ת"א 16836-11-12 א.נ' אושירה בע"מ ואח'

כללי

1. התובעת, ילידת 1.6.1940, הגישה תביעה שענינה נזקי גוף. לדבריה, ביום 2.3.2011 "עת התכוונה התובעת להיכנס בשערי המתחם דרך דלת הכניסה אשר היתה עשויה מזכוכית שקופה לחלוטין ולא מסומנת בשלטי אזהרה, התנגשה התובעת בעוצמה בשמשת הזכוכית ממנה היתה עשויה דלת הכניסה מאחר והיתה סגורה" (ס' 8 לכתב התביעה). הנתבעת 1 היא הבעלים של מבנה המקרקעין הממוקם ברח' שד' שז"ר  בבאר שבע, שם אירעה התאונה, ומשכירה של מסעדה במתחם לנתבע 2. הנתבע 2 היה בעת הרלבנטית הבעלים והמפעיל של מסעדה בשם "בא לי ביס" שהופעלה במתחם הנ"ל.

2. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות וכן בשאלת הנזק. הנתבעת 1 הכחישה את התרחשות הארוע ואת אחריותה. הנתבע 2 טען כי אין יריבות בינו לבין התובעת וכי לפי סעיף 8 בכתב התביעה "פציעתה נגרמה בעקבות התנגשות בדלת הכניסה בשערי המתחם" (ס' 7 לכתב ההגנה). על כן, לדבריו, שורבב לתביעה ללא קשר אליה.

3. במישור הדיוני: מטעם התובעת הצהירו היא עצמה וכן בן זוגה, מר ח.א.. כן הוגשה חוות דעתו של ד"ר דן גוטמן, מומחה בתחום אא"ג, שציין בחוות דעתו כי לתובעת נגרם שבר של עצמות האף ועיוות צורה, הגורמים להפרעת נשימה דרך האף ולסחרחורות תנוחתיות. להערכתו, התובעת סובלת מנכות צמיתה בשיעור 20%. מטעם הנתבעת 1 לא הוגשו תצהירים, ואולם הוגשה חוות דעתו של ד"ר יורם רפופורט, מומחה בתחום אא"ג. מומחה זה אישר כי אצל התובעת נמצאה הרחבה של גשר האף וסטיה של מחיצת האף לימין הגורמת להיצרות מעבר האויר, ואולם להערכתו לא נותרה לה נכות צמיתה. מטעם הנתבע 2 הצהיר הוא עצמו. כל המצהירים נחקרו. הצדדים ויתרו על חקירת המומחים. לאחר תום שמיעת הראיות והפסקה, הצדדים סיכמו בעל פה. להלן אדון בשאלת האחריות ולאחריה בשאלת הנזק.

    

   שאלת האחריות

4. התובעת הצהירה על נסיבות התאונה כדלקמן (ס' 3 לתצהירה):

   "ביום 2.3.11 הגעתי למבנה מקרקעין הממוקם ברחוב שד' שז"ר בעיר ב"ש... המדובר במתחם הכולל 8 קומות הכולל משרדים רבים – משרדי עורכי דין, סניפי בנק וכיוב'. לאחר שסיימתי את סידורי בבנק, בתוך המתחם, רציתי להיכנס למסעדה הממוקמת בתוך המתחם כדי לקנות מים. המסעדה נתחמה בויטרינת זכוכית גדולה מתחילתה ועד סופה, כולל דלתות הכניסה, ללא שסומנה במדבקות/שלטי אזהרה. עת התכוונתי להיכנס בשערי דלת הכניסה של המסעדה אשר היתה עשויה אף היא מזכוכית שקופה לחלוטין, ללא ידית ולא מסומנת בשלטי/מדבקות אזהרה, התנגשתי בעוצמה בשמשת הזכוכית ממנה היתה עשויה דלת הכניסה מאחר והיתה סגורה...".

