בחינת טענות הקיפוח
(1)חיוב כלל השותפים להזרמת כספים לחברה
נשאלת השאלה, האם היה בסיס לחייב את כל בעלי המניות בהזרמת כספים נוספים לחברה, והאם היה בסיס לחייב את בעלי המניות לאזן את ההלוואות שנתנו עד אותה עת לחברה. שאלה זו היא שאלה חוזית בעיקרה, הנוגעת למחלוקת ביחס לאופן בו יש לפרש את הסכם השותפות.
נקודת המוצא לפרשנות חוזה, לרבות פרשנות הסכם שותפות, היא הוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, המורה כי יש לפרש חוזה לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ומנסיבות העניין.
עוד נקבע, כי במידה ואומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יש לפרש את החוזה בהתאם ללשונו (ראו: ע"א 6041/15 האמה בע"מ נ' מולר, פסקה 33 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר (פורסם בנבו, 25.9.20016) והאסמכתאות המוזכרות שם). לכן, בבואנו לבחון את הסכם השותפות, נקודת המוצא ממנה עלינו להתחיל היא לשונו.
ההחלטה לפיה על השותפים להזרים 50,000 ₪ כל אחד לחברה;
בסיכום ישיבת הדירקטוריון מיום 26.8.2014 צוין כי ההחלטה שכל בעל מניות יזרים 50,000 ₪ לחברה התקבלה פה אחד. יחד עם זאת, לטענת התובע, ההחלטה לא התקבלה פה אחד כמצוין בה, ולכן עוד ביום 1.9.2014, כשישה ימים לאחר אותה ישיבה, פנה באמצעות בא כוחו לחברה וביקש את תיקון הפרוטוקול (פנייה זו צורפה כנספח 11 לכתב התביעה).
בחקירתו, טען דני כי בשיחות עם התובע לאחר אותה ישיבת דירקטוריון, הסכים האחרון להעמיד לחברה הלוואה בסך של 50,000 ₪ בהתאם להחלטת הדירקטוריון. לטענתו של דני יש בידיו תכתובות המוכיחות זאת (עמוד 55 לפרוטוקול, שורה 6 ואילך), אך תכתובות אלו לא הוגשו לבית המשפט. בישיבת הדירקטוריון השנייה, הבהיר התובע כי באותן שיחות עם הנתבעים הוא הסכים לנסות ולגייס את הסכום של 50,000 ₪, תחת מחאה.
בשים לב לאמור, ובפרט בשים לב לסמיכות הזמנים בין המועד בו קיבל התובע את פרוטוקול הישיבה הראשונה (27.8.2014) ועד להעלאת הבקשה כי הפרוטוקול יתוקן (1.9.2014), כמו גם בשים לב לכך שאין חולק בין הצדדים כי עוד קודם לאותן ישיבות דירקטוריון, דרש התובע מדביר להזרים בעצמה כספים בהתאם למנגנון הקבוע בהסכם השותפות, מקובלת עליי גרסתו של התובע לפיה, ההחלטה התקבלה בניגוד לעמדתו.
כעת אפנה לבחון את ההחלטה לגופה; כעולה מלשונו של הסכם השותפות, במצב בו עולה צורך בהזרמה נוספת של כספים לחברה, דביר היא זו שצריכה להזרים את הכספים ראשונה (עד לסכום כולל של 1,000,000 ₪). זאת בשני מצבים – האחד, לצורך הסדרת הלוואות שנטלה החברה מהבנקים (סעיף 7.1ג להסכם השותפות, להלן: "החלופה הראשונה"); והשני, לצרכיה של החברה, בתנאי שאינם החזר הלוואת בעלים (סעיף 7.1ד להסכם השותפות, להלן: "החלופה השנייה").
עוד נקבע בהסכם השותפות, כי על מנת לחייב את דביר להזרים כספים ראשונה מטעמים של "צרכי החברה", נדרשת החלטת דירקטוריון בעניין (שם).
לענייננו רלוונטית החלופה השנייה.
עוד יש לציין כי על פי הסכם השותפות, בכל מקרה אחר, יזרימו השותפים כספים בחלקים יחסיים לשווי מניותיהם (סעיף 7.2 להסכם השותפות).
אין חולק כי נכון להיום, דביר השקיעה בחברה לכל הפחות 1.5 מיליון ₪ וכי סכום זה טרם נפרע לדביר (עדות התובע בעמוד 9 לפרוטוקול, שורה 20 ואילך). ככל הנראה, מאז הזרימה דביר כספים נוספים (על פי הכרטסת של דביר בחברה, אשר צורפה כנספח 16 לתצהירו המשלים של התובע, עולה כי עד לחודש מאי 2015, השקיעה דביר בחברה כ-1.8 מיליון ₪. אולם, לא הוצגה אסמכתא נוספת על כך ובחקירתו, לא ידע דני לומר באיזו ישיבת דירקטוריון התקבלה החלטה בנדון (עמוד 56 לפרוטוקול, שורה 2 ואילך)).
מכל מקום, מקובלת עליי טענת התובע כי עד לאותה ישיבת דירקטוריון מיום 26.8.14, עמדה השקעתה של דביר בחברה על סך של 1.5 מיליון ₪, וכי עד לאותה עת, זו טרם הזרימה כספים נוספים לחברה בהתאם למנגנון המפורט בסעיפים 7.1ג-7.1ד להסכם השותפות.
כמו כן, אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע דרש מספר פעמים מדביר להזרים את הכספים להם נדרשה על פי ההסכם (עדות דני בעמוד 53 לפרוטוקול, שורות 24-26).
עוד אין מחלוקת כי על אף דרישות אלו לא התקבלה החלטת דירקטוריון המחייבת את דביר לעשות כן. כך אישר התובע בחקירתו וטען כי הדברים אומנם עלו בישיבות דירקטוריון, לגביהן לא הוצא פרוטוקול, אך תמיד היה שוויון בהצבעות (עמוד 8 לפרוטוקול, שורה 11 ואילך).
בהקשר זה יש להעיר, כי במצב דברים זה (מקרה של שוויון) יכול היה התובע לזמן את רואה החשבון של החברה על מנת שיכריע בדבר (סעיף 6.5 להסכם השותפות).
