ת"א 17677-03-17

התביעה הוגשה כנגד המועצה המקומית אפרת (להלן "הנתבעת") אשר בשטחה אירעה הנפילה ואשר נטען כי היא ארגנה את החגיגות. הנתבעת הגישה הודעת צד ג' נגד צד ג'1 (להלן "סורין") אשר סיפק שירותי הגברה לאירוע ועל פי הנטען הניח את כבל החשמל שגרם למעידתה של התובעת; ונגד צד ג'2 (להלן "אבני אפרת") אשר על פי הנטען בנתה את תוכנית הבטיחות לאירוע והייתה אחראית על הבטיחות במקום. סורין שלח הודעה לצד רביעי נגד מיכאל בן ישי (להלן "בן ישי") אשר על פי הטענה סיפק את הגנרטור לאירוע, אליו חובר הכבל, והוא זה שהניח בפועל את הכבל האמור. בן ישי שלח הודעה לצד חמישי נגד אבני אפרת.

לאחר הגשת הראיות ביקשה אבני אפרת לצרף חוות דעת הנדסית מטעמה של המהנדס רמי שמש והדבר הותר לה. בעקבות זאת הגישה התובעת אף היא חוות דעת מטעמה של מומחית בטיחות מגיסטר ורדית איל ביקלס.

לעניין הנזק הגישה התובעת את חוות דעתו של ד"ר יוסי גלייטמן, מומחה לשיקום הפה, שהעריך את עלויות הטיפול בנזקי התובעת בשיניה; וכן את חוות דעתו של ד"ר חיים אשור, מומחה לכירורגיה של היד, אשר העמיד את נכותה הצמיתה של התובעת על 30% בגין תפקוד היד ו-5% בגין צלקת.

הנתבעת הגישה מטעמה את חוות דעתו של ד"ר שלמה ברק, מומחה לכירורגית פה ולסתות, אשר העריך את עלות הטיפול בנזקי התובעת; וכן את חוות דעתו של פרופ' דן עטר, מומחה לכירורגיה אורתופדית, אשר קבע 7% נכות עבור אצבע 2, 5% נכות לכל אחת מהאצבעות 3, 4 ו-5, ו-2.5% נכות בגין שורש כף היד.

כמומחה מטעם בית המשפט מונה ד"ר טים יעקבי, מומחה לכירורגיה אורתופדית, אשר העמיד את נכותה הצמיתה של התובעת על 10% בגין שורש כף יד שמאל, 7% באצבע 2, 5% נכות עבור כל אחת מהאצבעות 3, 4 ו-5, ו-10% נכות בגין צלקת. סך הנכות המשוקללת עומדת על 35.4%.

טענות הצדדים

התובעת טוענת כי המדרכה אמורה לשמש כמעבר להולכי רגל ולפיכך יש למזער את הסיכונים עליה ככל הניתן. לטענתה, הוכח על ידה שכבל החשמל היה מכוסה ביריעת PVC ולא בקאפה כפי שניסתה אבני אפרת לטעון. הכבל בלט מתחת ליריעה וגרם למעידתה של התובעת. מדובר במקום בו רגילה התובעת ללכת כל יום, ובשל החגיגות הייתה המולה של אנשים, רעש במקום ושלטי אזהרה דווקא לידי הגנרטור ולא ליד הכבל, ולפיכך התובעת לא הבחינה בכבל המונח על הרצפה.

נטען כי היה ניתן בקלות למנוע את הסכנה באמצעות אפשרויות רבות שהועלו במהלך ההליך, וכי יש לקבל את חוות דעת הבטיחות שהוגשה מטעם התובעת בניגוד לחוות הדעת מטעם אבני אפרת שנאלצה לשנות את עמדתה לאחר שהתברר כי הכבל היה מכוסה ביריעה ולא בקאפה. התובעת אף הפנתה לתקן הרלוונטי לעניין זה.

הנתבעת טענה כי גרסתה של התובעת כי היא נפלה מהכבל היא עדות יחידה של בעל דין שאין לקבלה. הנתבעת הצביעה על סתירות בין עדותה של התובעת לעדות בן זוגה. כן נטען כי לא הוכח שהכבל היה מכוסה ביריעה וכי התמונות שהוגשו בשלב מאוחר של ההליך לא הוגשו על ידי עורכן. נטען כי הטענות שעלו בשלב מאוחר לא נזכרו בכתב התביעה ולפיכך יש למחוק את התביעה ואת חוות הדעת מטעם התובעת. לחלופין נטען כי יש לייחס לתובעת 100% אשם תורם.

הנתבעת טענה כי לא קיימת התרשלות שכן הכיסוי, גם לגרסתה של התובעת, היה בולט לעין, המקום היה מואר ומשולט, והייתה הקפדה על כל תקני הבטיחות. נטען כי יש להעדיף את חוות הדעת מטעם אבני אפרת שנערכה על ידי מי שערך את התקן הרלוונטי.

באשר לאחריות הנתבעת נטען כי היא לא ארגנה את האירוע ולא הזמינה אותו אלא בית הספר שאינו חלק מההליך. כמו כן הנתבעת שכרה את שירותיו של יועץ בטיחות ולכן האחריות בנושא זה היא עליו. הנתבעת טוענת לחלותו של סעיף 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן "פקודת הנזיקין"). לעניין הנזק חולקת הנתבעת על חוות דעתו של מומחה בית המשפט וטוענת בנוסף כי מדובר בנזק לא תפקודי כלל.

סורין הצטרף לטענות הנתבעת באשר לאחריות ולנזק. נטען לשינוי חזית של התובעת במהלך ההליך וחריגה מכתב התביעה. באשר לאחריות נטען כי סורין לא הניח את הכבל ולא כיסה אותו ביריעה אלא בן ישי. נטען כי הנתבעת היא שפיקחה על בטיחות האירוע והזמינה יועץ בטיחות, וכי היא לא הצביעה על כל מעשה או מחדל של סורין שמהווה התרשלות.

אבני אפרת טענה לחוסר זהירות של התובעת שהלכה בסביבה שבשל האירוע הייתה לא מוכרת לה וכאשר כיסוי הכבל היה בולט. נטען כי יועץ הבטיחות עובד בהתאם לניהול סיכונים וכי הסיכון במקרה זה היה קביל וכך גם סברו כלל גורמי הבטיחות באירוע. נטען כי יש להסתמך על חוות דעתו של המומחה מטעמה שמכיר היטב את נושא האירועים בניגוד למומחית מטעם התובעת, ויש לקבוע כי אין כל מניעה לכסות כבל על המדרכה עם יריעת PVC. עוד נטען כי אין מנוס לעיתים מהנחת כבלים על המדרכה.

אבני אפרת הודתה כי יתכן שהיו חלופות אחרות להנחת הכבל, אך מכיוון שהנתבעת לא ייעדה את המקום באופן קבוע לאירועים היא לא ביצעה במקום הכנות לצורך חלופות אלו, הכנות שבוצעו כשנה שנתיים לאחר מכן. באשר לתקן הבטיחות נטען כי הוא תקן ממליץ בלבד וכי יועץ הבטיחות רשאי לנהוג בניגוד לאמור בתקן כל עוד הוא לא נופל מכוונת התקן. נטען כי לו הייתה מונחת קאפה על הכבל היה גם סיכוי שהתובעת הייתה נתקלת בה בשל גובהה. הבטיחות צריכה להיות מאפשרת ולא משתקת.

