ת"א 24448-06-13 אברג'יל ואח' נ' צח

מבוא

1. לפני תביעה לתשלום סך של 200,000 ₪ עפ"י חוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), בטענה כי הנתבע פרסם לשון הרע כנגד התובעים, אב ובנו, במשלוח מכתב (להלן: "המכתב") באמצעות מכשיר הפקס, למשרד התחבורה וזאת תוך כוונה לפגוע בפרנסתם, במשלח ידם ובשמם הטוב.

    

   מיהות הצדדים

    

2. התובעים הינם אב ובנו: התובע 1 הינו קצין הבטיחות של חברת "מפעלי תובלה ולוגיסטיקה בע"מ", והינו אביו של התובע 2 , ואילו התובע 2 הינו קצין בטיחות, מנהל חברת "תעבורה על בטוח", והינו בנו של התובע 1.

    

3. הנתבע הינו קצין בטיחות ובעליה של חברת "רוני בטיחות".

    

   טענות התובעים

    

4. לטענת התביעה, לאחר יום 2/4/13 לערך, שלח הנתבע מכתב למספר בעלי תפקידים בכירים במשרד התחבורה, האחראים באופן ישיר על הפיקוח והרישוי של ענף קציני הבטיחות בישראל, אשר לטענתם הוציא בו דיבתם רעה.

    

5. לטענתם, ע"פ האמור במכתב, מוביל בשם אבו גודה עטייה (להלן: "עטייה"), ואשר עבד עם הנתבע, טען בפניו כי התקבל לעבודה בחברה בה מועסק התובע 1. עוד נטען במכתב, כך לדבריהם, כי התובע 1 הבטיח לכאורה לעטייה כי יאפשר לו לקבל "סידור" בחברה אחרת. (להלן: "הפרסום הראשון").

    

6. בהמשך, לטענתם, נטען במכתב ע"י הנתבע כאילו עטייה הוסיף ואמר שבשל המעבר לחברה בה מועסק התובע 1 יהא עליו להחליף גם קצין בטיחות לכזה המאושר ע"י החברה בה מועסק התובע 1 ( כך במקור, ככל הנראה הכוונה לתובע 2, ולהלן: "הפרסום השני").

    

7. לטענת התובעים, שני הפרסומים האמורים, שהינם כאמור באותו מכתב מהווים לשון הרע: הפרסום הראשון מציג את התובע 1 כמי שבכוחו לפעול מחוץ לגדרי סמכותו ואחריותו ובכך שם אותו מטרה לבוז ולעג בעיני הבריות כאילו הינו רברבן המציג עצמו כבעל קשרים ו/או יכולות ו/או סמכויות שכלל אינן נתונות לו ולא יכולות להיות לו שכן התובע 1 כלל אינו עובד בחברת "מנופי סמי" ואינו אחראי על סידור העבודה שם.

    

8. התובעים מפנים לכך שדברים אלו נכונים ביתר שאת עת המכותבים במכתב הינם בעלי תפקידים בכירים במשרד התחבורה, אשר להם השפעה ישירה על עיסוקו של התובע 1. לנוכח האמור טוענים התובעים- האמור במכתב נועד לפגוע במשרתו של התובע 1.

    

9. עוד לטענתם- האמור בפרסום השני כורך את קבלתו לכאורה לעבודה של עטייה ע"י התובע 1 ומתנה אותה במעברו לקצין בטיחות שהינו בנו, דהיינו התובע 2.

    

10. משכך ובשים לב לנמענים במכתב, מטרת הפרסום, לשיטתם, היתה לעשות את התובעים, אב ובנו, כמטרה לבוז ולעג בעיני הבריות, וכמי שפועלים יחדיו בניגוד עניינים.

    כמו כן, טוענים הם, נועד הדבר לפגוע במשרתם של התובעים.

     

11. התובעים מפנים לכך שהאמור במכתב הינו שקרי, וכן לכך שהנתבע פרסם את הפרסום הראשון בהעדר תום לב מוחלט.

     

12. התובעים עותרים לחייב את הנתבע בתשלום כפל הפיצוי הסטטוטורי לכל אחד מהתובעים, ובסה"כ לשלם להם 200,000 ₪.

     

    טענות הנתבע

     

13. הנתבע מצדו טוען כי עסקינן בתביעת סרק אשר יש בה רצון ליצור עילת תביעה "יש מאין". לטענתו- ביום 2/4/13 פנה אליו לקוח בשם אבו גודה עטיה – מר עטיה כאמור ולהלן- אשר הודיע לו כי הוא מבקש לסיים את ההתקשרות עמו משום שברצונו לעבוד בשורותיה של חברת "מפעלי תובלה", וכי נמסר לו מפי התובע 1 כי תנאי לעבודה הינו כי קצין הבטיחות שלו יהיה ממשרדי "תעבורה על בטוח". לדבריו, לצורך סיום ההתקשרות, ביקש עטיה מהנתבע "מכתב שחרור". מכתב כזה אכן נערך, והוא המכתב נשוא התובענה.

     

14. לטענתו, במכתב זה, כך טוען ומדגיש הוא, תוארו העובדות כהוויתן, וכן צוין בו מפורשות כי העובדות הינן מפיו של מר עטיה בלבד.

     

15. בהמשך טען הוא כי עותק יחיד מהמכתב נמסר ידנית למר עטיה, על מנת שזה ימסור אותו לתובע 2, למתן תגובתו. הנתבע מס' 2 הכחיש ואף כעס עליו על האמור, וכמו כן התובע 1 התקשר אליו, צעק עליו ואיים עליו.

     

16. הנתבע מדגיש כי לא היתה בכוונתו למען את המכתב לכל גורם אחר: לטענתו עותק יחיד מהמכתב נמסר ידנית למר עטיה למוסרו לתובע 2, על מנת שזה ייתן תגובתו באשר לאמור.

