לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע, יליד 1958, בעקבות שתי תאונות עבודה שאירעו במהלך עבודתו, בתור איש תחזוקה ואינסטלטור, כאזרח עובד צה"ל, בשירות הנתבעת בבסיס צה"ל ברמת דוד.
התביעה
1.התובע טען, כי ביום 13.11.05, קיבל הוראה מהמנהל אלברט בן שבת, להתקין דוד חשמל באחת הטייסות ברמת דוד. על מנת להתקין את הדוד, היה עליו להוריד אותו מהרכב בעזרת הידיים לכיוון הבניין עליו היה אמור להתקינו, וכל זאת לבד וללא עזרה.
התובע הוריד את הדוד וגרר אותו לכיוון הבניין המיועד, כשלפתע נתקלו רגליו בצינורות גינון שהיו פזורים על הרצפה, והוא נפל על הקרקע. הוא חשש שהדוד ייפול על רגליו לכן, ובכוחותיו האחרונים, הצליח לתפוס אותו בידיו, אולם, בשל משקלו הרב החליק הדוד מידו השמאלית, משך את ידו הימנית וגרם לקריעת גיד בכתף ימין וקרע בשריר באותה יד (להלן: "התאונה הראשונה").
2.התאונה השניה ארעה ביום 19.7.09, הוא עלה על חלקה האחורי של משאית על מנת לפרוק את מטענה, אשר הכיל צינורות כבדים מאוד, שניתן להרימם רק במלגזה, אולם מנהל העבודה חיפש מלגזה באתר ולא מצא. לכן העבודה בוצעה, על ידו ועל ידי המנהל בן שבת, כששניהם התחילו לדחוף את הצינורות ולזרוק אותם מהמשאית. תוך כדי כך, אחד הגלילים התחיל להידרדר לכיוון בו עמד התובע, התובע פחד שהצינור יפול על רגלו לכן ברח מהצינור ואז נפל לתוך פתח שנמצא בתוך המשאית וידיו בלמו את המשך נפילתו למטה.
כתוצאה מהתאונה נפגע התובע בכתף שמאל ובצוואר (להלן: "התאונה השניה").
3.התובע טען, כי יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ולפיו על הנתבעת הראיה שלא הייתה לגבי התאונה התרשלות שתחוב עליה. לחלופין, נטען כי יש להחיל את הכלל "חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים" ולפיו על הנתבעת הראיה שלא הייתה לגבי הדבר המסוכן התרשלות שתחוב עליה. התובע טען עוד, כי התאונות אירעו עקב רשלנות הנתבעת, על כן יש לחייבה בתשלום פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו בעקבות התאונות הנ"ל.
ההגנה
4.הנתבעת טענה, כי דין התביעה בגין התאונה הראשונה להידחות בשל השיהוי הרב בהגשתה, יומיים בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות, דבר אשר גרם לנתבעת נזק ראייתי ממשי.
הנתבעת הכחישה את נסיבות התאונה הראשונה והוסיפה, כי התובע לא נפגע בעקבות היתקלותו בצינורות גינון אלא תוך כדי ובמהלך התקנת הדוד החשמלי, כאשר החליק לאחור עם הדוד ונפגע.
הנתבעת הוסיפה, כי התאונה נגרמה בשל חוסר זהירותו של התובע ולא בשל התרשלות הנתבעת.
5.לגבי התאונה השניה, טענה הנתבעת כי נסיבות התאונה שונות מהמתואר בכתב התביעה. לטענתה, "התובע יחד עם נהג המשאית החליטו לפרוק את צינורות המים הגדולים מהמשאית, המנהל בן שבת התלווה אליהם לצורך סיוע. תוך כדי שהם פורקים את הצינורות, הידרדר אחד מהגלילים לכיוון התובע שהחל באופן אינסטינקטיבי לחזור לאחור עד שהוא מעד ונפל." (סע' 21 לכתב ההגנה).
הנתבעת הוסיפה, כי התובע קיבל הוראה מפורשת שכאשר מדובר במשא כבד אין להרימו באופן עצמאי ויש להשתמש במלגזה לצורך כך, וכי אילו היה התובע נוהג בזהירות ומשתמש במלגזה התאונה הייתה נמנעת (סע' 22 לכתב ההגנה).
6.הנתבעת הכחישה את אחריותה לשתי התאונות והכחישה גם את הנזקים הנטענים.
הנכות
7.מטעם התובע הוגשה חוות דעת של ד"ר יעקב גורדון, מומחה בתחום האורתופדי אשר קבע כי בעקבות שתי התאונות נותרה לתובע נכות בשיעור של 37%.
8.מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר אורי בלנקשטיין, גם הוא מומחה בתחום האורתופדי אשר קבע, כי לא נותרה נכות כלשהי בעקבות התאונות הנ"ל.
9.מטעם בית המשפט מונה ד"ר דוד אנג'ל, מומחה בתחום האורתופדי.
מממצאי בדיקתו עולה, כי תנועת הצוואר מלאה, בשתי הכתפיים לא מרים את היד בצורה מלאה אולם מרים אקטיבית מעל גובה השכמות, אין הגבלה בסיבוב, הגבלה ביישור וכיפוף מרפק ימין ושקע נמוש באזור הקרע שבשריר הבייספס.
לעניין הנכות קבע, כי לא נותרה נכות בכתפיים, וכי הממצא של אימפינג'מנט, שנמצא בבדיקה בשתי הכתפיים, קשור למבנה הכתפיים ולא לאירוע חבלתי והשינויים שנראו בבדיקת אולטרה-סאונד משנת 2012 (כמעט 3 שנים מהתאונה השנייה) הינם, להערכת המומחה, שינוי תחלואתי טבעי שאינו קשור בקשר סיבתי לתאונות.