מכל האמור לעיל עולה כי משלא התקבלה החלטת דירקטוריון בעניין, לא התקיים תנאי מתנאי החלופה השנייה. משכך, כביכול, לא הופר הסכם השותפות והיה בסיס לחייב את כל השותפים להזרים כספים לחברה בחלקים שווים (בהתאם לסעיף 7.2 להסכם השותפות).
יחד עם זאת, מאחר וכפי שנראה להלן, יתר תנאי החלופה השנייה בהחלט התקיימו, הרי שעצם העובדה שהחלטה לחייב את דביר להזרים ראשונה כספים לחברה לא התקבלה בדירקטוריון החברה, הינה החלטה מקפחת כשלעצמה. שכן, כל החלטה אחרת נוגדת למעשה את הקבוע בהסכם השותפות ואין לה הגיון עסקי מבחינת החברה ומבחינת קוסאי. לכן, כל החלטה כזו גם מעוררת את החשש כי הנתבעים חברו יחדיו כדי ליצור "בלוק שליטה" ולהעדיף בכך את האינטרסים של דביר על חשבון פגיעה בציפיותיו הלגיטימיות של התובע, המבוססות על הסכם השותפות.
מעיון בתנאים הקבועים לחלופה השנייה עולה כי במידה ולחברה נדרשים כספים נוספים, שלא לצורך פרעון הלוואות בעלים כי אם לצרכים לגיטימיים של החברה, ראוי כי הדירקטוריון יקבל החלטה המחייבת את דביר דווקא להזרים כספים לחברה.
מעדותו של דני עולה כי לגישתה של דביר לא מולאו תנאיה של החלופה השנייה, כיוון שהתובע המשיך לפרוע מהחברה את כספי ההלוואה שהעמיד לה, בעוד יתר בעלי המניות לא נפרעו בגין הלוואותיהם. לכן, בפועל, כל הזרמת כספים נוספת שדביר הייתה מעמידה לחברה, הייתה מתועלת ישירות להחזר הלוואת הבעלים של התובע (עמוד 50 לפרוטוקול שורה 1 – עמוד 53 שורה 9).
אכן, אין לקבל מצב בו התובע הוא היחיד אשר הלוואות הבעלים שהעמיד נפרעות לזכותו ובעלי המניות האחרים נמנעים מלפרוע את הלוואותיהם עקב מצבה של החברה. לכן, כל עוד לא הייתה החברה במצב בו נזקקה היא עצמה למימון נוסף, לא היה מקום לחייב את דביר בלבד להמשיך להזרים הלוואות בעלים. כך בפרט משהסכם השותפות קובע במפורש כי הזרמת הכספים על ידי דביר לא תשמש לצורך החזר הלוואות בעלים.
ואולם, אף אם הדברים נכונים, הצדדים אינם חלוקים כי במועד ישיבת הדירקטוריון שנערכה ביום 26.8.2014, הוא המועד הרלוונטי לבחינת טענת הקיפוח, מצבה הכספי של החברה לא היה יציב ועל מנת שזו תוכל להמשיך בפעילותה השוטפת, נדרש היה להזרים אליה כספים נוספים.
יתרה מזאת, אם היה ספק בדבר האופן בו יתועלו הכספים שיוזרמו לחברה, הרי שלאחר ישיבת הדירקטוריון השנייה, במסגרתה התקבלה החלטה לעצור את החזרי ההלוואות לכל בעלי המניות בחברה – ברור היה כי הכספים שבעלי המניות נדרשו להזרים לחברה בהתאם לישיבת הדירקטוריון הראשונה נועדו אך ורק לצורכי החברה ולא להחזרי הלוואות בעלים.
כאמור לעיל, במצב דברים זה, ראוי היה שהדירקטוריון יקבל החלטה המחייבת את דביר להזרים כספים נוספים בהתאם להסכם ההשקעה.
יצוין, כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעים לפיה ההחלטה להזרים כספים חלה באופן שוויוני על כלל בעלי המניות בחברה ועל כן, בחינת תוצאותיה מעלה שלא מדובר בקיפוח. שכן, הקביעה כי כל בעלי המניות יזרימו כספים באופן שוויוני לחברה, וכי לא דביר היא שתזרים את הכספים בהם התחייבה על פי החוזה, מעניקה לדביר זכויות יתר, אשר בוודאי באות על חשבון התובע.
לאור כל האמור, יש לקבל את הטענה כי הנתבעים עשו שימוש ברוב האוטומטי העומד להם בדירקטוריון על מנת שכלל השותפים יישאו בנטל בו הייתה אמורה, בשלב זה, לשאת רק דביר.
זאת, ללא הצדקה או היגיון כלכלי ובניגוד להסכם השותפות.
ההחלטה לפיה יש לאזן את הלוואות השותפים;
סעיפים 7.1ו ו-7.1ז להסכם השותפות מפרטים את הלוואות הבעלים נכון לאותה עת ועולה מהם התמונה הבאה: איל וקוסאי הזרימו לחברה בעבר 2,000,000 מיליון ₪ הרשומים כשטר הון בספרי החברה. בנוסף, לאיל וקוסאי קיימת הלוואת בעלים של כ-1.3 מיליון כאשר 700,000 מתוכם הזרים קוסאי, 160,000 מתוכן הזרים איל, ועוד סכום של כ-440,000 ₪ המוחזרים ישירות לכלל.
על בסיס מצב דברים זה, נכנסה דביר להסכם השותפות והסכימה להשקיע 1.5 מיליון ₪ כהון התחלתי, ועוד 1,000,000 ₪ נוספים בעת הצורך.
למרות זאת, בישיבת הדירקטוריון מיום 26.8.20014, התקבלה החלטה – אליה התנגד התובע – כי הלוואות הבעלים בחברה יהיו זהות.
בישיבה צוין כי הלוואות הבעלים הרשומות נכון לאותה עת הן; כ- 400,000 ₪ לתובע, כ-2,2000,000 ₪ לקוסאי, ו-1,600,000 ₪ לדביר.