בן ישי טען כי אין לו כל אחריות בעניין. הוא סיפק את הגנרטור על פי הזמנתו של סורין וכן את יריעת ה-PVC, אך מיקום הגנרטור נקבע על ידי גורמי הנתבעת כאשר כל העדים העידו כי זה היה המיקום היחידי האפשרי. מכל מקום, סורין הוא שהורה לבן ישי היכן למקם את הגנרטור והכבל, ולבן ישי לא היה כל שיקול דעת בעניין. עבודתו של בן ישי כפופה לאישורם של אנשי הבטיחות ואושרה במקרה זה על ידי מר יוסי שלוש מטעם הנתבעת ועל ידי מר אלי פרקל מטעם אבני אפרת.

דיון והכרעה – הוכחת אירוע הנפילה ונסיבותיו

חגיגות יום ירושלים שנערכו ביום 18.5.2015 התקיימו בפארק בישוב אפרת. בפארק עצמו הועמדה הבמה והיה צורך בהצבת גנרטור שיספק גיבוי לחשמל באירוע. לגנרטור מחובר כבל שנמשך עד לאזור הבמה. באירוע המדובר הונח הגנרטור על גבי משאית שעמדה על הכביש מחוץ לפארק, סמוך לתחנת אוטובוס. המשאית עצמה הוקפה במחסומי ברזל והיה עליה שילוט אזהרה מפני הגנרטור. הכבל שחובר לגנרטור נמשך והונח על גבי המדרכה הצמודה למשאית, חצה את המדרכה כולה לרוחבה, ומשם עבר דרך השיחים המקיפים את הפארק אל תוך הפארק עצמו, על גבי הדשא ועד לבמה.

התובעת הצהירה כי בזמן האירוע יצאה להליכת ערב כהרגלה עם בן זוגה ולא הבחינה בכבל שהונח על המדרכה, נתקלה בו ונפלה. יתר הצדדים אינם חולקים על אירוע הנפילה, אך הועלתה טענה כי לא הוכח שהנפילה אירעה כתוצאה מהכבל. אין לקבל טענה זו. עדות התובעת הייתה מהימנה לחלוטין. לתצהירה צירפה מכתב ששלחה לנתבעת יום לאחר האירוע בו מצוין כי נפלה לאחר שנתקלה בכבל החשמל שנמתח לרוחב המדרכה. הנתבעת, שכלל לא הגישה תצהיר מטעמה, לא הכחישה למעשה את שליחתו של מכתב זה אליה, מכתב התומך בעדותה של התובעת באשר לנסיבות נפילתה.

עדות בן זוגה של התובעת, אשר נכח איתה בעת האירוע, תומכת אף היא בעדותה, ולפיכך אין המדובר בעדות יחידה של בעל דין. העובדה כי בן זוגה צעד מעט לפניה אינה מאיינת את תמיכת עדותו. בן זוגה של התובעת היה קרוב אל התובעת והיה נוכח במקום בזמן הנפילה (עמ' 20 לפרוטוקול; עמ' 97 לפרוטוקול) ודי בכך על מנת לתמוך בעדותה. אמנם בן הזוג הודה בהגינותו כי לא ראה ממה נפלה התובעת, אך גם ציין כי לא היה במקום מכשול אחר וכי התובעת הייתה על הכבל לאחר שנפלה (עמ' 98 לפרוטוקול ש' 6-7). עוד אעיר כי הסתירות להן טענה ב"כ הנתבעת בין עדות התובעת לעדות בן זוגה הינן מינוריות וחסרות כל משמעות בהתחשב בזמן שחלף מאז האירוע.

לפיכך יש לקבוע כי הוכח שהתובעת נתקלה בכבל שהונח על המדרכה וכתוצאה מכך נפלה ונחבלה.

מחלוקת נוספת בין הצדדים היא כיצד היה מונח הכבל על המדרכה והאם התובעת הרחיבה חזית בעניין זה. הן בכתב התביעה והן בתצהיר עדות ראשית טענה התובעת כי "הכבל הונח סתם כך על המדרכה". רק בחוות הדעת מטעמה נטען לראשונה כי הכבל כוסה ביריעת PVC. יתר הצדדים סבורים כי התובעת לא הוכיחה את הכיסוי האמור ואף הרחיבה חזית מכתב התביעה. אף שאיני סבורה כי יש משמעות רבה למחלוקת זו, כפי שאפרט בהמשך, אני סבורה כי אין לקבל טענה זו גם לגופה.

כתב התביעה ותצהיר העדות הראשית כלל לא עסקו בשאלת כיסוי הכבל והתמקדו בעצם הנפילה של התובעת כתוצאה מהכבל שהונח על המדרכה. גם יתר הצדדים בכתבי הגנתם לא העלו שאלה זו כמחלוקת בין הצדדים. כך, בתצהירה מציינת התובעת כי הכבל "הונח סתם כך על המדרכה ללא כל אזהרה ובאופן שנוצרה מדרגה". דהיינו, המילים סתם כך מכוונות לתיאור לפיו לא היו כל אזהרה או שילוט לכך שישנו כבל על המדרכה, ולא על מנת לתאר את כיסוי הכבל או אי כיסויו. מעבר לכך, יש לקבל את עדות התובעת שמבחינתה הכבל עם "פלסטר" עליו, כפי שתיארה, הוא בעיניה "מונח סתם כך". התובעת, שהינה הדיוטה בנושא זה, אינה מבחינה, ללא שנשאלה על כך ישירות, בין כבל שמונח סתם כך לבין כבל שמכוסה ביריעת PVC (להלן גם "היריעה") (וראו גם עדותו של בן הזוג בעניין זה בעמ' 101 לפרוטוקול ש' 19).

נושא כיסוי הכבל התעורר למעשה רק לאחר שאבני אפרת הגישה מטעמה חוות דעת הנדסית בה נטען כי הכבל היה מכוסה בקאפה. בניגוד ליריעה, הקאפה היא גבוהה יותר, קשיחה ובולטת מעל פני הקרקע. התובעת העידה שכאשר הוצגה לה חוות הדעת וראתה את הטענה לגבי הקאפה מיד התעוררה וטענה שהכבל לא היה מכוסה בקאפה (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 2 ואילך).

התובעת הציגה לראשונה במסגרת חוות הדעת מטעמה תמונות של הכבל המכוסה במקום האירוע. בעדותה ציינה כי התמונות צולמו על ידי רופא מהיישוב שהיה במקרה במקום האירוע, וצילם את התמונות באמצעות הטלפון של התובעת או של בן זוגה. התובעת נזכרה בתמונות לאחר שהוצגה בפניה חוות הדעת מטעם אבני אפרת המניחה כי הכבל היה מכוסה בקאפה (עמ' 15 לפרוטוקול). כאמור, מצאתי את עדותה של התובעת מהימנה ולפיכך יש לקבל את עדותה כי הכבל כוסה ביריעה שטוחה ולא בקאפה. קביעה זו מייתרת למעשה את המחלוקת לגבי התמונות האמורות וקבילותן.

על אף האמור אציין כי מאחר שהתובעת אישרה בעדותה כי התמונות הללו משקפות את מצב הדברים בעת נפילתה, ומאחר שאף אחד מהעדים האחרים לא העיד אחרת, יש לקבל גם את התמונות כממחישות את טענתה של התובעת לכיסוי הכבל ביריעה בלבד. יש להוסיף ולהדגיש כי העדות מטעם הנתבעת תמכה בעדותה של התובעת בעניין זה (עמ' 113 לפרוטוקול ש' 16-23).

סוגיית האחריות

הכבל המדובר במקרה זה הונח על המדרכה. לא ניתן לחלוק על כך שהמדרכה מיועדת למעברם של הולכי רגל וכל מפגע הנמצא עליה עלול להוות סיכון לעוברים ולשבים. חובת הזהירות של מי שמניח מכשול כלשהו על המדרכה אמורה אם כן להיות גבוהה במיוחד. מקל וחומר אמורים הדברים כאשר מדובר במדרכה ביישוב הנמצאת בשימוש רגיל של התושבים, וכאשר מדובר במכשול שאין דרכו להימצא על המדרכה, ולפיכך הולך הרגל אינו צופה את הימצאותו שם.