בעניין הצוואר קבע, כי אין הגבלה בתנועות וכי תלונות התובע לעניין הצוואר קדמו לתאונות על כן לא נותרה נכות בצוואר.
בעניין המרפק ושריר הבייספס ביד ימין, קבע המומחה כי לאחר התאונה הראשונה אובחן קרע בבייספס. השקע באזור הקרע נמוש גם בעת הבדיקה. הפגיעה בשריר גורמת להגבלה בתנועות המרפק. על כן, נותרה נכות בעקבות התאונה הראשונה (מתאריך 13.11.05) בשיעור של 10% לפי סע' 42 (2)(א)(I) או לחלופין סע' 41 (8) (להגבלה שהיא משנית לפגיעה בשריר) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.
לסיכום, המומחה קבע כי התאונה הראשונה הותירה נכות בשיעור של 10% והתאונה השנייה לא הותירה נכות.
10.המומחה התייחס גם לנכויות הזמניות בעקבות כל תאונה וקבע:
התאונה הראשונה (מיום 13.11.05):
100% מתאריך 13.11.05 - 2.12.05
50% מתאריך 3.12.05 - 31.12.05
20% מתאריך 1.1.06 - 31.1.06
התאונה שניה (מיום 19.7.09):
100% מתאריך 19.7.09 - 31.7.09
50% מתאריך 1.8.09 - 31.8.09
20% מתאריך 1.9.09 - 31.10.09
10% מתאריך 1.11.09 - 31.12.09
11.התובע הגיש תביעות למוסד לביטוח לאומי, לקביעת דרגת נכות מעבודה ותשלום גמלת נכות מעבודה בגין כל אחת מהתאונות. המל"ל הכיר בתאונות כתאונות עבודה וקבע, כי כל אחת מהתאונות הותירה נכות צמיתה בשיעור של 10%.
12.אקדים ואציין, כי התובע חלק על חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט אולם, הוא בחר שלא לחקור אותו על חוות דעתו. התובע שלח שאלות הבהרה למומחה, אשר ענה לשאלות ולא שינה את מסקנותיו.
13.טענת התובע לפיה בתשובותיו המומחה שינה חוות דעתו וקבע כי בגין התאונה השנייה נותרה נכות בשיעור של 5% דינה דחייה.
עיון בתשובות המומחה מעלה, כי המומחה עדיין בדעה שהקרע בגיד השרוול המסובב, אינו קשור לתאונה. הוא הדגיש, כי שתי בדיקות האולטרה-סאונד, שלאחר התאונה השנייה, לא הדגימו קרע בגיד השרוול המסובב. ממצא זה נמצא רק בבדיקה כ-3 שנים לאחר התאונה ולכן אין סיבה לקבוע שהוא נגרם בתאונה (תשובה לשאלה 7).
הוא התייחס גם למועד הופעת התלונות על כאבים בכתף שמאל לאחר התאונה וציין, כי בשנת 2009 כמעט אין רישומים שמתארים כאבים בכתף שמאל (להוציא מיד בסמוך לתאונה). התלונות ביחס לכתף שמאל התחילו להופיע חצי שנה לאחר התאונה (בחודש 2/2010).
המומחה הבהיר, כי גם הבדיקות וגם הרישומים הרפואיים בעניין התלונות לא מתאימים למצב בו ארע קרע בנפילה (תשובה לשאלה 10).
התוצאה המתבקשת מהאמור היא, כי אין מקום לסטות מחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט והנני מאמצת את קביעותיו כמפורט בחוות דעתו.
העדויות
14.מטעם התובע העיד התובע ובת זוגו-ח. א. . מטעם הנתבעת העיד מנהל העבודה-אלברט בן שבת. כל העדים הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו חקירה נגדית.
התאונה הראשונה – 13.11.05
עדות התובע
15.התובע חזר בתצהיר עדותו הראשית על נסיבות התאונה כפי שתוארו בכתב התביעה והדגיש כי מנהל העבודה, אלברט בן שבת, אמר לו כי אין מי שיסייע לו בביצוע העבודה (סע' 5-10 לתצהיר ת/1).
בחקירתו הנגדית הסביר את הנסיבות כדלקמן:
"הוא אמר לי להוציא את הדוד ולהעמיס אותו על קלבקר, העמסתי את הדוד, שמתי אותו והכנסתי אותו בפנים ונסעתי למקום העבודה. הגעתי למקום העבודה פתחתי את הדלת הקטנה, משכתי את הדוד מהידיות והוא ירד לריצפה, המשכתי לגרור אתו כשאני הולך לאחור, והיו ערימות של אדמה וחתיכות של צינורות גינון, והלכתי אחורה עם הדוד, ונתפסו לי הרגליים בצינורות ונפלתי אבל המשכתי להחזיק את הדוד, השתחררה לי יד אחת (העד מצביע על יד שמאל) ואז יד ימין, הרגשתי כאב כאן (העד מצביע על שורש יד ימין) ואחרי כמה שעות הרגשתי כאבים פה (העד מצביע על כתף ימין)." (עמ' 8, ש' 21-27)
16.התובע עומת עם סתירה לכאורית בין עדותו בעניין נסיבות התאונה, אשר לפיה הוא נפל תוך כדי גרירת הדוד לבין תצהיר תשובות לשאלון בו אמר "כשהרמתי את הדוד לצורך התקנתו נתקלו רגליי בצינורות גינון ..." (תשובה לשאלה 43 בשאלון נ/1).
