שיכון ובינוי - סולל בונה (בנין ותשתית) בע"מ ואח' נ' אל-דרקו בניה ופתוח בע"מ ואח'

תובעת 1, חברת שיכון ובינוי – סולל בונה (בנין ותשתית) בע"מ, הגישה ביום 17.3.13 כתב תביעה בסדר דין מקוצר על סך 478,976.47 ₪ נגד נתבעת 1, חברת אל-דרקו בניה ופיתוח בע"מ (להלן "אל-דרקו"), ונגד נתבע 2, מר דורון לוי (להלן "דורון"). ביום 14.8.13 הוגש כתב תביעה מתוקן בסדר דין מקוצר שאליו הוספה תובעת 2, שיכון ובינוי – סולל בונה תשתיות בע"מ.

בכתב התביעה המקורי יש התייחסות להסכם אחד בלבד בין הצדדים – הסכם מחודש ינואר 1998 שבו התחייבה אל-דרקו לספק לתובעת 1 שירותי השמת כוח אדם זמני של עובדים זרים לביצוע עבודות בנייה שונות (להלן "ההסכם משנת 1998"). דורון חתם על הסכם זה כערב אישית להתחייבויות אל-דרקו על פי ההסכם.

לטענת התובעות, בהסכם משנת 1998 התחייבה אל-דרקו לשאת באחריות בלעדית לכל החיובים הכספיים כלפי העובדים ולקיים את כל הדרישות של משרדי הממשלה השונים לגביהם. כמו-כן נטען כי אל-דרקו התחייבה לשפות ולפצות את תובעת 1 בגין כל תביעה שיגיש מי מהעובדים, לרבות בגין כל פסק דין שיינתן נגד תובעת 1 או בעקבות פשרה שתושג.

מטענות התובעות בכתבי התביעה עולה כי ביום 3.9.01 ערך משרד התמ"ת ביקורת ברחוב יעבץ 28 בפתח תקווה לבדיקת תנאי המגורים של עובדים זרים שהביאה אל-דרקו לישראל, ובעקבות זאת הוטל קנס מנהלי על תובעת 1, שבצירוף שכר טרחת עו"ד עמד על 117,000 ₪. אל-דרקו הסכימה לקיזוז סכום זה מהסכומים המגיעים לה מתובעת 1. כמו-כן עולה כי ביום 11.9.01 נערכה ביקורת במקום מגורים אחר ברחוב גרונר 6 בבני ברק שבעקבותיה הוטל שוב קנס מנהלי בסך של 150,000 ₪. עוד מתואר כיצד ביקשה תובעת 1 לבטל את הקנס, אך בקשתה נדחתה, ומשסירבה אל-דרקו לשאת בחיוב זה, נאלצה תובעת 1 לשלם את הקנס שתפח בינתיים לסך של 225,000 ₪ כעולה מאישור מיום 3.12.09 (נספח 8 לכתב התביעה). תובעת 1 העריכה כי נכון ליום 5.3.13, הסכום הנ"ל ששילמה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עמד על סך של 251,934.53 ₪ וטוענת כי על הנתבעים לשפות אותה בגין סכום זה.

כמו-כן הועלו בכתבי התביעה בפירוט טענות בעניין שש תביעות שונות של עובדים שבהן הגיעו התובעות להסדרים או שניתנו בהן פסק דין. התובעות טוענות כי הסכומים שנאלצו לשלם לעובדים הנ"ל מצטברים נכון ליום 14.2.13 לסך כולל של 151,945.49 ₪. כמו-כן טוענות התובעות כי שילמו בגין ייצוג משפטי בתביעות אלה של העובדים סך של 64,185 ₪ בתוספת מע"מ, ובסה"כ 75,096.45 ₪ משוערך ליום 5.3.13. נטען כי על הנתבעים לשפות את התובעות בגין סכומים אלה.

לאחר הגשת כתב התביעה המקורי הגישו הנתבעים בקשה למתן רשות להגן שבה נטען, בין היתר, כי תובעת 1 העלימה בחוסר תום לב את העובדה שההסכם משנת 1998, שהיה בתוקף למשך 12 חודשים בלבד, הוחלף בהסכם מאוחר יותר מחודש יוני 2001 (להלן "ההסכם משנת 2001") שאין בו כל הוראה בדבר ערבות אישית של דורון להתחייבויות של אל-דרקו. עוד נטען בבר"ל כי יש לדחות על הסף את התביעה בגין הקנס הנוסף על סך 150,000 ₪ מפאת התיישנות ושיהוי, שכן בניגוד לטענתה של תובעת 1 שלפיה נודע לה על הקנס לראשונה ביום 7.11.07, היא ידעה על קיומו עוד בשנת 2001, ולכל המאוחר בחודש אפריל 2005. אשר לתביעות העובדים, נטען כי התובעות הפרו את ההוראה בסעיף 4.12 להסכם משנת 2001 בכך שלא הודיעו לאל-דרקו על תביעות שהוגשו נגדן, ולכן לא ניתנה לאל-דרקו הזדמנות הוגנת להתגונן בתיקים אלה. עוד נטען בהקשר זה כי בחלק מהמקרים נודע לאל-דרקו ולדורון על התביעות לראשונה שנים ארוכות לאחר הגשתן, ולעיתים אף נודע להם רק לאחר שהתובעות הגיעו עם עובד להסדר פשרה, מבלי לתת לאל-דרקו הזדמנות לבחון את סבירותו.

התובעות הגישו את בקשתן לתיקון כתב התביעה בסמוך לאחר הגשת הבר"ל מטעם הנתבעים. בכתב התביעה המתוקן שאליו צורפה תובעת 2, יש התייחסות להסכם משנת 2001 (נספח 2א לכתב התביעה המתוקן), אך נטען כי מדובר בהסכם מקביל להסכם משנת 1998, וכי הצדדים פעלו בהתאם להסכם משנת 1998 זמן רב לאחר סיום 12 החודשים הנ"ל. על כן, נטען כי יש לראות את דורון כערב אישית בגין כל הסכומים שנתבעו בכתב התביעה המתוקן.

בעקבות הגשת כתב התביעה המתוקן הגישו הנתבעים בקשה למתן רשות להגן מתוקנת שהתקבלה, ונקבע כי התצהיר שצורף בתמיכה לבר"ל ישמש כתב הגנה בתיק.

מטעם התובעות הוגש תצהיר עדות ראשית של מר משה אנגרסט, ומטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של דורון, וכן שני תצהירי עדות ראשית נוספים של עובדים לשעבר של תובעת 2 - מר שלמה כרמלי ומר דוד לוי. לאחר הגשת התצהירים מטעם הנתבעים, הוגש מטעם התובעות, ברשות בית המשפט, תצהיר משלים קצר של מר משה אנגרסט "לצורך הפרכתן של חלק מטענות המשיבים [הנתבעים]".

התקיימו שני דיוני הוכחות. בדיון הראשון נחקרו מר משה אנגרסט, מר שלמה כרמלי ודורון. המצהיר הנוסף מטעם הנתבעים, מר דוד לוי, נחקר על תצהירו בדיון ההוכחות השני. בתום דיוני ההוכחות הוגשו סיכומי הצדדים בכתב.

דיון

תוקף ערבותו האישית של דורון להתחייבויות אל-דרקו

אין חולק כי דורון חתם על ההסכם משנת 1998 הן כמורשה חתימה מטעם אל-דרקו והן "כערב אישית להתחייבויותיה" (ראו פתיח ההסכם וסעיף 14 לתצהירו של דורון). ואולם, בסעיף 6.3 להסכם זה נקבע במפורש כי "תוקפו של הסכם זה הינו ל- 12 חודשים מיום חתימתו והוא יחול על כל הזמנה שיוציא המזמין בתקופת תוקפו של הסכם זה". אין בהסכם זה כל הוראה המקנה למי מהצדדים אופציה להאריך את ההסכם לתקופה נוספת.

