פלוני נ' אלמוני

מבוא

1. תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, בעקבות תקיפתו בידי הנתבע ביום 12.03.12.

2. על פי המפורט בכתב התביעה, בשעה שהתובע, יליד 1970, צעד באזור השער החדש בעיר העתיקה בירושלים וחלף על פני חנות צילום של הנתבע, תוך שהוא מנופף לעברו לשלום, התנפל הנתבע על התובע, הצמיד אותו לקיר ובעט בו. לאחר מכן הצטרפו בנו של הנתבע ועובדו, ותקפו אף הם את התובע. בעקבות התקיפה התפנה התובע באופן עצמאי לבית החולים הצרפתי הסמוך למקום התקיפה ומשם הופנה לבית החולים הדסה הר -הצופים. התובע הוסיף והדגיש כי לפני שפנה לטיפול רפואי הגיש תלונה במשטרה אודות התקיפה.

3. הנתבע טען מנגד בכתב ההגנה כי תביעה זו היא חלק ממסכת ההטרדות שנוקט התובע נגדו ונגד בני משפחתו, על לא עוול בכפו. נטען כי מדובר בתביעה חסרת תום לב, שמטרתה לסחוט מהנתבע כספים ללא הצדקה. הנתבע הוסיף כי כלל לא תקף את התובע ביום האירוע, אלא ניסה להגן על עצמו תוך כדי שהוא מרחיק את התובע ממנו, וממקום עסקו, לאחר שהתובע ניסה לגרום בכל דרך לסגירתה של החנות, לגרום לנתבע לאבד את מקור הכנסתו, ולסבכו בבעיות שונות. עוד נטען כי הנתבע לא היה עובר אורח תמים ביום האירוע, ועצם הימצאותו בפתח החנות מוכיחה כי הוא זה שהטריד את הנתבע.

4. עולה מהראיות כי בעקבות האירוע הוגש כתב אישום נגד הנתבע, בנו ועובד בחנותו (בתיק 6529-11-14), בגין עבירת תקיפה בנסיבות מחמירות. ביום 08.07.17, לאחר הגשת הסיכומים בתיק זה, ניתנה החלטת היועץ המשפטי לממשלה לעכב את ההליכים נגד הנאשמים בתיק, בתנאי של ביצוע עבודות התנדבות למען הקהילה בהיקף של 160 שעות, על פי תכנית שיתווה שירות המבחן למבוגרים.

5. התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת של מומחה בתחום האורתופדיה, פרופ' ג' דה- לאון פלבסקי, אשר ציין כי במהלך התגרה ועל פי המסמכים הרפואיים נחבל התובע בברכו הימנית וכן באצבע החמישית ביד ימין. המומחה קבע כי בעקבות התקיפה נותרה לתובע נכות צמיתה בברך ימין בשיעור 10%. עוד קבע המומחה כי בעקבות האירוע, נותרה לתובע נכות זמנית בשיעור 100% למשך חודשיים. מומחה מטעם הנתבעים בתחום האורתופדיה, ד"ר מיכאל לבני, קבע בחוות דעתו כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בעקבות האירוע.

6. נוכח הפערים בין מומחי הצדדים מונה פרופ' מאיר ליברגל כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה. בחוות דעתו ציין המומחה כי בבדיקה מצא רגישות פטלו פמורלית, ובעקבותיה שלח את התובע לביצוע בדיקת MRI, אשר הדגימה נזק מקומי לסחוס הפיקה. המומחה ציין כי מדובר בנזק קטן, ללא עדות לבצקת עצם או שחיקה פמורלית. המומחה קבע כי בעקבות האירוע נותרה לתובע נכות צמיתה בגין הפרעה חלקית בכושר הפעולה של המפרק, בשיעור 5%, לפי פרט 35 (1) (בין א' לב') לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי, (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן- "התוספת לתקנות").

7. אקדים ואציין כי לאחר שמיעת ראיות וטיעוני הצדדים, מצאתי שיש לקבל את התביעה.

    

   הרקע לאירוע נושא התביעה

8. הצדדים פירטו באריכות את הרקע לאירוע השנוי במחלוקת, הן לעניין אמינות, הן לעניין טענות הגנה, ועל כן אתייחס תחילה לרקע ולהשתלשלות האירועים, כפי שעולה מהראיות שהובאו בפניי.

9. תמצית טענתו של הנתבע הייתה כי ברקע האירוע אהבתו האובססיבית של התובע לבחורה בשם מ. ה. י. מ. ס. (להלן- "מ'"), שהייתה לקוחה בחנותו של הנתבע. התובע שחשד כי בין מ' לבין הנתבע מתנהלת מערכת יחסים רומנטית, החל להטריד את התובע ואת בני משפחתו, כאשר שיאה של ההטרדה הייתה ביום האירוע.

10. תמצית טענתו של התובע מנגד הייתה כי מ' הייתה אמנם חברתו, ואולם הוא לא הטריד את הנתבע או את אשתו בדרך כלשהי.

     

     

    גרסת התובע

11. בתצהיר עדותו הראשית הדגיש התובע כי עובר לאירוע התקיפה לא היה דבר בינו לבין הנתבע. וכי היחסים ביניהם היה רגילים ושגרתיים, ללא כל מתיחות ביניהם. מעולם לא היו לו בעיות כלשהן עם אשתו של הנתבע. לאחר האירוע, בשעה ששהה בתחנת המשטרה לשם הגשת תלונה נגד הנתבע, הגיעה אשתו של הנתבע לתחנת המשטרה והגישה נגד התובע תלונת סרק בגין איומים והטרדות, אף שלא הייתה כל סיבה לכך שהיא הובאה לתחנת המשטרה להגיש נגדו תלונה, בעוד שהוא זה שהוכה בברוטליות בידי הנתבע ובידי בנה.

12. התובע ציין בתצהירו מקרה אחר שקדם לאירוע נושא התביעה, אשר ארע במלון הנוטר דם, המצוי במרחק של מספר עשרות מטרים מחנותו של הנתבע, ושבו עבד התובע במשך 5 שנים. באותו אירוע הגיע הנתבע אל התובע בצעקות וניסה לתקוף אותו ולהכות בו, תוך שהוא טוען טענות בעלמא. מכרים הפרידו בין השניים, וכל אחד מהם הלך לדרכו. בחקירתו הנגדית פירט התובע כי הנתבע הגיע למקום עבודתו לתקוף אותו. באותה עת הכיר את הנתבע באופן כללי. הרקע לתקיפה הייתה אי הבנה בין התובע לבין מ', חברתו באותה תקופה, והנתבע רצה להתערב.

13. בחקירתו הנגדית השיב התובע שמזה כשנה וחצי שנתיים הוא אינו בקשר עם מ', אשר התחתנה עם אדם אחר. לשאלה האם אהב אותה מאוד, השיב שהיא אהבה אותו מאוד. כמו כן השיב שהשניים היו בני זוג. לאחר שהופנה לכך שמ' טענה שמעולם לא היה לה קשר רומנטי עמו, אלא קשר של שכנות בלבד, השיב התובע שמ' משקרת והציג תמונה שבה מצולמים השניים בבית הוריה בפולין, וכן תמונה בביתה בירושלים שם מצולמות בתה ובתו יחדיו. התובע פרט כי היה בקשר עם מ' במשך כשנתיים שלוש, ואולם הוא לא זכר בדיוק באיזה תאריכים.

14. התובע השיב שאשתו של הנתבע הגישה נגדו בקשה לצו הגנה רק לאחר שהוא הגיש נגד הנתבע ואשתו תלונה במשטרה, ולאחר שהגיש את התביעה, כיון שכעסו ולא ידעו מה לעשות, אף רצו לנקום בו. התובע הכחיש את הטענה שנהג להתקשר לאשתו של הנתבע ולבתו, כמו כן הכחיש את הטענה שאמר לאשתו שהנתבע מנהל רומן עם מ'.

15. את ההתכתבויות בינו ובין מ' שהוגשו על ידי מ' הסביר בכך שטבעי שלעיתים בני זוג רבים ביניהם ולבסוף משלימים והדברים נפתרים. התובע אישר שהוא נחקר במשטרה על תלונות שהגישה נגדו מ' ואולם התיק נגדו נסגר. הוא לא זכר האם לאחר החקירה הפסיק לשלוח למ' הודעות. לשאלה מדוע רכש את הבית שבו התגוררה מ' השיב שהוא הכיר את הבעלים של הדירה וכאשר הבעלים רצה למכור את הדירה פנה אליו. הוא עצמו סבר שמדובר בהשקעה כדאית ועל כן רכש את הדירה. את הדירה מצאו הוא ומ' ביחד במהלך שנת 2011.

    גרסת הנתבע

    עדות הנתבע

16. בתצהיר עדותו הראשית הצהיר הנתבע שהוא צלם במקצועו ובעל סטודיו לצילום בעיר העתיקה בירושלים, וכי היכרותו הראשונה עם התובע הייתה בחודש אוגוסט 2011. באותו היום, בשעה שעשה את דרכו לסטודיו שלו, הבחין ב-4 אנשים התוקפים את התובע. אף שלא הכיר את התובע, מיהר לעזור לו והפריד בין הצדדים. בתגובה אמרו לו ארבעת האנשים שהיו מעורבים בתקיפה כי הם פעלו כך על מנת להרחיק את התובע מאישה אשר אחריה רדף והציק לה.

17. התובע המשיך ופירט כי כשבוע ימים לאחר מכן נכנסה לסטודיו שלו אישה זרה בת כ-35 שנים, ששמה מ', וביקשה כי יתקן את מצלמתה. לאחר יציאתה מהסטודיו נכנס התובע לסטודיו ושאל אותו האם הוא מלמד צילום ופוטושופ והנתבע השיב לו בשלילה. מיד לאחר מכן החל התובע לחקור את הנתבע ביחס למטרת כניסתה של מ' לסטודיו. התובע לא הסתפק בחקירתו והודיע לנתבע בלשון תקיפה ומאיימת שלא להיות עם מ' בקשר כיוון שהיא חברתו. אף שלא הייתה לתובע, שהוא איש משפחה נשוי ואב לילדים, כל כוונה ליצור קשר עם מ', לקוחה מזדמנת בחנותו, החליט התובע לפגוע בו ובחיי בני משפחתו. בדיעבד התגלה לנתבע כי התובע ביקש ממספר אנשים להתקשר לאשת הנתבע ולהודיע לה, בעילום שם, ומבלי להזדהות, כי הנתבע נפגש בסטודיו שלו עם נשים אחרות, יושב עמן במשך שעות ארוכות, וכי עליה לשמור על הנתבע ועל מעשיו.