בענייננו אין מחלוקת כי לצורך החגיגות שהתקיימו באותו ערב ביישוב הובא גנרטור שהוצב על הכביש עם גדרות ושלטי אזהרה מסביבו. מהגנרטור יצא כבל חשמל שעבר לרוחב כל המדרכה הסמוכה והיה מכוסה ביריעת PVC שטוחה ושחורה. הצדדים וכן חוות הדעת מטעמם עסקו רבות בשאלה האם כיסוי הכבל באמצעות יריעה הוא בטיחותי יותר מכיסוי באמצעות קאפה או שמא להיפך. לטעמי גם ללא הכרעה בסוגיה זו היה מקום לקביעת אחריות בעניין דנן, שכן לא נשללה האפשרות לנקוט בחלופה שכלל לא תצריך את העברת הכבל על המדרכה תוך סיכון הולכי הרגל העוברים שם ועלולים להיתקל בכבל וליפול.

בעניין זה ניתן להצביע על מספר חלופות שעלו במהלך ההליך.

אמנם, מהעדויות עלה כי במצב הדברים כפי שהתקיים בעת האירוע לא הייתה חלופה למיקום הגנרטור והכבל על מנת לספק גיבוי חשמל לאירוע בפארק הסמוך. עם זאת, התברר כי זמן מה לאחר האירוע בוצע שיפוץ כלשהו שאיפשר את הצבת הגנרטור במיקום שלא יאלץ להעביר כבל לאורך המדרכה.

התובעת טענה בתצהירה כי בחגיגות יום ירושלים שנה לאחר מכן, שטח אספקת החשמל לאירוע היה מגודר ומסומן באופן שמנע הליכת אנשים במקום. עדותו של מר שלוש, עובד הנתבעת, אף היא תמכה בטענה זו. שלוש אמנם הכחיש כי הופקו לקחים מאירוע הנפילה, אך ציין כי היה אירוע בו הונח הגנרטור בפארק ולא למטה ליד תחנת האוטובוס, היכן שהיה מונח במקרה דנן (עמ' 116 לפרוטוקול ש' 6-10; כן ראו עמ' 127-132 לפרוטוקול). אף מר אלי פרקל, הבעלים של אבני אפרת ויועץ הבטיחות באירוע (להלן "פרקל"), העיד כי שיפצו את הפארק והסדירו דרך המאפשרת להציב את הגנרטור במקום אחר שאינו מחייב העברת הכבל על המדרכה (עמ' 192 לפרוטוקול ש' 12-14). כך גם הצהיר בן ישי כי באירוע יום ירושלים שהתקיים באותו מקום שלוש שנים לאחר מכן, היו חסרים חלקים מהגדר על המדרכה, ולפיכך הוא יכול היה לעלות עם המשאית על המדרכה כך שנמנע הצורך למתוח כבל לרוחב המדרכה (סעיף 9 לתצהירו).

המסקנה היא כי ניתן היה להסדיר את האזור כך שיאפשר להימנע מהנחת הכבל על המדרכה. הנתבעת לא הוכיחה את עלותה של הסדרה זו ולא מסרה כל הסבר מדוע שיפוץ זה לא בוצע קודם לאירוע ועל מנת להיערך לקיום אירועים בפארק.

חלופה נוספת שעלתה היא העברת הכבל באופן עילי מעל תחנת האוטובוס והשיחים הסמוכים לפארק (עמ' 60 לפרוטוקול ש' 16 ואילך). יש לציין שפרקל אישר כי חלופה זו אפשרית ולא ידע להעריך את עלותה (עמ' 197 לפרוטוקול ש' 22-24; עמ' 198 לפרוטוקול ש' 11-14).

עוד חלופה היא הותרת הכבל על המדרכה אך ניתוב הולכי הרגל באמצעות מחסומים או שוטרים למדרכה ממול או לנתיב שייפתח על גבי הכביש תוך חסימת חלק מהכביש לצורך כך (ראו עמ' 54 לפרוטוקול; עמ' 59 לפרוטוקול ש' 2-5).

כלל החלופות האמורות לא נשללו על ידי מי מהצדדים, לא הוכח כי מדובר בפתרונות בלתי סבירים או שעלותם היא גבוהה מדי. העובדה שאכן אחת החלופות ננקטה בסופו של דבר בשטח תקופה מסוימת לאחר האירוע מחזקת את המסקנה כי ניתן היה לחשוב על חלופה בטיחותית יותר עבור הולכי הרגל. אוסיף כי פרקל עצמו הודה בסיכומיו כי יתכנו חלופות אחרות. כמו כן, חוות הדעת מטעם אבני אפרת כלל לא מתייחסת לחלופות הנוספות ורק קובעת כי הסיכון בכבל מכוסה על המדרכה הוא סיכון "קביל", זאת מבלי להתמודד עם השאלה מדוע לא לבחור בחלופה בעלת סיכון מופחת כל עוד אין מדובר בעלויות בלתי סבירות.

אוסיף כי הכבל במקרה דנן כוסה ביריעה שחורה, אמנם על גבי מדרכה בהירה, אך מקום בו ניתן היה לשים יריעה בעלת צבעים בולטים יותר כגון צהוב ואדום (כפי שניתן לראות באשר לצבעי הקאפות בחוות הדעת הראשונה מטעם אבני אפרת). הקושי בעניין זה מתחדד בשעות הערב החשוכות, השעות בהן צעדה התובעת לפי עדותה (עמ' 39 לפרוטוקול ש' 23-25), וזאת גם כאשר קיימת תאורת רחוב במקום. כמו כן אין מחלוקת שלא היה כל שלט שהזהיר מפני הכבל שהונח על המדרכה, וזאת בניגוד לשלט שהיה תלוי על המחסומים שגידרו את הגנרטור והזהירו מפני התחשמלות. אוסיף כי בתוכנית הבטיחות שהכין פרקל נכתב מפורשות שיש להציב "מחסומים סביב כל פריט העלול להוות מכשול או בעלי פוטנציאל לסיכון" (סעיף 17), הוראה שלא מומשה בעניין הכבל.

די באמור על מנת לקבוע התרשלות בהנחת הכבל על המדרכה, והפרת חובת הזהירות של המניח את הכבל במקום המיועד למעבר הולכי רגל באופן שחוסם את המדרכה כולה.

מעבר לאמור אתייחס גם לשאלת כיסוי הכבל. כאמור, חוות הדעת הראשונה שהוגשה מטעם אבני אפרת נערכה על ידי המהנדס רמי שמש (להלן "שמש"). חוות הדעת מציינת כי כבל חשוף הוא אכן סיכון שכן הציבור עלול לדרוך עליו, לפצוע את הבידוד החיצוני שלו ולגרום לסיכון התחשמלות. לעומת זאת קובעת חוות הדעת כי כיסוי הכבל באמצעות קאפה עומד בדרישות החוק ובניהול הסיכונים. עוד מצוין כי הקאפות מיוצרות בצבעים עזים ובולטים בכדי להקטין למינימום את האפשרות של היתקלות במתקן. בחוות הדעת יש תמונות של קאפות בצבעי אדום וצהוב עזים.

