) 35135-05-10 יעקב לויה נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (16.11.10)); ובפסיקת בתי-המשפט המינהליים אף נקבע, כי דו"חות ביקורי המעגל מהווים ראייה מרכזית בנוגע להחלטות בעניין זה, ויש להעניק להם "משקל עודף" (ראו למשל: עת"מ (חי') 37146-05-13 יצחק מלפוף נ' משרד הבינוי והשיכון (20.5.14); עת"מ (ת"א) 23650-07-12 אברהם בן שמואל נ' מדינת ישראל – משרד השיכון (23.4.13); ועת"מ (חי) 11500-04-09 גזל יוסף סלח נ' משרד הבינוי והשיכון/המשרד הראשי (2.11.09)).
אולם, דו"חות ביקורי המעגל אינם בהכרח חזות הכל. כך למשל, יכול שיפלו פגמים בדו"חות או באופן עריכתם, ויכול אף שתוגשנה למשיב ראיות מינהליות אחרות; ובאלו יהא כדי להפחית ממשקלם של הדו"חות בעת הפעלת שיקול הדעת המינהלי (ראו והשוו: עע"מ 823/12 בעניין קליסה לעיל, בפסקאות 24-23; עע"מ 5017/12 פריחה אמזלג נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (29.1.13), בפסקה 12 לדעת המיעוט של כב' השופטת ד' ברק-ארז); עע"מ 2827/07 רחל חיות נ' משרד הבינוי והשיכון (23.11.08), בפסקאות כ"ט (14) וכ"ט (15); ועת"מ (י-ם) 2164/07 כהן יהודה נ' משרד הבינוי והשיכון, (22.8.06))."
במסגרת עע"מ 2732/14 שניידר נ' משרד הבינוי והשיכון, 28.1.15 נקבע בדעת הרוב כי יש לייחס משקל ראייתי רב לביקורי המעגל כביקורות שנערכו בזמן אמת. כמו כן נקבע על בסיס עע"מ 2851/13 סויסה נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, 23.6.14, כי אין לקבל בדיעבד טענות על שיקולים להסתרת מידע מעורכי הביקורת. דעת הרוב, על בסיס ראיות מנהליות שהיו שם, מצאה כי אין לסטות מהקביעה המבוססת גם על ביקורי המעגל. עם זאת לא נשלל הניתוח המשפטי של דעת המיעוט, כב' השופטת ד' ברק-ארז, בדבר הכשלים האפשריים בהליך איסוף הראיות המנהליות:
"במבט רחב יותר, אני סבורה שהליך איסוף הראיות במקרה זה לא רק היה בלתי מספק מבחינה כמותית, אלא שאף נעשה במתכונת שהייתה מוטה דה-פקטו מבחינת התמריצים שהוא יצר לכרסום מראש באפשרות להכיר ב"דייר ממשיך". הלכה למעשה, נוהלי עמידר מתמרצים את הדיירים המתגוררים בדיור ציבורי, אנשים קשי יום שעל-פי רוב משתכרים לצרור נקוב, שלא להצהיר על בני משפחה הגרים עמם, הצהרה הכרוכה בהעלאתו של שכר הדירה. הדיירים מודעים לאפשרות להעלאת שכר הדירה בעודם נותנים את ההצהרה. לעומת זאת, אין הם מודעים לכך שטשטוש העובדה שגרים עמם בני משפחה נוספים עלולה להעמיד בסכנה של ממש את יכולתם של אותם בני משפחה לטעון למעמד של "דייר ממשיך". זהו מצב מובנה של אי-סימטריה במידע, העולה בחלק מן המקרים אף כדי "בפני עיוור לא תיתן מכשול". אני סבורה אפוא כי כאשר מוצגות לשוכרים בדיור הציבורי שאלות בדבר משפחה המתגוררים עמם יש לעשות כן לאחר שהשואל וידא כי הנשאל מודע לכל המשמעויות של תשובתו בטווח הארוך – ולא רק לכך שתשובה בדבר "מגורים לבד" תוביל להוזלת שכר הדירה בטווח הקצר.