     

17. עוד לטענתו, לא היתה בכוונתו למען את המכתב לכל גורם אחר בטרם יקבל מהנתבע 2 תגובה באשר לאמור במכתב, וזאת לא משום שסבר כי זה האחרון יודה שאמר את הדברים אלא על מנת שיידע שככל שאמר את הדברים, הם הגיעו לידיעת הנתבע.

     

18. בסופו של יום, טוען הנתבע, החליט הוא שלא להמשיך ולפעול משום שהבין כי מר עטייה אינו מוכן לדבוק בגרסתו המקורית, ומר עטייה אף איים בתלונה למשטרה באם לא יוצא לו מכתב שחרור חדש אשר בו לא מפורטת סיבת העזיבה. משכך, לטענתו, לא שלח הוא את המכתבים לאף גורם במשרד התחבורה ו/או לגורם אחר.

     

19. עוד טוען הנתבע כי מכתב שחרור למשרד התחבורה באשר להחלפת משרד קצין בטיחות אמור להישלח בתוספת בקשה להחלפת קצין בטיחות, ע"י קצין הבטיחות הקולט, ולפיכך, ומשמסר הנתבע את מכתבו לידיו של עטיה, העמיד הוא את התובע 2 בפני הבחירה באם לשלוח את המכתב או לא.

20. הנתבע מפנה להגנות החלות עליו, וביניהן הגנת "אמת בפרסום", היא הגנת "אמת דיברתי", ההגנה על עניין אישי כשר, וכן הגנה באשר היא מהווה תלונה לרשות המוסמכת. זאת ועוד, לטענתו אין ולא היה במכתב כדי לפגוע באיש, אלא עסקינן בתיאור העובדות בלבד, וכן לא ממוען היה הוא לגורמים הנטענים כלל וכלל.

     

21. לא רק שלא ניסה הוא לפגוע בפרנסתו של איש, אלא אף שלטענתו, הוא כקצין בטיחות חש כי התובעים מנסים לפגוע בפרנסתו, וזאת נוכח דבריו של מר עטיה. כל שעשה הוא להעלות את הדברים שנאמרו על הכתב, בציון העובדה כי המדובר בדברים מפיו של אחר, ובמטרה כי הנתבע 2 ייתן את דעתו לכתוב.

     

22. עוד מציין הנתבע כי אמנם לא שלח הוא את המכתב לממונים הנקובים במכתב ו/או לכל גורם אחר במשרד התחבורה, אולם ככל שהיה מחליט לשלוח את המכתב, עומדת לו הזכות החוקתית להתלונן על חשד להתנהלות שאינה תקינה ואשר פוגעת בעיסוקו ובפרנסתו.

     

23. בסייפא של טיעוניו טוען הנתבע כי ככל שהתובעים אכן נפגעו וניזוקו מהמכתב, מה שכאמור מוכחש על ידו מכל וכל, הלוא בעצם הגשת תביעתם הביאו הם על עצמם פרסום ונזק רבים פי כמה וכמה, ויש בכך בכדי ללמד על נכונות טיעוניהם, העדר טוהר כוונותיהם והעדר צדקתם.

     

24. לסיכום, לטענת הנתבע, המכתב נשוא התביעה מתאר את העובדות כפי שהן נמסרו לו, המכתב אינו עולה כדי לשון הרע כהגדרתו בחוק, ולא היה בכוונתו לפגוע באיש. זאת ועוד, הנתבע טוען כי לא היתה לו כל כוונת פגיעה או פרסום. כמו כן, טען הוא כי בעת כתיבת המכתב היה שרוי הוא במצב נפשי אשר בראש מעייניו עמדה הדאגה לפרנסתו, והיא בלבד.

     

    המכתב נשוא התובענה

     

25. ביום 2/4/13, כתב "רוני בטיחות- קצין בטיחות בתעבורה", מכתב אשר בכותרת היה ממוען אל מר אבינו דוד, ממשרד התחבורה, וכלל העתקים למר ג'קי לוי, מנהל תחום קציני הבטיחות, ומר גבי נבון, מ"מ מנהל אגף מטענים ומל"ח.

     

26. במסגרת מכתב זה, תחת הכותרת "שחרור מוביל ממשרד בטיחות ועברתו למשרד אחר" (כך במקור), כתב הנתבע כלהלן:

     

    "ביום 2/4/13 פנה אלי מר אבו גודה עטייה מוביל מספר...וביקש להחליף את משרד הבטיחות.

    לדבריו נפגש בשבוע שעבר עם מר אברג'ל רפי מחברת "תעבורה" שאישר לו לאחר דין ודברים כי החברה מוכנה לקלוט אותו לשירותיה כקבלן משנה ולאפשר לו לקבל סידור גם ממנופי סמי בבאר שבע.

    כמו כן עוד הוסבר לו לדבריו ע"י מר אברג'ל כי על מנת להיקלט בחברה עליו להחליף קצין בטיחות לכזה שמאושר על ידי "תעבורה" ועובד מולה.

    אשר על כן אין מניעה למשרד רוני בטיחות להעברתו למשרדי "תעבורה על בטוח" בהנהלתו של מר אברג'ל דורון, בנו של רפי, אשר מאושרת ע"י חברת "תעבורה".

     

    השאלות השנויות במחלוקת

     

27. הצדדים אינם חלוקים על קיומו של המכתב ולא על זהות הכותב אותו, אלא חלוקים הם האם תוכן המכתב עולה כדי לשון הרע כהגדרתו בס' 1 לחוק איסור לשון הרע, האם נשלח המכתב והגיע לפקיד כלשהו משרד התחבורה וככל שנשלח ו/או הגיע, האם הוא עולה כדי פרסום כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.

     

28. ככל שייקבע כי דברים אלו אכן מהווים לשון הרע, ומשלוח המכתב מהווה פרסום, יהא על בית המשפט להכריע האם עסקינן במכתב אשר תוכנו לגיטימי, ואשר נכתב בתום לב, והחוסה תחת ההגנות הקיימות בחוק- ובענייננו- הגנת "אמת דיברתי" והגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

     

29. ככל שיקבע שהמכתב אינו חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, על בית המשפט לקבוע האם זכאי הנתבע להקלות המנויות בחוק איסור לשון הרע, בעת קביעת גובה הפיצוי.