18. הנתבע הצהיר כי עד אותו מועד היו היחסים בינו לבין אשתו יחסים טובים, והם גידלו את ילדיהם מתוך אמון ואהבה, נוכח כמות השיחות הבלתי פוסקות שקיבלה אשתו מנשים שסירבו להזדהות, החלה אשתו לאבד את אמונה בו, היא נכנסה לדיכאון ונוצר שבר עמוק בחיי הנישואין של הנתבע ואשתו. בתחילה לא סיפרה לו אשתו על השיחות שקיבלה. מצבה הנפשי הידרדר עד כדי התקף חרדה, והיא נזקקה לטיפול רפואי בבית חולים הדסה הר הצופים, אף עזבה את בית המשפחה. הנתבע הוסיף ופרט כי לא זו בלבד שמעשיו של התובע הובילו לפגיעה קשה, עברה אשתו הפלה והוא איבד את ילדו שלא נולד. רק כעבור כחודשיים, לאחר שהצליח לשכנע את אשתו לחזור הביתה, סיפרה לו אשתו על הטלפונים והשיחות שקיבלה. גם לאחר שהבהיר לאשתו כי מדובר בדברי שקר, התגברו והתרבו השיחות שהיא קיבלה מטעמו של התובע. בשלב מסוים התקשר גם התובע אל אשת הנתבע ואמר לה שעליה לעשות דבר מה כיוון שבעלה בוגד בה עד היום.

19. כעבור מספר ימים הבחין הנתבע בתובע רודף ברחוב אחרי מ', ובנוכחותה של מ' הורה לו להפסיק להתקשר לאשתו. עוד אמר לו שאם יש לו חששות כלשהם, הוא יכול לשאול את מ' האם יש בינם קשר כלשהו, בתגובה החל התובע לקלל את מ' והיא פרצה בבכי וברחה מהמקום, והתובע המשיך לרדוף אחריה. כעבור כשעה הגיעה אשתו של הנתבע לסטודיו נסערת ועצובה, טענה כי התובע התקשר אליה ואמר לה שמ' נמצאת עם הנתבע בסטודיו. התובע לא חדל ממעשיו והמשיך להטריד את התובע ואת אשתו באופן בלתי פוסק. התובע הגדיל לעשות והתקשר גם לבני משפחתו ולילדיו של הנתבע, המשיך להפיץ שקרים אודותיו, וגרם לבעיות אמון, לחשדות, ולפגיעה בקשר בין הנתבע לבין ילדיו. כך גם התקשר התובע לבנו הקטין של הנתבע, הסובל מאז אותו אירוע מחרדות לגורל התא המשפחתי. התובע התקשר גם לבעלה לשעבר של מ' (להלן- "לורנס") וסיפר לו את אותם שקרים אודות הנתבע, דבר שהוביל לכך שלורנס התקשר והתעמת עם הנתבע בעניין זה.

20. כאשר ראה פעם נוספת את התובע רודף ברחוב אחרי מ', פנה אליו שוב, הודיע לו כי גרם בהטרדותיו לאשפוזה של אשתו בבית חולים, וביקש ממנו להפסיק את מעשיו. התובע הלך מהמקום תוך שהוא מנופף בידיו ומבטיח לחזור לנתבע. כעבור כשעתיים הגיע התובע לסטודיו בליווי 4 עבריינים המוכרים היטב במזרח ירושלים, ה-5 איימו על הנתבע בפני שכניו, כי אם יתקרב לתובע, הם יהרגו אותו. הנתבע הבטיח לעבריינים שלא יתקרב לתובע, אף לא ידבר עמו ולא יסתכל עליו. בכך קיווה הנתבע שהעניין יסתיים, ואולם כעבור זמן מה התקשרה אליו מ' לסטודיו, והטיחה בו כי נאמר לו שהנתבע מפרסם שמועות שלפיהן היא חברה שלו, אף אמר זאת למאבטחים בבית המלון נוטרדאם. הנתבע הבהיר למ' כי הדברים לא היו ולא נבראו, ומ' סיפרה כי התובע הוא שסיפר לה את הדברים האמורים. לאור הכחשתו של הנתבע ביקשה מ' לעמת בינו לבין העובדים בבית המלון, ועל כן, הגיע הנתבע לבקשתה לבית המלון, שם נאמר למ' על ידי העובדים במקום, שהנתבע לא אמר להם את הדברים שיוחסו לו על ידי התובע. לאחר שמ' הלכה לדרכה ועזבה את אזור המלון, הגיע התובע למקום מלווה בעבריינים שהיו חמושים בנשק קר, והם איימו פעם נוספת לפגוע בנתבע. מאבטחי המלון הצליחו להפריד בין הצדדים ולגרש את העבריינים. מאוחר יותר נודע לנתבע כי התובע הושהה מעבודתו בבית המלון למשך 10 ימים, מהטעם שהביא עבריינים חמושים לבית המלון. הנתבע הוסיף כי מידי פעם פנה לתחנת המשטרה להגיש תלונה נגד התובע, ואולם השוטרים המליצו לו שלא לעשות זאת, וניסו ליישב את הסכסוך בעצמם, ללא הצלחה. זאת ועוד. הנתבע חשש מהגורמים העבריינים הקשורים בתובע ומאיומיהם, ועל כן נמנע מלהגיש נגדו תביעה.

21. בחקירתו הנגדית השיב הנתבע כי ביום 20.07.12 הגיש תלונה במשטרה נגד התובע בגין הטרדה באמצעות מתקן בזק. הנתבע הוסיף כי בחודש יולי 2012 קיבל מספר שיחות טלפון שבהן הושמעו איומים על כך שהתובע השחית את רכבו באותו לילה, באותו לילה אכן שלח התובע גורמים עבריינים מטעמו, אשר פגעו ברכבו של הנתבע. גם על כך הגיש הנתבע תלונה במשטרה, ביום 23.07.12.

22. בחקירתו הנגדית השיב הנתבע כי בשנת 2008 ראה את התובע מקבל מכות מ-3-4 אנשים בשער החדש, בעת שיצא מהחנות. הוא פנה לתוקפים, ואמר להם שהדבר אינו הגיוני, שהתובע בחור עדין, וניסה להפריד ביניהם. אז ספרו לו התוקפים שהתובע התקשר לאשתו של רופא השיניים, ואמר לה שרופא השיניים בקשר עם מ'. באותה עת לא ידע מיהו התובע ולא הכיר אותו. בכל זאת רצה להשלים ביניהם.

23. הנתבע השיב שהוא חונך כי אסור להרביץ סתם לבן אדם, אף השיב שהוא עושה סולחות בין אנשים. לדבריו התובע בן אדם חכם "התובע עשה לנו חיים מרים וסיבך אותנו, זה היה יום שחור שמ' נכנסה אלי לחנות..." (עמ' 84 שורות 3-4). כאשר נשאל מדוע הגיש תלונות למשטרה ובקשות לצו למניעת הטרדה מאיימת רק לאחר האירוע, השיב כי בני משפחתו של התובע ניגשו אליו וביקשו ממנו לא להגיש תלונה נגד התובע שכן התובע עובר תקופה קשה מבחינה נפשית.

24. הנתבע נשאל האם לפני 12.03.12 הייתה לו סיבה לתקוף את התובע, לדבריו, כל מה שעשה התובע לפני האירוע היו סולחים לו. הנתבע הוסיף שכל פעם שמ' הייתה עוברת ליד החנות, 7 אנשים היו מתקשרים לאשתו ואומרים לה שבעלה שוכב עם מ', באותה תקופה הנתבע ואשתו נפרדו ולא ידע שאשתו התלוננה במשטרה. אשתו עזבה את הבית בגלל התובע, ובני הזוג כמעט התגרשו. לשאלה מדוע איש מבני משפחתו לא הגיש תלונה לפני 12.3.12 השיב שאיש מהם לא חיפש בעיות וסכסוכים מה שעברו היה מספיק.

     

    עדותה של מ'

25. מ' הצהירה בתצהיר עדותה הראשית כי תקופה ממושכת סבלה מהטרדות והצקות בלתי פוסקות מצד התובע, אשר ככל הנראה התאהב בה, החליט שעליה להתחתן עמו, ולא הסכים לקבל את סירובה. את התובע הכירה שהיה שכן שלה בשעה שהתגוררה בבית חנינא עם בעלה לשעבר, לורנס. בשלב מסוים נפרדה מלורנס ועברה להתגורר בשכירות בפסגת זאב. לאחר שנפרדה מלורנס עזר לה התובע למצוא דירה, וכן עזר לה בעניינים בירוקרטים. לאחר מכן החל לחזר אחריה ללא הפסקה באופן כפייתי וכן לבסס אובססיה כלפיה ולהטרידה, נהג לעקוב אחריה ונהג לריב עם כל מי שדיברה עמו. כל פעם שהגיע למקום מסוים לחפש עבודה, התקשר ללורנס וסיפר לו על כך, בניסיון למנוע ממנה לפגוש אנשים ולמצוא עבודה. התובע נהג לשלוח לה הודעות טקסט ולהתקשר אליה עשרות פעמים ביום.

26. בשל חשדה שהתובע עוקב אחריה ויודע תמיד היכן היא נמצאת ולאן היא נוסעת, פנתה לחנות אמצעי בילוש בתלפיות וביקשה לבדוק את רכבה. במהלך הבדיקה הסתבר כי בעבר הותקנו ברכב אמצעי מעקב אשר הוסרו במועד לא ידוע לפני הבדיקה. כאשר אמרה לאנשי החנות במי היא חושדת, צחקו ואמרו שהתובע אכן היה בעבר בחנות והתעניין ברכישת אמצעי מעקב אחר רכבים. זמן מה לאחר מכן, נודע לה כי התובע רכש את הדירה שבה התגוררה, על מנת להגביר את שליטתו בה, ולחייב אותה לקיים תקשורת עמו.