... חשוב להדגיש, כי איני מקלה ראש במתן תצהירים שאינם משקפים את האמת לאשורה, וככל שהמנוחה חתמה על תצהיר כזה ביודעין הרי שמדובר במעשה פגום מיסודו. יחד עם זאת, כאשר נבחנת הפרת הדין בדיעבד (ככל שהייתה הפרה כזו), הרי שיש לבחון את מכלול השיקולים הנוגעים לעניין (ראו גם: עע"ם 823/12 קליסה נ' שמעון, [פורסם בנבו] פסקה 31 לחוות דעתי (8.8.2013)), ומכל מקום, ודאי שאין לראות במתן הצהרה כוזבת בידי קשישה קשת יום (שכלל לא בטוח כי הבינה את משמעות חתימתה על התצהיר) כמעשה הסוגר את הדלת, כשלעצמו, בפני הכרה בנכדהּ שלא היה שותף לכך, כדייר ממשיך." (פסקאות 6,8 לפסק דינה).
אפילו בעתירה המנהלית שדחתה את בקשת הנתבע להכיר בו כדייר ממשיך נקבע כי מקום שנשמעו ראיות, בנסיבות מסוימות, לא מן הנמנע שמשקלם הראייתי של ביקורי המעגל יהא נמוך מזה של עדויות הנתבעים ועדיהם.
14.על רקע הלכות אלו אבחן להלן האם יש לקבוע, על בסיס הראיות עליהן נסמכת התובעת, כי הנתבע לא גר בדירה עם המנוחה. הנוהל אכן קובע כי החברה לדיור ציבורי תבדוק את רצף המגורים על סמך ביקורי המעגל, אולם נקבע כי אם מבקש הוא לערער על האמור בהם עליו לערער בפני ועדת אכלוס עליונה. בהתאם לסעיף 8 לנוהל, בערעור רשאי הפונה לצרף מסמכים התומכים בבקשתו. עולה כי ביקורי המעגל אינם חזות הכל, גם במישור המנהלי. שעה שמדובר בשאלה עובדתית של רצף מגורים בדירה דווקא לבית המשפט כלים טובים יותר מוועדת הזכאות כדי לרדת לחקר האמת. אין משמעות קביעה זו כי עדיף לדייר להמתין לתביעת סילוק יד כנגדו ולא לפנות להליך המנהלי להכרה בזכאותו. אולם ייתכנו הבדלים באופן בחינת העובדות לאור ההבדל בין ההליכים.
ביחס לטענה לפיה יתכן והאם הסתירה את עובדת מגורי הנתבע בשל חששה כי יתכן והדבר יביא להסגרתו לידי רשויות החוק ורשויות האכיפה והגביה או מאחר וביקשה להימנע מתשלום שכר דירה גבוה יותר, אכן הפסיקה הביעה מורת רוח מדיירים המצהירים הצהרות שקר לחברה לדיור ציבורי ומבקשים להתנער מהצהרותיהם מאוחר יותר. ער אני לכך כי בעע"מ 2732/14 הנ"ל נקבע כי אין לייחס משקל נמוך לדוחות המעגל על רקע החשש כי יש "תמריץ" להכחשת קיומו של דייר נוסף, אולם מדובר לטעמי בקביעות של משקל שיש לבחון אותן על סמך הראיות בכל הליך בנפרד.
שותף אני לדעתה לעיל של כב' השופטת ד' ברק-ארז ולכן מצאתי כי מקום בו המצב העובדתי המוכח הוא כי היה רצף מגורים, לא ראוי לשלול את הזכות רק בגין דיווח שקרי. דיווח כאמור יכול ויחייב רף הוכחה גבוה יותר לסתור האמור בו וככלל ראוי להפעילו לחובת המבקש רק במידה ויוכח כי מדובר בדיווח מכוון על בסיס ידיעת מלוא העובדות והשלכות ההצהרה. בדומה לחובת הגילוי והווידוא שהוטלה על מבטחת ביחס לסייגים לחבותה בפוליסה, מקל וחומר על רשות מינהלית שאוספת מידע אודות מגורים בדירה לוודא כי מוסר המידע מודע להשלכות של מתן מידע חסר ביחס לאפשרות שישללו זכויות של הדייר הממשיך במידה ויוצהר כי לא גר בדירה. התובעת נוהגת לעיתים להחתים דיירים על תצהיר ובו הסבר להשלכות דיווח לא נכון, אולם נמנעה מלעשות כן במקרה זה.