לאור זאת ועל מנת ליישם את החלטת הדירקטוריון בדבר איזון הלוואות הבעלים - נקבע כי התובע יעביר כ-1,2000,000 ₪ נוספים שיתחלקו בין קוסאי לחברה, כך שבסופו של התהליך, יעמדו כל ההלוואות על סך של 1.6 מיליון ₪.
כמו כן, בישיבת הדירקטוריון השנייה הוחלט כי על אייל להשיב לחברה סכום נוסף של 300,000 ₪ שנרשם בכרטסת שלו כפרעון שטר הון.
בחקירתו, נשאל דני לגבי חוסר האיזון הנטען בישיבת הדירקטוריון הראשונה, ועל הפער בין האמור באותה ישיבה לאמור בהסכם השותפות. דני השיב כך (עמוד 58 לפרוטוקול ואילך):
"ש: תראה לי בבקשה איפה חוסר האיזון הזה בא לידי ביטוי בנתונים אשר בהסכם השותפות.
ת: זהו שהוא לא בא לידי ביטוי. אנחנו חשבנו שיש איזון, אני חשבתי שיש איזון ומתברר לי שאין איזון. אני אסביר לך – בהסכם השותפות רשום שיש שם שטר הון של 2 מיליון ₪ של קוסאי ואיל, ההנחה הטבעית שלי היתה וככה הבנתי שמיליון שקל זה קוסאי, מיליון שקל זה איל. בנוסף, יש עוד חובות, יש עוד 700 אלף שקל שהחברה חייבת לקוסאי ועוד 600 אלף שקל שחייבים לאיל, זה מה שרשום בהסכם.
להבנתי, ככה רשום גם בהסכם, החברה חייבת לקוסאי 1.7 מיליון, החברה חייבת לאיל 1.6 מיליון ואני צריך לשים 1.5 מיליון, יש פה איזשהו איזון. אני הבנתי שאני צריך להוסיף עוד כסף, עובדה שעכשיו אני 1.7 מיליון. זאת אומרת אני הבנתי שיש שליש-שליש-שליש פחות או יותר 100 לפה 100 לשם, 1.6-1.7-1.5, בפועל אני 1.7.
כב' השופטת: אז מה הסתבר לך ואיך?
ת: הסתבר לי בפועל שאדון איל חייב רק 400 אלף שקל, החברה חייבת לאיל רק 400.
כב' השופטת: ואיך זה הסתבר לך?
ת: איך זה הסתבר לי? הסתבר ששטר ההון שזה הסכום הגדול שהיה רשום על 2 מיליון ₪ בעצם 1.7 מיליון ₪ זה קוסאי שהוא הזרים לחברה ו- 300 אלף שקל שאיל".
לטענת התובע לעומת זאת, לפני כניסת דביר לחברה, הלוואות הבעלים שהיו רשומות על שמו בחברה היו גבוהות מאשר אלו של קוסאי. זו גם הסיבה, לטענתו, כי הועבר על שמו שטר הון בסך של 300,000 ₪ (עמוד 96 לפרוטוקול, שורה 10 ואילך).
עוד טוען התובע כי ההחלטה בדבר איזון הלוואות הבעלים אף לא התקבלה בהתאם לדין ולתקנון החברה, מאחר ולטענתו, על פי התקנון, החלטה זו צריכה הייתה להתקבל פה אחד.
מחלוקות אלו לא התבררו עד תומן במסגרת ההליך ולא הובאו כל אסמכתאות בדבר השקעות הצדדים עובר לכניסתה של דביר. אולם, מבחינה הסכמית, מקובלת עליי טענת התובע כי מאחר ומדובר בהשקעות שנעשו עובר לכניסתה של דביר לחברה - מדובר בטענה שיכולה להיות רלוונטית לכל היותר ביחסים שבין התובע לבין קוסאי. משהחליטה דביר להשקיע בחברה, הייתה אמורה היא לדעת על חוסר איזון נטען זה בין בעלי המניות.
שינוי בדיעבד של ההסכמות בין הצדדים בדבר גובה ההשקעה של כל בעל מניות, באופן המחייב את התובע בלבד להזרים סכום לא מבוטל, ובפרט, לאור העובדה שמחצית מהסכום כלל לא נועד לעבור לחברה ולשרת את טובתה, כי אם לעבור לקוסאי, מעלה כי מדובר בקיפוח זכויותיו של התובע.
(2)הפסקת החזרי ההלוואה שנטל התובע עבור החברה מכלל
כזכור, התובע לקח הלוואה פרטית מכלל בסכום של 350,000 ₪ וכנגדה משכן את ביתו. בהמשך, לאור מצוקה אליה נקלעה החברה, הגדיל התובע את ההלוואה לסכום של 850,000 ₪ והזרים סכום של 500,000 ₪ לחברה כהלוואת בעלים.
התובע אישר בחקירתו כי החברה פרעה את ההלוואה מעבר לסכום ההלוואה שהועמדה לטובת החברה, וכללה גם את צרכיו האישיים (עמוד 21 לפרוטוקול, שורה 13):
"ש: רק למקד אותך, התוצאה של מה שעכשיו תיארת... שיש הלוואה של 850 אלף שקל שהיא מורכבת מ-500 שעבר לחברה ו-350 זה עניין פרטי שלך.
ת: נכון.
ש: זה לא קשור בכלל לחברה.
ת: נכון, לא הכחשתי לרגע.
ש: באופן שוטף כשפרעו את ההלוואה הזו אז פרעו את ההלוואה של ה-850 אלף שקל.
ת: נכון.
ש: בלי אבחנה.
ת: נכון, לפי סיכום.
[...]
ת: היה סיכום שהחברה תפרע בגלל שלחברה לא היתה את היכולת לשלם לי משכורת או משכורות קטנות לקחנו במינימום, שהחברה עד סכום גובה מה שהחברה חייבת החברה תפרע, עד אז החברה ישתפר מצבה אני אוכל למשוך משכורת והחלק שלי יעבור אלי."
אומנם, הלוואת כלל קיבלה ביטוי מיוחד לעומת הלוואות הבעלים של יתר השותפים. בהסכם השותפות הוסכם בין הצדדים כי ההלוואה שהועמדה על ידי התובע באמצעות כלל, תמשיך להיפרע על ידי החברה ישירות לכלל ללא שינוי.