27. הנתבע אף הוא סבל מהטרדות בלתי פוסקות מצד התובע, בעטיה של האובססיביות של התובע כלפיה. מ' פירטה כי בתה לומדת בבית הספר למוזיקה הנמצא סמוך לסטודיו של הנתבע. יום אחד בשנת 2011, לאחר שליוותה את בתה לבית הספר, נכנסה לסטודיו על מנת לתקן את מצלמתה, וכך הכירה את הנתבע. היכרותם הייתה במישור המקצועי בלבד, ומעולם לא היה לה קשר רומנטי עמו. זמן קצר לאחר מכן, נודע לה כי מיד לאחר שנכנסה לראשונה לחנותו של הנתבע, החל התובע להטריד את הנתבע. כל פעם כאשר בירכה את הנתבע לשלום בדרכה לבית הספר, הגיע התובע, והגיב באופן טורדני, אף אמר לה כי הוא התעמת עם הנתבע בעניין זה. יום אחד בשעה שחזרה עם בתה מבית הספר, ניגש אליה התובע ואמר לה בנוכחות בתה "מה את עושה" "הרסת להם את הנישואין" וזאת למרות שידע שמעולם לא היה דבר בינה ובין הנתבע. הנתבע עמד לצד החנות וראה שהתובע תוקף את העדה מילולית, ועל כן ניגש אל השניים, וביקש מהתובע שיפסיק להתקשר ולהטריד את אשתו, ביקש ממנו שיכבד את עצמו ואת מ' ויספיק להטרידה. התובע החל לקלל את מ', אשר נפגע מהדברים והחלה לבכות, היא עזבה את המקום עם בתה, תוך שהתובע ממשיך לעקוב אחריה.

28. הטרדות אלה נמשכו זמן רב. בשלב מסוים התקשר התובע ללורנס, ושיקר לו באומרו שיש לה קשר רומנטי עם הנתבע. יום אחד פנה אליה התובע ואמר לה שהנתבע פנה למספר אנשים במלון נוטרדאם. מ' הייתה נסערת מכך וביררה עם הנתבע האם הדברים נכונים, והנתבע אמר לה שמדובר בשקר. כיוון שרצתה לאמת את דבריו, ביקשה ממנו להגיע אל המאבטחים בבית המלון, כאשר הגיעו לבית המלון הרגיעו אותה המאבטחים ואמרו לה שהנתבע מעולם לא אמר להם דברים אלה.

29. גם לאחר האירוע נושא התביעה המשיך התובע להטריד אותה. ביום 03.05.12 הגישה תלונה למשטרה. ביום 14.05.12 הגישה בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת. במהלך הדיון שהתקיים ביום 15.05.12 הגיעו להסכמה שלפיה אף אחד מהשניים לא יצור קשר עם השני. באותו היום נודע לה כי התובע קנה את הדירה שבה התגוררה, ללא ידיעתה. חרף ההסכמה בדיון המשפטי המשיך התובע להטריד אותה, ועל כן הגישה תלונה נוספת ביום 20.06.12. באותו היום פינתה את הדירה, וחיפשה דירה אחרת כדי להתרחק מהתובע. התובע עקב אחרי משאית ההובלות, ואף פגע באמצעות מכוניתו באחד הפועלים. לאחר מעבר הדירה נסעה למשפחתה בפולין למשך 3 חודשים, ואולם גם כאשר חזרה ארצה המשיך התובע להטריד אותה. ביום 09.10.12, הגישה תלונה נוספת במשטרה. התובע הגיש נגדה תביעה לתשלום פיצויים ודמי שכירות בשל נטישתה את הדירה, בתיק 414109-07-12 ואולם בית המשפט קיבל את עמדתה ודחה את תביעתו.

30. בחקירתה הנגדית השיבה שהיא הגיעה לארץ בשנת 2003, אז הייתה נשואה ללורנס, שממנו התגרשה בנובמבר 2013. בשנת 2005 עברה להתגורר עם לורנס בבית חנינא, ואז הכירה את התובע שהיה שכן שלה. בשנת 2009 נפרדה מלורנס ועברה לגור בדירה בפסגת זאב. התובע היה חבר טוב שלה ושל לורנס, היו להם יחסי שכנות טובים, לא רק עם התובע, אלא גם עם הוריו. מ' השיבה שהיא לא הייתה מאוהבת בתובע, אלא שהם היו חברים טובים. גם התובע היה גרוש עם שתי בנות, וגם היא עברה הליך של גירושין. הבנות היו חברות, והם יצאו ביחד עם הבנות. בקיץ 2010 נסעה להוריה בפולין, וגם התובע השתתף בנסיעה. בקיץ שבו נסעה לפולין, נסע התובע לארה"ב, ושאל אותה האם הוא יכול לבקרה בפולין בדרכו חזרה לארץ. כאשר הגיע לפולין שהה במלון בעיר שבה התגוררה. היה זה באוגוסט- ספטמבר 2010, ואולם התובע ניצל לרעה את הכנסת האורחים ונשאר חודש שלם. גם לאחר שעזב, חזר כעבור מספר ימים, כאשר עמדה לחזור לירושלים, ונשאר במלון. מ' כעסה עליו מאוד שכן הוא הטריד אותה והיה ברור שהוא אובססיבי ורוצה לשלוט בה. אז החליטה שרוצה לשמור על מרחק ממנו.

31. מ' אישרה שהתובע הלווה לה סכומי כסף, ואולם היא החזירה לו את הסכומים כאשר התגלה סכסוך ביניהם בנושא הדירה.

32. בשנת 2011 עבדו שניהם בנוטרדאם, והתובע ניסה כל הזמן לכפות עליה קשר עמו. לעיתים שיחקו בנותיהם ביחד. התובע הביא את בנותיו והשתמש בהן כי ידע שהיא עצמה רוצה לסיים את הקשר עמו. התובע אף עקב אחריה בחוף הים בתל אביב. מ' אישרה שהתובע סייע לה לשכור את הדירה בפסגת זאב. היה זה בפברואר 2010. כאשר גילתה שהתובע רכש את הדירה, נאלצה לעזוב, לאחר שהתובע הטריד אותה. גם לאחר שנקבע בבית המשפט שלא יהיה קשר ביניהם, ניסה התובע לשמור על קשר עמה.

33. את הנתבע הכירה כצלם בחתונה של בתה של חברה בבית לחם, היא לא זכרה מתי. אל החנות הגיעה לראשונה כאשר המצלמה שלה נשברה, ואולם היא לא זכרה את התאריך. הנתבע הגן עליה מפני הטרדותיו של התובע ביוזמתו, מבלי שביקשה את עזרתו. היה לו לדבריה אומץ והיא העידה כי היא מרגישה חוב מוסרי כלפיו.

34. זמן קצר לפני האירוע נושא התביעה התקשר התובע ללורנס, על מנת להגיד לו שהיא נפגשת עם הנתבע. מ' הוסיפה כי התובע התנהג כשומר המוסר שלה, בהודעות SMS ששלח אליה היה גס ופוגעני. עקב אחריה, אף שלא היה לו זכות להגיד לה עם מי לדבר והנתבע לא היה האדם היחיד שהתובע התערב בעניין הקשר שלה עמו. את אשתו של הנתבע פגשה פעמיים בחנות. לדבריה מעולם היא לא יצאה עם הנתבע, וככל שהתובע לא היה מתערב בינה ובין הנתבע, היחסים ביניהם היו נותרים במסגרת יחסי לקוחה שהגיעה לתקן את המצלמה בחנות. המשותף בינה ובין הנתבע היה ההטרדות שהטריד אותם התובע. לדבריה היא עובדת כסוכנת נסיעות וגם שהלכה לבקר את הקבוצה שלה ביריחו עקב אחריה התובע, כשהגיע לנקודת המעבר ואמרה למשטרה הפלסטינית שמישהו עוקב אחריה מיד תפסו אותו. התובע עקב אחריה פעמים רבות, הוא היה כמו צל בגבה, הגיע לדירתה, הציץ דרך הדלת והחלון, בתה הייתה אז רק בת 5, ולפני הכניסה הביתה הייתה צריכה להיכנס לבית ולבדוק את החדרים.

     

    עדות אשתו של הנתבע

35. בתצהיר עדותה הראשית העידה אשתו של הנתבע כי החל משנת 2011 החל התובע להטריד אותה בעצמו ובאמצעות אחרים. התובע ביקש מנשים זרות להתקשר אליה ממספר חסוי ולהודיע לה שבעלה הנתבע נפגש עם אישה זרה בשם מ', יושב עמה שעות ארוכות בחנותו, והולך עמה למקומות אחרים. בתחילה לא סיפרה לנתבע על כך, ואולם נוכח ריבוי הפניות החלה לפקפק בנתבע ובטחונה בו התערער, היא חששה לנישואיהן ועברה התקף חרדה חמור. כמו כן, נכנסה לדיכאון. בשלב מסוים עזבה את הבית, עברה להתגורר עם בני משפחתה והודיע לנתבע שהיא מבקשת להתגרש ממנו. רק כחודשיים אחרי שעזבה את הבית הצליח הנתבע לשכנע אותה באהבתו ובמהימנותו, אז סיפרה לו על השיחות הטלפוניות הבלתי פוסקות מצד התובע. הנתבע הודיע לה כי מדובר בשקרים. לאחר שחזרה לביתה, המשיכה לקבל את אותן שיחות טלפון. התובע אף הוא התחיל להתקשר אליה בדחיפות של כ-3 פעמים בשבוע. התובע המשיך להטרידה ובמקביל התקשר גם לילדיה ולהשמיע בפניהם את אותם שקרים. בין היתר הטריד את בתה, אף איים עליה שאם לא תפעל נגד הנתבע, היא תראה מה יקרה. בהודעת טקסט ששלח לה כתב שהוא יודע היכן הבת שלה עובדת, שהיא יוצאת ממקום עבודתה בסופרפארם בשעות המאוחרות, וכי כדאי שתשמור עליה.

36. ביום 12.03.12, לאחר שהשיחות לא פסקו, הגישה תלונה במשטרה בגין איום והטרדות. לאחר הגשת התלונה פסק התובע להתקשר בעצמו ואולם אישה מטעמו המשיכה להתקשר אליה. לטענת האישה כיוון שהחליפה מספר טלפון כדי שההטרדות יפסקו, איבדה את כל ההודעות שנשלחו אליה.