     

    התשתית הנורמטיבית

     

30. לשון הרע מוגדרת בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע כדבר שפרסומו עלול להשפיל אדם או תאגיד בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע במשרתו או בעסקו של אדם; וכן לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מינו נטייתו המינית וכו'.

     

31. סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע, כי פרסום לעניין לשון הרע, הינו כלהלן:

    "...

    • פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

      • רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

        1. אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

        2. אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע...."

            

32. בהמשך, הוראות חוק איסור לשון הרע קובעות מספר הגנות והקלות וכן וחזקות. כך, למשל, פרסום לפי סעיף 28 לחוק יסוד: הכנסת, או פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, פרסום ע"י מבקר המדינה, שופט, וכיוב'- לא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי.

     

33. סעיף 14 לחוק לשון הרע מעגן הגנה נוספת, היא "הגנת אמת בפרסום", המכונה גם הגנת "אמת דיברתי"- וזאת במידה והדבר הנאמר שפורסם היה אמת, והיה בו עניין ציבורי.

     

34. סעיף 15 לחוק מעגן את הגנת תום הלב- וזאת אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב בנסיבות מסוימות, וזאת, בין היתר, כמפורט להלן:

     

    "...במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:...היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפירסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את אותו פרסום..." ובהמשך אם "...הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע".

     

35. ביחס להגנות אלו, נטל ההוכחה, כאמור בסעיף 16 לחוק, הינו על הנתבע, כאמור להלן:

     

    "...הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב...".

     

    וכן בהמשך:

     

    "...חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

    1. הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

       1. הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

          1. הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15...".

              

36. חוק לשון הרע, מונה אף הקלות , המנויות בסעיף 19 לחוק, וכך החוק קובע כלהלן:

     

    "...בבואו...לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת....הנתבע גם באלה:

    ...לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך...הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע: ...הוא התנצל בשל הפרסום....".

     

37. חוק לשון הרע מונה תרופות בגין הפגיעה, ובענייננו, סעיף 7א לחוק מאפשר לבית המשפט לפסוק לנפגע פיצויים, ללא הוכחת נזק בסכום של עד 50,000 ₪, וכפל קנס, הוא הסעד לו עותרים התובעים.

     

    דיון והכרעה

     

38. משהתוויתי את עקרונות היסוד העומדים בבסיס הדיון שלפני, אפנה לבחינת השאלה האם קמה לנתבע אחריות לפי חוק לשון הרע בגין הדברים שנכתבו על הנפגעים, התובעים, במכתבו למר אבינו דוד ממשרד התחבורה.

     

39. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, במסמכים שהובאו לפני, בתצהירי הצדדים, וכן שמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי במכתב נשוא התובענה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, שכן האמור במכתב הנתבע, עולה כדי "לשון הרע", ובמשלוח המכתב ע"י הנתבע באמצעות הפקס יש בכך משום "פרסום" של הלשון הרע.

40. לצד זאת, לאחר ששמעתי את הצדדים אשר העידו בפני, עולה כי על הנתבע חלות חלק מההקלות המנויות בחוק.

     

    האמנם העולה מהמכתב הינו בחזקת לשון הרע?

     

41. לאחר שעיינתי במכתב ובטענות הצדדים, ולאור האמור בחוק, אני קובעת כי האמור במכתב עונה על ההגדרה של לשון הרע כקבוע בחוק וכאמור בסעיף 1 לחוק הקובע כאמור כי:

    • "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

      1. להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

         1. לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

         2. לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו...".

             

42. התובעים הינם אב ובנו, העובדים בתחום הבטיחות בעולם התחבורה. אף הנתבע עצמו עובד בתחום, ומצוי ברזי המקצוע ובדינמיקה האישית של הבכירים ואנשי המקצוע הבולטים בתחום. האב, קרי, התובע 1, הינו בכיר עד בכיר מאוד בתחום, ובנו אף הוא הצליח ככל הנראה להתבלט בתחום אף הוא, והגיע אף הוא לדרגה בכירה ולא מבוטלת.

     

    ניתן להסיק זאת אף כעולה מתצהירי הצדדים ומעדותם בפני:

    בתצהיר התובע 1, מר רפי אברג'יל, טען הוא כלהלן:

     

    "...מתוקף עבודתי אני בקשרי עבודה הדוקים עם שלושת הבכירים...

    הממשק בינינו הוא ישיר ויומיומי ולאיכות הקשר בינינו השפעה ישירה על תפקודי כקצין בטיחות באחת מחברות ההובלה הגדולות בישראל..." (סעיף 9 לתצהיר התובע 1).

     

    וכמו כן, בעדותו בפני טען את הדברים הבאים:

     

    "...אני קצין בטיחות של חברת מפעלי תובלה, זו חברת בת של כי"ל (כימיקליים לישראל), היא משנעת את המחצבים..." (עמוד 3, שורות 11-13).

    היקף אחריותו משתרע על רוחב רב, היות ולטענתו - "חברת מפעלי תובלה מעסיקים כ-120 נהגים אורגניים שלה, מעבר לכך היא מעסיקה גם קבלני משנה, כ- 300"...(עמוד 3, שורות 20-21).

     

    "...אני מוכר במשרד התחבורה.... הרבה פעמים שואלים ומתייעצים איתי" (עמוד 3, שורות 3-5).

     

    "...אני מייצג חברת הובלה הכי גדולה בארץ, אני חבר הנהלה של איגוד קציני הבטיחות, אני מוכר, אני הנציג של הדרום, אני מוכר בכל העסק הזה..." (עמוד 3, שורות 9-10).

     

    על מעמדו של התובע 1 העיד אף הנתבע עצמו:

     

    "...מהיכרותי את רפי, רפי יכול לעשות יותר מזה. רפי יושב בתפקיד מאוד בכיר במפעלי תובלה...אף נהג לא מזיז כלי רכב בלי אישור שלו...". (עמוד 6, שורות 9-10 לפרוטוקול).