15.הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העולה מן הראיות ביחס לחוסר יכולתה של האם להבין את הכתוב בדוחות הביקור וכן היותה מטופלת בעצמה על ידי רשויות הרווחה בשל התמכרות לסמים. לאור נסיבות אלו, מן הראוי היה שהתובעת תעמיק את אופן הבירור שנעשה ביחס לדיירים המתגוררים בדירה גם בשל טובת הדיירת החוזית. הרושם המתקבל הוא כי התובעת לא הייתה מודעת לעובדות בסיסיות הקשורות לדיירים החוזיים עימם חתמה על הסכם השכירות ובהן העובדה כי בן זוגה של האם לא היה אביהם של הנתבעים, כפי שמצוין בכתב התביעה, והדבר אומר דרשני. כמו כן, עולה כי התובעת לא ידעה על עזיבת בן הזוג אלא רק מספר שנים לאחר מכן וכן לא נעשתה בדיקה ביחס למאסרים של הנתבע ובן זוגה של האם, על אף שבנקל ניתן לברר את העניין מול רשויות שב"ס. באמור לעיל יש לחזק את גרסת הנתבעים לפיה דוחות הביקור אינם משקפים נכונה את המציאות העובדתית.
בחינת הראיות המינהליות עליהן נסמכת התובעת מלמד כי משקלן נמוך ולכן עלה בידי הנתבע לסתור את העובדות העולות לכאורה מהן. בחינת ביקורי המעגל מלמדת כי מודפסים מראש, טרם הביקור, לפי נתונים ממשרדי התובעת. רכז השטח רושם הערות בטופס המודפס ומציין בכתב יד את מועד הביקור ששונה לרובם מהתאריך בו הופק המסמך. בטפסים של הביקורים אין שאלה מפורשת לדייר שגר בדירה ועמו נערך העדכון, האם גר בדירה אדם נוסף שפרטיו לא מופיעים בטופס. כך שלא ברור מעיון בטופס האם נשאל הדייר האם גר אתו אדם נוסף. כמו כן, עולה כי לא בוצעה בדיקה בדירה, ולו בדיקה שטחית ביותר, במטרה לגלות האם מתגורר בדירה אדם נוסף.
ב"כ הנתבע הפנה לפגמים נטענים בוועדה המחוזית אצל התובעת אשר דחתה את בקשתו של הנתבע להכרה כדייר ממשיך, בכל הנוגע להרכב הוועדה, אולם לא מצאתי מקום להידרש לפגמים אלו שעה שהנתבע זנח את האפיק המנהלי. ממילא מקובלת עליי טענת הנתבע כי בית המשפט בוחן בהליך זה את הראיות בשאלת רצף המגורים של הנתבע בבחינה חדשה, ולא יושב כביקורת שיפוטית על החלטה מנהלית.
עם זאת, הפגמים בדבר טיב המסמכים שהובאו בפני אותה וועדה והעדר זכות טיעון לנתבע ממחישים את הפגמים בטיב הראיות המנהליות עליהן נסמכה התובעת עת דחתה את בקשתו של הנתבע להכיר בו כדייר ממשיך. עצם העובדה כי בן זוגה של המנוחה עזב את הדירה כבר בשנת 2001 אולם המשיך להופיע במחשב כדייר עד לשנת 2014 מלמדת על המשקל הנמוך שניתן לתת לרישומי התובעת. אין די בתשובה כי ללא מסמכים רשמיים לא מעדכנים את הרישומים בממוחשבים כדי להצדיק מחדל מתמשך זה.