37. בחקירתה הנגדית השיבה כי התובע אכן החל להטריד אותה בשנת 2011 היא לא זכרה מאיזה חודש. לשאלה מדוע המתינה עד ספטמבר 2012 כדי לבקש צו למניעת הטרדה מאיימת, השיבה שהיא ביקשה ממנו כמה פעמים קודם לכן להפסיק את ההטרדה והשיחות, הוריו הגיעו לחנות וביקשו שלא יתלוננו בפני המשטרה. לאחר שהדברים נמשכו, היא והנתבע כמעט נפרדו. לדבריה כאשר החליטה להזמין פלט שיחות נכנסות החל התובע להתקשר ממספר חסוי. העדה הופנתה לכך שבדיון שהתקיים בבית המשפט ביום 23.09.12 נשאלה האם האיומים הגיעו מהתובע, והשיבה שהיא אינה יודעת כיוון שהטלפונים הם ממספר חסוי. על פי הסברה, היא אינה מכירה את התובע באופן אישי, והסיקה ששיחות הטלפון הן ממנו בשל הפרטים שנתן לה. מאוחר יותר התקשרה ממכשיר מזהה מספרים ושם הופיע שמו של התובע. פעמים אחרות התקשרו ממספר חסוי בשמו אנשים אחרים, שאמרו לה שהם מתקשרים בשמו של התובע. הדובר באחדים מהמקרים היה בחור, והיא לא ידע האם היה זה התובע עצמו.

38. לשאלה מדוע פנתה להגיש תלונה במשטרה דווקא ביום האירוע, השיבה שבאותו יום קיבלה הרבה שיחות מטרידות ועל כן ניגשה למשטרה. השיחות היו ממספר חסוי בשם של התובע. המסר שנמסר לה היה ללכת לבקר בחנות בעלה, כדי לראות שמ' נמצאת בחנות. העדה השיבה שבגלל הסכסוכים בעקבות שיחות הטלפון, הגיעה למסקנה שאיננה רוצה להמשיך לחיות עם הנתבע ולא רצתה ממנו עוד ילד ועל כן ביצעה הפלה.

     

    עדותו של אלקס

39. בנו של הנתבע, (להלן- "אלקס"), העיד אף הוא על המצב הנפשי הקשה שבו הייתה אמו בשנת 2011, על כך שעזבה את אביו ואת הבית. רק לאחר שאמו חזרה הביתה גילו לו האם ואחותו כי התובע מתקשר הביתה שוב ושוב, ומספר להן שקרים שלפיהם נפגש הנתבע עם אישה בשם מ'. אז ספרה לו אמו כי המצב הנפשי שאליו נקלעה וההפלה שעברה היו בעקבות קבלת שיחות דומות מהתובע. מאוחר יותר הראתה לו האם שיחת טקסט מאיימת לגבי האחות. כאשר שוחח עם הנתבע על כך, השיב לו הנתבע שהתובע מטריד אותו בגלל אישה בשם מ' המגיעה לאזור ללוות את בתה לבית הספר למוזיקה, ואשר לנתבע אין כל קשר עמה. אלכס ציין כי כאשר הוא עובד בחנות הוא נמצא במקום פנימי ונפרד, שם הוא מבצע עבודות עריכה ועל כן אינו יודע מי מגיע לחנות.

40. בחקירתו הנגדית השיב אלקס שבמנוחת הצהריים הוא חוזר לבית הוריו. במהלך אחת מהמנוחות בבית היה עד לשתי שיחות מטרידות מצד התובע. האחת באוקטובר והשנייה בדצמבר, הוא לא זכר באיזה שנה. לשאלה כיצד הוא זוכר את החודשים השיב שהיה זה בחתונה של חברים. אלקס ענה לטלפון והתובע הזדהה ואמר לו שהוא רוצה לדבר עם אמו. כאשר נשאל מדוע לא הצהיר על כך בתצהירו, השיב שפעמיים ספרו לו על הטרדות ופעמיים שמע הוא עצמו את ההטרדות.

     

    עדותו של אנטון

41. מר אנטון שחטיט, העובד בחנותו של הנתבע (להלן- "אנטון") הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי במהלך עבודתו ראה את התובע פעמים רבות מגיע ומציק לנתבע ומטריד אותו. פעם אחת הגיע התובע בליווי 4 עבריינים אשר ביקשו להתעמת עם הנתבע, הם איימו עליו וצעקו עליו שאם יתקרב לתובע יהרגו אותו. הנתבע נבהל מאוד מהאיומים והבטיח לעבריינים שלא יתקרב לתובע, לא ידבר עמו ולא יסתכל עליו. העד הוסיף שהוא מאוד חשש לבריאותו של הנתבע, החולה במחלת לחץ דם.

     

    סיכום הרקע העובדתי

42. מצאתי שיש לקבל את גרסתו של הנתבע לכך שהתובע הטריד אותו ואת בני משפחתו, תקופה ממושכת, בעיקר באמצעות שיחות טלפון, אך גם באמצעות ביקורים בחנות, וזאת בשל רגשותיו של התובע כלפי מ'. אך שהנתבע ובני משפחתו לא הציגו ראיות אובייקטיביות, כגון פלטי שיחות טלפון או הקלטות המעידות על קיומן השיחות, הגרסה בדבר הטרדותיו של התובע נתמכה בעדותה של מ', שהייתה אמינה בעיני, ונתמכה כשלעצמה בפלטי ההתכתבות בין התובע לבין מ', ברכישת הדירה שבה התגוררה מ' על ידי התובע, כדי להטרידה, וכן ובהליכים המשפטיים שננקטו בזמן אמת בין הצדדים.

43. אציין במאמר מוסגר כי לא מצאתי שהטענות בדבר תקיפתו של הנתבע בידי התובע ועבריינים מטעמו הוכחה כנדרש, ואולם אין בכך כדי להמעיט מהיקף הטרדה של הנתבע ובני משפחתו בידי התובע.

     

    נסיבות האירוע

    גרסת התובע

44. על פי עדותו של התובע, ביום 12.03.12, בשעה 15:30 או בסמוך לכך, כאשר עשה את דרכו ברגל באחת מסמטאות העיר העתיקה בירושלים ועבר את השער החדש בדרכו ממלון נוטרדאם שבו עבד, אל עבר חנות פלאפונים, חלף התובע על פני חנותו של הנתבע. כאשר הבחין בנתבע מרחוק הניף את ידו הימנית לשלום. בתגובה לכך יצא הנתבע מהחנות בריצה, התנפל על התובע, הצמיד אותו לקיר והחל לבעוט בו בידיו וברגליו ללא כל סיבה. כדקה לאחר מכן הצטרפו לתקיפה בנו של הנתבע אלקס, וכן עובד בחנות. בסיומה של התקיפה הבחין התובע גם במקל שבו עשה אחד מהשלושה שימוש. אף שנפצע ונחבל באופן קשה, פנה התובע תחילה לתחנת המשטרה בקישלה שבעיר העתיקה והגיש תלונה בגין התקיפה.

45. בחקירתו הנגדית השיב שהוא עשה את דרכו בשער החדש כדי לקנות כרטיס אורנג'. בדרכו ברך את הנתבע לשלום. הוא לא הכיר את הנתבע היטב, שכן מדובר בקהילה יחסית קטנה, ואנשים מכירים אחד את השני. לדבריו כל פעם שהוא רואה מישהו שהוא מכיר הוא אומר לו שלום. לשאלה מתי הייתה לו שיחה קודמת עם הנתבע השיב שהנתבע תקף אותו במקום עבודתו, ואולם באותה עת אנשים הפרידו ביניהם. לשאלה מדוע אמר שלום לאדם שניסה לתקוף אותו בעבר, השיב כי לאחר שנפתרה הבעיה חזר המצב לנורמליזציה. לו עצמו אין בעיות עם אף אחד ועל כן רצה להגיד לנתבע שלום.

46. לשאלה האם לאחר שאמר שלום לנתבע התנפל עליו הנתבע, השיב התובע בחיוב, והוסיף שהדבר נעשה ככה סתם, וזאת אף שהמצב ביניהם היה נורמלי, שכן השניים הם בני אותה עדה.

47. את האירוע תיאר התובע בחקירתו הנגדית כדלקמן: "הוא תקף אותי באופן מפתיע, ואני לא יודע את הסיבה, התחיל לתקוף בלי להגיד דבר, ואחרי כמה שניות ראיתי שהגיעו עוד שני אנשים והתחיל בלגן שלם" (עמ' 35 שורות 29-30). התובע ציין שהוא עבר מימין לחנות, במרחק של בין 5 עד 7 מטר ממנה. ההתנפלות של הנתבע עליו הייתה בהפתעה, בתוך שתי שניות, ברגע שאמר שלום ועבר ליד החנות. באותה עת עמד הנתבע בתוך החנות קרוב לדלת. לאחר שהנתבע ניגש אליו, הצטרפו אליו עוד שניים: הבן של הנתבע והעובד. הדחיפות היו ממושכות, ובשלב מסוים מצא התובע את עצמו על הרצפה, ללא יכולת להתגונן. התובע קיבל מכות על פניו, על היד ועל רגליו. למיטב זכרונו קיבל מכה על הגב, וכשהתאושש מהמכות ראה גם מקל, אבל לא ידע להגיד במאה אחוז האם השלושה השתמשו במקל נגדו.

48. האירוע ארע בסביבות השעה 15:00 ואדם שעבר במקום הפריד ביניהם, התובע הלך למשטרה כדי להגיש תלונה, רק לאחר שהגיש את התלונה נסע לטיפול רפואי, בסיוע אחיו. בתחילה נסע לבית החולים הצרפתי, ולאחר מכן לבית החולים הדסה עין כרם. לשאלה האם הגיע באותו בוקר לחנות הנתבע ושפך על החלון מים, השיב שהדבר מעולם לא קרה ומדובר בשקר, לדבריו יש מצלמות בחנות וניתן היה להציג תצלומים.

     

    גרסת הנתבע

    עדות הנתבע

49. על פי עדותו של הנתבע, ביום האירוע הגיע התובע לסטודיו של הנתבע, והתנהג בצורה 'טורדנית' ו'לא נורמלית', והחל להשפריץ חומר ניקוי על חלונות הסטודיו ולנסות לנקותם, אף שפך מים בתוך הסטודיו, תוך שהוא טוען שהוא בא לעזור לנקות את החנות. הנתבע ביקש מהתובע לעזוב את החנות ולהניח לו. לאחר שהתובע עזב את המקום נאלץ הנתבע לנקות אחר התובע. זמן קצר לאחר מכן, הגיעו לחנות הוריו של התובע, וביקשו מהנתבע שלא יגיש נגד בנם תלונה במשטרה, היות והוא עובר תקופה קשה.