כך נקבע בסעיף 7.1ו להסכם:
"לאיל וקוסאי קיימת הלוואת בעלים של כ-1.3 מיליון ₪, אשר תוחזר לפי הפירוט הבא: כ- 440,00 ₪ אשר מוחזרת כיום בכל חודש ישירות לכלל ימשיך ללא שינוי..." (ההדגשה שלי – ד.ק). זאת, לעומת הלוואות הבעלים של יתר השותפים, לגביהן נקבע כי יפרעו החל מחודש ינואר 2014.
אולם, ברור כי הכוונה הייתה שהלוואה זו תמשיך להיפרע עד לגובה סכום ההלוואה שנטל התובע עבור החברה, ולא במלואה, כפי שאכן קרה בפועל.
משכך, בהחלטה להפסיק את החזר ההלוואות לכלל לא היה משום הפרת הסכם השותפות בין הצדדים. כמו כן, לאור המצב בו הייתה החברה אותה עת, המשך פרעון הלוואות בעלים לטובת התובע, לא שירת את טובת החברה ולמעשה, עמדה בניגוד מוחלט לטובתה.
יש מקום לציין כי, כפי שעולה גם מחקירתו של דני (עמוד 144 לפרוטוקול ואילך), לא הוצג פרוטוקול של ישיבת דירקטוריון או אסיפת בעלי מניות בה הוחלט להפסיק את פרעון ההלוואה. התובע טען כי נודע לו על הפסקת פירעון ההלוואה מהבנק במפתיע וכי ההחלטה בעניין זה התקבלה על ידי הנתבעים באופן חד צדדי (ראו למשל נספח 16 לנספחי כתב התביעה).
התנהלות זו אך מחזקת את המסקנה כי במצב הדברים שנוצר כיום, מתנהלים הצדדים באופן שאינו מאפשר לתובע לקחת חלק אמיתי בהחלטות ולהיות מעורב בנעשה בחברה וכי האמון בין הצדדים אבד.
(3)החלטות שהתקבלו ביחס לכרטסת של התובע
שני הצדדים העלו סברות וחשדות בעניין פעולות שונות בכרטסת של התובע, ובדבר השאלה האם התובע ביצע בעצמו פעולות בספרי החברה או לא. אולם, מעבר לכך שראיות מוחשיות לא הוצגו בנדון, אין בידי להיכנס לגופן של הטענות ולבחון האם מי מהצדדים ביצע רישומים כוזבים במסמכי החברה. אין זו השאלה העומדת בפני ואין אני נדרשת להכריע בדבר המחלוקות החשבוניות בכרטסות.
די לציין בהקשר זה, כי לא הוכח שהתובע ביצע פעולות חמורות בספרי החברה כנטען על ידי הנתבעים וכי גם הנתבעים מצדם לא שינו את הרישומים בכרטסות של החברה אלא אך דרשו לבררן.
מקובל עליי כי ההחלטה לברר בפני רואה החשבון של החברה פעולות שונות הנראות לדירקטוריון החברה חשודות, אינה החלטה מקפחת אלא החלטה עניינית וסבירה שאינה מקימה עילת תביעה.
אכן, צודקים הנתבעים כי זכותה של החברה והדירקטוריון שלה לבדוק פעולות שבוצעו בספרי החברה ואף להורות על תיקונם במקום שנמצאת טעות. מכאן, שעצם הבדיקה אינה מהווה קיפוח.
טענה נוסף שהעלה התובע בנדון היא כי למרות דרישותיו, הנתבעים מסתירים ממנו מידע באופן שלא איפשר לו להסביר לדירקטוריון את מהות הפעולות בכרטסות שלו.
אולם, אין בידי לקבל טענה זו ביחס לתקופה עובר להגשת התובענה שכן, התובע לא מיהר לממש את זכות העיון אף כאשר כל המסמכים היו פרוסים לפניו.
כך עולה למשל מחקירתו של דני (עמודים 60-61 לפרוטוקול):
"... ביקשנו הסבר, ביקשנו מאדון איל תסביר לנו. מה הוא עשה, לקח את הרגליים שלו והלך. הוא אמר אני רוצה להביא עורך דין, רוצה להביא, אמרנו תביא מי שאתה רוצה רק תבוא. ביקשתם גם הארכה, אתה ביקשת הארכה, נתנו בהסכם את השבועיים [...] מה אנחנו מקבלים במקום? תביעה, באים לבית משפט.
[...]
ש: ... עו"ד פריד כתב כבר בתחילת ספטמבר שהוא מבקש הרבה יותר חומרים ולזה סירבתם, נכון?
ת: לא סירבנו. איל המשרד שלו פה, תבוא אלי מחר למשרד תיקח מה שאתה רוצה. אתה פתאום שולח לי מכתב מעורך דין, אמרנו לו איל תבוא תעשה מה שאתה רוצה. הוא היה בן בית בחברה [...]"
כמו כן, התובע אישר כי לא מיהר לספק הסברים מצידו, אף לא ביחס לנתונים שבוודאי היו בידיו כבר באותה עת, כדוגמת השימוש בכרטיס האשראי של החברה (עמוד 16 לפרוטוקול שורה 17 – עמוד 18 לפרוטוקול שורה 14):
"עו"ד שפירא: אחד מהסעיפים בסוף הדיון הזה היה שאתה תעביר התייחסות בנוגע לכספים ששולמו בתור החזר של הלוואה אישית שלך, העברת איזו התייחסות כזו?
[...]
ת: לא, אני לא העברתי התייחסות. אני גם ביקשתי לשנות חלק מהדברים שלא נאמרו. אני אמרתי שאני אעביר לאחר שנשב כולנו מסודר עם נציגים שלי אצל רואה החשבון אז אני אבין את הדברים.
ש: יצרת קשר עם רואה החשבון של החברה?
ת: לא, אני חיכיתי מדני לקבל אישור לבוא עם אנשים. אני לבד לא מבין בכרטסת הזו.
ש: יש פה פעולות מסוימות שהתשובות אצלך, את אתה היית אמור לתת תשובות. למשל על סכומים של כרטיס אשראי שיש הוצאות שהן הוצאות פרטיות שלך, אז אף אחד לא ייתן את התשובה חוץ ממך, זה אומר שאתה צריך להסתכל על הפירוט ולתת עליו תשובה, לא?