הוא ענה, כי בתשובתו לשאלון התכוון שהתאונה ארעה תוך כדי הליכה לכיוון הבניין לצורך התקנת הדוד. התובע הוסיף, כי לא ייתכן שהפגיעה ארעה תוך כדי הרמת הדוד כי אף אדם אינו יכול להרים את הדוד לבדו בשל המשקל שלו (עמ' 9 ש' 6-9).
17.התובע עומת עם סתירה נוספת, שכביכול קיימת בין גרסתו שבפני בית המשפט לבין זו שבטופס הודעה על פגיעה בעבודה שהוגש למוסד לביטוח לאומי, שם תיאר את התאונה כדלקמן: "תוך כדי הרכבת דוד מים חמים החלקתי לאחור עם הדוד וקיבלתי מכה חזקה בפרק ידי ימין" (נ/2).
התובע התייחס גם לסתירה זו וענה, כי התיאור מתייחס לפעולה הכללית שביצע בעת התאונה והיא הרכבת דוד חשמל, הוא הדגיש כי הוא לא יכול להרים את הדוד לבדו ללא עזרה בשל משקלו הכבד, וכי התאונה ארעה במהלך הפעולות שעשה לצורך ביצוע המשימה הסופית שהיא הרכבת הדוד, לכן בתיאורו את התאונה ציין שהחליק לאחור תוך כדי הרכבת הדוד (עמ' 10 ש' 4-10).
התובע גם נשאל, מדוע לא ציין בטופס ההודעה את העובדה שתוך כדי חזרה לאחור נתקל בצינורות הגינון ונפל, והוא ענה כי הוא לא נשאל איך אירעה התאונה אלא מה עשה עת ארעה התאונה, לכן הוא ענה שעסק בהרכבת דוד חשמל (עמ' 10, ש' 16-24).
התובע הוסיף והסביר, כי מקום אירוע התאונה היה בטייסת חילוץ שהייתה בשלבי הקמה, ולכן היו במקום כלים כבדים, כמו מחפרון, ובוצעו עבודות בשטח והערימו "כל מיני דברים בשטח", לכן כשהלך אחורה נתקל באותם צינורות (סע' 5 לתצהיר ת/1 ועמ' 11, ש' 1-3).
18.הנתבעת טענה בסיכומיה, כי גרסתו המפורטת של התובע כפי שהועלתה בכתב התביעה אינה מופיעה בגיליון הקבלה לחדר מיון אשר בו נרשם "לדבריו היום בעבודה נחבל ביד ימין" וכי הדבר מלמד על העדר מהימנות.
אין בידי לקבל את הטענה לפיה העדר רישום נסיבות התאונה במסמך רפואי מלמד על אי אמירת אמת באשר לגרסה, שכן הצוות הרפואי המטפל בנפגע אינו נוהג לחקור ולדרוש פרטי פרטים אודות נסיבות האירוע שהביא לפגיעה, אלא מסתפק בתיאור כללי של האירוע ועיקר מאמציו של הצוות האמור מכוונים לטיפול בנפגע.
19.הנתבעת טענה עוד בסיכומיה, כי התובע סתר את עצמו בכל הקשור לשאלה בעניין ההדרכה שניתנה לו מטעם הנתבעת כאשר הכחיש כי קיבל הדרכה כלשהי, ואילו בחקירתו הנגדית הוא הודה שקיבל הדרכה.
אין בידי לקבל טענה זו, שכן התובע העיד בחקירתו הנגדית כי ההדרכה שניתנה הייתה אחרי התאונות דנן. התובע בעדותו הבחין בין התקופה שלפני התאונות והתקופה שלאחר התאונות וציין מפורשות, שלפני התאונות לא קיבל הדרכה כלשהי ורק בשנים האחרונות התחילו לתת הדרכות לעובדים (עמ' 6 ו-7).
יתרה מזו, מטעם הנתבעת לא הוגשו מסמכים כלשהם התומכים בטענה כי התובע קיבל הדרכה ומועד קבלתה, וזאת חרף העובדה שמעדות התובע וכן מעדות עד ההגנה בן שבת עולה, כי העובדים הוחתמו על מסמכים לאחר קבלת ההדרכה.
המסקנה המתבקשת היא, שלא ניתנה הדרכה כאמור ולכן לא קיימים מסמכים כאלה שיש בהם כדי לתמוך בטענת הנתבעת. על כן ניתן לקבוע כי התובע לא קיבל הדרכה כנדרש.
20.התובע נחקר גם בעניין הסיוע שהועמד לרשותו לצורך התקנת הדוד, שאין חולק שהוא במשקל כבד, וענה כי אמנם היו עוד עובדי אינסטלציה שעבדו באותה מחלקה אולם, ביום התאונה לא היה אף עובד במחלקה, לכן לא יכל להיעזר בעובדים לצורך התקנת הדוד. התובע הוסיף, כי אין זו הפעם הראשונה בה הוא נאלץ להתקין דוד ללא סיוע של עובדים וכי לפעמים הוא נעזר בחיילים הנמצאים בטייסת לצורך ההתקנה (עמ' 11, ש' 4-13).
עדותו זו, בדבר העדר עובדים והיעזרות בחיילים הנמצאים בשטח קיבלה תמיכה בעדות עד ההגנה בן שבת אשר אישר, כי כשאין עובדים בשטח שיוכלו לסייע בביצוע עבודה הדורשת עזרה, העובדים נעזרים בחיילים הנמצאים במקום. עד ההגנה הוסיף, כי מעיון בסידור העבודה של היום הרלוונטי ניתן היה לדעת מי העובדים שהוא ציווה שיעזרו לתובע בביצוע העבודה שהוטלה עליו. אולם, העד לא יכל לתת הסבר משכנע לשאלה מדוע לא הוצג סידור העבודה הרלוונטי (עמ' 24, ש' 18-27), והדבר כמובן נזקף לחובת הנתבעת.