5. תצהיר התובעת עולה בקנה אחד עם עדותה בחקירתה על ידי בית המשפט בדיון המקדמי. שם אמרה (ר' פ' מיום 23.4.14 ע' 1 ש' 14-18): "אני הייתי בבניין איפה שיש את בנק יהב, הלכתי לעשות כמה סידורים שם והבנק בתוך בניין ואחרי שגמרתי עם הבנק, ראיתי מסעדה. אמרתי שאני אכנס לשתות, הייתי צמאה. נכנסתי לשתות. המסעדה היתה כולה זכוכית, ויטרינה מההתחלה עד הסוף, כולל הדלת. הדלת לא היתה איזה ידית או איזה סימן או משהו, פשוט ראיתי כאילו נראה לי שזה הכניסה. באתי להיכנס ואז נתקלתי בזכוכית, נשבר לי האף וקיבלתי מכה בפנים. אז באמת בעל המסעדה ראה אותי, הכניס אותי, הושיב אותי ובא אליי, טיפל בי, הביא לי מים ושמו לי תחבושות וזה כדי להפסיק את הדם".

6. תשובות התובעת בחקירתה הנגדית בבית המשפט היו קולחות ועקביות ועדותה הותירה רושם אמין. היא סיפרה: "רציתי לשתות, ראיתי מסעדה, אמרתי בוא ניכנס. רציתי לקנות מים... באתי, ראיתי הכל כאילו זכוכית. כל המסעדה זכוכיות. כל הפנים של המסעדה מההתחלה עד הסוף עם זכוכיות, שקופות, כולל הדלת איפה שאני נכנסתי. לא היה סימנים, לא היה דלת אפילו איפה שאני אראה שזה דלת. ממש שקוף. חשבתי שזה פתוח מרוב שחשבתי שזה שקוף, בלי סימנים בלי כלום. באתי להיכנס, נתקעתי" (פ' ע' 4 ש' 24 עד ע' 5 ש' 2).

7. גרסת התובעת נתמכת בתיעוד רפואי מזמן אמת. ביום 2.3.2011, יום התאונה, מופיע ביקור ב"ביקור רופא" שם נרשם: "נחבלה בחלון זכוכית של מסעדה, ללא איבוד הכרה, ללא הקאות" (נספח 2 לתצהירה). העובדה שנרשם "חלון זכוכית" תומכת בטענת התובעת כי נתקלה בזכוכית שקופה ובלתי מסומנת. לעניין זה, איני רואה מקום לדקדק עימה, כאילו צריך היה לרשום דלת זכוכית ולא חלון זכוכית, וזאת הן משום שמדובר בפרט שולי בלתי חשוב, והן משום שלא היא עצמה רשמה את התעודה הרפואית. יצוין בהקשר זה כי בתיעוד רפואי נוסף, מיום 6.3.2011 נרשם: "לפני מספר ימים, בכניסה למסעדה, נחבלה בדלת שקופה, קיבלה מכה חזקה בפנים" (ר' בנספחי 2 לתצהיר התובעת). רישום זה תומך אף הוא בגרסתה.

8. הצדדים נחלקו בשאלה באיזו דלת נחבטה התובעת, אם היה מדובר בדלת המסעדה שהפעיל הנתבע 2, או בדלת המתחם. התשתית הראייתית תומכת בעדות התובעת, לפיה נחבטה בדלת המסעדה. ממצא עובדתי זה עולה מתוך הראיות כדלקמן:

   • ראשית, אין חולק כי הנתבע 2 הושיט לתובעת עזרה מיידית, מיד לאחר שנחבלה. התובעת סיפרה: "בעל המסעדה ניגש אליי, הכניס אותי פנימה, הושיב אותי על כסא וטיפל בי כדי לעצור את השם (ס' 5 לתצהירה). הנתבע 2 אישר: "בעת המקרה, עובדת אחרת שלי טיפלה בלקוחות אחרים בדלפק ואני יצאתי לעזור לאישה והכנסתי אותה למסעדה" (ס' 5 לתצהירו). אמנם, הנתבע 2 טען כי התובעת נחבלה מחמת שהתנגשה בדלת הכניסה לבניין (ס' 4 לתצהירו). ואולם אין חולק שהנתבע 2 לא ראה את התאונה (ר' עדותו בפ' ע' 16 ש' 8-7). לדברי הנתבע 2, עובדיו נכחו במקום: עובד עמו נפגש לפגישת עבודה, ועובדת נוספת שטיפלה בלקוחות (ס' 5-4 לתצהירו). למרות זאת, הנתבע 2 לא העיד אף אחד מעובדיו.

   • סמיכות התאונה למסעדה, והעובדה שהתובעת טופלה בתוך המסעדה מיד לאחר שנפגעה, מחזקת את גרסתה לפיה הדלת נשוא התאונה היא דלת המסעדה, שהתובעת התנגשה בה מבחוץ, כאשר ניסתה להכנס אל תוך המסעדה פנימה. על כן, היה צריך לצאת מהמסעדה על מנת לסייע בידה, ולהכניס אותה אל תוך המסעדה על מנת ליתן לה טיפול.

   • שנית, הנתבע מצוי במצב הטוב ביותר להוכיח את מצב הסימון של דלתות המסעדה. הוא הציג תמונה של דלת המסעדה – נ/1. בתמונה זו רואים שמדובר בדלת זכוכית עם ידית מרובעת גדולה המוחזקת בשני ברגים עגולים ושחורים. ניתן להבחין בין קו הדלת לקיר הזכוכית, משום הרווח הקל ופס ההפרדה. מיקום הידית הוא בצד שמאל, נמוך מגובה העיניים. דלת זו לא צולמה לכל אורכה אלא רק באזור הידית, ולא רואים כל מדבקת סימון המודבקת עליה. תמונה זו עומדת בניגוד לתמונה אחרת שהגיש הנתבע – נ'2 – שם רואים מקטע אחר של קיר הזכוכית, המסומן במדבקה אדומה עגולה במרכז. הניגוד בין דלת הזכוכית שאינה מסומנת לבין קיר הזכוכית המסומן מחזק את גרסת התובעת שאמנם לא ראתה את הדלת שלפניה, בהיותה בלתי מסומנת, והתנגשה בה.

   • אני נותנת משקל רב לכך שהנתבע 2 לא העיד כל עד מטעמו, וזאת אף שציין בתצהירו שהיו עדי ראיה לאירוע. כך אמר: "יש לי עדים למקרה שאצטרך להביא לעדות: העובדת שלי והעובד לשעבר שהיו במסעדה באותו זמן וראו את כל השתלשלות העניינים וכל מה שהיה במקרה והעזרה שלי לאישה ואם צריך עדות מהם אז ניתן להביא לכב' בית המשפט. להלן הפרטים שלהם: ט.ב.נ., ע.מ....". למרות שהיו עדי ראיה, הנתבע 2 ויתר על העדתם. בחקירתו ציין כי אחד העובדים הוא אדם עובד והעדה השניה עסוקה בבית חולים וכי הוא "לא צריך עדים" (פ' ע' 15 ש' 11-10). יוער כי בהחלטות קודמות, בית המשפט הנחה את הנתבע 2 כיצד לזמן עדים, וזאת בהיותו בלתי מיוצג (ר' למשל החלטה מיום 9.3.15 וכן החלטה מיום 4.3.15).

   • הלכה היא כי הימנעות מהצגת ראיות רלבנטיות נזקפת כנגד בעל הדין שנמנע מלהביאן. השכל הישר וניסיון החיים מלמדים, כי מקום בו ניתן לתמוך גרסה בעדות ראיה – כך עושים. משנמנע הנתבע 2 מלפעול בדרך זו, הרי שהדבר נזקף כנגדו.

