ת"א 19997-04-12 ע.א. ואח' נ' אסם השקעות בע"מ ואח'

התביעה 

1. ענייננו בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת כתוצאה מתאונת עבודה.

התובעת, ילידת שנת 1993, עבדה בחופשת הקיץ שבין כיתה י"א לי"ב בעבודה זמנית כסדרנית אצל הנתבעת 2, חברה המנהלת עסק של סופר מרקט בחוף הדקל בנהריה. ביום התאונה ולבקשת מעבידה היא ניקתה צנצנות נס קפה משאריות נס קפה שנדבק עליהן מבחוץ ונחתכה בכף ידה הימנית משברי זכוכית של אחת הצנצנות. בגין פגיעה זו נותרה לתובעת דרגת נכות רפואית צמיתה בשיעור של 20%.

2. התביעה הוגשה נגד הנתבעת 1, יצרנית הנס קפה בעילה לפי חוק האחריות למוצרים פגומים ובעילה חלופית לפי פקודת הנזיקין ונגד הנתבעים 2 ו- 3, החברה שמנהלת את העסק ובעל מניות עיקרי בה, לפי פקודת הנזיקין.

3. הצדדים חלוקים בשאלת החבות על כל רבדיה ובשאלת הנזק, וכפי שנעמוד על כך בהרחבה בהמשך, דין התביעה להידחות נגד הנתבעת 1 ולהתקבל נגד הנתבעים 2 ו- 3.

טענות הצדדים

4. התובעת טענה כי ביום התאונה - 2.8.10, ובמהלך עבודתה אצל הנתבעת 2,  נתבקשה ע"י סוכנת נס קפה של הנתבעת 1 לנקות צנצנות נס קפה העשויות זכוכית, זאת לאחר שצנצנת אחת נשברה והותירה כמויות של נס קפה שהתייבש על הצנצנות האחרות. תוך כדי ביצוע אותה עבודה ולאחר שהוציאה את הצנצנת החמישית מהמארז, זו התפוצצה בפתאומיות בכף ידה הימנית; כתוצאה מכך היא נחבלה בכף היד.

5. התובעת טענה בתביעתה כי יש להטיל את מלוא האחריות על שכמה של הנתבעת 1, אסם השקעות בע"מ (להלן: "אסם"), הואיל והנזק נגרם כתוצאה מפגם במוצר, כמשמעות מונח זה בחוק האחריות למוצרים פגומים, תשי"ם - 1980. לשיטתה, נסיבות התאונה מתיישבות יותר עם המסקנה שהמוצר היה פגום מאשר עם המסקנה שהיה תקין ועל כן על "אסם", הראייה שיצרה מוצר תקין ואינה חייבת לפצות את התובעת בגין נזקיה.

לחילופין מבקשת התובעת לחייב את הנתבעים, כולל "אסם", לפי פקודת הנזיקין. התובעת נסמכת על חזקות "הדבר מדבר בעדו" ו"חזקת דבר מסוכן" ולחילופין על רשלנות הנתבעים והפרת חובות חקוקות על ידם, בין היתר, בכך שלא סיפקו לה אמצעי הגנה, לרבות כפפות מיוחדות שיש בהן כדי לשמור עליה פן תיפגע בעבודה שעשתה ובכך שלא הדריכו ולא הזהירו אותה ולא פיקחו על עבודתה; זאת היא טענה בנוסף לטענה כי הנתבעים 2 ו- 3 התרשלו בכך שהותירו את מארז הנס קפה חשוף כשבוע ימים לקרני השמש מחוץ לסופר מרקט, מה שתרם לשיטתה להתפוצצות הצנצנת.

6. "אסם", בכתב הגנתה, כפרה בגרסתה של התובעת, הכחישה את הטענה כי סוכנת שלה הורתה לה לנקות את הצנצנות וטענה כי התובעת טפלה בצנצנות לבקשת מעבידה. כן טענה כי גרסתה של התובעת, לעניין התפוצצות הצנצנת, אינה הגיונית ושסביר יותר כי היא נפגעה בשל שברי זכוכית שהיו בקרטון מהצנצנת השבורה.

בנוסף היא טענה כי המוצר הנטען לא סופק על ידה אלא נרכש ע"י הנתבעת 2 שלא דרכה ובכל מקרה מדובר במוצר ששכב במשך ימים בשמש מחוץ לעסק הנתבעת ובתנאי אחסון בלתי ראויים; בסיכומיה חזרה "אסם" על הטענה כי המוצר לא סופק על ידה וטענה כי לא הוכח שמדובר ב"מוצר פגום" ולחילופין לתחולת ההגנות הקבועות בחוק האחריות למוצרים פגומים.

7. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה שלחה "אסם" הודעת צד ג' נגד הנתבעת 2, בגדרה טענה כי ככל שתוטל עליה אחריות כלפי התובעת - על הצד השלישי, בהיותה המעסיקה של התובעת, לשפותה בגין הנזקים בהם תחויב, לאור הפרת חובות חקוקות על ידה ורשלנות מטעמה, הבאים לידי ביטוי בין היתר בכך, שהחזיקה את הצנצנות של הנס קפה מחוץ לעסק תקופה ממושכת, לא דאגה להחזקתם בתנאים מתאימים, לא הדריכה את התובעת בעבודתה כמתחייב והורתה לה לעבוד בעבודה מסוכנת מבלי לספק לה אמצעי מיגון מתאימים.
8. הנתבעים 2 ו- 3 הכחישו בכתב הגנתם בהכחשה כללית וגורפת את כל טענותיה של התובעת כולל את עצם אירוע התאונה. גרסתם של הנתבעים עלתה למעשה לראשונה בתחשיב שהוגש מטעמם, שם לא הכחישו את עצם אירוע התאונה, אם כי טענו כי אין אמת בטענה כי הצנצנת התפוצצה בידה של התובעת. עפ"י הנטען, הצנצנת נשוא התביעה הכילה קפה מגורען, אשר מגיע בצנצנת זכוכית, כשכל 12 צנצנות ארוזות באריזה אחת מונחות על מגש מקרטון וניילון עבה נצמד מהדק אותן למגש עליו הן מונחות. במועד התאונה, מנהל הנתבעת 2 קיבל הודעה לפיה אחת מצנצנות הקפה הגיעה שבורה בתוך האריזה בה היא מצויה והתובעת נתבקשה לנקות את שברי הזכוכית. מנהל הנתבעת הזהיר אישית את התובעת מספר פעמים, יידע אותה כי יש שברי זכוכית באריזה והפציר בה לעשות זאת בעדינות ובזהירות הראויה, ואולם התובעת לא עשתה לדבריו ולא נזהרה וכתוצאה מכך נפגעה.

בסיכומיו טען ב"כ הנתבעים כי התובעת לא הצליחה להוכיח את הגרסה שעמדה בבסיס התביעה בדבר אופן אירוע התאונה ודי בכך כדי להביא לדחייתה. למקרה וביהמ"ש יקבל את גרסתה בדבר התפוצצות צנצנת, כך נטען, אין בדבר כדי להקים כל חבות מצד הנתבעים 2 ו-3 ואין בטענה כי הצנצנת היתה חשופה לשמש כשבוע ימים כדי להעלות או להוריד שכן אין כל הוכחה, בדמות חו"ד של מומחה כי צנצנת שנשארת בחוץ חשופה לשמש עלולה להתפוצץ. כן נטען כי מעביד אינו יכול לצפות שצנצנת תתפוצץ ולבטח שאינו יכול לעשות דבר וחצי כנגד כך ומכאן שאם יש להטיל חבות בגין כך יש להטילה על הנתבעת 1 בלבד, "אסם", כיצרנית וספקית הצנצנת.

זאת ועוד, משנטען ע"י התובעת שהיא נפגעה בגלל צנצנת שהתפוצצה, הרי שזו הגרסה שהיא אמורה לבסס בביהמ"ש ומשכשלה בכך, דין התביעה להידחות וביהמ"ש אינו יכול לקבל את הגרסה הנוספת, שהתובעת כלל לא טענה לה ואשר עלתה ע"י חלק מהעדים לפיה היא נפגעה מצנצנת שהיתה שבורה. אף אם ביהמ"ש יקבל גרסה זו, אין להטיל על הנתבעים כל אחריות, שכן מדובר בפעולה פשוטה ובנאלית. התובעת ידעה והוזהרה מראש שיש צנצנת שבורה והיתה צריכה להיזהר.

9. זה המקום לציין כי בטיעוני הצדדים, אף לא בסיכומיהם, לא נעשתה הבחנה בין הנתבעת 2 לנתבע 3 וב"כ הצדדים התייחסו אליהם כמקשה אחת. נראה כי מלכתחילה הגשת התביעה נגד הנתבע 3 נעשתה לאור הספק שהיה לב"כ התובעת בדבר צורת ההתאגדות של העסק (ראו סעיף 4 לכתב התביעה) ובמישור האחריות התייחס אל שניהם כאל "המעביד". מנגד, כך נראה, לב"כ הנתבעים 2 ו-3 לא היתה סיבה לערוך את ההבחנה בין שניהם לאור כך שהייצוג הינו מטעם המבטחת (הפניקס, חברה לביטוח בע"מ) אשר ככל הנראה ביטחה את שניהם. בנסיבות אלה, בדומה לדרך להילוכם של הצדדים ובעיקר בהעדר כל טענה מצדם של הנתבעים 2 ו-3 להבחנה שיש לערוך ביניהם, בין ברובד הנזיקי כלפי התובעת ובין ברובד הביטוחי בינם לבין המבטחת, לא תיעשה בפסה"ד הבחנה בין שני הנתבעים. הנתבעת 2 תקרא להלן ולשם קיצור "הנתבעת" והאחריות שתוטל עליה בסופו של יום כמעבידה תחול גם על הנתבע 3.

נסיבות אירוע התאונה – גרסאות הצדדים והעדויות

10. לעניין נסיבות אירוע התאונה, העידה התובעת בעצמה וזומנו למתן עדות מטעמה, מר מאמון שחאדה מוביל סחורה לעסק הנתבעת ומי שהגיע ראשון למקום התאונה, מר ראדי אסלאן שעבד אצל הנתבעת והבהיל את התובעת לקופ"ח מיד לאחר התאונה, מר יאסר אסלאן אחד הבעלים של הנתבעת והמנהל בעסק והנתבע 3. מטעם "אסם" העידו הסוכנת שלה אצל הנתבעת, גב' לימור טאו, ומר אבי אלמוג מנהל ערוץ ב"אסם". מטעם הנתבעת זומן למתן עדות המנהל יאסר אסלאן - עד שזומן, כאמור, גם ע"י התובעת.

11. ייאמר מיד כי על אף שמהשאלות שהופנו לתובעת בחקירתה הנגדית נדמה היה כי "אסם" מעלה ספק בדבר עצם אירוע התאונה במקום העבודה, זאת ככל הנראה לאור כך שבמסמך הרפואי הראשון סומנה התאונה כ"תאונה אישית", אין ספק כי ענייננו בתאונה שאירעה בזמן העבודה ובשירות המעביד ובעדותם אישרו זאת כל העדים, ללא יוצא מהכלל. בא כוחה של "אסם", אשר יזם קוו זה בחקירה, לא העלה כל טענה בעניין זה בסיכומיו ואין זאת אלא שזנח את הטענה, וטוב שכך.

התובעת בחקירתה הסבירה כי ממש לאחר התאונה ולפני שנסעה ממקום העבודה לקבלת טיפול רפואי, יאסר אסלאן (להלן: "יאסר") ביקש ממנה לא לספר כי זו תאונת עבודה ושתמסור שמדובר בתאונה עצמית שאירעה בבית וראדי אסאלן (להלן: "ראדי") שהסיע אותה, כל הדרך חזר על כך ואף נכנס איתה לבדיקה אצל הרופא ומסר כי מדובר בתאונה עצמית. כשמצב היד התדרדר, כך העידה, והבינה כי אינה יכולה להזיז את האגודל מסרה לרופא שזו תאונת עבודה וזה נתן לה אישור רפואי מתאים. במקביל פנה אביה אל המעביד אשר חתם על הניירת הרלוונטית (שורות 13 עד 25, עמ' 15 לפרוטוקול). ראדי, בחקירתו, נתבקש להתייחס לגרסה זו של התובעת וכל אשר היה לו לומר "לא זוכר" !

