עזבון המנוח פלוני ז"ל ואח' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

מבוא

1. במסגרת החלטה זו נדרש ביהמ"ש לשאלה האם המנוח פלוני ז"ל (להלן: "המנוח") נפטר באירוע שהינו בגדר "תאונת דרכים" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), או שמא נפטר מאירוע רפואי אחר.

טענות הצדדים

2. לטענת התובעים, עזבון המנוח, רעייתו ובנו, בתאריך 28.10.14 בשעה 17:00 נהג המנוח ברכבו מסוג הונדה סיוויק שנת ייצור 2010 מ"ר XXX (להלן: "הרכב"), שבוטח בביטוח חובה כדין אצל הנתבעת, מביתו שבXXX לכיוון בית ספר XXX, שם ביקש לאסוף את בנו שסיים שהייה במועדונית ולהשיבו לביתם. עם הגיע המנוח לרח' הXXX שבXXX ובסמוך לבית הספר, נדרש המנוח להקיף רחבה על מנת להגיע בסמוך למקום עמידת בנו. בכניסה לאותה רחבה מוצב תמרור "אין כניסה" שחייב את ביצוע ההקפה, שחלקה מחייב נסיעה בכביש ישר שאורכו מעל ל- 100 מ' עד סמוך לכניסה לבית הספר. בהגיע המנוח עם רכבו בסמוך לרחבה קודם להקפתה, הוא הבחין בבנו הממתין לו על המדרכה מול הכניסה לבית הספר, נופף לו לשלום, ציין לעברו "חכה" והחל בביצוע הקפת הרחבה. חלקה האחרון של הנסיעה, מתבצעת על כביש ישר בסופו מצויה המדרכה הנושקת לבית הספר ושם ממתין לו בנו. לאורך הכביש ובצד ימין שלו חונים כלי רכב. המנוח נסע בקטע כביש זה במהירות. במרחק של כ-20 עד 25 מ' מהמדרכה הנושקת לבית הספר יצא בפתאומיות ובמהירות מאזור חניית כלי הרכב בימין הדרך, אופנוע גדול שצבעו כהה הנהוג על ידי רוכב חבוש קסדה. זהות האופנוע כמו גם הנהג אינה ידועה. האופנוע חצה את הכביש עליו נסע הרכב בנסיעה מהירה תוך שהוא פונה שמאלה כפי המתבקש מעיקול הקיים במקום ועזב את המקום מבלי שהתעכב. בעת יציאת האופנוע אל הדרך בה נסע המנוח, היה הרכב במרחק של מספר מטרים ספורים מאחורי האופנוע. משהבחין המנוח באופנוע הנכנס לנתיב נסיעתו, הוא הסיט אינסטינקטיבית את הרכב מעט שמאלה כדי להימנע מהתנגשות ומיד ניסה לייצבו ולהחזירו לנתיבו כשבהמשך בלם את הרכב, תוך חריקת בלמים. מאחר והרכב היה באותה עת קרוב למדרכה הנושקת לבית הספר, התנגש הרכב בחוזקה בשפת המדרכה, עלה עליה במקצת, נרתע לאחור ונעמד על הכביש כשחלקו הקדמי צמוד לשפת המדרכה. לאחר שהרכב התנגש בשפת המדרכה כאמור, נשמט ראשו של המנוח לכיוון הגה הרכב. בן המנוח ניגש לרכב, פתח את דלתו והבחין במנוח כשראשו שמוט על ההגנה וקיא רב יוצא מפיו תוך שהינו גונח, המנוח לא דיבר ולא השיב לבנו. הבן נזעק לעזרת אביו, הבחין בעובר אורח והאחרון הזעיק את מד"א למקום התאונה. אותו עובר אורח, מר בן עיון מלכיאל, גם דומם את מנוע הרכב וכן שחרר את חגורת הבטיחות מגופו של המנוח אך לא הזיז את הרכב. בעת הגיעו לרכב דלקו בו כל אורות האיתות כשהם מהבהבים וכן בלם היד היה משוך. אמבולנס מד"א שהגיע למקום העניק למנוח טיפול ראשוני והעבירו לבית החולים באשקלון כשהוא נושם אך במצב של חוסר הכרה. בבדיקת סי.טי. שנערכה לו נצפה דימום תוך מוחי מאסיבי עם סימני לחץ מוגבר תוך גולגולתי. בו ביום הועבר המנוח מבית החולים ברזילי באשקלון לבית החולים סורוקה בבאר שבע למחלקה לטיפול נמרץ, אך למרבה הצער ולנוכח מצבו הקשה הוא נפטר למחרת היום ב- 29.10.14.

3. לטענת התובעים, מצבו הרפואי של המנוח קשור סיבתית לסטרס ולבהלה שאחזו בו בשל כניסתו הפתאומית והמהירה של האופנוע לנתיב נסיעתו. לטעמם מצבי דחק נפשי עלולים לשמש גורם הדק ליצירת אירוע וסקולרי מוחי איסכמי או דימומי ולפיכך גם מקרים של "כמעט תאונה" בהם נגרמת בהלה והתרגשות יש לראות בהם אירוע של "תאונת דרכים", אפילו לא הייתה התנגשות בפועל. לפיכך, עתרו לקבוע כי אובדן שליטת המנוח ברכב, שנגרמה בשל האירוע המבהיל, קשורים סיבתית לשימוש ברכב, להבדיל ממצב בו נגרם אובדן השליטה ברכב בשל המצב הרפואי וללא קשר לשימוש, ומכאן שעסקינן באירוע שהינו "תאונת דרכים" כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק הפלת"ד.

4. הנתבעת מצדה סברה, כי פטירתו של המנוח נגרמה מסיבות רפואיות אחרות מאלה הנטענות בכתב התביעה, וכי המנוח לא נפגע ולא קיפח את חייו בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד. לטעמה המנוח אינו עונה להגדרת המונח "נפגע" כהגדרתו בחוק הפלת"ד. לטענתה, לא נגרמו למנוח נזקי גוף עקב שימוש ברכב המנועי למטרות תחבורה כהגדרתם בחוק הפלת"ד. מעבר לכך, אין כל קשר סיבתי בין פטירת המנוח לבין השימוש ברכב, וכן אין קשר סיבתי בין פטירת המנוח לבין התאונה הנטענת שמוכחשת אף היא. פטירת המנוח התרחשה, כך נטען, בשל אירוע לבבי או מוחי או רפואי אחר, שנבע ממצב רפואי קודם וללא קשר לשימוש ברכב או לתאונה.

המחלוקות שבין הצדדים

5. המחלוקת בשלב זה של ההליך היא האם המנוח נפגע בתאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק הפלת"ד, או שמא מצבו הרפואי הקודם הוא שגרם לפטירתו, ללא קשר לשימוש שבוצע ברכב או ליתר דיוק "תאונת דרכים" כלשהי.

