אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פלוני נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ואח'

פלוני נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 13/06/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום קריות
24271-12-10
04/06/2017
בפני השופטת:
פנינה לוקיץ'

- נגד -
התובע:
פלוני
הנתבעים:
1. הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ
2. יוסף חרל
3. אליהו חברה לביטוח בע"מ

פסק דין
 

 

מי מבין המבטחות של שני רכבים חבה בפיצוי התובע על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונת דרכים בה קיפח את חייו אדם אחר, הולך רגל, זר לתובע, כאשר לתובע נותרה נכות נפשית קלה?

 

1. ביום 4.12.07 בשעה 23:00 לערך, היה התובע מעורב בתאונת דרכים בעת שנהג ברכבו, מסוג הונדה, מ.ר. 3480617 (להלן: "ההונדה") , שהשימוש בו היה מבוטח ע"י הנתבעת 1 (להלן: "הכשרה") בעת שנסע בכביש 4 מכיוון עכו לכיוון הקריון.

 

במהלך נסיעתו פגע התובע באדם שחצה את הכביש בחשכה, עצר את ההונדה וירד על מנת לסייע לאותו אדם, שהתברר אחר כך כי היה מר ע' ז"ל (להלן: "המנוח").

 

באותו זמן חלף במקום רכב נוסף, מסוג סובארו, מ.ר. 7277052 (להלן: "הסובארו") שהיה נהוג על ידי נתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") והשימוש בו מבוטח ע"י נתבעת מס' 3 (להלן: "אליהו"), וכאשר התובע התקרב אל הנפגע (אשר לטענת התובע הזיז את ידו), דרס את המנוח, דריסה אשר ככל הנראה גרמה למותו.

 

2. זהו תיאור התאונה בתמצית (כאשר לפרטי הארוע הנדרשים לצורך ההכרעה אתייחס בהמשך).

 

להשלמת התמונה העובדתית יש לציין כי התובע לא סבל מחבלה פיזית משמעותית בתאונה (על אף שלטענתו נהדף אחורה ופגע במעקה בעקבות דריסת המנוח ע"י הסובארו), ומומחה בית המשפט בתחום הנפשי, ד"ר כנעאנה, קבע כי נותרה לו נכות בשיעור 5% (לאחר שנתיים של נכויות זמניות גבוהות יותר) וזאת בגין סימנים חרדתיים על רקע פוסט-טראומטי, כאשר ההפרעה התפקודית הינה בחומרה קלה.

 

 

3. התובע טוען כי יש לחייב את שתי המבטחות בפיצויו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, בהיותו "משתמש" בהונדה בזמן התאונה, וכן מאחר והיה בגדר "הולך רגל" שפעל בנסיון לסייע למנוח ונפגע ישירות עקב נסיון זה שלו. לטעמו לא ניתן להפריד בין מכלול האירועים שארעו במהלך התאונה, ויש לראות את שתי המבטחות כחבות כלפיו.

 

4. הכשרה טוענת כי יש להפריד את הארוע לשתי "תאונות" נפרדות. בראשונה, זו במהלכה פגע התובע במנוח בעת נהיגתו בהונדה, לא נגרם לתובע כל נזק גוף, אלא לכל היותר פגיעה פיזית קלה ביותר. את הנזק הנפשי שקבע המומחה אין לייחס לפגיעה זו, שכן עפ"י תיאור התובע את פגיעת ההונדה במנוח, מדובר היה בפגיעה קלה יחסית (שכן המנוח נפגע ממראת ההונדה ונפל ארצה, ולפי התרשמות התובע המנוח עוד היה בחיים עת ניגש אליו), ואילו התגובה הנפשית שהותירה לו נכות הינה כתוצאה מצפייתו בדריסת המנוח ע"י הסובארו, אותה יש לראות כארוע נפרד.

 

לטענת הכשרה, במועד צפיית התובע בדריסת המנוח הוא כבר לא היה בגדר "משתמש" ברכבו, שכן פעולה שנועדה לסייע לנפגע בתאונה, איננה בגדר "שימוש" בהונדה, שימוש שהסתיים עם עצירת הרכב ויציאת התובע ממנו.

 

משכך, לטעמה, יש להשית את הפיצוי כולו על אליהו, ולחלופין, ככל שיקבע כי התובע סבל מ"נזק גוף" בעקבות פגיעת ההונדה במנוח, יש להשית על הכשרה סך שלא יעלה על 1,000 ₪ בגין כאב וסבל.

 

5. אליהו לעומת זאת טוענת כי אין מקום להפריד בין ה"שימוש" שעשה התובע בהונדה לבין נזק הגוף שנגרם לו בתאונה, גם באם עיקר הנכות הנפשית נובעת מצפייתו בדריסת המנוח. לטעמה, סמיכות הזמנים בין ירידת התובע מרכבו, על מנת לסייע לנפגע, לבין ארוע הדריסה ע"י הסובארו, אינו מביא לניתוק בין שני האירועים, ולפיכך יש לראות את התובע, במהלך כל הארוע, כמי שעשה "שימוש" בהונדה.

 

בכל מקרה, גם באם יש לראות את הסובארו כמעורב בפגיעת התובע, הרי שפגיעת התובע הינה בגדר "נזק משני" לשימוש בסובארו, שכן הוא צפה במנוח (שהוא ה"ניזוק הראשוני") נדרס, וצפייתו בארוע זה היא שגרמה לו את הנזק הנפשי שקבע המומחה. לאור זאת, יש לראות את התובע כניזוק משני, ויש להחיל עליו את התנאים שנקבעו בהלכת אלסוחה (ע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון דוד דהאן ז"ל ואח', פ"ד מד(3) 397 (1990). מאחר והתובע אינו בקרבת משפחה מדרגה ראשונה למנוח, ומאחר והנכות הנפשית שנקבעה לו אינה עולה כדי "נזק נפשי ממשי" כפי שזה הוגדר בפסיקה לצורך החלת הלכת אלסוחה, אין התובע זכאי לפיצוי מאליהו כמבטחת השימוש בסובארו.

