1.בפני 2 תביעות כספיות שהדיון בהם אוחד, אשר הגישו הצדדים האחד כלפי משנהו. למען הסדר יכונה התובע בתיק 19314-02-14 והנתבע בתיק 18636-07-13 :"התובע" ואילו הנתבעת בתיק 19314-02-14 והתובעת בתיק 18636-07-13 תכונה: "הנתבעת".
בין התובע לנתבעת התקיימו יחסי שכירות על פיהם שכרה הנתבעת מהתובע דירה שפרטיה כמפורט בתביעה בישוב ביריה (להלן: "הדירה"). לטענת התובע, הנתבעת התגוררה בדירה עד לחודש 11/13 ונותרה חייבת דמי שכירות בסך 1500 ₪ לחודש עבור 30 חודשי שכירות דהיינו 45,000 ₪.
עוד טען התובע כי הנתבעת ניסתה להשתלט על הדירה וניהלה הליכי סרק משפטיים במטרה לעכב צו פינוי שניתן כנגדה ואף הגישה תלונה כנגד התובע במטרה להרחיקו מהדירה. בנוסף טען התובע כי הנתבעת גרמה נזקים לרכוש ולריהוט שבדירה: 10,500 ₪ -נזק לארונות מטבח ונזק בסכום של 2,500 ₪ לארון בחדר שינה. התובע תבע סך של 40,000 ₪ בגין הוצאות משפטיות הפסדים ועוגמת נפש בגין התנהלות הנתבעת בהליכים קודמים ותלונות שהגישה הנתבעת כנגדו. למרות שסך טענות התובע לנזקים מגיע כמפורט לעיל לסכום גבוה מהנתבע, הוגשה תביעתו ע"ס 83,000 ₪ בלבד.
2.הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה מהטעם של העדר יריבות והפנתה להליך בת"א 16474-06-11 ממנו עולה לטענתה כי הנתבע אינו בעל הדירה. הנתבעת הכחישה טענות התובע לרבות בדבר הנזקים הנטענים והוסיפה כי דמי השכירות עמדו על 325$ לחודש בלבד ולא כנטען. עוד טענה הנתבעת כי בעת כניסתה לדירה השקיעה סך של 100,000 ₪ בשיפוצים וכי פנייתה לקבלת צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד התובע נעשתה לאחר שאיים עליה.
בתביעה שהגישה הנתבעת כנגד התובע טענה הנתבעת כי נכנסה לדירה ב3/09לאחר שהשקיעה את חסכונותיה בשיפוץ הדירה ותוך הסתמכות על הבטחת התובע כי תוכל להתגורר בדירה לטווח ארוך וככל שתחפוץ. הנתבעת טענה כי לאחר שנתיים התברר לה שהמדובר בדירה בבעלות עמידר וזאת לאחר ששילמה 16,500 ₪ דמי שכירות ו100,000 ₪ השקיעה בשיפוץ הדירה. הנתבעת עתרה לחייב את התובע להשיב לה את הסך של 100,000 ₪ שלטענתה השקיעה בדירה ובהשבחתה וכן בסכום של 52,000 ₪ הפסד שנגרם לה לטענתה, בגין חוסר אפשרות לקבל סיוע בשכר דירה מאחר שעמידר סירבה לטענתה, למימוש זכאותה בטענה שהדירה ממלא של עמידר-יצוין כי הנתבעת זנחה טענה זו בתצהירה ולא חזרה עליה. עוד תבעה הנתבעת פיצוי בסך 98,000 ₪ בגין מצג השווא וההטעיה שביצע לטענתה התובע בכך שהשכיר לה דירה שאינה שלו תוך שהביא אותה להשקיע סכום כספי ניכר בדירה.
בתגובה לתביעת הנתבעת טען התובע, כי הנתבעת ידעה שמדובר בדירת עמידר והפסיקה לשלם לתובע דמי שכירות במשך 30 חודשים. התובע הפנה לפסק הדין לפינוי הנתבעת שניתן בהליך הקודם שנוהל בין הצדדים.
3.מלבד התובע והנתבעת העיד בפני גם מר מרדכי חקמון (להלן:"חקמון"),מטעם הנתבעת.
דיון
4.לאחר שעיינתי בכל המסמכים שבפני, התרשמתי מהעדויות שהושמעו ושקלתי את טענות הצדדים שוכנעתי כי דין תביעת התובע להתקבל בחלקה ודין תביעת הנתבעת להידחות.