לצורך הוכחת טענותיהם צרפו התובעים את תצהירה של התובעת 2, כמו כן העיד בן המנוח-התובע 3, , כך גם צורפה חוות דעתו של פרופ' אבינועם רכס בתחום הנוירולוגי שהביע דעתו לעניין היות האירוע אותו חווה התובע, היינו חדירת האופנוע למסלול נסיעת המנוח, תוך פעולת המנוח להסתת הרכב, בלימתו בחוזקה, הרמת בלם היד ואף הדלקת נורות ההבהוב ברכב, בגדר "אירוע חריג" שגרם לאירוע המוחי אצל המנוח וכפועל יוצא לפטירתו. עוד העידו מטעם התביעה מר מיכאל קלבנסקי ממד"א, הגב' ויולטה אסטרקין, עובדת המועדונית בבית הספר, מר פרדי ברכה מאבטח בית הספר, מר סעדון אריאל מנהל בית הספר, הגב' מנהלו סמין ממד"א, מר בן עיון מלכיאל שהגיע מיד בסמוך להתרחשות האירוע לבקשת בן המנוח, הגב' גרינפלד ניצה המטפלת בבן המנוח ומר דוד אדרי מטאורולוג שהתייחס למצב מזג האוויר ביום האירוע.

מטעם ההגנה העידו המומחה מר אבנר רוזנגרטן, בוחן תנועה שהגיש חוות דעת לעניין זירת האירוע, ופרופ' נתן בורנשטיין שהגיש חוות דעת נוירולוגית לעניין הקשר הסיבתי האפשרי לפטירת המנוח.

הדין החל

6. סעיף 1 לחוק הפלת"ד מגדיר בהגדרה הבסיסית מהי "תאונת דרכים" כך:

"'תאונת דרכים' - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה"

אין חולק בנסיבות העניין, כי נגרמו למנוח נזקי גוף והמנוח למרבה הצער אף הלך לעולמו כתוצאה מאותם נזקי גוף. השאלה הינה, האם נזקי גוף אלה נגרמו "עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", כטענת התביעה, או שמא ללא כל קשר עם השימוש כאמור.

מקרים בהם מתרחשים נזקי גוף כתוצאה מלחצים כאלה ואחרים המתחוללים בגופו של אדם הינם תופעה מוכרת למרבה הצער. לא אחת אנו נתקלים במקרים בהם נוהגים ברכב סובלים תוך כדי הנהיגה מאירועים לבביים או מוחיים, שבעקבותיהם הם מאבדים שליטה ברכב ומתרחשת תאונה, או לדוגמא מצבים שבהם כלי הרכב נעצר גם מבלי שנפגע הוא עצמו כלל אך עדיין לנהגו אירע נזק גוף. השאלה הינה כידוע מה קדם ומה גרם למה, האם אירוע תאונתי כלשהו, ובכלל זה "כמעט תאונה", הם שגרמו לאותו אירוע מוחי או לבבי לנהג בנסיבות, או שמא האירוע הלבבי נגרם באופן עצמאי ללא קשר לשימוש ברכב, כטענת הנתבעת. נסיבות המקרה דנן מלמדות על הקושי הרב הקיים במקרים כאלה בהם אין עדות ממקור ראשון למה שמתחולל ברכב במועד האירוע, והנסיבות צריכות ללמד על שהתרחש, מה קדם למה וצריכות להוכיח קיומו של קשר סיבתי.

7. כעולה מפסיקת בית המשפט העליון בנסיבות כגון דא, על התביעה להוכיח בשלב ראשון את עצם קרות התאונה תוך "שימוש ברכב מנועי". בשלב השני על התביעה להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לנזק (ראו לעניין זה פסק דינה של כב' השופטת וילנר בת"א (מחוזי חיפה) 942/04 עזבון המנוח עכאוי חמד ז"ל נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (25.9.2007) שאומץ בפסק דינו של כב' השופט עמית בע"א 4574/11 עזבון ויורשי המנוח נזאל אג'וד נ' הפניקס (19.5.13)).

בפסק הדין עזבון המנוח עכאוי קבעה כב' השופטת וילנר, כי בשלב הראשון על התובעים להוכיח ברמה הנדרשת במשפט האזרחי את עצם קרות התאונה והתרחשותה תוך שימוש ברכב מנועי, ובשלב השני, להוכיח את הקשר הסיבתי בין התאונה לנזק, כאשר ראוי להקל עם התובעים את הנטל בשלב זה.

בכל הקשור לשלב הראשון קבעה כך:

"על התובעים להראות כי נמצאו מימצאים אופיינים בזירת התאונה, המעידים, כאפשרות סבירה, כי השמוש שנעשה ברכב תרם באופן רלבנטי, ממשי לקרות הנזק (ראה דבריו של כב' השופט אור בדנ"א 4015/99 רותם נ. מזאוי פ"ד נ"ז(3) 145 (2002), כמו; חבלות על גופו של הנהג שיכלו להביא לנזק או לתוצאה הקטלנית; סימני בלימה בזירה; מכשולים בתוואי הנהיגה, ועוד".

במילים אחרות, בשלב הראשון על התובעים להוכיח, כי במקרה דנא בזירת התאונה נמצאו ממצאים האופייניים לזירת תאונה המצביעים כי מה שאמנם התרחש בפועל הינו שימוש ברכב שתרם באופן רלוונטי וממשי לנזק, סימנים כמו חבלות על גוף הנהג; סימני בלימה בזירה; מכשולים בתוואי הנסיעה וכיוצ"ב.

8. לעניין זה טוענים התובעים בסיכומיהם, כי אמנם נמצאו מספר סימנים המעידים שהשימוש שנעשה ברכב הוא שגרם באופן סביר לנזקי המנוח ובהם:

א. קודם לאירוע החריג המנוח התנהל באופן נורמטיבי לחלוטין. בטרם איבד את הכרתו הצליח המנוח להסיט את הרכב על מנת להימנע מהתנגשות באופנוע, בלם את הרכב ועל כך יעידו סימני בלימה על הכביש, הדליק אורות מהבהבים, התנגש בשפת המדרכה כדי לוודא עצירת רכב ואי פגיעה באחרים, הרים בלם יד והכל אף מבלי שנמצאו חבלות חיצוניות בגופו.

ב. התובעים הדגישו, כי אין חובה לקיומו של מגע פיזי או קיומה של פעולה אלימה/התנגשות בין כלי הרכב על מנת להכיר באירוע כתאונת דרכים, ודי ב"כמעט תאונה".

בכל הקשור עם השלב השני, היינו הוכחת הקשר הסיבתי בין האירוע לנזק טענו:

א. הקשר הסיבתי שבין האירוע החריג לפטירת המנוח נבחן על פי מבחן הסיכון, מבחן השכל הישר ומבחן ההיגיון.

ב. האירוע שהתרחש מהווה אירוע דחק המתרחש בזמן תאונת דרכים והוא שמקים את הקשר הסיבתי שבין האירוע החריג לפטירת המנוח.

ג. אין חובה שהנזק הגופני יופיע מיד ודי שיופיע לאחר זמן ובלבד שהקשר הסיבתי נשמר.

ד. יש לבחון את אירוע הדחק סובייקטיבית בסמיכות זמנים בינו לבין הופעת תסמיני הפגיעה.

9. הנתבעת מצידה טענה, כי מצבו הרפואי של המנוח ערב האירוע לא היה שפיר בלשון המעטה, למנוח היו מחלות רקע רבות ובהן יתר לחץ דם, אי ספיקת כליות, השמנה ממאירה, דום נשימה ואי ספיקת לב קשה, בעקבותיה נטל אף תרופות לדילול דם. הנתבעת הדגישה, כי בבית החולים נמצא שדמו של המנוח דליל יתר על המידה (5.1 INR – מדד לקרישיות הדם). מצב רפואי זה מעלה באופן משמעותי את הסיכון לדמם תוך מוחי ספונטני ללא קשר לנהיגתו ברכב ולפיכך כאמור נגרם לתובע אירוע מוחי בשל מצב רפואי זה וללא קשר לאירוע כלשהו שחווה תוך כדי נסיעה.