ת: אבל זה דברים שהיינו צריכים לשבת עם נציג שלי. יש לי את כל הפעילות של כרטיס האשראי, הכל סומן [...]"
באשר לתקופה שלאחר הגשת התובענה, בעקבות המלצת בית המשפט במהלך הדיון מיום 3.12.2014, פנה בא כח התובע לאחר הדיון בבקשה לסעדים זמניים אל בא כח הנתבעים וביקש כי תתקיים פגישה במשרדי החברה, אך הנתבעים דחו בקשה זו (ראו נספחים 3-4 לתצהירו המשלים של התובע).
אומנם, זכותה של החברה להגן על עצמה ולמנוע העברת מידע אם קיים חשש שמידע זה ישמש לצורך יזום הליכים משפטיים מכבידים נגדה או ישמש גורמים המתחרים בה (ראו והשוו: ת"א (מרכז) 14389-01-12 קומיי נ' סעדיה, פסקה 51 (פורסם בנבו, 9.4.2015)).
יחד עם זאת, מן הראוי היה שהנתבעים ישתפו פעולה אף באופן מינימאלי וימצאו דרך לבחון את הדברים על מנת לפתור את המחלוקות החשבוניות ביניהם.
(4) סירוב הנתבעים למכירת מניות התובע לחברת גז יגל
כאמור לעיל, התובע טען כי הנתבעים מנעו ממנו למכור את מניותיו לגז יגל באופן שהביא לקיפוחו. מנגד, טענו הנתבעים, כי מדובר בהחלטה לגיטימית במסגרת שיקול הדעת העסקי הסביר של הדירקטוריון מאחר וגז יגל הינה מתחרה של החברה. לטענתם, במגעיו של התובע עם גז יגל, הפר הוא את חובת הסודיות המוטלת עליו ואת חובות האמונים והזהירות.
איני רואה מקום להידרש לטענת הנתבעים לפיה לגז יגל לא הייתה כל כוונה אמיתית לרכוש את מניות החברה וכי מדובר היה רק בניסיון לקבל גישה למידע סודי ורגיש של החברה המתחרה בה.
עם זאת, עולה מעדותו של אביטן כי מדובר אכן בחברה העוסקת באותו תחום כמו החברה הנתבעת (עמ 22 לפרוטוקול, שורות 24-26):
"עו"ד שפירא: תסביר לי מה קידמה עושה יותר טוב מאשר גז יגל?
ת: אני לא חושב שקידמה עושה משהו יותר טוב מגז יגל, קידמה עושה בערך מה שגז יגל עושה".
היינו, החברה וגז יגל הינן, למעשה, בעלות אותו תחום פעילות ולכן הינן מתחרות. יוער כי התובע לא חלק על עובדה זו ולא סתר אותה.
לאור זאת, מקובלת עלי עדותו של דני לפיה הסיבה לכך שהדירקטוריון לא אישר את מכירת המניות לגז יגל הייתה מאחר והדבר עלול היה לפגוע בחברה (עמוד 82 לפרוטוקול, שורות 10-15):
"ת: נפגשתי עם שלמה אביטן ודיברתי איתו ארוכות. לא יעלה על הדעת שמתחרה שלי יבוא יהיה שותף אצלי בעמדת ניהול, מתחרה חזק שלי, בעל אמצעים, יהיה אצלי בעל מניות מיעוט, ישמע את כל הסודות של החברה. אני בעצם מכניס לי את המרגל לתוך הבית. לכן כל ההסברים שלו, טובים ככל שיהיו, אני לא רוצה את המתחרה שלי אצלי בבית".
יש אכן מקום למסקנה לפיה גז יגל היא מתחרה פוטנציאלית של החברה. לכן, ההחלטה למנוע את מכירת מניות התובע לגז יגל, מהסיבה שהדבר עלול היה לפגוע בחברה היא החלטה סבירה.
(5) הפסקת כהונתו של התובע כיו"ר הדירקטוריון וכמנהל מקצועי בחברה
ראשית, יוער כי טענת התובע לפיה הנתבעים לא סיפקו לו מסמכי סיום העסקה אינה יכולה להוות עילה לקיפוח, אלא לכל היותר יכולה היא להקים לתובע עילת תביעה במסגרת יחסי העבודה בינו לבין החברה.
ביחס לעצם הפסקת כהונתו של התובע כיו"ר הדירקטוריון ומנהל החברה; סעיף 230 לחוק החברות דן בפיטורי דירקטור וכך הוא קובע:
"(א) האסיפה הכללית רשאית בכל עת לפטר דירקטור, אלא אם כן נקבע אחרת בתקנון, ובלבד שתינתן לדירקטור הזדמנות סבירה להביא את עמדתו בפני האסיפה הכללית".
נקודת המוצא של חוק החברות הינה, אם כן, כי לבעלי המניות סמכות לפטר דירקטור בכל עת בכפוף לתקנון החברה. בהקשר זה יצוין, כי התובע לא טען כי בתקנון החברה קיימת הוראה אחרת בעניין. יחד עם זאת, טען התובע כי הפסקת כהונתו נעשתה על בסיס טענות חסרות שחר.
כזכור, לטענת הנתבעים, התובע לא עבד עבור החברה אלא עבור עצמו ולשם קידום האינטרסים האישיים שלו על חשבון החברה ובעלי מניותיה. זאת, בין היתר, על ידי העברת מסמכים לחברת יגל. כמו כן, נטען כי התובע לא הזרים את אותם 50,000 ₪ בהתאם להחלטת הדירקטוריון הראשונה, ואף לא מילא את תפקידו כמנהל החברה.
על כן, לטענתם הנתבעים, על מנת להגן על החברה והאינטרסים שלה, התקבלה ההחלטה להפסיק את כהונת התובע (ראו: סעיפים 2 ו-4 לסיכום ישיבת הדירקטוריון השנייה).
לטענת התובע, עד לישיבת הדירקטוריון הראשונה עבד בחברה בצורה מלאה ורק לאחריה, ובעקבות תחושתו כי הוא אינו רצוי וכי זכויותיו מקופחות בחברה, חדל בסוף אוגוסט 2014 מלהגיע אליה.