נראה כי בגרסתה של התובעת בעניין זה יש כדי להבהיר פשר הרישום הראשוני, שכן אין כל הסבר הגיוני אחר לכך שנערה בת 17 שנפגעה במקום העבודה תבחר מיוזמתה למסור כי זו תאונת בית, כשהיא מגיעה אל קופ"ח עם נציג מטעם המעביד, מלבד בקשת המעביד עצמו. רק לאחר שהבינו כל הצדדים הרלוונטיים, כך ניתן לשער, את חומרת הפגיעה והשלכותיה, לא היה מנוס מלדווח על התאונה כתאונת עבודה כפי שנעשה בפועל; מכל מקום, הסיבה לרישום הראשוני אינה ממש רלוונטית - מלבד  כמובן הפוטנציאל שיש בה כדי ללמד על הנפשות הפועלות מטעם הנתבעת - שעה שאין הכחשה של הנתבעים שמדובר בתאונת עבודה.

12. השאלה העומדת בליבה של המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים נוגעת לנסיבות אירוע התאונה וכפועל יוצא מכך האחריות לאירועה, כאשר כבר בפתח הדברים ניתן לומר כי אין מחלוקת אמיתית בין הצדדים על כך שהתובעת נפגעה משברי זכוכית אגב ניקוי צנצנות נס קפה לבקשת מעבידה. המחלוקת נוגעת לאופן בו נחתכה מהזכוכית ולמנגנון הפגיעה.

נבחן להלן את הגרסאות שעלו לעניין אופן הפגיעה;  

13. בכתב התביעה נטען כי התאונה אירעה לאחר שנתבקשה התובעת ע"י סוכנת מטעם אסם לנקות צנצנות נס קפה העשויות זכוכית, זאת לאחר שאחת הצנצנות נשברה והותירה כמויות של נס קפה שהתייבש על יתר הצנצנות. במהלך שטיפת הצנצנות ותוך כדי הוצאת הצנצנת החמישית, היא התפוצצה בפתאומיות בכף ידה הימנית וכתוצאה מכך היא נפגעה.

בתצהיר הנסיבות שהגישה התובעת היא חזרה על גרסה זו. זו גם הגרסה שהופיעה בתחשיב הנזק מטעמה.

גם בתביעה לדמי פגיעה שהוגשה למוסד לביטוח לאומי עלתה גרסה דומה. שם נכתב "תוך כדי הרמת צנצנת זכוכית (של נס קפה) לצורך ניקוי מלכלוך חיצוני, הצנצנת התפוצצה בכף ידי הימנית".  כך גם נכתב בתביעה לקביעת דרגת נכות עבודה. יצוין כי עפ"י הצהרת בא כוחה של התובעת בדיון, שתי הבקשות (תביעות) מולאו על ידו ועפ"י גרסתה של התובעת.  

14. בטופס בל/250, הנושא תאריך 5.8.2010 (ולאור האמור לעיל, ייתכן כי בפועל זה נחתם במועד מאוחר יותר), נכתב לעניין הנסיבות "נשבר ביד צנצנת זכוכית (ונפגע באצבע) אצבע ראשון ביד ימין". על הטופס מוטבעת חותמת הנתבעת, לידה מופיעה חתימה בשם "מייק" בתפקיד מנהל.

לחוקר מטעם המוסד לביטוח, אשר ביקש לברר נסיבות אירוע התאונה, מסרה התובעת בחקירה שנערכה ביום 21.3.11 : "הייתה אריזת ניילון קרועה של צנצנות נס קפה, רציתי להוציא את הצנצנות ולסדר אותן, כאשר הוצאתי את הצנצנות אחת מהן נשברה לי ביד, ונגרם לי חתך באגודל יד ימין..".

15. בעדותה בביהמ"ש טענה התובעת, בשונה מגרסתה המקורית בהליך זה, כי ניקתה את הצנצנות לבקשתו של יאסר, כאמור אחד הבעלים ומנהל הנתבעת, ולא של סוכנת "אסם". היא גם מסרה גרסה מעומעמת משהו לעניין הימצאות צנצנת שבורה במארז הנס קפה בטרם תיגש לנקות את הצנצנות. מנגד נותרה עקבית, לאורך כל עדותה, בגרסתה כי הצנצנת התפוצצה לה ביד.

התובעת העידה כי לימור, סוכנת  "אסם", אמרה לה שיש צנצנות של נס קפה שצריך לנקות וכי היא (התובעת) סירבה לעשות כן עד שהגיע יאסר וביקש ממנה זאת. התובעת סיפרה כי הצנצנות היו בקרטון על הרמפה, שם הונחה סחורה וכי היא הניחה את הקרטון בעגלת סופר והתחילה לנקות את הצנצנות בכיור שנמצא בחוץ ובלשונה "..היה עליהן נס קפה בחוץ שמתי בכיור. היו 5 צנצנות. ניקיתי 4 צנצנות, בצנצנת החמישית... הצנצנת הייתה מונחת בתוך הקרטון בעגלה, הושטתי את היד לקחת את הצנצנת והיא התפוצצה ביד שלי בתוך הקרטון שהיה בתוך העגלה. רציתי להרים את הצנצנת והיא התפוצצה".(עמ' 8 לפרוטוקול).

היא נשאלה מדוע צריך היה לנקות את הצנצנות והשיבה: "הוא אמר שיש קרטון בחוץ כי יש עליו מבחוץ נס קפה. אני לא יודעת מאיפה הנס קפה. שמעתי שאמרו שצנצנת היתה שבורה אבל אני לא ראיתי שום זכוכית. היו גרגרי נס קפה על הצנצנות מבחוץ" (שורות 22-28, עמ' 17).

בהמשך חקירתה, אישרה התובעת כי יאסר ביקש ממנה לנקות את הצנצנות וטענה שלא ראתה צנצנת שבורה (שורות 1-3, עמ' 18) ובתשובה לשאלה מדוע אם כך כתבה בתצהירה כי הייתה צנצנת שבורה ענתה "כשהתחלתי לנקות, לא היתה אף צנצנת שבורה. היו כמויות של נס קפה, לא של זכוכית" (שו' 31, עמ' 18).

התובעת נשאלה מדוע  צריך היה לנקות את הצנצנות וענתה שזה היה בשל חוסר על המדפים (שו' 4 עמ' 27) ובהמשך הוסיפה כי יאסר "לא אמר לי למה דבוק עליהן נס קפה ולמה צריך לנקות אותן. לימור אמרה לי שהיה עליהן נס קפה. לאחר המקרה אמרו שהיתה צנצנת שבורה והנס קפה נדבק לצנצנות." (שורות 7-9, עמ' 27).

16. מאמון שחאדה, שזומן להעיד מטעם התובעת, הוא למעשה עובד קבלן -סדרן משקאות- שהגיע באותו יום למחסן והעלה סחורה מהמחסן (שמתחת לסופר) לרמפה. מאמון העיד כי יצא משטח הסופר החוצה, אל השטח שבו עבדה התובעת, וראה את התובעת עם עגלה "היו לה קופסאות כאלה, צנצנות, שהיא מנקה אותן.. פתאום שמעתי את הקול שלה שהיא צועקת, הסתובבתי, היה לה דם" (שורות 17-21, עמ' 30).

מאמון נשאל מה הוא ראה כשניגש אל התובעת והשיב  בהתחלה : "הסתובבתי ראיתי דם ביד שלה והיתה שם הקופסה שהיתה איתה, רק את  המכסה וקצת מהזכוכית מהקופסה. ראיתי את המכסה וחלק מהצנצנת ביד שלה" (שורות 24-26, עמ' 30) ובהמשך "ראיתי  את הרבע העליון מהחלק של הזכוכית יחד עם הזכוכית ביד שלה. אני לא זוכר בדיוק אם זה ביד שלה" (שם, שורות 27-28).

בהמשך עדותו, שינה מאמון את גרסתו והעיד "ראיתי את התובעת מחזיקה את היד ודם יורד מהיד שלה. לא ראיתי את הצנצנת" (שורות 8-9, עמ' 31). הוא נשאל מדוע אמר בהתחלה שראה את התובעת מחזיקה חלק מצנצנת והשיב: "יצאתי מהסופר, היא היתה מצד שמאל, אמרנו שלום, ניגשתי למחסן לקחת את הסחורה ואז היא צעקה. הגעתי אליה, התבלבלי לא ידעתי מה לעשות...היא מחזיקה את היד עם הדם. לא ראיתי את הצנצנת. התקרבתי אליה ותוך כדי צעקתי לעזרה" (שורות 11-15, עמ' 31).

מאמון נשאל מה היה בתוך הקרטון/מארז, אם כי לא ידע לתן תשובה והעיד כי אינו זוכר מה בתוכו ואם זה היה פתוח או סגור (שורות 18-32, עמ' 31). הוא נשאל אם ראה את הצנצנת בתוך הכיור והשיב "ראיתי שהרימו אותה ביד, יאסר הרים חלק מהקופסה מהכיור". לשאלה אם ראה חלק מהצנצנת מחוץ לכיור השיב : " לא. רק בכיור" (שו' 22, עמ' 32).

17. ראדי, עובד בעסק הנתבעת, הן במועד התאונה והן במועד מתן העדות בביהמ"ש, אחראי על הקופות וקרוב משפחה של באסם ויאסר (שו' 6, עמ' 33) זומן אף הוא למתן עדות, אם כי עדותו לא תרמה מאום לעניין אופן התרחשות התאונה או למאורעות שלאחריה. עפ"י עדותו הוא לא היה קרוב למקום התאונה ולא ידע במה עסקה התובעת כשנפצעה וטען כי אינו זוכר אם הגיע למקום התאונה לאחר אירועה. הוא סיפר כי נאמר לו שהיא נפגעה וכי צריך להבהיל אותה לבי"ח ואסף אותה מהכניסה של הסופר (שו' 14, עמ' 33).

18. יאסר אסלאן, זומן למתן עדות, הן ע"י התובעת והן ע"י הנתבעת. הוא נתבקש לספר על התאונה וכך העיד : "באותו יום מה שהיה, היה פשוט מאד. אני יצאתי החוצה, היה מקום של החזרות. ראיתי קרטון של 12 צנצנות של קפה טסטר צויס... היה קפה אחד טסטר צויס של נסטלה שהוא בצבע אדום. בתוך קרטון יש 12 צנצנות, הקרטון סגור בניילון....הקרטון היה מלא, היתה צנצנת אחת שבורה. לקחתי את הקרטון, זה בדיוק מטר ליד הכיור, אמרתי שחבל על 11 צנצנות, ואמרתי לתובעת שתיקח את הקרטון, לא זכור לי  אם אני לקחתי או היא לקחה, ואמרתי לה שיש פה 12 צנצנות, צנצנת אחת שבורה ושתיזהר לא לחתוך את האצבע. היא היתה צריכה לנקות את ה 11 צנצנות ולשים אותן במדף בפנים. עזבתי אותה ועליתי למשרד, אחרי חמש דקות היא קיבלה מכה באצבע. אחד מהעובדים ניגש אלי ואמר לי שהיא נפגעה, לא זכור לי מי. יצאתי החוצה וראיתי חתך קטן באצבע שלה, ירד לה דם והיא שמה תחבושת ולקחו אותה. שאלתי אותה מה קרה והיא אמרה לי שהיא נחתכה בקפה בחוץ. היא טוענת, אני לא ראיתי אותה בעין, שהיא קיבלה מכה מהצנצנת קפה בחוץ. היא אמרה לי שהיא נחתכה מהצנצנת השבורה – זה מה שהיא אמרה לי". (שו' 16 ואילך עמ' 36). יאסר נשאל איך היה השבר בצנצנת והשיב "לא זוכר אם לחתיכות קטנות או חלקים גדולים" (שו' 4, עמ' 39).

יאסר הכחיש את גרסתו הראשונה של מאמון לפיה הוא החזיק את הצנצנת השבורה ביד או שהוציא אותה מהכיור (שורות 13-19, עמ' 37) ואף לא זכר אם יצא החוצה לאחר התאונה וראה את הצנצנת השבורה (שורות 16-20, עמ' 40). כנשאל ביחס לתיאור התאונה בטופס דמי פגיעה, עליו הוא חתום (שו' 11, עמ' 39), השיב כי לא בדק את הגרסה לפני שחתם (שו' 18, עמ' 39).

19. באסם אסלאן, הנתבע 3, אישר שהוא הבעלים בעסק, בשותפות עם אחיו יאסר והעיד כי לא היה בעבודה ביום התאונה וכנראה גם לא בתקופה הסמוכה לאור תאונת עבודה בה היה מעורב. הוא גם העיד כי אינו מכיר את האירוע, לא שמע על הצנצנת שהתפוצצה ולא ממש התעניין איך זה קרה.

באסם, המוכר בשם "מייק", אישר את חתימתו על טופס בל/250 וטען שכתב היד המופיע בטופס הוא של הפקידה. לשאלה איזה בירור ערך לפני שחתם על הטופס, השיב כי הפקידה אמרה לו שהתובעת נפצעה והוא חתם מתוך אמון בפקידה, העובדת עימו 17 שנה (עמ' 48).