אף אם הלכה למעשה המשיכו הצדדים לפעול בהתאם לתנאי ההסכם משנת 1998 גם לאחר תום 12 החודשים הנ"ל (והתובעות לא הרימו את הנטל המוטל עליהן לבסס זאת בראיות כנדרש), אין די בכך כדי להוכיח כי ערבותו האישית של דורון הוארכה לזמן בלתי מוגבל. משנקבעה בהסכם משנת 1998 הוראה מפורשת בעניין הגבלת תוקפו של ההסכם, והיות שלא נטען וממילא לא הוכח כי דורון חתם על כתב ערבות כלשהו, אזי מיד בתום תקופת ההסכם משנת 1998 היה על התובעות להתכבד ולהחתים את הנתבעים על נספח הארכה של ההסכם, ולכל הפחות לקבל אישור של דורון בכתב כי הוא מתחייב להמשיך לערוב לכל התחייבויותיה של אל-דרקו כלפי התובעות או מי מהן, אך התובעות לא עשו זאת. יתר על כן, ביוני 2001 נחתם הסכם חדש בין אל-דרקו לתובעת 2 בעניין הבאת עובדים זרים לישראל - הסכם שדורון איננו צד לו ושאין בו כל ערבות אישית של דורון להתחייבויות של אל-דרקו בהסכם.

התובעות כלל לא הזכירו את ההסכם משנת 2001 בכתב התביעה המקורי, ורק בעקבות טענת הנתבעים בבר"ל בדבר הסתרת ההסכם הנ"ל בחוסר תום לב, הוגש כתב תביעה מתוקן שיש בו התייחסות גם להסכם משנת 2001. הטענה המרכזית של התובעות בהקשר זה בכתב התביעה המתוקן ובתצהירו של מר אנגרסט היא כי "במסגרת הסכם זה [ההסכם משנת 2001] לא נכללה אמירה בדבר החלפתו כביכול [של] הסכם קודם לו, וממילא אין לראות הסכם זה כמחליף הסכם קודם" (סעיף 5א. לתצהירו המקורי של מר אנגרסט).

מנגד, דורון הצהיר כי "ההסכם משנת 1998 הפך בלתי רלוונטי לחלוטין (לכל המאוחר) בחודש יוני 2001, עם חתימתו של ההסכם החדש בין אל-דרקו לתובעת" (תחילת סעיף 28 לתצהיר). כמו-כן הצהיר דורון כי עובדה זו הובהרה לו בתהליך החתימה על ההסכם משנת 2001, ומעבר לכך, מיד לאחר חתימת ההסכם "החלו הצדדים לנהוג על פי הוראותיו" ביחס לכל העובדים שהביאה אל-דרקו, לרבות אלה ש"הובאו לארץ והחלו לעבוד עבור התובעת 1 או התובעת 2 או תאגידים אחרים בקבוצת סולל בונה טרם חתימתו של ההסכם החדש" (סוף סעיף 28 לתצהיר).

דורון הסביר בפירוט בתצהירו כיצד במהלך שנת 2000 חלו תמורות משמעותיות במעמדם של העובדים הזרים בישראל בכל הקשור לשמירה על זכויותיהם, אשר באו לידי ביטוי בין היתר בתיקוני חקיקה ובהגברת הפיקוח של משרד התמ"ת על קבלנים המעסיקים עובדים זרים. לפי תצהירו של דורון, בעקבות שינויים אלה, נאלצו תובעת 1 ויתר התאגידים בקבוצת סולל בונה לשנות את מתכונת ההתקשרות בינן לבין חברות ההשמה, ובעקבות זאת התקשרה אל-דרקו בהסכם חדש בנוגע להבאה וגיוס של עובדים זרים, אך הפעם נחתם ההסכם עם תובעת 2. דורון אישר כי חתם על ההסכם החדש משנת 2001 כמורשה חתימה של אל-דרקו, אך הצהיר כי "לא חתמתי עליו כערב באופן אישי לקיום התחייבויותיה של אל-דרקו" (סעיפים 23 ו-25 לתצהיר).

מר שלמה כרמלי הצהיר כי שימש מנהל מרחב המרכז של תובעת 2 משנת 1998 עד שנת 2002 וחתם על ההסכם משנת 2001 מטעם תובעת 2 יחד עם מר אפרים אריאלי, שהיה הלכה למעשה הגורם האחראי על תחום משאבי האנוש וכוח אדם בקבוצת סולל בונה. מר כרמלי הצהיר כי למיטב זכרונו, ההסכם משנת 2001 נחתם על רקע הצורך בהבאת עובדים זרים ומשום שתוקפו של הסכם קודם בין סולל בונה לבין אל-דרקו פקע. כמו-כן הצהיר מר כרמלי כי "מאז חתימת ההסכם בשנת 2001 ועד למועד סיום עבודתי בסולל בונה בע"מ, כל העובדים הזרים שהובאו על-ידי אל דרקו אל מרחב המרכז הובאו במסגרת ההסכם משנת 2001 וגם התנהלות הצדדים בפועל הייתה לפי הוראותיו של הסכם שנת 2001 ולפיו גם אושרו החשבונות מטעם אל דרקו" (סעיף 7 לתצהיר).

מר דוד לוי הצהיר כי משנת 1998 ועד שנת 2002 שימש בתפקיד מהנדס מרחב המרכז בתובעת 2 והיה אחראי, בין היתר, על העובדים הזרים שהביאה אל-דרקו לתובעת 2 לצורך ביצוע עבודות במרחב המרכז. מר דוד לוי חזר בתצהירו על חלק מטענותיו של דורון הנ"ל, לרבות בעניין הרקע לחתימת ההסכם החדש עם אל-דרקו בשנת 2001. כמו-כן הוצהר כי בהסכם החדש נערכו שינויים משמעותיים בהשוואה להסכם הקודם משנת 1998, תוך התייחסות פרטנית לחלק משינויים אלה. מר דוד לוי הוסיף והצהיר כי "מיד לאחר חתימת ההסכם בשנת 2001 החלו הצדדים לנהוג על פי הוראותיו ביחס לכלל הפועלים שהובאו על-ידי אל דרקו לארץ מאז החלה לספק עובדים זרים, לרבות בטרם כריתת ההסכם החדש" (סעיף 11 לתצהיר). בהקשר זה הצהיר מר דוד לוי כי משום כך, החשבוניות שערכה אל-דרקו בגין התשלומים שהייתה זכאית לקבל הוצאו לתובעת 2, והחל מחודש יוני 2001 יושמה ההוראה שלפיה תובעת 2 תכין ותפיק את תלושי השכר של העובדים הזרים (ולא אל-דרקו כפי שהיה עד למועד חתימת ההסכם משנת 2001).

לאחר הגשת התצהירים הנ"ל הוגש תצהיר משלים של מר אנגרסט מטעם התובעת בצירוף שלושה נספחים אשר לדבריו מפריכים וסותרים את טענות הנתבעים, וביניהן הטענה כי ההסכם משנת 2001 החליף את ההסכם משנת 1998. מנספחים 2-1 עולה לכאורה כי גם לאחר חתימת ההסכם משנת 2001, תובעת 1 המשיכה להיות פעילה ומעורבת בפרויקטים שבהם הועסקו עובדים זרים באמצעות אל-דרקו. בנספח 3 צורפו דפי חשבון וחשבוניות מס בגין תשלומים לאל-דרקו עבור הבאת עובדים זרים באוגוסט-ספטמבר 2002, ונטען כי התמורה הנקובה בחשבוניות אלה חושבה לפי נספח התמורה שצורף להסכם משנת 1998.