   • יוסף עוד כי הנתבע 2 לא הציג את רישיון העסק להפעלת המסעדה. מדובר במסמך רלבנטי, שהרי מסעדה מחויבת ברישיון עסק, ורישיון עסק מותנה, ברגיל, בבדיקות בטיחות. בנוסף, הנתבע 2 הודה כי לא ערך ביטוח למסעדה, וזאת למרות שהתחייב לעשות כן לפי סעיף 13 להסכם השכירות בינו לבין הנתבעת 1 מיום 25.11.2005 (ר' הסכם שכירות בתיק מוצגי הנתבעת 1). הודאה זו מלמדת על כך שלא דקדק בחובותיו כמפעיל המסעדה.

   • יוסף כי גם הנתבעת 1 לא העידה כל מצהיר מטעמה ולא הציגה גרסה פוזיטיבית לאירוע התביעה או למצב סימון דלתות הזכוכית במסעדה. חזקה על הנתבעת 1, כי היתה מעידה נציג מטעמה - כגון איש האחזקה של הבניין – לו היה בכך כדי לקעקע את גרסת התביעה.

   • הנתבע 2 טען כי גרסת התובעת סובלת מסתירות רבות, וכי הציגה גרסאות עובדתיות שונות. הוא הפנה לס' 8 כתב התביעה, שצוטט לעיל, לפיו החבטה התרחשה בדלת הכניסה למתחם. יוער כי גם בתחשיב הנזק נטען כי התאונה אירעה בשערי דלת הכניסה למבנה המקרקעין (ס' 2 לתחשיב נזק מטעם התובעת). לעומת זאת, בחקירה בדיון המקדמי, כמו גם בתצהיר העדות הראשית, וכן בחקירה הנגדית בדיון ההוכחות, טענה התובעת כי נחבטה בדלת הזכוכית של המסעדה.

   • אין מדובר בסתירות מהותיות המחייבות לדחות את גרסת התביעה. הטעם לכך נעוץ בזה, שהן כתב התביעה והן תחשיב הנזק נכתבים על ידי עורך הדין. לעומת זאת, התובעת עצמה, בהזדמנות הראשונה שבה נחקרה על ידי בית המשפט (בדיון המקדמי) מסרה את גרסתה לפי תומה, בעדות מעוררת אמון, ברצף ותוך מסירת פרטים המסברים את האוזן -- כגון שרצתה להיכנס למסעדה כדי לרכוש שתיה.

9. סיכומה של נקודה זו: התובעת הרימה את הנטל כנדרש במשפט אזרחי להוכיח כי נחבטה בדלת הזכוכית של המסעדה שהופעלה במועד התאונה (ביום 2.3.2011) על ידי הנתבע 2.

10. במישור האחריות: אין חולק כי היה על הנתבעים לדאוג לסימון דלתות הזכוכית של המסעדה. ב"כ התובעת הפנה בהקשר זה לסעיף 8.06 בתוספת השניה לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970, המחייב לסמן דלתות ומחיצות שקופות בסימוני אזהרה. הנתבע 2 אישר כי חובת הסימון ידועה לו (פ' ע' 17 ש' 16-17).