50. מאוחר יותר באותו היום, נכנסה מ' לסטודיו בדרכה עם בתה לשיעור מוזיקה. מ' התנצלה על כל מה שנעשה לנתבע בשל קנאתו של התובע. עם הגיעה של מ' לסטודיו, התקשר לורנס אל הנתבע וטען בפניו שהתובע הודיע לו שאשתו נמצאת עמו בקשר ודרש ממנו להפסיק להיפגש עמה. מיד בתום השיחה עם לורנס הגיע התובע עצמו סמוך לסטודיו והחל להטריד את הנתבע, קרא לו, איים עליו, הקניט אותו, תוך שהוא שואל מול כל הרחוב איך היו יחסי המין בינו לבין מ'. הנתבע הצהיר כי התובע עשה כל זאת על מנת לבייש אותו, להכפיש את שמו, ולגרום לשמועות נגדו. הנתבע שביקש להגן על העסק שלו, יצא החוצה כדי לדבר עם התובע וכדי להרגיעו, ואולם התובע המשיך לאיים עליו ולגדף אותו. או אז נאלץ הנתבע בפעם הראשונה לעצור את התובע מתקיפתו, תוך שהוא מחזיק בו, ודורש ממנו לעזוב את האזור ולהניח לו. לאחר מכן אף ניסה להרחיקו מאזור הכניסה לסטודיו. לאחר שהתובע המשיך לקלל את הנתבע ולאיים עליו, יצאו מהסטודיו אלקס ואנטון, כדי לנסות ולהפריד בין השניים, ולעצור את התובע מתקיפתו. הנתבע הדגיש כי הוא עצמו לא קרא לשניים, וכי הם הגיעו למקום באופן ספונטאני, מתוך פחד שהתובע ייפגע בנתבע. השניים דחפו את התובע על מנת להרחיקו מהמקום, תוך כדי שהתובע מתנגד ומשתולל בכל גופו, מפיל את עצמו על הרצפה, וממשיך לקלל גם את אלקס. בין היתר איים כי יפגע מינית בבתו של הנתבע. איום דומה הושמע בעבר על ידי התובע בהודעה שנשלחה לאשת הנתבע. הנתבע הדגיש בתצהיר עדותו הראשית כי התובע הוא שתקף אותו, והוא עצמו נאלץ להגן על עצמו.

51. בשלב מסוים הגיע אדם נוסף אשר הפריד בין הצדדים והצליח להרחיק את התובע מהמקום, התובע הלך מהמקום עם שתי רגליו בצורה רגילה ללא צליעה מבלי שנזקק לטיפול רפואי. באותו יום התקבלו בביתו של הנתבע שיחות מטרידות נוספות מטעם התובע, ובעקבותיהן פנו אשתו של הנתבע ובתו והגישו תלונה במשטרה על איומים והטרדות. לאחר האירוע פנו מנהל מלון נוטרדאם ושוטר מהעדה הנוצרית אל הנתבע והציעו לגשר בינו ובין התובע, הנתבע הביע את הסכמתו ואולם התובע הודיע שאינו מעונין בגישור.

52. בחקירתו הנגדית השיב הנתבע כי ביום האירוע נכנסה מ' לחנות, מלווה בבתה, כדי להגיד לו שלום. כאשר דיבר עם מ' היו אנטון ואלקס בתוך חדר העריכה הפנימי. השפרצת חומר הניקוי על ידי התובע הייתה באותו יום, בשעה מוקדמת יותר, בשעה שמ' לא הייתה במקום. התובע השפריץ חומר על החלונות, ולאחר שהנתבע אמר לו לעזוב את המקום, השיב התובע שהוא רוצה להיות עובד שלו. האירוע נושא התביעה אירע מספר שעות מאוחר יותר. התובע הגיע לאחר שמ' הגיעה למקום, ועמד מול החנות. הנתבע הבחין בתובע לראשונה כאשר התובע עמד במרחק של כמטר מהחנות, עם פניו לחנות. הנתבע שלל את האפשרות שהתובע הלך בצד הימני של הסמטה, במרחק של שניים עד שלושה מטרים מהכניסה לחנות, ולא התקרב אליה.

53. הנתבע השיב כי לא הייתה כל תקיפה מצדו, אלא שהוא ניסה להרחיק את התובע מהחנות, לאחר שהתובע אמר לו 'איך אתם עושים סקס ביניכם'. לשאלה מדוע הדבר אינו רשום בתצהירו, השיב הנתבע שהוא לא יכול היה להגיד לאשתו דבר כזה, וכי התובע הרג לו את המשפחה. עוד הוסיף כי התובע הביא עבריינים לחנות שלו. לשאלה האם התובע דחף אותו לפני שהוא דחף את התובע השיב שאינו זוכר. גם לשאלה האם בשלב כלשהו נגע בתובע השיב שאינו זוכר. לדבריו רק לאחרונה התקין מצלמות בחנות.

54. בתחילה השיב שהוא שלא יצא מהחנות, אלא יצא עד דלת החנות. לאחר מכן, לשאלת בית המשפט, מדוע יצא מהחנות לעבר התובע, השיב הנתבע כי התובע עמד מול החלון, והתחיל לזרוק מילים שאינן במקומן. לשאלה מה גרם לו לצאת מהחנות חוץ מהמילים שאמר לו התובע, השיב שהתובע הרס לו את חייו ולא ידע כיצד להוציא אותו מחייו. הוא לא רצה להזיק לו או לעשות לו בעיות. כאשר יצא מהחנות הוא יצא לדבר עם התובע כמו בן אדם. לשאלה האם היה מקל בסביבה השיב בשלילה.

55. לשאלה באיזה שלב יצאו אנטון ואלקס מהחנות השיב הנתבע שהיה זה לאחר ששמעו את צעקותיו כלפי התובע, שילך מהמקום. לשאלה האם היה גם מגע פיזי השיב שאינו זוכר. האירוע ארך כ- 5-6 שניות ואז התובע הלך מהמקום בריצה. לשאלה האם נכון שלא הרפו מהתובע עד שהגיע אדם והפריד ביניהם, השיב בשלילה. לאחר מכן השיב שהוא אינו זוכר זאת. לשאלה האם בשלב מסוים היו דחיפות בין אלקס ואנטון ובין התובע, השיב שאינו זוכר. פעם נוספת השיב שהוא אינו זוכר האם מישהו הפריד בינו ובין התובע, כאשר הופנה לסעיף 41 לתצהירו שם נכתב שאדם הפריד בין הצדדים, השיב שהוא אינו זוכר.

56. הנתבע הודה כי לפני אירוע נושא התביעה, הגיעו אנשים וביקשו לפייס בינו ובין התובע, לדבריו אותם אנשים אמרו לתובע שמה שהוא עושה אינו בסדר. בין היתר הזכיר הנתבע את ג'ברי חתאם, שהינו עבריין המקבל דמי חסות, מכל הנוצרים. הנתבע השיב שאינו יודע האם היה התובע ביחסים עם מ', לו עצמו לא היה מערכת יחסים אתה. לדבריו, אמר לתובע שהוא יצלם לו בחינם רק שיעזוב אותם במנוחה. לשאלה האם ביקשה ממנו מ' להזיק לתובע, והאם נכון שנתן מכות בשביל מ', השיב הנתבע בשלילה. הנתבע חזר והדגיש שהמשפחה שלו חשובה לו, מ' אינה חשובה לו, כך גם התובע.

     

    עדותה של מ'

57. בתצהיר עדותה הראשית הצהירה מ' כי ביום 12.03.12 ליוותה את בתה לשיעור המוזיקה, ובדרך נכנסה לחנות של הנתבע כדי להתנצל בפניו על הטרדות שהוא סובל בגללה. כאשר הגיעה לחנות קיבלה שיחת טלפון. כשסיימה את השיחה אמר לה הנתבע שהוא בדיוק קיבל שיחת טלפון מלורנס, שדרש ממנו להפסיק להיפגש עמה. בשל סמיכות הזמנים היה ברור לה שהתובע הוא שהודיע ללורנס על הגעתה לחנות של הנתבע. מיד בתום השיחה הגיע התובע ונעמד מול החנות במבט של ניצחון. הנתבע ביקש ממנו ללכת, אף ביקש ממנו להפסיק להציק לו. התובע אמר דבר מה לנתבע שאותו לא שמעה, הנתבע יצא החוצה, והחזיק בתובע, הוא ביקש ממנו להפסיק להטריד אותו.

58. מ' ראתה חילופי דברים בין הנתבע לבין התובע, ואז יצאו אלקס ואנטון מהחנות וניסו להפריד בין הצדדים, ולהרחיק את התובע מהאזור. לאחר מכן ראתה מישהו נוסף שהגיע והפריד בין הצדדים. היא עצמה לא ראתה את הנתבע או מישהו אחר מכה את התובע. בתום האירוע ראתה את התובע הולך בקלות מהמקום, ללא צליעה וללא כל פגיעה.

59. בחקירתה הנגדית פירטה כי ביום האירוע שהתה בחנות עם בתה. היא עמדה על מדרגות החנות. התובע הגיע מכיוון השער החדש, עבר ליד החנות, עצר והסתכל עליה ועל הנתבע. הנתבע יצא החוצה והחל לצעוק על התובע שילך מהמקום. לשאלה האם נשארה על המדרגות וראתה את הנתבע מרביץ לתובע, השיבה שהנתבע לא היכה את התובע. הנתבע יצא החוצה כאשר התובע עמד בכניסה לחנות במבט מנצח על כך שהצליח לתפוס את השניים על חם, לדבריו הוא אדם אובססיבי (התובע התפרץ בשלב זה לדבריה).

60. לשאלה האם קודם לכן היה איזה שהוא אירוע עם חומר ניקוי שהתובע השפריץ על חלון החנות, השיבה בשלילה. מ' פרטה כי התובע עמד בחזית החנות. היא עצמה עמדה קרוב לדלת וראתה הכול, באותו רגע לא חשבה להזמין את המשטרה כיוון שלא היה צורך בכך. לשאלה האם קיבל התובע מכות, השיבה שבשעה שהיא הייתה שם התובע לא הוכה. הנתבע יצא מהחנות, היא לא שמעה על מה השניים דיברו אבל הם צעקו, והמילים שהיו ברורות היו שהנתבע אמר תצא מכאן ועשה תנועת יד לכיוון השער החדש.