מחקירתו הנגדית של מר אנגרסט עלה כי כלל לא היה מעורב בחתימת ההסכם משנת 2001. עוד עלה כי למעשה, החל מספטמבר 2001 לא הועסק מר אנגרסט אצל מי מהתובעות אלא שימש בתפקידים שונים במטה של קבוצת סולל בונה, וביניהם סמנכ"ל תאגיד עובדים זרים בכלל האתרים של סולל בונה ברחבי הארץ (עמ' 8 לפרוטוקול). למרות זאת, לדבריו כלל לא הכיר את ההסכם משנת 2001 ו- "היחידים שהכירו אותו זה מי שחתם עליו, אדון כרמלי ואדון אפרים אריאלי שהיה אז ראש אגף" (עמ' 10 ש' 9-8). כשנשאל מר אנגרסט האם "אתה לא יודע מה דובר אחרי או לפני החתימה?" השיב: "לא כלום... להפתעתי את ההסכם הזה לא יידעו אותי" (שם, ש' 16-15). בהמשך נשאל מר אנגרסט האם במועד שבו ערך את תצהיר גילוי המסמכים בפברואר 2014 ידע שיש הסכם (ההסכם משנת 2001), והשיב – "כן אבל לא מכיר" (עמ' 12 ש' 26).

במהלך חקירתו הנגדית העיד מר אנגרסט כי שני ההבדלים העיקריים בין ההסכם משנת 1998 להסכם משנת 2001 הם ששני הנספחים הכי חשובים לא קיימים בהסכם משנת 2001 - הסכם העסקה אישי של העובדים ונספח תמורה (עמ' 13 ש' 9-8). ואולם, בהמשך, לאחר שהוצגו לו העתקים של שני ההסכמים, אישר מר אנגרסט כי דווקא בהסכם משנת 2001 (בסעיף 4.1) ישנה התחייבות של תובעת 2 לחתום עם העובדים על חוזי העסקה אישיים בהתאם לנוסח שבנספח א' להסכם (אם כי נספח זה לא צורף לתיק), ואין סעיף מקביל בעניין זה בהסכם משנת 1998. מכאן שלכאורה רק בהסכם משנת 2001 נכללה לראשונה התחייבות להחתים את העובדים הזרים על חוזה העסקה אישי בנוסח שנקבע מראש. מר אנגרסט אמנם העיד כי "אני מאמין שיש הסכם העסקה אישי לשנת 1998", אך לאחר מכן הודה כי לא בדק זאת – "לא בדקתי את זה. אני מודה" (עמ' 14 ש' 8 ו-17). מר אנגרסט הוסיף והעיד כי לא מצא טיוטת הסכם אישי משנת 2001, אך מצא הסכמים וטיוטות של הסכמים אישיים עם עובדים משנת 2002, ומנגד לא הציג ולו הסכם אחד עם עובדים מספטמבר 1998 ועד יוני 2001. לגבי נספח תמורה להסכם משנת 2001, אמנם אין חולק כי לא הוצג לתיק נספח כזה, אך עדותו הנחרצת של מר אנגרסט שלפיה "אין נספח תמורה. אין. אין ולא היה" (שם, ש' 26), אינה מתיישבת עם ההפניה המפורשת בסעיף 5.1 להסכם משנת 2001 לנספח תמורה – נספח ד'. כמו-כן העיד מר אנגרסט כי בשנת 1998 לא הוציאו תלושי שכר לעובדים, ואף שלדבריו הנושא כלל לא קשור להסכמים, מעדותו עולה כי החלו להוציא תלושים לעובדים רק בשנת 2001 (עמ' 16 ש' 12).

עוד עלה מעדותו של מר אנגרסט כי קיימים הבדלים נוספים בין שני ההסכמים, כגון שינוי תקופת ההעסקה הראשונית של עובד שבמהלכה אפשר להפסיק את עבודתו ללא הודעה מוקדמת (עמ' 18, ש' 13-11) וכן הקלה בסנקציות המוטלות על אל-דרקו במקרה של בריחת עובד - קנס מופחת, סייגים ומקרים שבהם לא צריך לשלם פיצוי וזמן התארגנות ארוך יותר למציאת עובד חלופי (סוף עמ' 16 ותחילת עמ' 17).

מר אנגרסט הוסיף והעיד כי לאחר הגשת התצהירים מטעם הנתבעים העבירו אליו תיקים וחשבונות רבים משנים קודמות – "אם אתה רוצה, יש לי 3 ארגזים עם כל החשבונות שלו" (עמ' 11 ש' 30), אך כאמור, לתצהירו המשלים של מר אנגרסט צורפו שלושה נספחים בלבד.

יתר על כן, לגבי החשבונות שצורפו בנספח 3 לתצהיר המשלים, מעדותו של מר אנגרסט עולה כי לא ערך את החשבונות הללו ולא חתם עליהם ומי שחתום עליהם הוא אדם בשם מוטי, מנהל מרחב דרום (עמ' 19 החל מש' 6). מנהל זה של מרחב הדרום שערך את המסמכים לא הוזמן להעיד מטעם התובעות, ולכן אין לייחס לחשבונות אלה משקל של ממש. מעבר לכך, הנתבעים מתייחסים בסיכומיהם לנתונים שונים בחשבונות שמהם אפשר ללמוד לטענתם באופן מובהק כי החשבונות לא נערכו לפי נספח התמורה של ההסכם משנת 1998, והתובעות לא הציגו בסיכומי התשובה הסברים המפריכים זאת. על כל פנים, משלא הזמינו התובעות לעדות את מי שערך את החשבונות הנ"ל וחתם עליהם ואף לא הציגו פירוט כלשהו לגבי אופן עריכתם, הרי שלא הוכיחו ולו לכאורה כי החשבונות אכן נערכו לפי נספח התמורה של ההסכם משנת 1998.

מנגד, וכפי שיפורט בהמשך, דורון ומר דוד לוי העידו כי מנגנון התמורה בהסכם משנת 2001 היה שונה מזה שהיה קיים בהסכם משנת 1998, ואף הסבירו בפירוט בתצהיריהם ובעדותם אילו שינויים בוצעו במנגנון התמורה וכיצד יושמו הלכה למעשה.

מר אנגרסט העלה בחקירתו הנגדית טענה סתמית שלפיה ההסכם משנת 2001 אינו חל על מרחב דרום, אלא שכאמור, התובעות לא ביקשו להזמין לעדות אף נציג שהיה בתקופה הרלוונטית מנהל או עובד במרחב דרום. כך גם לא הובאו לעדות נציג מהמחלקה המשפטית של סולל בונה כדי לבסס את עדותו של מר אנגרסט שלפיה המחלקה המשפטית חיפשה בארכיון ולא מצאה הארכות של ההסכם משנת 2001, ואף לא הובאו נציגים רלוונטיים אחרים כלשהם מטעם התובעות שהיו יכולים להעיד מידיעתם האישית האם ההסכם משנת 2001 הוארך הלכה למעשה.