ביחס לבן זוגה של המנוחה, נרשם בביקור מיום 30.7.14 באופן סתמי כי "לא גר בבית" ואותו רישום מופיע ביחס לנתבע. עדכון זה שנעשה כשלושה חודשים לפני פטירת המנוחה מלמד כי לא נעשה כל ניסיון אמיתי לברר את העובדות לעומק אלא על בסיס תשאול דל של אשה חולה שאיה יודעת לקרוא נרשמו פרטי הנוכחים בבית באותו ביקור, מבלי שהדבר מעיד על זהות המתגוררים בדירה בפועל. מסקנה זהה יש להקיש לביקורים מיום 14.8.13 ו- 23.7.12 הזהים באופן רישומם. בביקור מיום 20.7.11 נרשם שהנתבע בבית סוהר, ואילו ביום 30.5.10 נרשם שוב כי לא גר בבית.
16.בבחינת מכלול הראיות עולה כי עלה בידי הנתבע להוכיח ברמת ההוכחה של הטיית מאזן ההסתברויות כי גר בדירה ברצף, למעט בתקופות בהן שהה במאסר. הדבר עולה בראש ובראשונה מעדותו ועדות אחותו שלא נסתרו ומעדות שכניו, ונתמך במסמכים של גורמי הטיפול. לא הוצגה כל כתובת אפשרית אחרת בה יכול היה הנתבע לשהות במשך השנים ולכן מכלול ראיות אלו משכנע יותר מהראיות השליליות של התובעת המסתמכות על רישום "לא גר בבית". רישום זה לא נסמך על בדיקה עצמאית של רכז השטח, ולמרות ביקורת שהושמעה בפסיקה על אופן עריכת דוחות אלו, ממשיכות חברות הדיור הציבורי לפעול באותה דרך ולא עורכות בירור מעמיק של המתגוררים בדירה תוך הבהרה לדייר של משמעות תשובותיו וללא תיעוד של השאלות והתשלובות שנותן הדייר. לא בכדי ביטל בית המשפט העליון את פסק הדין בעתירה המנהלית שעה שהעיר כי ישנה "אחיזה מסוימת" לטענה של חוסר דיוק בדו"חות הביקור. הערה עדינה זו התגלתה כפגמים מהותיים באופן עריכת ביקורי המעגל שלא מאפשרים לתת להם משקל ראייתי רב.
על כן אין לתת משקל רב לביקורי המעגל ויש להעדיף את גרסת הנתבע כי גר בדירה ברצף עד לפטירת אמו, למעט בתקופות מאסרו.
טענת התובעת כי הנתבע לא יכול להיחשב כדייר ממשיך בגלל שמשה בניסטי חי וקיים נזנחה בסיכומים ולא מצאתי כי הועלתה בהליכים המנהליים, ולכן אין היא סיבה להימנע מהכרה בו כדייר ממשיך.
האם היעדרות הנתבע מהדירה בגין הליכים פליליים שוללת זכאותו?
17.התביעה התבררה סביב השאלה העובדתית של רצף המגורים. אמנם התובעת לא טענה במפורש כי הנתבע לא זכאי להיות דייר ממשיך בגלל תקופות מאסרו, אולם טענה להעדר רצף מגורים ובאחד מביקורי המעגל צוין כי הנתבע בבית סוהר. על כן לא מצאתי כי מדובר בהרחבת חזית להעלות טענה זו בסיכומי התובעת.
עם זאת, יש בסיס לטענת ב"כ הנתבע כי היעדר התייחסות התובעת לשאלה זו בראיותיה, מלמדת כי לא הוכיחה את התקופות בהן שהה הנתבע במאסר ולכן אין להסתמך על תשובות הנתבע בחקירתו בה השיב כי היה במאסר משנת 2010 עד 2012 ומסוף 2015 עד סוף 2016 (עמ' 22, ש' 20).
