אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 2200-08 א.א. נ' מרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה ואח'

ת"א 2200-08 א.א. נ' מרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה ואח'

תאריך פרסום : 11/06/2015 | גרסת הדפסה

ת"א
בית המשפט המחוזי ירושלים
2200-08
07/06/2015
בפני השופט:
אריה רומנוב

- נגד -
תובעת:
א.א.
עו"ד נתן רון
עו"ד דוד לסגולד
נתבעים:
1. המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה
2. שירותי בריאות כללית

עו"ד אריה כרמלי
עו"ד ענת רוביו-קימלמן
פסק דין
 

 

 

כללי

  1. לפניי תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף שעילתה רשלנות רפואית נטענת. בתמצית אומר, כי מושא התביעה הוא ניתוח אלקטיבי לפתרון בעיה של הזעת יתר בכפות הידיים אותו עברה התובעת אצל נתבע 1 (להלן: "בית החולים") ביום 17.5.01 (להלן: "הניתוח"). טענת התובעת היא, כי בשל התרשלותו של בית החולים בביצוע הניתוח, נגרמו לה נזקי גוף מהם היא סובלת עד היום.

    הרקע העובדתי

  2. התובעת, ילידת 1976, סבלה מתופעה של הזעת יתר בכפות הידיים. על פי האמור בתצהירה, על מנת לפתור את הבעיה היא הופנתה אל בית החולים לביצוע ניתוח. ביום 3.5.01 נבדקה התובעת במרפאה הטרום ניתוחית של בית החולים, ובאותו מעמד היא גם חתמה על טופס הסכמה לניתוח מסוג "כריתת האהוד הגבי העליון בתורקוסקופיה בשל הזעת יתר בידיים" (כמופיע בכותרת המסמך. רא' מסמך 3 לתיעוד הרפואי שצורף לתצהיר התובעת). ביום 16.5.01 אושפזה התובעת בבית החולים כהכנה לקראת הניתוח. במסגרת זו עברה התובעת גם בדיקה גופנית שהייתה, כך נראה, תקינה, למעט קיומה של הזעת יתר בכפות הידיים.

  3. ביום 17.5.01 עברה התובעת את הניתוח. מדובר בניתוח קצר יחסית שארך, כך נראה, בין 15 ל-20 דקות. על פי "גיליון דיווח סיעודי בחדר ניתוח" (מסמך 16 לתיעוד הרפואי) הניתוח החל בשעה 14.04 והסתיים בשעה 14.19. על פי רישומי ההרדמה (מסמך 10 לתיעוד הרפואי), ההרדמה החלה בשעה 14.00, הניתוח החל בשעה 14.05, הניתוח הסתיים בשעה 14.25, וההרדמה הסתיימה בשעה 14.35. ככלל, מדובר בניתוח שבמסגרתו המנותח מושכב על הגב כשידיו פרושות לצדדים בזווית שנעה בין 80 ל-90 מעלות ביחס לבית החזה. אציין כבר כעת, כי למנח שבו נמצאות זרועות המנותח בעת הניתוח ישנה חשיבות רבה, וזאת משום שמנח לא נכון של הזרועות עלול לגרום לנזק (נוירולוגי) למנותח. עוד אציין, כי הצדדים חלוקים בשאלה מה היה מצב הדברים בענייננו, ולכך אתייחס בהרחבה בהמשך. הניתוח נעשה על ידי ביצוע חתך קטן (ברוחב של ס"מ אחד) באזור בית השחי והחדרת מכשיר חשמלי דק שבאמצעותו נעשית צריבה של המערכת העצבית הגורמת להזעת היתר בידיים (שרשרת העצבים הסימפטטית מעל צלעות 2 ו-3). הפרוצדורה נעשית בצורה דומה בצד ימין של הגוף ובצד שמאל (רא' תצהיריהם של ד"ר גד שקד וד"ר אולג דוחנו, המנתחים אשר ביצעו את הניתוח).

  4. התובעת שוחררה מבית החולים למחרת הניתוח, ביום 18.5.01. על פי מכתב השחרור (מסמך 4 לתיעוד הרפואי) התובעת שוחררה במצב כללי טוב, תוך שצויין כי היא סובלת מ"פטוזיס קל בעין ימין" (מדובר בתופעה המכונה "צניחת עפעף" שהיא תופעת לוואי מוכרת בהקשר לניתוח מושא דיוננו, אשר אף ניתן לה ביטוי מפורש בטופס ההסכמה עליו חתמה התובעת. אציין כבר כעת, כי בגין ליקוי זה אין לתובעת טענות כלפי הנתבעים).

  5. כחודש וחצי לאחר מכן, ביום 5.7.01, פנתה התובעת אל רופא המשפחה שלה, ד"ר גינדין (מסמך 30 לתיעוד הרפואי). ברישום הרפואי מצוין, כי עדיין יש סימן של "צניחת עפעף". עוד מצוין, כי התובעת "חשה חולשה ביד ימין מאז הניתוח". ד"ר גינדין הפנה את התובעת לבירור נוירולוגי.

  6. ביום 27.7.01 נבדקה התובעת על ידי פרופ' י' הרישנו, מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים באותה עת (מסמך 31 לתיעוד הרפואי). ברישום הרפואי מצוין: "הורנר [היינו, "צניחת עפעף", א.ר.] מימין, חולשה ביד ימין והיפואסטזיה בחלק הפרוקסמלי של הגפה. בבדיקה – חולשה בגפה, ערות יחסית של ההחזרים... כף יד שמאל... ב.מ.פ.". התובעת הופנתה להמשך הבירור ולעריכת בדיקות שונות.

  7. בביקור נוסף של התובעת אצל פרופ' הרישנו ביום 11.10.01 מצוין: "לא.עדיין תחושה ירודה באספקט המדיאלי של הזרוע מימין וחולשה בכף יד ימין. כנראה הדבר הוא עקב stretching של הפלקסוס הברכיאלי אך יש לשלול צלע צווארית". התובעת הופנתה לבדיקות נוספות (מסמך 36 לתיעוד הרפואי). על פי רישום זה, פרופ' הרישנו העלה באותה עת, כחמישה חודשים לאחר הניתוח, את הסברה כי המקור לתלונותיה של התובעת בדבר חולשה בגפה הימנית הוא מתיחה ("stretching") של ה"פלקסוס הברכיאלי", או בשם אחר: "מקלעת הזרוע" (מדובר במבנה מסועף של סיבי עצב המתחיל מעמוד השדרה הצווארי, עובר דרך הצוואר ובית השחי ומסתיים בזרוע. כמעט כל עצבי הגפה העליונה מקורם במקלעת הזרוע). אם כן, הסברה שהעלה פרופ' הרישנו באותה עת הייתה שמתיחה של הפלקסוס הברכיאלי, שהתרחשה במהלך הניתוח, היא המקור לתלונותיה של התובעת.