התובעת הגישה מטעמה את חוות דעתה של ורדית איל ביקלס (להלן "ביקלס"). ביקלס מפנה בחוות דעתה לתקן ישראלי מס' 5688 שכותרתו "בטיחות באירועים המוניים". סעיף 5.5.2 עוסק בכבלים ומוליכים וקובע כי-

"כבלים ומוליכים הנמצאים על הקרקע בשטח שיש לקהל גישה אליו יוגנו באמצעות הגנות מתאימות, כגון:

-תעלות הגנה: יש למקם את התעלות באופן המקטין למינימום אפשרי סכנת מעידה או נפילה של אנשים;

-הטמנה בקרקע, באופן שימנע חשיפה של הכבלים או המוליכים במהלך האירוע;

-תעלות מפלסטיק קשיח ("קאפות") טרפזיות, עגולות, או בעלות צורה מתאימה אחרת;

-על דשא: כיסוי ביריעת PVC או שטיח מתאים אחר העשוי מחומר שאינו מוליך חשמל. היריעות או השטיח יהיו ברוחב שאינו קטן מ-80 ס"מ, ויינקטו אמצעים מתאימים לקיבועם לקרקע כדי למנוע אפשרות הזזתם עקב דריכת בני אדם או מעבר כלי רכב, וזאת באופן שלא ייווצר מכשול שיגרום למעידה או לנפילה של אנשים.

- כבלים עיליים ימוקמו ברום שאינו קטן מ-2.5 מ' מעל הקרקע..."

ביקלס קובעת בחוות דעתה כי כיסוי הכבל באמצעות יריעה הינה שיטה המתאימה לכיסוי כבל המונח על הדשא אך איננה מתאימה לכיסוי כבל המונח על משטח קשיח. זאת מאחר שכאשר הולך רגל דורך על היריעה, הדשא נלחץ מתחת לכבל ומאפשר משטח הליכה ישר ללא בליטות. כאשר המשטח קשיח הכבל ממשיך לבלוט מבעד ליריעה ומהווה מכשול. לפיכך במשטח קשיח יש לכסות את הכבל עם קאפות או לתלות את הכבל בגובה של 2.5 מטרים לפחות מעל המדרכה.

בעקבות חוות דעתה של ביקלס, ממנה הסתבר כי הכבל היה מכוסה ביריעה ולא בקאפה, הוגשה חוות דעת משלימה מטעמו של שמש. שמש מתייחס לתקן אליו הפנתה ביקלס ומציין כי בקוד הבניה הבינלאומי אין חובה להיצמד לדרישה המרשמית ומותר לבצע את הדברים בצורה שונה תוך שמירה על כך שהביצוע ממלא אחר המטרה. עוד טוען שמש כי התקן נותן דוגמאות ועושה שימוש במונח "כגון", אך אינו מחייב את הדוגמאות המפורטות.

שמש סבור בחוות דעתו כי הקאפה מהווה סיכון גדול יותר להולכי הרגל מאחר שהיא יוצרת בליטה גדולה יותר ושיפוע גדול יותר מאשר היריעה. עוד הוא סבור כי הכיסוי השחור שעל הכבל היה בולט וניגודי ביחס לאבנים הבהירות שבמדרכה. נטען כי המקום היה משולט ומואר כנדרש. לעומת זאת בעדותו טען שמש כי על מדרכה אין עדיפות בטיחותית לקאפה או ליריעה וניתן להשתמש בשניהם (עמ' 168 לפרוטוקול ש' 3-6).

לאחר עיון בחוות הדעת וחקירת המומחים אני סבורה כי יש להעדיף את עמדתה של ביקלס.

ראשית, יש לציין כי שמש הינו מהנדס ואינו מומחה בטיחות. העובדה ששמש היה יו"ר הוועדה שחיברה את תקן 5688 אינה מלמדת בהכרח על מומחיותו בענייני בטיחות ועמדתו בעניין התקן אינה הופכת למחייבת. לעומתו, התמחותה של ביקלס הן בהשכלתה והן בניסיונה המקצועי הוא בהנדסת בטיחות, אם כי היא אינה עוסקת ביומיום בבטיחות אירועים.

שנית, העובדה שגם פרקל וגם חוות הדעת מטעמו עסקו, עוד בטרם ידעו מה היה המצב בשטח, בכיסוי מסוג קאפה, תומכת בטענה לפיה כיסוי הקאפה בטיחותי יותר מכיסוי היריעה. גם סורין העיד כי בדרך כלל מכסים את הכבל בקאפה ורק במקומות שלא ניתן לחבר בקאפות בגלל תוואי לא ישר של השטח מכסים ביריעה (עמ' 155 לפרוטוקול ש' 4-12; עמ' 161 לפרוטוקול ש' 13 ואילך). בנוסף, בניגוד לדברי המומחה בחוות דעתו כי הקאפות מיוצרות בצבעים עזים ובולטים, הרי שבמקרה דנן הכבל כוסה ביריעה שחורה, שאמנם מנוגדת לצבע המדרכה הבהיר, אך בשעות החשיכה יכולה לא לבלוט דיה. בוודאי שאין מדובר בצבעי הקאפות המוצגים בחוות הדעת בפסים בולטים של צהוב ואדום.

שלישית, התקן הרלוונטי ברור למדי. הוא מציג שלוש אופציות להנחת כבלים על הקרקע - על ידי הטמנתם בקרקע, בתעלות הגנה או בכיסוי של קאפות. האפשרות של הנחת יריעות מוגבלת על פי פשוטו של התקן לדשא בלבד וההסבר של ביקלס לעניין זה מתיישב עם ההיגיון.

רביעית, גם השכל הישר תומך בעמדתה של ביקלס. ביקלס מסבירה בעדותה כי היריעה השטוחה והשחורה לא נקלטת בעין כדבר מסוכן שמשדר אזהרה, בדומה לצל המוטל על המדרכה, ולפיכך האדם שהולך גם אם הוא קולט את היריעה בעין הוא לא נזהר ממנה (עמ' 51 לפרוטוקול). כך היא גם מסבירה כי בדברים יחסית נמוכים אנשים אינם מבחינים (עמ' 63 לפרוטוקול ש' 5). דברים אלו מתיישבים עם ההיגיון.

לבסוף יש להעיר כי בהתאם לתקן על היריעות להיות ברוחב שאינו קטן מ-80 ס"מ בעוד שאחראי הבטיחות מטעם הנתבעת העריך את רוחב היריעות במקרה דנן בכ-60-70 ס"מ (עמ' 114 לפרוטוקול ש' 4-8), ובן ישי אשר שם בעצמו את היריעה העיד כי רוחבה הוא לערך 35-40 ס"מ (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 19).

לסיכום עניין זה - אכן, גם הקאפות מהוות סיכון למעידה שכן הן יותר גבוהות בעלות שיפוע תלול יותר, ואמנם ביקלס מתייחסת לקאפות כרע במיעוטו (עמ' 61 לפרוטוקול ש' 5). לפיכך התקן מציין כי יש להקפיד על כך שלא ייווצר מכשול שיגרום למעידה של אנשים. עם זאת, הקאפות הן בולטות ואינן מטעות את הולך הרגל שיודע כי הוא צריך לטפס על מדרגה. לעומת זאת, יריעת ה-PVC השחורה שהונחה על גבי הכבל במקרה זה אינה בולטת אלא שטוחה, כך שניתן לא לשים לב אליה או לטעות שהיא משתלבת באופן אחיד עם הקרקע מבלי לשים לב שמתחתיה נמצא כבל שבולט קצת מעל פני השטח. בכך קיים סיכון מוגבר לנפילה.

המסקנה היא כי גם הכיסוי שנבחר מהווה סיכון בלתי סביר לנפילת אנשים ולפיכך מקים אחריות.