20. ל"אסם", מטבעו של דבר, אין גרסה פוזיטיבית בדבר אופן התרחשות התאונה, שכן הסוכנת מטעמה לא היתה עדה לתאונה ושמעה עליה רק בדיעבד. עדות הסוכנת, לימור, התמקדה ברקע לתאונה ובמארז הנס קפה עם הצנצנת השבורה.

לימור העידה כי היא נציגת "אסם" וסדרנית מטעמה בסופר מרקט חוף הדקל נהריה, במשך 18 שנים ובמסגרת זו היא מסדרת סחורה שהוזמנה דרכה מ"אסם". ביום התאונה, כך העידה, ביקש ממנה יאסר לסדר צנצנות קפה מסוג טסטר צויס, במגש – מארז של 12 צנצנות שעמדו בחוץ על רמפה במקום שמיועד לסחורה, כאשר אחת הצנצנות במארז היתה שבורה וצנצנות נדבקו אחת לשנייה מהקפה שנשפך מאותה צנצנת, אם כי היא סירבה לכך מאחר והמוצר לא הוזמן דרכה.

היא הוסיפה כי מאחר ובמסגרת תפקידה היא זו שמבצעת את ההזמנות מ"אסם" ומכירה ויודעת מה הסחורה שהוזמנה, ידעה לטענתה כי המארז הספציפי לא הוזמן דרכה ולא דרך "אסם", אם כי נקנה ע"י בעל החנות באופן עצמאי מצד ג' שזהותו לא ידועה לה. מכאן, כך העידה, לא היה במסגרת תפקידה לסדר את הצנצנות שבמארז והיא סירבה לעשות כן, במיוחד לאחר ששמה לב לצנצנות שבורות בו. בהמשך לסירוב זה, ביקש יאסר מהתובעת  לסדרן וכך עשתה.

לימור הכחישה את הטענה כי ביקשה מהתובעת לנקות את הצנצנות והיתה עקבית לאורך כל חקירתה בדבר הימצאות צנצנת שבורה במארז; בהתייחסה לספקות שהטילה התובעת בעניין זה השיבה בחקירתה הנגדית "אז למה בעל החנות יתן לה לנקות אם אין צנצנת שבורה" (שו' 30, עמ' 57).

לימור נשאלה על מספר הצנצנות שהיו בתוך המארז והשיבה כי מדובר במארז שלם שהיו בו 12 צנצנות ו"בוודאי שהיה סגור. מארז שהוא סגור. אם לא פותחים, אמור להיות שלם...". (שו' 5 ואילך, עמ' 56)  עם זאת באותו עניין ממש השיבה קודם לכן כי, אינה יכולה לדעת כמה צנצנות היו במארז וכי ייתכן שהיו רק 5 צנצנות כפי שהעידה התובעת.

לעניין מספר הצנצנות השבורות העידה "יכול להיות שהיו גם שתי צנצנות" (שו' 25, עמ' 55) ובמקום אחר "צנצנות שבורות היו. או אחת או שתים. אני לא יודעת" (שו' 30, עמ' 55).

 לימור חזרה לאורך עדותה, על טענתה כי לא ביקשה מהתובעת לסדר את הסחורה ונותרה עקבית בגרסתה כי היתה צנצנת (אחת או יותר) שבורה בתוך המארז. היא נשאלה למה בדיוק היא מתכוונת כשהיא אומרת צנצנת שבורה, האם לצנצנת סדוקה? והשיבה "ראיתי צנצנת שהיא שבורה, אני לא יכולה לדעת, לא פתחתי את כל המארז. כשהצנצנות נשברות, יכול להיות שהזכוכית נדבקה לצנצנת אחרת". (שורות 18-20, עמ' 56).

היא נשאלה אם הקפה היה בחוץ והשיבה "הוא לא יצא בחוץ. רואים שבר, זו אריזה שקופה. מלמעלה רואים שיש שבר. סביר להניח שזה באמצע, כי זה מקום בולט" (שורות  24 עד 28 עמ' 56).

עד כאן סקירת העדויות לעניין נסיבות התאונה;

21. באי כוח הנתבעים טענו כי גרסתה של התובעת לא היתה עקבית ונפלו בה סתירות רבות ודומה כי קשה לחלוק על כך; גם ב"כ התובעת, כפי שעולה מסיכומיו, מבין למעשה כי עדותה של התובעת היתה מבולבלת ובחלקים ממנה אף לא עקבית, כך למשל העידה כי הצנצנות היו של נס קפה "רד מאג", למרות שיאסר ולימור מסכימים כי זה היה של "טסטר צויס". היא גם נתנה גרסאות שונות ביחס למארז/קרטון של הצנצנות ומסרה תיאור ומידות שלו, אשר על פני הדברים אינם נכונים.

22. סתירות, כידוע, יכולות לא אחת להעיד על עדות לא אמינה או על ניסיון של העד להסתיר את האמת באותם נושאים בהם סתר את עצמו ובכלל. עם זאת, אני סבורה כי אין בסתירות אלה של התובעת, גם לא בסתירות אחרות עליהן נעמוד בהמשך, כדי ללמד על חוסר מהימנות או על כוונתה להסתיר את האמת ונראה כי חלקן נעוץ בחוסר ידיעה כן של הפרטים, כאשר לגילה הצעיר ולחוסר ניסיונה במקום העבודה יש תרומה לכך, כך אין לזקוף לחובתה כי לא ידעה למסור פרטים באשר לסוג הנס קפה וצורת המארז, שעה שתקופת עבודתה בעסק של הנתבעת לא עלתה על שלושה שבועות, במהלכם עסקה בעבודות סדרנות שונות שאינן קשורות דווקא לנס קפה.

23. התובעת שינתה, כאמור, בעדותה בביהמ"ש את גרסתה בעניין ההוראה שקיבלה לניקוי הצנצנות ובעוד שמכתב התביעה ניתן היה להבין כי עשתה זאת לבקשת הסוכנת של אסם, העידה בדיון כי ניגשה למלאכה זו לבקשתו של יאסר, אלא שגם בעניין זה לא ניתן לומר כי גרסתה המקורית היתה גרסה לא נכונה שכן בביהמ"ש הבהירה כי בהתחלה ניגשה אליה לימור והודיעה לה שיש צנצנות נס קפה שצריך לנקות, והיא לא הסכימה לכך מפני שאלה צנצנות של "אסם" הקשורות בעבודתה של לימור; בהמשך פנה אליה יאסר וביקש ממנה לנקותן, וכך עשתה.

כאמור לימור הכחישה בעדותה כי ביקשה זאת מהתובעת והעידה כי בהיותה סוכנת של אסם כלל אינה מוסמכת ליתן הוראות לתובעת המועסקת אצל וע"י הנתבעת וכי זה היה יאסר שביקש ממנה לנקותן.

לאור עדותו של יאסר כי הוא פנה לתובעת וביקש ממנה לנקות את הצנצנות, אין עוד מחלוקת שהתובעת ביצעה את העבודה לבקשתו של יאסר, עם זאת ניתן להבין מעדותה של לימור כי זה פנה אליה בטרם יפנה אל התובעת והיא לא הסכימה להתעסק עם המגש (עמ' 52 לפרוטוקול), מה שיכול לחזק את עדותה של התובעת כי לימור פנתה אליה בהתחלה ולכל הפחות להצביע על זיקה כזו או אחרת של לימור למגש הצנצנות. ודוקו, איני באה בדברים אלה לקשור משפטית בין לימור לעבודה שביצעה התובעת עם הצנצנות, אם כי להראות שגרסתה של התובעת בביהמ"ש אינה בהכרח סותרת את גרסתה בתביעה.

24. מעבר לכך, התובעת ניסתה בעדותה בביהמ"ש לסגת מגרסתה המקורית לפיה היא ידעה, לפני שנפגעה, על צנצנת שבורה בתוך המארז, אלא שגם בגרסתה המאוחרת, היא לא שללה כי היתה צנצנת שבורה ואף העידה כי לאחר התאונה נאמר לה כי היתה כזו, אם כי טענה כי לא ראתה צנצנת שבורה.

מכל מקום, על סמך עדותם של לימור ויאסר ניתן לקבוע כי בתוך מארז הצנצנות היתה צנצנת, אחת לפחות, שבורה. יאסר העיד מפורשות כי המארז היה מלא והיתה צנצנת שבורה וכי ביקש מהתובעת לנקות את 11 הצנצנות השלמות ולימור העידה כי ראתה את המארז על הרמפה בחוץ, לפני שהתובעת תיגש אליו, עם הצנצנת השבורה בתוכו.  צנצנת שבורה זו לא רק שלא נטען כי הוצאה מהמארז, כי אם מעדותם של יאסר ולימור ניתן לקבוע פוזיטיבית כי זו לא הוצאה ומכאן שהתובעת ניגשה לנקות את הצנצנות כשהצנצנת השבורה (לפחות אחת) היתה בתוך המארז.  

ניסיונה של התובעת, אשר דומה כי קרם עור וגידים מעל דוכן העדים, לטעון כי לא היתה צנצנת שבורה בתוך המארז מקורו, ככל הנראה, בחשש כי יוטל עליה אשם ושייטען כלפיה  שלא נזהרה עת ניקתה את הצנצנות על אף שידעה על צנצנת שבורה. אני דוחה את גרסתה המאוחרת בהקשר זה ומבכרת את גרסתה המקורית, העולה בקנה אחד עם עדותם של יאסר ולימור ושלל הראיות בתיק.

25. ניתן לסכם עד כאן ולומר כי מהעדויות השונות עולה כי התובעת נפגעה מזכוכית בזמן שניקתה צנצנות נס קפה "טסטר צויס" משאריות נס קפה, לבקשתו של המעביד וכי בתוך מארז הצנצנות היתה לכל הפחות צנצנת אחת שבורה. סיפור מסגרת זה אינו יכול להיות שנוי במחלוקת בין הצדדים וחרף אי העקביות בגרסת התובעת, בחוליות שונות בו, ניתן ללא ספק לקבוע על בסיס גרסתה שלה ושל יתר העדים כי כך אירע. אדרבא, העובדה כי חרף חוסר העקביות שבגרסתה של התובעת ניתן להגיע, ואף בנקל, לגרסה כמעט מוסכמת של כל העדים ביחס לסיפור המסגרת, מלמדת כי עסקינן בסתירות שחלקן הגדול הוא בשוליים.

26. כאן המקום להתייחס לטענתה של "אסם" בסיכומיה כי ייתכן שהתובעת נפגעה לאחר שצנצנת אותה שטפה נפלה בכיור ונשברה. השערה אותה מבקשת היא לבסס על עדותו של מאמון שחאדה, לפיה ראה שהתובעת הוציאה את הצנצנת השבורה מהכיור.

טיעון זה של "אסם" אני דוחה בעיקר מפני שלא מצאתי ליתן אימון בגרסתו של מאמון, אשר ניכר מעדותו כי מלבד העובדה שנכח במקום התאונה וראה את התובעת מדממת וזועקת לעזרה, אינו ממש יכול לתרום לעניין אופן אירועה; ממה נפשך: במהלך עדותו הקצרה "הצליח" מאמון למסור ארבע תשובות שונות לשאלה אם ראה חלק מהצנצנת ממנה נפגעה התובעת, כך העיד בהתחלה כי ראה חלק מצנצנת שבורה ביד של התובעת, בהמשך העיד כי אינו זוכר אם זה היה ביד שלה, מאוחר יותר טען כי לא ראה כלל את הצנצנת, ובסוף עדותו "החליט" כי את הצנצנת ראה רק בכיור !

בצד זאת אוסיף כי יאסר, אשר לכאורה נוח לו היה לאמץ את הגרסה שהתובעת נחתכה לאחר שצנצנת אותה שטפה נשברה בכיור, סתר את עדותו של מאמון לפיה הוא (יאסר) הרים חלק מהצנצנת מהכיור והכחיש כי החזיק את הצנצנת השבורה ביד. הוא אף טען כי אינו זוכר אם יצא החוצה לאחר התאונה ואם ראה את הצנצנת השבורה (שורות 13-19, עמ' 37, שורות 16-20, עמ' 40). 

27. לאחר ששללנו השערה זו ועל רקע הקוויים העובדתיים הכלליים של האירוע, כפי שנקבעו לעיל, נבחן שוב את גרסת התובעת.

התובעת נשאלה שוב ושוב בחקירתה הנגדית אודות רגע הפגיעה; בעמ' 24 לפרוטוקול השיבה:  

"רציתי להוציא את הצנצנת האחרונה. החזקתי את מכסה הפלסטיק, שמתי את האגודל על החלק הזכוכית של הצנצנת והוא הפך לחתיכות מאד קטנות של זכוכית. לא לחצתי חזק. לחצתי רגיל".