21.התובע הותיר רושם חיובי ואמין בעדותו, נתן הסברים משכנעים והגיוניים לכל שאלה שהוצגה בפניו, עדותו קיבלה תמיכה וסיוע בחומר הראיות כפי שפורט לעיל וגם מעדות עד ההגנה כפי שיפורט בהמשך.
עדות עד ההגנה
22.מטעם הנתבעת העיד מנהל העבודה בתחום האינסטלציה, אלברט בן שבת. עדותו ניתנה בתצהיר עדות ראשית (נ/5) והוא נחקר חקירה נגדית.
העד אישר, כי הוא מנהלו הישיר של התובע. באשר לתאונה הראשונה העד לא זכר את התאונה בכלל או את פרטיה, והכחיש טענת התובע לפיה הוא אמר לו שאין מי שיסייע לו. הכחשתו זו באה לאור העובדה ש"לא היה מקרה שאמרתי לעובדים שאין מי שיסייע, וכאשר היה משהו שצריך עזרה של יותר מאדם הייתי דואג שתהיה עזרה. גם אני אישית כמנהל הייתי עוזר כשהיה צורך." (סע' 9 לתצהיר נ/5).
23.העד התייחס בעדותו למשקלו של הדוד, ואישר את עדות התובע בעניין זה ולפיה משקלו הכבד של הדוד אינו מאפשר לבן אדם אחד להרימו (סע' 10 לתצהיר נ/5).
עדות זו יש בה כדי לתמוך בעדות התובע, לפיה הוא לא טען ולא התכוון לומר בהזדמנות כלשהי שהוא הרים את הדוד לבדו, אלא הוא גרר אותו ותוך כדי כך ארעה התאונה.
24.אמנם, העד בן שבת לא היה עד לתאונה וביום התאונה הוא כלל לא עבד, אולם הוא אישר בעדותו כי אכן התובע הוציא את הדוד והלך בשטח עם הדוד לצורך התקנתו, וכי הוא, בן שבת, אינו מכחיש זאת (עמ' 21, ש' 15-17). עוד הוסיף, כי לאחר האירוע, התובע סיפר לו איך ארעה התאונה. התיאור של התאונה כפי שבא מפיו של העד דומה לגרסה שמסר התובע ותומך בה:
"ש. כמנהל עבודה הייתה לך חובה לחקור את האירוע?
ת. הוא הסביר לי מה קרה. הוא לא הרים את הדוד. הוא גרר את הדוד, היה לו משהו מאחור ונפל, זה מה שהוא סיפר לי." (ההדגשה שלי-נ.ד.מ.) (עמ' 25, ש' 6-8)
מהעדות הנ"ל אנו למדים, כי התובע מסר את אותה גרסה גם לאחר האירוע ולפני הגשת התביעה והדבר ללא ספק מחזק את גרסתו בעניין נסיבות התאונה.
טענת השיהוי
25.כאמור, הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה בגין התאונה השנייה בשל השיהוי בהגשתה.
26.בפסיקה נקבעו תנאים מחמירים לדחיית תביעה מחמת שיהוי. השימוש בדוקטרינה זו ייעשה רק במקרים חריגים מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז (5) 433; ע"א 1091/15 רוזנפלד נ' Dolphin Fund Limited (13/07/16)).
חלוף הזמן כשלעצמו, אין די בו כדי לקבל את טענת השיהוי. על הנתבע להוכיח כי היה בשיהוי משום מצג כי התובע ויתר על זכויותיו ובשל כך הוא שינה את מצבו לרעה במשך הזמן. הנפקות העיקרית של טענת השיהוי היא בהחלת דוקטרינת הנזק הראייתי (ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא ליפל ואח' (19/09/10)).
27.בענייננו, הנתבעת לא הצליחה להוכיח, כי בשל הגשת התביעה באיחור רב, נגרם לה נזק ראייתי. הנתבעת לא ציינה אילו ראיות ניתן היה להשיג ונמנע ממנה קבלתן בשל הגשת התביעה בשלב זה. נהפוך הוא, הנתבעת צירפה לכתב הגנתה טופס "הודעה על תאונה-עובד צה"ל" ובחרה שלא להציגו כראיה מטעמה, אם כי בסיכומיה הפנה ב"כ לטופס הנ"ל במסגרת טיעוניו לעניין מהימנות גרסת התובע. הדבר מלמד, כי המסמכים הרלוונטיים בצה"ל נשמרו וניתן להשיגם לצורך ניהול ההגנה. הנתבעת גם לא הציגה ראיה כלשהי ממנה ניתן להסיק שתחקיר שנערך לא נמצא בשל הזמן הרב שחלף, והראיה, שגם לתאונה השנייה, שארעה בשנת 2009, לא הוצג תחקיר כלשהו שנערך על ידי הנתבעת, למרות שעד ההגנה אישר כי בעקבות כל תאונה נערך תחקיר. העד אף נשאל מדוע לא הוצג התחקיר והוא לא סיפק תשובה משכנעת:
"ש. תחקיר היה צריך לעשות?
ת. ברור שעשו תחקיר.
ש. למה לא הגשת את התחקיר לבית המשפט?
ת. לא למדתי משפטים. (עמ' 22, ש' 3-6)
כאמור, הנתבעת לא סיפקה תשובה מדוע נמנעה מהגשת התחקיר בגין שתי התאונות והדבר נזקף לחובתה.