דיון 

התרחשות התאונה תוך שימוש ברכב מנועי

10. אין חולק בנסיבות, כי הרכב לא נפגע באירוע. גם התובעים, במהלך סיכומיהם מדגישים, כי המאורע אליו הינם מתייחסים הינו אותה כניסת אופנוע לנתיב נסיעת המנוח שגרמה לטעמם לאירוע דחק שבעקבותיו נגרם למנוח דמם תוך מוחי והביא בהמשך הדרך לפטירתו.

ריבלין בספרו תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית – 2012) בעמ' 82, מתייחס למצב ובו לא מתקיים מגע פיזי בין כלי רכב או בין אדם לרכב ומציין כך:

"מאורע המזכה את הנפגע בפיצויים אינו בהכרח מאורע בו נתקיים מגע פיסי בין הנפגע לבין כלי רכב. החוק אינו דורש מגע שכזה בין הנפגע לבין כלי הרכב 'המעורב' בתאונה... הפסיקה קבעה כי לא תמיד יש צורך אף במעורבות ה'נפגע' בתאונה עצמה ובאותה מידה: אין די בעצם המגע הפיסי בין הנפגע לבין כלי הרכב 'המעורב' בתאונה כדי להפוך את המקרה ל'מאורע' שהינו תאונת דרכים. חייב שיתקיים גם קשר סיבתי בין השימוש ברכב או בין הניצול של הרכב, לבין הנזק שנגרם... המבחן הפיסי אינו המבחן הקובע כי עם מבחן הסיכון; יש לבחון אם המאורע שהתרחש הוא חלק מסיכוני הדרך. על כן מי שנפגע בנופלו מסוס שנבהל מרעש טרקטורון שעבר בסמוך יזכה לפיצויים על פי החוק כיוון שנתממש כאן סיכוני הדרך... בעניין אחד הוכרה זכותו של מורה נהיגה לקבל פיצויים בגין התקף לב כשלקה בו לאחר שיעור בנהיגה. במהלך השיעור פנתה התלמידה, בצומת, בלא זהירות, והיתה קרובה לרכב אחר עד כדי סכנת התנגשות. התובע הצליח לבלום את מכוניתו ולמנוע מגע בין כלי הרכב. בשל המתח הרב לקה בליבו. בית המשפט ראה 'במאורע' זה תאונת דרכים: ת"א (חיפה) 943/91, אבישי נ' הפניקס חברה ישראלית לביטוח בע"מ... בעניין אבישי הנ"ל ביקש בית המשפט לייחד את המאורע שיש בו כדי להעניק פיצויים על פי חוק הפיצויים מאירועים אחרים בדרך הבאה:

'אירוע זה אינו צריך להיות אלים. אינו צריך להיות יוצא דופן, הוא יכול להתבטא באופנים שונים ומגוונים, הן בנסיבותיו והן בדרכי הגרימה. אך תמיד דרוש שיהיה בנמצא 'אירוע' הניתן לזיהוי ואבחון, בנפרד ממהלך הדברים לפניו ואחריו... כך, קפיצת הרכב על פני גבשושית והגבהה בכביש... והמביאה לנזק גוף כגון התפרצות ממשית של כאבי גב... היא לשיטתי בגדר תאונת דרכים... ואילו נזק רציני בהרבה לגבו של הנוהג, תוצאת מיקרו טראומות מתמשכות ומצטברות משך שנים עקב שעות נהיגה רבות... בלא קשר בין נזק זה לבין אירוע מסוים שארע במהלך השימוש ברכב, לא יהווה עילה להענקת פיצוי על פי חוק הפיצויים'".

11. לאור האמור לעיל, אין חולק כי גם אירוע חריג כדוגמת "כמעט תאונה" הגורמת לנזק גופני כמו התקף לב או אירוע מוחי בדומה לנסיבות דנן, מהווה אף הוא "מאורע" לצורך הגדרת המונח "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפלת"ד ובתנאי שהוא קשור סיבתית לשימוש ברכב. השאלה הבאה הנשאלת הינה, האם אמנם מוכח אותו "מאורע" כפי הנטען ע"י התובעים ולפיו אופנוע פרץ לדרך נסיעת רכב המנוח וגרם למנוח ללחץ שהוא זה שגרם לאירוע המוחי שעבר המנוח וגרם לפטירתו.

12. בן המנוח, שהיה בן 7.5 שנים במועד האירוע, ובן 9.5 במועד עדותו, ציין לשאלת ביהמ"ש את שהתרחש כדלקמן: "האירוע קרה בחודש אוקטובר, לא זוכר איזה יום, בשעה חמש שש בערך אחרי צהריים, אחרי המועדונית סיימתי בארבע חמש. לא היה חושך בחוץ, היה אור, לא היה גשם, השמים היו בהירים. מבקש לצייר מה קרה (מצייר). סיימתי מועדונית בבית הספר, יצאתי משער בית הספר, חיכיתי לאבא, זה היה במדרכה ליד השער, היו מדשאות, אבא שלי הגיע, מצייר את האוטו, הוא התחיל לעשות עיקוף מסביב למדשאה, עמדו מכוניות, הוא ממשיך לנסוע, פתאום יצא אופנוע מבין המכוניות שחנו בצד ימין, יצא מהר, אח"כ המשיך, אח"כ אבא נסע מהר שמאלה ואח"כ ימינה, יישר את ההגה, אח"כ מכונית הלכה לכאן וקצת אחורה ופגעה במדרכה, אבא אח"כ פנה שמאלה וימינה אני שמעתי ברקסים, (הדיון לעיתים עובר לשפה הרוסית ומתורגם ע"י מרינה מרגולין), המכונית קפצה קצת אחורה עם הגלגל הימני שפגע במדרכה, אני רצתי, פתחתי דלת כדי לעזור לאבא, חשבתי שהוא צריך עזרה כי הוא קיבל במכונית מכה חזקה, מהמדרכה, רצתי למכונית ופתחתי דלת, קראתי לאבא אך הוא לא ענה לי, הראש נפל על ההגה, קיבל מכה, יצא לו קיא, הוא גנח, הילדים (צ"ל הידיים – א.ב.) של אבא היו צמודות לגוף בצדדים" (עמ' 3 מול ש' 14-25). השרטוט שצייר סומן כת/1.

בחקירה נגדית מציין בן המנוח, כי "ישבתי הרבה עם אמא, ציירנו ביחד את הציור הזה, חזרנו על זה הרבה פעמים, אתמול גם ישבנו על זה" (עמ' 4 מול ש' 9-10). ולעניין התאונה הוסיף: "האופנוע יצא מהר, קודם הוא עמד על המדרכה, יצא מבין המכוניות מהר, היה לו צבע שחור, זה היה אופנוע בינוני. לא ראיתי מי ישב על האופנוע... מאז המקרה לא ראיתי את האופנוע יותר. אם הייתי רואה שוב הייתי מזהה אותו, אם היו מראים לי אותו. לאופנוע זה היו גלגלים בינוניים" (עמ' 4 מול ש' 17-21).