61. מ' הוסיפה שהתנהגותו של התובע כלפי הנתבע נמשכה תקופה ארוכה, באותו יום התרגז הנתבע, כעס, אחז בתובע בכתפו, הצמיד אותו למכונית ואמר לו להתרחק, זה היה המגע הפיזי היחיד בין השניים, כשעזבה את המקום גם התובע עזב. היא ראתה אותו עוזב תוך כדי הליכה ללא נזק וללא צליעה. מ' חזרה והדגישה כי לא היה כל מאבק פיזי אלא ריב בלבד. למקום הגיעו אנשים מצדו של הנתבע שרצו למנוע שיקרה משהו. כמו כן הגיע למקום אדם זר, שלאחר מכן התברר שהיה שוטר בלבוש אזרחי ולקח את התובע, וזה עצר את האירוע. מ' חזרה והשיבה שלא ראתה את הנתבע תוקף את התובע.

     

    עדותו של אלקס

62. אלכס העיד כי ביום 12.03.12 עמד ליד אביו באזור הכניסה לחנות, ואז ראה את התובע מגיע לכניסה ומתנהג "באופן מאוד תמוה ואף לא נורמלי" התובע החל להשפריץ חומר ניקוי על חלונות החנות, ולנסות לנקותם, אף שפך מים לתוך החנות, תוך שהוא אומר לנתבע שהגיע לעזור לו לנקות את החנות. הנתבע ביקש מהתובע לעזוב את המקום ולהניח להם, ולאחר שהתובע הלך נאלצו לנקות אחריו. זמן קצר לאחר מכן הגיעו הוריו של התובע לחנות וביקשו מהנתבע שלא יגיש נגד התובע תלונה במשטרה, שכן התובע עובר תקופה קשה.

63. לאחר מכן חזר אלקס לעבודת עריכה בחלק הפנימי של החנות. בשלב מסוים שמע צעקות המגיעות מחוץ לחנות ומיהר לראות מה קרה, שם ראה את התובע מתעמת עם הנתבע, ושמע אותו מאיים עליו, בידו של התובע ראה חפץ חד. כיוון שדאג מאוד לאביו, הסובל גם ממחלת לחץ דם, כיון שחשש שהתנהגותו של התובע תגרום לאביו להתקף לב, ונוכח החפץ שראה אותו מחזיק בידו, כמו גם נוכח התנהגותו הלא נורמלית מהבוקר, חשש אלקס שקיימת סכנה ממשית לנתבע, ניסה להפריד בין הצדדים ולדחוף את התובע הרחק מאביו כדי להגן על אביו. התובע רצה לפגוע בו ולהפחיד אותו, קילל אותו ואיים כי יפגע מינית באחותו. איום זה התחבר לאיום שנשלח לאמו בהודעת הטקסט המוקדמת יותר. אלקס ניסה לאחוז בתובע כדי להרחיקו מהאזור, ואולם התובע השתולל והתנגד בכל כוחו, ניסה לפגוע בו בעזרת החפץ שהחזיק בידו, הפיל את עצמו על הרצפה. אלקס הוסיף שבניגוד לטענות המופרכות של התובע, הוא לא תקף את התובע. עוד ציין כי אין שחר לטענותיו לפיהן הותקף בעזרת מקל. מיד לאחר מכן הגיע אדם נוסף אשר הפריד בין הצדדים, והצליח להרחיק את התובע מהמקום. התובע הלך מהמקום עם שתי רגליו ללא כל צליעה מבלי שנזקק לטיפול רפואי.

64. בחקירתו הנגדית השיב כי במועד האירוע שהה בחדר העריכה, בעוד שאנטון היה בחלק הפנימי של הסטודיו. באותה עת לא היו בחנות מצלמות אבטחה. לשאלה האם אביו יצא מהחנות לעבר התובע מיד לאחר שהתובע השפריץ חומר ניקוי על זכוכית החנות, השיב בשלילה וטען כי התובע דחף ונכנס לחנות. לאחר שהתובע נכנס לחנות נאלצו לנקות את החנות מכל המים והלכלוך שהתובע עשה. לא היה כל ריב בין התובע לנתבע ועל כן איש לא היה צריך להפריד בינם.

65. לשאלה האם בשלב כלשהו ביום האירוע מישהו תקף מישהו אחר בחנות או לידה, השיב שהיו איומים במילים. הוא עצמו עבד בעריכה בתוך החנות, כאשר יצא, התרחק התובע מהמקום. לשאלה האם אביו תקף את התובע או היכה אותו השיב בשלילה. לשאלה האם הוא עצמו ואנטון תקפו את התובע, השיב בשלילה. שניהם יצאו החוצה בעקבות הצעקות ששמעו. לשאלה כמה זמן חלף מאז ההשפרצה עד שאביו צעק, השיב שעברו מספר שעות. כן שהשיב שכלל לא פגע בתובע. לדבריו אמו ואחותו הלכו להגיש תלונה במשטרה ואביו הלך מאוחר יותר.

     

    עדותו של אנטון

66. אנטון הצהיר כי ביום 12.03.12, במהלך עבודתו בחנות, ראה את התובע מגיע לכניסה של החנות ומתנהג באופן תמוה ולא נורמלי. התובע החל להשפריץ חומר ניקוי על חלונות החנות ולנסות לנקותם, אף שפך מים לתוך הסטודיו תוך שהוא אומר לנתבע שבא לעזור לו לנקות את החנות. הנתבע ביקש מהתובע לעזוב את האזור ולהניח לו במנוחה. לאחר שהתובע עזב, נאלצו לנקות אחריו את החנות. זמן קצר לאחר מכן הגיעו לחנות הוריו של התובע, ביקשו מהנתבע שלא יגיש נגדו תלונה במשטרה היות שהוא עובר תקופה קשה.

67. באותו היום הגיע לחנות מ', אשר אנטון ראה אותה בעבר בחנות כאשר הביאה את מצלמתה לתיקון. מ' שוחחה בטלפון, ובאותו זמן קיבל הנתבע שיחת טלפון. מיד לאחר שהנתבע סיים את השיחה, הופיע התובע בחנות, התחיל לנפנף בידיו בצורה מאיימת כלפי הנתבע ואמר לו דברים שאותם לא עלה בידי אנטון לשמוע. אנטון ראה שהנתבע התרגש מאוד מהדברים, אשר ככל הנראה פגעו בו ואיימו עליו. הנתבע יצא מהחנות והתקרב אל התובע. כיוון שאנטון דאג לנתבע מאוד, וחשש שהתובע מהווה סכנה ממשית, יצא מהחנות וניסה להפריד בין הצדדים ולהרחיק את התובע בגופו מהנתבע. בשל הרעש והצעקות של התובע יצא גם אלקס מהחנות וניסה אף הוא להרחיק את התובע מהנתבע ומאזור החנות. אנטון שמע את התובע מקלל את הנתבע ואת בנו ומאיים כי יפגע מינית בבתו של הנתבע. אלקס ניסה לאחוז בתובע, שהמשיך לקלל, על מנת להרחיקו מהמקום, ואולם התובע השתולל והתנגד בכל כוחו, ניסה לפגוע באלקס עם חפץ שאותו החזיק בידו, והפיל עצמו על הרצפה. אנטון הצהיר שהוא לא תקף את התובע בברוטליות, לא פגע בברכו ובידו. כן הצהיר שאין כל שחר לטענות כי התובע הותקף על ידם באמצעות מקל. מיד לאחר מכן הגיע אדם נוסף אשר הפריד בין הצדדים, והרחיק את התובע מהמקום.

68. בחקירתו הנגדית השיב כי בצהרי יום האירוע השפריץ התובע חומר על הזכוכית ושפך מים בחנות, הוא ניקה אחריו. הוא עצמו ראה את התובע משפריץ את החומר, היה זה בשעות הצהריים. כעבור 4-5 שעות, הגיע התובע לחנות. אנטון היה בתוך החנות, ושמע צעקות חזקות מהכניסה להחנות, בעקבות הצעקות יצא החוצה. לשאלה האם היכה את התובע השיב בשלילה, לדבריו הוא כלל לא נגע בתובע. גם אלקס לא היכה את התובע. כשיצא מהחנות החל התובע ללכת מהמקום, הוא הלך באופן רגיל.

     

    קביעת נסיבות האירוע

69. לאחר עיון בראיות מצאתי שיש לקבל את גרסת התובע לכך שהוא הותקף בידי הנתבע, ובידי אלקס ואנטון.

70. אמנם העדפתי את גרסתו של הנתבע לכך שהתובע הגיע לחנותו והחל לקנטר אותו ולהטרידו בנושא מערכת יחסיו עם מ', ששהתה באותה עת בחנות, על פני גרסתו של התובע שעבר במרחק רב מהחנות ורק נופף לשלום. אף לא מצאתי שיש לקבל את טענתו של התובע לכך שהוא הותקף באמצעות מקל, ואולם למעט שתי נקודות אלו מצאתי שעלה בידי התובע להוכיח את טענתו על כך שהותקף בידי הנתבע, שיצא מהחנות, התנפל עליו והחל לבעוט בו בידיו וברגליו, ולאחר מכן גם בידי אלקס ואנטון, שהצטרפו לתקיפה.

71. עדותו של התובע אודות תקיפתו בכוח פיזי נתמכה בראש ובראשונה באישור הרפואי מיום האירוע שהונפק על ידי בית החולים הדסה הר הצופים, שם נכתב בתעודת שחרור מחדר מיון כי התובע פנה עקב חבלת ירך ימין וכי לדבריו הוכה באותו היום. עוד פורט באישור כי ביום קבלתו היה מעורב בקטטה, שבה קיבל מכות מ- 4 אנשים שונים. צוין שהתובע מתלונן על כאבים בברך ימין וכי הוא מצליח ללכת. באישור הרפואי צוינה המטומה על ירך ימין, עם רגישות במישוש, ללא רגישות גרמית. עוד צוין באישור הרפואי כי בברך ימין קיים פצע שפשוף. התובע שוחרר לביתו, למנוחה בת 4 ימים. התיאור באישור הרפואי, שנמסר בזמן אמת, תומך אפוא בגרסתו של התובע. עדותו של התובע נתמכה גם בתצלומים שהציג, המתעדים את החבלות בירך ובברך. מדובר בראיות אובייקטיביות, המתעדות בזמן אמת את החבלות שבהן נחבל התובע במהלך האירוע.

72. אף שהנתבע ועדיו הכחישו את הטענה לתקיפת התובע, ניתן היה למצוא גם בעדויותיהם חיזוק לגרסת התובע, אף שניכר היה שהם מנסים ל"יפות" את האירוע, ולהפחית מחומרתו.