הוא הדין באשר לעובדה שהנתבעת לא הציגה העתק מסידור העבודה הרלוונטי, למרות שלפי עדות בן שבת, כאמור לעיל, קיים סידור עבודה בו נרשמות כל הפעולות לרבות פעולה של התקנת דוד, וכי במידה וסידור העבודה הרלוונטי יוצג בפני בית המשפט ניתן בנקל לדעת אם אכן לתובע ניתנה הוראה להתקין את הדוד באותו יום. בן שבת לא נתן הסבר כלשהו להימנעות מהצגת המסמך האמור (עמ' 24, ש' 18-25). הוא אישר גם, כי לא ניתן להוציא דוד להתקנה ללא קבלת הוראה מפורשת ומילוי טופס על ידו בתור מנהל העבודה או על ידי הסגן שלו וכי לא ייתכן שהתובע הלך להתקין דוד בלי לקבל הנחיות וטופס להוצאת הדוד (עמ' 21, ש' 7-20). העד נשאל מדוע לא הציג את הטופס האמור כראיה והוא לא נתן הסבר משכנע אלא ענה שהוא לא נתבקש להציגו. גם עובדה זו נזקפת לחובת הנתבעת ומלמדת כי לא נגרם לנתבעת נזק ראייתי כלשהו כתוצאה מהגשת התביעה בשלב בו הוגשה.
האחריות לתאונה והאשם התורם
28.אפתח בטענת התובע, לפיה יש להחיל את הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" ולפיו על הנתבעת הראיה שלא הייתה לגבי התאונה התרשלות שתחוב עליה.
29.סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), קובע 3 תנאים מצטברים לצורך החלת הכלל הנ"ל:
לתובע לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק; הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה.
הנטל להוכחת שלושת התאנים הנ"ל מוטל על מי שטוען להחלת הכלל – ובמקרה שלפנינו, הנטל מוטל על התובע. התובע לא עמד בנטל זה, שכן הוא ידע, תיאר ואף הוכיח את הנסיבות שגרמו לתאונה שבעקבותיה נגרם הנזק הנטען. בכך לא נתקיים התנאי הראשון לצורך החלת הכלל ועל כן אין מקום להחילו ולהעביר את נטל ההוכחה לנתבעת.
30.הוא הדין לגבי תחולת הכלל בדבר "חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים", שדינה להידחות, שכן שימוש בכלל האמור נועד במיוחד למקרים בהם קיימת עמימות ראייתית, ואילו במקרה שלפנינו נסיבות התרחשות התאונה ברורות, כפי שנקבעו לעיל (רע"א 682/06 כהן נ' ישראליפט תעשיות 1972 בע"מ, (19.12.05)).
31.לטענת התובע, הנתבעת אחראית לתאונה ולנזק שנגרם לתובע משלא דאגה למשטח תיקני, בטיחותי ומתאים לסביבת העבודה, שלחה את התובע לבצע עבודה ללא הדרכה, ללא הכוונה וללא אדם אשר יכוון את התובע כאשר הוא מוביל את הדוד, ביקשה ממנו לשאת משקל כבד כאשר פעולה זו הייתה אמורה להתבצע על ידי מספר אנשים ו/או על ידי מוביל לדוד, שלחה את התובע לעבוד לבדו בתנאי שטח מסוכנים ומבלי שבדקה את השטח קודם לכן והנהיגה שיטת עבודה בלתי סבירה.
32.הנתבעת טענה, כי אמנם קיימת חובת זהירות מושגית ביחסי עובד מעביד, וכי מעביד חייב לדאוג לסביבת עבודה ושיטת עבודה בטיחותית לעובדיו אולם, בפסיקה נקבע כי חובה זו אינה מוחלטת. תכליתה של חובת המעביד היא למנוע בדרך סבירה כל סכנה לביטחון העובד במהלכה הרגיל של עבודתו, אשר מעביד סביר היה צופה אותה מראש.
הנתבעת הוסיפה, כי הוכח שהיא סיפקה לתובע שיטת עבודה בטיחותית ואין ממש בניסיון התובע לצייר מצב לפיו הוא לא קיבל הדרכות לעבודה בטיחותית ולא ידע על הנהלים. עוד נטען, כי הוכח שבמחלקת הבינוי עבדו לכל הפחות 4 עובדים אשר סייעו אחד לשני בביצוע העבודה ובמיוחד בהתקנת דודי שמש כבדים. הנתבעת דאגה לסביבת עבודה בטיחותית לעובדיה. הנתבעת לא יכלה לצפות, כך לטענתה, כי התובע לא ינהג לפי ההוראות ונהלים ולא יפנה לקבלת עזרה בביצוע המטלות שמצריכות כוח עזר.
33.כידוע לצורך קביעת אחריות ברשלנות, יש להוכיח קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת החובה האמורה וגרימת נזק כתוצאה מהפרת החובה.
הפסיקה קבעה בשורה ארוכה של פסקי דין, כי בין עובד ומעביד קיימת חובת זהירות מושגית (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225).
בבדיקת חובת הזהירות הקונקרטית, יש לבדוק האם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, אדם סביר, היה יכול וצריך לצפות התרחשות הנזק. חובת זהירות קונקרטית אינה מופרת מקום בו מתקיימים סיכונים סבירים, טבעיים ורגילים לפעילותם של בני האדם, אלא היא מתגבשת מקום בו קיים סיכון בלתי סביר (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113).
34.הוכח בפני, כי התאונה אירעה במסגרת עבודת התובע אצל הנתבעת. הוכח בפני גם, כי הנתבעת לא דאגה להדריך את התובע בביצוע העבודה של הובלת והתקנת דוד חשמל, היא לא הציבה עובדים שיעזרו בביצוע העבודה שהייתה מחייבת קבלת עזרה, היא לא דאגה לכך שלא יהיו מכשולים (ערימות אדמה וצנרת גינון) בדרכו כשהוא משתמש במעברים באתר העבודה במהלך עבודתו.