     

43. אף בנו, דורון אברג'יל, הוא התובע 2, הינו ככל הנראה בעל תפקיד משמעותי ובכיר מאוד בתחום:

    התובע 2 מעיד על עצמו בתצהירו כי "אני קצין בטיחות בהכשרתי ועוסק בכך כמנהלה של חברת "תעבורה על בטוח" ".

    כמו כן, הוא מעיד על עצמו בתצהירו כי הבכירים אליהם היה ממוען המכתב הינם כאלו אשר הוא בקשרי עבודה הדוקים עימם, ואשר להם "ממשק ישיר לעבודתו ולמשרדו", כך כהגדרתו.

    בהמשך סיפר על עבודתו ועל עובדיו כלהלן:

    "... אני חברה די גדולה, אני מעסיק מעל 3000 בעלי משאיות, אני לא יכול להכיר את כולם..." (עמוד 5, שורות 7-9).

     

44. לאור האמור, ולנוכח מעמדם של התובעים, שהינו בכיר בתחומם, לא מן הנמנע כי הרמיזה המשתמעת מהמכתב נשוא התובענה, כאילו האב מסוגל "לסדר" עבודה לבנו ולהפך, עלולה להיות בעייתית עבורם ועלולה לבזות אותם ולשים אותם ללעג וקלס. קל וחומר אם רמיזה כזו, מסוייגת ככל שתהיה, מוצאת את דרכה לבעלי תפקידים שונים במשרד התחבורה: והלוא למכתב כאמור 3 נמענים: הראשי שבכותרת הינו מר אבינו דוד- מנהל אגף מטענים ומל"ח, והשניים המצויים בהעתקים הינם מר ג'קי לוי- מנהל תחום קציני בטיחות, ומר גבי נבון- מ"מ מנהל אגף מטענים ומל"ח. כפי שעולה מעדות התובעים, לטענתם המכתב אף הגיע לבכירים אלו.

     

45. יוצא כי האמור במכתב נשוא התובענה עלול להיות בעייתי עבור התובעים, ואין לשלול כי הדברים נשואי המכתב עלולים בהחלט לפגוע בהם ובמעמדם, רם ככל שיהיה, במשרד התחבורה ו/או בתחומם.

     

46. דא עקא, שעסקינן בחרב ולה שתי פיפיות: סבורתני כי דווקא בשל מעמדם הרם של שני התובעים ושל התובע 1 בפרט בתחום, ודווקא בשל מעמדו הזניח יחסית של הנתבע, לא סביר בעיני כלל וכלל כי הנתבע, סיכן ולו במעט, את מעמדם היצוק והבטוח של התובעים בתחום בו הם עוסקים. בהקשר זה ראוי לציין כי בית המשפט התרשם מעדותם של התובעים בפניו כי לא נגרם להם כל נזק, וכי לא היתה כל השפעה ולו מיזערית של המכתב על אנשי משרד התחבורה, וכי עסקינן בתביעה שנועדה להעמיד את הנתבע במקומו, בניצוחו של האב - התובע מס' 1, כאשר מעמדם ופרנסתם של הנתבעים, לא נפגעו כהוא זה (ועל כך יורחב בהמשך).

     

    האמנם עסקינן בפרסום כמוגדר בחוק?

     

47. לאחר שקבעתי כי האמור במכתב הינו לשון הרע, ע"פ הגדרתו בחוק, יש לבחון האם עסקינן בפרסום, כמוגדר בחוק.

     

48. כעולה מסעיף 2 לחוק, פרסום לעניין לשון הרע, הינו "...בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס...". כמו כן, רואים כפרסום לשון הרע "...אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע...". עוד מצויין בחוק כי אין כל נפקות "...אם לשון הרע הובעה במישרים ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות...".

     

49. דהיינו, ובהתאם לאמור לעיל, כתיבת המכתב, שחור על גבי לבן, וזאת גם אם עצם שליחת המכתב בפקס למשרד התחבורה וזהות השולח טרם הוכרעו והצדדים אף חלוקים לגבי סוגייה זו- עונה על ההגדרה של פרסום, כאמור וכמוגדר בחוק, ונקל לשער שהמכתב, מהרגע שהודפס ויצא לאוויר העולם, יכול היה להגיע לכל מען דהוא אפשרי .

     

     

    האמנם קיימות לו לנתבע הגנות?

     

50. לאחר שקבעתי כי עסקינן בלשון הרע ובפרסום של אותה לשון הרע, יש לבחון האמנם עומדות לו לנתבע הגנות הקיימות בחוק, וביניהן ההגנות להן טען בכתב ההגנה: הגנת אמת בפרסום, ההגנה על עניין אישי כשר, וההגנה המהווה תלונה לרשות המוסמכת.

     

    הגנת אמת בפרסום

     

51. הגנת אמת דיברתי/אמת בפרסום, הקבועה בסעיף 14 לחוק, קובעת כי "...תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי...". הגנה זו כוללת שני יסודות: הראשון, כי הדבר שפורסם היה אמת; והאחר, כי היה בפרסום עניין ציבורי.

     

52. בענייננו- איני סבורה כי הדבר מתקיים, וזאת אף מבלי להידרש לבחינת היסוד השני המנוי בחוק:

     

53.  עת נשאל על כך הנתבע, טען הוא בפני כי בשעתו אכן האמין בלב שלם באשר ציין במכתב,  אלא שעם חלוף הזמן הוא מבין שיכול להיות ומיהר להאמין ללקוח שלו:

    "...

    "ש.אתה מאמין למה שעטיה אמר לך?

    ת.איך אני יכול לענות? לעטיה אני מאמין ב-100%, אבל אני לא יודע אם זה נכון או לא. אני מאמין לזה שלעטיה נאמר ע"י אברגי'ל  רפי מה שטענתי במכתב...." (עמוד 6, שורות 1 ואילך).