  8. על פי התיעוד הרפואי שהוגש, במרוצת השנים שחלפו מאז הניתוח קיימות תלונות חוזרות של התובעת על כאבים, ירידה בתחושה ביד ימין ועוד (רא' למשל מסמכים: 55, 76-78, 86 לתיעוד הרפואי). יצוין, כי בדיקתMRI של עמוד שדרה צווארי שביצעה התובעת ביום 11.9.03 (מסמך 50 לתיעוד הרפואי) פורשה בעיקרו של דבר כתקינה (מסמכים 55-56).

     

    שאלת האחריות

  9. כאמור, התובעת טוענת, כי הצוות שביצע את הניתוח בבית החולים התרשל, וכי בעקבות התרשלות זו נגרמה לה פגיעה נוירולוגית באזור יד ימין. באופן ממוקד יותר, התובעת טוענת כי הנזק שנגרם לה הוא תוצאה של מנח לא נכון שבו היו זרועותיה בזמן הניתוח, שיצר מתיחה אשר גרמה לפגיעה בפלקסוס הברכיאלי שצוין לעיל. לביסוס טענותיה הגישה התובעת את חוות דעתו של ד"ר נחום ורבין, שהוא כירורג. הנתבעים חולקים על טענותיה של התובעת בהקשר זה ובתמיכה לעמדתם הגישו חוות דעת ערוכה על ידי פרופ' אורי פרוינד, אף הוא כירורג.

  10. הצדדים חלוקים גם בשאלה מהו מקור הנזק שנגרם לתובעת. בעוד שהתובעת טוענת, כאמור, כי המקור הוא פגיעה בפלקסוס הברכיאלי שנגרמה כתוצאה מהניתוח, הנתבעים טוענים כי המקור לתלונותיה של התובעת הוא פגיעה צווארית אשר כלל איננה קשורה לניתוח. מטעם התובעת הוגשה בהקשר זה חוות דעתו של פרופ' יורם פינקלשטיין, נוירולוג. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' ישראל שטיינר, נוירולוג אף הוא. על רקע חילוקי הדעות בין הצדדים בעניין זה הורה כב' השופט צ' זילברטל (אשר דן בתיק זה לפניי) על מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה. על פי החלטת המינוי (מיום 13.7.10) המומחה התבקש להתייחס לנקודות הבאות: לפגימה או לפגימות הנוירולוגיות מהן סובלת התובעת; לאפשרות שמי מהן נגרמה כתוצאה מהניתוח מושא דיוננו; ולדרגת נכותה של התובעת בהתחשב בפגימות אלה. חוות דעתו של המומחה, פרופ' מנחם שדה, ניתנה ביום 8.12.10.

  11. נסקור, אפוא, כעת את חוות דעת המומחים. יוער, כי כל המומחים העידו בבית המשפט, למעט פרופ' פינקלשטיין, המומחה מטעם התובעת בתחום הנירולוגיה, אשר הנתבעים ויתרו על חקירתו.

    חוות הדעת מטעם התובעת

    ד"ר ורבין

  12. בחוות דעתו מיום 13.4.08 טען ד"ר ורבין, כי בזמן הניתוח התובעת לא הונחה בצורה נכונה על גבי מיטת הניתוח, בפרט בכל הנוגע לפרישת זרועותיה. כתוצאה מכך, כך נטען, נפגע הפלקסוס הברכיאלי, וזהו המקור לנזק הנוירולוגי שנגרם לתובעת. בחוות דעת משלימה שהוגשה מטעמו (ביום 3.12.12) הפנה ד"ר ורבין לספרות רפואית שהתייחסה לפגיעה בפלקסוס הברכיאלי במהלך ביצוע ניתוחים שונים. לטענת ד"ר ורבין, האחריות למניעתו של נזק מסוג זה במהלך ניתוח מוטלת על הצוות הרפואי.

  13. כאמור, ד"ר ורבין נחקר על חוות דעתו בבית המשפט ובעדותו הוא חזר על עמדתו. מעדותו של ד"ר ורבין עלה, כי אין לו ניסיון בביצוע ניתוחים מהסוג בו מדובר בענייננו. עם זאת ד"ר ורבין ציין בעדותו, כי יש לו ניסיון רב בביצוע ניתוחים שבהם מושכב המנותח במנח דומה לזה שבו הושכבה התובעת, הגם שאין מדובר בדיוק בניתוח מושא דיוננו (עמ' 32 לפרוטוקול).

    פרופ' פינקלשטיין

  14. בחוות דעתו מיום 11.4.08 העריך פרופ' פינקלשטיין, כי התובעת סובלת מפגיעה בפלקסוס הברכיאלי. את נכותה של התובעת העריך פרופ' פינקלשטיין באופן הבא: 20% בגין פגיעה מוטורית קלה במקלעת העצבית מימין ו-30% בגין נוירופאתיה היקפית מכאיבה ודיסאוטונומית. בחוות דעתו המשלימה מיום 30.4.09, שהוגשה לאחר שעמדו בפניו חוות הדעת של מומחי הנתבעים, חזר פרופ' פינקלשטיין על עמדתו.

  15. כאמור, פרופ' פינקלשטיין לא נחקר על חוות דעתו וזאת לאחר שהנתבעים ויתרו על חקירה זו.

    חוות הדעת מטעם הנתבעים

    פרופ' שטיינר

  16. בחוות דעתו מיום 16.1.09 העריך פרופ' שטיינר, כי צניחת העפעף ממנה סובלת התובעת נגרמה כתוצאה מהניתוח. הוא העריך את הנכות בגינה ב- 10%. עם זאת יודגש, כאמור, כי טענותיה של התובעת כלפי הנתבעים אינן נוגעות לעניין זה, וזאת משום שבטופס ההסכמה עליו חתמה התובעת קודם הניתוח נכתב במפורש כי "צניחת עפעף" היא תופעת לוואי אפשרית של הניתוח. אשר לתלונותיה של התובעת על כאבים וחולשה ביד ימין, פרופ' שטיינר סבור כי אלה אינם נובעים מפגיעה בפלקסוס הברכיאלי והם אינם קשורים לניתוח מושא דיוננו. לשיטתו של פרופ' שטיינר, המקור לתלונותיה של התובעת הוא פגיעה צווארית כלשהי, שאינה קשורה בניתוח. מכל מקום, את נכותה של התובעת במישור זה העריך פרופ' שטיינר ב-5%. עוד ציין פרופ' שטיינר בחוות דעתו, כי גם כאבי הראש עליהם התלוננה התובעת אינם קשורים בניתוח.