למרות זאת, הימנעות ב"כ הנתבע להתייחס לטענה בסיכומיו מהווה חוסר תום לב דיוני שעה שמודע היטב לטענות התובעת בעניין זה בהליכים המנהליים, שבגינם עוכב בירורה של תביעה זו. לכן מצאתי מקום להידרש לטענה זו לגופה.
18.כאמור לעיל, בעתירה המנהלית הוצגו ראיות מהן עולה כי הנתבע היה אסיר מיום 08.07.10 ועד ליום 26.11.11. בפסק הדין בעתירה המנהלית התייחס בית המשפט לטענת הנתבע כי אין בתקופת המאסר כדי לשלול את היותו של העותר דייר ממשיך שכן גר מאז היה ילד עם אמו, פרט לתקופת המאסר וזו הסתיימה 3 שנים פחות 12 יום לפני פטירתה של האם. בית המשפט קבע כי: "אלמלא האמור בדו"חות המעגל... היה ממש בגרסת העותרים." (פסקה 19)
ובהמשך נאמר כי: "... אילו אך עמדה בדרכו של העותר לקבלת ההצהרה כי הוא דייר ממשיך 12 ימי המאסר שחסרו להשלמת התקופה הנדרשת של מגורים רצופים עם אמו המנוחה בטרם מותה, דעתי היא כי לא היה ב-12 ימים האלה כדי לשלול ממנו את ההצהרה המבוקשת."
בעע"מ 6194/16 בעניינו של הנתבע התייחס המשפט העליון לסוגיית מאסרו של הנתבע באומרו כי יש להכריע ראשית בשאלה העובדתית בנוגע למשך תקופת מגוריו של הנתבע בדירה ולאחר מכן יש לבחון את יישומם של קווים מנחים לדיון בשאלה האם שהותו של הנתבע במאסר מהווה "היעדרות קצרה וארעית", כפי שנקבע בנוהל הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים המוזכר לעיל. עם זאת, עצם העובדה כי בית המשפט העליון לא שלל על הסף את האפשרות להכיר בנתבע כדייר ממשיך, למרות שחסרה לו כשנה מתוך 4 השנים הנדרשות, מלמדת כי הכרה בנתבע אפשרית מבחינת ההלכה הפסוקה.
ואכן, בית המשפט העליון לא שלל את האפשרות להכיר במאסר כהיעדרות ארעית המאפשרת הכרה במעמד של דייר ממשיך. כך קבעה כב' הנשיא מ' נאור בעע"מ 2653/13 הנ"ל בפסקה 10:
"בנוסף, ומעבר לנדרש, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה שלפנינו, אין הצדקה לראות בתקופת מאסרו של המערער כתקופת היעדרות קצרה וארעית, וזאת בהתחשב באורכה של תקופת המאסר ובחלקה המשמעותי מתוך התקופה הנדרשת להקניית הזכאות למעמד "דייר ממשיך" (ראו והשוו: עע"ם 2851/13 סויסה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] פסקה 12 לפסק דינו של השופט ח' מלצר (23.6.2014); לעניין אובדן החזקה בדירה עקב מאסר, השוו: רע"א 3798/07 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ [פורסם בנבו] פסקה ו לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (12.5.2008)). ודוק: אינני קובעת כי לעולם לא ניתן לראות תקופת מאסר כהיעדרות קצרה וארעית, אך במקרה שלפנינו תקופה המאסר הייתה ארוכה ומהווה כמחצית מהתקופה הנדרשת לזכאות. "
בעע"מ 2851/13 הנ"ל לא הכיר בית המשפט העליון בהיעדרות של חמישה חודשים מתוך שלוש השנים כמזכה במעמד של דייר ממשיך.