     

54. לצד זאת, התובעים טענו בפני כי לא היו דברים מעולם וכי אין בכוחם בשום פנים ואופן לבצע "סידור" כזה. לטענת האב, התובע 1, העסק של הבן כלל אינו קשור אליו, וכך טען הוא בפני:

    "זה לא קשור בכלל....לנו, כלומר לי, אין שום שיג ושיח על הנהגים האלה, אני לא אחראי להם כקצין תובלה...אני לא יכול לפטר או לקבל מישהו. זו לא הסמכות שלי...". (עמודים 3-4 לפרוטוקול, שורות 25 ואילך).

     

55. התובע 1, מר רפי אברג'יל, העיד בחקירתו, ביחס לקשר בינו לבין מר עטייה כי ..."לא ראיתי אותו מעולם ולא שוחחתי איתו, לא מכיר אותו" (עמוד 2, שורה 17).

     

    באשר ליכולתו לסדר לו עבודה השיב גם כן כאמור בשלילה נחרצת:

     

    "...ש. מי מוסמך לקבל את אותם קבלני משנה לעבוד עם חברת מפעלי תובלה?

    ת. מנהל תפעול. לי אין שום קשר לכך. מנהל תפעול אחראי על ההפעלה של המשאיות, אני רק אחראי על הבטיחות. אני לא יכול לפטר או לקבל מישהו. זו לא הסמכות שלי..."

     

    (עמוד 3- שורה 31, עמוד 4- שורות 1-2).

     

56. אף בנו, דורון אברג'יל, השיב כי אינו מכיר את מר עטייה כלל וכלל:

     

    "... ש.האם אתה מכיר את מר עטיה אבו ג'ודה?

    ת.הכרתי אותו לאחר האירוע הזה, אני מכיר אותו היום בפנים. לפני כן לא הכרתי אותו. אני חברה די גדולה, אני מעסיק מעל 3,000 בעלי משאיות, אני לא יכול להכיר את כולם. זה נראה קצת לא סביר שאכיר את כולם, זה בטח אחד שגר בפזורה והוא לא מבאי ביתי...". (עמוד 5, שורות 6-9).

     

57. אמנם, טען הנתבע בכנות, ובעדות שהיתה מהימנה עלי, וכן טען הוא בפני התובע 1- כי מהיכרותו האישית, ביכולתו של התובע 1 לעשות דברים רבים וגדולים מכך, ואף ציין הוא בפני בית המשפט כי למי שמצוי בתחום, יכולתו של התובע 1 להזיז דברים בתחום הינה מן המפורסמות (ראה עמוד 6, שורות 9-10), אלא שחרף אמירתו זו של הנתבע בפניי כי בכוחו של התובע 1 לעשות במשרד התחבורה כרצונו ואף "לסדר" דברים גדולים פי כמה וכמה, לא הוכח בפני בעדויות הצדדים, כי אשר נאמר במכתב היה אמת, ואף לא הוכח בפני כי התקיימה שיחה כלשהי בין מר עטיה לבין מי מהתובעים ואשר בה הובטח לו "סידור".

     

58. הנתבע, מצדו, לא העיד מטעמו את מר עטייה, אשר יכול היה לשפוך אור על המגעים, אם אכן היו כאלו, שהתקיימו בינו לבין התובעים, ואשר הביאו למהלך שגרם לכתיבת המכתב. ולכן, והיות ולא הוכח בפני כי אכן נערך הסכם שכזה בין מר עטיה לתובע 1, לא הוכח בפני כי הדברים שנכתבו במכתב יכול שיזכו להגנת "אמת דיברתי". מיותר לציין כי אני קובעת זאת אף מבלי כל צורך להידרש לבחינת התקיימותו של היסוד השני הקבוע בהגנה זו, ומבלי לקבוע האם יש במידע שפורסם במכתב עניין ציבורי כלשהו.

     

     

    הגנת תום לב

     

59. סעיף 15 לחוק קובע כי "...תהא זו הגנה טובה אם...הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו...", והחוק מונה מספר נסיבות, וביניהן, הרלוונטיות לענייננו- "כי היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום...". וכן אם "הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של....הנתבע", וכן "הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע....או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה...".

     

60. נתבע יכול שיזכה בהגנת תום-הלב הקבועה בסעיף 15(4) לחוק, אם יוכחו לבית משפט שני אלה, ובמצטבר: אחד, כי פרסם את לשון הרע בתום-לב, ושניים, עליו להוכיח כי מתקיימת אחת הנסיבות המנויות בחוק והרלוונטית לענייננו, כפי שציינתי לעיל.

     

61. דהיינו, על בית המשפט לבחון האם בענייננו הפרסום בוצע לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע, ו/או האם הפרסום מהווה הגשת תלונה לרשות המוסמכת לכך והמוסמכת לחקור את התובעים/הנפגעים ו/או האם היחסים שבין הנתבע לתובעים הטילו עליו חובה כלשהי לעשות את אותו פרסום, קרי, האם היה על הנתבע לעדכן את הממונים במשרד התחבורה במידע אשר פרט במכתבו ואשר התייחס להתנהלות אשר ייחס לחבריו למקצוע.

     

    האמנם הפרסום מהווה הגשת תלונה לרשות המוסמכת?

     

62. לטענתו של הנתבע, עומדת לו הזכות החוקתית להתלונן על חשד להתנהלות שאינה תקינה ואשר פוגעת בעיסוקו ופרנסתו באופן ישיר. לטענתו, רשאי הוא לפנות לממונים שיבררו את אמיתותם של הדברים שנמסרו לו ואשר פוגעים בו באופן ישיר, קל וחומר עת עסקינן בהתנהלות של חבריו למקצוע.