נספח 1 לתצהירו של מר אנגרסט שממנו עולה לכאורה כי בפברואר 2003 ביטחה אל-דרקו את שתי התובעות בחבות מעבידים אינה מבססת את הטענה כי ההסכם משנת 1998 וההסכם משנת 2001 המשיכו להתקיים במקביל. דורון הסביר בחקירתו הנגדית כי סולל בונה היא זו שהכתיבה את כל ההסכמים וההתחייבויות של אל-דרקו, לרבות הביטוחים (עמ' 42 ש' 15-9). כמו-כן עולה מתצהירו של דורון כי הוראות ההסכם משנת 2001 חלו גם על עובדים של אל-דרקו שהגיעו לישראל לפני מועד חתימת ההסכם הנ"ל באמצעות ויזות של תובעת 1 והמשיכו לעבוד באתרים של סולל בונה. אשר לנספח 2 לתצהירו המשלים של מר אנגרסט, שהוא לדבריו דוח המתייחס לעובדים זרים פעילים של אל-דרקו בסולל בונה נכון ליום 14.2.02, לא צוין בתצהיר ואף לא על גבי המסמך מי ערך אותו ועל יסוד אילו נתונים, ודורון העיד כי מעולם לא קיבל דוחות מעין אלה ואינו מכיר את הדוח שצורף לתצהיר (עמ' 47 ש' 18 עד עמ' 48 ש' 4). לכן, אין לייחס גם לנספח זה משקל משמעותי. על כל פנים, גם אם העובדים המפורטים ברשימה שבנספח 2 אכן עבדו באתרים של תובעת 1 בפברואר 2002, אין בכך כדי לסתור את הצהרת הנתבעים כי החל ממועד חתימת ההסכם משנת 2001 הוראותיו חלו על כל העובדים של אל-דרקו בקבוצת סולל בונה.

כאמור לעיל, לפי עדותו של מר אנגרסט, הנציגים היחידים מטעם קבוצת סולל בונה שחתמו על ההסכם משנת 2001 והכירו אותו הם מר שלמה כרמלי ומר אפרים אריאלי. מר כרמלי ששימש מנהל מרחב המרכז של תובעת 2 העיד בחקירתו הנגדית כי "ברגע שאפרים אריאלי פנה אליי וביקש ממני לחתום על הסכם חדש, כי הקודם פג, נעניתי לו וחתמתי על ההסכם שהוא למעשה ערך עם אל-דר [צ"ל אל-דרקו]" (עמ' 33 ש' 3-2). בהמשך חקירתו העיד מר כרמלי כי החתימה שלו נדרשה בשל אחריותו המיניסטריאלית, כמי שעומד בראש הפירמידה (עמ' 35 ש' 29-27). לגבי החשבונות העיד מר כרמלי כי "היו מקרים שהגיעו אליי בירורים לגבי חשבונות מסוימים שהיו קשורים לעבודתם של הפועלים של חברת אל-דרקו... וכך ידעתי שהחשבונות ערוכים לפי ההסכם החדש" (עמ' 37 ש' 3-1).

מר דוד לוי ששימש מהנדס מרחב המרכז של תובעת 2 העיד בחקירתו הנגדית בין היתר כי "עד שנכרת ההסכם של יוני 2001, המשכנו לעבוד לפי תוקף ההסכם משנת 98'. ברגע שקיבלתי את ההסכם בשנת 2001 עברנו לפעול על פי סעיפיו ורק על פי סעיפיו" (עמ' 59 ש' 27-25). בעקבות זאת נשאל לגבי נספח התמורה להסכם משנת 2001 והעיד כי אמנם קיבל לידיו את ההסכם ללא נספח התמורה – נספח ד', אך "כשהייתי במרחב כל החומר היה בידינו" (עמ' 60 ש' 3-1). בהמשך העיד מר דוד לוי כי "לגבי התמורה, המנגנון שפעל היה מנגנון שונה מהמנגנון שהיה של הסכם 1998" (שם, ש' 10-9) והסביר את ההבדלים בין המנגנון שהיה נהוג לפי ההסכם משנת 1998 לבין המנגנון החדש בהסכם משנת 2001. עוד עלה מעדותם של מר כרמלי ומר דוד לוי כי אף אחד מהם לא ייחס כל חשיבות לכך שההסכם משנת 1998 נחתם עם תובעת 1 ואילו ההסכם משנת 2001 נחתם עם תובעת 2 (עמ' 35 ש' 13-2 ועמ' 60 ש' 27-26), ולמעשה השינוי היחיד מבחינתם היה תנאי ההעסקה החדשים של העובדים בהסכם משנת 2001 שהחלו לפעול לפיהם.

אמנם מר כרמלי ומר דוד לוי היו אחראים על העובדים במרחב המרכז בלבד, אך דורון העיד בעניין זה במפורש כי מר אריאלי (שהיה אחראי על תחום משאבי אנוש וגיוס כוח אדם בכל קבוצת סולל בונה) אמר לו שההסכם משנת 2001 מבטל לחלוטין את ההסכם משנת 1998, דהיינו שההסכם משנת 2001 חל לגבי כל העובדים המועסקים באתרי בנייה של קבוצת סולל בונה. ראו עדותו של דורון בעמ' 38 ש' 30 עד עמ' 39 ש' 2. (ההדגשה אינה במקור):

"ש. אתה, אם אני מבין נכון, טוען שהסכם 2001 החליף את הסכם 1998, בסעיף 6 לתצהירך?

ת. נכון.

ש. למעשה החליף הכוונה ביטל את הסכם 98?

ת. נכון, החליף, ביטל.

ש. איך זה שאין בהסכם של 2001 מילה אחת שמדברת על ביטול הסכם 98?

ת. אין לי תשובה, מלבד שאתה לא חותם על שני הסכמים בשכירת דירה. אם אתה חותם על עוד הסכם עם תנאים שונים מההסכם הראשון, אז ההסכם הראשון מבוטל. וזה גם נאמר לי מאפרים אריאלי שהכין את ההסכם בסולל בונה, לכל חברות כוח האדם. החליפו את ההסכמים לכל חברות כוח האדם.

ש. זה מה שאמר לך אפרים אריאלי?

ת. מה אמר לי?

ש. שמחליפים את כל ההסכמים?

ת. כן". 

כמו-כן העיד דורון בחקירתו הנגדית כי סולל בונה היא זו שהכתיבה את תוכן ההסכם משנת 2001 ונאמר לו כי "אם לא תחתום על ההסכם החדש – נפסיק להביא לך ויזות" (עמ' 38 ש' 7 ו- 11). דורון אף חזר והדגיש כי ההסכם אמנם נחתם עם תובעת 2 בלבד, אך "נושא ההסכם הוא אספקת כוח אדם לקבוצת סולל בונה, על כל חברותיו. ההסכם החדש שנכרת ב- 2001 חל על כל החברות בקבוצה, מכיוון שהוא נחתם על-ידי מטה החברה ומנהל כוח אדם של מטה החברה" (עמ' 40, ש' 13-11). וכך העיד גם בהמשך – "הסכם המסגרת עם סולל בונה בע"מ הוחל על כל החברות בקבוצה. זה היה הסכם המסגרת" (עמ' 41 ש' 14-13 וכן ראו בהמשך בעמ' 54 ש' 13-9).

התובעות טענו בהקשר זה כי עדותו הנ"ל של דורון שלפיה ההסכם משנת 2001 הוא הסכם מסגרת היא טענה כבושה שמעולם לא הועלתה לפני דיון ההוכחות, ומשכך מהווה הרחבת חזית אסורה. דינה של טענה זו להידחות. עוד בבקשת הרשות להתגונן הראשונה נטען במפורש ובהדגשה כי ההסכם משנת 1998 הפך לבלתי רלוונטי לחלוטין עם חתימתו של ההסכם החדש משנת 2001, והצדדים החלו לנהוג לפי הוראותיו, לא רק לגבי עובדים שעבדו עבור תובעת 2, אלא גם לגבי עובדים שעבדו עבור תאגידים אחרים בקבוצת סולל בונה (ראו למשל סעיף 22 לבר"ל וסעיף 25 לתצהירו של דורון המצורף לבר"ל). הנתבעים חזרו והעלו טענות אלה גם בבר"ל המתוקנת וגם בתצהיר עדותו הראשית של דורון.