לצורך הכרעה בטענות הצדדים אבחן, קודם לכל, את קביעת המומחה באשר לגורמי הנזק ואת המחלוקות העובדתית באשר לאופן התרחשות התאונה במדויק.

 

קביעת המומחה, ד"ר ראסם כנעאנה

6. כפי שפורט לעיל, המומחה קבע כי נותרה לתובע נכות בשיעור 5% בגין "סימנים חרדתיים על רקע פוסט-טראומטי", כאשר ההגבלה התפקודית הנובעת מאותה תגובה חרדתית לתאונה הינה בחומרה קלה.

 

על אף שהמומחה ציין כי קיימת האדרה וחידוד של תלונות התובע בפניו, ועל אף שהוצבו בפניו נתונים הנוגעים לאופן תפקודו במישור התעסוקתי במהלך חקירתו (כפי שגם יפורט להלן), לא סטה המומחה מקביעתו באשר לגובה הנכות הנפשית, אם כי חזר ואישר כי מדובר בפגיעה המשפיעה באופן קל על יכולתו התפקודית, ללא שיש בה ליצור הגבלה משמעותית על תפקודו (עמ' 16 שורות 7-18).

 

7. באשר לגורם לאותה תגובה חרדתית קבע המומחה בחוות דעתו כי על אף שהתובע לא נפגע פיזית בתאונה, הרי שזו נתפסת עבורו כחוויה נפשית טראומטית. בחוות הדעת לא חידד המומחה חלקים מסויימים מהתאונה, אלא התייחס אליה כארוע אחד שלם.

 

במהלך חקירתו ציין המומחה בתחילה כי החוויה הטראומטית נובעת מצפיה של התובע בארוע הדריסה של המנוח (עמ' 14 שורות 16-21)

"ת. הארוע הטראומטי קשור לצפיה שלו בארוע הדריסה מולו של בן אדם שעלה עליו רכב והתיז דם עליו, המראה הקשה, זה החוויה הטראומטית בארוע התאונה. זה מה שאני התרשמתי.

ש. זה מחזק את המסקנה שלך שכל הזמן הוא רצה לעזור לבן אדם ולא הצליח, ראה אותו מול נדרס. הדריסה הוא הארוע המכריע?

ת. הדריסה והראיה של אדם שמת ונדרס למוות בפניו. זה ארוע טראומטי." 

 

אולם בהמשך חקירתו הוסיף כי להערכתו התגובה הנפשית של התובע נגרמה משנים: המרכיב המשמעותי הוא הצפייה במנוח שנדרס ע"י הסובארו, ומרכיב נוסף, שאין לבטלו הוא המעורבות שלו בארוע, דהיינו הפגיעה של התובע במנוח לפני דריסתו, אשר "הוסיפה לעוצמת החוויה" (עמ' 15 שורות 5-18). כדבריו:

 

"ת. הערכתי שהדבר מורכב משני דברים, המרכיב המשמעותי זה הצפיה באדם הנדרס, המרכיב שאי אפשר לבטל את השפעתו זה המעורבות שלו באותו אירוע. בהנחה שהיה עובר אורח על הכביש וצפה בארוע מהצד האם תהיה אותה (צ.ל. תגובה – פ.ל.) חרדתית או לא, צפוי שכן אבל ייתכן שהיא תהיה פחותה במקצת. אבל צפיה במראה עצמו שמישהו נדרס היא חוויה טראומטית לפי כל ההגדרות ואין להגיד שרק בגלל שהוא היה מעורב בארוע הזה אז התפתחה התסמונת הנפשית –חרדתית.

ש. אתה לא סבור שעצם פגיעה באדם בהולך רגל, לא משנה מה היתה התוצאה הסופית שלו היא לא ארוע טראומטי שיכול להותיר השלכות?

ת. אנו כולנו עוברים דברים לא נעימים בחיים. לא אחרי כל ארוע חווייתי קשה או לא קשה, זה ארוע טראומטי. יש להבדיל בין ארוע שהוא קשה מבחינה אישית לבין שהוא גורם לפסיכופתלוגיה נפשית במובן זה. במקרה שלנו, לדוגמא הבן אדם פגע במראה והוא ירד לעזור לאדם והרים אותו מהרצפה, הוא קצת ירגיש לא טוב בגלל הארוע שקרה אבל זה לא צפוי שישאיר אצלו פסיכופתלוגיה לאורך החיים. רוב המוחלט של תאונות הדרכים המתרחשות כאשר אין ארוע של מוות או פגיעה קשה הנהג שפוגע לרוב לא מתפתחת אצלו תגובה נפשית קשה, אבל המראה עצמו החוויה הטראומטית זה לראות בן אדם נמעך למוות. העובדה שהוא פגע בו קודם מוסיף לעוצמת החוויה." 

 

8. כל אחד מב"כ המבטחות מדגיש את העולה מדברי המומחה לצורך תמיכה בטענתו כי החלק בארוע שבו היה מעורב הרכב האחר הינו הגורם המשמעותי לנזק הנפשי שנותר לתובע, אולם אני סבורה, לאחר שמיעת המומחה (ועדות התובע כפי שתובא בהמשך) כי לא ניתן לנתק או להפריד בין גורמי הסטרס שהותירו אצל התובע את הנכות הנפשית (ראה גם דבריו בעמ' 16 שורות 27-28).

 

אני מוצאת כי מתקיים כאן מצב דברים שבו מכלול הארוע, שתחילתו בפגיעת ההונדה במנוח שגרמה לנפילתו לכביש וסופו בדריסת המנוח ע"י הסובארו, בעת שהתובע ניגש לסייע לנפגע, כולל בחובו את גורמי הנזק, דהיינו אותם מרכיבים של ה"חוויה" שהביאה לפגיעה הנפשית, ולא ניתן לקבוע את חלקו של גורם אחד מתוך אותם גורמים שגרם לחלק מסויים של הנזק. במובן זה אני רואה את מבטחות שני הרכבים כ"מזיקות" ביחד ולחוד, שלא ניתן להפריד בין חלקיהם ביצירת הנזק.