ובמקום אחר "... הכנסתי את היד פנימה ולקחת את הצנצנת הראשונה. כשאני אומרת התפוצצה אני מתכוונת. התפוצצה בדיוק לזה הכוונה. זה לא נשבר וזה לא נסדק" (שורות 2-4, עמ' 22). התובעת אישרה כי היו הרבה חתיכות קטנות מזכוכית וכי בגלל זה השתמשה במונח "התפוצצה" ובהמשך "..הזכוכית נשארה בתוך הקרטון. החזקתי את הצנצנת. רק התחלתי להרים. לא הספקתי להוציא את הצנצנת מהקרטון".(שורות 8-9, עמ' 22). בהמשך העידה כי כשהוציא את היד מהקרטון היא היתה ריקה (שו' 7-8, עמ' 23).

28. הנתבעים טענו כי גרסתה של התובעת בהקשר זה לא היתה עקבית ובעוד שטענה בהליך זה כי הצנצנת התפוצצה לה ביד, היא מסרה לחוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי כי זו נשברה.

29. לטעמי, בחינה מהותית ולא מילולית דווקנית של גרסת התובעת מצביעה על כך שהתובעת העידה על התאונה כפי שנתפסה בתודעה שלה וכפי שחוותה אותה והיא סיפרה למעשה את האמת הסובייקטיבית שלה. התובעת, בהזדמנויות השונות בהן סיפרה על התאונה חשוב היה לה לספר כי זו אירעה לאחר שאחזה והחזיקה באחת הצנצנות שביקשה לנקות, כאשר במילה "התפוצצה" ביקשה להדגיש את אלמנט ההפתעה והפתאומיות והעובדה כי הצנצנת התנפצה והתפוררה לחלקי זכוכית קטנים עם אחיזתה בה ומשיכתה לכיוונה לצורך הוצאתה מהמארז, ואין סתירה מהותית בין גרסתה לחוקר המוסד לביטוח לאומי לגרסתה העקבית שמסרה לאורך כל עדותה בביהמ"ש, חרף חקירת השתי וערב שנחקרה.

אני נותנת אימון בגרסתה של התובעת כי הצנצנת "התפוצצה" בידה עת אחזה בה וביקשה להוציא אותה מהמארז, כאשר הכוונה היא לשבירת הצנצנת והתנפצותה לחלקים קטנים. עדותה של התובעת בעניין זה היתה עדות כנה ועקבית והיא מתיישבת עם המסד העובדתי שהוכח ביחס למצבו הכללי של המארז, כפי שארחיב בהמשך.

אמת היא, הפרשנות המקובלת והאינטואיטיבית, למילה התפוצצות, וכך גם למילה "אנפג'אר" בערבית, בה השתמשה התובעת עת נתבקשה להסביר בשפת האם מה בדיוק קרה, היא התרסקות והתפרצות פתאומית ומרעישה של לחץ כלפי חוץ, וזאת אם עקב לחץ פיזי כמו התפוצצות צמיג או בלון ובין אם כתוצאה מתהליך כימי דוגמת התפוצצות חומר נפץ, אלא שקשת הפרשנות הלשונית של המילה התפוצצות רחבה כדי להכיל גם מצבים של התפוצצות עקב הפעלת כוח פיזי חיצוני לכיוון פנים הגורם לשבירה לחלקים (ראו למשל, במילון עברי מאת יהודה גור (מהדורה שביעית), הגדרת "פוצץ" היא "שבר ורצץ לחלקים קטנים"; והגדרת "התפוצץ" – "הִשבר לרסיסים" (עמ' 790)); לעניות דעתי לכך בדיוק התכוונה התובעת.

30. באי כוח הנתבעים טענו כי צנצנת לא מתפוצצת מאליה וניתן בהחלט להסכים לטיעון זה. ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים כי צנצנת זכוכית המכילה נס קפה אינה מתפוצצת, ודאי לא אם מתכוונים למשמעות הרווחת של המילה "מתפוצץ" ואולם דווקא משום כך, כשברקע הגרסה בטופס בל/250 והגרסה שנמסרה לחוקר המל"ל בדבר שבירת הצנצנת ביד, ניתן לפרש ולהבין את גרסתה של התובעת בכך שהצנצנת "התפוצצה" כלפי פנים עם אחיזתה בה ונשברה לחלקי זכוכית קטנים.

טיעון זה של הנתבעים כי צנצנת לא מתפוצצת מאליה, היפה גם למקרה שבו נשברה הצנצנת לחלקים עם אחיזת התובעת בה, אשר בא כדי לדחות את גרסתה העובדתית של התובעת נשען על הנחה עובדתית לפיה התובעת אחזה בצנצנת תקינה "ללא פגע", או אם תרצו צנצנת שלמה לא רק במראה, שעה שמהראיות בתיק עולה כי מדובר במארז שהכיל צנצנות שלפחות אחת מהן היתה שבורה (והכוונה לצנצנת שהיתה שבורה לפני שהתובעת תגש למארז). צנצנת זו ייתכן שנשברה ב"שלבי חייו" השונים של המארז ונראה כי המכה/חבטה שהביאה לשבירת אחת הצנצנות השפיעה, פגעה או סדקה צנצנות אחרות במארז באופן שהפכה אותן ל'רגישות למגע' ופגעה בחוזקן ובכושר עמידותן. אחיזת התובעת באחת מצנצנות אלה וניסיונה להוציאה מהמארז, שעה שהיתה דבוקה לתחתית המארז (מגש הקרטון) בשל גרגירי הקפה שנדבקו, הביא להפעלת לחץ קל עליה מבחוץ כדי למשוך אותה מהתחתית וגרם לשבירתה לחלקים קטנים.

זה המקום להדגיש כי לימור, שראתה את המארז ודאגה להוצאתו מהמחסן אל המרפה, התייחסה לא רק לשבר בצנצנצת אם כי לכל המארז כמארז בעייתי והעידה כי "המגש היה במחסן אולי כבר כמה ימים שבור, או שהוא הגיע שבור, או שנשבר במחסן. כשבאתי לפתוח את האריזה, ראיתי שהיא שבורה" (שו' 26 ואילך, עמ' 50).

ערה אני לכך כי מנגנון זה של הפגיעה על פרטיו, לא נטען ע"י התובעת ואולם לאור האימון שמצאתי ליתן בגרסתה בדבר "התפוצצות" הצנצנת ושבירתה לחלקים עם אחיזתה בה, על רקע הקווים הכללים שהוכחו ביחס לאירוע והתשתית העובדתית שהונחה בדבר מצב המארז ובהתבסס על ניסיון החיים והשכל הישר, אני סבורה כי זו האפשרות המסתברת ביותר לאופן התרחשות הפגיעה, גם אם התובעת לא ידעה כי הצנצנת בה אחזה היתה סדוקה, "רגישה" או אולי שבורה בחלקה קודם לכן.

31. סבורתני כי על בסיס דברים אלה ניתן לקבוע את אחריותו של המעביד אשר ביקש מהתובעת, קטינה חסרת ניסיון, לנקות צנצנות זכוכית המונחות אחת לידי השנייה במגש קרטון ביודעו אודות צנצנת, אחת לפחות, שבורה בתוך המארז וכשיש צנצנות אחרות פגועות ורגישות, וזאת מבלי שיבדוק את מצבן של יתר הצנצנות, מבלי שיספק הסברים, הדרכה ואמצעי מגן; בעניין זה ארחיב בהמשך תחת פרק האחריות.

ואולם גם אם הייתי קובעת כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את נסיבות אירוע התאונה כפי שנטענו על ידה וגם אם יהא מי שיסבור כי קיים קושי לקבוע את המנגנון המדויק לאירועה, ניתן לטעמי לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעת על בסיס גרסתה שלה.

קבלת התביעה על סמך גרסה של ההגנה – אימתי ?

32. כאמור, גרסתה של התובעת בדבר אופן התרחשות התאונה שיקפה את האמת הסובייקטיבית שהיא חוותה והאמינה בה, אותה ניתן ליישב עם האמת האובייקטיבית שהוכחה. אלא שגם אם הייתה דוחה את גרסתה של התובעת מחוסר עמידה בנטל, לא היה בכך כדי להביא לדחיית התביעה ודי לנו, בנסיבותיו של תיק זה, בעובדות שהוכחו במהלך המשפט ובגרסת הנתבעת כדי להקים אחריות.

33. ברגיל, והדברים הם בגדר מושכלות יסוד, כאשר בית המשפט דוחה את הגרסה העובדתית שביסוד התביעה, יש בדבר כדי להביא לדחיית התביעה והתובע אינו זכאי להיבנות מגרסה עובדתית אחרת, שהתבררה מן הראיות. כך נתבע שהתגונן כנגד גרסה עובדתית והצליח להדוף אותה, זכאי לכאורה לכך שביהמ"ש יימנע מלהכריע את הדין כנגדו על יסוד גרסה עובדתית שונה שהתגלתה מחומר הראיות חרף התכחשות התובע לה. חרף זאת, כך נפסק, אין כלל גורף למקרה שבו חומר הראיות מעלה עובדה מוכחת המטיבה עם התובע, אם כי אינה תואמת את גרסתו. "על פי רוב, האיזון מושג באמצעות מבחן התולה עצמו במידת ההפתעה של הגרסה החדשה, וכפועל יוצא במידת הפגיעה בנתבעת כתוצאה מההסתמכות עליה. כאשר הגרסה המאומצת בפסק הדין היתה ידועה לנתבע, ואף עלתה במהלך המשפט, גם אם לא מפי התובע, עשוי בית המשפט לומר כי הנתבע התגונן , או למצער ידע שעליו להתגונן גם כלפיה, ולפיכך ביסוס פסק הדין עליה אינו גורם לו עוול או עיוות דין". (ע"א (י-ם) 6499/05 חליל גנים נ' אברהם רובינשטיין בע"מ).

במקום אחר נפסק כי "אין מניעה, אם הגיע בית המשפט לכלל דעה, שגרסת התובע איננה נכונה, שיפסוק אף על פי כן לטובת התובע, באם לפי הראיות האחריות זכאי התובע לכך" (ע"א 724/70 חמדאן נ' פחמאווי, וע"א 8425/02 עקל בדר נ' אגבאריה מהדי פארוק ואח').

34. העולה מגרסת הנתבעת כאן הוא כי התובעת - עובדת חדשה, קטינה בת 17 חסרת כל ניסיון, נתבקשה לנקות צנצנות במארז המכיל 12 צנצנות צמודות אחת לשנייה, משאריות נס קפה שנדבק עליהן מבחוץ לאחר שאחת הצנצנות במארז נשברה ונשארה בתוכו מבלי לספק לה אמצעי הגנה והדרכה מתאימה. לטעמי, גרסה זו של הנתבעת (וראו להלן בפרק האחריות) מבססת את רשלנותה שלה ואין רבותא לכך שמדובר בגרסה שנמסרה מפי עד שזומן גם ע"י התובעת, כפי שניסה ב"כ הנתבעת לרמוז בסיכומיו, שכן עד זה מסר את גרסת הנתבעת.

הילוכינו בדרך זו בנסיבות המקרה, לאמור חיוב הנתבעת על בסיס גרסת ההגנה, משרת את עשיית הצדק, מונע עיוות דין לתובעת וודאי שאינו מנוגד לשיקולים שבמדיניות משפטית העשויים לא אחת לחסום מהלך זה כאשר ביהמ"ש שוכנע כי התובע בחר להעיד עדות שקר וכי האמת הוסתרה ממנו בכוונת מכוון. שלושה שיקולים עיקריים סוללים את הדרך לפנינו לנקיטה במהלך זה;  האחד, הנתבעת לא רק שאינה מופתעת ולא נמנעת ממנה הזכות להתגונן כלפי גרסה שביהמ"ש עומד לבסס את פסה"ד עליה, והכוונה לגרסה השונה מגרסת התביעה, אלא שמדובר בגרסה שהעלתה בעצמה. שנית, גרסתה של הנתבעת אינה גרסה זרה לגרסת התביעה ולא ממש סותרת אותה. שלישית, אם לא הייתי מאמצת את גרסת התובעת בדבר אופן אירוע התאונה, גרסתה היתה נדחית מחוסר עמידה בנטל ולא בשל דחייתה לגופה או בשל אי מתן אימון בה.

עילה לפי החוק לאחריות מוצרים פגומים – האם כן ?