למרות כל האמור לעיל, התובעות שהן אלה הנושאות בנטל להוכחת תביעתן, לא ביקשו להזמין לעדות את מר אפרים אריאלי כדי לסתור את העדויות מטעם הנתבעים וכדי לבסס את טענתן כי ההסכם משנת 2001 לא החליף את ההסכם משנת 1998 אלא המשיך להתקיים במקביל אליו. העד היחיד מטעם התובעות היה מר אנגרסט שהעיד כי כלל לא היה מעורב בכל הקשור לחתימה על ההסכם משנת 2001 וליישומו ואף לא מצא לנכון לפנות למי מהגורמים שחתמו על ההסכם והכירו אותו, לרבות מר אריאלי (עמ' 22 ש' 8-7).

התובעות מבססות את טענתן כי תנאי ההסכם משנת 1998 המשיכו להתקיים גם על כך שמכתב סיום ההתקשרות מיום 7.7.05 (נספח 4 לתצהיר אנגרסט) מופנה לא רק לתובעת 2 (שעמה נחתם ההסכם משנת 2001) אלא גם לתובעת 1. ואולם, דורון הסביר בעדותו כי הסיבה שנוספה למכתב גם תובעת 1 היא כדי לכסות גם מקרים של עובדים שהגיעו לישראל לפני חתימת ההסכם משנת 2001. בהקשר זה העיד דורון כי לא הייתה לו בעיה להסכים לכך, כיוון שידע בביטחון שכל התחייבויותיה של אל-דרקו קוימו במלואן (עמ' 41 ש' 25 עד עמ' 42 ש' 5). מנגד, התובעות לא ביקשו להזמין עד רלוונטי כלשהו שהשתתף בניסוח המסמך או במו"מ בעניין סיום ההתקשרות. בין היתר לא הזמינו התובעת לעדות את סמנכ"ל משאבי אנוש דאז, מר דני רזגור, שחותמתו וחתימתו מופיעות על המסמך בצירוף המילים "מאשר הסיכום", ושלפי עדותו של דורון הוא אף זה שניסח את המסמך.

ויודגש, במכתב סיום ההתקשרות צוין במפורש כי אל-דרקו בלבד היא זו שאחראית לביצוע התשלומים לעובדים שהועסקו באתרי סולל בונה, ואין במכתב כל ערבות אישית של דורון לקיום התחייבויותיה של אל-דרקו. כמו-כן אין חולק כי דורון אף לא חתם באותו מעמד או בסמוך לכך על כתב ערבות אישית להתחייבויותיה של אל-דרקו.

לאור כל האמור לעיל ועל יסוד הראיות והעדויות בתיק אני קובע כי ערבותו האישית של דורון להתחייבויותיה של אל-דרקו פגה 12 חודשים לאחר חתימת ההסכם משנת 1998 (דהיינו בתחילת שנת 1999), ולכל המאוחר עם חתימת ההסכם החדש משנת 2001. התובעות לא הציגו ראיות הסותרות זאת, ואף יש לזקוף זאת לחובתן את הימנעותן מהבאת עדים מרכזיים ורלוונטיים לעניין זה, לרבות מר אפרים אריאלי ומר דני זנגור.

לפיכך, אני קובע כי התובעות לא הרימו את הנטל המוטל עליהן כדי לבסס כי דורון ערב אישית לכל התחייבויותיה של אל-דרקו כלפי התובעות או מי מהן לאחר חודש יוני 2001.

התביעה בגין הקנס המנהלי

מתצהירו של מר אנגרסט עולה כי ביום 3.9.01 בוצעה ביקורת של משרד העבודה והרווחה בדירה ברחוב גרונר 6 בבני ברק (להלן "הדירה בבני ברק") שבה נמצאו ליקויים במגורי העובדים הזרים. דוח הביקורת מיום 11.9.01 צורף בנספח 6 לתצהירו של מר אנגרסט (להלן "דוח הביקורת"). לטענת התובעות, התנהלה חקירה ארוכה של הרשויות בעניין זה, ורק ביום 29.10.07 התקבלה אצל התובעות לראשונה הודעה על הטלת קנס מנהלי קצוב בסך של 150,000 ₪. עוד עולה מגרסת התובעות כי רק ביום 3.12.09 שילמו את הקנס הנ"ל שתפח בינתיים לסך של 225,000 ₪.

גם אם עובדים של אל-דרקו אכן התגוררו בדירה בבני ברק בתקופה שבה נערך דוח הביקורת, וגם אם אל-דרקו התחייבה לשפות את התובעות בגין קנסות של הרשויות בעניין תנאי המגורים של העובדים – דינה של התביעה להידחות מחמת שיהוי קיצוני של התובעות בפנייה לנתבעים ובהגשת התביעה. כפי שיפורט להלן, התובעות לא הציגו ראיות המבססות ולו לכאורה כי יידעו את הנתבעים על קיומו של דוח הביקורת, על החקירה שהתנהלה בעניין זה במשך שנים רבות ועל הכוונה להטיל קנס בגין הליקויים שהתגלו.

מר אנגרסט הצהיר כי בסמוך לאחר שקיבל את דוח הביקורת ערך יחד עם דורון סיור בדירה בבני ברק ודרש ממנו להסדיר את הליקויים שנמצאו בה. ואולם, אין כל הצהרה של מר אנגרסט שלפיה הציג לדורון את דוח הביקורת או העביר לו העתק של הדוח. כמו-כן אין בתצהירו של מר אנגרסט טענה או ראייה כלשהי לפנייה בכתב של התובעות או של הרשויות למי מהנתבעים בעניין דוח הביקורת או בעניין תנאי המגורים בדירה בבני ברק. יתר על כן, מעדותו של מר אנגרסט עלה כי גם לאחר שקיבלה סולל בונה את הודעת הקנס ב- 29.10.07 - למעלה משש שנים לאחר שהוצא דוח הביקורת ולמעלה משנתיים לאחר סיום ההתקשרות בין סולל בונה לאל-דרקו - לא נשלחה לנתבעים ולו פנייה אחת בכתב בדרישה לתשלום הקנס.

מר אנגרסט הפנה בתצהירו בהקשר זה למכתב אחד בלבד של תובעת 2 לנתבעים מיום 7.3.02 (נספח 7) שאין בו כל התייחסות לדוח הביקורת בעניין הדירה בבני ברק או לדוחות ביקורת אחרים כלשהם. במכתב זה של מר און בר-אב, מנהל הון אנושי בסולל בונה, התבקשו הנתבעים להעביר מסמכים ופרטים לגבי כל 531 העובדים הזרים של אל-דרקו בסולל בונה, לרבות פוליסות ביטוח רפואי, הסכמי העסקה אישיים ופרטי מקומות המגורים של העובדים. כמו-כן צורף מכתב של הנתבעים מיום 8.4.02 למר בר-אב שלפיו כל המסמכים הרלוונטיים הועברו לסולל בונה ואישור עריכת הביטוחים יועבר בהקדם. במכתב נוסף של הנתבעים מאותו יום (8.4.02) למשרד העבודה והרווחה שצורף אף הוא לתצהיר נכתב כי כל מסמכי העובדים הזרים המועסקים על-ידי סולל בונה ונמצאים בטיפולה של אל-דרקו נמצאים במשרדי אל-דרקו (נספח 8 לתצהירו של מר אנגרסט). ברי כי אין במסמכים אלה כדי לבסס פנייה כלשהי של התובעות או של הרשויות לנתבעים בעניין דוח הביקורת או בעניין הליקויים בדירה בבני ברק.