 

ככל שביקשה אחת המבטחות לשכנע כי מעורבות הרכב המבוטח על ידה בארוע לא תרמה דבר להיווצרות הנזק הנפשי, הנטל המוטל עליה לא הורם שכן, כאמור לעיל, המומחה בחקירתו קבע מפורשות כי למרות שהצפייה בדריסת המנוח היתה המרכיב העיקרי ביצירת הטראומה והיווצרות הנכות כתוצאה ממנה, לא ניתן לשלול את תרומת מעורבותו האישית של התובע בתאונה (בפגיעה במנוח).

 

9. מכאן גם עולה, כפי שאפרט להלן בהתיחס לנסיבות הארוע כפי שהוכחו בפני (ואשר מרביתם אינם כלל במחלוקת) כי פגיעתו הנפשית של התובע נגרמה מארוע שלם שתחילתו בפגיעת ההונדה במנוח וסיומו בדריסת המנוח ע"י הסובארו.

 

חרף קביעתי זו אני נדרשת לבחון את חבות כל אחת מהמבטחות כלפי התובע, כאשר לטעמי קביעת המומחה מותירה למעשה צורך בבחינת חבות אליהו בלבד, שכן קביעתו מביאה לכך שחבות הכשרה כלל אינה יכולה להיות במחלוקת, כפי שיפורט בהמשך. לצורך בחינת החבות יש לברר תחילה את המחלוקות העובדתיות באשר לנסיבות המדוייקות של התאונה ופגיעת התובע במהלכה.

 

אופן התרחשות התאונה

10. במהלך שמיעת הראיות הובאו בפני עדויות התובע והנתבע, וכן הוצג תיק המשטרה אשר חקרה את הארוע אולם בסופו של יום לא הגישה כתב אישום כנגד מי מהמעורבים.

 

גרסת התובע כפי שנמסרה בעדותו בבית המשפט היתה כדלקמן:

"נסעתי מכיוון עכו לכיוון הקריות. הייתי לבד באוטו. פתאום באמצע הנסיעה, ראיתי שיש משהו בדרך. הרגשתי שיש פגיעה באוטו שלי. פתאום אני מסתכל על המראה, ראיתי שמשהו נפל, בנאדם, ירדתי מהאוטו כדי להוציא אותו מהכביש ובא רכב אחר ופגע בו ואז אני נפלתי ואני לא זוכר כלום אחרי זה.

אני הספקתי להגיע מרחק של כ- 10 מ' מהאיש, לפני שהגיע הרכב האחר.

....הספקתי לרדת מהרכב, והלכתי בכביש לכיוון האיש שנפגע אבל לא הספקתי להתקרב אליו הרבה עד שבא הרכב הנוסף.....יכול להיות שהתקרבתי מרחק של 3,4 מ' מהאיש ששכב. לא הספקתי להרים אותו כי בא הרכב השני ופגע בו. סיכנתי את החיים שלי. בזמן שהוא פגע באיש, הרגשתי משהו ונפלתי בצד הדרך. הרגשתי שמשהו עף לי בתוך הפנים. אני ראיתי את הדריסה עצמה" (עמ' 7 שורות 5-17)

 

במהלך חקירתו הנגדית לב"כ הכשרה הוסיף התובע כי קודם ליציאתו מרכבו הפעיל את אורות האיתות (עמ' 8 שורה 25), ואישר כי בעת שהמנוח נדרס חש דבר מה שעף לפניו, וכי הוא מניח שמדובר היה בדם שניתז לעברו (עמ' 9 שורות 2-3). כתוצאה מכך נפל ופגע במעקה שבצד הכביש שהיה מאחוריו (עמ' 8 שורה 30 וכן עמ' 10 שורות 27-28).

 

כמו כן ציין במהלך חקירתו הנגדית לב"כ אליהו כי המנוח נפגע מהמראה והצד השמאלי של ההונדה (עמ' 10 שורה 10) וכי נותר סימן קל בהונדה מקדימה מהפגיעה במנוח (עמ' 10 שורות 11-12). עוד אישר כי עד לדריסת המנוח ע"י הסובארו לא הספיק להגיע למנוח או להושיט לו עזרה, ובעת שראה אותו נדרס חש שהוא עצמו הולך למות, מאחר וחשש שהסובארו ידרוס גם אותו (עמ' 10 שורה 28, עמ' 11 שורה 9).

 

בתשובה לשאלה הכיצד הוא מציין מרחק עצירה שלו כ-10-12 מ' ממקום הפגיעה במנוח, מרחק הקטן מזה המצויין בדו"ח הבוחן (כ-20 מ') השיב התובע כי איננו זוכר פרטים מדוייקים של הארוע, וכי לא היה ב"הכרה מלאה" במהלך ארוע, ומכאן שמדידת הבוחן ככל הנראה משקפת במדוייק יותר את המצב.

 

11.עדות הנתבע לא יכלה לשפוך אור על הנסיבות המדוייקות של פגיעת התובע. כל שיכול היה הנתבע בעדותו "לתרום" לבירור נסיבות פגיעתו של התובע היה כי לאחר שהנתבע ירד מהסובארו וניגש למקום התאונה, שמע את התובע מתבטא באופן המצביע על כך שהתובע סבר באותה העת כי הוא הרג את המנוח (עמ' 11 שורות 22-23, עמ' 12 שורה 27). התובע בעדותו לא שלל כי אמר דברים דומים, אלא טען כי אינו זוכר שאמר אותם, דבר שניתן בהחלט להסבירו על רקע מצבו הרגשי בסמוך לאחר התאונה.