19.המנוחה נפטרה ביום 14.11.14 והמועד ממנו יש לבחון האם התגורר הנתבע בדירה פרק זמן מספיק לצורך קבלת מעמד של דייר ממשיך, עומד על 4 שנים קודם לפטירה, קרי 14.11.10. הנתבע היה אסיר מיום 08.07.10 ועד ליום 26.11.11. לפי הדין לפני 1.8.09 די היה בתקופה של 3 שנים. ביחס לתקופה זו נקבע בעתירה המנהלית כי לו היו חסרים רק 12 ימים לא הייתה נשללת זכאותו של הנתבעת. השנה הנוספת שחסרה, בין 14.11.10 עד 14.11.11, בה שהה הנתבע במאסר, היא שנה שמקנה לו זכאות, למרות שאינו עומד בעצמו בכללים להיות זכאי בעצמו לדירה ציבורית.
למרות שחסרה לנתבע תקופה זו, שהיא משמעותית יחסית, יש לבחון את נסיבותיו האישיות. קבעתי לעיל כי הנתבע הוכיח כי גר בדירה מהמועד בו קיבלה אותה אמו, למעט תקופות מאסרו. מדובר למעשה בדירת ילדותו של הנתבע, בה גדל והתבגר ובה רואה הוא כבית. אמנם המשפחה לא השכילה לנצל את זכויות הרכישה האפשריות של המנוחה, אולם בבחינת כל תקופת החייב בה גר הנתבע בדירה, אין זה ראוי לשלוש ממנו את המעמד של דייר ממשיך בגין מאסרו לשנה אחת.
מאחר וקבעתי כי דוחות המעגל אינם משקפים נכונה את המצב העובדתי הרי שהמסקנה המתקבלת היא כי עלה בידי הנתבע להוכיח שהתגורר בדירה החל מתחילת מועד השכירות, קרי 22.09.1988. מאחר ולמעשה התגורר בדירה מרבית חייו הנני סבור כי אין בתקופת המאסר כדי לשלול מהנתבע את זכאותו על אף שאין המדובר בתקופה קצרה ויש להכיר בתקופת שהייתו בדירה כמספקת לשם הכרה במעמדו כדייר ממשיך, ובנסיבות העניין אין לגרוע ממניין הימים את תקופת מאסרו.
על כן מצאתי כי הנתבע רשאי להחזיק בדירה כדייר ממשיך ולא הוכחה עילה לפינויו מהדירה. לאור הצהרת הנתבעת כי לא גרה בדירה ולא מבקשת בה זכויות, לא מצאתי צורך במתן פסק דין לפינוי כנגדה, אולם הנתבעת מנועה מלטעון לזכויות בדירה.
החיוב הכספי
20.לאור מסקנתי בדבר מעמד הנתבע, לא מצאתי מקום להידרש לעילה הכספית כנגדו. ממילא יש צורך להתאים את החיוב לזכאות הנתבע ואין לדרוש ממנו תשלום לפי הגדרת "פולש". על כן הסעד הכספי כנגד הנתבע נמחק.
אשר לנתבעת, לא מצאתי כי הוכחה כנדרש תקופת החזקתה בדירה. התובעת מצד אחד נסמכת על ביקורי מעגל בהן רשום כי הנתבעת לא גרה בדירה ולא הוכחה כנדרש חזקתה לאחר פטירת המנוחה. גם מבחינה דיונית, הנתבעת לא נטלה חלק פעיל בכל ההליכים ולא היה לה ברור הסיכון הכלכלי בתביעה כנגדה. על כן נמחקת התביעה כנגד הנתבעת 2.
סוף דבר
21.עולה כי הנתבע הוכיח רצף מגורים המזכה אותו במעמד של דייר ממשיך. הנתבע הוכיח כי גר עם אמו כל חייו למעט בתקופות בהן שהה במאסר. תקופות אלו אינן מצדיקות שלילת מעמדו כדייר ממשיך.
לאור מכלול נסיבות העניין, ולמרות שמצאתי כי לא ניתן לסמוך על האמור בביקורי המעגל, אין מקום לחייב את התובעת בהוצאות, וזאת לאור משך תקופת המאסר המשמעותית של הנתבע.
על כן התביעה כנגד הנתבע לפינוי נדחית. אין צו להוצאות.