אשם תורם

בנסיבות העניין אני סבורה כי יש להטיל על התובעת אשם תורם אך הוא אינו גבוה. התובעת צעדה כמנהגה יחד עם בן זוגה בהליכת ערב על גבי המדרכה באזור מגוריה. מסלול הצעידה היה מסלול קבוע שלהם מידי ערב. התובעת הכירה היטב את המקום ואת המכשולים בו ולא צפתה מכשול כגון זה, וכדבריה "אני רגילה שאני הולכת על מדרכה חלקה. אני לא רגילה שאני נתקלת במשהו שם" (עמ' 22 לפרוטוקול ש' 11). אעיר כי העובדה שבן זוגה של התובעת הבחין בכבל אינה מגבירה את האשם התורם של התובעת. כבכל מפגע ישנם אנשים ששמים לב אליו ואינם נתקלים בו, ואין הדבר מצביע בהכרח על אשם אצל אותו אחד שלא הצליח לשים לב אליו.

העובדה שהאירוע היה בשעת חשיכה מגבירה את הסיכון ומפחיתה מאשמה התורם של התובעת וזאת גם אם הייתה תאורה כלשהי במקום. ברי כי תאורה זו אינה שקולה לאור יום. כמו כן, כאמור לעיל, חובת הזהירות המוגברת של מי ששם מכשול על גבי המדרכה, מחייבת הכרה באשם תורם נמוך מצד אלו שהולכים על גבי המדרכה.

הטעם להטלת אשם תורם כלשהו במקרה זה נעוץ בכך שהתובעת הייתה מודעת לכך שבאותו המקום מתקיים אירוע, והבחינה בהמולה ובגנרטור (עמ' 38 לפרוטוקול ש' 1-6), כך שהיה עליה לנקוט במשנה זהירות ולא לסמוך לחלוטין על היכרותה את הדרך.

בנסיבות אלו אני מעמידה את האשם התורם של התובעת על 15%.

חלוקת אחריות

משמיעת עדויות הצדדים עולה כי מירב האחריות במקרה דנן צריכה להתחלק בין הנתבעת לבין אבני אפרת, שני הגורמים שהיו אחראיים על בטיחות האירוע.

הנתבעת לא הביאה כל תצהיר מטעמה. עם זאת, סורין ביקש לזמן לעדות את מר יוסי שלוש שהינו מנהל מחלקת רישוי ופיקוח במועצה מקומית אפרת וממונה הבטיחות של המועצה (להלן "שלוש").

אחריותה של הנתבעת לאירוע נובעת קודם כל מאחריותה למנוע מפגעים בשטחים הציבוריים עליהם היא מופקדת. עדותו של שלוש חידדה היבטים נוספים של אחריותה של הנתבעת לאירוע. בתחילת עדותו הותיר שלוש את הקשר שלו ושל הנתבעת לאירוע עמום, אך בהמשך עדותו היה ברור כי הנתבעת ושלוש עצמו היו מעורבים באירוע והזמינו את שירותי הבטיחות וההגברה עבור האירוע, וכי האירוע עצמו היה בחסותה של הנתבעת (עמ' 110 לפרוטוקול ש' 3-5).

שלוש, שהינו ממונה בטיחות בהכשרתו, העיד כי לקראת אירוע בסדר גודל כזה הוא מקבל את תוכנית האירוע ומעביר אותה לפרקל. פרקל מכין תוכנית בטיחות לאירוע ומעביר אותה לשלוש לקבלת הערותיו (עמ' 111 לפרוטוקול ש' 11-14). שלוש הוסיף כי לאחר שחברת ההפקה מביאה את הציוד שלה הוא מגיע לבדיקה ראשונית בשטח לראות אם הוא תקין גם מבחינה בטיחותית. לאחר מכן נערכת בדיקה שניה שלו ושל יועץ הבטיחות. שלוש ציין כי יועץ הבטיחות מקבל עליו את האחריות לאירוע והוא הסמכות מבחינה בטיחותית, אך הוסיף כי גם הוא מעיר הערות בנושא הבטיחות וכי יש לעיתים חילוקי דעות בינו לבין יועץ הבטיחות על ענייני הבטיחות. שלוש העיד כי הוא מגיע לפני האירוע ובודק כי ישנה התאמה בין תוכנית הבטיחות לבין המציאות בשטח (עמ' 114 לפרוטוקול ש' 14). עם זאת ציין שלוש כי הוא לא נוכח באירוע עצמו (עמ' 112 לפרוטוקול).

עדות זו מבהירה מדוע אין לקבל את טענתה של הנתבעת כי עומדת לה הגנתו של בעל חוזה כאמור בסעיף 15 לפקודת הנזיקין. הרציונל בבסיסו של סעיף זה "מבוסס על ההנחה שהמזמין אינו שולט בפעילות הקבלן שעימו התקשר או באופן שבו הוא מבצע את עבודתו (שלעיתים מבוצעת אף על ידי קבלן משנה), ולכן אין הצדקה להטיל על המזמין חבות בנזיקין בגין אופן ביצוע הפעולה" (רע"א 1326/18 סמארט קלאב אחזקות בע"מ נ' כהן, פסקה 12 (31.12.2020)). החריגים לפטור הניתן בסעיף משקפים את העיקרון לפיו צד אינו יכול לזכות בפטור מחיוב נזיקי כאשר הוא עצמו תרם ישירות לקרות הנזק (שם, פסקה 13).

בענייננו ספק אם הנתבעת נכנסת בכלל לגדר הסעיף מאחר שהיא לא מסרה את העבודה במלואה לאבני אפרת אלא ביצעה אותה ביחד איתה (ראו בדומה ת.א. (מחוזי חי') 47164-12-12‏ ‏אבו ספא נ' אבו ספא, פסקה 44 (1.3.2018)), אך גם אם הייתה הנתבעת נכנסת לגדר הסעיף הרי שהיה מקום להחיל את החריג הקבוע בס"ק (3) לפיו "הוא הרשה או אישרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק".

מעדותו של שלוש התברר כי על אף שהנתבעת מזמינה יועץ בטיחות לאירוע היא נותרת מעורבת בנושא הבטיחות באופן משמעותי. אין מדובר במי שהזמין בעל מקצוע ומסר לו את מלוא האחריות אלא במעורבות משותפת ברמה כזו או אחרת של הנתבעת ושל יועץ הבטיחות שהזמינה. שלוש מטעם הנתבעת שותף לסיורים בשטח, מעיר הערות לתוכנית הבטיחות ולנושאי בטיחות שמתגלים בסיורים, ויכולות להתגלע בינו לבין יועץ הבטיחות מחלוקות בנושאים אלו.

מעורבותו של שלוש בענייני הבטיחות אינה רק באופן כללי אלא בירידה לפרטים, והיא אף רלוונטית ספציפית לנסיבות המקרה דנן. שלוש העיד כי הוא התעכב לפני האירוע על עניין הכבלים וכי הוא התעקש שיהיה עליהם מיגון, כגון יריעת PVC שתגן מהיתקלות בכבלים (עמ' 113 לפרוטוקול ש' 8-17). אוסיף כי שלוש נשאל מדוע לא כיסו את הכבל בקאפה כמו שכתוב בתקן ותשובתו הייתה שאינו יודע אך "יכול להיות שלא הייתה קאפה" (עמ' 124 לפרוטוקול ש' 4).

בנוסף, שלוש העיד כי ההחלטה היכן למקם את הגנרטור היא של חברת ההפקה של האירוע, אך הוא בודק האם המיקום שנבחר הוא תקין מבחינה בטיחותית. אם המיקום לא היה תקין מבחינה בטיחותית הוא היה אומר להפקה להזיזו למקום אחר (עמ' 135 לפרוטוקול ש' 4-10; עמ' 136 לפרוטוקול ש' 7-10).