  17. בעדותו, עמד פרופ' שטיינר על דעתו ולפיה אין מדובר בענייננו בפגיעה בפלקסוס הברכיאלי אלא בפגיעה צווארית כלשהי.

    פרופ' פרוינד

  18. בחוות דעתו מיום 4.2.09 טען פרופ' פרוינד, כי הוא ביצע מאות ניתוחים מסוג זה שבענייננו, וכי הוא אינו זוכר ולו מקרה אחד שבו אירע נזק קבוע לפלקסוס הברכיאלי, כפי שנטען במקרה זה. עוד טען פרופ' פרוינד, כי בבית החולים נרכש ניסיון רב בניתוחים מסוג זה, המתבטא במאות ניתוחים שבוצעו, וכי בכל הניתוחים הושכבו החולים בתנוחה דומה ולא היו מקרים של נזק לפלקסוס הברכיאלי. פרופ' פרוינד טען עוד, כי בעשרות השנים האחרונות התבצעו ברחבי העולם אלפי ניתוחים מסוג זה, וכי בסקירת הספרות העולמית נמצאו רק תיאורי מקרים בודדים שנגרמה בהם פגיעה כלשהי בפלקסוס הברכיאלי במהלך ניתוח להזעת יתר בכפות הידיים. בהתייחס לניתוח שעברה התובעת נטען, כי ניתוח זה ארך לא יותר מעשרים דקות, וכי גם אם הייתה מתיחה מוגזמת של הזרועות הרי שבהתחשב בזמן הקצר של הניתוח, הסיכוי לגרימת נזק הוא קטן ביותר. פרופ' פרוינד הסתמך בחוות דעתו על חוות דעתו של פרופ' שטיינר, אשר שלל את הטענה כי התלונות של התובעת נובעות מפגיעה בפלקסוס הברכיאלי. משכך, סבר פרופ' פרוינד כי אין בסיס להשערה שפגיעתה של התובעת נובעת מהניתוח.

  19. גם פרופ' פרוינד העיד בבית המשפט. מעדותו עלה כי עקרונית הוא מסכים לכך שמתיחת יתר של הזרועות במהלך ניתוח למשך זמן רב עלולה לגרום לנזק לפלקסוס הברכיאלי, אלא שהוא סבור כי בענייננו הדבר לא התרחש (בעמ' 27 ש' 13-17).

    מומחה בית המשפט – פרופ' שדה

  20. בחוות דעתו מיום 8.12.10 העריך פרופ' שדה, כי "צניחת העפעף" ממנה סובלת התובעת נובעת מהניתוח, אך ציין כי מדובר בסיבוך בלתי נמנע שלו (כאמור, התובעת אינה מעלה טענות בהקשר זה נגד הנתבעים). אשר לתלונותיה של התובעת בנוגע ליד ימין, פרופ' שדה ציין בחוות הדעת כי לא ניתן לקבוע בדיוק מה אירע בניתוח ומהו הגורם לאותה פגיעה, ואולם לנוכח העובדה שתלונותיה של התובעת בדבר הפרעה בתחושה ובדבר חולשה החלו זמן קצר לאחר הניתוח, הרי שהגיוני וסביר לקשור אותן לניתוח. את נכותה של התובעת העריך המומחה ב-10%, תוך שציין בחוות דעתו כי נכות זו נגרמה בשל הניתוח, אך לאו דווקא בשל התרשלות מצידו של הצוות הרפואי.

  21. פרופ' שדה העיד אף הוא בבית המשפט, ולמעשה הוא היה הראשון מבין המומחים שהעיד (ביום 28.6.12). יוער, כי קודם עדותו טענו ב"כ התובעת כי פרופ' שדה חרג מסמכותו, וזאת משום שהוא התייחס בחוות דעתו גם לשאלת הרשלנות. מטעם זה בחרו ב"כ התובעת שלא לחקור את המומחה על סוגיה זו. בהתייחס לתלונותיה של התובעת העריך פרופ' שדה בעדותו, כי אכן קיימת פגיעה אצל התובעת, והוא שב על הערכתו את גובה הנכות ב-10% (עמ' 11 ש' 20-23). בזיקה לסוגיית האחריות אמר פרופ' שדה, כי אין ראיה המצביעה על כך שהפגיעה נגרמה במהלך הניתוח מושא דיוננו, ואולם בשים לב לכך שהתובעת התלוננה על פגיעה ביד בסמוך לאחר הניתוח, הרי שסביר לקשור את הפגיעה לניתוח (עמ' 12 ש' 28-30). פרופ' שדה העריך בעדותו, כי "לאור כל המהלך והממצאים בבדיקות השונות הכי סביר שהייתה פגיעה במקלעת הברכיאלית" (בעמ' 13 ש' 9-10). עוד אמר פרופ' שדה, כי הוא אינו מקבל את הערכתו של פרופ' שטיינר (המומחה מטעם הנתבעים בתחום הנוירולוגיה), ולפיה המקור לתלונותיה של התובעת הוא צווארי (בעמ' 17 ש' 26-28). פרופ' שדה אמר עוד בעדותו, כי בכל הקריירה שלו (35 שנים) הוא נתקל בכ-10 מקרים של פגיעה בפלקסוס הברכיאלי במהלך ניתוח (הוא הוסיף כי באף מקרה לא מדובר היה בניתוח מושא דיוננו. עמ' 13 ש' 20-23). בחלק מהמקרים מדובר היה בפגיעה שנגרמה בניתוחי חזה כתוצאה מפתיחת בית החזה, ובחלק אחר של המקרים מדובר היה בפגיעה שנבעה מתנוחה לא טובה שבה היה מצוי המנותח שהובילה למתיחה של הגפה (עמ' 17 ש' 2-5). אפשרות תיאורטית נוספת שהעלה פרופ' שדה היא פגיעה פיזית של המכשור הרפואי בעצב במהלך הניתוח (בעמ' 14 ש' 6-7). פרופ' שדה אמר עוד, כי בענייננו – בהנחה שהפגיעה אכן נגרמה במהלך הניתוח – הוא אינו יכול לקבוע מה בדיוק היה מנגנון הפגיעה, והוא הטיל ספק בהתקיימותן של כל אחת מהאפשרויות שצויינו לעיל. ואולם, בסיכומו של דבר, פרופ' שדה סבור שיש לקשור בין מצבה של התובעת לבין הניתוח מושא דיוננו, וזאת לנוכח סמיכות הזמנים בין הניתוח לתלונותיה של התובעת על פגיעה ביד (עמ' 15 ש' 18-20).