12. בתצהירה (ת/5) מדגישה אשת המנוח, כי לא הייתה עדה לאירוע (סעיף 6), אך ציינה בתצהירה את כל אופן מהלך נסיעת המנוח כמצוין לעיל ובדגש על אירוע כניסת האופנוע לנתיב נסיעתו וכלשונה:

"תוך כדי נסיעתו המהירה של בעלי המנוח בקטע הנסיעה האחרון בכביש הישר האמור, יצא בפתאומיות ובמהירות מאזור כלי הרכב החונים שבצידו הימני של הכביש הנ"ל, כ- 20-25 מטרים לערך (סמוך לבניין מס' 13) לפני המדרכה הנושקת לבית הספר, אופנוע (כהה בצבעו ככל הנראה שחור) גדול שפרטיו אינם ידועים, נהוג בידי רוכב חבוש קסדה שזהותו אינה ידועה (שלא היה ניתן להבחין בפניו בשל הקסדה), שחצה את הכביש בנסיעה במהירות תוך שהוא פונה שמאלה (כמתבקש מתוואי הכביש המתעקל לשמאל), נוסע ישר ברחוב הבעש"ט (ממנו הגיע בעלי המנוח בטרם פנה ימינה והקיף את הרחבה כמפורט לעיל) ועוזב את המקום בלא להתעכב.

בעת שהאופנוע חצה את הכביש בפתאומיות ובמהירות, נהג בעלי המנוח ברכב, בקטע הכביש הישר הנ"ל, כשהוא במרחק של מס' מטרים מאחורי האופנוע.

בהבחינו באופנוע החוצה את הכביש, הסיט בעלי המנוח אינסטינקטיבית את הרכב מעט שמאלה כדי להימנע מהתנגשות עם האופנוע ומיד ניסה ליצבו ולהחזירו לנתיבו, ובהמשך בלם את הרכב, אך מאחר שהרכב היה קרוב למדרכה הנושקת לבית הספר, התנגש הרכב בחוזקה בשפת המדרכה הנ"ל, עלה עליה (במקצת) ובהמשך נרתע לאחור ונעמד במקומו על הכביש בצמוד לשפת המדרכה. לאחר התנגשות הרכב בשפת המדרכה, עלייתו החדה ורתיעתו לאחור, נשמט ראשו של בעלי המנוח מטה לכיוון הגה הרכב" (סעיף 6 לתצהיר).

אשת המנוח הוסיפה בתצהירה, כי המנוח, שהיה כבד גוף, היה חגור בחגורת בטיחות שבלמה את גופו, כי אינה יודעת אם נגרמו לו חבלות חיצוניות או פנימיות כלשהן, אך הבחינה, כשהגיעה בסמוך לאירוע למקום, בכתמים על חולצתו ואף הבחינה באביזר טבול בדם שהושאר ע"י צוות מד"א. לטעמה, מי שהיה עד ראיה ושמיעה לנסיבות היה בנה שראה את המנוח מסיט את הרכב בעקבות חציית האופנוע את דרכו ובמטרה לייצבו, שמע את חריקת הבלמים עקב הבלימה וכן את ההתנגשות בשפת המדרכה. אין חולק, כי כל עדותה זו של האישה הינה עדות מפי השמועה שנמסרה לה לטענתה מפי בנה (סעיף 7 לתצהיר) ואת שראתה במו עיניה ציינה גם כן בתצהירה כי עם הגיעה למקום התאונה הבחינה ברכב כשהוא ממוקם בזווית מעט אלכסונית, וגלגלו הימני הקדמי בצמוד לשפת המדרכה משמאל לתעלת הביוב (בעלת שלושה פתחי ניקוז) מובנית (בכביש ובשפת המדרכה הנ"ל) לא הרחק מפתח הכניסה לבית הספר כאשר מאחורי הרכב מימין לו ובריחוק מה ממנו עמד האמבולנס (סעיף 11 לתצהיר). מעבר לכך ציינה, כי ניתן היה להבחין בשברי אבן וחומר מפורר רב של שפת המדרכה באזור בו היה גלגלו הקדמי ימני של הרכב מה שציין פגיעה במדרכה (סעיף 12), עוד ניתן היה להבחין בסימני שריטות בחלק החזיתי התחתון של הרכב (סעיף 13 לתצהיר) ומעבר לאלה, הבחינה בסימני בלימה של הרכב על הכביש בקרבת שפת המדרכה דמוי פסים אפורים/כהים על הכביש שתאמו לחלוטין את כיוון נסיעת גלגלי הרכב ונמשכו באופן סימטרי מאחוריהם "ואין כל ספק כי מדובר בסימני בלימה שנגרמו על ידי גלגלי הרכב בו נהג בעלי ולא יתכן אחרת... יכולתי להבחין בבירור בסימני הבלימה שהיו על הכביש מאחורי הרכב" (סעיף 14 לתצהיר). התובעת הוסיפה, כי הייתה עדה לטיפול הרפואי שניתן לבעלה על ידי צוות מד"א ופינויו בהמשך. התובעת הדגישה עוד, כי שעות ספורות לאחר הלוויה ובתחילת השבעה החל לרדת בXXX גשם בעוצמה חזקה ולמרות גשמים אלה יצאה התובעת למקום האירוע וצילמה אותו, כאשר בצילומים אלה (נספח ח' לתצהירה) רואים את שרידי האבנים והחומר המפורר על שפת המדרכה במקום התנגשות הגלגל הימני הקדמי, אך לא ניתן היה להבחין בסימני הבלימה והקיא בשל הגשמים החזקים ששטפו את המקום לטענתה. לצורך הוכחת תנאי מזג האוויר לאחר הלוויה ובמועד ביצוע הצילומים צרפה חוות דעתו של מר דודי עדרי, מומחה בתחום המטאורולוגיה (נספח ט/1 לתצהירה).

בחקירה נגדית ציינה, כי הבחינה בסימני בלימה על הכביש שנראו יוצאים מהרכב לכיוון רכב מד"א "2-3 מ' סימני ברקסים שחורים, היו סימני קיא על הכביש על סימני הברקסים. אורך הסימנים 2-2.5, הסימנים הלכו לרכב מד"א" (עמ' 23 מול ש' 28-30). גם עדה זו שרטטה את שראתה (ת/6). במסגרת השרטוט שרטטה את הרכב כשמאחוריו סימני הבלימה וכן את האמבולנס החונה מאחורי הרכב במרחק של 2.5 מ', כמו גם את מקום סימני הקיא ומיקום האלונקה בצמוד לאמבולנס. עוד ציינה, כי הבן שלה מסר לה ש"קפץ שם אופנוע.. אחר כך בבית חולים בטיפול נמרץ הילד שלי אמר לי שקפץ שם אופנוע ועזב ואני מבינה מאיפה סימני הבלימה, בהדרגה התמונה החלה להיבנות אצלי" (עמ' 26 מול ש' 1-4). אשת המנוח ציינה בתשובה לשאלה כי עת הגיעה למקום אחרי הגשמים לא ראתה את סימני הבלימה ואף אישרה כי לא בדקה את סימני הבלימה על הכביש קודם למועד האירוע. עוד הוסיפה, כי לא ראתה סימנים חיצוניים למכה בגופו של בעלה (עמ' 26).

עוד העיד ביחס למקום האירוע מר מיכאל קלבנסקי ממד"א שהיה פרמדיק בתחנת מד"א אשקלון, זכר את האירוע וציין, כי "מצד הנהג לא היתה התרשמות שמדובר בתאונה" (עמ' 6 מול ש' 1-2), אך באשר למיקום הרכב בעת הגעתו ציין, כי זה חנה "במקביל לגדר בית הספר... נראה לי שהיה מקביל למדרכה. זה מה שאני זוכר. יכול לטעות... כשאני עוצם עיניים ומנסה להיזכר זוכר אוטו עומד בסמוך במקביל למדרכה, יש גם גדר מתכת של בית ספר... במקביל. כמה מטרים מהגדר. לא זוכר כמה מטרים מהמדרכה" (עמ' 6 מול ש' 22-28).