35. חוק האחריות למוצרים פגומים, בוחר במודל של הטלת אחריות חמורה ללא אשם על יצרן ומהווה בכך מודל ביניים בין אחריות מוחלטת לבין אחריות המחייבת הוכחת יסוד האשם. הניזוק פטור למעשה מהוכחת התרשלות בייצור המוצר וכל אימת שיוכח שהמוצר היה פגום שעה שיצא מרשות היצרן, ושהנזק נגרם בגין פגם זה, ימצא היצרן חייב בתשלום נזקו של התובע (בכפוף להגנות הקבועות בחוק). מכאן, על ניזוק המבקש לתבוע פיצויים מהיצרן לפי חוק האחריות למוצרים פגומים להוכיח שני יסודות מצטברים: קיומו של פגם במוצר וקשר סיבתי בין הפגם ובין הנזק.
36. התובעת מבקשת להישען בתביעתה נגד "אסם" על עילה לפי חוק האחריות למוצרים פגומים, תוך שהיא טוענת לפגם במוצר עפ"י סעיף 3 (ב) לחוק, הקובע חזקה לפיה "המוצר היה פגום, אם נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהיה פגום, מאשר עם המסקנה שהיה תקין". דרך הילוכנו עד כאן ומנגנון התאונה כפי שנקבע לעיל מהווים הנימוק לדחיית התביעה בעילה זו. פשיטא, מרגע שקבענו כי האפשרות המסתברת ביותר היא כי הצנצנת בה אחזה התובעת ו'התפוצצה' לה ביד היתה 'רגישה' למגע ואולי אף 'פגועה' לאור המצב הכללי של המארז, נדחית מניה וביה הטענה כי הצנצנת התפוצצה בשל פגם בה.

גם ללא קביעת מנגנון זה של התאונה, לא קמה לתובעת החזקה בסעיף 3 (ב), שכן לאור התשתית העובדתית שהוכחה, בדבר קיומה של צנצנת אחת לפחות שבורה בתוך המארז ומאחר ולכל הפחות ניתן לומר כי איננו יודעים מה היה מצב יתר הצנצנות במארז, לא ניתן לקבוע כי הנסיבות מתיישבות יותר עם המסקנה שהיה פגם בצנצנת ומכאן שהתובעת לא עברה את המשוכה הראשונה לפי החוק, כלומר הוכחת פגם במוצר. לאור כך איני מוצאת טעם להרחיב בשאלה, אם מדובר במוצר שיוצר וסופק ע"י "אסם" ובתחולת ההגנות שבחוק.

37. דין התביעה נגד "אסם" בעילה לפי פקודת הנזיקין אף הוא דחייה. התובעת לא הוכיחה כי "אסם" הפרה כל חובה בדין או כי היתה התרשלות מטעמה ולאחר שהוכח כי התובעת פעלה לניקוי הצנצנות לפי הוראות מעבידה, ולפי הוראותיו בלבד, אין בין התובעת ל"אסם" כל יריבות.

אחריות הנתבעת

38. כבר הקדמנו בעניין חיוב הנתבעת הערות מספר. נפרט;
39. אין ולא יכולה להיות מחלוקת על קיומה של חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובד שלו (ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז (3)225) וכי חובת זהירות זו הינה חובה מוגברת 662/89 מדינת ישראל נ' קורבון פד"י מ"ה (2), 593). הרציונל בהטלת חובת זהירות מוגברת על המעביד הוא בכך שבידיו המידע המלא באשר לסיכונים הכרוכים בביצוע העבודות, ובכך שהמעביד הוא מונע הנזק הזול והיעיל ביותר. מעבידים מכתיבים את קצב העבודה, את מהות העבודה והם אלה אשר מבקשים ביצועה.

40. חובת הזהירות בין מעביד לעובד, הוגדרה בפסיקה כחובה משולשת, הכוללת את הדרישה מן המעביד לדאוג לצוות עובדים מיומן; הדרישה לספק לעובד חומרים ראויים לצורך ביצוע העבודה וכן את הדרישה להנהיג שיטת עבודה מתאימה ולפקח באופן יעיל על דרך ביצועה (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע ואח' נ' מוחמד יאסין ואח').

במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדו עליו למעשה לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לכך שמשטחי העבודה יהיו נטולי מפגעים, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד נאות וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ובכלל זה להכשיר, להדריך ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים (ע"א 707/79 וינר נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2) 592; ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' נטליה דביר, פ"ד נג(3) 172).

מהיקף הסיכון לו נחשף העובד נגזרות ההגנות ואמצעי ההגנה שעל המעביד לנקוט בהם. ככל שהסיכון בולט ומוחשי יותר תגבר הדרישה מהמעביד להסרתו, לאספקת אמצעי בטיחות, להדרכת העובד ולפקח עליו במהלכה של העבודה השוטפת (ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ פ"ד נט(3), 66).

41. מעביד חייב להדריך את עובדיו בטרם שיטיל עליהם את ביצוע העבודה. עליו להדריכם מפני הסיכונים הכרוכים בעבודה באופן כללי ובאופן ספציפי (ראה: ע"א 477/85 בוארון נ. עירית נתניה, פ"ד מב (1) 415), ועליו לפקח ולדאוג כי העובד פועל לפי כללי הזהירות (ראה: ע"א 662/89 מדינת ישראל נ. קרבון, פ"ד מה(2) 593).

42. באשר להפרת חובת הזהירות הקונקרטית, על מנת להוכיח זאת יש להראות כי במקרה ספציפי מעסיק סביר היה צופה את הנזק שנגרם בפועל, ואף על פי כן לא נקט באמצעי הזהירות המתאימים על מנת למנוע את הנזק הספציפי שנגרם (ע"א 1833/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ פד"י נ"ט (3), 66).

במקרה כאן, בין אם נבחן את שאלת האחריות על בסיס הקביעה הפוזיטיבית לפיה התאונה אירעה לאחר שצנצנת "פגועה" (צנצנת שקיבלה מכה) בה אחזה התובעת התנפצה לה ביד ובין אם נבחן אותה על בסיס גרסתו של המעביד לפיה הורה לתובעת לנקות צנצנות נס קפה משאריות נס קפה כשאלה מונחות, אחת צמודה לשנייה, בתוך מארז המכיל לפחות צנצנת אחת שבורה וכאשר הצנצנות דבוקות אחת לשנייה ולתחתית המגש (כפי שלמדנו מעדותה של לימור), אני סבורה כי בשני המקרים הפרה הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית, שכן מעביד סביר יכול וצריך היה לצפות כי התובעת, קטינה חסרת ניסיון בעבודה וחסרת ניסיון חיים שעבדה תקופה קצרה כסדרנית, תיפצע עקב כך. חרף זאת, הסתפק מנהל הנתבעת, גם אם נקבל את גרסתו בעניין זה, בלהזהיר אותה אזהרה כללית.

יאסר העיד כי אמר לתובעת "תנקי ותיזהרי" (שו' 25, עמ' 38) "ביקשתי ממנה להיזהר. ראיתי שיש צנצנת אחת שבורה בתוך המגש אז אמרתי לה לנקות ולהיזהר מהזכוכית של הצנצנת. לנקות את הצנצנות" (שורות 28-29, עמ' 38) וכשניסה להסביר כי איך היה מצפה שתעשה התובעת את העבודה העיד :  "היא לא הייתה צריכה לגעת בשאריות של הזכוכית. היא היתה צריכה להשאיר את המגש, להוציא את הצנצנות, לנקות אותן ולשים במדף. לא אמרתי לה ללכת להוציא את הזכוכית מהמגש" (שורות 1-2, עמ' 39) ובהמשך "שיש מגש, מוציאים את הטובים, את ה 11 צנצנות החוצה, למה היא היתה צריכה לגעת בצנצנת השבורה שהיתה ממוקמת באמצע המגש" (שורות 22-23, עמ' 39).

דברים אלה של יאסר מלמדים על כך שמבחינתו היה סדר שבו צריך לבצע את המשימה באופן שיפחית סיכון הפגיעה, כך שיש להוציא את הצנצנות 'הטובות', לא לגעת בצנצנת השבורה ולא להוציא את שברי הזכוכית מהמגש, אלא שעת נשאל אם הסביר לתובעת שיש לבצע את העבודה בצורה שתיאר השיב : "לא הסברתי לה, אמרתי לה שתיזהר שלא להיפצע" (שורות 24-25 עמ' 39). הוא גם לא טען, וממילא לא הוכיח, כי הראה לתובעת איזו צנצנת בדיוק היתה שבורה או שצנצנת זו ניתן היה לזהות באופן ברור ומבטיח התרחקות ממנה, זאת אף נתעלם לרגע מגרסתה של לימור שבמארז היו, ככל הנראה, יותר מצנצנת אחת שבורה.

בנוסף, אין בפנינו עדות ברורה בדבר צורת השבר של הצנצנת (זו שהיתה שבורה קודם לעבודת התובעת), האם למשל חלקי הצנצנת השבורה היו עדיין קרובים לתחתית הצנצנת או למכסה שלה או שמא היו מפוזרים במארז ואולי אף דבוקים לנס קפה שעל הצנצנות שליד באופן שלא ניתן להבחין בהם, וכלל לא נטען כי יאסר בדק מצב המארז ויתר הצנצנות בו לפני שביקש מהתובעת לנקותן. במצב דברים זה, בהינתן שהתובעת קטינה חסרת ניסיון בעבודה ובכלל, היה על יאסר ליתן לה הדרכה מתאימה ומפורטת ולספק לה כפפות בד עבות, או שמא כפפות מתכת, שיבטיחו כי לא תיפגע.

בהקשר זה מעניין להפנות לעדותה של לימור המנוסה בעבודה ויש לה וותק של 18 שנים אצל הנתבעת בתור סוכנת של "אסם", לפיה כאשר ראתה את המארז השבור הניחה אותו בצד "במקום ששמים את כל הסחורה שלא נכנסת למדף" מבחינתה "שיהיה בהחזרות" (הכוונה להחזרת המארז לספק) שכן "זו חתיכת עבודה להתעסק עם זה". "אם אני לא רוצה לקחת סיכון שאני אפצע אני יכולה לעשות זאת בהחזרות. אבל זה לא היה שלי" !

בדברים ספונטניים אלה שיקפה לימור את הסיכון שראתה בביצוע סוג כזה של עבודה וגם תורה שלמה בדיני הנזיקין; עלות מניעת הנזק אל מול תוחלת הנזק. עלות מניעת הנזק כאן היתה מזערית מול שיעורו ובהחלט אינה מצדיקה העמדה עובדת צעירה וחסרת ניסיון בפני הסיכון שהתממש. הנתבעת יכלה למנוע את הנזק באמצעים זולים, פשוטים וזמינים, הכוללים מתן הסברים והדרכה מתאימים שיכולים להפחית את סיכון הפגיעה, אספקת כפפות מקצועיות היכולים למנוע את הפגיעה והחזרת המארז לספק כפי שלימור עצמה העידה שניתן היה לעשות ובכך להימנע מהסיכון.

43. בנסיבות אלה לאור הפרת חובת הזהירות ע"י הנתבעת ומאחר וברור כי הפרה זו היא אשר גרמה לנזק, גם אם המעביד לא צפה במדויק את האירוע על פרטיו, מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי. הנזק שנגרם לתובעת הינו בתחום הסיכון אותו יצרה התנהגות הנתבעת ומכאן אני קובעת כי היא אחראית כלפי התובעת בנזיקין.

אשם תורם

44. בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו ואח') ולא בנקל יוטל אשם תורם על העובד אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה בולט וברור (ע"א 1062/15 ווהבי נ' חאלד כמאל נזאל; ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז; ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (2004)).

ההצדקה המרכזית לכלל זה הינה כי "ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת" (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין).

45. קביעת האשם התורם נעשית תוך הפניה למבחן האשמה המוסרית בין הצדדים, כאשר אם הניזוק לא נהג בזהירות סבירה, יש לחלק את האשמה בין המזיק לבין הניזוק תוך "הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד.." (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח(1))

46. בנסיבות העניין, מאחר ומחד העמידה הנתבעת את התובעת בפני עבודה מסוכנת, ללא הדרכה מספקת וללא אמצעי מגן ומאחר ומנגד זהירות בביצוע פעולת הניקוי לאור קיומה של צנצנת שבורה במארז יכול והיתה מונעת את הפגיעה או מפחיתה מעוצמתה, ולאחר שהתחשבתי בגילה הצעיר של התובעת ובחוסר הניסיון שלה ובכך שאיננו עוסקים בפעולה ספציפית שעשתה בניגוד לצפוי או שנמנעה מלעשות פעולה שהיה עליה לעשות, אני מעמידה את שיעור האשם התורם שלה על 10%.

ה נ ז ק

הפגיעה והנכות הרפואית

50. התובעת נפגעה בתאונה בכף יד ימין, ידה הדומיננטית, ונגרמו לה בעקבותיה חתך בגיד המכופף ופגיעה בעצבי האגודל.