    עדויות הצדדים

  22. פרט למומחים, העידו עדים נוספים מטעם הצדדים.

  23. מטעם התובעת העידה התובעת לבדה. מעדותה עלה, שגם אחותה סבלה מבעיה דומה של הזעת יתר בידיים וכי השתיים הלכו יחד לניתוח, ונותחו בזו אחר זו. התובעת מסרה בעדותה, כי היא החלה לחוש כאבים בצד ימין כבר בסמוך לאחר הניתוח, ואולם היא חשבה שזו תופעת לוואי טבעית ונורמאלית של הניתוח. כעבור כחודש וחצי דיברה עם אחותה וזו אמרה לה שהיא אינה סובלת מכאבים. אז, כך לדברי התובעת, היא הבינה ש"משהו לא בסדר" אצלה, ופנתה לרופא המשפחה, ד"ר גינדין, אשר הפנה אותה לבירור נוירולוגי אצל פרופ' הרישנו, שהיה באותה עת מנהל המחלקה הנוירולוגית ב"סורוקה" (בעמ' 57 ש' 8-11).

  24. מטעם הנתבעים העידו שני המנתחים אשר ניתחו את התובעת, ד"ר גד שקד וד"ר אולג דוחנו. מטבע הדברים, בשים לב לזמן הרב שחלף מאז הניתוח (שהיה ביום 17.5.01), השניים לא זכרו באופן ספציפי את הניתוח שביצעו בתובעת. משכך, האמור בתצהירי השניים ובעדותם על אודות ההכנה לניתוח ואופן מהלך הניתוח של התובעת נשען על התיעוד הרפואי ועל הרוטינה הנוהגת, בדרך כלל, בעת עריכת ניתוחים מסוג זה שבענייננו. השניים התייחסו בעדותם לאופן שבו נהוג להשכיב את המנותח בניתוח מסוג זה ובפרט התייחסו למנח שבו נהוג להציב את הזרועות. מעדותם של השניים עלה, כי הצוות הרפואי מודע לסיכון הקיים בהשכבה לא נכונה של מנותח בזמן ניתוח ולכן נקבעו נהלים והנחיות שונות בהקשר זה על מנת למנוע את התממשות הסיכון (רא' עדותו של ד"ר שקד, בעמ' 69 ש' 24 – עמ' 70 ש' 11; עדותו של ד"ר דוחנו בעמ' 87 ש' 22-28).

    דיון והכרעה

  25. ואלה השאלות הטעונות הכרעה בענייננו:

    • האם התובעת סובלת מנכות נוירולוגית?

    • ככל שהתשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב, השאלה השנייה היא מהו מקור נכותה של התובעת? האם מדובר בפגיעה בפלקסוס הברכיאלי שנגרמה כתוצאה מהניתוח, כפי שטוענת התובעת, או שמא מדובר בבעיה כלשהי בצוואר, שאין לה קשר לניתוח, כפי שסבורים הנתבעים.

    • ככל שייקבע כי נכותה של התובעת נגרמה כתוצאה מהניתוח, כי אז השאלה השלישית היא האם הדבר נובע מהתרשלותו של הצוות הרפואי במהלך הניתוח או לא?

      אדון בשאלות אלה כסדרן.

  26. השאלה הראשונה. אני סבור כי יש לקבוע שהתובעת סובלת מנכות נוירולוגית. בהקשר זה מקובלת עליי הערכתו של פרופ' שדה, המומחה מטעם בית המשפט, כי לתובעת נכות בשיעור של 10% וזאת על רקע תלונותיה בדבר הפרעה תחושתית וכאבים בגפה הימנית. יצוין, כי אני מקבל את עדותה של התובעת ולפיה הסימפטומים מהם החלה לסבול לאחר הניתוח לא נעלמו במשך הזמן. תימוכין לכך ניתן למצוא בתיעוד הרפואי המתייחס לתקופה שלאחר הניתוח ממנו עולה, כי התובעת הלכה לרופאים וביצעה בדיקות שונות (בפרט בדיקתMRI ובדיקת הולכה עצבית) על רקע התלונות הנ"ל (רא' סעיף 8 לעיל וההפניות שם). לא למותר לציין, כי חלק מהבירור הרפואי שערכה התובעת נעשה הרחק ממקום מגוריה של התובעת, אילת (למשל בבית החולים בילינסון בפתח תקווה, רא' מסמך 54 לתיעוד הרפואי). הדעת נותנת, כי התובעת לא השקיעה את כל המאמצים הללו כדי "להמציא" תביעה, וכי תלונותיה היו תלונות אמת.

  27. השאלה השנייה היא, כאמור, מהו מקור נכותה של התובעת? התובעת טוענת, כי מדובר בפגיעה בפלקסוס הברכיאלי, שנגרמה כתוצאה מכך שבמהלך הניתוח ידיה היו פרושות בצורה לא נכונה. מנגד טוענים הנתבעים, כי תלונותיה של התובעת נובעות מפגיעה בעמוד השדרה הצווארי, שאין לה שום קשר לניתוח.

  28. אני סבור שיש להעדיף את עמדתה של התובעת בעניין זה, וזאת בשל מספר טעמים:

    • ראשית, זו דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. כפי שהובא לעיל, פרופ' שדה העריך בעדותו, כי "לאור כל המהלך והממצאים בבדיקות השונות הכי סביר שהייתה פגיעה במקלעת הברכיאלית" (בעמ' 13 ש' 9-10). פרופ' שדה אמר עוד בעדותו, כי הוא אינו מקבל את הערכתו של פרופ' שטיינר (המומחה מטעם הנתבעים בתחום הנוירולוגיה), ולפיה המקור לתלונותיה של התובעת הוא צווארי, וזאת משום שאם אכן המקור היה צווארי, התמונה הקלינית הייתה צריכה להיות שונה (בעמ' 17 ש' 26-28). יצוין, כי מעדותו של פרופ' שטיינר עלה, כי הוא מעריך מאוד את כישוריו המקצועיים של פרופ' שדה (בעמ' 75 ש' 27-29). יוער, כי הערכתו של פרופ' שדה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הניתוח לבין נכותה של התובעת נובעת במידה רבה מסמיכות הזמנים שבין תלונותיה של התובעת לבין הניתוח. בהקשר זה אומר, כי מקובלת עליי עדותה של התובעת כי היא החלה לחוש בכאבים וחולשה בצד ימין כבר בסמוך לאחר הניתוח. אכן, במכתב השחרור מבית החולים לאחר הניתוח תלונות אלה לא מופיעות, והן מתועדות לראשונה כחודש וחצי לאחר הניתוח, בעת ביקורה של התובעת אצל רופא המשפחה (ביום 5.7.01). ואולם, התובעת נשאלה בעדותה לפשר הדבר – בפרט בשים לב לכך שהבעיה בעפעף שהתעוררה לאחר הניתוח כן צוינה במכתב השחרור – והשיבה, כי היא סברה שהכאבים שחשה לאחר הניתוח הם תוצאה טבעית של הניתוח, ורק לאחר זמן מה, כשהבינה שאחותה – אשר עברה גם היא את אותו ניתוח באותו יום – אינה סובלת מכאבים, חששה שמשהו אצלה לא תקין, ועל כן פנתה לבירור העניין אצל רופא המשפחה אשר הפנה אותה להמשך בירור נוירולוגי (רא' בעמ' 57 ש' 8-11). הסבר זה הוא הגיוני, סביר ומניח את הדעת.