73. הנתבע הודה בתצהירו בקיומו של מגע פיזי בינו לבין התובע, אלא שהוא חזר והדגיש כי כל פעילותיו היו מתוך הגנה עצמית. עוד טען כי הוא רק "דחף" את התובע כדי להרחיקו מהמקום. לדבריו התובע המשיך לאיים עליו ולגדף אותו, והוא נאלץ "לעצור את התובע מתקיפתו, תוך שהוא מחזיק בו, ודורש ממנו לעזוב את האזור ולהניח לו". לאחר שהתובע המשיך לקלל את הנתבע ולאיים עליו, יצאו מהסטודיו אלכס ואנטון, כדי לנסות ולהפריד בין השניים, ולעצור את התובע מתקיפתו. אף שהנתבע השתמש במונח "תקיפה", ניתן ללמוד מתיאורו כי לכל היותר מדובר בתקיפה מילולית מצד התובע, קללות ואיומים, ובכל מקרה לא בתקיפה פיזית.

74. בחקירתו הנגדית ניסה הנתבע להתחמק ממתן תשובה באשר לפירטי התקיפה, בטענה שאינו זוכר. כך למשל השיב שאינו זוכר לשאלות הבאות: האם התובע דחף אותו לפני שהוא דחף את התובע; לשאלה האם בשלב כלשהו נגע בתובע; לשאלה האם בשלב מסוים היו דחיפות בין אלכס ואנטון לבין התובע; ולשאלה האם מישהו הפריד בינו ובין התובע. לכל השאלות האמורות השיב כאמור שאינו זוכר, וניתן היה להתרשם שהוא מנסה להרחיק את עצמו מהמעשים המיוחסים לו על ידי התובע, ומתחמק ממתן תשובה.

75. התרשמתי כי תיאורו של הנתבע את האירוע כדחיפה והרחקה בלבד אינו מתאר דברים כהווייתם, אלא מווה ניסיון ל'הקטין' תקיפה חמורה ומתמשכת, במכות ובבעיטות, כפי שתיאר התובע. הטענות על כך שהיה מדובר בהגנה עצמית, מחזקות את הרושם שלא מדובר בדחיפה קלה, כפי שתואר על ידי הנתבע. ואולם גם אם הייתי מקבלת את גרסתו של הנתבע כפשוטה, כמצטמצמת לדחיפה לעבר המכונית, כהרחקה, מדובר בהפעלת כוח פיזי כלפי התובע, המהווה תקיפה, כפי שיפורט להלן.

76. עדותם של אלקס ושל אנטון הייתה דומה. גם הם העידו על כך שהיה מדובר בהגנה עצמית, על כך שהיה מדובר רק בדחיפה שמטרתה להגן על הנתבע ולהרחיק את התובע מהמקום. מעבר לכך שאלקס ואנטון ניסו להציג בתצהירם את התובע כמי שאשם בגרימת החבלות, בכך שהפיל את עצמו לרצפה, בכך שהתנגד להרחקתו מהחנות, ובהשתוללותו, בעדויותיהם של שני העדים נפלו סתירות מהותיות, המעלות סימני שאלה באשר לאמינות עדותם, סימני שאלה התומכים כשלעצמם בגרסתו של התובע לנסיבות האירוע. אלקס הצהיר בתצהיר עדות הראשית כי בעת יציאתו מהחנות בעקבות הצעקות ששמע, חשש שקיימת סכנה ממשית לנתבע, ועל כן ניסה להפריד בין הצדדים ולדחוף את התובע הרחק מאביו, כדי להגן על אביו. כן פירט כי הוא ניסה לאחוז בתובע כדי להרחיקו מהאזור, ואולם התובע השתולל והתנגד בכל כוחו, ניסה לפגוע באלקס בעזרת החפץ שהחזיק בידו, הפיל את עצמו על הרצפה. לעומת זאת, בחקירתו הנגדית השיב כי בעת שיצא מהחנות למשמע הצעקות התרחק התובע מהמקום. בניגוד אפוא למפורט בתצהיר, עולה מחקירתו הנגדית כי כל שראה הוא את התרחקותו של התובע מהזירה. לא הגנה על אביו, לא הרחקת התובע מהמקום, לא השתוללות של התובע, ולא נפילתו המכוונת ארצה. גם אנטון העיד באופן דומה. בתצהיר עדותו הראשית הצהיר כי הוא דאג לנתבע מאוד, וחשש שהתובע מהווה סכנה ממשית. בשל הרעש והצעקות של התובע יצא אנטון מהחנות, וניסה אף הוא להרחיק את התובע מהנתבע ומאזור החנות. אנטון שמע את התובע מקלל את הנתבע ואת בנו, ומאיים כי יפגע מינית בבתו של הנתבע. על פי תיאורו ניסה אלקס לאחוז בתובע, שהמשיך לקלל, על מנת להרחיקו מהמקום, ואולם התובע השתולל והתנגד בכל כוחו, ניסה לפגוע באלקס, עם חפץ שאותו החזיק בידו, והפיל עצמו על הרצפה. לעומת זאת, בחקירתו הנגדית השיב אנטון כי הוא הוא ואלקס כלל לא נגעו בתובע, וכשיצא מהחנות החל התובע ללכת מהמקום. כאמור מדובר בסתירות מהותיות בעדויותיהם של שני העדים, הפוגעת באמינותם.

77. ראוי להדגיש כי הרושם המתקבל מכל הראיות, לרבות ראיות הנתבע, הוא כי לא היה מדובר בתגרה הדדית. הנתבע עצמו העיד על כך שהתובע קינטר אותו, הטריד אותו, איים עליו, אך הוא לא העיד שהתובע היכה אותו או את עדיו, או שהתובע נקט נגדם תחילה באלימות פיזית.

78. עולה מהמקובץ כי הנתבע אכן תקף את התובע במהלך האירוע והיכה אותו מכות נמרצות, ואליו הצטרפו במהלך האירוע גם אלקס ואנטון.

     

    עוולת התקיפה

79. עוולת ה"תקיפה" המעוגנת בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן- "פקודת הנזיקין") קובעת כדלקמן:

    " (א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

80. (ב)"שימוש בכוח", לענין סעיף זה — לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק."

81. עיון בסעיף מלמד על כך שיסודות העוולה הינם: שימוש בכוח מכל סוג שהוא; "במתכוון" – יסוד נפשי של המתקיף (הכוונה למעשה רצוני ואין דרישה לכוונה לגרום נזק); נגד גופו של אדם – יסוד פיזי; על ידי הכאה, נגיעה, הזזה; ו- שלא בהסכמת אדם.

82. נסיבות האירוע כפי שתוארו, אינן מותירות מקום לספק בדבר התקיימות התנאים המגבשים את עוולת התקיפה. כפי שציינתי שוכנעתי כי הנתבע, בנו ועובדו היכו את התובע וגרמו לו חבלות של ממש, הבאות לידי ביטוי, בין היתר, גם בנכות שקבע מומחה בית המשפט בתחום האורתופדיה. גם אם הייתי מקבלת את גרסתם של הנתבע ועדיו לכך שהם ניסו לדחוף את התובע, לתפוס אותו או להרחיקו, על פי הגדרתה המרחיבה של העוולה מדובר בתקיפה, ואולם כאמור מצאתי שלא מדובר בדחיפה בלבד, כי אם בהכאתו של התובע באירוע מתמשך, כפי שתואר על ידו.

     

    האם קיימת לנתבע הגנה

83. סעיף 24 לפקודת הנזיקין קובע הגנה מפני עוולת התקיפה כדלקמן:

    "בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם –

    עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר;"

84. המונח "כוח סביר" נדון בהרחבה בהלכה הפסוקה שאף קבעה את תנאיו. כך למשל נקבע כי תחולת ההגנה הקבועה בסעיף 24(1) לפקודת הנזיקין מותנית בקיומם של ארבעה תנאים: ההתגוננות תהיה מפני שימוש בכוח שמפעיל אדם אחר, לרבות מניעת שימוש בכוח; הכוח שמפניו מתגוננים אינו שימוש בכוח המותר על פי דין; סבירות אל מול הגשמת מטרת ההתגוננות; ופרופורציה סבירה בין הנזק שנגרם למתקיף לבין הנזק שאותו ביקש המתגונן למנוע. עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 11172/05 זיו אלון נגד נועם חדד (מיום 21.10.09) בפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל בסעיפים 17-19-

    "היסוד הראשון הינו כי ההתגוננות תהיה מפני שימוש בכוח הנעשה על ידי אדם. בעניין זה נקבע כי לא נדרשת הוכחתו של שימוש ממשי בכוח מצד הניזוק, ודי גם באיום של ממש מצדו, כדי לקבוע כי התקיים היסוד של "שימוש בכוח" שעשוי להצדיק התגוננות שהיא בבחינת "הבא להכותך השכם להכותו"... היסוד השני הנדרש הינו כי השימוש ייעשה "שלא כדין", משמע אין הסעיף מתיר התגוננות מפני שימוש בכוח המותר בדין, כדוגמת כוח המופעל כדין על-ידי גורמי ביטחון. היסוד השלישי העומד בבסיס ההגנה הוא כי המתגונן לא חרג בהתנהגותו ממידת הנחיצות הסבירה לשם הגשמת מטרת ההתגוננות. במסגרת זו, בדומה לתנאי ההגנה במשפט הפלילי, רשאי המתגונן לעשות שימוש בכוח לשם התגוננות רק בהיעדר דרך סבירה חלופית להתמודד עם הסכנה, רק כל זמן שהפעלת הכוח עודנה נדרשת לשם הגשמת המטרה ותוך בחירת האמצעי שפגיעתו פחותה ... בעניין זה, אף כי תנאי הסבירות נבחן במשקפיים אובייקטיביות של "האדם הסביר", בהערכת סבירות ההתנהגות אין להתעלם מתנאיי ההפתעה, הלחץ והאימה המאפיינים פעמים רבות מצבים של הגנה עצמית, שעשויים למנוע מן המתגונן, שנדרש לקבל החלטה מהירה, לפעול ביישוב-דעת... על מנת לקבוע אם התנהגות המתגונן הייתה סבירה, יש, איפוא, להתאים את הפרספקטיבה למועד הנקיטה באמצעי המתגונן, ולא לנהוג ב"חוכמה שבדיעבד"... התנאי הרביעי הנדרש לשם כניסה לגדרי ההגנה העצמית הינו כי היחס בין הנזק שנגרם לניזוק לבין זה שרצוי למנעו לא היה בלתי סביר. עניינו של התנאי, איפוא, בקיומה של פרופורציה סבירה בין הנזק שנגרם למתקיף עקב ההתגוננות לבין זה שביקש המתגונן למנוע באמצעות פעולת ההתגוננות. על בסיס תנאי זה ניתן לומר עקרונית, כי אין אדם רשאי להתגונן באופן המסכן את חייו של המתקיף אם הסכנה שנשקפה למתגונן הייתה אך לפגיעה קלה...".