ביום התאונה בוצעה לתובעת, במרפאה מקצועית של קופת חולים, תפירה של הפצע בהרדמה מקומית וכחודש לאחר מכן, עקב קושי בכיפוף אגודל ימין ותלונות על כאבים, הגבלה וירידה בתחושה באגודל, אושפזה התובעת במרכז רפואי כרמל לשלושה ימים, שם אובחנו אצלה חוסר תנועה אקטיבית וחוסר תחושה באגודל ימין, בוצע ניתוח לתפירת הגיד המכופף הארוך של האגודל וטופלה ע"י התקנת סד להפעלה מבוקרת.

51. לאחר שחרורה, היתה התובעת במעקב רפואי במסגרת מרפאה מקצועית של קופ"ח ובמרכז רפואי לין בחיפה ועברה טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, אם כי בשל חוסר שיפור במצבה הומלץ לה על ניתוח שני, אותו עברה ביום 24.7.2011 במרכז רפואי העמק בעפולה. בניתוח, בוצעו הפרדת הנוירומה של העצב הדיגיטלי הרדיאלי באגודל ימין, שתילת עצב לתוך הגליל הגרמי, שחרור הידבקויות של הגיד המכופף והוצאת עוגן מתכת מהניתוח הקודם. התובעת שוחררה לאחר אשפוז של שלושה ימים עם המלצות להמשך מעקב במרכז רפואי זבולון והוצאת תפרים בחלוף 10 ימים מהניתוח.
52. לאחר הניתוח המשיכה התובעת להתלונן על כאבים ומגבלות וטופלה תרופתית ב'ליריקה' (תרופה לטיפול בכאב עצבי כרוני) וביום 4.3.2012 עברה ניתוח שלישי, תחת הרדמה כללית, בו בוצעה אקספלורציה של האגודל, הפרדת נוירומה של העצב הדיגיטלי הרדיאלי ושתילת עצב לתוך המרווח הראשון והיא שוחררה לאחר אשפוז של שלושה ימים עם המלצות לביקורת והמשך מעקב.
53. התובעת המשיכה להתלונן, גם לאחר שלושת הניתוחים, על כאבים, זרמים ורגישות באגודל והיא טופלה תרופתית וע"י זריקות לשיפור התהליך הדלקתי באזור הצלקת במפרק MP1 , וביום 7.2012 עברה במסגרת אשפוז יום ותחת הרדמה כללית, ניתוח רביעי לשחרור והשתלת נוירומה, אחריו ידה היתה בגבס למשך 3 שבועות.
54. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונה עבודה וועדה רפואית שליד המוסד לביטוח לאומי קבעה כי לתובעת נותרה דרגת נכות צמיתה בשיעור 20%, ולאחר הפעלת תקנה 15 הועמד שיעור נכותה הרפואית על 30% וזאת החל מיום 1.5.2012.
55. לתובעת הוכרה תקופת אי כושר מיום התאונה, 2.8.2010 ועד ליום 22.8.2010 ונקבעה לה דרגת נכות זמנית בשיעור של 20% מיום 23.8.2010 ועד ליום 30.4.2012; במהלך תקופה זו (20 חודשים) היא הוכרה ע"י המל"ל כ"נכה נזקק".
56. התובעת הגישה חוות דעת רפואית מטעמה, ערוכה ע"י ד"ר שטארקר חיים, שהעמיד את דרגת נכותה הרפואית על שיעור של 24% ומטעם הנתבעים[1] הוגשה חוות דעת רפואית של ד"ר אודי בלנקשטיין אשר קבע 5 אחוזי נכות בלבד.

מטעם ביהמ"ש מונה ד"ר מיכה רינות (להלן: "המומחה"), אשר קבע בחוות דעתו מיום 12.2.2013, כי התובעת סובלת מנוקשות של האגודל, תת תחושה מלווה ברגישות יתר קשה, דלדול שרירים וחוסר אפשרות אחיזה או שימוש באגודל, בגינם נקבעה לה דרגת נכות רפואיות צמיתה בשיעור של 20% לפי סעיפים 44 (1) ו- 43 (1) ב' לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן: "תקנות המל"ל").

המומחה קבע לתובעת נכות זמנית בשיעור של 100% למשך 6 חודשים במצטבר – לפני, בין הניתוחים ולאחריהם, לא ברציפות.

57. לבקשת ב"כ התובעת, זומן ד"ר רינות לחקירה אודות חוות דעתו. בחקירתו הבהיר המומחה כי הנכות שנקבעה מתאימה לסעיף 44 (1) לתקנות המל"ל שעניינו "קשיון לא נוח של האגודל" ודרגת הנכות שנקבעה היא בהתאם לסעיף 43 (1) ב' המתאים לקטיעה של שני גלילים או גליל וחצי.

בחוות דעתו, כמו גם בחקירתו בביהמ"ש, התייחס המומחה לשלוש צלקות ניתוחיות שנותרו לתובעת, אחת באספקט הרדיאלי של האמה המרוחקת ושתיים באגודל. עפ"י המומחה, שלוש הצלקות עדינות ורגישות למגע, אם כי בתשובה לשאלות ב"כ התובעת בחקירה הבהיר כי לא ניתן לקבוע נכות נוספת בגין הצלקות וכי הנכות שנקבעה היא מקיפה וכוללת אובדן מלא של האגודל  ועל כן היא כוללת את כל ההיבטים של הפגיעה, כולל את הפגיעה בעצב רדיאלי באגודל.

58. בין הצדדים אין מחלוקת סביב שיעור נכותה הרפואית של התובעת (חרף טענתה הכללית של "אסם" בסיכומיה בעניין זה); לאור חוה"ד שניתנה ותשובותיו של המומחה בחקירתו, בהן הסביר היטב את הפגימות והמגבלות מהן סובלת התובעת עקב התאונה, אני קובעת כי דרגת נכותה הרפואית הצמיתה בעטיה, הינה בשיעור של 20%.

הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות

59. התובעת ילידת 22.7.1993, בעת התאונה הייתה תלמידת תיכון, בת שבע עשרה בלבד. כיום היא בת עשרים ושלוש, נשואה ואימא לתינוק, מאז התאונה לא השתלבה לטענתה בכל עבודה.
60. התובעת טענה כי בעקבות התאונה נאלצה להיעדר רבות מלימודיה בכיתה י"ב ולא עברה עקב כך את מבחני הבגרות מה שצמצם אפשרות השתלבותה בשוק העבודה, וכי בשל הפגיעה בידה הדומיננטית נשללה ממנה האפשרות לעסוק בכל עבודה פיזית. כן טענה כי לאור כאבים בלתי פוסקים היא נוטלת דרך קבע 'לריקה', תרופה הגורמת לה לעייפות וישנוניות ופוגעת ביכולת הריכוז שלה, מה שמקשה על השתלבותה בכל עבודה המחייבת ריכוז וערנות. על רקע דברים אלה ביקש בא כוחה בסיכומיו להעמיד את דרגת נכותה התפקודית ואת שיעור הפגיעה בכושר השתכרותה על 40%.
61. מנגד, טען ב"כ הנתבעת 1^[2], כי התובעת סובלת מבעיות רפואיות שונות, שאינן קשורות לתאונה וכי הנכות שנותרה אצלה עקב התאונה אינה מונעת ממנה להשתלב במגוון רחב של עבודות, כאשר ניסיון החיים מלמד ביחס לצעירים שנפגעו, דוגמת התובעת, כי הם לומדים להסתגל ולחיות עם מומם באופן שכמעט אינו מותיר מגבלה תפקודית. הנתבעים ביקשו אפוא להעמיד את שיעור נכותה התפקודית של התובעת על 10% לכל היותר.
62. כידוע, המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית והכוונה היא למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על התפקוד בכלל והפגיעה בכושר התפקוד בתחומי החיים השונים. "הפסד כושר ההשתכרות" לעומת זאת, בא לבטא את מידת השפעתה של הנכות התפקודית על כושר השתכרותו של הנפגע. בהערכת פריט זה על ביהמ"ש להעריך את הפסד הממון שנגרם לתובע בשל כך שהתאונה ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו. (ע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס, פ"ד לז (1) 178 וע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב (3) 79).
63. בבוא ביהמ"ש לבחון את הנכות התפקודית ואת הגריעה מכושר השתכרותו של נפגע בתאונה, הוא מתבסס בראש ובראשונה על שיעור נכותו הרפואית, מהות הנכות והשלכותיה ועל נתונים שונים של הנפגע, ובין היתר גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ואחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרותו בעקבות התאונה וכן מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק במקצוע בו עסק לפני התאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה).

כפי שנפסק לא אחת, הנכות הרפואית האורטופדית משקפת בדרך כלל גם את הפגיעה ביכולת התפקוד הכללי של נפגע ובהעדר ראיות אחרות להנחת דעתו של ביהמ"ש, משמש שיעור הנכות הרפואית, שעה שהוא משקף גם את מידת הפגיעה בתפקוד הכללי, אמת מידה סבירה וצודקת למידת אובדן כושר העבודה (ראו בעניין זה ע"א 132/65 מיררו נ' לנגברג, פ"ד יט 282).

64. באשר לקטינים, מחד יש לקחת בחשבון כי "כל החיים לפניהם" ויכול הנפגע הקטין להסתגל למומו ולבחור את מקצועו לעתיד באופן שיעקוף את המגבלה הפיזית שנולדה עקב התאונה. מנגד, ברור כי הנכות יכולה לצמצם את קשת האפשרויות שהיו פתוחות בפניו אלמלא התאונה (ראו ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן נ' מוסבאח עבד אל קאדר). עם השנים, התפתחה בפסיקה מעין חזקה המזהה את הנכות הרפואית של קטינים עם הנכות התפקודית ועם הגריעה בהשתכרות, זאת בעיקר כאשר מדובר בנכות שבמהותה היא נכות פונקציונאלית, כגון נכות אורטופדית (ראו ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו).

כך גם בעניינם של נפגעים צעירים ובמקרים בהם אין בפני ביהמ"ש נתונים לגבי עברו התעסוקתי של הנפגע ועתידו המקצועי. (ראו ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792 וע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ).

65. בבדיקתו מצא ד"ר רינות כי התובעת סובלת מדלדול שרירים ביד ימין עם חוסר אפשרות אחיזה, שלוש צלקות ניתוחיות עדינות ורגישות למגע בכף היד, חוסר תנועה אקטיבית בשל כאבים במפרק הבין גלילי, מפרק המסרק ומפרק בסיס האגודל ופגיעה בפעילות גיד FBL שנתפר. בנוסף נמצאו תת תחושה בכרית האגודל ורגישות יתר ע"פ העצב הדיגיטלי האולנרי ובאספקט הגבי-רדיאלי של האגודל.

דרגת הנכות שנקבעה ע"י המומחה מהווה לשיטתו דרגת הנכות הרפואית המקסימלית שניתן לקבוע בגין פגיעה באגודל ובהתאם לתשובותיו בחקירה, מדובר בנכות המתאימה לאובדן מלא של האגודל ביד ימין (שורות 10-13, עמ' 87).

66. התובעת העידה כי אינה מסוגלת להשתמש בידה הימנית כלל ונראה כי בגרסה זו ניסתה להאדיר את נזקיה ולהעצים את פגיעתה. עם זאת, ברור כי פגיעה כפי שתוארה ע"י המומחה יוצרת הגבלה משמעותית על השימוש בכף היד והגבלה ביד הדומיננטית יוצרת, ללא ספק, הגבלה בתפקוד הכללי.

נוכח מהות הפגיעה, השלכותיה על פעולות המחייבות הפעלת כוח פיזי של היד ועל פעולות  המצריכות מוטוריקה עדינה, משיכה, אחיזה ותפיסה, לאור כך שמדובר באגודל היד הדומיננטית ולאור חוות דעת המומחה ותשובותיו בחקירתו בדבר ההגבלה של התובעת בביצוע פעולות בסיסיות ויומיומיות כגון לבוש, רחצה ופעילות בית שונה, אני מעמידה את שיעור נכותה התפקודית על  20% בדומה לשיעור נכותה הרפואית, ובהעדר נתונים אודות עיסוק ומקצוע קודם של התובעת והשפעתה של הנכות על יכולתה להמשיך בעיסוק זה, בעיקר לאור גילה הצעיר במועד התאונה, אני מעמידה את שיעור הגריעה מכושר השתכרותה על שיעור דומה.

בהקשר זה יש להזכיר את קביעתה של ועדת הרשות לעניין תקנה 15 שהמליצה על הפעלת התקנה במלואה והגדלת הנכות ל-30%. קביעה זו יכולה להוות, לכל הפחות, אינדיקציה לכך שהתאונה גרעה מכושרה של התובעת לעבוד.