 

12. כל אחד מהצדדים מדגיש את הדברים מתוך עדות התובע המסייעים לקבלת עמדתו, תוך שב"כ אליהו מדגישה את התפתחות גרסת התובע מאז הודעותיו במשטרה, עבור דרך דברים שמסר למומחה בעת בדיקתו, ועד לעדותו בבית המשפט. לטענת אליהו אין לקבל טענת התובע כי נפגע פיזית כתוצאה מדריסת המנוח ע"י הסובארו, וכי טענותיו כי חש דבר מה פוגע בפניו (דם שניתז) או כי חש סכנת חיים בעת הזו, הינן טענות שנטענו לראשונה בעדותו תוך שינוי חזית. אליהו מדגישה כי התביעה הוגשה בתחילה כנגד הכשרה בלבד (מבטחת ההונדה), ורק לאחר הגשת כתב הגנה של הכשרה ביקש התובע לתקן את כתב התביעה על דרך צירוף הנתבעים .2-3

 

13. אינני מקבלת את הטענה כי תיאור התובע את התאונה בפני נעשתה תוך "שינוי/הרחבת חזית". גם באם סבר ב"כ התובע (ולא התובע שחסר כל ידע משפטי), בתחילה, כי את תביעתו עליו להפנות רק כלפי מבטחת השימוש בהונדה, הרי שלאחר תיקון כתב התביעה אין עוד מקום להיזקק לבחינת כתב התביעה המקורי.

 

הטענות שבכתב התביעה המתוקן נטענו בכלליות, תוך ציון מעורבות שני הרכבים בתאונה, וטענה לפגיעת התובע כתוצאה מהתאונה, מבלי שהתובע פירט את מנגנון פגיעתו המדויק מכל אחד מהרכבים. טענה כללית כזו, אשר הנתבעים לא בקשו פרטים נוספים לגביה, מכילה בתוכה גם את האפשרות של פגיעה פיזית במהלך התאונה כתוצאה ממעורבות כל אחד מהרכבים המעורבים, וגם את האפשרות של תחושת סכנה כתוצאה מכך.

 

אמנם נכון כי עדותו של התובע "התפתחה" מאז מסר הודעותיו במשטרה. חלק מהתפתחות זו ניתן להסביר מכך שהתובע, בסמוך לאחר הארוע, היה נתון בסערת רגשות (מובנת, יש לומר) ואף קיבל תרופות הרגעה בבית החולים בשל כך. גם לא ניתן להתעלם ממגמתיות מסוימת להאדרת תגובתו לארוע, כפי שגם ציין המומחה, אולם לא מצאתי כי ישנם פרטים שמסר התובע בעדותו העומדים בסתירה לגרסה קודמת ועדותו ככלל היתה מהימנה.

 

14. עם זאת מקבלת אני את טענת אליהו כי לא ניתן לבסס ממצא ביחס לפרטים שהוסיף התובע בעדותו ואשר לא בא זכרם בהודעות למשטרה וגם לא בדברים שמסר לגורמים המטפלים ואפילו לא למומחה בית המשפט (חרף האדרה בתלונות!!), ואשר הינם פרטים שהוסיף התובע בתשובה לשאלות מפורשות שנשאל, בנסיון "לשחזר זכרון" או להסביר דברים שהתובע אינו יכול בשום פנים ואופן לזכור אותם בחלוף יותר משבע שנים מאז התאונה, כאשר הם לא נזכרו על ידו בשום שלב קודם לכן.

 

כך מסכימה אני עם ב"כ אליהו, שאין מקום לקבוע, כעובדה, שאכן דם ניתז מהמנוח ופגע בפני התובע כתוצאה מדריסת המנוח. ראשית, אין אזכור לקיום דם על פניו של התובע מפי מי מהנוכחים בארוע בסמוך לאחר התרחשותו (למשל הנתבע או עדים נוספים שנחקרו במשטרה) ואין לפרט זה זכר בתיעוד הרפואי (לא זה הסמוך לאחר התאונה ולא במהלך הטיפול הנפשי הממושך שקיבל). שנית, בסמוך לאחר התאונה, במסירת הודעתו המפורטת ביום 6.12.07, ציין התובע מפורשות כי לאחר שראה את המנוח נדרס אין הוא זוכר כלום (עמ' 2 שורה 38 להודעה). אמנם בהמשך הודעתו (בשורות 34-36) הוא מציין כי ראה כל מיני דברים מתעופפים באוויר אך מציין שאינו יודע מה הם היו. באם אכן לתובע היה ניתז דם על פניו, מדוע לא מצא לנכון לציין פרט זה מפורשות בעת הזו, בחלוף יומיים בלבד מארוע התאונה?

שלישית, בעת מסירת המידע למומחה בחלוף 4.5 שנים לאחר התאונה, בסיטואציה שברור שיש לתובע אינטרס להאדיר את תגובתו הנפשית וכל פרט ש"תרם" לכך (כפי שהמומחה ציין שעשה), לא מזכיר התובע כי דם ניתז לפניו (שם דווקא מצויין כי דם הגיע לבגדיו...ראה ב"פרטי המקרה" בחוות הדעת).

 

אין זאת אלא שאת תשובתו במהלך החקירה נגדית כי אכן "הדבר" שהתעופף באויר היה דם של המנוח, ניתן יותר להסביר כאישור לאפשרות שהועלתה בפניו ע"י ב"כ הכשרה, יותר מאשר "זכרון חי" של התרחשות שארעה. יודגש כי אין בכך לומר שהתובע ניסה "לבנות" גרסה שתשרת מי מהצדדים (שכן אין לו ממש אינטרס כזה), אלא רק השיב בחיוב לאפשרות שהועלתה בפניו, ומרגע שעשה כן, דבק בגרסה אפשרית זו, בדבר דם שניתז לפניו.

 

15. בדומה אני סבורה כי טענת התובע שכתוצאה מדריסת המנוח נהדף לאחור ופגע במעקה (עמ' 9 שורות 30-31; עמ' 10 שורות 27-28), איננה "זכרון חי" אלא נסיון להסביר, בדיעבד, הכיצד הגיע למעקה בצד הכביש ומדוע סבל מכאבי גב תחתון. תלונות בגין כאב בגב תחתון, אכן הופיעו בחלוף כשלושה שבועות לאחר התאונה, אולם בתיעוד הרפואי הסמוך לתאונה לא נמצאו כל סימני חבלה ועיקר התלונות היו על התגובה הנפשית (ראה מלוא התיעוד הרפואי לאחר התאונה - ת/1). מעבר לכך, תלונות בגין כאב גב קיימות גם בעברו של התובע (נ/2) כך שלא ניתן על סמך תלונות בודדות ומעט מאוחרות אלו, להסיק כי התובע אכן סבל מחבלה מהמעקה, כנטען בעדותו.