גם אם התובע טען בחקירתו, כי לגבי השכירות בשנת 2009 סוכמו הדברים בע"פ וההסכם נחתם בין הצדדים רק בשנת 2010,התרשמתי שהן התובע והן הנתבעת לא חולקים על כך שההסכם שצורף לתצהיר התובע, הסכם מיום 19.3.09 (להלן: "ההסכם"), נחתם בין הצדדים גם אם בפועל נחתם רק לאחר שהנתבעת כבר התגוררה בדירה. גם הנתבעת הודתה בחקירתה כי ההסכם נחתם בדיעבד אחרי שכבר קיבלה את הדירה קודם לכן וביצעה בה שיפוצים (עמ' 15 לפרוטוקול). אכן, התובע היה מבולבל בראשית חקירתו וטען כי בגין בעיות ראיה וזיכרון אינו יכול, לאשר את ההסכם. יחד עם זאת, בסופו של דבר, אישר התובע כי ההסכם שצורף לתצהירו נכרת בין הצדדים, למרות שטען כי הנתבעת היא זו שכתבה אותו בכתב ידה. בכל מקרה, הנתבעת לא הכחישה כי זהו ההסכם שנכרת בין הצדדים ולכן, בניגוד לנטען בסיכומי הנתבעת, לא מצאתי משמעות מהותית לתשובותיו המבולבלות של התובע בעניין.
5.טענות הנתבעת כאילו הסכמת הצדדים הייתה כי תמורת שיפוץ בדירה תוכל להתגורר בה כמה שתחפוץ (סעיף 4 לתצהירה),לא רק שאינה הגיונית, אלא שהיא אף מהווה טענה בע"פ כנגד מסמך בכתב. הטענה אינה הגיונית שכן לא סביר שתינתן לשוכר דירה, רשות להתגורר בדירה לצמיתות, ללא תשלום וללא חישוב שווי השיפוץ אל מול דמי השכירות המוסכמים ביחס לתקופה המקזזת את אותו שיפוץ. הטענה אף נוגדת כאמור את שני ההסכמים שנכרתו, לטענת הנתבעת עצמה, בין הצדדים. בהסכם לשנת 2009 (אשר ע"פ עדות הנתבעת נכרת לאחר שכבר ביצעה את השיפוצים בעלות של 100,000 ₪) ,אין כל אזכור לשיפוץ בשווי הנטען, או לכך שהוסכם כי הנתבעת תוכל להתגורר בדירה "כמה שתחפוץ" ללא תשלום. גם בהסכם שנכרת בין הצדדים, לטענתה, ביום 15.4.10 (להלן: "ההסכם השני"),אין אזכור כנטען.
כשהנתבעת נשאלה מדוע לא מצאה לנכון לציין בהסכם את אותו סכום נטען של 100,000 ₪ שלטענתה השקיעה בדירה ,לא ידעה להשיב על השאלה (עמ' 16).
6.אמנם בסיפא של ההסכם מופיעה הערה בכתב יד כי הבית היה אמור לעבור שיפוץ נרחב, כי עלויות השיפוץ יהיו על חשבון המשכיר וכי עלויות שישולמו ע"י השוכר בהסכמת המשכיר יהיו כחלק מתשלום שכר הדירה. לטענת התובע, הנתבעת הוסיפה הערות אלו בכתב ידה והן לא נחתמו על ידו. גם אם לא אקבל טענה זו של התובע, שהרי התובע צירף לתצהירו, את אותו הסכם, על גביו מופיעות הערות אלו, הרי אין בהן להואיל לנתבעת:
ראשית, התובע לא הגיש תביעתו בגין דמי השכירות לשנת 2009 ולכן גם אם ע"פ האמור שם, העלויות ששולמו ע"י הנתבעת היו על חשבון שכר הדירה ע"פ אותו הסכם, הרי המדובר בשכר הדירה לשנת 2009 ואין באמור בסיפא להסכם כדי להוות הוכחה כי הנתבעת פטורה מתשלום שכר דירה גם לשנים הבאות. טענה זו אף נוגדת את ההסכם שנחתם בשנת 2010 ועל פיו הסכימה הנתבעת לשלם דמי שכירות, מסרה שיקים לתשלומם ולא עמדה על כך שהתובע לא זכאי לדמי שכירות נוספים לאור אותו שיפוץ.
שנית, ע"פ האמור בסיפא להסכם העלויות שיהוו חלק מתשלום שכר הדירה ע"פ אותו הסכם, הם אלו ששולמו ע"י השוכר בהסכמת המשכיר-לא מצאתי הסכמה מצד התובע לעלויות בשווי הנטען של 100,000 ₪.