עד נוסף עליו סמכו התובעים ידם הינו מר בן עיון מלכיאל ששרטט את מקום האירוע (ת/3), בדומה לשרטוט רכב התובע כפי ששורטט ע"י בן המנוח (ת/1). העד תאר את מצב הרכב כך: "הגלגל הימני צמוד למדרכה... ראיתי אדם תקוע, מדבר איתו ולא מגיב, היה מלוכלך בצד הכיסא, באתי לצד השני, אדם חגור על ההגה, שמוט, שמן, גדול, הראש מוטה קדימה. שמעתי שזה מונע, חששתי שירים את הרגל, רציתי לשחרר, ניסיתי קודם לכבות, לא הצליח כי היה בדרייב. בלם יד היה מורם כלפי מעלה. בלב דאגתי מכל רגע נתון. יש לי אוטו הילוכים. ידעתי כשלא לוחצים על הברקס ההילוך לא זז. הפניתי והעברתי למצב חניה. הנהג הקיא" (ר' עמ' 13 מול ש' 22-26). העד גם שרטט שרטוט נוסף (ת/4) על פני צילום שצורף כנספח ח' לראיות התביעה ובו שרטט את הרכב כשהוא אלכסונית למדרכה ומאחוריו נמצא האמבולנס. עוד העידה הגב' גרינפלד ניצה, שהינה מטפלת בבן המנוח, וסיפרה מה סיפר לה בן המנוח כך: "הוא תאר איך היה מה שראה, היה מבולבל, נסער מאד, שמע את האופנוע וראה ומאז לאורך הטיפול האופנוע היה מוטיב בעברית המאד מוגבלת שלו, עד כדי שמיעה, אם מחדר הטיפול היה שומע אופנוע ברחוב היה מתכווץ, אנו קוראים לכך טראומה" (עמ' 20 מול ש' 1-3).

13. בנסיבות, בפני ביהמ"ש למעשה עדות יחידה של קטין שהיה עד למה שהתרחש בכביש למולו.

סעיף 54 לפקודת הראיות קובע:

"54.פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:

(1) העדות היא של קטין למטה מגיל 14;

(2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין;

(3) העדות היא של אדם המעונין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד;

(4) התובענה היא נגד עזבון, קטין, חולה נפש או נעדר;

(5) נסיבות אחרות שבהן דרוש, לדעת בית המשפט, פירוט כאמור".

הסיוע הנדרש בנסיבות העניין הינו דרישה ל"ראיה מסייעת". בנסיבות העניין, עסקינן בעדות יחידה של בעל דין שלא נמצא לה סיוע בראיות, ולפיכך, עפ"י סעיף 54 לפקודת הראיות נדרש ביהמ"ש לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. חובת ההנמקה נדרשת אם כן, הן ביחס לסעיף 54(1) מאחר והבן הינו מתחת לגיל 14 והן לפי סעיף 54(2)-(3) בהיותו בעל דין ומעוניין בתוצאות ההליך.

בכל הקשור עם חובת ההנמקה, שני כללים בסיסיים נקבעו ביחס אליה, האחד שהטעם שבו מנמק ביהמ"ש את החלטתו לפסוק עפ"י עדות יחידה, הינו טעם אמתי, והשני שהנמקתו תהיה נתונה לביקורת ערכאת הערעור (ר' יעקב קדמי, על הראיות חלק שלישי 1434). לעניין זה אין די בהצהרת השופט כי "הזהיר את עצמו" או במילים אחרות נהג בזהירות מיוחדת עת החליט להסתפק בעדות יחידה, אלא עליו לתת טעם אמתי הקשור בהערכת העדות, היכולה להיות נעוצה בהגיון הדברים או בטעם מיוחד אחר שיש להעלות על הכתב (ר' ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 771(1973)). נוסף על כך, ההנמקה מאפשרת ביקורת של ערכאת הערעור. מעבר לכך, הפסיקה קבעה כי אין די בחוסר אמון בעדות סותרת שהובאה נגד אותה עדות יחידה כסיבה מתאימה ומכאן ש"אי הפרכת העדות היחידה היא כשלעצמה אינה מהווה נימוק מספיק" (ר' ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט, פ"ד נו(4) 721 (2002)). עם זאת, מתן אמון מלא בעדות היחידה יכול ויהווה הנמקה מספקת לביסוס חיוב על בסיס עדות יחידה זו. כך גם אי העדת עד ע"י הצד שכנגד יכולה לשמש נימוק מספיק להסתמכות על עדות יחידה, כמו גם שתיקה בנסיבות בהן מתחייבת תגובה, או העדר חקירה שכנגד (ר' קדמי עמ' 1434-1440).

14. בנסיבות העניין, עסקינן בקטין שהיה כבן 7.5 במועד האירוע. הקטין ניהל שיחות רבות עם אמו קודם למתן עדותו, שיחות שהתייחסו לעדותו. אין ספק שהקטין הינו בעל עניין בתוצאת ההליך ויש להניח שמעבר להיות המנוח אביו יש גם משמעות נוספת לעובדת היותו בן מאומץ להוריו- המנוח והתובעת- מעבר להיותו גם בעל דין המעוניין בתוצאות ההליך, ולפיכך נדרש ביהמ"ש בנסיבות העניין לבחון את מהימנותה, כמו גם את משקלה, כאשר מובן שעדות זו נדרשת להיות בעל משקל סגולי רב בהיותה כאמור בגדר עדות יחידה. ייאמר כבר עתה, כי נתתי אמון רב מאוד בגרסת בן המנוח, שלמרות גילו הצעיר העיד בפני ללא מורא תוך שהינו מסביר באופן ברור והגיוני את שהתרחש בעת הגעת אביו לבית הספר ואף משרטט את מקום האירוע. גרסתו זו מקבלת גם תימוכין מצד שלישי שאינו צד להליך, היינו עדותה של הגב' גרינפלד ניצה המטפלת בבן המנוח והינה פסיכותרפיסטית ומטפלת משפחתית בעיסוקה, שספרה מה סיפר לה ביחס לאירוע במפגשיה עמו ואיך תאר בפניה את האירוע. לשאלת ביהמ"ש מה אמר לה ביחס לאירוע שחווה, מבלי להתייחס למסקנותיה כבעלת מקצוע, השיבה כי "מדובר באבא מת בתאונה מול העיניים, אופנוע כל הזמן, גם נראה גם נשמע, החריקות, כי זה מה שראה בעיניו כולל איך נראה האב אחרי מותו...המראה היה קשה" (עמ' 20 מול ש' 8-9). במילים אחרות, העובדה אותה מציין בן המנוח בדבר כניסת אופנוע לנתיב נסיעת האב המנוח, מעבר להיותה מהימנה בעיני ואמתית במהלך עדות בן המנוח, בהיותה קוהרנטית כאמור, מסבירה ומבהירה באופן משביע רצון לנוכח גילו הצעיר יחסית, עדות שהיה בה כדי להסביר בדיוק את שראה וחווה באותה העת, עדותו גם נתמכת כאמור באמרות שמסר למטפלת, הגב' גרינפלד, ויש בכך כדי לאשש את עצם אופן התרחשות האירוע, היינו חדירת האופנוע לנתיב נסיעת האב, סטייה מנתיבו וחזרה לנתיב תוך כדי בלימת הרכב והתנגשות במדרכה, כאשר כל האירוע מתרחש לקראת אותה מדרכה, 20-25 מ' ממנה.