 

16. מנגד, דווקא תיאור התובע את תחושת סכנת החיים שחש בעת שניגש לסייע למנוח והסובארו חלפה במקום ודרסה אותו (עמ' 7 שורה 15 ועמ' 11 שורה 9) הינו לדעתי זכרון אותנטי שלא נוצר במהלך או לצורך העדות בלבד. מדובר בדברים שמסר התובע בעדותו הראשית, כך שאין לראות בהם תגובה לשאלות שנשאל או "שחזור זכרון". אמנם אין לדברים אלו "הד" ברור בתיעוד הרפואי, אולם אין בכך לגרוע לטעמי מאמיתות תיאור התובע את תחושותיו לנוכח דריסת המנוח בעת שהוא קרב לקראתו בכדי לסייע לו.

 

אלא שתחושת סכנת החיים לא נמנתה על ידי המומחה כאחד מגורמי החוויה הטראומטית שהותירה את הנזק הנפשי, וגם בהתייחסו ל"תרומת" מעורבות התובע בתאונה לעוצמת החוויה שהותירה נכות, שעיקרה הוא צפייה במנוח נדרס, הוא מתייחס לעובדה שהתובע פגע במנוח קודם לדריסתו ע"י הסובארו (עמ' 15 שורה 18) ולא לסכנת חיים שחש התובע בעצמו כתוצאה מהתרחשות התאונה.

 

חבות המבטחות של שני הרכבים כלפי התובע

17. אין מחלוקת כי התובע עשה שימוש ברכב ההונדה ובמהלך שימוש זה פגעה ההונדה במנוח.

 

לאור קביעת המומחה כאמור לעיל לא יכולה להיות מחלוקת לטעמי כי פגיעת ההונדה במנוח היתה אחד הגורמים לנזק הנפשי שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה. מכאן שלא צריכה להיות מחלוקת כי הכשרה חבה בפיצוי התובע על נזקי הגוף שנגרם לו בארוע.

 

18. בהעדר אפשרות לחלק את הנזק הנפשי, ולקבוע איזה חלק ממנו נגרם כתוצאה מגורם אחר, שאינו השימוש בהונדה, הרי שלפי פשוטם של הדברים, הכשרה חבה במלוא נזקי התובע, אלא באם יקבע כי התובע היה בבחינת "הולך רגל" שנפגע ע"י הסובארו כ "רכב מעורב" בתאונה (מכוח סעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד) או שהחלק בארוע בו מעורב הסובארו הינו בבחינת "תאונת דרכים" נפרדת בגינה חבה אליהו, חבות עצמאית, כלפי התובע.

 

 

19. על אף שמסכימה אני עם ב"כ אליהו כי יש מלאכותיות מסוימת בחלוקת הארוע לשני אירועים שבהם משתנה מעמד התובע, מ"משתמש" בהונדה ל"הולך רגל" ביחס לסובארו, הרי שלאור הלכת בית המשפט העליון נכונה טענת הכשרה כי זוהי אכן התוצאה המשפטית של מהלך הדברים כפי שתואר לעיל.

 

כפי שנקבע ברע"א 10875/08 אורן שרון נ' דניאל קארו ואח' (19.4.09) (להלן: "ענין שרון"), "אין לראות במי שנפגע מרכב חולף, לאחר שיצא מרכבו על מנת לדרוש בשלומם של נפגעי תאונת דרכים בה היה מעורב, כמי שהשתמש באותה עת ברכבו".(פיסקה 7 לפסה"ד).

 

נכונה טענת אליהו, כי בענין שרון הנסיבות היו שונות בתכלית מאלו שארעו במקרה כאן, שכן הנפגע שם שהה כ-10 דק' מחוץ לרכבו לאחר שזה נעצר בצד הדרך כתוצאה מתאונה שארעה, אולם אין בכך לגרוע מתחולתה של ההלכה על ענייננו, שכן ההלכה שנקבעה בענין שרון נסמכת על הלכה שנקבעה קודם לכן ברע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (8.11.07)(להלן: "ענין ביטוח חקלאי") אשר דומה בנסיבותיו, בחלקן הרלבנטי, למקרה כאן. בענין ביטוח חקלאי הנפגע, אשר נהג ברכב שהיה מעורב בהתנגשות בין שני רכבים, עצר את רכבו ויצא ממנו לבדוק את מצבה של הנהגת ברכב האחר, ולאחר מכן חזר לרכבו ובדק את מצב בנו שישב ברכב. במהלך בדיקה זו פגע רכב חולף בנפגע וגרם לו לפגיעה פיזית קשה.

 

בהתאם להלכה הפסוקה כפי שנקבעה בענין ביטוח חקלאי, הפעולה של בדיקת מצב הנפגעים לאחר ארוע תאונת דרכים, אינה חלק מה"שימוש" ברכב בו נסע הנפגע רגע לפני שארעה התאונה, ואין חשיבות לאורך הזמן שבו שוהה אותו נפגע מחוץ לרכב. הפסיקה לא שמה דגש על העדר הקרבה בזמן בין הפגיעה באדם ששהה מחוץ לרכב לצורך בדיקת מצב הנפגעים כתוצאה מהתאונה שארעה קודם לכן ואשר היה בה, עפ"י הפסיקה, לסיים את השימוש ברכבו. הדגש בפסיקה היה כי בדיקת מצב הנפגעים ברכבים לאחר תאונה, אינה בגדר "שימוש" מוכר בהגדרה הקיימת בחוק הפלת"ד.

 

לפיכך העובדה שפגיעת התובע כאן ארעה זמן קצר לאחר שעצר את ההונדה ויצא ממנה, אין בו כדי לכרוך את הימצאותו מחוץ לרכב לצורך בדיקת מצב הפצוע לבין השימוש קודם לכן ברכב ההונדה.

 

20. מכאן עולה שצודקת הכשרה כי התובע, במועד שהסובארו דרס את המנוח, היה בבחינת "הולך רגל" ביחס לשימוש בסובארו. לפיכך יש לבחון באם מתקיים התנאי הקבוע בסיפת סעיף 3(ב) לקביעת מעורבות רכב בתאונה שבה נפגע הולך רגל, דהיינו האם היה קיים מגע בין הסובארו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע.