אחריות נוספת של הנתבעת עולה מהעדר הכשרת השטח באופן בטיחותי לקיום אירועים המוניים. כאמור, מהעדויות עלה כי תקופה מסוימת לאחר נפילתה של התובעת ביצעה הנתבעת שינויים במקום שאפשרו את מיקום הגנרטור במקום אחר, כך שלא יהיה צורך בהעברת כבל על גבי המדרכה. הנתבעת לא הביאה כל תצהיר מטעמה כך שלא ניתן כל הסבר מדוע אמצעים אלו לא ננקטו בטרם האירוע ההמוני שהתקיים בפארק ביום נפילתה של התובעת. אף שלוש בעדותו לא נתן מענה לתמיהה זו.

אחריותה של אבני אפרת היא ברורה ונובעת מאחריותה על בטיחות האירוע. הנתבעת התקשרה עם אבני אפרת והזמינה ממנה תוכנית בטיחות לאירוע. פרקל מטעם אבני אפרת היה אחראי מבחינה בטיחותית לאירוע (ראו עמ' 117 לפרוטוקול ש' 6), וזאת גם אם מעורבותו של שלוש בענייני הבטיחות באירוע הייתה משמעותית. שלוש העיד כי הוא שוכר יועץ בטיחות כי לא משלמים לו "לקבל אחריות על דבר כזה" (עמ' 139 לפרוטוקול ש' 12), וכי יותר זול לשכור יועץ בטיחות מאשר לממן ביטוח של ממונה בטיחות (עמ' 139 לפרוטוקול ש' 24 ואילך).

עיון בתוכנית הבטיחות שערך פרקל מלמד על מידת אחריותה של אבני אפרת. מדובר בתוכנית מפורטת העוסקת בכלל היבטי הבטיחות של האירוע. התוכנית נערכה על סמך סיור בשטח, ועל סמך עיון בחוקים, בתקנות ובנהלים הרלוונטיים. מהנדס הבטיחות בהתאם לתוכנית זו הוא פרקל. סעיף 24(3) לתוכנית זו קובע כי "כל כבלי החשמל והתקשורת יהיו בצרור מקובעים לקרקע ובכיסוי מגן כמרבדים למניעת היתקלויות ומגע לא מבוקר עם הכבלים". סורין טען בעדותו כי הכוונה ליריעת PVC ובהתאם לכך הם פעלו (עמ' 160 לפרוטוקול ש' 13-14).

פרקל עצמו העיד כי הוא אישר את המיקום של הגנרטור (עמ' 191 לפרוטוקול ש' 16-17), וכי מבחינתו לפני האירוע הכל היה תקין מבחינה בטיחותית כולל הגנרטור והכבל המוביל אליו (עמ' 193 לפרוטוקול ש' 18-22). פרקל אישר כי מה שהונח מבחינתו היה תקין (עמ' 195 לפרוטוקול ש' 3-4).

יש להדגיש כי איני מטילה ספק במקצועיותו וניסיונו של פרקל, אך במקרה נקודתי זה נפל כשל המטיל עליו את האחריות לאירוע במידה רבה.

סורין העיד כי הוא היה קבלן האירוע והוא היה אמור לספק את כלל הצרכים הטכניים לאירוע, ובעיקר צרכי תאורה והגברה. סורין הוסיף כי הוא זה שהזמין את הגנרטור לאירוע והגנרטור מגיע עם כבל מתאים (עמ' 145 לפרוטוקול). עוד העיד סורין כי הוא היה בסיור עם גורמים מטעם בית הספר שארגן את האירוע, ושאל היכן הם מניחים בדרך כלל את הגנרטור. גורמי בית הספר הצביעו לו על מפרץ החניה שבתחנת האוטובוס. סורין מדגיש כי מיקום זה קיבל את אישורה של תוכנית הבטיחות ושל ממוני הבטיחות ולא נשמעה כל התנגדות מצידם למיקום זה (עמ' 150 לפרוטוקול).

סורין מעיד כי את הגנרטור הוא הזמין מבן ישי, אך לאחר שבן ישי סיים את עבודתו הוא עצמו בדק שהכל עומד מגודר וכי הכבל מכוסה (עמ' 150 לפרוטוקול ש' 23-24). עם זאת סורין מעיד כי ההחלטה איזה כיסוי לשים לכבל היא של גורמי הבטיחות של האירוע ולא שלו או של בן ישי (עמ' 159 לפרוטוקול).

פרקל העיד כי סורין ובן ישי הם אנשי מקצוע ותיקים שיודעים מה נדרש מהם בעבודתם והם אינם צריכים את הוראות תוכנית הבטיחות בשביל לפעול (עמ' 195 לפרוטוקול ש' 1-3). כך גם ציין פרקל בתצהירו כי סורין מכיר את הנהלים ומכסה את הכבל בכיסוי בהתאם לנדרש (סעיף 27 לתצהיר פרקל).

בן ישי הצהיר כי לא היה לו כל שיקול דעת בעניין מיקום הגנרטור. כן הצהיר כי הוא, יחד עם הפועלים של סורין, פרש את הכבל מהגנרטור עד לבמה וכיסה אותו בקאפה בהתאם לדרישות הבטיחות.

בעדותו הסביר בן ישי כי אם רוצים להזמין ממנו כיסוי מסוים לכבל צריך לפרט זאת בהזמנה, ואם הדבר אינו מצוין בהזמנה, בדומה למקרה דנן, הוא שם את מה שיש לו בציוד באותו הזמן. כן העיד כי תמיד יש לו גם יריעת PVC וגם קאפה. בן ישי העיד כי הוא שם את הכיסוי לפי אינסטינקט ולאחר מכן באים המהנדסים ובודקים האם זה בסדר מבחינתם. בן ישי ציין כי סורין, פרקל ויתר המהנדסים הסתובבו בשטח ונתנו אישורים לכבל ולכיסוי.

לסיכום, כאמור לעיל מירב האחריות לאירוע מוטלת על הנתבעת ועל אבני אפרת. האירוע עצמו התרחש בשטחה של הנתבעת, ושלוש מטעמה היה מעורב בהסדרת צרכי הבטיחות במקום. הוא הזמין את אבני אפרת לספק תוכנית בטיחות אך נשאר מעורב ברמה גבוהה בכלל ענייני הבטיחות. הנתבעת אף לא ביצעה את הסידורים והשיפוצים הנדרשים על מנת לאפשר קיום אירועים באופן בטיחותי בפארק, כך שלא יידרש להעביר כבלים על גבי המדרכה, שיפוצים שאכן בוצעו בתקופה שלאחר האירוע.

אבני אפרת הייתה אחראית לכלל היבטי הבטיחות באירוע. היא הוזמנה במיוחד לשם כך, עליה היה להכין את תוכנית הבטיחות ולוודא כי היא מבוצעת בשטח.

הן אבני אפרת והן הנתבעת לא נתנו דעתם לחלופות הבטיחותיות יותר להנחת כבל חשמל על גבי המדרכה. לא נשקלה האפשרות למתוח כבל עילי מעל ההולכים על המדרכה; לא נשקלה האפשרות לנתב את הולכי הרגל באמצעות מחסומים לנתיב בכביש שייחסם לצורך כך או למדרכה הנגדית.

בנוסף, לא שקלו אנשי הבטיחות מטעם הנתבעת ואבני אפרת מהו הכיסוי הבטיחותי ביותר לכבל שימנע היתקלות של הולכי הרגל על המדרכה. הם לא פעלו בהתאם לתקן והעדיפו כיסוי ביריעת PVC תחת כיסוי בטיחותי יותר באמצעות קאפה מפלסטיק העומד בתקן הרלוונטי. כך גם לא נתנו דעתם לכך שהיריעה הינה שחורה ואינה מסומנת בצבעים בולטים, וכי לא קיים כל שילוט או סימון המתריע מפני הכבל על המדרכה.