15. נסכם עד כאן. אין חולק בין הצדדים, כי על התובע הנטל להוכיח התרחשותה של תאונה תוך שימוש ברכב מנועי כשלב ראשון. בשלב השני על התובע להוכיח קשר סיבתי בין התאונה לנזק, היינו כי נמצאו ממצאים אופייניים בזירת התאונה המעידים כאפשרות סבירה כי השימוש שנעשה ברכב תרם באופן רלוונטי וממשי לקרות הנזק ולרבות חבלות על גוף הנהג, סימני בלימה, מכשולים בתוואי הדרך וכיוצ"ב (ר' רע"א 4545/15 הכשרת הישוב נ' פלוני (6.9.15) פסק דינו של כב' השופט זילברטל), אך לא רק, וכי אפשר כי לא יימצאו סימנים חיצוניים מובהקים להתרחשות תאונה אך עדיין יתרחש אירוע ובמסגרתו בוצעה סטייה וחזרה לנתיב כמו גם בלימה שמעיד ביחס אליה עד ראיה כאמור.

בנסיבות עסקינן בעדות יחידה של בעל דין מתחת לגיל 14 לגביה על ביהמ"ש לנמק מדוע הסתפק בעדות זו בלבד (ר' ע"א (מחוזי חיפה) 2322/04 סאוסן אסדי (קטינה) נ' המועצה המקומית דיר אל אסד פ"מ תשס"ד(1) 481, 487 (2005)) ולא די באזהרה עצמית של השופט כי עסקינן בעדות יחידה אלא נדרש טעם אמיתי שבהערכת העדות הנעוץ בהגיונם של הדברים או טעם מיוחד אחר שיש לעלותו על הכתב (ע"א 79/72 האפוטרופוס על נכסי נפקדים נ' יצחק יעקב ופרידה פולק ואח' פ"מ כז(1) 768, 771 (1973)). משלעדות הבן הצטרפה עדות הגב' גרינפלד ניצה הנני לקבוע כי התרחש אירוע ובו כתוצאה מחדירת אופנוע לנתיב נסיעתו סטה רכב המנוח תחילה שמאלה ואח"כ התיישר ימינה ובהמשך נבלם ע"י המנוח, לרבות הפעלת בלם היד וכן האורות המהבהבים.

לא התעלמתי בנסיבות מכך שלא נמצאו עדויות לסימני בלימת הרכב במיוחד עת מדובר בכלי רכב בעל מערכת ABS שאינה גורמת לחריקת בלמים ולכן לקושי בעדות האישה שציינה כי הבחינה בסימני בלימה על הכביש מאחורי הרכב, ומובן לי כי האישה לא בהכרח העידה באופן מדויק בנסיבות אלה. אך די היה לי בעדות הבן, בה נתתי אמון כאמור, על אף שיחותיו עם האם קודם לעדותו, שתיאר את שראו עיניו על מנת להבין כי האירוע שהתרחש לנגד עיניו היה ניסיון מצד המנוח להימנע מתאונה ולפיכך ביצוע תמרונים לצורך הימלטות מאותו אופנוע עד שבלם בסמוך למדרכה. התנהלות שכזו על הכביש במטרה למנוע תאונה הינה חלק בלתי נפרד מהנסיעה ולכן הינה "לצרכי תחבורה". ככל שבעת ביצוע התמרון נגרם למנוח לחץ שגרם לו לאירוע מוחי, ועל כך מיד, כי אז הנזק מתרחש בשל שימוש ברכבו לצרכי תחבורה.

האם האירוע מהווה אירוע דחק מבחינת המנוח?

16. שני הצדדים הגישו חוו"ד מומחים שברפואה התומכות כל אחד בעמדתו. כבר עתה אומר, כי אין מחלוקת בין מומחי הצדדים שאירוע סטרס עלול להוות טריגר לאירוע המוחי דוגמת זה בו לקה המנוח, יחד עם זאת כל אחד מהמומחים רואה את האירוע מנקודת מבט שונה ואבהיר.

פרופ' אבינועם רכס נתן חוו"ד מטעם התביעה בתאריך 25.3.2017. לטעמו, כל הפעולות שביצע המנוח קודם לעצירה מוחלטת של הרכב ובהן הסטת הרכב אינסטינקטיבית לשמאל ולאחר מכן החזרתו ימינה על מנת שלא להתנגש באופנוע שחדר לנתיב נסיעתו, בלימת הרכב והותרת סימני בלימה על הכביש, עצירת הרכב עם בלם יד עד כדי שמיעת חריקת בלמים והדלקת אורות ההבהוב, כל אלה מעידים כי המנוח הבין את משמעות הסיכון שהיווה האופנוע בכניסתו הבלתי צפויה אל מסלול נסיעתו ונקט לשם כך באמצעי הזהירות המתאימים (ס' ה' לחווה"ד). בכך ראה פרופ' רכס את המנוח במלוא חושיו עד להופעת האופנוע ולכן מצא כי אין כל עדות לנזק מוחי עד לשלב זה. עוד הסיק, כי ההרעה התרחשה משלב זה ואילך וכי האירוע הינו "אירוע חריג" כמשמעותו הרפואית והמשפטית. המנוח נמצא ברכב לאחר שבלם את רכבו כשראשו שמוט לפנים, הוא הובהל לביה"ח "ברזילאי" שבאשקלון שם גילו כי רמת ה-INR בדמו הינה 5.1 ובבדיקתCT התברר כי בראשו דימום מוחי גדול מימין עם פריצה למערכת החדרים, ניתן לו טיפול והוא הובהל לביה"ח סורוקה אך למחרת היום הוא נפטר.

פרופ' רכס מציין כך:

"אני סבור כי 'האירוע החריג' בו היה מעורב המנוח הביא לדימום המוחי ולמותו עקב כך"

והוסיף, כי קיים "קשר סיבתי בין דחק נפשי חריג לבין התרחשותו של האירוע המוחי בעקבותיו"

פרופ' רכס מודע לרמת ה-inr הגבוהה בדמו של המנוח שמציגה רמת פעילות קומדין (תרופה מדלדלת דם) מעל לרמה המקובלת, דבר הכרוך בסיכון מוגבר לדימום ספונטאני אך מוסיף, כי:

"מאידך עד לשנייה בו הופיע האופנוע במסלול הנהיגה של המנוח, לא התרחש דימום כזה. סמיכות הזמנים ההדוקה והמובהקת בין האירוע החריג לבין הופעת הדימום מעידה אף היא על הקשר הסיבתי בבחינת 'גורם ותוצאה' את לחצי הדם הגבוהים שנמדדו במיון ב'ברזילי' אני מייחס ליתר לחץ הדם ממנו סבל ואך ביקר לתגובה אוטונומית חדה לדימום המוחי ולעליית הלחץ התוך גולגולתי. אני סבור כי אלמלא ה'אירוע החריג' הדימום התוך מוחי לא היה מתרחש כלל או מתרחש במועד מאוחר כלשהו...אני סבור כי ה'אירוע החריג' היה בבחינת 'הקש ששבר את הגולגולת הדקה' וגרם לדימום המוחי במועד בו פרץ. בנסיבות האמורות אני סבור כי יש קשר סיבתי בין האירוע החריג המתואר לעיל לבין האוטם המוחי שנגרם למנוח סמוך לאחר האירוע הנ"ל ופטירתו בסמוך לאחר מכן עקב כך".