 

קודם לבחינת סוגיית מעורבות הסובארו בהתאם לסעיף 3(ב) אציין כי לא מצאתי שפסק הדין שניתן ברע"א (מרכז) 11183-06-10 טל דנה נ' כהן ואח' (3.4.11) אליו הפנה ב"כ התובע יכול לסייע בהכרעתי כאן, ולהביא לחיוב אליהו כלפי התובע באם הסובארו אינו בגדר "רכב מעורב". אני סבורה שעיון בפסק הדין מעלה שהדרך המשפטית בה הלך שם בימ"ש השלום איננה נקייה מספקות, וגם ביהמ"ש המחוזי בדחיית הערעור עליו, מציין כי מדובר בפסק דין התואם את הנסיבות המאוד ספציפיות שנדונו שם. קריאת פסק הדין מעלה תהיה לגבי התיחסות ביהמ"ש שם להלכה שנקבעה בענין ביטוח חקלאי שהובא לעיל, ובכל מקרה, אין מדובר בהלכה פסוקה, אלא בפסק דין מנחה בלבד, שאינני מוצאת שיש בו כדי להתוות את הדרך הראויה לילך במקרה דנן.

 

האם רכב הסובארו הינו "רכב מעורב" החב כלפי התובע?

21. לאור קביעתי דלעיל כי אין באפשרותי לקבוע ממצא בדבר התזת דם מהמנוח לפניו של התובע או הדיפתו, בשל בהלתו מדריסת המנוח, אל עבר המעקה, אני סבורה כי צודקת ב"כ אליהו, כי בהעדר נזק ישיר לתובע כתוצאה ממעורבות הסובארו בתאונה, יש לראותו כ"נפגע משני" לפגיעת הסובארו במנוח. דהיינו שרק באם יקבע כי הנזק הנפשי שנגרם לתובע הינו בגדר נזק שמקורו במערובות הסובארו בתאונה, ניתן לקבוע כי גם בהעדר "מגע", יש לראות את הסובארו כרכב מעורב.

 

לאחר בחינת עדותו של התובע ועדות המומחה, אני סבורה כי חרף קביעתי שלא ניתן להפריד בין חלקי הנכות הנפשית שנותרה כתוצאה מפעולת כל אחד מהרכבים המעורבים, אין לראות בנכות הנפשית שנותרה כנכות שמקורה ב"פגיעה ישירה" של התובע כתוצאה מהשימוש ב"סובארו", וזאת מהטעם שלא הוכח כי חלק מהנכות הנפשית נגרמה כתוצאה מחוויה טראומטית ישירה, שאינה צפיה בדריסתו של המנוח ע"י הסובארו, במהלך מעורבות הסובארו בתאונה.

 

22. ממילא, גם אם הייתי מקבלת את הטענה העובדתית בדבר "מגע" בין דם המנוח לתובע או בהלה שלו מארוע הדריסה שהביאה להדיפתו אל עבר המעקה, הרי שעפ"י ההלכה הפסוקה, שאלת הפגיעה הפיזית של מי שנגרם לו הנזק הנפשי, אין בה להשליך על סוגיית ייחוס הנזק הנפשי המשני. כפי שההלכה הובאה בע"א 1597/15 פלונית נ' פלוני (20.1.16):

 

"מקום בו עסקינן בנזק שנגרם לנפגע באופן ישיר כתוצאה ממעשה העוולה, לפנינו נזק ראשוני "קלאסי". ברם, כאשר הנזק נגרם כתוצאה מן הפגיעה בנפגע הראשי, בשל החשיפה לסבלו, ענייננו בנזק משני (ע"א 2299/03 מדינת ישראל נ' טרלובסקי (2007)), אשר חוסה תחת כנפי עניין אלסוחה. בהמשך נפסק, כי כאשר מדובר בנזק נפשי שנגרם לאדם כתוצאה מפגיעה בקרוב משפחתו, אין להבחין בין קרוב אשר היה נוכח בתאונה ואף נפגע בתאונה בעצמו, לבין "קרוב נעדר" (רע"א 5803/95 ציון נ' צח, פ"ד נא(2) 267 (1997) (להלן עניין ציון); ע"א 3798/95 הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' חטיב, פ"ד מט(5) 651 (1996))".

 

מכאן, שבכדי שיקבע כי אליהו חבה כלפי התובע בגין נזק נפשי בשיעור של 5% (שאינו מביאו ב"כנפי" הלכת אלסוחה), יש צורך בקביעת גורם נזק ישיר לנזק הנפשי שהוא תוצאה של מעורבות הסובארו בתאונה, ואינו בגין צפייתו במנוח נדרס בלבד.

 

23. מאחר וקבעתי לעיל כי החלק של החוויה הטראומטית שניתן לייחס למעורבות הסובארו בתאונה הינו בגין הצפיה בדריסת המנוח, ולא ניתן לייחס כגורם לנכות הנפשית גם את תחושת סכנת החיים שנלוותה לכך, שונה המצב מזה שנפסק ידי למשל בת.א. 11662-04-10 עזבון המנוחה נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (4.12.16). שם קבעתי כי בהעדר אפשרות לערוך הפרדה בין הפגיעה הנפשית שמקורה בחווית סכנת החיים שחוותה הנפגעת שם לבין הפגיעה הנפשית שמקורה במות אמה בתאונה, יש לקבוע כי מכלול הנכות הנפשית הינו בגדר "נזק ראשוני" ולא "נזק משני".

 

אלא שכאן, דווקא בדומה לנפסק בת.א. (שלום ת"א) 25036-06-10 מלמד נ' ארוילי (19.4.13), אליו הפנה ב"כ התובע, לא הוכח אותו נזק נפשי ישיר שנגרם לתובע כתוצאה ממעורבות הסובארו בתאונה, ולפיכך, אין אלא לקבוע שהנזק הנפשי שנותר לתובע, דהיינו הנכות הצמיתה שנותרה, ככל שמקורה במעורבות הסובארו בתאונה, אינה מביאה את התובע בגדר "ניזוק ראשוני" ואין אליהו חבה בגינו כלפי התובע.