אין מחלוקת בין הצדדים כי עד למועד הסכסוך היה התובע מנהל פעיל בחברה (ראו מכתב בא כוח הנתבעים מיום 15.9.2014 המצורף כנספח 12 לכתב התביעה). כמו כן, מחומר הראיות עולה כי ככל הנראה במהלך חודש אוגוסט עלתה מערכת היחסים בין הצדדים על שרטון ובין התובע לבין יתר בעלי המניות והדירקטורים התגלעו חילוקי דעות.
יש בסיס סביר לקביעה כי לעובדה שהתובע ביקש להתקשר דווקא עם יגל לצורך מכירת מניותיו, וכן, להחלטת הדירקטוריון הראשונה, היו חלק מרכזי בהחרפת הסכסוך בין הצדדים ולאובדן האמון ההדדי ביניהם.
הצדדים לא הניחו תשתית ראייתית בדבר המועד המדויק בו חדל התובע מלהגיע לחברה. עם זאת, נראה כי קיימת הסכמה בין הצדדים שהסיבה לכך שהתובע חדל להיות שותף פעיל בחברה היא קיומו של הסכסוך והמחלוקות בין הצדדים.
אם כן, כל שיש בידי לקבוע הוא כי בין הצדדים נוצר קרע אשר הוביל מטבע הדברים לחוסר אמון הדדי בין התובע לבין יתר בעלי המניות והדירקטורים מטעמם. עקב כך, חדל התובע מלהגיע לחברה ולתפקד כמנהלה בפועל ולמעשה, בעל כורכו, חדל מלקחת חלק פעיל בניהול החברה. בזאת, נפגעה ציפיתו הלגיטימית להיות שותף בניהול החברה, שהינה, כאמור, חברת מעטים.
יחד עם זאת, כנגד הפגיעה בציפיתו הלגיטימית של התובע להיות שותף בניהול החברה, עומדת ציפייה לגיטימית של יתר בעלי המניות שה"שותף" שלהם יתנהג ויפעל כשותף יחד עמם בניהול החברה (ראו והשוו: ת"א (ת"א) 22678-06-13 בוך נ' וינר (פורסם בנבו, 11.11.2015)).
משכך, במצב הדברים שנוצר, נאלץ הדירקטוריון להחליף את התובע בתפקידו כיו"ר הדירקטוריון וכמנהל החברה.
הנה כי כן, נוצר מעין מעגל קסמים בו הפגיעה בציפיותיו הלגיטימיות של התובע מובילה לפגיעה בציפיותיהם הלגיטימיות של הנתבעים, אשר בתורה מביאה לפגיעה בציפיות התובע. במעגל קסמים זה, קשה לומר מה היא הסיבה ומה התוצאה, אך מה שבוודאי ברור הוא כי האמון בין הצדדים נפגם והציפיות הלגיטימיות של שני הצדדים אינן יכולות להמשיך להתקיים.
סיכום ביניים
במרכז התביעה עומדת הטענה כי מדובר בסיטואציה של קיפוח המיעוט וניצול לרעה של כח הרוב. לאחר שבחנתי כל עילה ועילה בנפרד, הגעתי לכלל מסקנה כי החלטות הדירקטוריון אשר התקבלו בישיבת הדירקטוריון הראשונה – הן ההחלטה בדבר הזרמת כספים נוספים לחברה; והן ההחלטה בדבר איזון הלוואות הבעלים – הן החלטות שיש לראות בהן כמקימות לתובע עילה של קיפוח.
מדובר בהחלטות אשר מנוגדות להסכמות המונחות בבסיס מערכת היחסים בין בעלי המניות - אשר תוצאתן היא חלוקת משאבים בצורה בלתי הוגנת בין התובע ליתר בעלי המניות.
יתר ההחלטות לגביהן טען התובע כי הן מקימות עילת קיפוח - הן החלטות עסקיות סבירות המצויות בתחום שיקול דעתו העסקי של דירקטוריון החברה. המחלוקות המתעוררות לגביהן הן מחלוקות כספיות הנוגעות בעיקרן להנהלת החשבונות של החברה ובפרט ביחס לנושא ההתחשבנויות הכספיות בין הצדדים.
בנוסף, התנהלות הצדדים כמתואר לעיל, כמו גם אופי ועיתוי ההחלטות שהתקבלו לעיל, מצביעים יחד על אובדן אמון בין הצדדים. משכך, בטרם אדרש לבחינת הסעד המתאים במקרה הנדון, אפנה לבחון האם המקרה שלפני הינו אחד מאותם מקרים שבהם אובדן האמון בין השותפים במעין-שותפות, יכול להוות כשלעצמו נסיבה העשויה לעלות כדי קיפוח באופן המצדיק מתן סעד על ידי בית המשפט כדי להביא תיקון למצב שנוצר בעקבות אובדן האמון.
(6)אובדן האמון בין השותפים בחברה
התנהגותו של בעל מניות בחברה שהיא בעלת אופי של מעין שותפות, באופן הגורם לאובדן האמון מצדו של בעל המניות האחר ולמשבר ביחסים ביניהם, מצדיקה הענקת סעד למקרה קיפוח לאותו אחר (כהן, בעמ' 122).
הלכה זו נובעת מכמה טעמים;
ראשית, מעין-שותפות מבוססת על ציפיות הצדדים שענייני החברה יתנהלו במסגרת מרקם יחסים הכרוך באמון הדדי ולכן, בחברות המאופיינות כמעין-שותפות, יש חשיבות מוגברת לקיומם של יחסי אמון בין בעלי המניות (ע"א 5025/13 פרט תעשיות מתכת בע"מ נ' דדון, פס' 17 לפסק דינה של כב' השופטת א' חיות (פורסם בנבו, 28.2.2016)).
שנית, אובדן אמון בחברות שהן מעין-שותפות יוצר חשש מובנה לקיפוח בהתנהלותה העתידית של החברה.
יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת ד' ברק-ארז בעניין אדלר:
"כאשר צדדים לחברה שהיא מעין-שותפות איבדו את האמון זה בזה בקשר עם אופן ניהולה של החברה, במידה המצדיקה סעד של הפרדת כוחות, משמעות הדבר היא, למעשה, שטבוע במצב הדברים שנוצר חשש מובנה לקיפוח בהתנהלותה העתידית של החברה, בעיקר של בעל מניות המיעוט. כלומר, הענקת סעד כתוצאה מאובדן האמון בין הצדדים אינה מנותקת מן הרעיון של הגנה מפני קיפוח, אם כי נכונה להסתפק אף בקיומו של חשש בלבד לקיפוח בשל המצב שנוצר בחברה, וזאת בהתייחס למאפייניה המיוחדים כמעין-שותפות והצורך הקיים בה בשיתוף פעולה בין הצדדים".
שלישית, בחברת מעטים, נכונות בית המשפט להתערב לעזרת המיעוט וליתן לו סעד גדולה יותר, שכן בחברות קטנות שהן "מעין שותפות" קיים פוטנציאל רב יותר לניצול כוחו של הרוב לרעה.
בעניין אדלר אף הורחבה ההלכה בנדון ונקבע כי לא רק שבחברות מיעוט אובדן אמון בין הצדדים יכול כשלעצמו להקנות לתובע סעד של הפרדת כוחות, אלא שבית המשפט יכול לעשות כן אף אם הצד הטוען לקיפוח לא עתר לקבל סעד כזה - ואף אם נקבע כי התובע לא זכאי לקבל סעד בגין הסרת קיפוח בנסיבות העניין.
המסקנה העולה מבחינת כלל עילות הקיפוח במקרה שלפניי היא שהאמון בין התובע לבין יתר בעלי המניות בחברה אבד לחלוטין. כך עלה גם פעם אחר פעם במהלך ניהולו של ההליך כאשר ברור כי האמון בין הצדדים אבד ומשזה אבד קשה עד מאד להשיבו (ראו והשוו: ע"א 5025/13 פרט תעשיות מתכת בע"מ נ' חביב, (פורסם בנבו, 28.2.16) (להלן: "עניין חביב")).
לכן, נוצרה, למעשה, סיטואציה שאינה מאפשרת לתובע להמשיך ולממש את זכותו כבעל מניות שווה זכויות בחברה. חוסר האמון שנוצר, הוביל לכך כי ענייני החברה מתנהלים בפועל על ידי שניים מתוך שלושת בעלי המניות בחברה. קשה שלא להגיש למסקנה כי אותם בעלי מניות פועלים בתיאום ביניהם תוך יצירת "וטו" המקנה הלכה למעשה שליטה בחברה, באופן שיש בו כדי לקפח את התובע.
כלומר, במקרה שלפניי, קיים שילוב בין הקיפוח שאירע בפועל לבין חוסר אמון - שאף הוא טומן בחובו באופן עצמאי פוטנציאל לקיפוח עתידי.
משכך, הסעד הרלוונטי בנסיבות הקונקרטיות הוא ביצוע הפרדה בין ה"שותפים" כדי להבטיח התנהלות תקינה בחברה.
הסעד המתאים בנסיבות העניין
בבואו של בית המשפט ליתן סעד עקב קיפוח או עקב אובדן אמון בין בעלי המניות בחברה, עליו להביא בחשבון את המצב בכללותו. כלומר, הן את אירועי העבר, הן את המצב הנוכחי והן את הצפי העתידי (כהן, בעמ' 186).
כמו כן, יש לזכור כי בחברות שהן מעין-שותפות, יש משנה חשיבות לאמון השורר בין בעלי המניות בחברה ולכן הנטייה תהא שלא לכפות על מי מהשותפים את המשך היחסים לאחר שאבד האמון ביניהם (עניין אדלר, בפסקה 76; עניין חביב, בעמ' 20).
הסעד שהתבקש בתובענה שלפני הוא הפרדת כוחות בדרך של "רכישה כפויה". לטענת הנתבעים, הסעד של רכישת מניות התובע אינו סעד הולם וצודק בנסיבות העניין. לגישתם, אף אם יש והיה קיפוח, הסעד המתאים הוא מתן הוראות מתאימות הנוגעות להמשך ניהול החברה.
אולם, משקבעתי כי החברה מהווה מעין שותפות וכי אובדן האמון בין הצדדים אינו מאפשר ולא יאפשר התנהלות משותפת ואף סביר כי יגרום להתנהלות שהיא מקפחת כלפי התובע - המסקנה היא כי הפתרון ההולם למקרה שלפני הוא היפרדות בין הצדדים.
כעת נשאלת השאלה מה היא הדרך המתאימה ביותר לביצוע "הפרדת כוחות" בין התובע ליתר בעלי המניות בחברה.
כאשר נקבע כי יש לבצע "הפרדת כוחות" בין בעלי מניות בחברה - עומדים לרשות בית משפט סעדים שונים על פי שיקול דעתו ובשים לב לנסיבות המקרה שבפניו. על הסעדים השונים והמקרים בהם יש לנקוט בכל אחד מהם, עמד בהרחבה כב' השופט י' דנציגר בעניין אדלר וכך הוא מסכם את הסוגיה (פסקה 90 לפסק דינו):
"לרשותו של בית המשפט עומד מגוון רחב מאד של סעדים שלכל אחד מהם יתרונות וחסרונות המאפיינים אותו. בשל המאפיינים הייחודיים של הסעדים, לכל סיטואציה שבה נדרש בית המשפט להפרדת כוחות בין בעלי המניות, ניתן להתאים את הסעד המתאים לה ביותר: בסיטואציה הקלאסית שבה יש מקפח ומקופח – דרך המלך הינה רכישת מניות המקופח בידי המקפח לפי שווי חברה המתחשב בקיפוח; בסיטואציה שבה יש צורך בהפרדת כוחות בין בעלי המניות ושבה לא קיים קיפוח, או שהוא מאוין על ידי התנהלות המקופח – דרך המלך הינה התמחרות בין הצדדים בשיטת המעטפות..."
אם כן, השאלה הנשאלת היא האם במקרה הנוכחי, הפרדת הכוחות נדרשת עקב התנהגות מקפחת של בעלי הרוב בחברה כלפי התובע, או שהצורך בהפרדת הכוחות נובע מכך שמדובר במצב של אובדן אמון מוחלט בין הצדדים.