     

63. עוד לטענת הנתבע, וכעולה מכתב הגנתו, מכתב שחרור בקשר להחלפת משרד קצין בטיחות אמור להישלח בדרך קבע בתוספת בקשה להחלפת קצין בטיחות ע"י קצין הבטיחות הקולט. כמו כן מציין הנתבע, כי מר עטיה בקש ממנו מכתב שחרור לצורך סיום ההתקשרות, וזה אכן נערך. עת בית המשפט נדרש לעניין, במועד דיון ההוכחות, השיב הנתבע בעדותו כי ".. ככל שדורון אברג'יל היה מעוניין לקבל את אבו ג'ודה אליו, האם היה צריך לשלוח את המכתב מיום 2/4/13 למשרד התחבורה אני משיב שכן..." (עמוד 9, שורות 22-24).

     

64. יוצא כי מכתב כזה, המתייחס לסיום עבודתו של מר עטיה אצל הנתבע והעברתו למקום אחר היה אמור להיכתב כך או כך ולא מן הנמנע כי הוא בבחינת נוהל שבשגרה בעת העברה/סיום עבודה בתחום.

    יצויין כי התובעים לא חלקו על כך, ולא טענו כנגד נוהל נדרש זה, של "מכתב שחרור".

     

65. לצד זאת, לאחר עיון מדוקדק במכתב, לא מצאתי כי עסקינן במכתב תלונה אלא אכן- כשמו- במכתב שחרור:

     

66. הנמענים למכתב זה הם הממונים של התובעים ו/או קולגות שלהם בתחום הבטיחות, דא עקא, לאחר שעיינתי במכתב ושמעתי את עדויות הצדדים, סבורתני כי במועד כתיבת המכתב הנתבע לא היה משוכנע כי עסקינן בהתנהלות לא תקינה של התובעים, וכפי שהעיד הוא עצמו בפני:

    "המכתב נכתב לידי דורון כדי לקבל ממנו תשובות..." (עמוד 6, שורות 2-3).

    לטענת הנתבע הוא ציין במכתב את המקור אשר טען בפניו את הדברים, מר עטייה, וכן רצה לקבל דין וחשבון מהתובעים, ולדעת האמנם ייתכן, והאם אכן ישנם דברים בגו.

     

67. וכך, אני קובעת כי המכתב כאמור אינו מכתב תלונה אלא מכתב שיחרור. הממונים והנמענים במכתב אף לא התבקשו לבדוק את העניין, או אז היתה נערכת בדיקה כנדרש. הנתבע, מבחינתו, נענה לבקשת העובד וכתב לו מכתב שחרור, ובאותה הזדמנות בה הוא "שיחרר" אותו, הוא כתב את הדברים נשואי התובענה. כתב תלונה, לעומת זאת, צריך היה להיות מנוסח אחרת, ובאופן שניתן יהא להגיב עליו, מה שלא מתקיים בענייננו.

     

68. לפיכך, בהעלאת הדברים על הכתב ובשליחתם לצורך בירור מעמיק ותוך כדי מכתב שחרור שהתבקש לכתוב למר עטייה, בנסיבות אלו, סבורתני כי למרות שעדותו של הנתבע היתה כנה בעיניי, עדיין אין הוא יכול להיות זכאי להגנה זו המנויה בחוק.

     

     

     

     

    האמנם הפירסום מהווה הגנה על אינטרס אישי כשר של הנתבע?

     

69. כמו כן ובנוסף לאמור, יש לבחון, האם הנתבע פעל כפי שפעל בכדי להגן על עניין אישי כשר, דהיינו- פרנסתו.

     

70. הנתבע -כפי שטען בהגנתו וכפי שהעיד אף בחקירתו בפני, הודה כי בעת שעטיה אמר לו את שאמר הוא חש כמי שפרנסתו נפגעה (עמוד 8, שורות 26-27).

    כמו כן אף טען הוא בפני כלהלן:

     

    "...עטיה לקוח מאוד חיובי, לא פיגר במוסר התשלומים, בהיבט הבטיחותי היו לנו קשרי עבודה ממש מצוינים, חודשיים לפני שעזב הוא התלונן על חוסר פרנסה...הוא התנצל ....שהוא נאלץ לעזוב אותי, הוא הבטיח לי שאת הרכב הבא הוא לא ירשום על שם מפעלי תובלה, אלא אצלי, ולכן חשתי שזו פגיעה בפרנסתי. שהוא אולץ..." (עמוד 8, שורות 27-31).

     

    בהמשך הדגיש כי נקלע לסיטואציה בה חש שפרנסתו נפגעה , ובפרט מאדם שלא ציפה כי יעשה זאת (עמוד 9, שורות 2-3).

     

71. מכל המקובץ והאמור, נקל לשער, שמבחינתו ניסה הנתבע להגן הוא על אינטרס כשר שלו- מקור פרנסתו ושמירה על מאגר לקוחותיו בתוך שוק מקצועי תחרותי בו הוא שואף להתקיים ולהתפרנס בכבוד. נקל לשער, שדווקא בשל מעמדם הרם של התובעים מבחינה מקצועית, לא חשש הוא לרגע כי עלול הוא לפגוע בהם או במעמדם שהיה מבחינתו מעמד בכיר, יציב ואיתן, וכזה שלא ניתן לפגוע בו, ואין חולק על הפער במעמדות הצדדים. נקל לשער שהנתבע חש עצמו חסר כל יכולת השפעה אל מול מעמדם האיתן של התובעים וחוזקם בתחום.

     

72. לצד זאת, היה עליו, כמפרסם הדברים, לעשות את הבדיקה המינימלית לפני העלאת הדברים על הכתב ופרסום המכתב. היה עליו לנקוט אמצעים על מנת לוודא שהדברים שציין מפי אומרם הם אכן נכונים, קל וחומר כאשר הנמענים למכתב הם אלו הכתובים בכותרתו ומהווים בכירים בענף.

     

73. על כך אף העיד הנתבע עצמו עת ציין בעדותו כי "הייתי צריך להתקשר אליהם כדי לשאול אם זה נכון או לא..." (עמוד 6, שורות 1-2).