    • שנית, אין מדובר אך בסמיכות זמנים בין הניתוח לבין הסימפטומים מהם החלה התובעת לסבול בסמוך לאחר מכן, אלא בסימפטומים אשר עשויים להיות, על פניו, קשורים בניתוח ונובעים ממנו. כפי שצוין לעיל, אין חולק על כך שפרישה לא נכונה של הזרועות במהלך הניתוח עלולה לגרום לפגיעה בפלקסוס הברכיאלי (רא' סעיף 19 לעיל, עדותו של פרופ' פרוינד). פגיעה זו מתבטאת בסימפטומים עליהם התלוננה התובעת. מהעדויות שנשמעו לפניי, הן של המנתחים שניתחו את תובעת והן של המומחים מטעם הצדדים בתחום הכירורגיה, עולה, שביחס לניתוחים מסוג זה שעברה התובעת קיימת מודעות לאפשרות שכתוצאה ממנח לא נכון של הזרועות במהלך הניתוח, ייגרם נזק נירולוגי. זה הטעם לכך, שנקבעו נהלים והנחיות בעניין זה אשר נועדו למנוע את הדבר. מכאן, שהנזק שהתובעת טוענת לו, הוא בדיוק הנזק שהצוות הרפואי מודע לו, ואשר אותו הוא מבקש למנוע.

    • שלישית, זו הייתה הערכתם של הרופאים שטיפלו בתובעת "בזמן אמת". כך, כפי שהובא לעיל, ברישום אודות ביקורה של התובעת אצל פרופ' הרישנו, מנהל המחלקה הנוירולוגית באותה עת בבית החולים, מיום 11.10.01, מצוין: "לא.עדיין תחושה ירודה באספקט המדיאלי של הזרוע מימין וחולשה בכף יד ימין. כנראה הדבר הוא עקב stretching של הפלקסוס הברכיאלי אך יש לשלול צלע צווארית" (מסמך 36 לתיעוד הרפואי). כלומר, "בזמן אמת", כחמישה חודשים לאחר הניתוח העריך פרופ' הרישנו כי המקור לתלונותיה של התובעת הוא מתיחה של הפלקסוס הברכיאלי שאירעה במהלך הניתוח. יצוין, כי בתיעוד נוסף אודות ביקור מיום 5.5.05 של התובעת אצל ד"ר ודים קוליאנוב, נוירולוג, בבית החולים בילינסון (מסמך 54 לתיעוד הרפואי) צויינה האבחנה של פגיעה בפלקסוס הברכיאלי. אכן, פרופ' הרישנו וד"ר קוליאנוב לא העידו בהליך זה ואין לקבוע ממצאים על סמך הרישומים שערכו, ואולם אני סבור כי רישומים אלה וההערכה המצויה בהם תומכים בטענת התובעת.

    • ורביעית, זו דעתו של המומחה מטעם התובעת, פרופ' פינקלשטיין, שהנתבעים ויתרו על חקירתו הנגדית בבית המשפט. למעשה, ארבעה רופאים שבחנו את עניינה של התובעת היו בדעה כי המקור לתלונותיה הוא פגיעה בפלקסוס הברכיאלי (פרופ' הרישנו; ד"ר קוליאנוב; פרופ' פינקלשטיין; ופרופ' שדה). מנגד, פרופ' שטיינר הוא היחיד שסבור כי המקור לתלונותיה של התובעת הוא בעיה צווארית כלשהי.

  29. לסיכום נקודה זו, אני סבור, אפוא, כי נכותה של התובעת נובעת מפגיעה בפלקסוס הברכיאלי שאירעה במהלך הניתוח.

  30. השאלה השלישית. לנוכח המסקנה אליה הגעתי ולפיה נכותה של התובעת הינה תוצאה של הניתוח, כי אז השאלה היא האם הדבר נגרם כתוצאה מהתרשלות של הצוות הרפואי במהלך הניתוח, או לא. באופן עקרוני קיימות בעניין זה שתי אפשרויות: האפשרות האחת היא, שהייתה התרשלות מצידו של הצוות הרפואי במהלך הניתוח אשר הובילה לפגיעה ממנה סובלת התובעת. האפשרות השנייה היא, שהניתוח בוצע על ידי הצוות הרפואי ללא כל דופי, אלא שלעיתים יש "סיבוכים" (כמו תופעת "צניחת העפעף" ממנה סובלת התובעת כתוצאה מהניתוח) אשר מתרחשים בהסתברות מסויימת גם כאשר הכל נעשה כשורה. כפי שאבהיר להלן, אני סבור, כי האפשרות שהייתה התרשלות מצד הצוות הרפואי במהלך הניתוח מסתברת יותר מהאפשרות שלא הייתה.

  31. במסגרת בירורה של תביעה זו נשמעה דעתם של 7 רופאים. בתום שמיעת הראיות יש לומר, כי לא ניתן לקבוע מה בדיוק אירע ומהו הגורם לפגיעה שנגרמה לתובעת. פרופ' שדה היטיב לתאר את הדברים באומרו כך (בעמ' 15 ש' 18-20):

    "במקרה שלה אין לי מנגנון מדויק לפגיעה ולצערנו לא תמיד אנחנו יודעים את כל התשובות. הקישור שלי בין המצב שלה לבין הניתוח הוא רק בגלל סדר הזמנים ובגלל שאין הסבר סביר יותר טוב מזה"

    על רקע דברים אלה מתעוררת השאלה האם יש לקבל את טענת התובעת כי במקרה שלפנינו חל הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים בעניין זה, אני סבור כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. אבהיר את הדברים. סעיף 41 קובע כך:

    "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."