פרופ' רכס נחקר בחקירה נגדית ועמד על דעתו. בכל הקשור ה- INR הגבוה שהתגלה במיון ציין, כי אינו יודע כיצד הגיע המנוח לשיעור זה הוא הניח כי כדי להגיע ל- 5.1 המנוח היה מוכרח לקחת יותר קומדין, אך גם יכול להיות שהשיעור עלה אף ללא קומדין כי סטרס כשלעצמו יכול להעלות ערכים של INR בתוך שעות אחדות ככל שמדובר בסטרס חד. יחד עם זאת ציין בנוסף, כי יתכן והיה עם ערך INR גבוה גם בימים הסמוכים לתאונה, ובכל מקרה לשאלת ביהמ"ש מה יותר סביר שהעלה את ערכי ה- INR השיב כי זו שאלה קשה (עמ' 50 מול ש' 2-11). מעבר לאלה, מציין פרופ' רכס כי עליית ערכי ה- INR מעלה את הסיכון לדימום ספונטני במוח או בכל איבר אחר בגוף, אלא שביהמ"ש, כך ציין, יצטרך להכריע "מה גרם לדימום ברגע מסוים, האם הוא באמת ספונטני ללא תלות בגורם חיצוני או בגלל טריגר מסוים, וזו המחלוקת לדעתי ביני לבין חברי" (עמ' 50 מול ש' 29 עד עמ' 51 מול ש' 2), אך בכל מקרה האפשרות הסבירה מבין שתי האפשרויות היא, כי האירוע המוחי נבע מהסטרס שסבל ממנו בשל קפיצת האופנוע בנתיב נסיעתו. המנוח היה בסף מוטה כלשון פרופ' רכס, על סף אירוע מוחי ושיעור ה- INR אינו רלוונטי שכן למרות שהיה לו 5.1 INR הוא לא דימם, הוא המשיך לתפקד, אלא שהיה דבר מה ששינה את מצבו הגופני וגרם לו לדימום, וזה אותה כניסת אופנוע למסלול נסיעתו (עמ' 51 מול ש' 3-12). פרופ' רכס אף דימה זאת למצב בו אירוע מסכן גורם לעלייה פתאומית בלחץ הדם וכאשר המנוח נמצא כבר עם INR מסכן חיים, יכול ויתפוצץ כלי דם ומאחר והמנוח נטל תרופות נוגדות קרישה, כי אז סביר שהדימום הזה יהיה סופני בדיוק כפי שהתרחש בנסיבות דנא, כאשר המנוח מבצע פעולות המלמדות על כך שנבהל וכי המצב היה עבורו מאיים, תוך רצונו להימנע מתאונה ופגיעה באופנוע ולפיכך היה בסטרס, התגובה האוטונומית הגופנית הינה אוטומטית, ואין לנו שליטה עליה כאשר היא מיד מקפיצה את לחץ הדם (עמ' 52 מול ש' 9-13).

17. פרופ' נתן בורנשטיין מסר חוות דעת מטעם ההגנה בתאריך 5.6.17 (נ/3). עפ"י חוות דעתו מעברו הרפואי של המנוח ידוע על גורמי סיכון וסקולריים מרובים כמו יתר לחץ דם, המהווה גורם סיכון עיקרי לאירוע מוחי חסימתי וכן לדמם תוך מוחי, אי ספיקת לב, קרדיומיופטיה, השמנת יתר, דום נשימה בשינה ואי ספיקת כליות. כמו כן, נטל המנוח קומדין (מדלל דם). באירוע עצמו עסקינן בדמם תוך מוחי נרחב שארע במועד האירוע ב- 28.10.14 והשאלה מה גרם לדמם הנרחב שבסופו של יום גרם למותו. לאור גורמי הסיכון המרובים מהם סבל המנוח, אזי בכל רגע נתון הוא היה חשוף לסיכון רב ביותר לאירוע מוחי. שבץ מוחי המורגי נגרם או כתוצאה מקרע של כלי דם קטן במוח עקב יתר לחץ דם, או מסיבה אחרת הגורמת לפגיעה בדופן כלי דם ופקיעתו. שבץ מוחי מתרחש בכמות גבוהה יותר אצל גברים מנשים. התמותה הינה בשיעור של 40-50 אחוז בממוצע וכשמדובר בדמם תוך מוחי נרחב כמו שארע למנוח, התמותה היא בין 70-80 אחוז, וגורמי הסיכון לדמם תוך מוחי הינם יתר לחץ דם שהינו גורם הסיכון העיקרי והמשמעותי, השמנת יתר ונטילת תרופות נוגדות קרישה, כשכל אלה היו כאמור גורמי סיכון אצל המנוח. פרופ' בורנשטיין הדגיש, כי כ- 20% מכלל הדמם התוך מוחי מיוחס לטיפול בקומדין ועצם צריכת הקומדין מעלה את הסיכון לדמם תוך מוחי פי 2 עד 5 יותר מהסובלים מיתר לחץ דם, תלוי בעוצמת דילול הדם. למנוח עוצמת דילול הדם הייתה משמעותית ביותר (INR 5.1). דילול דם ברמה כזו בנוכחות גורמי הסיכון המוזכרים מהם סבל המנוח, מעלה באופן בלתי תלוי את הסיכון לדמם תוך מוחי ספונטני באופן משמעותי ולמוות בשל כך. אשר לנסיבות המקרה דנא ציין פרופ' בורנשטיין, כי העובדה שהמנוח הסית את רכבו שמאלה באופן מושכל והחזיר לאחר מכן ימינה ובלם בלימה מושכלת דווקא מעידה כי היה נהג מיומן ומנוסה, מה שלא היה אמור להיות עבורו כל "אירוע חריג" שגרם לו לעקה (סטרס חריג) וכי ההיפך הוא הנכון, המנוח לא "התרגש" מיציאת האופנוע לכביש ושלט ברכב באופן מושכל ומיומן, מה שמעיד כי לא נכנס לפאניקה או לעקה יוצאת דופן. לפיכך נראה לפרופ' בורנשטיין כי למנוח נגרם אירוע מוחי דימומי עקב גורמי הסיכון המרובים מהם סבל כאמור, שהשילוב שלהם גרם להופעת דימום מוחי דווקא באותו רגע נתון וללא קשר לשימוש ברכב והנהיגה או לכל אירוע נטען שקרה בכביש, אם בכלל.

פרופ' בורנשטיין נחקר אף הוא בביהמ"ש. לטעמו, הטריגר לדימום תוך מוחי "לוט בערפל לגמרי". בכל מקרה, לשאלת ביהמ"ש השיב "נניח שהיתה חרדה קיומית, עצם החרדה לא עושה כלום, אלא האם זה משפיע, היה צריך לדעת מה היה לחץ דם, איני יכול לדעת כמה היה" (עמ' 55 מול ש' 19-20) ובהמשך ביחס לסטרס השיב, כי "סטרס זה סובייקטיבי ואני לא יכול להשיב. יש בעיה לכמת... בשבילי קפיצה של אופנוע יכול להיות כלום ולאחר זה סטרס קטסטרופלי. לדעתי יהיה קשה מאד להוכיח עובדתית. אני אומר שבגלל כל גורמי הסיכון וה- INR הזה הוא נתון לסיכון וזה מה שקרה" (עמ' 56 מול ש' 27-30). בהמשך ציין, כי מבחינתו יכול ואירוע מוחי התרחש ללא קשר לאופנוע ולא ניתן להוכיח קשר זה לאופנוע שהינו מקרי בלבד (עמ' 58 מול ש' 1-2). בהמשך היה מוכן פרופ' בורנשטיין לציין, כי אינו חולק על פרופ' רכס "שמצב קיצון, אם אכן קורה מצב שהוא אירוע קיצון שביהמ"ש צריך להחליט עליו, האם האירוע הוא טריגר לעקה קיצונית" (עמ' 59 מול 1-2). יחד עם זאת סבר, כי הדמם המוחי היה אירוע ספונטני ולא טריגר, לנוכח גורמי הסיכון שהיו למנוח. מכל מקום, לשאלת ביהמ"ש השיב "נכון שאם האיש חווה סטרס קיצוני זו אחת האפשרויות למה שקרה" (עמ' 59 מול ש' 9).