    ראה לעניין זה האמור בספרו של אורי שנהר, "דיני לשון הרע", עמוד 298 , לפיו במסגרת בחינת תום הלב של הנתבע, תבחן השאלה האם נקט המפרסם אמצעים נדרשים על מנת לוודא שהדברים שהוא עומד לפרסם אכן נכונים. על פי עדותו של הנתבע, אשר אני חוזרת ומדגישה כי היתה כנה ומהימנה בעיני, ולעיתים אף מפוחדת עד מאוד, הוא עשה את הפרסום על מנת להגן על פרנסתו, ללא כל רצון לפגוע בתובעים, אולם גם ללא כל בדיקה מצידו כי אכן הדברים שנמסרו לו ע"י עטייה, יש בהם אמת ו/או ממש.

     

74. וכך, בסופו של יום אני קובעת כי לשון הרע בה נקט הנתבע כלפי התובעים אינה יכולה לחסות תחת ההגנות הקבועות בחוק.

     

    ההקלות הקיימות בחוק- האמנם מתקיימות בענייננו?

     

75. כאמור לעיל- חוק לשון הרע מונה אף הקלות , המנויות בסעיף 19 לחוק, וכך החוק קובע כלהלן:

     

    "בבואו...לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת....הנתבע גם באלה:

    לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך: 2. הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע: .... הוא התנצל בשל הפירסום....".

     

76. סבורתני כי בענייננו מתקיימות, חלק ניכר ולא מבוטל מההקלות הקיימות בחוק, ולאחר שעיינתי בחוק ובחומר שהונח לפני, ולאחר ששמעתי הצדדים אשר העידו בפני, סבורתני כי הנתבע זכאי כי יחולו עליו ההקלות המנויות בחוק, וכי יש להשית עליו בשל כך קנס מופחת פי כמה וכמה:

     

    הנתבע היה משוכנע באמתותה של לשון הרע

     

77. לאחר ששמעתי עדות הנתבע, אשר היתה מהימנה בעיני, אין בי ספק כי הנתבע היה משוכנע באמיתות דבריו בעת שהעלה אותם על הכתב ולכן הוא גם פעל כפי שפעל, ובין היתר עשה זאת על מנת להוסיף למכתב השחרור את מורת רוחו מההתנהלות בה חשד, וכפי שהתבטא, "המכתב נכתב לדורון כדי לקבל ממנו תשובות" (עמוד 6, שורות 2-3).

     

78. בניגוד לתובעים אשר כלל לא הכירו או זיהו את מר עטיה, והיטיב לבטא זאת התובע 2 כאשר טען שמר עטיה אינו מוכר לו כלל וכלל, באומרו כי הוא מהפזורה ואינו מבאי ביתו (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 8-9), לנתבע היתה היכרות אישית עמוקה עימו, היו ביניהם יחסי אמון ואולי אף היכרות וחברות. הנתבע חש פגוע מהמהלך שחשב שבוצע "על חשבונו", ובעת כתיבת מכתב השחרור שהתבקש לו, העלה הוא על הכתב אף את שנאמר לו מפי מר עטייה.

     

79. כאמור לעיל, עדותו של הנתבע היתה מהימנה, כנה ואותנטית בעיני. הלה טען כי כיום הוא מבין שצריך היה להתקשר ולוודא הדברים טרם העלאתם על הכתב, אך שבאותה שעה ולמעשה עדיין, מאמין הוא באשר העלה על הכתב, ומאמין הוא שנאמר לעטיה את אשר טען כי נאמר:

    "...לעטיה אני מאמין ב- 100%, אבל אני לא יודע אם זה נכון או לא. אני מאמין לזה שעטיה נאמר ע"י אברג'יל רפי מה שטענתי במכתב...". (עמוד 6, שורות 5-6). 

     

80. בנסיבות אלו סבורתני כי חלה עליו ההקלה המנויה בחוק וכי הוא היה משוכנע באמיתותה של אותה לשון הרע, בעת שהעלה אותה על הכתב.

     

    לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר והוא נקב את המקור עליו הסתמך

     

81. מתוך לשון המכתב ולאחר ששמעתי את עדותו של הנתבע בפני, אשר כאמור היתה מהימנה בעיני, עולה כי הנתבע העלה על הכתב את הדברים המצויינים במכתב נשוא התביעה לאחר שעטייה אמר לו אותם. הנתבע, ציין את הדברים במכתב, ואשר לגביהם קבעתי כי הם עולים כדי לשון הרע, מפיו של עטייה ולמעשה המכתב היווה חזרה על מה שכבר נאמר לו והוא אף ציין במכתב את המקור עליו הוא הסתמך, הרי הוא עטייה.

     

82. כמוזכר לעיל- כפי שהנתבע העיד- הוא האמין ב- 100% למקור זה, והיה משוכנע לחלוטין באמיתות דבריו (ראה עמוד 6 , שורות 1 ואילך).

     

83. משכך, סבורה אני כי הנתבע, חזר במכתב נשוא התביעה על מה שנאמר והוא נקב את המקור שעליו הסתמך ומשכך רשאי בית המשפט להתחשב אף בעניין זה בעת פסיקת הפיצויים.

     

84. יודגש- סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע, מונה ארבעה שיקולים שבהם רשאי בית המשפט להתחשב בבואו לפסוק פיצויים. אולם אין המדובר ברשימה סגורה, שכן המחוקק קבע מפורשות שבית המשפט רשאי להתחשב "גם" בנסיבות המצויינות בחוק (ועל כך ראה בין היתר האמור בספרו של אורי שנהר, עמוד 371).

     

85. משכך, בבואי לפסוק פיצויים אני סבורה כי יש להביא במסגרת שיקולי גם את העובדה כי התרשמתי שהנתבע היה נכון להתנצל מייד לאחר כתיבת המכתב, לפני הגשת התביעה, לאחריה, ואף בדיון בפני. לו הדבר היה מספק התובעים, ייתכן ותביעה זו לא היתה באה אל העולם כלל.