באשר לסורין ובן ישי האחריות שלהם מוגבלת רק לבחירת סוג הכיסוי לכבל. מיקום הגנרטור והכבל והחלופות לכך לא היו באחריותם ולא היו נתונים לשיקול דעתם. עם זאת, יש לייחס להם אחריות מסוימת בבחירת סוג כיסוי שאינו בהתאם לתקן ובטיחותי פחות מכיסוי באמצעות קאפה. לסורין יש לייחס אחריות גבוהה מזו של בן ישי שכן הוא ביצע את ההזמנה ויכול היה לדרוש כיסוי מסוים, וכן מאחר שעל פי עדותו הוא בדק ואישר את עבודתו של בן ישי. בן ישי הוא זה שבחר בפועל את הכיסוי בשטח וגם עליו היה לתת את דעתו להיבט הבטיחותי בעניין זה ולתקן הבטיחות הרלוונטי. עם זאת, חלקם ברשלנות הוא נמוך מאחר שהאחריות לאשר את סוג הכיסוי מבחינה בטיחותית הייתה על הנתבעת ועל אבני אפרת.

לאור האמור יישאו בן ישי, סורין, הנתבעת ואבני אפרת בנזקיה של התובעת ביחד ולחוד. בחלוקה ביניהם יישא בן ישי ב-5% מנזקי התובעת; סורין יישא ב-10% מנזקי התובעת; אבני אפרת תישא ב- 40% מנזקי התובעת; והנתבעת תישא ב-45% מנזקי התובעת.

גובה הנזק – נכות רפואית ותפקודית

התובעת, ילידת שנת 1953, בת 62 במועד האירוע ובת 68 כיום.

נכותה האורתופדית של התובעת נקבעה על ידי המומחה שמונה מטעם בית המשפט, ד"ר טים יעקבי. מאחר שאף צד לא ביקש לחקור את המומחה יש לקבל את קביעותיו באשר לנכותה הרפואית של התובעת.

המומחה מציין כי כתוצאה מהתאונה סבלה התובעת משבר בכף ידה השמאלית וידה הושמה בגבס. כחודש לאחר התאונה נאלצה התובעת לעבור ניתוח תוך קיבוע פנימי של השבר באמצעות פלטה וברגים. ידה הושמה שוב בגבס והיא עברה טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. בהתאם לחוות דעת המומחה התובעת עודנה סובלת מהגבלה בתנועות שורש כף יד שמאל, מהגבלה בסגירת האגרוף ומצלקת מכאיבה.

המומחה קבע לתובעת 10% נכות צמיתה בשורש כף יד שמאל, 7% נכות באצבע 2, 5% נכות עבור כל אחת מהאצבעות 3, 4 ו-5, ו-10% נכות בגין צלקת. באשר לצלקת צוין כי אורכה הוא 8 ס"מ בגב כף היד, וכי היא רגישה בחלקה ודבוקה. סך הנכות המשוקללת שנקבעה על ידי המומחה עומדת על 35.4%.

בנוסף קבע ד"ר יעקובי נכות זמנית בגובה של 100% למשך 3 חודשים מיום התאונה וכן נכות בגובה של 50% למשך חודשיים נוספים.

כתוצאה מהתאונה נפגעה התובעת אף בשיניה, אחת משיניה נשברה ובשן נוספת נשברה חרסינה בכתר, דבר שאילץ ביצוע שחזור בשן השבורה, והחלפתם של 4 כתרים מחוברים (ראו חוות דעתו של ד"ר ברק).

באשר לנכות התפקודית. התובעת עבדה עובר לתאונה בשתי עבודות - כשכירה בעבודה אדמיניסטרטיבית וכקוסמטיקאית עצמאית בביתה. עבודתה של התובעת כקוסמטיקאית בוודאי מצריכה את השימוש המלא בשתי ידיה ולפיכך יש לקבוע כי נכותה ביד זו הינה נכות תפקודית. לא מצאתי עם זאת לקבוע כי הצלקת הינה תפקודית בהעדר אינדיקציה לכך אף לא בתצהירה של התובעת. לפיכך יש להעמיד את נכותה התפקודית על 28%.

הפסדי שכר וגריעה מכושר השתכרות

כאמור, עובר לתאונה עבדה התובעת הן כשכירה בעבודה אדמיניסטרטיבית והן כקוסמטיקאית עצמאית.

בעבודתה כשכירה הרוויחה בחודשים עובר לתאונה 6,415 ₪ לחודש, זאת בהתעלם מחודש אפריל 2015 בו קיבלה מענק ייחודי כתוספת למשכורת. התובעת נעדרה מעבודתה עד ליום 1.9.15, אך ברוב היעדרותה ניצלה ימי מחלה וקיבלה שכר מלא. בחודש אוגוסט 2015 קיבלה התובעת שכר של 4,247 ₪, דהיינו הפסידה שכר בגובה של 2,168 ₪. בחודש ספטמבר 2015 קיבלה משכורת חלקית בלבד על סך 2184 ₪, הפסד של 4,231 ₪.

התובעת טוענת להפסד בגין ניצול ימי מחלה אך לא הביאה אישור באשר לאפשרות לפדות את ימי המחלה ובאשר לשווים במקום עבודתה. לפיכך יש להעמיד את הפסדי השכר לתקופה זו על סך של 6,400 ₪ ובתוספת הפסדי פנסיה וריבית והצמדה מדובר בסך של 7,600 ₪ (במעוגל).

התובעת טוענת כי בשל נזקי התאונה פרשה מעבודתה זו פרישה מוקדמת ביום 1.4.2016. בהתאם להסכם הפרישה שולם לתובעת שכר מלא למשך שנה נוספת, למעט הוצאות נסיעות, הפרשות לקרן השתלמות ותוספת שכר.

איני מקבלת את הטענה שישנו קשר מלא בין פרישתה של התובעת לנזקי התאונה. ראשית, הסכם הפרישה הבטיח לתובעת שכר מלא לשנה נוספת כך שהצעה זו הייתה משתלמת עבורה. שנית, בן זוגה של התובעת העיד כי לאחר שהפסיקה התובעת לעבוד עברה לגור איתו בקיבוץ כאשר לפני כן גרו בנפרד (עמ' 102 לפרוטוקול ש' 15-24), וניתן להסיק מעדותו כי גם הרצון למעבר זה השפיע על החלטתה לפרוש מוקדם מעבודתה. למעשה, מעדותו של בן הזוג לא עולה קשר ישיר בין הפרישה המוקדמת לתאונה, על אף שיש להניח כי בת זוגו שיתפה אותו בעניינים אלו (עמ' 104 לפרוטוקול ש' 18-24). שלישית, כשנה לאחר שהפסיקה לקבל שכר מהסכם הפרישה החלה לעבוד במשרה חלקית בשירות לקוחות. לטענתה היא מרוויחה שם 3,000 ₪ לחודש, אם כי לא הוצגו תלושי משכורת. התובעת העידה כי בחרה לעבוד שם במשרה חלקית מאחר שהדבר נוח לה ומאחר שהיא מתעייפת מהר ויש לה את הבית לנהל (עמ' 36 לפרוטוקול ש' 21). נראה אם כן כי פרישתה ועבודתה החלקית קשורה גם לגילה ולרצונה לעבוד פחות שעות מבעבר, ללא קשר בלעדי לתאונה.

עם זאת, מאחר שפרישתה סמוכה יחסית למועד התאונה יש לקבל את טענתה באופן חלקי כך שייקבע כי החלטתה לפרוש הוקדמה במידה מסוימת בשל הקשיים שהתעוררו לאחר התאונה, כאשר ברי כי חלק מהפעולות הקשורות בעבודה משרדית כרוכות בהפעלתה של יד שמאל. לא בכדי בחרה התובעת בעבודה שאינה מצריכה שימוש ביד שמאל (ראו עמ' 29 לפרוטוקול ש' 10-11). לפיכך מצאתי לפסוק הפסד שכר בסכום גלובלי של 15,000 ₪.