אין ספק, כי היה על הנתבעת לצפות שבמהלך ביצוע עבודה מעין זו, ובתנאי המקום כמפורט לעיל, עלול להתממש הסיכון הבלתי סביר, וכי התובע עלול ליפול ולהיפגע כתוצאה מהימצאות המכשולים הנ"ל בדרכו, וכשהוא עובד לבד ללא סיוע וללא ליווי של עובד נוסף שיכוון אותו. בכך הפרה הנתבעת את חובותיה כלפי התובע ועל כן, יש להטיל עליה אחריות בנזיקין.
35. מאידך גם התובע התרשל, כשלמרות מודעותו לאפשרות היעזרות בחיילים לצורך ביצוע העבודה הוא לא ביקש עזרה, מה גם הוא היה מודע לתנאי השטח בהיותו מודע לעובדה שמבוצעות עבודות בנייה בשטח וקיימות ערימות אדמה וצינורות גינון, כך שהמכשול שעמד בדרכו היה ברור וניתן להבחין בו והיה עליו לבחון את מסלול הליכתו, במיוחד כשבחר לגרור את הדוד אחורנית, ולוודא שאין מכשולים בדרכו. מצופה מהתובע, בתור עובד מנוסה, עם וותק של 26 שנה (ראה נ/6(א) ועמ' 6 ש' 5-10), להיות ערני לתנאי השטח.
בנסיבות אלה יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 10%.
הנזק
36.בעקבות התאונה הראשונה פונה התובע לבית חולים העמק בעפולה, נבדק בחדר מיון ונמצא קרע חלקי בגיד שריר הבייספס בזרוע ימין. הוא טופל על ידי קיבוע בגרב, ושוחרר לביתו. הוא המשיך במעקב רפואי במרפאות חוץ ובקופת חולים.
התובע נעדר מעבודתו כתוצאה מהתאונה הראשונה מיום 14.11.05 ועד ליום 1.12.05 (18 יום) (נ/6(א)), אולם הוא קיבל שכר מלא בגין אותה תקופה (ראה טפסי 106 נ/4) ולא ביקש לפסוק פיצוי כלשהו בגין הפסדי שכר לעבר.
כאב וסבל
37.בהתחשב בנכות שנותרה בעקבות התאונה הראשונה, מהות הפגיעה, תקופת ההחלמה, גיל התובע והזמן שחלף מאז התאונה, מקובלת עלי הערכת התובע לכאב וסבל (סע' 92(ב) לסיכומיו) בסך של 32,000 ₪.
הפסד כושר השתכרות לעתיד
38.התובע יליד 1958 (היום בגיל 59), כך שנותרו לו עוד 8 שנות עבודה עד לפרישה לפנסיה.
מאז התאונה הראשונה, אשר הותירה אצלו נכות בשיעור של 10%, התובע המשיך לעבוד באותו מקום עבודה, קיבל אותו שכר ואף קודם בתפקידו וקיבל העלאת שכר (נ/4 ועמ' 15 ש' 16-31). אזכיר, כי מאז התאונה הראשונה חלפו 12 שנים, תקופה זו הינה תקופה די ארוכה אשר יש בה כדי לתת אינדיקציה אודות העתיד והסיכון שהתובע ייפלט לשוק העבודה וכתוצאה מנכותו יהיו לו הפסדי שכר.
מאידך, התובע טען כי אינו יכל לבצע את כל אותן עבודות שנהג לבצען קודם, לכן ובהמלצת הרופא התעסוקתי הוא נמנע מלעלות על סולם, להרים דברים כבדים לזחול ועוד... (סע' 30-35 לתצהיר ת/1 וכן מסמך רפואי מיום 10.10.12 נספח ה' לתצהיר ת/1).
עדותו זו של התובע קיבלה חיזוק בעדות בן שבת אשר אישר, כי התובע היום אינו מבצע את כל העבודות שביצע קודם "היום הוא כבר לא מטפס על סולמות ולא יורד מתת לבניינים כי הוא פגוע" (עמ' 22, ש' 22).
39.בנסיבות אלה, לא ניתן להתעלם מהעובדה שמדובר בתובע העובד עבודת כפיים, הדורשת מאמץ פיזי, וקיים סיכון שייפלט לשוק העבודה ונכותו תשפיע על כושר תפקודו והכנסתו.
על כן, הדרך המתאימה להערכת הפיצוי בגין ראש נזק זה הינה פסיקת פיצוי גלובאלי.
בהתחשב בכל האמור לעיל, וגם בשכרו נכון לשנת 2016 (16,000 ₪) ומקדם ההיוון הרלוונטי, הנני פוסקת בגין ראש נזק זה סך של 100,000 ₪. הסכום מגלם גם את הפסדי הפנסיה הצפויים.
עזרת צד ג' והוצאות
40.התובע טען, כי הוא מתקשה בביצוע פעולות יומיומיות, כגון מקלחת, בשל המגבלה בסיבוב היד, וכי אינו יכל לעזור בבית בנשיאת משאות כבדים או ביצוע קניות וכו'. כמו כן, בתקופות בהן נזקק לעזרה לאחר התאונות הוא נעזר באשתו. התובע טען עוד, כי נגרמו לו הוצאות בגין נסיעות והוצאות רפואיות. אולם, הוא לא פירט את ההוצאות הנ"ל ולא אמד אותן בתצהירו (סע' 50-52).
41.עדת תביעה מס' 2 - ח. א. , אשתו של התובע, העידה בעניין העזרה שנתנה לתובע בעקבות התאונות. עדותה ניתנה בתצהיר עדות ראשית (ת/2) והיא נחקרה חקירה נגדית.