אכן קבעתי לעיל, כי התובע קופח עקב ההחלטות שהתקבלו בישיבת הדירקטוריון הראשונה. לו בכך היה מתמצים הדברים, הרי שדי היה בביטול אותן החלטות ובמתן הוראות על ידי בית המשפט לגבי אופן ניהול ענייני החברה בעתיד, על מנת לרפא את הקיפוח.
אולם, כפי שהוסבר לעיל, בנסיבות שנוצרו בין הצדדים לא מתמצה העניין בקיפוח אלא שהוא שלוב בחוסר אמון של ממש אשר כולל בחובו חשש להתנהלות בלתי תקינה ומקפחת עבור התובע גם בעתיד.
אכן, גם לתובע יש חלק בחוסר האמון שנוצר והתנהלותו לאחר שנוצר קרע בין הצדדים פגעה בציפייה הלגיטימית שלו להשתתפות בניהול החברה. אולם, בהקשר זה מקובלת עלי עמדתה של כב' השופטת ברק-ארז בעניין אדלר - כי גם במקרה של דופי בהתנהגות של מי שטוען טענת קיפוח יש לבחון ולשקול אותה אל מול מידת הפגיעה בו.
בחוסר האמון שנוצר בין הצדדים, טבוע, כאמור, חשש ממשי שהתובע ממשיך להיות מקופח וימשיך להיות מקופח גם בעתיד. לכן, יש לקבוע כי שקילת המאזן במקרה שלפני נוטה להענקת הסעד של רכישה כפויה של מניות התובע דווקא.
מסקנה זו אף מתחזקת נוכח הפער ביחסי אחזקת המניות בין התובע לבין יתר בעלי המניות. לו היינו נוקטים במקרה שבנדון בשיטת ההתמחרות, הרי שהתובע היה נאלץ לרכוש שני-שליש ממניות החברה, בעוד שדביר וקוסאי היו מציעים יחד רכישה של שליש מהמניות. כלומר, הפער ביחסי אחזקת המניות בין הצדדים היה עשוי להציב מחסום מימוני בלתי הוגן בפני התובע אשר מחזיק בחלק קטן יותר מהון המנויות המחולק בחברה.
אומנם, בכך בלבד אין כדי לשלול לחלוטין את האפשרות להפעיל מנגנון של התמחרות בין בעלי המניות. אולם, שיקול זה, בצירוף לכל האמור לעיל, מביא למסקנה כי הסעד המתאים ביותר במקרה הנדון הינו סעד של מכירה כפויה (ראו והשוו: סעיף 87 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר בעניין אדלר).
לשם ביצוע הרכישה כפויה, יש למנות מומחה מטעם בית משפט אשר יעריך את שווי מניותיו של התובע ועל בסיס הערכת שווי זו תבוצע הרכישה.
בעת מתן הוראה בדבר רכישת מניותיו של בעל מניות מיעוט לשם הסרת הקיפוח, על בית המשפט לקבוע מהו המועד הרלוונטי להערכת שוויין של המניות.
אפשרות אחת היא להעריך את שווי המניות במועד שבו אירע הקיפוח, אפשרות אחרת היא להעריך את שווי המניות במועד הגשת התביעה להסרת הקיפוח, מתוך תפיסה כי זהו המועד בו בחר המבקש להתייחס להתנהגות המקפחת של הרוב כגורם ההורס את הבסיס שעליו מושתתת הסכמתו להיות בעל מניות בחברה (כהן, בעמ' 195).
מאחר ובענייננו ניתן הסעד בעיקר נוכח חוסר האמון הקיים בין הצדדים והמבוי הסתום אליו הגיעו, יש לקבוע כי המועד הרלוונטי להערכת שווי המניות הוא זה שהיה עת הוגשה התובענה. יש לראות במועד זה כמועד בו חדלו הצדדים להאמין כי קיימת דרך אחרת לאיחוי הקרע ביניהם.
בנוסף, על בית המשפט להחליט אם במכירת המניות יש מקום להתחשב בהיותן מניות מיעוט בחברה, כפי שהיה קורה אילו היה מדובר במכירה לקונה מרצון, או שמא יש מקום לקבוע את שווי המניות בהתאם לערכה של החברה - תוך ייחוס לכל מניה את חלקה היחסי בחברה.
מאחר ובעניינינו המדובר במעין-שותפות, מטבע הדברים היכולות של "השותפים" לכוון את מדיניות התאגיד, אינה נחלתו הבלעדית של שותף כזה או אחר. במצב הדברים הרגיל, כאשר מערכת היחסים בין הצדדים הייתה תקינה, כך אכן התנהלו הדברים. לאור כך, בהערכת שווי מניותיו של התובע, יש להתייחס אל כלל המניות בחברה כשוות זכויות (ראו והשוו: עניין אדלר; כהן, בעמ' 196-200).
לנוכח כל האמור, אני ממנה את הכלכלן, מר מנחם פרלמן כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"), משדרות שאול המלך 8 טלפון: 073-7374751 , על מנת שיעריך את שווי החברה נכון ליום הגשת התביעה, קרי; 13.11.2014. לשם הערכת שווי המניות של התובע – לא יתחשב המומחה בעובדת היותן של המניות מניות מיעוט בחברה.
הצדדים יפנו למומחה תוך 14 יום, ישתפו עמו פעולה וימציאו לו כל מסמך ומידע שיידרש מהם לצורך ביצוע הערכת השווי.
המומחה ייקבע את שכרו ושכרו של המומחה ישולם באופן שווה על ידי כל אחד מבעלי המניות.
המומחה ימסור תוך 14 יום מיום הפנייה אליו הצהרה בכתב לבית המשפט ולבאי כוח הצדדים לפיה הוא אינו קשור לאיזה מהחברות שהן צדדים לתיק או לבעלים בהן, וכי אין מניעה מבחינתו לקבל עליו את התפקיד.
בכפוף לכך, המומחה מתבקש להמציא לצדדים ולבית המשפט בתוך 60 ימים את חוות דעתו.
המומחה ייקבע את סדרי העבודה ואת המסמכים הנדרשים על ידו.