  32. התנאים המנויים בסעיף מתקיימים בענייננו. ראשית, לתובעת אין יכולת לדעת כיצד בדיוק אירעה הפגיעה, בפרט בשים לב לעובדה שהיא הייתה מורדמת במהלך הניתוח. שנית, אין חולק על כך שלנתבעים הייתה שליטה מלאה על אופן עריכת הניתוח, ובפרט לצוות הרפואי. ושלישית, בשים לב לכך שהתובעת נכנסה לניתוח ללא הפגיעה הנוירולוגית ויצאה ממנו כשהיא פגועה, ובשים לב לכך שהפגיעה שנגרמה לתובעת בניתוח (פגיעה בפלקסוס הברכיאלי) היא פגיעה שהצוות הרפואי מודע היטב לסיכוי שתתרחש ואמור לנקוט בפעולות שונות כדי למונעה (כגון הקפדה על השכבה נכונה), הרי שלנוכח העובדה שסיכון זה אכן התממש בסופו של דבר, מסתבר יותר שהיתה התרשלות מצד הצוות הרפואי מאשר שלא הייתה. מכאן, שעל הנתבעים מוטל הנטל להוכיח שלא התרשלו. כפי שיובהר להלן, אני סבור כי בנטל זה הנתבעים לא עמדו.

  33. ד"ר שקד וד"ר דוחנו, אשר ביצעו את הניתוח, מסרו בעדותם כי אין הם זוכרים את המקרה הספציפי ואין הם יכולים להתייחס באופן קונקרטי למה שהתרחש בניתוח מושא דיוננו. השניים התייחסו בתצהיריהם ובעדותם לשגרת העבודה ולנהלים הכלליים בנוגע למנח הנכון שבו יש להציב את זרועות המנותח בעת ניתוח מסוג זה שבענייננו. ואולם, כאמור, השניים לא יכלו להתייחס באופן קונקרטי לַניתוח. מכאן, שלא מונחת בפני בית המשפט כל ראיה לכך שמנח הידיים בניתוח שבוצע לתובעת היה תקין. הנתבעים טענו בסיכומיהם בהקשר זה, כי בשים לב לשיהוי מצידה של התובעת בהגשת התביעה, נגרם להם נזק ראייתי שהתבטא, בין היתר, בכך שד"ר שקד וד"ר דוחנו לא זכרו את פרטי המקרה. אינני מקבל טענה זו. אכן, התביעה הוגשה על סיפה של תקופת ההתיישנות, ואולם נראה שבשים לב לאופיו של הניתוח ולשכיחות הרבה שבה בוצע בבית החולים (רא' למשל סעיף 8 רישא לתצהירו של ד"ר שקד), הרי שהדעת נותנת כי גם אם התביעה היתה מוגשת במועד מוקדם יותר, לא היה סיכוי של ממש שיהיה לד"ר שקד ולד"ר דוחנו זיכרון פוזיטיבי של ממש מהניתוח מושא ענייננו. סיכומה של נקודה זו, לא עלה בידי הנתבעים להראות כי לא התרשלו.

  34. אני סבור, שגם אם נטל השכנוע היה מוטל על התובעת יש לקבוע כי עלה בידה להרים נטל זה. ההסבר לו טוענת התובעת לפגיעה שנגרמה לה בפלקסוס הברכיאלי מתקבל על הדעת, ולא הובא הסבר חלופי מצידם של הנתבעים. אכן, המקרים בהם הפלקסוס הברכיאלי נפגע במהלך ניתוח הם נדירים, וגם העובדה שמדובר בניתוח קצר יחסית מקטינה את הסיכוי שפגיעה מסוג זה תתרחש. משכך, עקרונית, אין להוציא מכלל אפשרות שהפגיעה איננה נובעת ממעשה רשלני, אלא מסיבה עלומה שלמדע הרפואה אין תשובה ביחס אליה (כך סבור למשל פרופ' שדה). ואולם השאלה היא, מה יותר מסתבר. בהתחשב במכלול החומר המונח לפניי יש לקבוע, כאמור, כי האפשרות שהפגיעה נעשתה ממעשה או מחדל רשלני, מסתברת יותר מהאפשרות שהיא נגרמה שלא ברשלנות.

     

    הסכמה שלא מדעת

  35. בטרם חיתום הדיון בשאלת האחריות, אתייחס לסוגייה נוספת שעלתה בסיכומי הצדדים – "הסכמה שלא מדעת".

  36. התובעת טוענת בעניין זה, כי היה על הנתבעים לציין ב"טופס ההסכמה" עליו חתמה טרם הניתוח את האפשרות שכתוצאה מהניתוח תיגרם לה פגיעה בפלקסוס הברכיאלי כפועל יוצא ממנח לא נכון של הזרועות בעת הניתוח, וכי מאחר שהדבר לא נעשה הרי שהנתבעים הפרו את חובתם כלפיה. אין בידי לקבל את טענת התובעת בעניין זה. טענת התובעת היא, למעשה, כי היה על הנתבעים לציין בטופס ההסכמה לניתוח פגיעה שעלולה להתרחש כתוצאה מהתרשלות של הצוות הרפואי במהלך הניתוח. אינני סבור שזו הכוונה בחובת היידוע. לטעמי, חובת היידוע מחייבת את הצוות הרפואי ליידע את המטופל בדבר סיכונים העלולים להתרחש, בסבירות מסויימת, כתוצאה מביצוע פרוצדורה רפואית, גם ללא כל התרשלות מצידו של הצוות הרפואי. ניתן לדמות את הדבר ל"תופעות לוואי" אפשריות בעקבות נטילת תרופה אותן יש חובה לציין בפני הצרכן. דוגמא טובה לחובת הגילוי היא תופעת "צניחת העפעף" שצויינה בטופס ההסכמה עליו חתמה התובעת. מדובר בתופעה שמבחינה סטטיסטית מתרחשת אחת למספר מסויים של ניתוחים, וזאת גם כאשר הניתוח מתנהל ללא דופי. ואכן, הסיכון של "צניחת עפעף" התממש בעניינה של התובעת. ואולם, כאמור, אינני סבור כי חובת היידוע דורשת לציין גם נזקים העלולים להתרחש כתוצאה מהתרשלותו של הצוות הרפואי. הדבר גם אינו מתיישב עם השכל הישר, שכן אין לדבר סוף, שהרי ניתן להעלות על הדעת אינספור אפשרויות להתרשלות במהלך פרוצדורה רפואית ואינספור נזקים העלולים להיגרם בשל כך. סיכומו של דבר, אני דוחה את עמדתה של התובעת בהקשר זה.