אם לא די בכל האמור, ע"פ סעיף 34 להסכם הסכימה הנתבעת מפורשות: "השוכר אינו רשאי לדרוש תשלום עבור החלק ו/או השיפוצים והציוד שיישאר במושכר בתום השכירות, אם המשכיר יסכים להשאירו במושכר". התובעת הודתה בחקירתה כי למעשה לא הוציאה כסף מכיסה, אלא אנשים עזרו לה והיא השביחה לטענתה את הדירה בעלות 100,000 ₪( עמ' 16 לפרוטוקול). אבל הרי כאמור בסעיף 34 להסכם, הצהירה הנתבעת והסכימה כי לא תהיה רשאית לדרוש תשלום עבור עצם השיפוצים וההשבחה שתישאר במושכר. הנתבעת חתמה על ההסכם וכן על ההסכם השני ובהתאם להלכה הפסוקה אין לקבל טענה כי אינה חייבת ע"פ האמור באותם הסכמים: "חזקה על אדם שמודע הוא למסמך עליו חותם והוא לא יישמע בטענה שלא ידע על מה חתום ולמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאור הסכמתו, יהא תוכן של המסמך אשר יהא" (ע"א 325/88 טוויל נ. בית מנוחה לזקנים בני ברק. ע"א 6645/00 עו"ד ארד נ. אבן פ"ד נו (5) 365
7.למעלה מן הצורך אוסיף כי הנתבעת לא הוכיחה את השיפוץ הנטען בשווי 100,000 ₪ ולמעט חשבונית מס ע"ס 10,000 ₪ לאלומיניום הצפון וקבלה ע"ס 450 ₪ בגין חוב מים ,לא צירפה כל ראיות נוספות לאותו שיפוץ מקיף נטען, כגון: קבלות, חשבוניות, אסמכתא לרכישת חומרים עבור השיפוץ ע"י אותם אנשים שלטענתה עזרו לה. בהערת אגב אציין כי הנתבעת לא הוכחה כי היא זו ששילמה את השיק שמסר לה, לטענתה, התובע ע"ס 6,032 ₪ ולטענתה חולל.
עדות חקמון בדבר השיפוצים שערך, לטענתו, עבור הנתבעת, נמצאה לא מהימנה בעיני וזאת בלשון המעטה. למרות שהמדובר לטענת חקמון, בעבודות בהיקף נכבד-שווי של 80,000 ₪,לא זכר מתי ביצע עבודות אלו. אין המדובר בשכחה של תאריך מדויק או החודשים בהם בוצע השיפוץ, אלא העד אפילו לא זכר שנה, או טווח של שנים, בהם בוצע השיפוץ. אם אכן היה עורך חקמון שיפוץ כנטען לא סביר כי לא היה זוכר אם מדובר בשיפוץ שערך בשנת 2009 או 2013 או 2010 וכיוב'.בנוסף, העד לא הציג כל אסמכתא לביצוע השיפוץ כגון הזמנת עבודה, רכישת חומרים (על ידי הנתבעת, או על ידו) ואף לא ידע לציין שמות של פועלים שלטענתו, עבדו עימו בשיפוץ. לא מצאתי לתת אימון בעדות זו אשר הרושם היא שנועדה לעזור לנתבעת עימה מצוי העד ביחסי זוגיות. מאחר שהראיות היחידות שהציגה הנתבעת הינן להוצאות בסך 10,450 ₪ ומאחר שאין חולק כי הנתבעת לא שילמה דמי שכירות עבור שנת 2009 (אשר עמדו ע"ס 325 $לחודש),הרי הוצאות אלו כבר קוזזו ממלא מדמי השכירות.
משהנתבעת לא הוכיחה שנגרמו לה נזקים כלשהם בגין השקעות בדירה ,הרי גם לא הוכיחה שנגרם לה נזק כלשהוא בגין העובדה שהסתבר לה כי מדובר בדירת עמידר. הנתבעת לא הוכיחה כי נדרשה לשלם לעמידר תשלום כלשהוא וכפי שיפורט היא אף המשיכה להתגורר בדירה עוד שנתיים לאחר מכן ללא ששילמה דמי שכירות לתובע.
הנתבעת לא חזרה בתצהירה ובסיכומיה על הטענה שהועלתה בכתב התביעה כאילו נגרמו לה נזקים בגין הפסד סיוע בשכר דירה ולכן המדובר בטענה שנזנחה. מכל מקום הנתבעת לא הציגה כל ראיה ולא זימנה לעדות מי מטעם עמידר על מנת להוכיח טענתה כי פנתה לעמידר בבקשה לסיוע בתקופה הרלוונטית וכי הייתה מקבלת את הסיוע אילולא היה מדובר בדירה בבעלות עמידר.