באשר לעבודתה של התובעת כקוסמטיקאית. התובעת צירפה אישור רואה חשבון לפיו הרוויחה בעבודה זו מתחילת 2015 עד לתאונה סך של 1,600 ₪. מאחר שהתאונה אירעה באמצע חודש מאי מדובר על סך ממוצע של 355 ₪ לחודש. לאחר מכן לא עבדה עד סוף השנה בעבודה זו. לפיכך יש להעמיד את הפסדי השכר לתקופה זו על סך של 2,800 ₪ לאחר הוספת ריבית והצמדה.

התובעת הצהירה כי המשיכה לעבוד כקוסמטיקאית בשנת 2016 ובשנת 2017 והרוויחה שכר ממוצע של 354 ₪ לחודש ו-318 ₪ לחודש. מדובר על הפסד (במעוגל) של 450 ₪.

התובעת טוענת כי בסוף שנת 2017 פרשה לגמרי מעבודתה זו, על אף שזמנה היה פנוי יותר עקב פרישתה מעבודתה כשכירה, זאת בשל הפציעה הקשה בידה. יש לקבל את הטענה כי אחד מהשיקולים המרכזיים להפסקת עבודתה זו היה קשייה בשל התאונה. אמנם התובעת הצליחה להמשיך ולעבוד עוד כשנתיים לאחר התאוששותה מהתאונה. עם זאת, עבודה כקוסמטיקאית דורשת שימוש מלא בשתי הידיים, כך שמגבלותיה של התובעת בידה השמאלית ודאי הקשו על המשך עבודתה בתחום ועדותה בעניין זה מקובלת עלי (עמ' 28 לפרוטוקול ש' 3-5). גם עדותו של בן זוגה תומכת בכך (עמ' 104 לפרוטוקול ש' 4-10). לפיכך מצאתי להעמיד את הפסדי שכרה מעיסוק זה באופן גלובלי החל משנת 2018 וכן לעתיד על סך של 15,000 ש"ח.

סך כל הפסדי השכר לעבר ולעתיד עומד אם כן על 40,850 ₪ ובמעוגל- 41,000 ש"ח.

כאב וסבל

באשר לפיצוי בגין כאב וסבל. התובעת הייתה מוגבלת באופן משמעותי במשך חמישה חודשים לאחר התאונה, נאלצה לעבור ניתוח, טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. כף ידה השמאלית מוגבלת בתנועותיה עד היום. אמנם ידה הדומיננטית של התובעת הינה יד ימין אך ברי כי הגבלה בכף היד השנייה אף היא גורמת לקושי. התובעת הצהירה כי היא מתקשה בהרמת משאות כבדים ובהחזקת חפצים לזמן ממושך, וכן מתקשה בביצוע פעולות הכרוכות בשימוש בידה השמאלית.

בנוסף סובלת התובעת מצלקת באזור גלוי לעין כאשר נקבע כי מדובר בצלקת רגישה בחלקה ודבוקה. לכך יש להוסיף כי אין מחלוקת שהתובעת סבלה מפגיעה בשיניה, נאלצה לעבור טיפול שיניים ואף תיאלץ לעבור טיפולים נוספים בעתיד.

לאור האמור, ובהתחשב בנכותה הצמיתה של התובעת ובפגיעה בשיניה, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על 130,000 ₪.

עזרת צד ג'

בן זוגה של התובעת העיד כי לאחר התאונה היא לא יכלה לטפל בעצמה ובמשק הבית למשך חודשיים-שלושה והיתה צריכה עזרה להתקלח, להתלבש ולהסתרק (עמ' 105 לפרוטוקול ש' 17-24).

התובעת עצמה הצהירה, ולא נשאלה על כך, כי גם כיום היא נעזרת בבני משפחתה לצורך ביצוע מטלות הבית (סעיף 15 לתצהיר). עם זאת העידה התובעת כי היא מתגוררת כיום בקיבוץ וכי יש שם שירותים שונים לחברי הקיבוץ כגון חדר אוכל ומכבסה (עמ' 30 לפרוטוקול ש' 2).

בקביעת ראש נזק זה יש להתחשב בכך שבחודשיים-שלושה הראשונים לאחר התאונה נזקקה התובעת לעזרה צמודה בכל הפעולות היומיומיות ומטלות הבית; וכי לאור נכותה הזמנית היא נזקקה לעזרה מוגברת גם למשך חודשיים נוספים. כמו כן יש להתחשב בנכותה הגבוהה בידה השמאלית המגבילה אותה במטלות הבית. עם זאת יש להביא בחשבון את העובדה כי התובעת מתגוררת בקיבוץ ונעזרת בשירותיו אשר מייתרים חלק מעבודות הבית.

לאור האמור מצאתי להעמיד ראש נזק זה לעבר ולעתיד על סך 30,000 ₪.

הוצאות

התובעת צירפה לתצהירה חלק מהקבלות בגין הוצאותיה עבור טיפולים רפואיים, נסיעות וכדומה. לא לכל הקבלות ניתן הסבר מספק, אך יש להעריך כי לתובעת נגרמו הוצאות רפואיות בגין הטיפולים השונים שנאלצה לעבור, מעבר למכוסה על ידי סל הבריאות, וכן הוצאות בגין נסיעות והוצאות שונות נוספות. יש להעריך את הוצאותיה (לא כולל טיפולי שיניים) בסך כולל של 7,000 ₪.

באשר להוצאות עבור טיפולי שיניים, הצדדים הגישו חוות דעת מטעמם אך המומחים לא נחקרו על חוות דעתם. באשר לטיפול העבר יש להסתמך על חוות דעתו של ד"ר גלייטמן המתבססת על הרישומים בפועל של העלויות בתיקה הרפואי של התובעת. סכום זה עומד על 16,827 ₪.

באשר לעלויות בעתיד העריך ד"ר גלייטמן את עלות הטיפול בשן השבורה בלבד בסך כולל של 11,500 ₪, בעוד שד"ר ברק העמיד את עלות הטיפול בגין שן זו על סך של 450 ₪ לטיפול, לביצוע כל 5 שנים. מאחר שהמומחים לא נחקרו על חוות דעתם אעמיד את סכום הפיצוי לטיפולים בעתיד על עלות ממוצעת של 6,500 ₪.

סך כל הפיצוי בראש נזק של הוצאות יעמוד על 30,000 ₪ במעוגל.

סיכום ותוצאה

הפיצוי עבור הפסדי שכר עומד על 41,000 ₪; הפיצוי בגין כאב וסבל עומד על 130,000 ₪; הפיצוי בגין עזרת צד ג' עומד על 30,000 ₪; הפיצוי בגין הוצאות עומד על 30,000 ₪. סך כל הפיצוי עומד על 231,000 ₪. מסכום זה יש לנכות אשם תורם של 15%, כך שהפיצוי יעמוד על סך של 196,350 ₪.

לסכום האמור יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ, וכן הוצאות משפט הכוללות אגרות משפט, עלות חוות הדעת בהן נשאה התובעת ועלות שכר עדותה של המומחית מטעם התובעת.

בסכומים האמורים יישאו בן ישי, סורין, הנתבעת ואבני אפרת ביחד ולחוד. בחלוקה ביניהם יישא בן ישי ב-5% מנזקי התובעת; סורין יישא ב-10% מנזקי התובעת; אבני אפרת תישא ב- 40% מנזקי התובעת; והנתבעת תישא ב-45% מנזקי התובעת.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ד' ניסן תשפ"א, 17 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.