67. מנגד יש להדגיש כי, על אף שהתובעת העידה כי לא השתלבה בכל עבודה למן התאונה, לא שוכנעתי כי הפגיעה ביד היתה הסיבה הבלעדית לכך ועל פני הדברים נראה כי לנסיבותיה האישיות והרפואיות, כפי שהדבר עלה מעדותה בביהמ"ש, כגון שבירת הרגל, חתונה, הריון, שמירת הריון, ואשפוזים שונים לאחר הלידה, היה חלק בכך. זאת ועוד, חרף חלוף כשש שנים מיום התאונה, לא הוצגה כל אינדיקציה לכך שהתובעת ניסתה בפועל להשתלב במעגל העבודה, להשלים את לימודיה ולקבל תעודת בגרות, לרכוש השכלה או הכשרה מקצועית כלשהי ובמצב דברים זה, לא מצאתי הצדקה לקבוע שיעור גריעה מכושר ההשתכרות העולה על שיעור הנכות הרפואית.

לסיכום, אני מעמידה את שיעור נכותה התפקודית של התובעת, כמו גם שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות על שיעור של 20%.

בסיס השכר

68. לעניין קטינים וצעירים שדרכם טרם נסללה ואין נתונים לגבי כושר השתכרותם, מקובל לחשב את הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק (ראו ע"א 3769/97 שמעון דהן נ' אביבה דני, נג (5) 581 וע"א 2099/94 ציון חיימס נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, נא (1)).

בפסה"ד שניתן בע"א 9980/06 עזבון המנוח המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' עיריית ירושלים, נקבע בהקשר זה כי "חריגה מהנחת המוצא המבססת את הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות על רמת השכר הממוצע במשק מותרת רק באותם מקרים שבהם הוכחו במשפט נתונים עובדתיים חריגים המתייחסים לנפגע עצמו והמוציאים אותו מגדר הנחת העבודה המשמשת ברגיל לפיצוי ניזוקים קטינים" (פסקה 6).

69. עובר לתאונה עבדה התובעת 13 ימים בלבד בחודש יוני 2010, בגינם קיבלה סך של 1,478 ₪ ובחודש התאונה עבדה יומיים בלבד תמורת סך של 259 ₪. שכר זה, שניתן לתובעת בהיותה קטינה העובדת בעבודה זמנית בחופשת הקיץ, כמובן שאינו משקף את פוטנציאל ההשתכרות שלה. גם היום התובעת צעירה בגיל, שטרם יצאה לשוק העבודה ואין כלים בידינו לצפות את עתידה המקצועי. בנסיבות אלה יש להעמיד את בסיס שכרה לעתיד על השכר הממוצע במשק, בסיס שאינו שנוי במחלוקת בין הצדדים.

עפ"י נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עומד השכר הממוצע במשק לכלל העובדים הישראליים ע"ס של  9,635 ₪ ברוטו, נכון ליום מתן פסה"ד^[3].

70. באשר לבסיס השכר בתקופת העבר - ב"כ התובעת הציע להעמיד את בסיס השכר של התובעת עד הגיעה לגיל 18 ע"ס של 4,000 ₪ וביקש להעמידו לאחר אותו גיל על השכר הממוצע במשק. ב"כ הנתבעת 1 טען מנגד בסיכומיו, כי בשים לב לגילה של התובעת נכון להיום, אין לפסוק לה הפסדי שכר לעבר כלל ולא הוצע כל בסיס שכר לתקופה זו.

71. עמדתו של ב"כ התובעת בהקשר זה מקובלת עלי והיא משקפת את ההנחה כי גם אלמלא התאונה לא היתה התובעת משתכרת שכר ממוצע במשק, מיד עם תום לימודיה. מנגד, העמדת בסיס השכר על השכר הממוצע במשק החל מגיל 20, בהעדר נתונים מיוחדים וחריגים, הינה עמדה מקובלת ועולה בקנה אחד עם הפסיקה הנוהגת (ראו בעניין זה פסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"א 1972/03 בוני שרון נ' נטליה רקובה וע"א 5231/10 פלונית נ' סהר חברה לביטוח בע"מ).

מכאן בסיס השכר עד גיל 20 יועמד ע"ס של 4,000 ₪ ולאחר מכן על השכר הממוצע במשק.

תקופת אי הכושר לאחר התאונה – הפסדי העבר 

72. בין הצדדים נטושה מחלוקת בדבר תקופת אי הכושר המלא של התובעת לאחר התאונה. ב"כ התובעת מבקש להתבסס על החלטת ועדת הרשות של המל"ל אשר הכירה בתובעת כ"נכה נזקק" עד לחודש אפריל 2012 וטען כי קביעתו של ד"ר רינות בהקשר זה היא מלאכותית ומתעלמת מהתקופות בהן סבלה התובעת מכאבים והגבלות קשות, שהצריכו עריכת ניתוחים חוזרים.

מנגד, ביקש ב"כ הנתבעת לאמץ את קביעתו של ד"ר רינות לפיה, התובעת היתה בתקופת אי כושר מלא במשך 6 חודשים לא רצופים.

73. ב"כ התובעת טען להפסדים לעבר בסך של 342,468 ₪ אותם חישב לפי הפסד מלא של שכר ע"ס של 4,000 ₪ לתקופה של 20 חודשים (תקופת ההכרה בתובעת כ"נכה נזקק") והפסד של 40% (לפי הנכות התפקודית אליה טען) מהשכר הממוצע במשק מתום אותה תקופה ועד היום. הנתבעת טענה כאמור כי, לאור גיל התובעת היום והבעיות הרפואיות מהן סבלה לאחר התאונה וללא קשר אליה, לא נגרם לה כל הפסד שכר לעבר.
74. ד"ר רינות נשאל בחקירתו אודות תקופת אי הכושר המלא שקבע והשיב כי זו מתייחסת לתקופות בהן הייתה התובעת מוגבלת לחלוטין, בעוד שבין הניתוחים ולאחר תום תקופת ההחלמה שלאחר כל ניתוח, נכותה הייתה בשיעור של 20% בדומה לדרגת הנכות הצמיתה שנותרה אצלה. הוא העריך את תקופת אי הכושר (המלא) לאחר כל ניתוח בחודש וחצי עד חודשיים.
75. ובכן, המחלוקת בהקשר זה משליכה בעיקר על גובה הפיצוי ברכיב הנזק של הפסד שכר לעבר. הואיל והתאונה אירעה בחופשת הקיץ שבין כיתה י"א לי"ב, מאחר וממילא 3 ימים לאחר התאונה נשברה רגלה של התובעת והושמה בגבס חודש ימים, כפי שעלה מחקירתה הנגדית ומהתיעוד הרפואי שהוגש, ומאחר ובכל מקרה היא לא היתה צפויה לצאת לשוק העבודה בטרם תסיים לימודי תיכון (לפחות לא נטען אחרת), הרי שהמחלוקת לעניין תקופת אי הכושר המלא בהקשר של הפסדי שכר לעבר, משליכה אך על תקופה של 9 חודשים בלבד שתחילתם בחודשים 7-8/2011 (לאחר סיום תיכון) ועד סוף חודש 30.4.2012, תום תקופת ההכרה בתובעת "כנכה נזקק" ובכל מקרה אין מקום לחישוב שנערך ע"י התובעת של הפסד שכר מלא לתקופה של 20 חודשים מיום התאונה, שעה שנפגעה בהיותה תלמידת בית ספר בת 17.
76. כאמור, המומחה קבע לתובעת תקופת אי כושר מלא של 6 חודשים, כאשר לשיטתו אין מדובר בתקופה רצופה של אי כושר, כי אם בתקופה מצטברת הכוללת תקופות ההחלמה שלאחר הניתוחים. בפועל, שניים מתוך ארבעת הניתוחים אותם עברה התובעת עקב התאונה, הניתוח השני שהיה ביום 24.7.11 והשלישי מיום 4.3.12, נפלו באותם 9 חודשים שלאחר סיום תיכון. לטעמי, בנסיבות בהן עוסקים אנו בצעירה מתחת לגיל 20, ללא תעודת בגרות אשר טרם רכשה השכלה או הכשרה מקצועית כלשהי ועברה בתקופה קצרה בת 10 חודשים שני ניתוחים שחייבו אשפוז, שימוש בסד לאחר כל ניתוח ותקופת החלמה אשר לשיטת המומחה נעה בין חודש וחצי לחודשיים, ובהתחשב בקשיים למצוא ולהשתלב במקום עבודה מתאים ליכולתה, כישוריה ומגבלותיה, ודאי כשהיא עודנה במעקב רפואי וצפויה לניתוחים נוספים, יש לראות את התובעת כמי שהיתה משוללת כושר עבודה בתקופה זו ולפסוק לה הפסד שכר מלא עד חודש אפריל 2012.
77. לאחר מועד זה ביקשה התובעת, כאמור, לפסוק לה הפסדי שכר בשיעור של 40% מהשכר הממוצע במשק, לפי הנכות התפקודית שטענה לה.

בשים לב למהות פגיעתה של התובעת ולכך שמחד היא לא עבדה מאז התאונה ומנגד לא הראתה כי עשתה נסיונות לחפש עבודה המתאימה למגבלותיה והכשרתה, חישוב הפסדי השכר לעבר, לאחר תום תקופת אי הכושר המלא, ייערך לפי שיעור נכותה התפקדית. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהתובעת נישאה בחודש אוגוסט 2013 וכעבור 5 חודשים נכנסה להיריון, במהלכו סבלה מבעיות רפואיות שונות בגינן היתה בשמירה לאורך כל תקופת ההיריון (עמ' 13 לפרוטוקול) וכי לאחר הלידה, היא אושפזה למשך 17 ימים בבית חולים, סבלה מסיבוכים שונים ועברה מספר ניתוחים, שאינם קשורים לתאונה[4].

בתקופות אלה יש להניח כי התובעת ממילא לא היתה עובדת ומכאן ייפסק לה בגין התקופה שלאחר נישואיה פיצוי גלובלי על דרך האומדנה.

על בסיס דברים אלה, הפסדי השכר לעבר יחושבו כדלהלן :

• בתקופה שלאחר סיום תיכון ועד 4.2012, ייפסק לתובעת הפסד מלא עבור תקופה של 9 חודשים לפי בסיס שכר של 4,000 ₪.

4,000 ₪ * 9 חודשים = 36,000 ₪, בתוספת ריבית מאמצע התקופה, סך של  38,055 ₪.

• מיום 1.5.2012 עד יום 7.2013, הגיע התובעת לגיל 20 (15 חודשים), יחושב הפיצוי לפי שכר של 4,000 ₪ ונכות תפקודית של 20%.

15 * 20%  * 4000 = 12,000 ₪, בתוספת ריבית מאמצע התקופה, סך של 12,503 ₪.

• מיום 22.7.2013 (הגיע התובעת לגיל 20 ונישואיה סמוך לאחר מכן) ועד היום חלפו כ 41 חודשים בהם יש להעמיד את השכר על השכר הממוצע במשק ואת הנכות התפקודית על 20%. בתקופה זו, בשים לב לנישואיה של התובעת, שמירת ההיריון, הלידה, האשפוז לאחר הלידה, ניתוח כיס המרה והבעיות הרפואיות האחרות מהן סבלה, אני פוסקת לה פיצוי גלובלי בסך של 40,000 ₪.

לא נעלם מעיני כמובן כי נזק של הפסד השתכרות בעבר הוא נזק מיוחד הטעון הוכחה, אולם בהתאם לפסיקה, כאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד-משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי. (ראו קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם ות"א (מחוזי ת"א) 1714/04 עזבון המנוח נעים ז"ל נ' קיינר).

בסה"כ אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין העבר סך של 90,558 ₪.

אובדן השתכרות לעתיד

78. התובעת כיום בת עשרים ושלוש וצפויה להגיע לגיל הפרישה (גיל 67), בעוד כ- 44 שנה. מקדם ההיוון הרלוונטי הוא 292.9697 והפיצוי נסמך על חישוב אקטוארי לפי גריעה מכושר השתכרות בשיעור של 20%.

הפיצוי בגין ראש נזק זה יעמוד אפוא ע"ס של 9,635 * 20% * 292.9697 = 564,553 ₪.

פנסיה

79. ב"כ התובעת ביקש בסיכומיו לפצות את התובעת בסך של 170,196 ₪ בגין הפסדי פנסיה (36,583 ₪ לעבר ו- 133,613 ₪ לעתיד); ב"כ הנתבעת לא התייחס בסיכומיו לראש נזק זה כלל.

80. ההסדר לעניין פנסיית חובה קיבל ביטוי בצו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, לפיו חלה חובה על כל מעביד להפריש תשלומים לקרן פנסיה לעובד המועסק על ידו, בשיעורים המפורטים בסעיף 6 לצו. נקבע למעשה כי הפרשות העובד, כמוהן הפרשות המעביד, יועלו בהדרגה החל משנת 2008 ועד לשנת 2014, כך שהחל מיום 1.1.14 יפריש המעביד סה"כ 12% מן השכר המבוטח.