8.לאור כל האמור, לא הוכיחה הנתבעת טענתה כי לא חבה בתשלום דמי שכירות בגין זכאותה לקיזוז ההשקעה הנטענת ויש לבדוק את חוב השכירות . לא ברורה לי טענת הנתבעת בסיכומיה כאילו התובע לא הוכיח את גובה דמי השכירות. בהתאם להסכם השכירות השני עליו חתמה ואשר אותו צירפה הנתבעת עצמה לתצהירה עמדו דמי השכירות החל מיום 15.4.10 ועד 15.4.11 ע"ס 1305 ₪ לחודש (סעיף 4 להסכם). יחד עם זאת בסיפא לאותו הסכם בסעיף 3 לפרק "תנאים נוספים" הוסכם כי החל מאפריל 2011 תהיה תוספת של 20% על דמי השכירות. דהיינו מ-4/11 עמדו דמי השכירות ע"ס 1,566 ₪. התובע הופנה בחקירתו לכך שהשיקים שצורפו לתצהיר הנתבעת ואשר חתנו של התובע חתום כי נמסרו לו, הינם ע"ס 1305 ₪ בלבד. אולם, עיון בצילומי השיקים שצורפו מעלה כי הינם מתייחסים לשנת 2010 עד 4/11-תקופה בה ממלא עמדו דמי השכירות כאמור על 1305 ₪.רק לאחר תקופה זו היו אמורים דמי השכירות לעלות ב20%,כמוסכם בהסכם אותו צירפה הנתבעת עצמה לתצהירה.
הנתבעת לא חלקה על כך שפינתה את המושכר רק ב11/13 והודתה בחקירתה(עמ' 20 לפרוטוקול),כי החל מתחילת ההליכים הקודמים שנוהלו בין הצדדים (תביעת הפינוי שהגיש התובע בתיק 16474-06-11),לא שילמה את דמי השכירות לתובע. הנתבעת טענה אמנם כי היא מוכנה לשלם את דמי השכירות לעמידר אלא שהנתבעת לא הציגה כל דרישה מטעם עמידר כאילו עמידר טוענת שהיא חייבת לה דמי שכירות היא הודתה שגם לעמידר לא שילמה דמי שכירות עבור תקופה זו. אין לקבל את טענת הנתבעת כפי שפורטה בסיכומיה, כאילו אינה חייבת בדמי שכירות מאחר שהתובע לא הוכיח שיש לו זכויות בדירה. הנתבעת החזיקה בדירה רק מכוח הסכם השכירות אותו כרתה עם התובע ורק עימו היו לה יחסים חוזיים.
אם לא די באמור, הנתבעת ידעה כבר לאחר שנתיים דהיינו בשנת 2011 ובוודאי בעת שהתנהלה תביעת הפינוי שהגיש התובע נגדה ב6/11 כי המדובר בנכס של עמידר. למרות זאת המשיכה הנתבעת להחזיק בדירה עד 11/13 וזאת למרות שלא כרתה כל הסכם שכירות עם עמידר. משהנתבעת החזיקה בדירה רק מכוח ההסכם עליו חתמה עם התובע ומשלא הציגה כל דרישה מטעם עמידר על פיה היא חייבת לעמידר דמי שכירות, הרי השאלה האם היה זכאי התובע להשכיר לנתבעת את הדירה אם לאו, הינה שאלה בין התובע לעמידר ואינה רלוונטית לחובתה של הנתבעת לשלם לתובע ממנו שכרה את הדירה את דמי השכירות. ודוק' ע"פ פסק הדין שצירף התובע לתצהירו תביעת הפינוי כנגד הנתבעת הוגשה על ידי התובע ולא ע"י עמידר. גם טענת הנתבעת בסיכומיה כאילו ביטלה את ההסכם עקב הטעייתה, טוב לה שלא הייתה נטענת, שהרי לא רק שהנתבעת לא ביטלה את ההסכם, אלא שהיא אף המשיכה להחזיק בדירה עוד שנתיים לאחר שנודע לה שמדובר בדירת עמידר.
9.אינני מוצאת רלוונטיות במחלוקת הצדדים בשאלה האם השיקים שצורפו לתצהיר הנתבעת ושנמסרו ע"י הנתבעת לחתן התובע נפרעו על ידה אם לאו, שכן ממלא התובע תבע בתביעתו רק 30 חודשי שכירות לתקופה שלפני פינוי הדירה. לכן ברי כי התביעה אינה מתייחסת לתקופה נשוא השיקים. בהערת אגב אציין כי מחד אין בעצם מסירת השיקים הוכחה לפירעונם ולתשלום דמי השכירות לתקופתם. מאידך גם התובע הודה כי חלקם נפרעו ולא ידע לציין אלו שיקים לא נפרעו. מכל מקום כאמור התובע תבע רק 30 חודשי שכירות ומאחר שאין חולק כי הפינוי היה ב11/13 המדובר בתקופה שהינה רק מ5/11 ועד 11/13 ולא לתקופת השכירות הקודמת נשוא השיקים.