  37. סיכומה של שאלת האחריות. לאור כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי נותרה לתובעת נכות נוירולוגית כתוצאה מהניתוח; כי המקור לנכות זו היא פגיעה בפלקסוס הברכיאלי שאירעה במהלך הניתוח; וכי יותר מתקבל על הדעת שהפגיעה נובעת מהתרשלות של הצוות הרפואי במהלך הניתוח בכל הנוגע למנח שבו הוצבו ידיה של התובעת. אינני קובע קביעה נחרצת ולפיה הצוות הרפואי התרשל במהלך הניתוח שנעשה לתובעת, אלא שעל יסוד כל החומר המצוי לפניי המסקנה המסתברת יותר היא שהיתה התרשלות מצידו של הצוות הרפואי. מכאן, שעל הנתבעים מוטלת האחריות לפצות את התובעת בגין נזקיה. לסוגיה זו אפנה כעת.

    הנזק

    הנכות הרפואית

  38. התובעת טוענת, שכתוצאה מהניתוח נותרה לה נכות בשיעור (משוקלל) של 44% וזאת בהתאם להערכתו של פרופ' פינקלשטיין, המומחה מטעמה. מנגד, פרופ' שטיינר, המומחה מטעם הנתבעים, העריך בחוות דעתו כי בגין ההפרעות ביד ימין נותרה לתובעת נכות בשיעור של 5% בלבד (שלשיטתו, כאמור לעיל, אינה קשורה סיבתית לניתוח). במסגרת תיק זה מונה, כזכור, פרופ' שדה כמומחה מטעם בית המשפט. בחוות דעתו וכן בעדותו העריך המומחה, כי נכותה הנוירולוגית של התובעת כתוצאה מהניתוח עומדת על 10%, וזאת על רקע תלונותיה של התובעת על הפרעה תחושתית וכאבים בגפה הימנית שלה.

  39. לטענת התובעת, בשים לב לכך שהנתבעים ויתרו על חקירתו של פרופ' פינקלשטיין, המומחה מטעמה, יש לאמץ את קביעותיו בכל הנוגע לגובה נכותה. הנתבעים דוחים טענה זו וטוענים, כי בתיק זה מונה מומחה מטעם בית המשפט ואין כל סיבה להתערב בהערכתו את גובה הנכות. עמדת הנתבעים מקובלת עליי. במסגרת תיק זה מונה, כאמור, פרופ' שדה כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה העריך בחוות דעתו כי נכותה של התובעת הינה בגובה של 10%. המומחה אף נחקר בבית המשפט על חוות דעתו ושב על הערכה זו. לא מצאתי כי יש סיבה שלא לאמץ את הערכתו של פרופ' שדה, ולפיכך אני קובע כי נכותה הרפואית של התובעת עומדת על 10% וזאת בגין "הפרעה תחושתית וכאבים", כאמור בחוות דעתו של פרופ' שדה מיום 8.12.10.

    שיעור הגריעה מכושר השתכרות

  40. כעולה מתצהירה של התובעת, לאורך השנים עבדה התובעת בעבודות מזכירות. התובעת ציינה בעדותה, כי היא נאלצה לעזוב מקום עבודה מסודר בו עבדה לפני הניתוח, וזאת לנוכח מגבלותיה הפיזיות כתוצאה מהפגיעה בניתוח אשר הקשו עליה לבצע עבודות הדפסה. מעדותה של התובעת עלה, כי כיום היא עובדת בעיריית אילת כמנהלת משרד, וכי היא בעלת קביעות (סעיף 10 לתצהיר התובעת; עמ' 51 ש' 28 – עמ' 52 ש' 3; עמ' 53 ש' 17-18). התובעת טוענת, כי בהתחשב במגבלותיה הפיזיות כתוצאה מהניתוח יש מקום להעמיד את שיעור הגריעה מכושר השתכרותה על 50% לפחות. הנתבעים טוענים מנגד, כי בשים לב לגובה הנכות שנקבעה לתובעת על ידי מומחה בית המשפט, יש מקום, לכל היותר, לפסוק פיצוי גלובאלי ביחס לראש הנזק של הפסדי שכר לעתיד.

  41. בנסיבות המקרה שלפנינו אני סבור כי יש לקבל את ההנחה שהנכות הרפואית משקפת גם את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות ומשכך אני מעמידו על 10%.

    ראשי הנזק

    כאב וסבל

  42. התובעת עותרת לפיצוי ברכיב זה בסך של 500,000 ₪. הנתבעים סבורים כי לכל היותר יש לפסוק סכום של 20,000 ₪.

  43. בשים לב למכלול נסיבות העניין ובכלל זה גובה הנכות שנקבעה לתובעת על ידי המומחה מטעם בית המשפט, אני פוסק לתובעת בגין רכיב זה סך של 75,000 ₪.

    הפסדי הכנסה לעבר

  44. התובעת טוענת, כי בעקבות מגבלותיה כתוצאה מהניתוח היא פוטרה מעבודתה כמזכירה בחברה קבלנית בחודש אוגוסט 2001, וכי היא הצליחה למצוא מקום עבודה חלופי רק כעבור שנה (סעיף 10 לתצהיר התובעת). אשר על כן התובעת עותרת לפצותה בגין תקופה של שנה לאחר פיטוריה (לפי שיעור הגריעה הנטען – 50%), בסך של 25,000 ₪, וכן לפצותה בגין התקופה מאז ועד היום (לפי שיעור של 25%), בסך של 150,875 ₪, וזאת לנוכח טענתה כי לא הצליחה למצות את כושר השתכרותה ולא אחת נאלצה להחליף מקומות עבודה. הנתבעים טוענים מנגד, כי מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה, וכי ביחס לחלק מהתקופה שלגביה נתבקש פיצוי, התובעת קיבלה דמי אבטלה.

  45. אין בידי לקבל את טענות התובעת בעניין זה. אכן, מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה והתובעת לא עמדה בנטל זה. לא הובאה מטעם התובעת כל ראיה חיצונית להוכחת טענותיה בהקשר זה, כגון: זימון לעדות של המעסיק במקום העבודה בו עבדה התובעת קודם הניתוח, אשר יכול היה להעיד על נסיבות הפסקת עבודתה לאחר הניתוח, ו/או זימון לעדות של מעסיקים ממקומות עבודה נוספים בהם עבדה התובעת לאורך השנים שחלפו מאז הניתוח, לתמיכה בטענותיה בדבר הקשיים בהם נתקלה במילוי תפקידה על רקע פגיעתה בניתוח. ואולם למעלה מכך, בשים לב לגובה הנכות שנקבעה לתובעת על ידי המומחה מטעם בית המשפט, 10% בלבד, ספק בעיניי אם נכות בשיעור כזה עולה בקנה אחד עם המגבלות המשמעותיות שתוארו על ידי התובעת בהיבט התעסוקתי. סיכומו של דבר, אני סבור שאין לפסוק לתובעת פיצוי בראש נזק זה.