כמו-כן צורף לתצהירו של מר אנגרסט בנספח 9 העתק מכתב מיום 4.4.05 של מר יורם עידה ממשרד התמ"ת למר ליאור הפט מתובעת 2 ובו דרישה להמצאת חשבוניות מס וחוזה התקשרות עם אל-דרקו, במסגרת תיק שעניינו מגורים לא הולמים של עובדים זרים באשרות של סולל בונה בדירה בבני ברק. על גבי מכתב זה צוין בכתב יד "הועבר לעו"ד יגאל פאר + הסכם עם אל-דרקו ב-6.4.05". בהמשך של נספח 9 צורפה רשימה של עובדים זרים והעתק של הדוח מיום 11.9.01 שעליו נכתב בכתב יד "למשה אנגרסט/ עידית מעו"ד יגאל פאר, האם הדו"ח הנ"ל מוכר לכם? האם יש לכם מסמכים בעניין?" ונחזה כי פניה זו נשלחה בפקס מהמחלקה המשפטית של סולל בונה ביום 10.5.05. לא צורפה לתצהירו של מר אנגרסט כל תשובה שלו או של נציג אחר מטעם התובעת לעו"ד פאר בעניין זה. כמו-כן אין על גבי המכתב מיום 4.4.05 או על גבי המסמכים האחרים בנספח 9 כל אינדיקציה לכך שהם הועברו למי מהנתבעים.

מעדותו של מר אנגרסט בחקירתו הנגדית עלה כי היות שבשנת 2005 שימש בתפקיד מנהל משאבי אנוש בחב' חרות הוא איננו יודע דבר לגבי המכתב מיום 4.4.05. בין היתר העיד מר אנגרסט כי המכתב לא נשלח אליו אלא למר ליאור הפט שהיה אז מנהל התאגיד (עמ' 25 ש' 9), כי הוא איננו יודע האם רשימת העובדים שבנספח 9 לתצהירו צורפה למכתב (עמ' 24 ש' 24), ואין לו כל מושג האם קדמה למכתב זה התכתבות כלשהי עם סולל בונה (עמ' 25 ש' 13-12). התובעות לא ביקשו להזמין לעדות את עו"ד יגאל פאר, את מר הפט או כל נציג אחר של התובעות שהיה יכול להעיד מידיעתו האישית לגבי מכתב זה ולגבי כל התכתבות נוספת בין התובעות לרשויות בנוגע לדוח הביקורת. כך גם לא הציגו התובעות טענות או ראיות כלשהן לקיומן של שיחות או התכתבויות עם הנתבעים בעניין דוח הביקורת והחקירה המתנהלת בעניינו במשך כמה שנים.

דוח הביקורת, החקירה המתנהלת לגבי הדירה בבני ברק והקנס הצפוי לא הוזכרו גם במכתב סיום ההתקשרות בין סולל בונה לנתבעים מיום 7.7.05, וזאת על אף שכאמור לעיל, חודשים ספורים לפני כן התנהלה התכתבות בעניין זה בין הרשויות לסולל בונה. מר אנגרסט נשאל על כך בחקירתו הנגדית והעיד כי אינו אחראי למה שכתוב במכתב סיום ההתקשרות, כיוון שמי שערך אותו הוא מר דני זנגור (עמ' 27 ש' 5-4), אך התובעות לא ביקשו להזמין את מר זנגור להעיד כדי להסביר מדוע עניין זה לא הוזכר במכתב.

מר אנגרסט העיד בחקירתו הנגדית כי רק לאחר שסולל בונה קיבלה את הודעת הקנס ב- 29.10.07 פנה לדורון בעל-פה בדרישה לביצוע התשלום ודורון סירב. כשנשאל מר אנגרסט מדוע לא נשלחה דרישה בכתב, השיב כי כל ההתנהלות מול דורון הייתה "באמצעות פלאפון או פקסים" (עמ' 27 ש' 29 ועמ' 28 ש' 12), אך התובעות לא הציגו הודעות כלשהן שנשלחו לנתבעים בטלפון או בפקס בעניין זה. אוסיף ואציין כי מנספח 5א לתצהירו של מר אנגרסט עולה שבניגוד לקנס שהוטל בגין הדירה בבני ברק, לגבי הקנס בגין הדירה ברחוב יעבץ 28 בפתח תקווה, נשלח לנתבעים ביום 28.10.04 מכתב רשמי של עו"ד פאר מהמחלקה המשפטית של סולל בונה ובו דרישה מפורשת ומפורטת לתשלום הקנס. מכתב זה הועבר לנתבעים בפקס עם העתק למר אנגרסט.

מר אנגרסט לא הציג כל הסבר הגיוני לכך שדווקא לגבי הקנס שהוטל בגין הדירה בפתח תקווה במועד שבו עדיין התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, מצאו לנכון התובעות לשלוח לנתבעים מכתב רשמי של המחלקה המשפטית ולא הסתפקו בהודעות בעל פה, ואילו לגבי הקנס שהוטל בגין הדירה בבני ברק רק בסוף שנת 2007, לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים, לא נשלח לנתבעים מסמך כלשהו בכתב. עדותו של מר אנגרסט שלפיה דורון לא נענה לפניות אליו בעל-פה ולא הייתה עוד אפשרות לקזז את הקנס מהסכומים המגיעים לאל-דרקו כיוון שיחסי העבודה כבר הסתיימו, רק מחזקת את הצורך במשלוח מסמך דרישה בכתב, אך התובעות לא עשו זאת.

דורון הצהיר במפורש כי "טרם הגשת כתב התביעה המתוקן, הנתבעים לא הכירו את דו"ח הביקורת בגין הנכס ברחוב גרונר 6 בבני ברק והם גם אינם מכירים את הקנס המנהלי שהוטל בקשר עמו או בקשר עם נכס אחר כלשהו, למעט הקנס שהוטל בקשר עם הנכס ברחוב יעבץ 28 בפתח תקווה" (סעיף 36 לתצהיר). בהמשך הצהיר דורון כי בניגוד למקרה שהיה בדירה בפתח תקווה (שבו הוגש כתב אישום נגד אל-דרקו אשר הגיעה להסדר פשרה עם הרשויות ושילמה קנס מנהלי) "ככל שידוע לי, במקרה של הנכס ברחוב גרונר 6 בבני ברק לא בוצעה כל חקירה אישית כנגד אל-דרקו או נגדי, וזאת חרף שעבירה זו בוצעה ימים ספורים לאחר העבירה ברחוב יעבץ 28 בפתח תקווה..." (סעיף 38 לתצהיר).

הצהרות אלה של דורון לא נסתרו בחקירתו הנגדית. דורון העיד בעניין זה, בין היתר, כי "ב- 2001, לפני 14 שנה, משה אנגלסט [צ"ל – אנגרסט] עשה איתי סיורים בהרבה מאד דירות ואינני זוכר שעשיתי אתו סיור בדירה ברחוב גרונר 6..." (עמ' 48 ש' 20-19). ב"כ התובעות לא שאל את דורון בחקירתו הנגדית האם ידע על קיומה של חקירה שנמשכה כמה שנים בעניין תנאי המגורים בדירה בבני ברק, ולגבי הקנס העיד דורון כי "הקנס של גרונר לא הוצג לי, הוא לא הוזכר בהסכם סיום ההתקשרות ועל פי הסכם זה, אל דרקו אינה אחראית על קנסות יוטלו בעתיד" (עמ' 49 ש' 8-7).

במאמר מוסגר יצוין כי בהסכם סיום ההתקשרות מיולי 2005 נכתב כי אל-דרקו היא האחראית הבלעדית כלפי העובדים שהועסקו בסולל שונה בכל הנוגע ל"תשלומי שכר עבודה, שעות נוספות, חופשה, הבראה וחגים וכל תביעה שתהיה בגין אותם נושאים". מכאן שלכאורה הוסכם כי לאחר סיום ההתקשרות אל-דרקו תמשיך להיות אחראית כלפי העובדים רק לגבי תשלומים המגיעים להם בגין שכר ותנאים נלווים.