 

מכאן, שדין התביעה כנגד אליהו להידחות, ועל הכשרה לשאת במלוא נזקי התובע בהיותו מבטחת השימוש בהונדה.

 

נזקי התובע

24. התובע, יליד 1982, היה בן 25 במועד התאונה. התובע סיים 12 שנות לימוד במהלכם, ואף לאחר מכן למד מכונאות רכב, אולם לא השלים לימודיו לתעודת הנדסאי רכב.

 

קודם לתאונה ומאז סוף שנת 2004 עבד התובע במכולת/סופר, כאשר מעבידו היה י.ע., דודו, ושכרו על בסיס נתון מצטבר בחודש 11/07 עמד על סך של כ-3,770 ₪ לחודש (סכום אשר בהצמדה להיום עומד על סך של 4,377 ₪). אמנם נכון כי ב-3 החודשים שקדמו לתאונה, צוין שכר גבוה יותר בתלושים (ת/5), אולם לאור מועד הדפסת התלושים כמצויין בהם, והפער בין הנתון הכלול בהם, לעומת הנתון המצטבר בתלוש 11/07, אני מתקשה לקבל את טענת התובע והמעביד כי השכר המצויין בתלושים לחודשים אלו משקף את שכרו הממוצע לפני התאונה.

25. בעקבות פגיעתו בתאונה לא אושפז התובע. הוא נבדק ביום התאונה, ובחלוף מס' ימים, הופנה שוב לבית החולים, שם התרשמו מתגובה נפשית חריפה. בהמשך טופל התובע במרפאה לבריאות הנפש ואף קיבל טיפול תרופתי.

 

26. המומחה קבע לתובע נכות זמנית בשיעור של 15% למשך שנה מיום התאונה, לאחר מכן 10% למשך שנה נוספת, ונכות צמיתה בשיעור של 5% כפי שפורט לעיל.

 

אומר כבר עתה, כי חרף טענות הנתבעים לא מצאתי מקום לסטות מקביעת המומחה באשר לשיעור הנכות הרפואית הצמיתה. אמנם נכון כי המומחה אישר שלא מצא סימנים ברורים לתסמונת פוסט-טראומטית, אולם מנגד, עמד על דעתו כי הסימנים החרדתיים שנותרו אצל התובע מקורם במעורבות בתאונה, וכי יש בסימנים אלו להשפיע באופן קל על תפקודו "בהעדר עדות לקיום צמצום משמעותי בתפקודו או באורח חייו" (פיסקה שלישית בעמ' 8 לחוות הדעת).

 

27. לטעמי המשמעות התפקודית של הנכות, מבחינה תעסוקתית, נמוכה במידה מסוימת מהנכות הרפואית שנקבעה, שכן המומחה אישר כי אין לנכות השפעה משמעותית על יכולת עבודתו של התובע במסעדה (אותו עיסוק שהוא עוסק בו לאחר התאונה), אולם אינני מקבלת טענת הנתבעים בדבר העדר כל משמעות תפקודית, שכן גם ההשפעה הקלה שיש לנכות על אורח חיי התובע, לדוגמא על יכולות חברתיות או על יכולת הנהיגה כפי שתיאר המומחה (עמ' 16 שורות 5-18), יכולה לפגוע במידה מסוימתבכושר התעסוקה של התובע, בין אם בעיסוקו הנוכחי, ובין אם בעיסוק אחר שינסה לעסוק בו, ובהתחשב בגילו הצעיר, אין מקום לשלול קיומה של נכות תפקודית כלשהי.

 

אמנם נכון, כפי שיפורט בהמשך, כי התובע מסר למומחה מידע לא מדויק (בלשון המעטה) אודות מועד חזרתו לעבודה, היקף וטיב עבודתו בעת בדיקתו אצל המומחה, אולם המומחה לא סבר כי יש בנתוני ה"אמת" שהוצגו בפניו במהלך חקירתו, כדי להשפיע על קביעתו, למעט אולי באשר לאורך תקופת הנכות הזמנית הראשונה וגובה הנכות בה (עמ' 15 שורה 28 עד עמ' 16 שורה 4).

 

אך מובן, כי לאור תיאור המומחה את קלות הפגיעה, אין מקום לעריכת חישובים אקטואריים מלאים, אלא לפסיקת סכומים גלובאליים, כפי שיפורט בהמשך.

 

28. בהתאם לעדויות התובע ומעסיקו, מר יוסף עכר, אשר אישר את האמור באישור מטעמו (ת/4) התובע נעדר מעבודתו לאחר התאונה, במשך 3 חודשים (ולא במשך חצי שנה כפי שמסר למומחה!), וכשחזר לעבוד בחודש 3/08 חזר לעבודה חלקית ושכרו, בהתאם לתלושים (ת/5) עמד על סך של 2,331 ₪ לחודש עד לחודש 9/09, ואז עלה לשכר הזהה לזה שדווח לפני התאונה, 4,660 ₪ (ת/6), זאת עד לחודש 12/09.

 

יצויין כי לא קיים דיווח מקביל על שכר התובע למוסד לביטוח לאומי בכל התקופה שלאחר התאונה ועד לחודש 1/11 (ראה דו"ח רציפות בעבודה – נ/1), והתובע או מר עכר לא יכלו להסביר העדר דיווח כזה. גם התלושים שהציג התובע לתקופה זו הודפסו במהלך שנת 2012. אמנם נכון כי יתכן ותאריך ההדפסה הרשום בתלושים שהוצגו אינו תאריך הוצאתם המקורי, אולם בהעדר הסבר מדוע לא הוצגו התלושים ה"מקוריים" באם אכן הוצאו במועדם, מתחזק הרושם כי מדובר בתלושים שהוצאו כך לצורך ההליך, ואינם משקפים את השתכרותו האמיתית של התובע.