18. במילים אחרות, מסכים פרופ' בורנשטיין לכך שככל שייקבע כי המנוח חווה סטרס קיצוני, ניתן גם להניח שאותו סטרס היה הסיבה לאירוע המוחי שעבר עליו. בחינת העובדות כאמור לעיל, המציינת כי אמנם המנוח ביצע את הפעולות ובהן סטייה מנתיב הנסיעה וחזרה אליו בשל חדירת אופנוע לנתיב נסיעתו תוך בלימת הרכב, הרמת בלם היד והפעלת המהבהבים בסמוך לכך, כשמיד לאחר מכן החל סובל מסימפטומים של אירוע המוחי, מהלך זה סביר יותר בעיני שיתרחש כתוצאה מהלחץ אותו חווה המנוח שגרם גם לעליה בלחץ הדם, שהביא לפקיעת כלי דם במוחו ולכן לאירוע המוחי. טריגר שכזה, הבולט בנסיבות העניין על רקע בעיותיו הרפואיות של המנוח, הוא סיבה סבירה ואפשרית לתוצאה הקשה שהתרחשה בסיכומו של יום, להבדיל מאירוע ספונטני. מכאן, שקיים לטעמי קשר סיבתי עובדתי לפי הנדרש בהגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, היינו כי נזק הגוף נגרם "עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", ובנסיבות סטיית המנוח מנתיב הנסיעה, חזרה אליו ובלימת הרכב כתוצאה מרצון להימנע מפגיעה באופנוע לאחר שהאחרון חדר לנתיב הנסיעה, היא שגרמה למנוח ללחץ פיזיולוגי גבוה ולתוצאה הקשה שהתרחשה בהיות מצבו הגופני בכללותו בבחינת "גולגולת דקה". במילים אחרות, מבחן הסיבה בלעדיה אין, שהינו האמצעי לבחינת קשר סיבתי עובדתי, מלמד כי ללא לחץ/סטרס שנגרם לתובע בשל כניסת האופנוע לנתיב נסיעתו, יש להניח כי לא היה נגרם האירוע המוחי, ולפיכך משאימצתי את קביעתו של פרופ' רכס, כי אז מצאתי קשר סיבתי עובדתי בין אירוע זה לנזק שנגרם למנוח.

19. בכל הקשור עם הקשר הסיבתי המשפטי, בחינת הסיבתיות המשפטית מבצעת מיון נוסף הבוחר מתוך הגורמים שהסבו עובדתית את הנזק, את אלה שהמשפט רואה בהם גורמים רלוונטיים, היינו אלה "אשר מפאת תכונתם משמשים יסוד להטלת חבות" (ע"א 704/71 אגבריה נ' המאירי, פ"ד כו(1) 734 (1972), פסק דינו של כב' השופט זוסמן).

הפסיקה, התייחסה לצורך בבחינת קשר סיבתי משפטי בחוק הפלת"ד בנוסף לקשר הסיבתי העובדתי (פסה"ד בעניין שולמן - ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844 (1988)). ביהמ"ש הבהיר, כי אין די בקיומו של קשר סיבתי עובדתי בין "השימוש ברכב" לבין הנזק וכי יש צורך גם בקיומו של קשר סיבתי משפטי בין שימוש זה לבין התוצאה ובחן מהם המבחנים המתאימים לקביעת קיומו של קשר סיבתי משפטי. המבחנים שעמדו לבחירה היו שלושה: מבחן השכל הישר, מבחן הציפיות ומבחן הסיכון. מבחן הציפיות נדחה בהיותו לא תואם את עקרון האחריות המוחלטת לפי חוק הפלת"ד ועלול להכניס בדרך האחורית את שאלת הרשלנות ממנה ביקש המחוקק לחרוג. מבין שני המבחנים הנותרים, העדיף ביהמ"ש העליון בדעת רוב את מבחן הסיכון, היינו כי שימוש ברכב הוא גורם ממשי לנזק הגוף שנגרם, ככל שהנזק בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יוצר ושבגינו ביקש המחוקק לתת פיצוי. מבחן זה תואם אחריות ללא אשמה וכן תואם את מטרת המחוקק, מעבר להיותו מבוסס על שיקולים של מדיניות משפטית, בהיותו גמיש ולוקח בחשבון את האינטרסים והערכים שהחוק מתחשב בהם וניתן לשלב עימו את מבחן השכל הישר. מכאן, שכל נזק הנופל למסגרת הסיכון שהנסיעה יוצרת, נגרם עקב אותה נסיעה וניתן לראות בה כגורם הממשי לנזק. מבחן זה נותר גם לאחר תיקון 8 לחוק הפלת"ד, כפי שבא לכלל ביטוי במסגרת ע"א 6000/93 עזבון המנוח קאוסמה נ' רג'בי, פ"ד נ(3) 661 (1996), בו הבהיר כב' הנשיא ברק, כי מבחן הקשר הסיבתי המשפטי הינו מבחן הסיכון תוך שילובו במבחן השכל הישר גם לאחר תיקון 8.

במילים אחרות, מקום בו נאלץ אדם לסטות מנתיב נסיעתו עקב חשש לתאונה ועקב כך נגרם לו אירוע מוחי/התקף לב/או כל אירוע פיזיולוגי דומה בשל הלחץ הרב שהופעל עליו כתוצאה מאירוע זה, נכנס לטעמי למסגרת הסיכון התחבורתי שיש בהפעלת הרכב. מעבר לכך, גם מבחן השכל הישר מלמד, כי בהלה/פאניקה/סטרס הנגרם כתוצאה מאירוע מסכן חיים המתחולל על הכביש, הגורם לסטייה מנתיב הנסיעה, חזרה אליו ובלימת הרכב, מהווה חלק מהסיכון התחבורתי, כחלק מהאינטואיציה הבריאה, ההיגיון הפשוט והתחושה הטבעית כי אירוע כזה המתרחש תוך כדי נסיעה וגורם לנזק שנגרם בפועל הינו בגדר "תאונת דרכים".

סוף דבר

16. לאור כל האמור לעיל, הנני לקבוע כי המנוח נפטר בשל אירוע שהינו תאונת דרכים כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הפלת"ד.

הנתבעת תישא בהוצאות התובעים נשוא חלק זה של ההליך בסך 23,400 ₪.

נקבע לדיון נוסף לתאריך 31.12.18 שעה 10:00.

עד 30 ימים קודם למועד הדיון יגיש ב"כ התובעים תחשיבי נזק מטעמם. עד 10 ימים קודם למועד הדיון יעשה כן ב"כ הנתבעת.

ניתנה היום, ו' אב תשע"ח, 18 יולי 2018, בהעדר הצדדים.