לגבי תקופה זו עמדו דמי השכירות כאמור ע"ס 1566 ₪ ואולם משהתובע תבע רק 1,500 ₪ אין לפסוק יותר משתבע. הנתבעת עליה נטל ההוכחה להוכיח כי פרעה את דמי השכירות אותם התחייבה לשלם כאמור בהסכם השני, לא הציגה כל ראיה לתשלומם וכאמור אף הודתה כי החל מתחילת ההליכים בין הצדדים(החלו ב6/11 עם תביעת התובע לפינוי הנתבעת),לא שילמה את דמי השכירות. גם התשלום במזומן ששולם ע"י הנתבעת לטענתה לחתן התובע הינו תמורת 3 שיקים שחוללו מאותם 12 שיקים שמסרה לתקופה 4/10-4/11 דהיינו לתקופה שקדמה לחודשים נשוא התביעה שהינם מ5/11 והלאה. לכן גם אם אכן שולמו אותם שיקים במזומן, אין בהם לפרוע את חוב השכירות לתקופה שלאחר מכן ועד פינוי המושכר. לאור האמור נותר לנתבעת חוב שכירות לתקופה החל מ5/11 עד 11/13 בסך של 45,000 ₪ (1500 ₪ לחודש למשך 30 חודשים).
10.התובע טען בתביעתו כי הנתבעת הותירה נזקים בדירה. יחד עם זאת, מלבד עצם העלאת הטענה באופן סתמי, לא טרח התובע להציג ראיות להוכחתה כגון תמונות הנזקים, הערכת מחיר לתיקונם, חוות דעת מומחה לעניין שווים, או לכל הפחות קבלות המעידות על ההוצאות שנגרמו לתובע לצורך תיקונם.
אציין כי גם אם היה התובע מציג תמונות או עדויות התומכות בטענתו לנזקים שהותירה הנתבעת בדירה, הרי בכל מקרה לא היה זכאי לפיצוי עבורם מאחר שלא הוכיח שיעורם:
ההלכה הפסוקה קובעת, כי על הנפגע להוכיח את שיעור הנזק שנגרם לו, ואין די בהוכחת קיום הנזק כשלעצמו (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ , פ"ד לה(2) 800, 808 (להלן: "פרשת אניסימוב); ע"א 5465/97 קני בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, נתניה, פ"ד נק(3) 433, 445-446).
בפרשת אניסימוב, בע"מ 808, נאמרו הדברים הבאים:
"באותם המקרים בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן להביא נתונים מדוייקים, על הנפגע – התובע, לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא יפסק לו פיצוי"
רק במקרים בהם אין אפשרות להביא נתונים מדויקים לגובה הנזק, יפסוק בית המשפט פיצוי על דרך אומדנא. (ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז(3) 23, 34).
ודוק, במקרה דנן, לא הייתה כל מניעה להציג ראיות ואסמכתאות לנזקים הנטענים ושיעורם ומשלא הוכחו, אין לפסקם.
11.התובע עתר בתביעתו גם לפיצויים בגין הוצאות ההליכים הקודמים שהתנהלו בינו לבין הנתבעת וכן בגין הגשת התלונה כנגדו למשטרה. לעניין הוצאות ועוגמת נפש בגין ההליכים הקודמים שנוהלו בין הצדדים, היה על התובע להעלות טענותיו במסגרת אותם הליכים ומשלא עשה כן או לחילופין עשה כן וביה"מ שדן באותם הליכים לא מצא לחייב את הנתבעת בהוצאות, ברי כי התובע אינו זכאי להם במסגרת הליך נפרד זה. באשר להגשת התלונה למשטרה- משלא הובאו כל ראיות לסיבת סגירת התלונה (אם וככל שאכן נסגרה),לא ניתן לקבוע כי מדובר היה בתלונת סרק והתובע אינו זכאי לפיצוי בגינה.
12. לאור כל האמור, אני מורה על דחיית תביעת הנתבעת בתיק 18636-07-13.
אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע בתיק 19314-02-14 סך של 45,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום ובצירוף הוצאות משפט לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 6,500 ₪.
ניתן היום, ו' אדר א' ו' אדר א' תשע"ו, 15 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.