85. בענייננו לא מתקיימים התנאים להגנה. ראשית, לא מדובר בהתגוננות מפני כוח שהפעיל אדם אחר, אף לא באיום המצדיק את הכלל "הבא להרגך השקם להרגו". היסוד השלישי, של סבירות פעילותו ההגנתית של המתגונן, היינו של הנתבע, אף הוא אינו מתקיים. גם אם יש מקום לקבל את כלל טענותיו של הנתבע על מסכת הטרדות מתמשכת, כלפיו וכלפי בני משפחתו, אשר גרמה לקרע משפחתי (אשר אוחה בינתיים, למרבית המזל), וגם אם יש לקבל את טענותיו של הנתבע כי עובר לאירוע קינטר אותו התובע, הביט בנתבע ובמ' כמנצח, התגרה בהם כמי שתפסם "על חם", זרק לעברו של הנתבע כי הוא מקיים יחסי מין עם מ', אין בכל אלו כדי להצדיק תקיפה כפי שנעשה, ואין לראות תקיפה זו כהתגוננות סבירה להתמודד עם הסכנה הצפויה ממעשיו של התובע. נקיטת מעשי אלימות פיזיים אינה התנהלות סבירה, גם על רקע הטרדות ממושכות או השמעת קינטורים. גם התנאי הרביעי אינו מתקיים בענייננו, שכן הנכות שנגרמה לתובע בעקבות התקיפה, ההשפלה הכרוכה בתקיפתו בפומבי, כל אלו אינם פרופורציונליים לנזק שאותו התכוונה התקיפה למנוע, היינו קינטור ואולי גם ביזוי בפני העוברים ושבים סמוך לחנות.

86. הנתבע טען לאשם תורם בשיעור 100%. אף שהרקע שפורט בידי הנתבע ועדיו מלמדת על הטרדה של ממש, שהשפיעה באופן משמעותי על חיי המשפחה, ואף שעובר לתקיפה היו קינטור והטרדה מצד התובע לי הנתבע, אינני סבורה שיש בה כדי להצדיק את תקיפת התובע, כפי שנעשה. קיימים כלים חוקיים שנועדו לטפל במקרים כגון אלו, למנוע הטרדות ואיומים, או פגיעה בפרטיות, וחלק מהם ננקטו לאחר האירוע. הנתבע היה רשאי לנקוט בכל אותם אמצעים, כגון בקשה למניעת הטרדה מאיימת, הגשת תלונה במשטרה, הגשת תביעה על פגיעה בפרטיות או על לשון הרע, ואולם הוא לא היה רשאי לקחת את החוק בידיים ולהכות את התובע בצורה נמרצת, כפי שנעשה.

87. כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, יש להימנע מהטלת אשם תורם במקרים של מעשה אלים ומכוון, למעט מקרים חריגים ביותר בהם היה התובע מעורב באופן פעיל בקטטה וסיכן את התוקף סיכון של ממש. כפי שנקבע חיי היום יום מלאים בחילוקי דעות, בוויכוחים ואף בסכסוכים המגיעים כדי אלימות מילולית. אין לקבל את האפשרות שאירועים אלו יובילו כדבר שבשגרה לאלימות פיסית ולהטיל על מותקפים אשם תורם רק בשל מעורבותם בוויכוח מילולי. האחריות לאלימות הפיסית מוטלת על התוקף. הטלת אשם תורם על המותקף תהווה מסר שלילי לציבור ואף עשויה להתפרש כמתן לגיטימציה למעשים אלימים. "לא בנקל יקבע בית המשפט קיומו של אשם תורם, מקום בו ביצע אדם מעשה אלים ואכזר מבלי שנשקפה לו או ליקיריו סכנה כלשהיא ממעשיו של התובע, או שהיה מדובר בקנטור ממשי שגרם לו לפגיעה בשיקול דעתו" (ראו פסק דינו של כב' השופט מ' דרורי בת"א (י-ם) 5380/03 עזבון המנוח רחלין ז"ל נגד ציסין, (מיום 22.2.09); ופסק דינה של כב' השופטת ד' סלע ב 15518-05-10 עיסאם סעד נ' מוחמד אל סעד (מיום 18.11.12). .

88. בענייננו לא מצאתי שמתקיימת הגנה או שיש לקבוע קיומו של אשם תורם. גם אם התובע אכן הטריד את הנתבע, בתקופה שקדמה לאירוע, ובאירוע ממש, הקניט אותו, הטריד אותו, הציק לו, ביזה אותו, כפי שהעידו הנתבע ומ' כאחד, לא היה הנתבע רשאי לקחת את החוק לידיו ולהכות את התובע, כפי שעשה. היה עליו כאמור לנקוט באמצעים החוקיים העומדים לרשותו, ועל כן גם בהינתן שמדובר במסכם הטרדות מתמשכת, כפי שפורט, אין בכך כדי להפחית מעצמת אשמו או מהיקף אחריותו של הנתבע.

    הנזק

89. כפי שציינתי קבע מומחה בית המשפט כי בעקבות האירוע נותרה לתובע נכות בשיעור 5%, בגין הפרעה חלקית של כושר הפעולה של מפרק ברך ימין, על פי פרט 35(1) בין א' ל-ב', לתוספת לתקנות. הנתבע זימן את המומחה לעדות, ואולם המומחה דבק בחוות דעתו ולא מצאתי מקום לסטות ממנה. לפיכך אני קובעת כי בעקבות האירוע נותרה לתובע נכות אורתופדית בשיעור 5%.

    נזק בלתי ממוני

90. בשים לב לכך שבעוולת התקיפה כולל הרכיב של כאב וסבל גם את ההשפלה הכרוכה בתקיפה, ובשים לב לנכות שנותרה לתובע, מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בסכום של 50,000 ₪ בראש נזק זה, בערכי יום מתן פסק הדין.

    אבדן הכנסות

91. התובע הגיש ראיות חלקיות בלבד אודות הכנסותיו. ניתן ללמוד מהן כי בעת האירוע עבד התובע כאיש מחשבים במלון נוטרדאם בירושלים. זמן מה לאחר האירוע פרש מעבודתו, ללא קשר לאירוע ולתוצאותיו. סך כל תקופת עבודתו בנוטרדאם, על פי עדותו, היה 5 שנים. על פי דף פירוט שעות עבודתו ושכרו עמדו הכנסותיו בתקופת האירוע על הסכומים הבאים: 11/11= 9,100 ₪; 12/11= 8,258 ₪; 1/12 = 5,234 ₪; 2/12 = 7,110 ₪; 3/12 = 4,783 ₪; 4/12 = 5,093 ₪; 5/12 = 5,279 ₪; ו- 6/12 = 2,333 ₪. (צוין בדף הפירוט לגבי חודש מרץ, כי התובע נפצע ונעדר מעבודה. גם לגבי החודשים אפריל ומאי צוין כי לתובע כאב ברגל, אף צוין "פיזיותרפיה"). מעבר לכך שניתן להתרשם מתנודתיות רבה בשכרו של התובע, ניתן גם ללמוד כי ב-4 החודשים שקדמו לאירוע עמד שכרו החודשי הממוצע של התובע על 7,425.5 ₪. ממוצע שכרו החודשי בחודש התאונה ובשלושת החודשים שלאחריה, הסתכם ל-4,372 ₪, וקיימת בראיה אינדיקציה המעידה על כך שהשכר הושפע מהפגיעה והטיפולים שלהם נזקק התובע בעקבותיה. מעבר לכך לא הוכיח התובע הפסדי שכר בעבר. בשים לב לנתונים האמורים מצאתי לקבוע שהפסד שכרו של התובע בעבר, בחודשים הסמוכים לתאונה, עמד על 5,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין.

92. התובע לא עבד תקופות ממושכות. על פי עדותו הוא עובד לעיתים כפרילנסר, בשכר נמוך. בעדותו התייחס לשלושת תלושי השכר האחרונים ממלון נוטרדאם, שהוגשו בלתי ברורים, האחד בסך של 9,580 ₪, האחר בסך של 8,000 ₪. נוכח העובדה שההיסטוריה התעסוקתית מלמדת על חוסר עקביות בשכרו של התובע, על תקופות ממושכות ללא הכנסות, ונוכח העובדה שהוצגו בפני תלושי שכר בודדים בלבד, יש לקבוע שפוטנציאל שכרו של התובע עומד על 9,000 ₪ בערכי יום מתן פסק הדין. הנחה מקובלת בפסיקה הינה כי הנכות התפקודית זהה לשיעור הנכות הרפואית, במיוחד האורתופדית, ולא מצאתי מקום לסטות בענייננו מהנחה זו. על יסוד שיעור נכותו של התובע, בהנחת עבודה עד גיל 67, אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 27,000 ₪ בראש נזק זה (המקביל לשליש תחשיב אקטוארי). כמו כן אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 3,240 ₪ בגין הפסד פנסיה.

    הוצאות ועזרת הזולת

93. בשים לב לנכות שנותרה לתובע, וכן לטיבה של הפגיעה, סביר להניח כי התובע נזקק לעזרת מה מבני משפחתו, מעבר לחובתם המוסרית, והוא עתיד להזדקק לה גם בעתיד. כמו כן סביר להניח שהיו לו הוצאות כלשהן לטיפולים רפואיים ולתרופות, ועל כן אני פוסקת לתובע פיצוי כולל בראשי נזק אלו בסכום של 5,000 ₪ בערכי יום מתן פסק הדין.

    סיכום

94. אשר על כן אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סכום כמפורט להלן:

    נזק לא ממוני- 50,000 ₪;

    הפסד הכנסות בעבר- 5,000 ₪;

    גריעה מכושר השתכרות ופנסיה- 30,240 ₪;

    עזרת הזולת והוצאות- 5,000 ₪;

    סה"כ- 90,240 ₪.

     

95. לסכום בגין הפסד הכנסות בעבר יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין. הנתבעת תשלם לתובעת את הוצאותיו, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.4% (כולל מע"מ).

96. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שבו הומצא פסק הדין לבאי כוח הצדדים, שאם לא כן, יישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין.

     

     

    ניתן היום, ב' טבת תשע"ח, 20 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.