לדבריה בסמוך לאחר התאונה הראשונה היא עזרה לבעלה בפעולות היומיומיות לרבות במקלחת, בהלבשה ובכל פעולה שדרשה שימוש ממושך בידיים היות וידו הייתה חבושה. היא הוסיפה שמאז התאונה הוא לא יכול לעזור בעבודות הבית, בקניות ונשיאת משקל כבד ולא יכול לנהוג בנסיעות ממושכות. היא הוסיפה, כי התובע ממשיך לסבול מכאבים וכשהוא נתקף כאבים עזים היא עוזרת לו להתקלח ולהתלבש.
42.בהתחשב בפגיעה, תקופת ההחלמה, המגבלות מהן סבל התובע בסמוך לאחר התאונה וכן ההוצאות הרפואיות שהוציא וההוצאות בגין הנסיעות לקבלת טיפולים רפואיים, אני מעריכה ראש נזק זה על סך של 5,000 ₪.
43.סה"כ נזק 137,000 ₪, בניכוי אשם תורם בשיעור של 10%, סה"כ 123,000 ₪ (מעוגל).
ניכוי תקבולי מל"ל
44.הנתבעת מבקשת לנכות גמלת נכות מעבודה, שהתקבלה מהמל"ל ביום 18.7.08, בעקבות התאונה הראשונה, בסך של 26,190 ₪. התובע אינו חולק על כך (סע' 92(א) לסיכומי התובע).
על כן, יש לנכות מהפיצוי שנפסק לעיל את הסכום הנ"ל, בשערוך להיום בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בסך של 34,000 ₪ (מעוגל).
סיכום הנזק
45.הפיצוי המגיע, בגין התאונה הראשונה, עומד על סך של 89,000 ₪.
התאונה השנייה – 19.7.09
46.אפתח ואציין, כי משנקבעה במל"ל נכות בעקבות התאונה השנייה, התובע קיבל גמלת נכות מעבודה מהמל"ל, בסך של כ-85,000 ₪ וכי מאחר ומומחה בית המשפט קבע, כי לא נותרה נכות בגין התאונה השנייה הרי שבחישוב הנזק בגין התאונה הנ"ל התברר כי הפיצוי המגיע, נבלע בתקבולי המל"ל.
בנסיבות אלה אין צורך לדון בנסיבות התאונה והאחריות לה. על אף האמור, אדון בתאונה השנייה בקצרה.
47.התובע תיאר בתצהירו את נסיבות התרחשות התאונה השנייה בדומה לתיאור שניתן בכתב התביעה. בחקירתו הנגדית הוא ציין, כי הגיעה לאתר משאית סמיטריילר, עם עגלה גדולה. המנהל בן שבת קרא לתובע ונתן לו הנחיות איך לבצע את העבודה:
"אלברט אמר לי שננסה לדחוף את הצינורות שילכו לכיוון הכביש, ניסינו לדחוף אני והוא ולא הצלחנו, אז הוא אמר שהוא הולך לחפש מלגזה במסגרייה, ואני בינתיים ממש ניסיתי קצת להזיז, ופתאום הגליל היה בשיפוע, התחיל לבוא לכיוון שלי, היה פתח בעגלה של המשאית, ברחתי קצת, לא ראיתי את הפתח, ואז כשחזרתי אחורה הרגל שלי נפלה ראשונה ואז נפלתי בפנים." (עמ' 13, ש'14-19)
התובע נשאל לגבי נהג המשאית והוא ענה, שהנהג היה עד לתאונה אולם הוא אינו מכיר אותו ולא זוכר אותו לכן לא הזמין אותו לעדות. התובע הוסיף כי בהתחלה גם הנהג עזר להם לדחוף את הצינורות אולם ללא הצלחה.
48.התובע עומת עם גרסת בן שבת לפיה הוא לא עלה איתו למשאית ולא ניסה לדחוף את הצינורות אלא ביקש מהתובע שלא "יתעסק" עם הצינורות ולהמתין עד שהוא יביא מלגזה. התובע ענה, כי הדבר אינו נכון וכי רק לאחר שלא הצליחו לדחוף את הצינורות הלך בן שבת להביא מלגזה (עמ' 15 ש' 1-10).
49.העד בן שבת התייחס בתצהירו לתאונה השנייה ואישר כי אכן "הגיעה משאית עם צנרת גלילית לבסיס, הנהג עלה על המשאית כדי לפרוק את הצנרת. אני ביקשתי ממנו להמתין עד שאביא מלגזה כדי לעזור לו, הלכתי למסגריה להביא מלגזה ולא מצאתי. כשחזרתי הבחנתי במר א. ליד המשאית מחזיק את הכתף ואז הוא סיפר לי כי עלה למשאית כדי לדחוף את הצנרת עם הנהג והוא החליק ונפל תוך כדי כך" (סע' 11-12 לתצהיר נ/5).
העד הכחיש את הטענה, לפיה הוא נתן הוראה כלשהי לתובע לעלות על המשאית ולעזור לנהג לפרוק את הגלילים באופן ידני וכי התובע עשה זאת על דעת עצמו בלבד (סע' 14 לתצהיר נ/5). העד גם ציין, כי הוא לא ראה את עצם התרחשות התאונה אלא הגיע למקום לאחר התאונה ושמע אודותיה מהתובע. העד הוסיף, כי הוא חזר לאחר שלא מצא מלגזה לצורך הורדת הצנרת מהמשאית. (סע' 15 לתצהיר נ/5).