בסיכומי התשובה של התובעות נטען בהדגשה בסעיף 31 כי "הנתבעים, ודורון לוי בראשם, ידעו היטב על אודות ההליכים שננקטים נגד התובעות ונגד אל-דרקו עצמה ולקחו חלק פעיל בניהולם במשך שנים רבות", אך כאמור לעיל, לא הוצגו ראיות כלשהן המבססות כי הנתבעים ידעו על קיומה של חקירה שהתנהלה במשך שנים ארוכות לגבי הדירה בבני ברק, וודאי שלא הוצגו ראיות המעידות על מעורבות פעילה של הנתבעים בניהול ההליכים בעניין דירה זו (וזאת בניגוד להליכים לגבי הדירה בפתח תקווה אשר אין חולק כי הנתבעים היו מעורבים בהם). כמו-כן מפנות התובעות בסיכומי התשובה לפסיקה שלפיה דחיית תביעה מחמת שיהוי תיעשה במקרים חריגים בלבד שבהם מלבד ההשתהות בהגשת התביעה מתקיימים שני תנאים נוספים: (1) השיהוי מבטא וויתור על זכויות התובע; ו- (2) מצבו של הנתבע הורע עקב השיהוי בתביעה.

לאור כל האמור לעיל, ועל יסוד הראיות והעדויות בתיק, אני קובע כי המקרה שלפנינו הוא אחד מאותם מקרים חריגים שבהם יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי.

התובעות השתהו במידה ניכרת לא רק בהגשת התביעה, אלא גם באי יידוע הנתבעים במשך שנים רבות על החקירה הממושכת שהתנהלה בעניין הדירה בבני ברק ועל הכוונה להטיל קנס מנהלי בגין תנאי המגורים בדירה זו. בכך לא פעלו התובעות בתום לב כלפי הנתבעים, כיוון שמנעו מהם את האפשרות להיות מעורבים בהליכים אלה, ואולי גם לבצע פעולות במטרה למנוע את הטלת הקנס. התובעות השתהו במידה ניכרת ולא התנהלו כראוי גם בכך שלא שלחו לנתבעים הודעה או דרישה כלשהי בכתב לאחר הטלת הקנס בשנת 2007. בנסיבות אלה, אין אלא לקבוע כי התנהלות התובעות מבטאת וויתור על זכויותיהן.

מעבר לכך, לא נסתרה טענת הנתבעים כי מצבם הורע עקב השיהוי הרב של התובעות המתואר לעיל, שכן במהלך השנים הרבות שחלפו ממועד קבלת דוח הביקורת בשנת 2001 ועד למועד הגשת התביעה בשנת 2013, ההתקשרות בין הצדדים בעניין הבאת העובדים הזרים הסתיימה, פעילותה של אל-דרקו הופסקה, קופתה התרוקנה, משרדיה הישנים נסגרו, דורון עבר לעבוד בתחום שונה לחלוטין והיה לנתבעים קושי רב באיתור מסמכים ובהזמנת עדים רלוונטיים.

לפיכך, התביעה בגין הקנס המנהלי נדחית.

שיפוי בגין תביעות העובדים

בסעיף 4.2 להסכם משנת 2001, נטלה על עצמה אל-דרקו את "האחריות לכל העניינים והחובות המוטלים על מעביד בכל הקשור להעסקת העובדים הזרים". בסעיף זה הכולל תתי סעיפים רבים נקבע בין היתר כי אל-דרקו תשלם לעובדים הזרים את מלוא השכר שסוכם עמם, לרבות התנאים הנלווים החלים על פי חוק (סעיף 4.2.2), תדאג לתשלום דמי הביטוח הלאומי "וכן תבצע את כל הביטוחים הפנסיוניים, לרבות לקרן העובדים הזרים ותוכניות החיסכון להם זכאים ו/או יהיו זכאים העובדים הזרים" (סעיף 4.3.3).

בסעיף 4.12 להסכם משנת 2001 נקבע כדלקמן:

"החברה [אל-דרקו] תשפה ותפצה את המזמין בגין כל תביעה שתוגש ע"י מי מהעובדים הזרים הנ"ל או צד ג' כל שהוא ושעילתה נזק גוף או נזק לרכוש שנגרם להם או על ידם בעת ו/או כתוצאה מעבודתם ו/או ממתן השירותים ו/או הנובע מאי תשלום שכר העובדים ו/או בגין כל תביעה של עובד שעילתה יחסי עובד ומעביד ו/או מאי עמידת החברה באחד או יותר מההתחייבויות שנטלה על עצמה על פי הסכם זה והנובע ממנו.

המזמין יודיע לחברה על כל תביעה שתוגש נגדו".

בסעיף 6.2 להסכם הנ"ל נקבע לאמור:

"למען הסר ספק, מובהר בזאת, כי אם תוגש נגד המזמין תביעה ע"י מי מהעובדים הנ"ל, תשפה החברה את המזמין בגין כל תביעה וכל פס"ד, או כל פשרה שתושג.

חובת השיפוי הנ"ל תחול גם אם ייקבע על-ידי ביהמ"ש, כי העובדים הנ"ל נחשבים כעובדי המזמין".

בבר"ל נטען כי התובעות הפרו את ההוראה בסעיף 4.12 להסכם משנת 2001 בכך שלא הודיעו לאל-דרקו על תביעות העובדים שהוגשו נגדן, ולכן לא ניתנה לאל-דרקו הזדמנות הוגנת להתגונן בתיקים אלה. דורון הצהיר כי בחלק מהמקרים נודע לו על תביעות העובדים לראשונה שנים רבות לאחר הגשתן, ולעיתים נודע לו על ההליכים רק לאחר שהתובעות הגיעו להסכמי פשרה עם העובדים מבלי לתת לאל-דרקו הזדמנות לבחון את סבירותם של הסכמים אלה.

בתצהיר עדותו הראשית טען דורון כי אי אפשר לדעת מתוך הסכמי הפשרה שנחתמו עם העובדים בגין אילו רכיבי שכר הוגשו התביעות, וכן טען לראשונה כי חלק מרכיבי השכר, כגון הפרשות לקרן פנסיה, לא היו באחריות אל-דרקו אלא באחריות התובעות, כעולה לדבריו ממכתב סיום ההתקשרות בין הצדדים מיום 7.7.05 (סעיף 51 לתצהיר). גם בחקירתו הנגדית הפנה דורון למכתב סיום ההתקשרות שבו התחייבה אל-דרקו כי עד 30.6.05 היא האחראית הבלעדית כלפי העובדים "עבור תשלומי שכר עבודה, שעות נוספות, חופשה, הבראה וחגים וכל תביעה שתהיה בגין אותם נושאים". דורון העיד כי כפי שעולה מנוסח המכתב, הוסכם שאל-דרקו תמשיך להיות אחראית ולשפות את התובעות בכל הנוגע לתשלום השכר של העובדים, לרבות תנאים סוציאליים ושעות נוספות, אך לא תהיה אחראית על תשלומים אחרים כגון דמי הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורין והפרשות לפנסיה (ראו עדותו בעמודים 53-50). דורון הוסיף והעיד בהקשר זה כי התובעות סגרו את התביעות של העובדים הזרים בפשרות כיוון שהייתה בעיה רצינית מאוד בניכויים שבוצעו בתלושי השכר שהנפיקו התובעות והן אף לא שילמו לעובדים זכויות פנסיוניות (ראו עדותו בעמ' 50 ש' 15-10). בהמשך העיד דורון כי התובעות ניכו סכומים גבוהים מהמותר בחוק, וכן חזר והעיד כי "אל-דרקו לא אחראית לפנסיה של העובדים" (עמ' 53 ש' 12, 20-19, 27).