     

    הנתבע היה נכון להתנצל על הפרסום

     

86. בענייננו- לאחר ששמעתי את הצדדים בפני אני קובעת כי הנתבע היה נכון להתנצל על הפרסום בפני ואף בפני התובעים, וטען ללא כחל ושרק כי כיום, ובמחשבה שנייה, היה עושה את העברת המידע באופן אחר:

     

    "...היום בחכמה שלאחר מעשה, אתה מאמין למה שעטיה אמר לך שכך היה?

    ת.היום בסופו של דבר בחכמה שלאחר מעשה, אולי הייתי צריך להתקשר אליהם כדי לשאול אם זה נכון או לא. וגם היום אין לי את היכולת לדעת אם זה נכון או לא, המכתב נכתב לידי דורון כדי לקבל ממנו תשובות, ועד היום לא קיבלתי ממנו תשובות..."

     

    (עמוד 6, שורות 1 ואילך).

     

87. למעשה, הנתבע הביע רצונו להתנצל על דבריו כבר לאחר פנייתו של התובע 1 אליו, וכבר אז חזר הוא בו מהדברים שכתב באופן גורף:

     

    כאשר נשאל בחקירתו, מדוע חרף כך שהוא טוען עדיין כי הוא מאמין בלב שלם למר עטייה, מדוע אם כך באת כוחו טענה בתכתובת עם ב"כ התובעים כי הנתבע מקבל את גרסתו של התובע על פני גרסת מר עטייה (עמוד 6, שורות 11-13, וכמו כן ראה ת/1) השיב הוא כי:

     

    "...הסתירה הזו באה למעשה לאחר שיחת בטלפון שהיתה לי עם רפי שאיים לתבוע אותי ב- 200,000 ₪, אמרתי לו צודק, תעזוב, תן לי להמשיך את החיים הלאה, מה שתגיד זה נכון, רק תניח לי..." (עמוד 6, שורות 21-13).

     

88. אף במועד הדיון, נכון היה הנתבע להתנצל, ולדברי באת כוחו בסיכומיה, טענה כי מן ההתחלה הסכים הנתבע ל"כתוב מכתב הבהרה, פשוט אף פעם לא היתה הסכמה לגבי הסכום..." התנהלות התובעים, אשר למרבה הצער התרשמתי כי לא כבודם ולא הפגיעה בפרנסתם היא שהובילם להגשת תובענה זו, הובילה לכך כי התובענה לא הסתיימה בכך.

     

89. צא ולמד כי כוונות הנתבע היו כנות, ופניו היו לשלום לאחר כתיבת המכתב ושיחת הטלפון עם הנתבע מס' 1. הנתבע נכון היה להתנצל לפני הגשת התובענה, לאחריה ואף במהלך הדיון. לפיכך קובעת אני כי הנתבע זכאי כי במסגרת שיקולי בפסיקת הפיצויים יהווה שיקול זה שיקול נוסף.

     

    שיקולים נוספים אשר על בית המשפט להידרש להם

     

90. בנוסף לכל האמור, שוכנעתי כי הנתבע דאג לפרנסתו, ושלח את המכתב מתוך דאגה לפרנסתו בה היה שרוי.

     

91. התובעים מצדם מצויים במקום רם וחזק פי כמה וכמה בתוך השוק עצמו, כפי שתואר בהרחבה לעיל ויפורט להלן. התובע מס' 1 הינו בכיר מאוד בתחום, אף לטענתו, ואשר תחתיו מפוקחים מאות רבות של נהגי משאיות. התובע 2 , אף הוא לא טומן ידו בצלחת, והחברה בניהולו הינה גדולה ובפריסה ארצית, וזאת אף כעולה מדבריו. שניהם לא הכירו את מר עטייה כלל וכלל. נקל לשער כי מעשיו של הנתבע, אשר מעמדו בתחום הינו זניח פי כמה וכמה, והמתפרנס ממשלח ידו בדוחק, לא פגעו בהם ובמשלח ידיהם ולו באופן אפסי.

     

92. בשולי החלטתי , אבקש להוסיף כי לנוכח קביעותי לפיהן התובעים לא נפגעו מהפרסום כלל ועיקר, קשה להתנער מהרושם כי תכליתה של התביעה לפני נועדה להעמיד את הנתבע במקומו ולאותת לעוסקים בתחום הבטיחות, מה יעלה בגורלו של האיש אשר ירהיב עוז להעלות תהיות כאלו או אחרות, בדבר הקשר בין התובע מס' 1 לתובע מס' 2, ובדבר השפעתו של קשר זה על מעמדם בתחום של מי מהם.

     

    סוף דבר

     

93. נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי האמור במכתב מהווה "לשון הרע" ומשלוח המכתב באמצעות מכשיר הפקס מהווה פרסום כהגדרתו בחוק.

     

94. כמו כן, אני קובעת כי הנתבע לא הרים את נטל ההוכחה הנדרש להוכיח כי לשון הרע בה נקט, חוסה תחת אחת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.

     

95. לצד זאת קובעת אני כי בעניין הנתבע מתקיימות ההקלות הקיימות בחוק, וכי הוא מבחינתו חזר על הדברים שמר עטיה אמר לו, והוא אף נקב במכתבו במקור שעליו הסתמך, הוא היה משוכנע באותם רגעים של כתיבת מכתב השחרור באמיתות הדברים שכתב, וכן שוכנעתי כי הוא לא התכוון לפגוע, ואף לא חשב שהוא יכול לעשות כן. זאת ועוד, הוא נכון היה להתנצל על הפרסום ולו היה הנתבע מאפשר זאת, הוא היה מתנצל באופן מיידי לאחר כתיבת המכתב. מכל אלו, סבורה אני כי יש להתחשב בנתבע וגם בשל כך פוסקת אני פיצויים מופחתים.

     

96. נוכח כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע לפצות את התובעים בסך של 4000 ₪ לכל אחד מהנתבעים, בהתאם להוראות סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, וכן בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לשני התובעים גם יחד בסך כולל של 2000 ₪ , אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום ואם לא, הם יישאו ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

     

97. זכות ערעור – כחוק.

     

    ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ה, 14 מאי 2015, בהעדר הצדדים.