ייאמר כבר עתה, כי העובדה שעד ההגנה מאשר כי לא מצא מלגזה באותו יום באתר כדי להיעזר בה לפריקת המטען, מתיישבת עם עדות התובע לפיה אכן באותו יום לא נמצאה מלגזה והדבר כמובן תומך בגרסת התובע לפיה נאלצו לנסות ולפרוק את המטען בדרך בה פעלו. הדבר גם נראה הגיוני שכן, המשאית הגיעה עם מטען אותו יש לפרוק ולא נמצאה מלגזה במקום, לכן סביר להניח שמנהל העבודה ניסה לאלתר דרך לפריקת המטען.
50. הנתבעת טענה בסיכומיה, כי התובע נמנע מהבאת נהג המשאית ויש לזקוף את הדבר לחובתו. אין בידי לקבל טענה זו שכן התובע העיד כי אינו מכיר את נהג המשאית ואינו זוכר אותו (עמ' 13, ש' 31-32) ועדות זו לא נסתרה וכאמור התובע הותיר רושם חיובי ומהימן בעדותו.
51.אין ספק שלו הייתה במקום מלגזה שבה ניתן היה להיעזר לצורך הורדת הגלילים מהמשאית התאונה הייתה נמנעת. שיטת העבודה שהונהגה על ידי המנהל באותה עת הייתה מסוכנת וגרמה להתרחשות התאונה ולא ניתן להטיל על התובע אשם תורם בגין כך. יתרה מזו, גם אם התובע יזם עליה למשאית לצורך פתרון הבעיה שנוצרה עת לא נמצאה מלגזה באתר, עדיין האחריות להתרחשות התאונה רובצת לפתחה של הנתבעת.
52.לסיכום חשוב לציין, כי אמנם לא היו עדים לשתי התאונות, מלבד עדותו היחידה של התובע. אולם, יש בחומר הראיות המפורט לעיל כדי להוות סיוע לעדותו של התובע. חשוב להזכיר, כי אין ספק שהתובע נפגע במהלך עבודתו במועדים הנטענים ופונה לקבלת טיפול רפואי ובהזדמנות הראשונה שניתנה לו הוא ציין כי נפגע בעבודה במהלך עבודתו והמחלוקת הינה בשאלת נסיבות התאונות.
53.מחומר הראיות שהוצג בפני הגעתי למסקנה, כי הנתבעת נושאת באחריות גם להתרחשות התאונה השנייה הן בהעדר הדרכה כאמור לעיל והן בהעדר כלים מתאימים לביצוע העבודה (העדר מלגזה) והן בהנהגת שיטת עבודה לא סבירה ולא ראויה שהעמידה את התובע בסיכון הבלתי סביר שהתממש.
הנזק
54.בעקבות התאונה השנייה פונה התובע לבית חולים העמק בעפולה, נבדק וטופל בחדר מיון, עקב חבלה במרפק וכתף שמאל ושוחרר לביתו. המשיך במעקב ובטיפול בקופת חולים, טופל על ידי תרופות ופיזיותרפיה. הוא נעדר מעבודתו לסירוגין, בתקופות שונות, מיום 20.7.09- 6.8.09, מיום 10.8.09-27.8.09 ומיום 3.9.09-18.10.09, לאחר מכן חזר לאותה עבודה (נ/6(א)).
בהמשך ובשל התחזקות הכאבים והחמרה במצבו בעקבות שתי התאונות, ובהמלצת רופא תעסוקתי מטעם קופת חולים, הורתה לו הנתבעת שלא להגיע לעבודה וזאת מיום 17.7.12.
על כן, הוא נעדר מעבודתו בהתאם לאמור עד ליום 11.10.12, כאשר הודיעה לו הנתבעת כי עליו לשוב לעבודה ואכן הוא חזר לעבודה.
התובע קיבל שכר מלא בכל תקופות ההיעדרות ולא עתר לפיצוי כלשהו בגין הפסדי שכר לעבר.
כאב וסבל
55.בסיכומים מטעם התובע הוא לא עתר לפיצוי בגין כאב וסבל, ונראה כי הדבר נבע מהשמטה מקרית שהרי אין ספק כי מגיע לתובע פיצוי בגין ראש הנזק האמור.
על כן בהתחשב בפגיעתו, בתקופת ההחלמה והעובדה כי לא נותרה נכות, הנני פוסקת בגין ראש נזק זה סך של 15,000 ₪.
עזרת צד ג' והוצאות
56.בהתחשב בפגיעה ותקופת ההחלמה הפיצוי בגין ראש נזק זה מוערך בסך של 3,000 ₪.
ניכוי תקבולי מל"ל
57.הנתבעת מבקשת לנכות גמלת נכות מהעבודה שהתובע קיבל מהמל"ל (בשנים 2010 ו-2011), בעקבות התאונה השנייה, בסך של 84,891 ₪ משוערך להיום 96,174 ₪.
58.התובע טען, כי משלא נקבע במסגרת תיק זה כי נותרה נכות בגין התאונה השנייה הרי שאין לנכות מהפיצוי את תגמולי המל"ל ששולמו לתובע בגין נכות.
אין בידי לקבל טיעון זה, שכן ניכוי תקבולי המל"ל אינו מותנה בחפיפה בין הנכות שנקבעה במל"ל לבין הנכות שנקעה על ידי בית המשפט. כך שגם אם הנכות שנקבעה במל"ל היא יותר גבוהה מזו שנקבעה על ידי בית המשפט או שכלל לא נקבעה נכות על ידי בית המשפט עדיין, יש לנכות את התשלום שקיבל הנפגע בגין גמלת נכות מעבודה.
59.לסיכום, הפיצוי בגין התאונה השנייה נבלע בתקבולי המל"ל על כן לא ניתן לפסוק פיצוי כלשהו בגין התאונה השנייה.
לסיכום
60.הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין התאונה הראשונה, בסך של 89,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 7,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ (כולל מע"מ).
הסכומים ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"ח, 13 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.