טענתו של דורון שלפיה לאחר סיום ההתקשרות אל-דרקו לא הייתה אחראית לרכיבים מסוימים של השכר כגון הפרשות לפנסיה לא הועלתה בבר"ל המקורית או המתוקנת, ומכאן שכלל לא ניתנה לנתבעים רשות להגן בגינה. מעבר לכך, נראה שטענה זו אף סותרת את ההוראות המפורשות של ההסכם משנת 2001 שלפיהן אל-דרקו אחראית לכל העניינים והחובות המוטלים על מעביד בכל הקשור להעסקת העובדים הזרים, לרבות ביטוחים פנסיוניים.

זאת ועוד, מהראיות בתיק, לרבות עדותו של דורון עצמו, עלה שאל-דרקו ודורון היו מעורבים לכל הפחות בארבע מתוך שש תביעות העובדים המפורטות בכתב התביעה (התביעות של זגוגיה כריסטיאנה, של דוימילויו גיאורגה ושל אפוצא גיורגה וכן התביעה של דרגונוצה איליה שבה ניתן פסק דין גם נגד אל-דרקו). בנסיבות אלה, אין די בטענה כללית שלפיה ייתכן שחלק מתביעות העובדים נבעו מניכויים לא חוקיים של סולל בונה או הוגשו גם בגין רכיבים שאל-דרקו לא הייתה אחראית בגינם, והיה על דורון להתייחס פרטנית לרכיבים של כל אחת מתביעות העובדים. גם אם במועד הגשת התביעה דנן לא היו בידי דורון או בידי אל-דרקו כל הפרטים הרלוונטיים, הרי שהם היו יכולים לפנות לתובעות בהליכי גילוי המסמכים ולדרוש לקבל את כתבי התביעה של העובדים ואת כל יתר המסמכים הנוגעים לתביעות אלה. ואולם, אין כל טענה שלפיה הנתבעים פנו לתובעות בדרישה לקבלת פרטים ומסמכים נוספים לגבי תביעות העובדים.

כאמור לעיל, בהסכם משנת 2001 התחייבה אל-דרקו לשפות את סולל בונה בגין כל תביעה שיגישו עובדים שעילתה ביחסי עובד מעביד, וזאת גם אם הליכים אלה יסתיימו בהסכמי פשרה של סולל בונה עם העובדים. לפיכך, ובהעדר טענות מפורטות כלשהן בעניין סכומים מסוימים בתביעות אלה שלא הייתה לעובדים עילה לתבוע אותם או שאל-דרקו לא הייתה חייבת בתשלומם, אין אלא לקבל את תביעת השיפוי נגד אל-דרקו בגין הסכומים ששילמו התובעות לעובדים.

עם זאת, יש לתת את הדעת לכך שהתובעות לא שלחו לאל-דרקו מכתבי דרישה לשיפוי בגין הסכומים ששולמו לעובדים בהסכמי הפשרה, והתביעה דנן הוגשה רק כחמש עד שש שנים לאחר חתימת ההסכמים הנ"ל וסיום ההליכים המשפטיים מול העובדים. בנסיבות אלה, אני קובע כי על אל-דרקו לשפות את התובעות רק בגין הסכומים הנומינליים ששולמו לעובדים באמצעות באי כוחם בהתאם להסכמי הפשרה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה דנן בלבד.

מתצהירו של מר אנגרסט עולה כי התובעות שילמו לעובדים שעמם הגיעו להסדרי פשרה את הסכומים הבאים: 10,153.5 ₪ לזגוגיה כריסטיאנה (7,266 ₪ + 2,887.5 ₪ כעולה מהעתקי ההמחאות בנספח 17 לתצהיר); 12,232.5 ₪ להרצי איליה (10,500 ₪ + 1,732.5 ₪ כעולה מהעתקי ההמחאות בנספח 22 לתצהיר); 14,500 ₪ לג'ובאני ניקוסר (12,000 ₪ + 2,500 ₪ כעולה מהעתקי ההמחאות בנספח 26 לתצהיר); 14,439 ₪ לדומילויו גיאורגה (7,509 ₪ + 6,930 ₪ כעולה מהעתקי ההמחאות בנספח 30 לתצהיר). מכאן שעל אל-דרקו לשלם לתובעות בגין התביעות הנ"ל סך כולל של 51,325 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

לעומת זאת, בתביעה של אפוצא גיורגה דורון אינו מכחיש כי היה מעורב בהליך, ניתן בתביעה זו פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב והתובעות אף שלחו לאל-דרקו מכתב דרישה לתשלום הסכום שנפסק שבועות ספורים לאחר מתן פסק הדין. גם התביעה של דרגנוצה איליה נדונה בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, וניתן בה פסק דין גם נגד אל-דרקו עצמה, ומכאן שאל-דרקו ידעה או שהיה עליה לדעת על חובתה לשלם את הסכום שנפסק. לפיכך, בגין שתי תביעות אלה, על אל-דרקו לשפות את התובעות בגין מלוא הסכומים ששולמו לעובדים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומם. לפי הנתונים והראיות שהציגו התובעות אשר לא הוכחשו ולא נסתרו, סכומים אלה עומדים נכון ליום הגשת כתב התביעה המתוקן על סך של 35,503.49 ₪ בגין תביעתו של אפוצא גיורא וסך של 48,479.16 ₪ בגין תביעתו של דרגנוצה איליה (סעיפים 29 ו- 30 לכתב התביעה המתוקן ותחשיבי הפרשי ההצמדה והריבית שצורף בנספח 16 לכתב התביעה המתוקן). מכאן שעל אל-דרקו לשפות את התובעות בגין שתי התביעות הנ"ל סכום כולל של 83,982.65 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

כמו-כן צירפו התובעות ראיות לביסוס שכר טרחה ששילמו בגין הייצוג בתביעות העובדים הנ"ל. אל-דרקו לא העלתה טענות מפורטת לגבי סבירותם של הסכומים ששולמו ואף לא טענה כי התחייבותה בהסכם משנת 2001 איננה כוללת שיפוי בגין תשלום שכר טרחה. מנגד, לא נסתרה טענת הנתבעים כי לפני הגשת התביעה דנן בשנת 2013 מעולם לא נדרשו לשלם שכר טרחת עו"ד בגין ניהול ההליכים, וזאת על אף שרובם (למעט אחד) הסתיימו בשנים 2008-2007. בנסיבות אלה ובשל השיהוי הרב בהגשת התביעה דנן, מצאתי לנכון לחייב את אל-דרקו לשפות את התובעות בגין הסכומים הנומינליים ששילמו התובעות עבור שכר טרחה – 49,812 ₪ + מע"מ (כעולה מנספח 17 לכתב התביעה ומנספח 43 לתצהיר). סכומים אלה שולמו במועדים שונים במהלך השנים 2006 עד 2010, ולכן, על דרך האומדן ולנוכח שיעורי המע"מ במהלך תקופה זו, אני מעמיד את שיעור המע"מ בגינם על 16% שהם 7,970 ₪. מכאן שעל אל-דרקו לשפות את התובעות בגין שכר טרחת עו"ד ששולם לטיפול בתביעות הנ"ל בסך כולל של 57,782 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה דנן ועד למועד התשלום בפועל.

סיכום

התביעה נגד נתבעת 1, אל-דרקו בניה ופיתוח בע"מ, מתקבלת בחלקה, כך שעל אל-דרקו לשלם לתובעות סך כולל של 193,089.65 ₪ (51,325 ₪ + 83,982.65 ₪ + 57,782 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה נגד נתבע 2, דורון לוי, נדחית במלואה.

לנוכח הייצוג המשותף של הנתבעים, דחיית התביעה נגד נתבע 2 במלואה וקבלת התביעה נגד נתבעת 1 בחלקה, כמפורט לעיל, לא מצאתי לנכון לחייב את מי מהצדדים בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ‏כ"ג ניסן תשע"ז, 19 באפריל 2017 בהעדר הצדדים.