11. הנתבע 2 טען כי עמד בחובת הסימון. הוא הצהיר: "דלתות המסעדה שלי היו מסומנות באופן מובהק וברור וצירפתי לכתב ההגנה צילומים של הדלתות ושל הויטרינות" (ס' 13 לתצהירו). התמונות שהוגשו הן נ/1 עד נ/4. ואולם, התשתית הראייתית מלמדת כי הדלת לא סומנה. כאמור, הנתבע 2 הגיש תמונה של דלת המסעדה, נ/1, ובתמונה זו רואים את הידית בלבד, ללא כל מדבקה. בתמונה אחרת שהגיש, נ/2, רואים מדבקה אדומה עגולה במרכז, ואולם אין מדובר בדלת התאונה. אשר לתמונות נ/3-נ/4 – מדובר בקירות זכוכית ולא בדלת התאונה. יצוין כי שתי תמונות אלה הן מיום 21.6.2011 ולא מיום התאונה או ממועד שקדם לתאונה. זאת ועוד: הנתבע 2 לא העיד, כאמור, אף עובד של המסעדה, ללמד על סימון הדלתות. הוא גם לא זימן לעדות כל גורם העשוי לתמוך בטענתו בעניין סימון הדלתות, כגון איש האחזקה של הבנין. גם הנתבעת 1 לא העידה כל גורם מטעמה ולא הוכיחה את סימון הדלתות בעסקים שבמתחם. אין צורך לאמר, כי הנתבעים מחזיקים במידע הרלבנטיים והם המצויים במצב הנוח יותר להוכיח את מצב סימון הדלתות.

12. אחריותו הנתבע 2 לתאונה מוטלת עליו בהיותו בעל העסק המארח קהל בעסקו. דלת זכוכית שאינה מסומנת עלולה ליצור מכשול, במיוחד לקהל מבוגר. אחריות הנתבעת 1 היא אחריותה של בעלים ומשכירה, אשר צריכה היתה לוודא את תנאי הבטיחות בעסק המושכר.

13. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומטילה על הנתבעים 1-2 אחריות לתאונה. עם זאת, התובעת סובלת מאשם תורם. הטעם לכך נעוץ בזה שהיה עליה לצעוד בזהירות ולבחון את הדרך בכניסתה למסעדה. בעניין זה, יש לקבוע כי הדלת צוידה בידית בולטת. כאמור, התמונה נ/1 משקפת קיומה של ידית. בנוסף, בן זוגה של התובעת אישר בחקירתו כי הדלת צוידה בידית. הוא אמר: "ש. ראית שמדובר בדלת, נכון? ת. הדלת כל הזמן היא סגורה, פותחים עם הידית ונכנסים. ש. וזה מה שעשית באותו יום? פותחים עם הידית ונכנסים? ת. כן" (פ' ע' 12 ש' 22-25). מר א' לא אישר כי הידית המופיעה בתמונה נ/1 היא הידית שראה בזמן אמת (פ' ע' 13 ש' 7: "לא יודע. זה לא ידית"). כך או אחרת, גם לגרסתו שלו, הדלת צוידה בידית. כדבריו: "יש ידית, דחפתי, נכנסתי" (פ' ע' 15 ש' 1).

14. התובעת תשא באשם תורם בשיעור 20%. הנתבעים 1-2 יחלוקו בנזק כדלקמן: הנתבעת 1 30% והנתבע 2 50%.

15. אשר לנזק: ד"ר גוטמן מטעם התובעת העריך שהתובעת סובלת מנכות בשיעור 20% בגין השבר בעצמות האף, עיוות הצורה וסטיית מחיצה הגורמת להפרעות נשימה וסחרחורות תנוחתיות. ד"ר גוטמן ציין כי סטיית המחיצה והעיוות החיצוני ניתנים לתיקון בניתוח פלסטי שעלותו מוערכת בכ- 20,000 ₪. ד"ר רפפורט קיבל את ממצאי מומחה התביעה וכדלקמן (בע' 19 לחוות הדעת): "בבדיקתי את הנבדקת מצאתי את הממצאים הבאים: הרחבה קלה של גשר האף, לא ניתן היה למשש קו שבר או כל סימן אחר המעיד על שבר בעצם האף. לא נראה עיוות בצורת האף החיצונית. ברינוסקופיה נצפתה סטיה של מחיצת האף לימין הגורמת להיצרות של מעבר אויר מימין עם הפרעה מסוימת בזרימת האויר דרך הנחיר הימני באף, הן בשאיפה והן בנשיפה. קיימת גם סטיה של החלק התחתון של המחיצה לשמאל, המצרה את חלל האויר השמאלי במידה קלה ואינה גורמת להפרעה בזרימת האויר לא בנשיפה ולא בשאיפה". ד"ר רפופורט סבר שלנבדקת אין נכות בגין תלונותיה להפרעה בנשימה ועיוות הצורה.