 

התרשמות זו גם התחזקה מעדותו של המעביד, שהותירה רושם ברור כי אין קורלציה מלאה בין היקף עבודת התובע לבין הרשום בתלושים (עמ' 24 שורה 28 עד עמ' 25 שורה 7).

 

29. לטענת התובע, חזרתו לעבודה חלקית, נבעה מכך שהתקשה לעבוד את מכסת השעות המלאה בכל יום, כפי שעבד לפני התאונה (עמ' 9 שורות 12-13) וכי היה עייף כל הזמן בשל קושי בשינה (שם בשורות 17-19). טענתו כי הומלץ לו כך ע"י רופא, לא נתמכה באסמכתא למעט ביחס לתקופה של 3 חודשים כשנה לאחר התאונה (בין 24.11.08 עד ל-24.2.09). במסמך ההפנייה לרופא התעסוקתי, נרשם ע"י הרופא המפנה, כי חודשיים קודם לכן (דהיינו בחודש 9/08), בתיאום עם המעסיק, התובע עובד 4 שעות בשל קשיים בעמידה ממושכת, חולשה, עייפות ורעד ברגליים. דהיינו שגם לפי המידע שמסר התובע לרופאיו, נראה כי מאז חזרתו לעבודה ועד לחודש 9/08 עבד מלא, דבר העומד בניגוד לעדותו ועדות המעביד, ובניגוד למשתקף בתלושים.

 

יתירה מכך, כפי שהצביעו ב"כ הנתבעים בצדק, חלק מתלושי השכר שהוצאו במהלך תקופת העבודה החלקית הנטענת, מעידים על כך שהתובע עבד בהיקף זהה לזה שעבד לפני התאונה (25 יום בחודש ומעל 180 שעות – ראה תלוש לחודשים 1-9/09 למשל) כך שבודאי שאין בתלושים אלו לתמוך בטענת התובע בדבר עבודה חלקית, וגם למר עכר לא היה הסבר מספק כיצד הוצאו התלושים על סכום נמוך, בעוד שהיקף העבודה נרשם זהה (עמ' 24 שורה 28 ואילך עד עמ' 25 שורה 7).

 

30. במהלך שנת 2010 סגר המעביד את הסופר ואז עבר התובע לעבוד, אצל אותו מעביד, במסעדה שהלה פתח, ושם השתכר, כעולה מתלושים לחודשים 3-4/10 (ת/7) שכר של 5,276 ₪ נטו, שכר אשר עפ"י הדיווח למל"ל, נותר דומה במהלך השנים 2010-2012.

 

31. מסוף שנת 2012 התובע עצמאי, והוא הבעלים של אותה מסעדה שקודם לכן עבד בה תחת המעביד. התובע מנהל מאז את המסעדה והוא גם עובד בה כטבח, כאשר אחיו עוזר לו והוא מעסיק עוד 2 עובדים (עמ' 9 שורות 14-23).

הכנסתו של התובע מהמסעדה עומדת על סך של 10,000-15,000 ₪ נטו (עמ' 8 שורה 15).

 

32. מכל האמור לעיל עולה כי התובע לא הוכיח, מעבר להיעדרות של 3 חודשים, כי אכן שכרו פחת, ובכל מקרה, לא ניתן לקשור את ההפחתה הנטענת, במלוא שיעורה, לפגיעתו בתאונה.

 

משכך, ולאור קביעות המומחה ביחס לנכות זמנית גבוהה מעט יותר מזו הצמיתה, לתקופה של שנתיים, יש מקום לפסוק לתובע הפסד גלובאלי לתקופת העבר בסכום שאינו ביחס ישיר להפסד המשתקף בפועל בתלושים שהוצגו.

 

חישוב נזקי התובע

הפסד השתכרות בעבר – 3 חודשים מלא X 4,377 ₪ = 13,131 ש"ח

בצרוף ריבית מאמצע התקופה (16.1.08) ועד היום – 15,122 ₪

מאז חודש 3/08 ועד לחודש 12/09 – סך גלובאלי - 10,000 ₪

מאז חודש 1/10 ועד היום – סך גלובאלי - 10,000 ₪

הפסד השתכרות/פגיעה בכושר השתכרות לעתיד - 25,000 ₪

הוצאות לתרופות, נסיעות וכיוב' – התובע צרף קבלות בגין הוצאות שונות, חלקן רכישת תרופות שבבירור נובעות ממצבו הנפשי (כגון: רסיטל), חלקן בין תשלום למד"א בגין הפינוי ביום התאונה ותשלום לבדיקות כושר נהיגה לאחר התאונה, וחלקן שקשה יותר לקשור דווקא לפגיעה מהתאונה ולא לתחלואים אחרים מהם סבל התובע.

לאחר בחינת הקבלות, ובהתחשב בטיפולים להם נזקק התובע,

כעולה מהתיעוד הרפואי, אני פוסקת סך גלובאלי לעבר ולעתיד -5,000 ₪

 

עזרת צד ג' – התובע לא הוכיח קבלת עזרה ע"י מי מבני המשפחה,

ובהתחשב בעובדה כי מדובר ברווק צעיר שממילא התגורר בבית הוריו

ובקביעות המומחה בדבר הנכות הזמניות הנמוכה לאחר התאונה,

אינני פוסקת פיצוי בגין ראש נזק זה.

 

פיצוי בגין נזק לא ממוני 

כנגזרת של הסכום הקבוע בתקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי

תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976 - 10,000 ש"ח

סך נזקי התובע  75,122 ש"ח

 

 

לסיכום

אני מחייבת את נתבעת 1 לשלם לתובע סך של 75,122 ש"ח בצרוף החזר אגרת משפט ששולמה (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומה ועד היום), ובצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% מסכום הפיצוי הנפסק בצירוף מע"מ.

 

התביעה כנגד נתבעים 2-3 נדחית. בנסיבות הענין אינני מוצאת מקום לעשות צו להוצאות שכן שאלת החבות של נתבעים אלו היתה שנויה במחלוקת כנה, ועד לאחר שמיעת עדות המומחה לא ניתן היה להגיע להכרעה אליה הגעתי לעיל.

 

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

 

ניתן היום, י' סיוון תשע"ז, 04 יוני 2017, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