בפסה"ד שניתן בביהמ"ש המחוזי בחיפה (כב' השופטת וילנר) בת"א 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר^[5] הותוותה שיטת החישוב של הפסדי הפנסיה על יסוד הוראותיו של הצו ונקבע, כי הפסדי הפנסיה שייפסקו הם התוצאה מהכפלת אחוז ההפרשות של המעביד בהפסדי ההשתכרות (עבר ועתיד) שיקבעו ע"י ביהמ"ש ביחס לנפגע הספציפי.

על בסיס דברים אלה, ובהתחשב בכך שחלק מהפיצוי הוא בגין תקופה הקודמת ליום 1.1.14,  אני פוסקת לתובעת הפסד פנסיה לעבר בסך של 8,561 ₪, סכום שחושב  במדויק לפי שיעור ההפרשות שחל בכל אחת מתקופות הפסדי השכר בעבר כפי שחושבו לעיל^[6].  

הפסד פנסיה לעתיד יחושב לפי 12 % מהפסד השכר לעתיד ויעמוד ע"ס של  67,746 ₪

סה"כ פיצויים בגין ראש הנזק של הפסדי פנסיה (עבר, עתיד) יעמוד ע"ס של 76,307 ₪.

עזרה של צד שלישי

     80. התובעת טענה כי בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה, נזקקה לעזרה משמעותית בפעולות היומיום, במיוחד בשנה וחצי שלאחריה. גם היום, כך טענה, בשל מוגבלותה באגודל היא נזקקת לעזרה בביצוע פעולות שיגרתיות ויומיומיות אישיות ופעילות ביתית שונה. בסיכומיה, נערך חישוב לפיצוי בגין ראש נזק זה המבוסס על כך שבתקופת אי הכושר המלא שנקבעה ע"י המל"ל, היא נזקקה לעזרה של 7 שעות ביום ולאחר מכן, כולל לעתיד, ל- 2.5 שעות (לפי תעריך 41.5 ₪ לשעה). הפיצוי הנדרש לעבר עמד אפוא ע"ס של 317,475 ₪ ולעתיד ע"ס של 1,041,807 ₪. 

     81. הנתבעת טענה מנגד כי, התובעת לא הוכיחה כי נזקקה לעזרה שהיא מעבר לעזרה המקובלת ביחסים בין בני משפחה והיא לא העסיקה עזרה בשכר ואינה זקוקה לעזרה כזו בעתיד. הנתבעת הציעה פיצוי, לפנים משורת הדין, בגובה של 5,000 ₪.

     82. כידוע, הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו, בגלל מומו, ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע כי כאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו. (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני, וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני.

אי העסקת עזרה בשכר, אינה מלמדת על העדר הצורך בה, והעובדה שהעזרה ניתנה על ידי בני משפחה, אין בה כדי לשלול מהתובעת פיצוי עבור עזרה זו.

83. התובעת העידה כי בזמנים הרלוונטיים לתאונה התגוררה בבית הוריה בכפר מזרעה, יחד עם הוריה ואחיה וכי בעקבות התאונה לא הייתה מסוגלת לדאוג לעצמה ונעזרה באמה בכל פעולות היומיום, כולל ברחצה וליבוש. לאחר נישואיה ומעברה לכפר כאבול היא נעזרה בבעלה, ודודתה המתגוררת קרוב אליה סייעה לה בניקיונות, כביסה ובבישולים. במהלך ההיריון, כך העידה התובעת, היא חזרה להתגורר עם בעלה בבית הוריה כדי לזכות בעזרת אמה. (עמ' 10 ועמ' 13). עפ"י עדותה, עד היום היא לא  יכולה לעשות כל פעולה ביד ימין יד ובכלל זה אינה מסוגלת לבשל ולעסוק בעבודות משק בית ועדיין זקוקה לעזרת בני משפחתה במקלחת (אימה, בעלה ואשתו של אחיה).
84. אימה של התובעת העידה שהיא ליוותה את בתה לכל הטיפולים הרפואיים ובמהלך כל האשפוזים ועזרה לה "בכל מה שהיה צריך עזרה" והיתה "מקלחת אותה, מנגבת אותה, מורחת קרמים, מסרקת אותה. מכינה לה ארוחת בוקר, צהריים, הכל הייתי עושה". לאחר נישואיה של התובעת ומעברה לכפר כאבול, העידה האם כי היא קיבלה עזרה מדודתה (אחותה של האם) המתגוררת באותו כפר בנוסף לעזרת בעלה וכי גם כיום האם ממשיכה לעזור לה, יחד עם כלתה ובעלה (של התובעת).

בעלה של התובעת העיד כי הוא עוזר לתובעת "...בהכל. מקלחת שלה, בגדים, הלבשה". לטענתו הוא עוזר גם בעבודות הבית (בשעות שמעבר לשעות עבודתו).

85. כפי שהרחבנו לעיל, במשך כשנתיים לאחר התאונה, עברה התובעת טיפולים רפואיים רבים והייתה במעקב רפואי רציף. במשך תקופה זו ובשל הגבלה קשה בתנועות האגודל היא עברה ארבעה ניתוחים בכף היד כשלאחר כל ניתוח, מלבד הניתוח האחרון, אושפזה מספר ימים ושוחררה עם סד לתקופה של שבועיים – שלושה.

ד"ר רינות מצא, כאמור, כי התובעת סובלת מחוסר אפשרות אחיזה וכי תלונותיה על כאבים, תחושת זרמים וחוסר אפשרות להשתמש באגודל, מתאימות למצבה הרפואי. המומחה אישר בעדותו כי התובעת מוגבלת בקשר לפעולות הבית, לבוש, רחצה, היגיינה אישית, כי הדלדול בשרירים של כף היד מעיד על הגבלה בשימוש היד וכי הנכות ממנה סובלת, קשיון לא נוח באגודל, משפיע על תפקוד היד כולה. המומחה הבהיר כי הנכות שניתנה בגין הפגיעה באגודל הינה הנכות המקסימילית בגין פגיעה באגודל והיא תואמת נכות של קטיעה של שני גלילים או גליל וחצי של האגודל.

86. לתקופת העבר, לקחתי בחשבון, בין היתר, את ארבעת הניתוחים שעברה התובעת ואת תקופת ההחלמה שלאחר כל ניתוח (המומחה העריך תקופה זו בחודש וחצי עד חודשיים), את תקופת אי הכושר המלא שנקבעה ע"י המוסד לביטוח לאומי ואת הכאבים והמגבלות מהם סבלה התובעת מחד ומנגד את העובדה כי בחלק מהתקופות, ובעיקר התקופה בה היתה בגבס בשל שבירת הרגל, תקופת ההריון, הלידה והאשפוזים לאחר הלידה, היא נזקקה לעזרה של המשפחה ללא קשר לתאונה ולפגיעה ביד.

לעתיד, יש לקחת בחשבון כמובן את הפגיעה והשלכותיה כפי שבאה לידי ביטוי בחוות דעתו של המומחה ובתשובותיו בחקירתו. המומחה עצמו אישר כי הפגיעה גורמת לתובעת קושי גם בפעולות משק הבית ופעולות יומיומיות פשוטות ויש לקחת בחשבון את השלכות הפגיעה של האגודל ביד הדומיננטית על פעולות המחייבות הפעלת כוח פיזי של היד ועל פעולות המצריכות מוטוריקה עדינה, משיכה, אחיזה ותפיסה , כמו גם על התפקוד הכללי של התובעת.

לאחר שלקחתי כל אלה בחשבון, אני פוסקת לתובעת בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, סכום גלובלי בסך של 180,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

87. ב"כ התובעת ביקש לפסוק לתובעת סכום של 25,000 ₪ בגין הוצאות עבור טיפולים רפואיים ונסיעות וסכום של 80,000 ₪ עבור רכישת רכב מותאם וחידושו כל 4-5 שנים.
88. המסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק מעידים כי במשך השנתיים הראשונות לאחר התאונה, התובעת הייתה במעקב רפואי רציף ונזקקה לתרופות משככות כאבים, משחות, אביזרים רפואיים, טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק ויש להניח כי נגרמו לה הוצאות בגין הנסיעות לטיפולים השונים ובגין השתתפות עצמית, הנדרשת בדרך כלל, בעלות בדיקות ותרופות מסוימות. לאחר שלקחתי בחשבון את היקף הטיפולים ותדירותם בעבר, בשים לב להוצאות שעשויות להיות לתובעת בעתיד ובשים לב לכך שמדובר בתאונת עבודה וכי התובעת זכאית לכיסוי חלק מההוצאות ע"י המל"ל, אני פוסקת לה פיצוי גלובלי בגין הוצאות רפואיות שאינן מכוסות בסל הבריאות ונסיעות לעבר ולעתיד בסך של 20,000 ₪.
89. לעניין רכישת רכב מותאם, התובעת לא הוכיחה את הזדקקותה לרכב מיוחד (רכב המופעל עם הגה כוח וגולה בגלגל ההגה) ולא את העלות הנדרשת בגין תוספת זו ברכב ומכאן לא מצאתי מקום לפסוק לה פיצוי בגין רכיב זה.

כאב וסבל

90. התובעת עתרה לפיצוי בסכום של 250,000 ₪ בגין כאב וסבל ומנגד העריכה הנתבעת 1 את הפיצוי המגיע לה בראש נזק זה בסך של 46,000 ₪.
91. בשים לב לגילה של התובעת, שיעור נכותה הרפואית, מספר הניתוחים שעברה, האשפוזים החוזרים, הטיפול והמעקב הרפואי הממושך, טיפולי הפיזיותרפיה והריפוי בעיסוק, השימוש בתרופות וזריקות לשיכוך כאבים ובשים לב לאמור בחוות דעת המומחה ביחס לכאבים מהם סובלת התובעת גם כיום, הרגישות באזור הצלקות בכף היד והמגבלות מהן תסבול משך חייה, אני פוסקת לה פיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין נזק לא ממוני.

תשלומי המל"ל – ניכויים

92. אין מחלוקת בין הצדדים כי מסכום הפיצוי שייפסק לתובעת יש לנכות את הגמלאות שקיבלה ועתידה לקבל מהמוסד לביטוח לאומי, ענף נפגעי עבודה. בהתאם לחוות דעת אקטוארית עדכנית שהוגשה מטעם הנתבעת, עליה לא חלקה התובעת, גמלאות אלה מסתכמות בסך של 789,547 ₪ (כולל ריבית על תשלומי העבר).

הנזק הכולל

93. נזקיה של התובעת עומדים אפוא על הסכומים הבאים :

הפסד שכר לעבר                  90,558    ₪

הפסד שכר לעתיד                 564,553  ₪

פנסיה                                  76,307    ₪

עזרה צד שלישי                    180,000  ₪

הוצאות רפואיות ונסיעות       20,000    ₪

כאב וסבל                            100,000  ₪

סה"כ פיצויים                     1,031,418 ₪

לאחר ניכוי אשם תורם בשיעור של 10 % ובניכוי תקבולי מל"ל בסך של 789,547 ₪, יעמוד הפיצוי ע"ס של 138,729 ₪.

סוף דבר

94. אני מקבלת את התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 ומחייבת אותם, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 138,729 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ כחוק ובתוספת הוצאות משפט בסך 8,000 ₪.

אני דוחה את התביעה נגד הנתבעת 1 ומחייבת את התובעת לשלם לה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.  הודעת צד ג' ששלחה הנתבעת 1 נדחית אף היא. לאור זירת המחלוקת בהודעת צד ג', איני עושה צו להוצאות בקשר עם הודעת צד ג'.

הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 ימים, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסה"ד לצדדים.

ניתן היום,  ג' טבת תשע"ז, 01 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.

[1] חוה"ד הוגשה מטעם "אסם" ואליה ביקשו להצטרף הנתבעים 2 ו- 3.

[2] הנתבעים 2 ו-3 ביקשו בסיכומיהם להצטרף לסיכומי הנתבעת 1 לעניין הנזק.

[3]  בהתאם לע"א 267/12 דוידנקו נ' הפול – המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ, השכר הממוצע במשק הוא זה המביא      בחשבון את משרתם של כל השכירים במשק ולא רק של העובדים הישראלים בלבד.

[4] על האשפוזים החוזרים בשנת 2014 ומצבה הרפואי בתקופה זו מעידים המסמכים הרפואיים שהגישה הנתבעת (נ/8).

[5] אשר אוזכר גם בפסיקתו של ביהמ"ש העליון (בע"א 7548/13 שפורן נ' תורג'מן וע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג,

[6] בשנת 2011 שיעור ההפרשות עמד על 6.6.7 %, בשנת 2012 על 8.34 % ובשנת 2013 על 10%.