16. כאמור, המומחים הרפואיים לא זומנו להעיד. בנסיבות אלה, ולאחר עיון בשתי חוות הדעת, ובשים לב לממצאים שנסקרו לעיל מתוך חוות הדעת, אני מעמידה את נכותה הצמיתה של התובעת על 10%, לפי המיצוע ובהתאם לסעיף 69(1) לתקנות המל"ל.

17. להלן ייבחנו ראשי הנזק הנתבעים כסדרם:

    • עזרת זולת לעבר ולעתיד – מדובר באישה מבוגרת יחסית. למרות גילה, התובעת הודתה כי היא פעילה בביתה בתחום הבישולים והכביסות (פ' ע' 8 ש' 3-10). עם זאת ציינה כי מאז התאונה אינה יכולה לארח לארוחות בביתה (פ' ע' 8 ש' 16). היא סיפרה כי הגבירה את העסקתה של עוזרת הבית מפעם בשבועיים לפעם בשבוע (פ' ע' 8 ש' 17-18). יש לזכור כי בגיל זה מקובל להעסיק עוזרת בית בתכיפות של פעם בשבוע. לא הוצגו קבלות על עזרה נוספת בשכר. ראוי לציין כי טיבה של הנכות הרפואית דנא, שאינה מגבילה את עבודות הידיים; ואולם בעית נשימה וסחרחורת עלולים לפגוע בכשירות העבודה בבית. בראש זה, על דרך של הערכה, לעבר ולעתיד, אני פוסקת סך 15,000 ₪.

    • הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד – טיפולי אא"ג שגרתיים ניתנים במסגרת סל הבריאות. עם זאת, אין לשלול שתיזקק לרפואה משלימה, להטבת מצבה הרפואי. איני מקבלת שיש להטיל על הנתבעים את עלויות הניתוח שד"ר גוטמן ציין בחוות דעתו. הטעם לכך נעוץ בזה שהתובעת היא מבוגרת יחסית ובחרה עד היום שלא לבצע את הניתוח, למרות חלוף כ- 3 שנים מהאירוע. יצוין כי מומחה הנתבעת 1, ד"ר רפפורט, רשם בחוות דעתו שאינו ממליץ לתובעת לעבור ניתוח לתיקון הסטיה במחיצות האף וזאת משום שאין מדובר בהפרעה משמעותית, ובשל גילה של הנבדקת (ע' 20 לחוות דעתו). בראש נזק זה, על דרך של הערכה, לעבר ולעתיד, התובעת תפוצה בסך של 15,000 ₪.

    • כאב וסבל – לתובעת הוסבה נכות בתאונה. שבר באף מטיבו שהוא צפוי לגרום לכאב. אציין כי בהתרשמות בלתי אמצעית לא ניכר שהאף מעוות. בראש זה, על דרך של הערכה ובשים לב לטיב הנכות ולשיעורה, תפוצה בסך 25,000 ₪.

18. התוצאה היא שהתביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעים ישלמו לתובעת את סכומי הפיצויים הנ"ל לפי חלקיהם היחסיים ולאחר ניכוי האשם התורם. בנוסף, ישאו בחלקים שווים בהוצאות התובעת בהליך דנא: אגרה, שכ"ט מומחה וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.6% מסכום פסק הדין.

19. בית המשפט מאחל לתובעת בריאות ומודה לב"כ הצדדים, כמו גם לנתבע 2, על עבודתם המאומצת בישיבת היום.

20. פסק הדין הוקרא במעמד הצדדים. המסמך יועבר לחתימת השופטת וייחתם לאחר הגהה.

     

    ניתן היום, כ"ה אדר תשע"ה, 16 מרץ 2015, בנוכחות הצדדים.