    הפסדי הכנסה לעתיד

  46. התובעת עותרת לפיצוי בראש נזק זה לפי בסיס שכר של 7,500 ₪, שלטענתה הייתה מגיעה אליו אלמלא הניתוח ומגבלותיו כתוצאה ממנו. בסך הכל עותרת התובעת לפיצוי בסך של 870,862 ₪ בראש נזק זה. הנתבעים טוענים מנגד, כי בשים לב לגובה הנכות שנקבעה לתובעת על ידי מומחה בית המשפט, יש מקום, לכל היותר, לפסוק פיצוי בסכום גלובאלי אותו הם העמידו על 10,000 ₪. לחילופין, הציעו הנתבעים לערוך חישוב לפי רבע משיעור הנכות הרפואית ובסך הכל – 30,000 ₪ (בסיס שכר של 5,000 ₪).

  47. כפי שצוין לעיל, שיעור הגריעה מכושר השתכרות הועמד על 10%. מוכן אני לקבל את עמדת התובעת בכל הנוגע לבסיס השכר לצורך חישוב זה, וזאת בשים לב לכך שמהראיות שהוגשו עולה, כי עלה בידי התובעת להגיע לרמת שכר זו ואף למעלה ממנה (רא' דו"ח רציפות ביטוח שהוגש (נ/3) ביחס לשנת 2012 וכן טופס 106 לשנה זו (ת/2)). אשר לאופן החישוב. בשים לב לאופי הנכות ולכך שהתובעת עובדת מזה מספר שנים באותו מקום עבודה (עיריית אילת) וכי היא קיבלה שם "קביעות", אני סבור כי אין מקום לערוך חישוב אקטוארי "מלא" אלא חלקי, אשר יעמוד על 60%. אם כן, חישוב לפי בסיס שכר של 7,500 ₪; מקדם היוון 227.565; שיעור גריעה של 10%; ו-60% מחישוב "מלא", מסתכם בסך של 102,404 ₪.

    הפסדי פנסיה

  48. התובעת עותרת לפצותה בראש נזק זה, בהתאם לפסיקה הנוהגת, בסך של 104,503₪. הנתבעים סבורים מנגד, שבשים לב לרקע התעסוקתי של התובעת אין לפצותה בגין רכיב זה.

  49. בשים לב לפסיקה המקובלת אני פוסק לתובעת ברכיב נזק זה סך גלובאלי של 10,000 ₪.

    עזרה וסיעוד

  50. התובעת טוענת, כי בעקבות הניתוח ומגבלותיה כתוצאה ממנו, היא לא היתה יכולה לתפקד במשק ביתה במשך תקופה ממושכת לאחר הניתוח, וכי גם כיום היא מתקשה בביצוע מטלות הבית השונות ונזקקת לעזרה של בני משפחתה. התובעת עותרת, אפוא, לפיצוי בגין ראש נזק זה על פי החישוב הבא: שעתיים עזרה ביום לתקופה של שנה לאחר התאונה; שעת עזרה ביום לתקופה שמתום התקופה הראשונה ועד היום; וחישוב דומה לתקופת העתיד. בסה"כ עותרת התובעת לפיצוי בראש נזק זה בסך של 456,000 ₪. הנתבעים טוענים בעניין זה, כי לכל היותר יש לפסוק פיצוי בסכום של 5,000 ₪.

  51. אכן, יש להניח כי לפגיעתה של התובעת כתוצאה מהניתוח ולאופייה, יש השלכה מסויימת על יכולתה לתפקד במשק ביתה. עוד אני מניח, כי בתקופה הסמוכה לאחר הניתוח הקושי היה רב יותר מאשר היום. יחד עם זאת, שיעור הפיצוי המבוקש בראש נזק על ידי התובעת הוא מוגזם ולא עולה בקנה אחד עם גובה הנכות שנקבעה לה על ידי המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' שדה. לכך יש להוסיף, כי מעדותה של התובעת בבית המשפט עלה, כי לתובעת עניינים רפואיים שונים, שאפשר שגם להם יש השלכה על יכולת התפקוד שלה (רא' למשל עמ' 44 ש' 25 – עמ' 46 ש' 9). במצב דברים זה, אני סבור כי יש מקום לפסוק פיצוי גלובאלי על דרך האומדן בראש נזק זה (לעבר ולעתיד) אותו אני מעמיד על 50,000 ₪.

    הוצאות רפואיות ונסיעות

  52. התובעת טוענת כי נזקקה למגוון תרופות לשיכוך כאבים, לטיפולים אלטרנטיביים ועוד, והיא עותרת לפיצוי בראש נזק זה בסך של 80,000 ₪, על דרך האומדן. הנתבעים טוענים מנגד, כי מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה, וכי יש לפצות את התובעת בגין הוצאות נסיעה מוגברות בסכום של 2,000 ₪.

  53. לתצהיר התובעת צורפה קבלה אחת בלבד, ממכון EMG, על סך של 747 ₪. מוכן אני להניח, כי לתובעת היו הוצאות נוספות בגין רכישת משככי כאבים וכיוצ"ב, וכן בגין נסיעות לטיפולים השונים ולבדיקות (בשים לב למקום מגוריה של התובעת, אילת). סיכומו של דבר, גם בראש נזק זה אני מוצא לנכון לפצות את התובעת על דרך האומדן, בסך של 15,000 ₪.

    סוף דבר

  54. התביעה מתקבלת.

  55. הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 252,404 ₪. לסכום זה יתוסף שכ"ט עורך דין (אשר הבסיס לחישובו הוא שיעור של 20% כמקובל) בסכום כולל של 59,567 ₪.

    סכום זה ישולם לתובעת בתוך 30 ימים שאם לא כן הוא יישא ריבית והצמדה מיום פסק הדין.

    כמו כן, הנתבעים יישאו בהוצאות התובעת, לרבות אגרת בית משפט, עלות חוות דעת המומחים מטעמה וחלקה בשכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט.

     

    ניתן היום, כ' סיוון תשע"ה, 07 יוני 2015, בהעדר הצדדים.

    תמונה 2

     

     

    אריה רומנוב, שופט

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